אור ברסלב

ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב

סימן קכו

סימן קכה

א' דין א' ראובן שהיה לו מנה אצל שמעון וכולי ואם מת ראובן אפילו אין עדים בדבר נאמן שמעון לומר שראובן המתה אותה במעמד שלשתן במגו דאם רצה היה אומר שפרע לראובן הכנה"ג אות נ"ז בשם מהר"א גאליקו בתשו' כ"י ע"ש וכה"ג כתב הרדב"ז ח"ב סימן ל"ב ע"ש וכ"כ מהר"ם אלשיך בתשו' בס' אבקת רוכל סימן קע"ה דנאמן שמעון לומ' שא"ל ראובן תנהו ללוי במעמד ג' מגו דא"ב אמר החזרתי לו מדכ' הרמב"ם בפ"א מה' שלוחין שאם טען שמעון דמנה שהיה בידו נתנו ללוי ע"פ כתב ששלח לו ראובן וטען ראובן לא כתבתי ולא שלחתי כתב ישבע שמעון היסת ונפטר וכ"ש ביורש הבא בטענת אביו דהוי כטענת ספק שיכול לטעון שנתנו ע"פ אביו או שהמחהו אצל אחר במעמד ג' וכו' ואפי יטעון היורש מנה לאביו בידו דהוי טענת בריא לא אלים ממורישו דאין טועני' ליורשי' אלא מה שהיה יכול אביהם לטעון ומדברי הרמב"ם נר' ברור דאין חי' בין הבא לזכות לעצמו או לאחרים וגם מדין מגו נאמן לזכות את אחרים וכ"ש הוא אם לעצמו יכול לזכות בשבועה כ"ש לאחרים דאין אדם חוטא ולא לו והסכים עמו מרן ב"י שם עש"ב ולעד"ן דאין שמעון נאמן לזכות ללוי דהא אמרי' בפ' הא"מ וכן פסקו הרמב"ם והטור ומרן בסי' קכ"א ס"ט דשליח שאמר שנתנם למלוה והמלוה אומ' שלא קבלם ולא עשאו שליח ישבע השליח וכולי וישב' המלוה וגובה מהלו' שהשליח אינו נאמן לפי שהוא נוג' בעדות שהרי צריך לישבע וליפטר וכ' התוס' וז"ל וא"ת מ"מ למה לא יהיו העדים נאמנים לאחר שנשבעו לומר פרענו מגו דיכולים לימר החזרנו ללוה וכו' ואור"י דלכך אין נאמנים לאתר שנשבעו משום דרחמנא אמר ע"פ שנים עדים יקום דבר דמשמע דנאמנים בדבור בלבד אבל עדים הוטענו לישבע קודם שיאמרו דבריהם אין ממש בעדותם וכו' ע"ש וה"נ אינו נאמן לזכות את לוי מדין עדות במגו דהחזרתי או במגו (א"ה עכ"מ):

ב' בין מלוה וכו' אפי' מלוה שלא הגיע זמן הפירעון יש דין מעמד שלשתן כמו שהוכיח הש"ך ודלא כמהרשד"ם סי' שנ"ט ע"ש וכן הסכים ה' נתיבות משפט ד' פ"ד דאפי' הנמחה שהוא מוחזק רוצה לחזור אינו חוזר עש"ב וכן מצאתי למהרי"ל סי' ע"ד שכ' שמצא תשו' ישנות וא' מהם כ' ר"י וא"ז ובתשו' א' שאלו על שכ"מ שרצה ליתן לאשתו רבית והשיב וז"ל ועל הרבית אפי' אי הוי ראוי ולא גבי' כתובה מניה מיהו זכתה האלמנה בו מכח המתנה שצוה בעלה במתנת שכ"מ ליתן לה הרבית דאיתא נמי בבריא במעמד ג' דמלוה גופה ניקנית במעמד ג' דמי לא עסיקי' הלואתו לפ' בכגון שקבל זמן לפרו' ועדין לא הגיע הזמן דמצי ליתנו במתנת שכ"מ ואיתא בבריא במעמד ג' בכה"ג דלא הגיע זמן הרבית נמי ל"ש דאפי' ברבית המגיע לאחר מיתה זכתה בו עכ"ל הרי בהדיא דאפילו לא הגי' הזמן נקנה בנ' ג' ונר' דה"ה רבית לא חשיב דבר שלא בא לעולם ונקנה במעמד ג' ומהריק"ו סימן פ"ט כתב דחוב שלא הגי' זמנו לא חשיב דבר שלא בא לעולם שנאמ' שלא תועיל בו מחילה קודם הזמן אלא חשיב בא לעולם שכבר נעשה השעבוד ונתחייב הלוה בק"ס דהוי כמעכשיו והוכיח כן מדברי רש"י בפרק כ"ש דגוף החוב יכול להקדיש ולמכור ודוקא גוף הקרק' המשועבד כיון שיכול הלוה לסלקו במעות לא ע"ש ונר' דוקא אם מכרו במעמד ג' או שטר בכו"מ כדינו דאפי' לא הגי' הזמן לא חשיב דבר שלא בא לעולם אבל בלא כו"מ ולא במעמד ג' לא קנה החוב וכן מצאתי להכנה"ג חי"ד סי' רנ"ח הגב"י אות כ"א שכ' בהדיא וכ"נ מדברי הסמ"ג סוף עשין ע"ד וז"ל ותי' ר"י דשמא לא תקנו מעמד ג' בכתובת אשה העומדת תחת בעלה דשמא לא תעמוד לגבות לעולם וכ"כ הרמב"ן בחי' לבתרא בפ' מ"ש וז"ל דהתם כתובה כיון שאין עליו כלום בשעה שמכר דמנה לי בידך קאמר אבל היכא דלית ליה גביה כלום לא וגבי כתובה כמאן דלית ליה גביה דמי דדילמא לא מגרש לה ותמות בחייו עכ"ל גם ה' המאירי הובא בתשו' מהרב"א סימן י"א ובש"מ לקמא ד' פ"ט כ' וז"ל שאין דין מ"ש אלא במלוה או פקדון שעומד ליגבות בודאי אבל כתוב' שאפשר שלא יתחייב לה בעל וכולי עיין שם מוכח בהדיא דכל מלוה שעומד לגבייה בודאי אפילו לא הגי' הזמן יש בה דין מעמד ג' לאפוקי כתובה דאפשר שלא תבא לידי גבייה כלל וכן לשון הרא"ש בפרק קמא דמציעא היינו דוקא במלוה העשויה ליגבות אבל בכתוב' דשמא לא תבא לידי גבייה לעונם לא תקנו וה' מע"מ הגיה ליגבות מיד עיי"ש וליתא דאפילו מלוה לזמן כיון שעשויה ליגבות יש לה דין מעמד ג' ודלא כה' נתיבות משפט ד' פ"ד ע"ש והרב כנסת הגדולה הוכיח כן דמתשו' הרשב"א כהביא מרן הב"י מחו' ב' שכ' וכן שכן כל שא"ל הממחה מנה לי בידך תנהו לפלוני הרי זה חייב ליתן לו ע"כ לזמן שהוא חייב לממחה וכולי מבואר דאפילו לא הגיע זמנו קנה עיין שם ותשו' הרשב"א היא בח"ב סימן שע"ח ובסימן שע"ז כ' וז"ל מסתברא לי שאין דין מ"ש בנכרי שאני אומר שלא נתקן מ"ש אלא משו' תקנת הלווין שאם א"א שאין המלוה יכול ליהנות משלו עד זמן הלואתו גם הוא נמנע ולא ילוה ונמצא נועל דלת בפני לווין וכולי עיין שם הרי בהדיא דתקנו מעמד ג' אפילו בחו' שלא הגי' זמנו שיכול ליהנות המלוה קודם הגעת הזמן כדי שלא תנעול דלת והתוס' בפרק קמא דגיטין והרשב"א בחי' שם כת' דלא תקנו מ"ש בכתובה דאפ' שלא תבא לידי גבייה עיין שם ולדעת הרשב"א דתקנו מ"ש כדי שלא תנעול דלת בפני לווין נר' דבכתובה לא תקנו מ"ש דלא שייך ה"ט דנעילת דלת וה' עדות ביעקב סי' קל"ג הוכיח כן מדאמרי' בפ' מ"ש והאמ' רבא אר"נ ש"מ שאמ' תנו הלואתי לפ' הלואתו לפ' אע"ג דליתיה בבריא ר"פ אמר הואיל ויורש יורשה רב אתא בריה דרב איקא אמר הלואה איתא בבריא דקנה במעמד ג' עיין שם ומי לא עסקי' דש"מ נתן אפילו הלואתו שלא הגי' זמנה וכ"כ כל הפוסקי' דין זה סתם ש"מ שאמ' הלואתו לפ' וכו' ולא חי' בין מלוה שהגי' זמנ' למלו' שלא הגי' זמנ' וכה"ג כ' הב"י סי' רנ"ג דאפילו מלוה דגוים דקנה מדכ' הפוסקים סתם ועוד דהא לטעמא דר"פ הואיל ויורש יורשה קנה אפילו מלוה שלא הגי' זמנה וה"נ לרב אחא עיין שם מיהו הרשב"ץ חלק ב' סימן רל"ה כתב דאם ההלואה על הגוי דלא מהני מעמד ג' לא קנה מקבל מתנה וכן אם אמר מה שגזל ממני פ' לפ' לח קנה כיון דליתיה במעמד ג' למאי דקי"ל כרב אחא עיין שם גם ה' דברי אמת בקו' שביעי סי' ג' דחה דברי מהרימ"ט שכ' דר"פ ורב אחא לא פליגי דהא איכא בינייהו אויר רומא בלא גוף דיורש יורשה כמ"ש הרמב"ן והר"ן והריטב"א והנ"י עיין שם באורך ואם כן אפ' דהכא נמי פליגי במלוה שלא הגי' זמנה דלרב אחא לא קנה וה' פני משה חלק שני סימן ס' כ' אף ע"ג דהלואה דגוי ליתא במעמד ג' כיון דשם הלואה איתא בבריא קנה בש"מ ע"ש וה"נ במלוה שלא הגי' זמנה אף על גב דליתא בש"מ שם הלואה איתא בבריא וגם הרשב"ץ ומהר"י באסן ומהר"ש הלוי דס"ל דמלוה דגוי לא קנה נראה דמודו במלוה שלא הגי' זמנו כיון דאיתא בבריא במלוה זו עצמה כשיגי' זמנה משא"כ במלוה דגוי והרב כנסת הגדולה כ' שכ"נ מדברי הריב"ש בתשו' שכ' בשם המפרשים דטעמא דליכא בכתובה מ"ש משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ואפ' שלא תזכה בהם האשה אם תמות בחיי בעלה ולאו מנה בידך הוא וכן כתבו התוס' בפרק קמא דגיטין ור' ישעיא והר' המאירי בפ' החובל הביאם הר' בצלאל סימן י"א עיין שם ואם בחוב שלא הגי' זמנו לא מהני מ"ש ל"ל טעמא שמא תמות היא בחיי בעלה בלא"ה כיון שלא הגי' זמנו לא מהני מ"ש וכולי וצ"ל דל"ד כתובה לחוב שלא הגי' זמנו דהתם הזמן מוגבל ובתו"הז אינו עשוי ליפר' אבל כתובה אע"ג דלא נתנה ליגבות מחיים מ"מ אין הזמן מוגבל דאפ' שימות הבעל היום או למחר ונמצא בכל שעה זמנה הוא ולכך צריך לטעמא דשמא תמות היא בחייו עכ"ל וליתא שהרי כ' הר"ן בפרק האשה שנתארמלה גבי האומר שטר אמנה וכו' דמשועבד מדר"ן אינו יכול למחול הק' ע"ז מדאמרי' בפ' החובל וכולי ולי אין זה קו' דהתם לאו מדר"ן אתינא עלה וה"ט בהא דר"ן לא סגי אלא כשיגי' זמנו וכו' אבל לא סגי דתהוי מהשתא שעבוד גביה כ"ש בשעבו' דכתוב' דאפ' דלא אתיא לעולם לידי גוביינא עכ"ל הרי דכתוב' גרע מחוב שלא הגי' זמנו ולא אמרינן דוקא חוב שהוא לזמן מוגבל לא משתעבד מדר"ן בתוך הזמן אבל כתובה דאפ' שימות הבעל היום בכל שעה זמנו הוא וכה"ג כ' התוס' בבתרא ד' קמ"ה בד"ה ואין השביעית וכו' וז"ל והכא ה"פ אין שביעית משמטתו דלא קרי' ביה לא יגוש שיכול לומר לו בבתולה אני עושה עמך או שמא לא ישא אשה אבל מלוה שלבסוף בא לידי לא יגוש שביעית משמטתו וכולי עכ"ל ועי' בתשו הרדב"ז ת"ג סימן תקע"ד ועיין בהש"ך שכ' דבכתובה ליכא מ"ש ואין המוחזק יכול לומר קי"ל כהר"ן דיחיד הוא ע"ש וכבר כת' האחרונים דלא ראה דגם ר' ירוחם ס"ל כהר"ן עיין שם וא"כ יכול לומ' קיי"ל כותיהו עיין שם אבל אנן קיי"ל (עכ"מ): ג' בין מלוה וכו' אפילו חוב בשטר נקנה במעמד ג' ואין צריך כסף ומסירה כמו שהוכיח מהר"ם אלשיך סימן ד' עיין שם וה' כנה"ג הגב"י אות י"ט על דברי בעה"ת שהובא בב"י שם כתב וז"ל מכאן נר' ברור דאפילו חוב בשטר נקנה במעמד ג' וכו' ותמהני ממהרמ"א שהוצרך ללמוד מדקדוק שאר פוסקים ע"ש וכבר מהר"ם אלשיך שם הביאו וז"ל וכן כ' מרן בב"י סימן קכ"ו בשם בעה"ת והתימא שלא זכרו שכן כ' הטור בסו' ס"ו סי"ט כדברי בעה"ת ושוב ראיתי למהר"ם אלשיך סימן ק' שכ' דמועיל מעמד שלשתן גם במלוה בשטר וכמ"ש הטור בשם הרמב"ן סימן ס"ו עיין שם וכן כתב הרדב"ז בתשו' ח"ג סימן תקע"ד דאם מסר לו השטר אפילו לא כ' לו אלא שאמר ללוה במעמד שלשתן עיין שם ועיין בהש"ך סימן ס"ו ס"ק צ"ז שכתב דחוב בשטר אינו נקנה במעמד ג' מדאמרינן בפרק הא"מ במלוה על פה פליגי בדרב הונ' וכו' ובמלוה בשטר פליגי בדר' ורבנן וכו' ולא אמר במלו' בשטר נמי פליגי בדרב הונא וכו' וכן כ' מהר"ם מלובלין בחי' בפרק הא"מ ראיה זו עיין שם וכן כתב הר' חקו' הדיינים סימן קל"ב וז"ל וי"מ דדין זה הוא בכל דבר שגופו ממון למעוטי שטר שלא קנה זה המקבל עד שיעשה כסף ומשיכה וכו' עכ"ל ולא זכרו דברי בעה"ת והטור דס"ל דבמלוה בשטר נקנית במעמד שלשתן וכן מוכח מדברי התוס' ושאר פוסקים כמ"ש מהרמ"א: ד' בין שנתנו לו במתנה וכו' איכא מ"ד דדוק' במתנ' אבל בפירעון חובו לא ודחה דבריהם הרי"ף בפרק המקבל עיין שם וז"ל רב האיי בספר המקח שע' י"ג דף ל"ג ע"ב המחאה כגון ראובן זבין חפץ לשמעון ואותו חפץ אצל לוי כיון שא"ל ראובן ללוי אותו חפץ שיש לי אצלך תנהו לשמ' במעמד שלשתן קנה שמ' או כגון ראובן דזבין חפץ משמ' בדמים קצובים ואותם דמים הם אצל לוי ואמר שמ' ללוי תן אותם דמים לראובן במ"ש קנאם ראובן ואין המוכר רשאי לחזור בו וכו' אבל הלוק' כשנטל החפץ מיד השליש שהיה בידו ידו על העליונ' אם בשעה שנטלו נתיישר בעיניו הרי זה מחזיק בו ואם לא נתיישר בעיניו יכול לחזור בו דמה שלא ראו בתחלה ולא נפל עיניו עליו לא הוו זביניה זביני ואף על פי שמחהו אצל השליש אבל המוכר הוא ידו על התחתונ' דכיון שמחאהו שוב אינו יכול לחזור בו לעולם אם רוצה הלוקח דה"ג אמר רב הונא מנה לי בידך תנהו לפ' במ"ש קנה ואם במתנה אנו אומרים כך כ"ש לענין זביני שזה נותן ממון וזה נוטל ממון וכו' עכ"ל הרי דסבירא ליה דאם במתנ' קנה כל שכן במכירה כגון שהמחהו על החפץ או שהמחהו על הדמים וכל שכן כשחייב לו מעות בהלואה והמחאהו עליהם וכתב מהרש"ח בתשו' סימן ס' דהוא הדין נתנו לו בהלואה דלא גרע ממתנה עיין שם אבל מדברי מהר"ם אלשקר סימן ס"ג נראה דלא סבירא ליה הכי כמו שכ' הרב נתיבות משפט ד"פ עיין שם וכן נראה לכאו' דמת' הוי כמכר כדאמרינן בפרק הניזקין דאי לאו דאית ליה הנאה מניה לא יהיב ליה מהנה וחיישינן לפסידא דידיה עיין שם והכא נמי א"ל דלא תקנו מ"ש אלא במכר ומתנ' משום תקנת השוק אבל בהלואה לא אבל נראה עיק' דאין חילוק דהא לטעמא דאמימר דנעשה כא"ל משתעבדנא לך וכל דאתי מחמתך ודאי דנתנו לו בהלואה משתעבד וכן לטעמא דרב אשי דבההיא הנאה דמשתניא למלוה חדשה משתעבד והוא הדין למסקנא דהא לא פליגי בדין דהמחא' אלא בטעמא וכי האי גוונא כ' הר"ן בפרק קמא דגיטין עיין שם.

