ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב
סימן קכג
א' דין א' וצריך לקנות לו אגב קרק' וכו' הטור כ' בשם הרמ"ה דאין צריך להקנות לו אגב קרק' כיון דלאו לאקנויי ליה גופא דממונא מכיון וכו' וכ' הרב פליטת בית יהודה סימן כ"א דסבירא ליה דגם במעות אין צריך קנין אגב קרק' וא"ת ואם כן אמאי הצריך ר' אבא להקנות אגב קרק' בקנין סודר סגי ויש לו' דהתם לא מיירי בפקדון ולא בהלואה דלהוצאה ניתנה וכו' מסי' זוזי וכיון דאין המעות בעין אין כותבין הרשאה אלא צריך להקנות לו אגב קרק' והרמ"ה מיירי בפקדון דאפי' במעו' אין צריך קנין אגב קרק' עיין שם וליתא דמדברי הטור סימן קכ"ו ס"ט בשם הרמ"ה משמ' דלא שייך להקנות מלוה אלא במעמד שלשתן עיין שם וכן כ' הרמ"ה בפ' הספינה סימן ל"א וז"ל ושמעינן נמי דמטב' לא מיקני בחליפין ואגב קרק' מיקרי ודוקא בפקדון אבל במלוה לא מיקני בבריא אלא במעמד שלשתן ומעשה דרב פפא בפקדון הוא וכו' וכן הוכיח בפרק מי שמת סימן פ"ו עיין שם הרי דסבירא ליה דמלוה לא מקניא באג"ק:
ב' הרשהו על הקרק' לא יכתוב אגב קרק' דאין קרק' נקנה אגב קרק' מהריט"ץ סימן רי"ח עיין שם ונראה דאם כתב בהרשאה על הקרק' אגב קרק' אינה בטלה לפי מ"ש המבי"ט סי' רמ"ט דאם אמ' גם כן שיזכה ויחזיק וכולי קנה דתחזיק לשון מתנה הוא ע"ש וכי האי גוונא כתב מרן בתשובו' בס' אבקת רוכל סימן צ"ח עיין שם והכא נמי שכתב בהרשאה דון וזכי וכו' שהוא לשון מתנה קנה כמ"ש הראב"ד בספר תמים דעים סי' ס"א דף י"ב ע"ג ע"ש ועיין מ"ש בסי' רמ"א בדין י"ב
ג' אבל על מלוה ע"פ וכו' עיין בהסמ"ע סק"ה וז' וז"ל הרשב"א בתשו' ח"ג סימן קל"ט אבל מלוה על פה שאינו יכול להקנותם אין כותבין וכו' אלא אם כן הם מעות פקדון בעין והוא שכתב לו הרשאה אג"מ וכו' אבל הגאונים וכן ר"ח כתב דעכשיו כותבין הרשאה על הכל מן התקנה כדי שלא יהא כל אחד ואחד תופס מעו' חבירו ויושב במ"ה עכ"ל הרי בהדיא דאפילו על מלוה על פה כותבין מה"ט שלא יהא כל א' וא' וכו':
ד' דין ה' הבא בהרשאה שמחל וכו' אם אין ההרשאה לפנינו ואין ידו' אם כתב בין לתקוני וכו' מדכתב הטור בסימן קפ"ב גבי שליח וז"ל טעה וקנה ביותר אפילו בכל שהוא המקח בטל וכו' שיאמר לתקוני שדרתיך וכו' וכתב הרמ"ה כל זמן שלא יברר המשלח שעשאו שליח לקנות לו סתם יכול המוכר לומר שהתנה עמו בין לתקן בין לעוות והמוציא מחבירו עליו הראיה מיהו א"ל דה"ד במקח וממכר דעשוי להיות טעות ואונאה ולכך מתנ' עם השליח בין לתקן בין לעוות שלא לבטל שליחותו ולכך יכול שהתנה עמו וכו' אבל בשליח לגבות חוב ולא לפש' ולמחול בשל אחרים מהרח"ש ח"ב סימן כ"ז ע"ש:
ה' הבא בהרשאה שמחל וכו' אם הרשאה כתוב בה מינה אותו מורשה גמור אם דרשי' ל' יתיר' כיון שכתב שמינה אותו אגב דא"ק וכו' מה צ"ל מורש' גמור והוי מילתא יתירא לטפויי מחילה מצד הל' בין לגבו' בין למחול וכתב מהרח"ש חלק א' סימן פ"א דאי משום ליש' יתיר' דכיון שכתב שמנו אותו אגב דא"ק בקנין וכו' מה צ"ל מורשה גמור הרי כתב הרשב"א בתשו' דאין לנו לדון ל' יתירא אלא היכא דאתמר וכו' עיין שם באורך ונר' דה"ד להוציא ממון אבל להחזיק ממון דרשינן לישנא יתירא כמ"ש הרדב"ז בתשו' ח"ג סימן תקי"ח וכן כתב בשאלות ותשובות נודע ביהודה ח"מ סימן ג' דלהוציא ממון מיד המוחזק ודאי דלא דרשינן לישנא יתירא כמ"ש הרשב"א אבל לזכות את המוחזק דרשינן ליה שהרי הרשב"א לא הכריע דודאי לא דרשינן ליה לישנא יתירא אלא אמר שאין לנו לדמות וכו' וכן חילק מהרימ"ט חלק א' סוף סימן ק"ך ומוהרי"א סימן ז' עיין שם מיהו דכל ספק במחילה הוי כאומר הלויתני ואיני יוד' אם פרעתיך דחייב וכבר כתבתי בסימן ע"ה דין ט' תשובת מהריב"ל ומהראד"ב דסבי"ל דבכל ספק דמי להלויתני ואיני יוד' אם פרעתיך:
ו' לפיכך אם התנה עמו בין לתקן בין לעוות וכו' היינו גבי ומעתה תהא ידו כידי וכו' שם הוסיף וכתב לו כך ועשייתו כעשייתי בין לתקן בין לעוו' התם הוא דמהני זה שיכול אפילו למחול כל החוב אבל אם כתב גבי וכל מה דמתענה לך מן וכו' כתב ל' זה בין לתקן בין לעוות לא מהני לכשיכול למחול הרב צמח צדק סימן קכ"ב עיי"ש:
ז' ראובן שהיה חייב לו שמעון במ"ה והרשה את לוי ומסר בידו את השטר חוב לגבות משמעון והלך ואחר כך מת לוי המורשה והלך ראובן למקום שהו' לשמעון ומצא ברשות לוי המורשה השטר חוב כתוב מקצת פירעון ע"ג ותב' את שמ' וכפר ואמר שפר' את הכל והניח השטר ביד לוי המורש' נראה דדינו כיורש שהניח לו מורישו שטר חוב דנשב' שלא פקדנו וכו' וגובה והא דקי"ל בסימן נ"ט מלוה שהוציא שטר חוב מקויים וטען הלוה שהוא פרוע והמלוה אומר איני יוד' אינו גובה וכו' כבר כתב בעה"ת שער נ"ג שאינו דומה האב ליורשים הקילו חכמים עליהם לישב' ולגבות מפני שהיו אנוסים ולא פשעו בדבר ולא היה ליה לדקדק אבל שהיה פוש' דהיה ליה למידק וכו' וזה טענתו ברי וזה בא בטענת שמא יש לנו לומר אוקי ממונא בחזקת מריה ואיתר' שטרא ואינו גוב' כלל עכ"ל ואם כן הכא נמי דומה ליורשים דלא היה לי' ליד' מה פר' שמ' למורשה ובריש פרק הפרה דאמרינן דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא המוציא מחבירו עליו הראיה כתבו התוספות וז"ל ואם תאמר והא מחוייב שבו' ואינו יכיל לישב' הוא וכולי ועוד אמר ר"י דל"ד דהא טעמא דמחוייב שבו' ואינו יכול לישב' משלם מפר' כל הנשבעין משום דכתיב שבו' ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ומפ' כגון שאמר ליה מנה לאבא ביד אביך ואמר ליה חמשים ידענא וחמשים לא ידענא דבאביה כי האי גוונא מחייב וע"כ צריך לומר טעם למה באב חייב וביורשים פטור וכולי אלא ה"ט דבאב חייב לא ידענא דהיה לו ליד' אם חייב לו מנה אם לאו אבל יורשיו לא היה להם לידע במילי דאבוהון ומה"ט אפשר לומר נמי בשמעתין שאין לו ליד' אם משנגחה ילדה או קודם וכו' עכ"ל והסמ"ג בעשין צ"ה הביא דברי ר"י עיין שם וכן כתב הג"א שם וכן כתב מהר"ם בתשובו' הארוכות סימן רצ"ט והרשב"א והרא"ש בסוף פרק הכונס עיין שם וכן חי' הראב"ד בהשגות בפ"ה מה' פקדון ובס' תמים דעים סימן רל"ד ובעל העיטור בדיני פקדון דף מ"ה עמוד ב' עיין שם.