ה' ואין ראובן וכו' ואם שמעון נחנו לראובן לוי גובה אותו משמעון הרדב"ז ח"ב סימן רפ"ב ע"ש ואע"ג דקי"ל בסי' ס"ו סט"ז במוכר שט"ח לחבירו אומרי' לו ב"ד ללוה ליתן ללוקח ועבר ופרע למוכר פטו' ע"ש הסמ"ע והש"ך ס"ק נ"ח שאני התם דהמוכר לא נסתלק ולכך אם חזר ומחלו מחול משא"כ במעמד ג' דנסתלק לגמרי:

ו' וכן אין הנותן יכול לחזור ולמוחלו וכולי הטור כת' שהראב"ד ס"ל דאם אמר לוה למלו' בשע' מתן מעו' משתעבדנ' לך ולכל דאתי מחמתך אז אינו יכול למחול ואם לאו יכול למחול וכ' מרן בב"י דדברי הראב"ד כתבם הרשב"א בתשו' וכ' שכן דעתו נוטה עין שם וז"ל הרשב"א בתשו' חלק שני סימן ט"ל יש מי שאומר שכח מ"ש יפה שאם חזר ומחל אינו מחול וכטעמא דאמימר דאמר במלוה משו' דנעשה כמאן דא"ל משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך ואלו כתב לו כן אינו יכול למחול וכן דעת הראב"ד ולזה דעתי נוטה ומאמימר נשמע לכולהו וכולי עיי"ש מבואר די"א דס"ל כיון דאם כ' לוה למלוה משתעבדנ' לך ולכל דאתי מחמתך אינו יכול למחו' ה"נ במ"ג אינו יכו' למחו' אפי' לא אמ' משתעבדנא וכולי דכח מ"ש יפה כמ"ד משתעבדנא וכולי כטעמא דאמימר ונראה דמ"ש הרשב"א וכן דעת הראב"ד וכן דעתי נוטה וכולי קאי אאם כתב לו משתעבדנא לך וכו' דאינו יכול למחול וכן בסי' שי"א הביא דברי הראב"ד דאם כתב הריני משתעבדנא לך והסכים עמו ע"ש אבל בדין מ"ש אפשר דלא ס"ל הכי כמבואר בתשו' ת"ג סי' כ' והובא בב"י סימן ס"ו דלא הסכים עם הראב"ד אלא במוכר בכתיבה ומסירה דאם אמר הלוה למלוה משתעב' וכולי אינו יכול למחול אבל במוכר במ"ש כת' שם דאין הדבר מוכרח כ"כ ויש לבע"ד לחלוק ע"ש מיהו משמע קצת דס"ל הכי כמ"ד דהא בהא תליא דמ"ש דינו כמאן דא"ל משתעבדנא וכולי וכ"כ ר' ירוחם נתיב י"ד ד' נ' וז"ל וכת' התוס' אם מכרו או נתנו במ"ש דאינו יכול למחול וכך דקדקו הפסקנים והרשב"א והראב"ד והתוס' ע"ש הרי שכ' דהראב"ד והרשב"א ס"ל דאינו יכול למחו' ועי' בתי' הרשב"א פר' קמא דגיטין וכן הסכים הריטב"א בחי' שם וכ"כ ראב"ן בתשו' סימן מ"ו ומ"ח וה' חקות הדיינים סימן קל"א:

ז' וכן אין הנותן יכול למוחלו וכולי מרן בב"י סימן ס"ו דחה דברי הנ"י שכ' דרוב המפרשי' ס"ל כהרמב"ן וכ' הש"ך בסי' זה ס"ק יו"ד דשמא היה להנ"י מפ' אחרים כגון הראב"ד והרשב"א והרמ"ה וכו' עש"ב ולא דק דהרמ"ה ס"ל דאינו יכול למחול כמ"ש הטור שם וז"ל הרמ"ה בפ' מ"ש סימן פ"ג ושמעי' נמי דמכירת שט"ח וכולי מדרבנן בעלמא הוא דאי מדאורייתא כי חזר המוכר או היורש ומחלו אמאי מחל וכו' וכת' ואי מדאוריי' לא קני ליה אמאי איצטריך קרא למעוטי שטרו' מאונאה כי איצטריך קרא למעוטי שטר פקדון וכו' ואבע"א אפי' בשט"ח וכגון דאמחייה ללוקח גבי לוה במ"ש דקני לממונא מדאורייתא ואינו יכול למחול וכולי עכ"ל ודבריו תמוהים דמ"ש אינו אלא תקנת חכמים כהילכתא בלא טעמא כדאיתא בספ"ק דגיטין עיין שם ומ"מ הרי הרמ"ה ס"ל דאינו יכול למחול ויש להגיה בהש"ך הרא"ה במקום הרמ"ה גם מ"ש הש"ך וכ"ה בחי' הרשב"א פרק קמא דגיטין להדיא מביא במסקנתו דברי הרמב"ן דבמ"ש יכול למחול וכולי עיין שם ליתא שהרי הרשב"א שם גבי הנהו גינאי וכולי כ' ועוד דהא אסיקנא לעיל דבמ"ש אם חזר ומחלו אינו מחול עיין שם ועי' להרמב"ן בס' הזכות סי' מ"ד והסכים הש"ך דלענין קידושין יש להחמיר ע"ש: ח' אם קנה קרקע בחוב שיש לו על אחרים במעמד ג' כ' מהר"ם גאלנטי סי' ס"ו לדעת הרמב"ם בפ"ה מה' אישות דאשה מקודשת במעמד ג' ה"נ בקרקע קנה לוקח הביאו הכנה"ג עיין שם אבל למ"ד דבמעמד ג' יכול למחול וכיון שיכול למחול לא סמכא דעתה ואינה מקודשת ה"נ אין הקרקע ניקנית במ"ש וכן אם קנה קרקע בשט"ח והקנה אותו לו בכו"מ דלכ"ע יכול למחול ואין האשה מקודשת בו ה"נ בקרקע לא קנה וכן כתב הר"ן בפ' הא"מ עיין שם ורש"י שם כ' וז"ל אם היה מקנהו קרקע בדמי שטר זה ודאי לא קנה המלוה את הקרקע דלא סמכא דעתיה דבעל הקרקע אבל באשה סבר ר"מ דס"ד וכולי עיין שם הרי דסב"ל דאפילו לר"מ דסבר דהאשה מקודשת משום דסמכא דעתה דלא ימחול לאחר ושבק לה לדידה מודה במכר קרקע דלא קנה משום דלא סמכא דעתיה שמא ימחול וכן כתב הש"ך בסימן ק"ץ עיין שם וא"כ ה"נ במ"ש למ"ד דיכול למחול אפילו למ"ד דאשה סמכא דעתה ומקודשת במכר קרקע מודה דלא סמכא דעתיה ולא קנה אבל התוס' במציעא ד' י"ו בד"ה האי וכולי כתבו וז"ל והא דאמרינן בפ' הא"מ ושוים שבמכר קנה היינו במלוה שיש לו על אחרים דאז באשה בענין זה מקודשת לכ"ע אי לאו דאשה לא סמכא דעתה ויראה שיחזור וימחול וכולי עיין שם במהרש"א הרי דס"ל דדוקא אשה לא סמכא דעתה שמא ימחול אבל במכר קרקע סמכא דעתיה ולכ"ע קנה כמ"ש התוס' בבתרא ד' קמ"ז בד"ה המוכר וכולי דאשה יש לה בושה לבא לב"ד לתבוע מבעלה מה שמחל ולכך לא סמכא דעתה וכולי עיין שם א"כ במוכר קרקע דאין לו בושת לבא לב"ד לתבוע מהלוקח מה שמחל סמכא דעתיה ואע"ג דאמרינן בפ' הא"מ מנה חסר דינר כסיפא לה מילתא למיתבעיה מנה חסר צ"ט לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה עיין שם אלמא דוקא דבר מועט בושה היא לתובעו שאני התם דנתרצית היא מתחלה אבל הכא אם ימחול השטר חוב בושה לתובעו בב"ד וא"כ ה"נ במעמד ג' אפילו למ"ד יכול למחול ובאשה שאינה מקודשת משום דלא סמכא דעתה מודה במוכר קרקע כיון דחייב לשלם בב"ד סמכא דעתיה לתובעו בב"ד.

ט' כתב מהר"ם גאלנטי סימן ס"ו לא מצינו בשום מקום שיקנה אדם קרקע בכסף במ"ש אע"ג דיקבל עליו ליקח הדמים מהשליש כיון שאינו נותן בידו הכסף ולמ"ד דגבי קידושי אשה מקודשת כדין מעמד ג' צ"ל המוכר ביתי מכורה בחוב שיש לך ביד זה במ"ש דומיא דקידושי אשה שצ"ל הרי את מקודשת לי בחוב זה שיש לי ביד זה במעמד שלשתן עיין שם ורבינו האיי בספר המקח שער י"ג דף ל"ג עמוד שני כתב וזה לשונו או כגון ראובן דזבין חפץ לשמעון בדמים קצובים ואותם דמים הם אצל לוי ואמר שמעון ללוי תן אותם דמים לראובן במעמד ג' קנאם ראובן ואין המוכר רשאי לחזור בו וכולי אבל הלוקח כשנטל החפץ מיד השליש שהיה בידו ידו על כעליונה וכולי עיין שם ולכאור' נר' דס"ל דלא קנה החפץ במ"ש של הדמים דא"כ אמאי הלוקח יכול לחזור דאי משום דחכמים תיקנו שלא יקנו המטלטלין במעות גם המוכר יכול לחזור אלא דלענין המעות קאמ' דקנאם המוכר ואין יכול לחזור (א"ה עכ"מ):

יו"ד דין ב' אבל אם לא היה וכו' הנ"י כת' בשם גאון דחנוני ושלחני כיון דאומנותם הוא גמרי ומשעבדי נפשיהו אפילו אין בידם כלום עיין שם אבל ראב"ן בתשו' סימן פ"ג סב"ל דאפילו חנוני יכול לחזור ואפילו בקנין עש"ב וכ"כ הריטב"א בחי' לשבועות ד' מ"ז עיין שם ועי' בהש"ך: י"א אבל אם לא היה בידו וכולי ה"ד אם אינו חייב כלל אבל מי שיש בידו או ביד שלוחו פקדון מאחר וא"ל בעל הפקדון תן אותו פקדון לפ' פשיטא שקנה אותו פ' במעמד ג' ששלוחו של אדם כמותו ומה שהוא ביד שלוחו הוי כמי שהוא ברשותו וכולי המבי"ט ח"א סימן ט"ו עיין שם וז"ל התוס' בגיטין די"ג ע"ב בד"ה גופא וכולי אומר ריב"א וכן ר"ת דבמ"ש קנה בע"כ של לוה או של נפקד דאי לא קנה אלא מרצונו למ"ד דוקא בפקדון קנה למה הוצרכו לתקן מ"ש יאמר לו זכי וא"נ לומר דהוצרכו לתקן למקום שאין הפקדון ביד הנפקד אלא ביד אחרים דלא יועיל אם יאמר זכי וכולי וכן תי' התוס' בבתרא ד' פ"ה בד"ה ה"ג וכולי עיין שם ורבי' האיי בס' המקח שער י"ג כ' וז"ל אבל אתה מוצא המחאה שהיא מקויימת אע"פ שאינה במ"ש במכירה כגון שהוא פקדון שהפקיד ראובן אצל לוי חפץ ששוה מנה ואין בינו לבינו לא חשבון ולא דבר בעולם ומכר אותו חפץ בעינו לשמעון וא"ל ראובן ללוי תן לי אותו חפץ שכבר מכרתיו אליו אע"פ ששמעון אינו במעמדם כיון שקבל עליו לוי ואמר אתן קנה שמעון מיד דכיון דנתברר הדבר ללוי שראוי שמעון לזה החפץ בקנייתו אותו מראובן א"ץ להיות שמעון במ"ש וע"כ לא בעי מ"ש אלא היכא דהוי מתנה שהשליש הזה אינו יודע מה יש ביניהם וכו' והביא ההיא דברשות הלה המופקדים וכולי דפ' הספינה עש"ב ולפ"ז ניחא דצריך מ"ש בפקדון במתנה אבל במכר פקדון כיון שקיבל עליו הנפקד ליתן זכה וא"ץ מעמד ג' ומ"מ לכ"ע אפילו אין הפקדון ביד הנפקד קנה במעמד ג':

י"ב ואפי' פרע וכולי כ' מרן הב"י מדברי הרמב"ם שכתב לפיכך אם לא פרע לוי לשמעון חוזר שמעון ותובע את ראובן וכולי נר' לכאור' דאם לא חזר בו לוי אין שמעון יכול לחזור מיהו א"ל דאורחא דמילת' נקט ע"ש ומדברי הרמב"ם בפ"יו מה' מלוה דין ד' שכ' וז"ל אם רצה שמעון שלא יתן לא יתן וכו' וכן אם רצה לוי לחזור ולומר איני רוצה לגבות משמ' חוזר וגובה מראובן וכולי משמע דאפילו רצה שמעון ליתן אם רצה לוי לומר איני רוצה לגבות משמעון חוזר ועי' בתשו' הרשב"ץ ח"א סי' קנ"ב:

י"ג דין ז' ואפילו לא נתרצה וכולי כ"כ התוספות פ"ק דגיטין בשם ר"ת וריב"א וכן הסכים הרא"ש שם ובשאלו' ותשובות בשמים ראש סימן נ"ה וכ"כ הטור בשם הרמ"ה ודברי הרמ"ה הם בפ' מ"ש סימן ק' עיין שם וכן דעת הרשב"א בתשו' ח"ב סימן שע"ח עיין שם ומהרש"ל ביש"ש פ"ק דגיטין סימן ל' ובפ' החובל סימן כ"ז הסכים דבעי' שנתרצה עיין שם וכן כתב הרשב"ש סימן קי"א דהרמב"ן והרשב"א ס"ל דאינו יכול לכופו וכיון שהוא מחלוקת ודבר זה הילכתא בלא טעמא הוא הבו דלא לוסיף עלה ע"ש ואיברא דהרשב"א בחי' ס"ל הכי אבל בתשובות ס"ל כר"ת וכבר הש"ך הביא כמה פוסקים דס"ל דאינו יכול לכופו והסכים כן עש"ב ואנו אין לנו אלא כפסק מרן וכן כתב הרדב"ז בתשובו' ח"ג סימן תקע"ד שכן עיקר עיין שם:

י"ד ואפי' לא נתרצה וכולי כ"כ התוספות פ"ק דגיטין בשם ר"ת וריב"א דאם לא כן למ"ד דוקא פקדון קנה ל"ל לתקן מעמד ג' יאמר לו זכי וא"נ לומר הוצרכו לתקן היכא שאין הפקדון ביד הנפקד וכולי ועוד דאף שאין הפקדון ביד הנפקד יקנה באודיתא וכו' עיין שם ונר' דאם היה חייב לאחרים אין הודאתו כלום במקום שחב לאחרים כמ"ש הרשב"א בתשובות ח"א סי' אל"ף ומ"ז ובתשובות ח"ב סימן רמ"ו דאם היה עליו כתובת אשה וב"ח ואמ' מטלטלין פ' הם של פ' אינו נאמן דחזקה כל מה שברשות האדם הוא שלו ואפי' במקום מגו אינו נאמן וכן כתב הרמב"ם פ"א מה' מלוה ע"ש וה"נ אם בעדים שהפקדון שביד שמעון הוא של ראובן שהיו כשמסרו ראובן לשמעון וא"ל שימכרנו לו וכו' דהרי הוא בחזקת ראובן כמבואר בסימן צ"ט עיין שם וא"כ אם ראובן חייב לאחרים והודה שהפקדון שמסר ביד שמעון הוא של לוי אין הודאתו כלום במקום שחב לאחרים אבל אם הקנה אותו ללוי במעמד ג' קנה ואין ב"ח של ראובן יכול לטרוף ממנו אבל אם נאמר דמעמד ג' לא יקנה בע"כ ל"ל לתקן מעמד ג':