ה' דין ט' אינו יכול לעכב וכו' וכ"כ מהר"י ן' מיגש בתשו' סימן ע"ה ומשמע אפילו שבועת היסת כמ"ש הש"ך עיין שם ועיין בס' תמים דעים סי' רי"ז ובתשו' הרשב"ץ ח"ג סימן ר"ך:
ט' דין י"א הג"ה לדון עם ערב קבלן שלו כ' הסמ"ע ונראה דכשאין ללוה עתה ממה לשלם מקבלין עדותו של הלוה על הקבלן או ערב וכו' וכן מצאתי להרמ"ה בפ' ח"ה סי' קע"ה וז"ל ומסתברא דלוה מעיד לערב ואף ע"ג דלית ליה ארעא אחרת ללוה או לערב ולא חיישינן מפני שמעמידה בפני ב"ח דכי אמרינן אינו מעיד גבי המוכר שדה לחבירו שלא באחריות דניחא ליה דלא ליהוי גבי ב"ח לוה רשע ולא ישלם ואי משום לוקח התם לאו לוה רשע מיקרי דא"ל להכי זבני לך שלא באחריות אבל גבי ערב דאי לא משלם ליה לערב מאי דפרע ליה למלוה בשבילו אין לך לוה רשע יותר מזה מעיד דלא נוגע בעדות הוא וה"ה נמי גבי קבלן וכולי עכ"ל הרי דס"ל דלוה מעיד לערב ולקבלן ודלא כהש"ך עיין שם וכ' הש"ך שכן מוכח בהש"ס ופוסקים דלא אמרינן השני נוח לו אלא לענין שאם העד צריך להוציא אבל לא כשהעד חייב ע"ש ונר' פשוט דה"ד גבי עדות שהרי כ' הטור סי' קע"ה ספ"ט בשם אביו הרא"ש אם בתחילת המשכונה בא המצרן לערער לומר אני אלוה לך וכו' וי"א שהדין עמו וי"א דמ"ל האיך נות לי ללות ממנו כי ירויח לי הזמן ולא יגוש אותי וכן דעת הראב"ד והרמב"ן ע"ש בב"י וכן פסק מרן שם ס' נ"ח ע"ש וכן בסי' קכ"ו גבי מעמד שלשתן כתב הטור בשם י"א דאין כופין ללוה או הנפקד ליתן בע"כ שיכול לומר אתה נוח לי והשני קשה לי וכולי ור"ת והרמ"ה והרא"ש ס"ל דתקנו מעמד ג' אפי' בע"כ של לוה אבל בעלמא מודו כמ"ש גבי מצרנות דאמרי האיך נוח לי שירויח לי הזמן וי"ל דשאני מצרנות דאינו אלא משום ועשית הישר והטוב וכן מעמד ג' הילכתא בלא טעמא הוא ובטעמא כל דהו דחי' להו מיהו ק' שהרי כ' הטו' בסימן ס"ו ס' כ"ב וז"ל ראובן שיש לו שטר על שמעון ונתנו ללוי בכו"מ והוה שמעון אחד מעדי המתנה ואחר עמו ורצה ראובן לחזור מן המתנ' וטוען שהשטר פסול הוא לפי ששמעון נוגע בעדות הוא שרוצה להעיד כדי שיפטר מבע"ד שהשני נוח לו הדין עמו וז"ל בעה"ת ש' נ"א סוף ח"ד ובהא איכא מ"ד דלא מיקרי נוגע בעדות כיון דלא רווח ליה אלא דשקיל מהאי ויהיב להאי וההיא דח"ה לאו כה"ג דמ"מ לדידי' מסהיד וכולי וההיא דריש ח"ה מוכח כן דקתני כגון דאתו תרי ואמרי אנן אוגרנא מיניה ודרנ' ביה ואוקי' לה בדנקטי אגר בית' בידייהו ואמרי למאן ניהביה אלמא כי הם חייבים לתת השכירות והם מעידים כי זה זכה בו ולא אחר ולא פסלי' להו משום נוגע בעדות דהשני נוח לו ואני אומר כי הלוה נוגע בעדות הוא נקרא כיון שפוט' עצמו מב"ח דהשני נוח לי איתא וההיא וכולי התם הוא מפני שאין עליהם חוב בשטר ואינו עליהם אלא מלוה ע"פ ואלו היו רוצים להפטר מן המערער על הקרק' היו יכולים לפטור עצמם בטענת פרעתי ולפיכך נאמנים אבל כאן שהרי יש ביניהם שטר חוב ואינו יכול לפטור עצמו מן הראשון בטענת פרעתי רוצה הוא להעיר ולזכותו לאחר כדי שיצא משעבודו ויכנס תחת זה השני שהוא נוח לו ממנו וכן קבלתי מפי הר"ן בר מאיר וכולי עכ"ל הרי דאיכא מ"ד ס"ל דלא אמרי' השני נוח לי אלא כשהעד צריך להוציא ולא כשהע' חייב אבל בעה"ת ס"ל דאפי' כשהעד חייב אמרי' השני נוח לי וכן פסק מרן בסי' ל"ז ס' י"א ובסי' ס"ו ע"ש נרא' דאיכא מ"ד ס"ל כדעת הראב"ד דההיא דפ' ח"ה מיירי כגון שכתבו שטר חוב על השכר דאל"כ אינה חזקה כיון שלא אכל פירות א"כ אין יכולים לפטור עצמם מן המערער בטענת פרעתי ואפ"ה לא אמרי' השני נוח לי אבל בעה"ת ס"ל דמיירי במלוה ע"פ ואפ"ה עלתה לו חזקה כדעת הרשב"א והר"ן שם וק"ק על מרן דבסימן ק"מ דין י"ב כ' י"א וכו' וי"א וכו' וכאן סתם דמיקרי נוגע בעדות ומ"מ אפשר דהכא גבי ערב לא אמרינן השני נוח לי דדוקא התם שעשה לו טובה מסתמא נוח לו אבל הכא שהפסידו מסתמא אינו נוח לו