ט"ו דין ט' ואינו יכול וכולי ואם כפר שלא היה במ"ש ואין עדים אם היא מלוה בשטר ויש בו נאמנות נפרע שמעון מראובן בלא שבועה ואם אין בו נאמנות ישבע שמעון שלא הומחה במ"ש וגובה חובו מראובן ואם היא מלוה ע"פ ישבע ראובן שהמחהו במ"ש ויפטר משמעון ואם מודה שהומחה במ"ש אפילו אין עדים בדבר אינו יכול לחזור על ראובן מהר"ש יפה בתשובות מהר"י באסן סימן קי"ט עיין שם וכה"ג כתב בתשובות המיי' ופסקו מורם בסימן קכ"ט סי"ב גבי ערב דאם המלוה כופר שלא העמיד לו אותו ערב נשבע הלוה שהעמיד לו הערב ושפרע לו ונפטר ע"ש וה"ד במלוה ע"פ אבל במלוה בשטר נשבע המלוה שלא העמיד לו אותו ערב וגובה ממנו:

ט"ז וי"א שיכול לחזור וכולי כל זמן שלא פטר לוי את ראובן בפי' דשתיקה לאו כהודאה וכ' ה' נתיבות משפט ד' פ"א דאם א"ל הלוה אחר שהמחהו מעתה לא תובע ממני כלום ושתק כיון דכל שתיקה כהודאה הוי כאלו אמר כן המלוה עצמו כדאמרי' בהודה לענין אתם עדי ל"ש אמר לוה ל"ש אמר מלוה ושתק לוה וכולי עיין שם וליתא שהרי כתב הטור ומרן בסי' פ"א ס"ז וז"ל והא דמהני אתם עדי דוקא כשתבעו מנה וא"ל הן ואח"ך אמר אתם עדי ושתק לוה אבל אם א"ל מנה לי בידך והלה שותק ואמר לעדים אתם עדי ושתק הנתבע אין שתיקתו כלום דלא הוי שתיקה כהודאה אלא כשהודה לו תחלה וא"ל הן וכשא"ל התובע אתם עדי שתק אבל כששתק מתחלה ועד סוף יכול לומר לא חששתי להשיבך עיין שם בהש"ך ס"ק י"ז אלמא לא אמרי' שתיקה כהודאה אלא א"כ הודה בפי' מתחלה וה"נ ששתק וא"ל (א"ה עכ"מ): י"ז דין יו"ד ונמצא הלוה עני וכו' כ' מהר"א ששון סימן ק"ד וזה ל' נראה דלוה זה מ"ל קי"ל דאף על גב שהייתי יוד' שהוא עני פטור כהרמב"ן אבל בנדון דידן כיון שהמלוה היא בשטר הרי כ' הרמב"ם טען לוי שהיה ראובן עני והטעהו ושמ' אומר עשיר היה והעני על שמ' להביא ראיה וכו' וכבר תמה עליו הש"ך ס"ק מ"ג דלהרמב"ן פטור כיון שהמחהו בסתם כדין אין לך שובר גדול מזה וכו' וכתב ואולי דכוונת מהר"א ששון כיון שיש לחבירו שטר בידו הוה ליה כגבוי ולמ"ל קי"ל ומביא ראיה מהרמב"ם דכנגד השטר צריך להביא ראיה ברורה וזה שטוען קי"ל אינה ראיה ברורה אלא ס' אבל לפע"ד זה אינו וכולי עיין שם ולכאורה אם טענת קי"ל הוי ספק אפילו במלוה על פה חייב דהוי כאומר הלויתני ואיני יוד' אם פרעתיך דחייב וכן כתב הרב כנה"ג בסי' כ"ה הגב"י אות י"ב דאם המחלוקת הוא אי הוי פירעון או לא הוי פירעון חייב לשלם אפילו בידי אדם דהוה לי' כאומר הלויתני ואיני יוד' אם פרעתיך דחייב וכ"כ מהראנ"ח חלק שני סימן א' וי"ט דכשהמחלוקת היא על הפיטו' לא מצי למימר קים ליה וכן כ' מהראד"ב למאן דאמ' טענ' קי"ל הוי ס' עיין שם ואם כן אי סביר"ל למהרא"ש דהוי טענת ספק אפילו במלוה על פה חייב אבל תמהני על הרב כנה"ג שהרי מהראנ"ח חזר וכתב דאיני יודע אם פרעתיך דוקא חייב משום דהוי שמא גרוע דהיה לו ליד' אבל שמא טוב אפילו החיוב ברור וספק בפירעון יכול לו' קי"ל עיין שם באורך ואפשר דסבירא ליה דאף על גב דאומר הלויתני ואיני יוד' אם פרעתיך חייב היינו דוקא אם המלוה טוען בריא שלא פרעו אבל אם המלוה גם כן אינו יוד' פטור לכ"ע והכא נמי ספיקא דדינא דהס' לזה ולזה דכותה וכבר הרב מש"ל בפרק י"א מהלכות מכיר' דחה דברי מהראד"ב דמדמי ספק דדינא לאומר איני יוד' אם פרעתיך דשאני הכא דאף אם המלוה אינו טוען ברי' שלא נפר' וכו' ועוד שאני איני יוד' אם פרעתיך דריע טענתיה דהיה ליה למיד' אם פרעו ומשום הכי חייב מה שאין כן בס' פלוגתא דרבוותא עיין שם וכן כ' מהרש"א בתשו' סימן ט"ז עיין שם וכן כתב הרב מקור ברוך סי' נ"ו בבעיא דרועה מזויין דלא הוי כברי בחיובא וס' בחזר' מה"ט דשניהם מסופקים עיין שם ואם כן ה"נ במלוה על פה פטור דהוי כאלו המלוה והלוה טוענים ס' אם פרו' הוא או לא דלכ"ע פטור אבל במלוה בשטר דאם שניהם טוענים שמא הוא פרו' גובה בלא שבו' כמבואר בסימן פ"ב ס"ב עיין שם הכא נמי אם יד' שהיה עני לא מצי למימר קי"ל כהרמב"ן ליפטר כיון דפלוגתא דרבוותא היא אי חשיב פירעון או לא הוה ליה כשניהם טוענים שמא וגובה בשטר בלא שבו' אבל אין נראה כן דה"ד בפלוגת' דרבוותא (א"ה עכ"מ):

י"ח דין י"א טען לוי שהיה שמעון עני וכו' וראובן טוען בריא אבל אם לוי טוען בריא וראובן טוען שמא פשיטא דחייב לשלם לו אפילו במלוה על פה דהוי כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דחייב ה' פרישה עיין שם וכן כתב מהרש"ך ח"ב בנוספות סימן ו' דאפילו טען הלוה בריא שלא היה עני בשעת ההמחאה כיון דחוב בשטר הוא צריך להביא עדים ע"ז ע"ש ונר' דאם לוי טוען שמא וראובן טוען בריא אפי' במלוה בשטר פטור כמבואר בסימן נ"ט מלוה שהוציא שטר חוב מקויים וטען הלוה שהוא פרוע והמלוה אינו יודע אינו גובה בו ע"ש וה"נ שהמלוה טוען שמא כיון שהלוה טוען בריא שהיה עשיר והעני פטור וז"ל בעה"ת שער נ"ג בשם הר"י אברצלוני טען הלוה בודאי זה השטר פרו' והמלוה אומר א"י וכולי יש מי שר"ל שהשט' נעמיד בחזקתו וכיון שהלוה פשע ולא לקח שטרו מן המלוה בעת שפר' יכול המלוה לומ' ללוה שטרך בידי מ"ב וכו' ונשב' המלוה שאינו יודע אם הוא פרו' או לא וגובה את שטרו ודמיא הא מילתא ליורשים בני המלוה שבאים ליפר' מן הלוה שנשבעים שבו' היורשים וכולי ויש מי שי"ל שאינו דומה האב ליורשים כי היורשים הקילו חכמים עליהם לישב' וליגבות מפני שהם אנוסים ולא פשעו בדבר ולא הו"ל לדקדק אבל זה האב שהיה פוש' דהי"ל למידק וכו' וזה טענתו בריא והוא בא בטענת שמא יש לנו לומר אוקי ממונא בחזקת מריה ואיתרע שטרא ואינו גובה בו כלל עכ"ל ונראה דגם מ"ד התם דאפילו המלוה מסופק גובה בשטרו ה"ד משום שהלוה פשע ולא לקח שטרו מן המלוה בעת שפרעו אבל הכא בהמחאה דלא שייך ה"ט מודה דאם הלוה טוען בריא והמלוה טוען שמא איתרע שטרא ול"ל התם דאינו גובה שטרו מספק היינו משום דהמלוה פוש' דהי"ל לידע בשטרו אם פרו' או לא כמ"ש בעה"ת והטור סימן נ"ט אבל הכא לא פשע דלא הי"ל לידע אם היה עני ודמי ליורשים דגובה בשטר מהי"ט דה"נ הי"ל לשאול וגדולה מזו כ' הרמב"ן בתשו' שהביא בעה"ת שנ"א ח"ו סימן ט' דסבור שהוא עשיר והוא עני בין שהממחה יודע בו בין שאינו יוד' בו פטו' דהו"ל לשאול עליו עיין שם והכא נמי לדידן מקרי פוש' דהי"ל לידע וכשטען שמא והלוה טו' בריא שהיה עשיר והעני פטור אבל מדברי מהרש"ך משמע דאפילו טוען שמא גובה בשטרו וכן כתב מהריט"ץ סימן י"ט דאפילו טוען שמא גובה בשטרו שהרי כתב המ"מ דאם יש ספק בדבר על שמעון להביא ראיה ול"ל דמ"ש המ"מ אם יש ספק בדבר ר"ל שיש לב"ד ספק בדבר אבל המלוה טוען בריא ואם אינו טו' בריא אין צריך להביא ראיה הא ליתא דאם הוא מפני שטו' בריא היה די שישב' לו הלוה על טענתו אלא ודאי אפילו לא טענו בריא צריך להביא ראיה ומ"ש הרמב"ם טען לוי שהיה ראובן עני וכולי ל"ד שטען בריא שהיה עני אלא אפילו שמא תדע מדלא הצריך שישב' לוי על טענתו שהיה עני עיין שם באירך ודבריו תמוהים מ"ש מדין מלוה בשטר והמלוה מסופק אם פרו' אם לאו והלוה טו' בריא שפרעו פטור ומהריט"ץ עצמו סימן מ"ג כ' שכך הדין אף שלא בא בדברי הפוסקים מפו' דאם המלוה מסופק אם פרו' אם לאו והלוה טו' בריא פרעתי פטור משום דהמלוה היה צריך שבו' ואין יכול לישב' עיין שם ולא ראה דברי בעה"ת והטור שכ' דין זה ולא מטעמיה דהמלוה אינו יכול לישב' דהא יכול לישב' שאינו יודע ויגבה כמו היורשים אלא משום דאיתרע שטרא דהי"ל לידע בשטרו אם פרו' אם לאו וה"נ איתרע שטרא וא"ל דמהריט"ץ הכא אזיל לטעמיה דס"ל התם דאם המלוה מסופק בשטרו אם פרו' אם לאו ה"ט דאינו גובה בשטרו משום שצריך שבו' ואינו יכול לישב' אבל הכא דס"ל דא"ץ שישב' על טענתו שהיה עני א"כ אפי' הוא מסופק גובה בשטרו וס"ל דהא ל"ד לטענת פירעון דשטר עומד לפירעון אלא לטענת מחילה או אמנה ורבית דא"ץ לישב' עליהם משום דאין השטר עומד לכך וה"נ לגבי טענה זו אם היה עני או עשיר מעמידים השטר בחזקתו ולפ"ז אם הלוה טוען מחלת לי והמלוה מסופק אם מחל לו הכא נמי דגובה בשטרו מספק כיון דא"ץ שבו' מעמידים השטר בחזקתו אבל נעלם מה' דברי בעה"ת שכ"ח והטו' בסימן זה דאם אין בשטר נאמנות ישב' לוי ויטול ע"ש ול"ל דהם אזלי לטעמיהו דס"ל כהרמב"ן גבי טענת מחיל' דצריך לישב' כמ"ש בעה"ת שכ"א חלק שני והטור סימן פ"ב אבל למ"ד התם דגובה בלא שבו' הכא נמי דכותה דמדברי בעה"ת משמע דלכ"ע צריך שבו' הכא ושכן דעת הרמב"ם ע"ש וכן מרן בסימן פ"ב ס' י"א כ' באחרונה דעת מי שאומר בטענת מחילה א"ץ שבו' והכא פסק דצריך שבו' אלמא ס"ל דמדמי' לטענת פירעון:

י"ט ישבע לוי ויטול וכולי שבו' בנק"ח כשא"ל ראובן השב' לי הש"ך עיין שם ועיין בהש"ך סימן נ"ח ס"ק ד' וגם הסמ"ע שם בס' נ"ח דס"ל דאפילו לא טען הלוה השב' לי טעני' ליה כיון דאיכא ריעותא דהודה לו עיין שם נר' דלא חשיב ריעותא הכא ואינו נשב' אלא א"כ טען לו השב' לי כנר' בהדיא מדבריו וכ"כ ה' נתיבות משפט ד' פ"ד סע"ב ע"ש:

ך' נאמן ראובן בשבועת היסת וכו' במגו שהיה אומ' פרעתיך ונשב' היסת ונפטר וכולי הטור ובעה"ת שכ"ח עיין שם לכאורה נראה דסבירא ליה דזו טענה גרועה היא ואינו נאמן אלא אם יש לו מגו דפרעתיך וא"כ אם הוא בתוך זמנו או התנה עמו שלא תפרעני אלא בעדים ויש עדים בתנאי וטען שהיה עשיר והעני אינו נאמן כיון דליכא מגו דאף ע"ג דאם טען פרעתיך בפני עדים והלכו להם למדינת הים או מתו נאמן מ"מ אינו נאמן בטענה אחרת במגו דאין זה מגו טוב דאינו טוען כך ברצון שכל העולם ידעו שהדבר שקר ולכך הרחיק עדיו כמבואר בסימן ע' עיין שם בב"י וכן כתב הכנה"ג דבתוך הזמן אינו נאמן מיהו אם ההמחא' בתוה"ז והמחלוק' לאחר הזמן מתוך שיכול לומ' פרעתיך היום נאמן לומר שההמחאה כדין וא"ל דהוי כמגו במקו' עדים דאין יכול לומר פרעתיך היום והוא כבר המחהו ואין אדם ממחה וחוזר ופורע דא"כ אפי' ההמחאה לאח"ז איך נאמן שהמחהו כדין במגו דפרעתיך כיון דכבר המחהו ול"ל שההמחאה היתה שלא בעדים ומגו שיכול לומ' פרעתי' ולא המחתי לך נאמן לומר שהמחהו כדין דא"כ אדמפליג בין מלו' על פה בין מלו' בשט' ליפלוג במלוה ע"פ בין המחה בפני עדים להמחה בלא עדים ועוד דאפילו המחה בלא עדים ליכא מגו דניחא ליה לומר שהמחהו כדין מלומר פרעתיך ולא המחתי דלוי לוה של ראובן יודע בשקרו והו"ל ע"א דחייב דצריך לישב' להכחישו ואפשר שהעד ובעל דבר יפסלוהו לעדות ולשבו' אלא ודאי כשטו' פרעתי אחר ההמחאה ואפ"ה נאמן במגו ולא אמרינן אין אדם ממחה וחוזר ופור' וה"נ בהמחאה תוך הזמן והמחלוק' לאח"ז נאמן לומר שהמחהו כדין במגו דפרעתיך היום עיין שם והנה מ"ש דאפילו המחהו בלא עדים ליכא מגו משום דהיה צריך לישב' להכחיש העד ז"ל התו' בבתרא דף ל"ד בד"ה הוי וכו' ואם תאמר ולהימנה בשבו' במאי דאמר דידי חטפי במגו דאי בעי אמר לא חטפי וכו' ול"ל דהא לא חשיב מגו דלא הוי חציף למימר לא חטפי להכחיש את העד או משום שירא שלא יפסלוהו לעדות העד ובעל הנסכא וכולי דהא משמ' דאי לאו עד אחד מחייבו היה פטור והיינו ע"כ במגו וכולי ואומר ר"י דודאי אם לא היה העד מחייבו שבו' היה נאמן במגו דאי בעי אמ' לא חטפי שיכול להעיז פניו להכחיש את העד בלא שבו' אבל השתא דמחייבו שבו' לא מהימן בשבו' על ידי מגו שהיה יכול להעיז פניו ולישב' בדבר שהעד מכחישו אבל ק' וכו' לכן נראה כמו שפירש ריב"ם דודאי הוי מגו ולהכי פטר רב ושמואל דנאמן בשבו' במגו דאי בעי אמר לא חטפי ור' אבא סבר דאף על גב דלית ליה מגו דכיון דאיכא עד אחד המחייבו שבו' מ"ה כן הוא הדין שישב' להכחיש את העד או ישלם ואין מועיל לו מגו ליפטר עכ"ל הרי דר"י סבירא ליה דאינו נאמן במגו שהיה יכול להעיז פניו ולישב' בדבר שהשד מכחישו והתוספות דחו זה והסכימו לתירוץ ריב"ם וכן כתב הרשב"א הובא בש"מ שם ובתשו' חלק שני סימן עיין שם ואם כן לדעת התוספות וריב"ם נאמן במגו שהיה יכול להכחיש העד ולישב' ואפשר לומר שכן דעת בעה"ת והטור דאם המחהו בלא עדים נאמן לומר המחהו כדין דמגו שהיה יכול לומר פרעתיך ולא המחתיך ועיין בפריש' שכ' דאין נאמן הנמחה לו' עני היה או עשיר היה והעני שמא עשו קנוניא או שא' נוח לו מן השני ע"ש ואם כן אפילו לוה שלו יוד' בשקרו לא חשיב עד אחד ויכול להכחישו שלא המחהו ואינו מחוייב שבוע' מהאי טעמא אבל קשה דהסמ"ע סי' קכ"ג ס"ק י"ז כ' וז"ל ונראה דכשאין ללוה עתה ממה לשלם מקבלין עדותו על הקבלן או על הערב להוציא מידו ולשלם ולא אמרי' שיחש' נוג' בדבר כי יחשוב היום או למחר יהיה לו ממה לפרו' ויגבה המלו' מידו ולכך רוצה שיגב' חובו עתה מהערב שהרי אין לו ריוח בזה שגם עתה שיפר' הערב יחזור הערב עליו כשהיה לו מה לפרו' ודוחק לומר משום דהב' נוח לו והראשון קשה ועוד דלא נחשב עבור זה נוג' בדב' כדאמרינן בפרק ח"ה וכו' עיין שם בהש"ך וכבר כתבתי שם דברי הרמ"ה עיי"ש והכא נמי הלוה שהוא עני ואין לו מה לשלם לא הוי נוג' בדבר ולא אמרינן דכשהיה לו למחר מה לפרו' הראשון נוח לו והשני קשה ואם כן לתי' ר"י דלא אמרינן מגו שהיה יכול להעיז פניו ולישב' בדבר שהעד מכחישו והכא נמי לא אמרינן מגו שהיה יכול לומר פרעתיך ולא המחתיך להכחיש העד ולישב' אבל לדברי ריב"ם שהסכימו התו' עמו אמרי' מגו שהיה יכול להכחיש העד ולישב' ואם כן אפשר לומר שכן סובר בעל התרומו' והטור מיהו יש להכריח כן שהרי הטור בסימן רצ"ו כ' גבי פקדון דנאמן במגו דנאנסו צריך לישב' שבו' דאורי' בנקיטת חפץ כאלו היה נשב' אלו היה טוען נאנסו ע"ש ואם כן הכא נמי אם אינו נאמן אלא במגו שהיה יכול לומר להכחיש העד צריך לישב' שבו' דאורייתא והטור כ' נאמן במגו שאם היה אומר פרעתיך היה נשב' היסת ונפטר עיין שם משמ' דגם בטוען פרעתיך היה נשב' היס' וא"א שהיה טוען פרעתיך ולא המחתיך צריך שבו' דאו' להכחיש העד וגם בטענה זו שהמחהו כדין כיון דאינו נאמן אלא במגו צריך שבו' דאו' אלא ודאי שיכול לו' פרעתיך אחר ההמחאה דאינו מכחיש העד אך קשה שהרי כתב הרא"ש הביאו הטור דהמחהו אצל חבירו שלא היה בידו כלום דלא קנה אינו נאמן לומר שפרעו אחר כך עיי"ש והכא נמי אינו נאמן שפרעו אחר ההמחאה (אמר המגיה עד כאן מצאתי).

כ"א דין י"ג ואם לא המחהו בעדים וכו' יש מי שאומר שנאמן וכו' אם המחהו בפני עד אחד כתב מהרימ"ט חלק א' סימן נ"ו דלמאן דאמ' הודאה בפני עד אחד אינה כלום ואין צריך לישב' ודאי נאמן לומר טעיתי אבל למאי דקיימא לן בסי' פ"א דהודא' בפני עד אחד הוי הודאה לישב' נראה דאינו נאמן לומ' טעיתי דודאי דקדק כשהודה ושמא תאמר כל שאין כאן אלא עד אחד סלקא דעתך שיאמינו שטעה דמ"ל לשקר הרי הוא יכול להכחיש העד מיהו בב' עדים אף על גב דיכול לומר פרעתיך אחר כך לא אמרינן סמך שיאמינהו במגו שיכול לומר חזרתי ופרעתי דמתיירא הוא שמא יתבענו לאלתר לב"ד שלא יזוז יד העדים מתחת ידו ויוצא ממנו או יאמר אל תפרענו אלא בעדים דאם ן אף בהודאה בפני עד אחד שסמך שיאמינהו במגו שיכול להכחישו אלא ודאי אין זו סמיכה וכו' אי נמי דהוי העזה כשהכחיש את העד ושמא יפסלוהו לעדות ולשבו' עיין שם באורך ונר' שתפס דעת הרא"ש דאינו נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי ודוקא אם המחהו בעדים לא אמרינן שסמך שיאמינהו במגו דפרעתיך דמתיירא הוא שמא יתבענו לאלתר בבית דין או שמא יאמר לו אל תפרעני אלא בעדים ואף שהרא"ש ס"ל דוקא כשקיבל דבריו אז אין חילוק בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה אבל אם לא השיב לו על דבריו אלא שתק בזה יש חי' בשעת הלואה אפילו לא אמר הן אלא שתק שתיקתו הוי הודאה דדעתא דהכי קיבל המעות אבל שלא בשעת הלואה צריך לקבל עליו בפירוש וכו' ואם כן הכא בהודאה אינו מתיירא שיאמר לו אל תפרעני אלא בעדים דאפילו שתק אינו כלום מכל מקום אנן קיימ' לן דאפילו אחר הלואה וא"ל כן אפילו לא קיבל צריך לפורעו בעדים כמבואר בסימן ע' עיין שם אבל אם לא המחהו בעדים נאמן שסומך שיאמינהו במגו דלא היו דברי' מעול' אבל לדעת בעה"ת אפי' המחהו בעדים נאמן במגו דפרעתי וכתב הסמ"ע ס"ק ט"ל דאינו מתיירא שמא יתבענו לאלת' דבתוך הזמן אינו תובעו עיין שם ונראה דאף בעה"ת ש' כ"ה סבי"ל דאפילו אחר הלואה מהני תנאי דאל תפרעני אלא בעדים הכא לא חייש שמא יאמר לו אל תפרעני אלא בעדים ומכל מקום בעד א' נראה דלכ"ע אינו נאמן דלא אמרינן מגו דלא היו דברים מעולם שהיה מכחיש את העד ולהעיז פניו או שירא שמא יפסלוהו לעדות ולשבועה ואף שהתוספות בפרק ח"ה דף ל"ד בדבור המתחיל הוי וכו' דחו זה דלא חיישינן שמא יפסלוהו כבר כתב ה' כנה"ג בסימן פ"ב אות קל"ב דהתוספות בפ' הכותב והר"ן בפ' כל הנשבעין והמרדכי בפרק ח"ה סבירא להו דאפי' בלא שבו' לא אמרינן מגו להכחיש את העד וכן דעת הרמב"ן והריטב"א ע"ש ואם כן כל שכן אם היה צריך לישב' נגד העד דלא אמרינן מגו שהיה מעיז פניו לישב' נגד העד ונראה דגם למסקנת התוספות בפרק ח"ה דל"ד דאמרי' מגו אף שהיה צריך לישב' נגד העד הכא אינו נאמן לו' טעיתי במגו דלא היו דברים מעולם דהא דמיא לנסכא דר"א דהוי מחוייב שבו' ואין יכול לישב' וכן כ' הרמב"ם ומרן בסימן נ"ח בשטר בעד אחד וטען הלוה פרעתי דהוי מחוייב שבו' ואין יכול לישב' ומשלם וכתב הריב"ש בסי' שצ"ב דסבירא ליה כיון דאם היו ב' בשטר היו מחייבי' אותו ממון ואינו נאמן לומר פרעתי אף עד אחד בשטר מחייבו שבו' וכיון שהוא מודה שלוה ואינו מכחיש את העד הוה ליה כב' בשטר ואינו נאמן לומר פרעתי וכן כתב הרשב"א במיוחסות סימן צ' עיין שם והכא נמי כיון דאם היו ב' שהודה בפניהם היו מחייבים אותו ממון עד אח' מחייבו שבו' כיון שהוא מודה שהודה ואינו מכחיש העד הוה ליה כב' בהודאה ואינו נאמן לומר טעיתי וגם הרשב"א בתשוב' שם שחלק על הרמב"ם וז"ל ואינו כן אלא כ"מ ששנים מחייבים אותו ממון עד אחד מחייבו שבוע' כלו' ששנים מחייבים אותו ממון בעדותם ממש שאלו העידו ב' שהלוה אותו מנה והלה אומר לא הלויתני הרי זה מתחיי' על פה עדותם וכו' אבל כשהוציא עליו שטר שחותמין בו ב' והוא אומר שפר' אינו מחוייב לשלם משום עדותן ממש שהרי אין מעידין שלא פרעו והם אינם יודעין אחר שנגמר' עדותם אם פרעו אם לא ולא מחמת עדותם אנו מחייבי' אותו עכשיו אלא משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי וכו' עכ"ל ונראה דדוקא התם דבגמר עדותם לא נתתייב אלא על ידי חזקה אבל הכא דומיא דנסכא דר"א כמו דהת' דשנים מחייבים אותו ממון ואינו נאמן לומר דידי חטפי לכך עד אחד מחייבו שבו' ומתוך שאינו יכול לישב' משל' הכא נמי כיון דאם היו ב' בהודאה אינו נאמן לו' טעיתי עד אחד מחייבו שבו' ומתוך שאינו יכול לישב' משלם.

כ"ב ויש מי שאומר דאינו נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי וכו' מדברי התוספות והרא"ש נר' לכאורה דאפילו ליכא עדים דאיכא מגו דלא היו דברים מעולם אינו נאמן דאם לא כן לוקמא בליכא עדים וכן כתב מהרשד"ם סימן ע"ד עיין שם וכן כתב הריטב"א בחי' שם וז"ל ואיכא דמקשה למה ליה עדים אפילו בלא עדים נמי יהא נאמן במגו דיכול לומר לא היו דברים מעול' ויש מי שתי' דלא מהימן משום מגו דהוה ליה מגו במקו' עדים או מגו במקום חזקה דאי לא דדייק טפי מעיקר' לא הוה משעבד נפשיה וכו' עיין שם ומה שהקשה הרב פני יהושו' בחי' שם דבשלמא כשיש עדים אינו נאמן במגו דהוי כמגו במקו' עדים אבל כי ליכא עדי' אמאי אינו נאמן במגו דלא היו דברים מעולם ול"ל דהוה ליה כמגו במקו' חזקה דחזקה כיון שהודה במ"ש מנו במקום חזקה בעיא היא ולא איפשטא וקיימא לן קולא לנתב' ועוד נראה לי דהכא לא מקרי מגו במקום חזקה כיון דחזקה לא נודע' לנו אלא על פה והוה ליה הפה שאסר וכו' ע"ש באורך ולא קשיא מדי דאפילו ליכא עדים הוה ליה מגו במקום עדים וכי האי גוונא כתב מהר"ם בתשוב' דשייכי לסדר נזיקין סימן י"ב וז"ל ואפילו אין עדים שקצץ נטיעותיו לא מהימן לומר אתה אמרת לי לקוצצו במגו דאי בעי אמר לא קצצתי וכו' ואם תאמר אמאי לא מהימני' ליה במגו ויש לו' דהוה ליה מגו במקום עדים דאנן סהדי דמשקרי דאין אדם נותן רשות לקצוץ נטיעותיו שאין עומדי' ליקצץ וכולי עיין שם וכן כתב הנ"י בפרק החובל דאינו נאמן במגו דלא היו דברים מעולם דהוי מגו במקום חזקה ופ' מור"ם בסימן שפ"ב עיין שם אלמא אפילו ליכא עדי' ולא נודע' החזקה אלא על פה לא אמרינן מגו במקום חזק' וכבר כתב הרב כנה"ג בסימן שפ"ב משום חזקה אלימת' היא ומגו במקום חזקה אלימת' לא אמרינן עיין שם והכא נמי אינו נאמן במגו דלא היו דברים מעולם דאנן סהדי דלא טעה והוי כמגו במקום עדים או במקום חזקה אלימת' וכן כתב מהר"ם בתשו' הקצרות סימן קס"ו וז"ל לא מיבעי' אם יש עדים ששמ' המעיד לראובן ערב עבור מעותיו דאז מוכרח מילתא שלא נתנם לו במתנה גמורה וכו' אלא אפילו אין לו לראובן עדים שהעמיד לו שמעון ערב לא מהימן שמ' במגו דלא העמדת לך ערב ולא הודיתי לך מעולם דמגו במקום עדים הוא דאנן סהדי דאינו אמת מה שטען בו דמגו במקום עדים לא אמרינן כמ"ש ר"ת בסוף פרק קמא דגיטין גבי הנהו גינאי וכו' ע"ש באורך הרי דאפילו ליכא עדים אינו נאמן במגו דלא היו דברי' מעולם וכן משמ' מדברי מהר"י ן' מיגש בתשובות סימן נ"ז עיין שם והסמ"ע דקדק בלשון הרא"ש מדכתב דהוי מגו במקום עדים ר"ל עדים שהודה בפניהם מדלא כת' דהוי כמגו בכף הדמיון וכו' עיין שם וליתא שהרי בתשו' מהר"ם מבואר דאפי' בלא עדים אינו נאמן במגו דלא הד"מ וחשיב מגו במקום עדים משום דאנן סהדי וכו' ומסתמ' הרא"ש בשיטת מהר"ם רבו אמרה מיהו הרשב"א בחיד' פרק קמא דגיטין כתב וז"ל והכא ה"ט משום דהוה ליה כמגו במקום עדים דאנן סהדי דלא משעבד נפשיה במעמד שלשתן אלא אם כן דייק וכו' ודוקא דשעבד נפשי' במעמד שלשתן בפני עדים אבל בינו לבינם במעמד שלשתן לבד נאמן דכל שלא בפני עדים לא דייק שפיר ע"כ לשונו הרי דסביר"ל דאם אין עדים בהמחאה נאמן ולא משום הפה שאסר וכו' אלא דכל שלא בפני עדים לא דייק ובלא מגו נאמן וכן משמ' מדברי הרמב"ן בספר הזכות סימן מ"ד לכ"ע נאמן לומר שטעה בהודאתו במגו דלא היו דברים מעולם וכן דעת רוב הפוסקים הראב"ד והרשב"א והר"ן דדוקא הודה בפני עדים אמרינן דדייק וחזקה דלא טע' ואינו נאמן במגו אבל אם לא הודה בפני עדים לא דייק ונאמן במגו דלא היו דברים מעולם או במגו דפרעתי וכן הסכים רש"ל בפרק קמא דגיטין סימן ל"ח וכן הסכים הרב ש"ך עיין שם ונר' דאפילו היו עדים במעמד עמהם כגון שהכמין לו עדים אף על גב דליכא מגו דלא הד"מ מ"מ נאמן לומר שטעה בהודאתו במגו דפרעתי דכל שלא ראה העדים לא דייק:

כ"ג דין י"ד אם הנותן מודה שטעה וכו' הרמב"ן בס' הזכות סימן מ"ד הביאו בעה"ת שער כ"ח ח"ה דאם במעמד ג' לבד הקנה נאמן שאם ירצה למחול מוחל ושכן דעת הראשונים וכולי עיין שם וכן כתב הר"ן עיין שם ונר' דס"ל דמיירי במלוה ולא בפקדון ובמעמד ג' יכול למחול וכיון שיכול למחול נאמן בהודאתו שחבירו טעה וה' נתיבות משפט ד' פ"ז תמה דהר"ן הסכים דאינו נאמן אפילו ע"י מגו ומאי אולמיה דהאי מגו להאמינו בו נגד החזקה עיין שם ונר' דמגו דבידו למחול אלים ואמרי' מגו דבידו במקום חזקה כמ"ש הר"ן בפ' האומר דקידושין גבי מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים וכולי וז"ל ולענין הלכה משמע דקי"ל כרב דאינו נאמן לאסור דהא מ"ל לשקר כעדים דמי דקי"ל הלכה כרב מחבירו ואע"ג דבפ"ק דב"ב מ"ל אי אמרינן מגו אפילו במקום חזקה או לא התם הוא דמגו שהיה יכול לטעון טענה אחרת דלא עדיף האי מגו כולי האי אבל הכא מגו דבידו הוא שיכול לומר לעדים כתבו גט לאשתי סמוך למיתתו וכן חי' הרמב"ן והרשב"א בחי' שם הרי דיש חי' בין מגו למגו ומגו דבידו אלים ובמקום חזקה נמי מהני וא"כ אפשר דה"נ אע"ג דאינו נאמן לומר שטעה במגו שהיה טוען טענה אחרת כגון פרעתי מ"מ אם הנותן שהודה נאמן במגו דיכול למחול דמגו דבידו אלים ואמרינן אפילו במקום חזקה אלימתא אבל הרשב"א בתשובות ח"א סימן אל"ף ומ"ז ובתשובות ח"ב סי' רמ"ה כ' דאם היו עליו כתובת אשה וב"ח ואמר מטלטלין אלו של פ' אינו נאמן דחזקה כל מה שיש ברשות האדם שלו הוא ואפילו במקום מגו אינו נאמן כדאמרינן בפ' האשה שנתארמלה וכולי והא התם דא"ב מחיל ואפ"ה לא מהימן וכולי הרי דס"ל דאפילו מגו דבידו לא אמרינן במקום חזקה אלימתא וכן כתב בתשובות ח"ג סימן קל"ד עיין שם וכן דעת הרמב"ם בפ"א מה' מלוה ע"ש במ"מ:

כ"ד אבל אם אין לו נכסים וכולי לא מהימן וכו' כ' הרשב"א בחי' בפ"ק דגיטין וז"ל ומשום מגו דאי בעי מחיל ליה לא מהימן חדא דהכא משמע דפקדון הוא ולא מלוה ובפקדון לא מצי מחיל וכו' ועוד דהא אסיקנא לעיל דבמעמד ג' אם חזר ומחלו אינו מחול וכולי עיין שם ובלא"ה כבר כ' התוספות והרא"ש גבי האומר שטר אמנה וכולי למה לא יהיה נאמן במגו דא"ב מחיל משום דאין דעתו למחול ולהפסיד חובו שלא יוכל לחזור ולגבותו כיון שמחלו אבל כשטען אמנה או פרו' אינו מפסיד ויודע בלוה שאינו גזלן וכולי עי"ש וה"נ לא רצה למחול ולהפסי' חובו אבל כשטען טענת טעות לא יפסיד שאין הלוה גזלן שיודע שלא טעה בחשבון והרמב"ן תי' שם משום דחזקה כל מה שיש ביד האדם שלו הוא ואינו נאמן לומר אינו שלי כשחב לאחרים דאם הוא אמנה אמאי לא החזיר לו השטר וכן כתב הרשב"א בתשובות ח"א סימן אלף ומ"ז דכל המטלטלין ברשות האדם חזקה שלו הם ואפילו במקום חזקה אינו נאמן לומר של פ' הם כדאמרינן בפ' האשה שנתארמלה וכולי והא התם דאי בעי מחיל ואפ"ה לא מהימן וכו' וכן כתב בתשובות חלק שני סימן רמ"ה וחלק ג' סימן קל"ד עיין שם באורך וה"נ למ"ד דאין הלוה נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי דהוי כמגו במקום עדים ה"נ אין המלוה נאמן לחוב לאחרים במגו דיכול למחול מה"ט דלא אמרי' מגו במקום חזקה אלימתא כעדים אלא משום דהראב"ד ס"ל דנאמן הלוה במגו כמ"ש הרשב"א שם לכך הצ"ל דגבי המלוה ליכא מגו דאינו יכול למחול: כ"ה הג"ה ואפי' יש עד אח' שמעיד כדבריו וכולי כ"כ הר"ן והרשב"א בחי' שם וז"ל ולעד א' מעידה שהיא פרועה נמי לא דמי דהתם דיכולה לישב' נשבעת ונוטלת אבל האי מריה ארעא דאינו יכול לישבע נוטל בלא שבועה דההיא תקנתא היא והיכא דאפשר אפשר והיכא דלא אפשר נוטל בלא שבו' עכ"ל ולכאורה קש' ממ"ש הרשב"א בתשובות סימן תתקע"ו ובמיוחסות סימן פ"ה בשטר שהמלוה מודה שנפרע מקצת ומקצת אינו יודע וז"ל ועד כיון שהודה שקבל ממנו מקצת כבר פגם שטרו ותנן הפוגמת כתובת' לא תפרע אלא בשבועה וכיון שאפילו אם טוען בריא שלא קיבל לא היה נפרע אלא בשבועה עכשיו שאינו יודע אינו יכול לישבע אינו נוטל עכ"ל והא שבועה דפוגם שטרו נמי תקנתא ולא אמרינן דלא תקנו כשיכול לישבע וזה שאינו יכול לישבע נוטל בלא שבועה וי"ל דשבועה דפוגם שטרו משום דפרע דייק דמיפרע לא דייק ועל ידי השבו' דייק וא"כ כשאינו יכול לישבע נאמן הלוה שטוען בריא ודייק טפי אבל שבועה דע"א כדי להפיס דעת הלוה כדאמרינן בפ' הכותב לא תקנו כשאינו יכול לישבע

כ"ו וחוזר וגובה אותו מהנותן וכו' הש"ך תמה למה חייב לשלם דאין זה אלא גרמא וכו' וכן מהרש"ל ביש"ש פ"ק דגיטין סימן ל"ו עש"ב: כ"ז דין ך' מעמד ג' ע"י שליח לא מהני כן דעת רוב הפוסקים וטעמא כיון דהוי הילכתא בלא טעמא הבו דלא לוסיף עלה הרדב"ז ח"ג סימן תרמ"ט עיין שם:

כ"ח יש מי שאומר דמהני וכולי כ"כ הרא"ש והר"ן ור' ירוחם וכת' הש"ך דאין מי שחולק בזה ומרן שכ' יש מי שאומ' וכולי משום דלא נמצא דין זה מפורש בשאר פוסקים עיין שם אבל הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תקע"ד כ' מסתברא לי שאם הנותן או המקבל עשו שליח לא קנה אבל אם הלוה או הנפקד עשו שליח כדי שיהא במקומו במ"ש שלוחו כמותו עיין שם הרי דס"ל דשליח המקבל לא מהני וכ"כ מהרש"ל בפרק קמא דגיטין סי' ל"ז שכן דעת שאר פוסקים שלא חי' בין נותן למקבל וכן מסתבר עיין שם:

כ"ט אבל אם לא עשאו שליח וכולי כ"כ הטור אבל בעה"ת שכ"ח ח"ד כ' וז"ל גם יש לעיין ראובן שאמר לשמעון מנה שיש לי בידך תנהו ללוי שיזכה בו ליהודה ויהודה אינו במעמדם אך לוי וראובן ושמעון הם במעמד א' וזה נראה ממ"ש הרי"ף בההיא דקמא וכולי אנן יד עניים וכולי דמטעם מעמד ג' זכו בהם נראה מדבריו שזכה יהודה בהמחאת לוי ומסתברא דהאי סברא ליתא דלוי הא לא קני מיד כל זמן דלא אתי לידיה אלא במה זכה יהודה אלא נראים הדברים כמ"ש רבי' אפרים וכולי דההוא פלגא דזוזא כבר מטא ליד ר' יוסף וכולי עש"ב הרי דמדמו לה לההיא יד עניים וכולי וא"כ למאי דקיי"ל כהרי"ף וכמו שפסק הטו' ומרן בי"ד סימן רנ"ח דמי שהיה לו חוב ביד א' ואמר חוב ה שיש לי ביד פ' יהיה לצדקה אם אמר כן בפני ב"ח ובפני גבאי או בפני אדם חשוב שבעיר זכה בו הגבאי או אדם חשוב מדין מ"ש ע"ש ה"נ זכה וכ"כ הריטב"א בחי' לקידושין ד' כ"ז וז"ל וש"מ דמ"ש דכל כה"ג שאמ' תנהו לפ' זה שיזכה בו לפלו' זכה ע"ש וכן הסכימו ה' המאירי והרא"ה הובאו בספר א"ז בפ' שור שנגח עם הרי"ף דזוכה במ"ש לאחר עיין שם והש"ך כ' ודלא כבעה"ת וכולי עיין שם שלא ראה דברי הריטב"א והרא"ה והר' המאירי דס"ל דזוכה במ"ש לאחר וכבר ה' דברי אמת בקו' ז' השיגו מדברי הריטב"א ע"ש וראיתי למהרש"ל ביש"ש פרק קמא דגיטין סי' ל"ז שכ' וז"ל דשאר המפרשים הביאו דברי הרמב"ן ולא חילקו בין הנותן למקבל וכן מסתבר שלא לחלק וכולי וא"ת דע"י שליח ה"ה נמי בלא שליח דזכייה מטעם שליחות הוא וזכין לאדם שלא בפניו וכי היכי דבלא שליח פשיטא דלא מהני בלא מ"ש א"ל שיאמר זכה ויהא הממון ביד הנפקד ה"נ עם השליח ודומה לזה כ' התוס' על התופס לב"ח וכולי עיין שם ונראה שזה דעת ר' אפרים ובעה"ת דבלא שליח ודאי דלא זכה כל שלא בא בידו וה"ה ע"י שליח דזכייה מדין שליחות ולכך דחו דברי הרי"ף דס"ל דגבאי לא עדיף משלי' דכיון דקי' לן דשלוחו של אדם כמותו מדין שליחו' ואפ"ה לא מהני מ"ש בזכייה ושליחות וה"ה ע"י גבאי והתימא על מהרש"ל שלא ראה דברי בעה"ת דסבירא ליה שלא כדעת הרי"ף מיהו ק' דהא בפ"א דקידושין איבעיא לן שדה לא' ומטלטלין לא' מהו וכולי ת"ש עישור שאני עתיד למוד נתון לר"ע וכולי ואבע"א שאני ר"ע דיד עניים הוא עיין ש' ברש"י אלמא יד גבאי עדיף משליח דאם שליח מהני ה"ה בלא שליח דזכיה מדין שליחות וכן פסק מרן בסי' ר"ב דאם קנה שדה לאפטרו' ומטלטלין ליתומים קנה וכ"ש גבאי עיין שם בההמ"ע ס"ק י"א אלמא אפילו במקום דע"י זכייה ושליחות לא קנו ע"י אפטרופוס אי גבאי קנו וא"כ גם לפי' הרי"ף דמדין מ"ש זכו עניים אימא דהוא הדין בגבאי דיד עניים הוא ולא בשליחות וזכייה וכן חי' הש"ך בס"ק ע"א וס"ק פ"ו והוא מוכרח כמ"ש ובזה ניחא מ"ש מרן דין זה בשם יש מי שאומר והש"ך נדחק עיין שם דס"ל למרן דרבי' אפרים ובעה"ת חולקים ופשיטא דלא גרע גבאי משליח וא"א דע"י שליח מהני ובלא שליח לא מהני אמאי דחו פי' הרי"ף אימא דה"ה בגבאי דלא גר' שליח אבל ע"י זכייה לא מהני אלא ודאי ס"ל דאם ע"י שליח מהני ה"ה בלא שליח דזכייה מטעם שליחות ועיי' בה' מח"א בה' שותפים סימן ח':

ל' דין כ"א מעמד שלשתן ליתיה מפי הכתב וכולי עיין בס' משפטים ישרים סי' י"ג:

ל"א דין כ"ב ויש מי שחולק וכולי הרדב"ז ח"ג סימן תמ"ט כ' דתשו' הרי"ף לאו דסמכא היא שהרי לא כת' א' ממפרשי ההלכה ולא הרא"ש ואפילו תימא דסמכא היא וכתבה ה' יחיד הוא בדבר וכל הפוסקים חולקי' עליו וכ"ש לדעת מהר"י קולון שכ' נהגו לפסוק כהרי"ף במקום שאין התוס' חולקים וא"כ הדבר ברור שאין מעמד שלשתן בגוי וכן ראוי לפסוק וכן כת' בתשו' סימן תקע"ד עיין שם ותמהני על הרדב"ז שלא ראה דברי בעה"ת שכ"ח חלק שני שכ' וז"ל והיכא דאמר ישראל לגוי במ"ש מנה שיש לי בידך תנהו לישראל חבירי בזה כ' הראשונים דכיון שנתרצה לחזור על הנוי סלק עצמו מחבירו וכולי דל"ש גוי ול"ש ישראל בדין מ"ש שניהם שוין וכן הורה הרי"ף בתשו' עכ"ל הרי דבעה"ת העיד על הראשונים והרי"ף דדין מ"ש איתא בגוי נמי וכ"כ ה' חקות הדיינים סימן קל"ב ודין מ"ש הוא אפילו בגוי בין שיהא הלוה גוי בין שיהא המקבל גוי ואם ישראל הנותן צה לחזור בו אינו יכול וכולי עיין שם וכ"כ הריטב"א בחי' לקידושין דף מ"ח עיין שם ומהראנ"ח חלק ב' סי' א' כ' דיכול לומר קי"ל כהרי"ף ושאר גדולים עיין שם ומ"ש מהר"י קולון נהגו לפסוק כהרי"ף במקום שאין התו' חולקים כבר כ' הרדב"ז עצמו בתשו' שם סימן קצ"ט דלא ר"ל דבמקום שהתו' חולקים נפסוק כהתו' בהכרח אלא א"ל הכי וא"ל הכי ודמי למאי דאמרי' סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם שפי' אינו בהכרח שהלכה כסתם כמו מחלוקת ואח"ך סתם דהלכה כסתם וכו' עי' שם מיהו מהר"ם מינץ סימן ל"ה כ' דמהר"ם ס"ל דאם נחלקו התוס' על הרי"ף אין הלכה כמותו עיין שם אבל ה' שארית יוסף סימן כ"ב כ' בשם מהרי"ק דאם במקום שנחלקו התוס' אינו בהכרח לומר לסמוך על פסקי התו' ור"ל דהוי כמו ספיקא דדינא וכו' ע"ש ועי' במהרשד"ם סימן רפ"ח וסימן שע"ו כ' כשהרי"ף והתוס' חולקים לא מפקי' ממונא עיין שם ונראה דלכ"ע הכא נקיטינן כהרי"ף והראשונים ובעהי"ת והריטב"א וה' חקות הדייני' אפילו להוציא ממון נגד התוס' ועי' בתשו' בספ' אבקת רוכל סימן קמ"ו שכ' שאין דין מ"ש גבי גוי ומרן הסכים עמו עיין שם:

ל"ב לא קנה כתב מהרימ"ט סימן צ"ה דה"ד לענין שיכול לחזור הנותן אבל אם לא חזר הנותן חייב הגוי ליתן למקבל שלא יהא כח הגוי חמור מכח ישראל דמתחייב בע"כ למקבל עיין שם וכבר תמה עליו הרב משאת משה סימן ח' מדברי התוס' דגיטין די"ג בד"ה במעמד וכולי דמוכח בהדיא דאין חי' בין אם חזר הנותן או לא אלא במקבל גוי אבל בלוה גוי אפילו לא חזר הנותן לא קנה עיין שם וכן כתב המרדכי שם והסמ"ג עשין פ"ב ומהר"ם בתשו' דשייכי לס' קנין סי' ח' עיין שם ודברי ר"ת הם בתשו' מהר"ם הארוכות סי' קצ"ב וז"ל אם הנפקד גוי אינו קונה במ"ש שהרי לא מצי' גוי זוכה לאחרים וכולי וכיון דאשכחן דבע"כ א"כ היכא שיש לו לזכות איכא מ"ש אבל גוי לא אשכחן דזוכה לאחרים וכולי עיין שם באורך שיש ט"ס והר' נחפה בכסף סי' כ"ו כ' דודאי גם בלוה גוי יכול ליתן כיון דאפילו בלא מ"ש הדין כך וא"כ מה חי' בין לוה גוי למקבל גוי אלא ע"כ דלוה גוי כשלא חזר בו הנותן חייב הגוי ליתן בע"כ אבל במקבל גוי אינו חייב ליתן אלא רשות בידו ליתן ע"ש באורך וליתא דדברי התוס' והמרדכי והסמ"ג ומהר"ם בשם ר"ת מוכח דאם הלוה גוי גרע טפי ממקבל גוי ואפי' לא חזר הנותן לא קנה דאינו זוכה לאחרים אם המקבל גוי כל שלא חזר הנותן ישראל הלוה זוכה לגוי וכ"כ הרשב"ץ ח"א סי' קנ"ב וז"ל וכיון שהלוה ל"ש ביה דין מעמד ג' דהא גוי הוא ובגוי לא תקנו מ"ש כמ"ש ר"ת וכולי ואע"פ שר"י חולק קצת על ר"ת בזה מ"מ מודה הוא שאם המומחה הוא גוי שלא קנה שהרי אם זיכה לו ע"י גוי זכייה גמורה לא קני כ"ש דבמ"ש לא קני דלא עדיף מ"ש מזכייה גמורה וכו' וכ"ש הכא דהדר ביה הממחה וכולי ע"ש הרי דס"ל דאפי' לא חזר הנותן אם הלוה גוי לא קנה מיהו מ"ש דר"י חולק על ר"ת מדברי הרא"ש שכ' והוסיף ר"י לבאר וכולי משמע דר"י אינו חולק על ר"ת כמ"ש מרן הב"י וכ"כ המרדכי פרק קמא דגיטין והסמ"ג עשין פ"ב כ"כ בשם ר"ת וכ"ה בתשו' מהר"ם סימן קצ"ב ובתשו' דשייכי לס' נזיקין סי' ז' עיין שם וכן משמע בתשו' השייכי לס' משפטים סי' כ"ט וסימן ס"ח דאפילו לא חזר הנותן לא שייך דין מ"ש בגוי גם הרשב"א בתשו' ח"ב סימן שע"ז כ' וז"ל מסתברא לי שאין דין מעמד ג' בגוי שלא נתקנה מ"ש אלא משום תקנת הלווים שאם א"א שאין המלוה יכול להנות משלו עד זמן הלואתו גם הוא נמנע ולא ילוה ונמצא נועל דלת בפני לווין וכו' עיין שם וא"כ מה"ט אפי' לא חזר הנותן לא שייך מ"ש בלוה גוי דלא חשו לתקנתו ולנעול דלת בפניו דאדרבה אסור להלוותו:

ל"ג כתב מהרשד"ם סי' שכ"ט דה"ה בישראל מומר להכעיס לא תקנו מ"ש כמו בגוי והש"ך חולק עליו דה"ד בגוי מטעם דלא עדיף מ"ש מזכייה גמורה ואין זכייה לגוי אבל ישראל מומר יש לו זכייה עיין שם ונראה דלפי מ"ש מהר"ם בתשו' השייכות לס' משפטים סימן ס"ח וז"ל דישראל ל"מ לאקנויי לחבריה שחייב לו גוי במ"ש וכולי כמו שפי' ר"ת דדוקא הלואה דישראל מקני' במ"ש אבל מלוה ופקדון שיש לישר' ביד גוי אשר פיהם דבר שוא לא מקניא במ"ש וכולי נראה דה"ה במומר להכעיס מה"ט דאשר פיו דבר שוא גם הרשב"א בתשו' ח"ב סימן שע"ז כתב וז"ל מסתברא לי שאין דין מעמד ג' בנכרי שלא נתקן מעמד ג' אלא משו' תקנת הלוים שאם א"א שאין המלוה יכול ליהנות משלו עד זמן הלואתו גם הוא נמנע ולא ילוה ונמצא נועל דל' בפני לוים וכו' עיין שם וא"כ ה"ה מומר להכעיס דאין מצווים להחיותו ומותר להלוותו ברבית כמבוא' בטי"ד סי' קנ"ט עיי"ש ודאי לא חיישינן לתקנתו ולנעול דלת בפניו וה' דברי אמת בקו' ז' ד' ס"ה כ' לענין הרשאה דיכו' המוחזק לומר קי"ל כמאן דסבר דאין שליחות למשומד וזכייה מטעם שליחות עיין שם באורך:

ל"ד כתב מהרימ"ט סימן צ"ה דה"ד לענין שיכול לחזור הנותן אבל אם לא חזר הנותן חייב הגוי ליתן למקבל שלא יהא כח הגוי חמור מכח ישראל דמתחייב בע"כ למקבל עיין שם באורך וכתב ה' כרם שלמה סימן כ"ד ואולי כיון דהנותן יכול לחזור ה"נ אם מת יורשיו יכולים לחזור דירשו כח אביהם ולכך כ' ה' פני משה ח"ב סימן קט"ז בנ"ד דנכסי בחזקת יורשי' ומ"ל קיימא לן כר"ת דאין דין מעמד ג' בגוי הלוה עיין שם באורך ונראה דס"ל דאפי' לא היה אביהם זוכה אלא מספק מכח שהוא מוחזק טועני' ליורשים וה' עדות ביעקב סימן כ"ה כ' דכל שהאב אינו זוכה אלא מספק ומכח שהוא מוחזק לא טעני' ליורשי' וכ"כ ה' שמחת יום טוב סי' ל' דף קט"ו לדעת בעה"ת וכ"כ הכנה"ג בסי' ק"ת דלא טעני' ליורשים טענה דקי"ל עש"ב ומ"ש הכנה"ג בסימן ק"ח אות ג' דבסימן רמ"ו כ' דלא טעני' ליורשי' טענת קי"ל הרואה דברי ה' דבסי' רמ"ו שכן דעת מהרש"ג והר' תמה עליו מנ"ל הא ודעתו דאפילו למוחזק עצמו ב"ד טועני' בשבילו קיי"ל וכ"ש ליורשים וכ"כ בסי' כ"ה עיין שם והתימא על ה' שמחת יום טוב שלא ראה דבריו וכ"כ עוד בתשו' בסי' נ"א גבי פסק דין דיכו' המוחזק לומר קי"ל כמ"ד דנאמן לומר פרעתי וטועני' ליורשי' כן ובסימן נ"ז כתב וז"ל עוד כ' בעל הקו' דמאחר דטענת קי"ל חלושה די כשהבע"ד עצמו יטעון כך אבל לא טעני' בעבורו וכו' וכבר כתבתי בפסקי הא' שדברי מהרש"ך חלק ב' סימן ק"ף ברור מללו שב"ד טועני' כן והדברים מוכרחים וכו' ומן התימא עוד עליו שלא הבינו דטועני' ליתמי קי"ל וכו' עיין שם וכ"כ עוד בתשו' ח"ב סי' ס' ע"ש ועי' בס' בני אהרן סימן כ"ד ובסי' ק"מ הוכחתי עוד כן דאפי' אין אביהם זוכה אלא מכח שהוא מוחזק טועני' ליורשים ע"ש באורך:

תוכן העניינים

ערך השולחן חושן משפט חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה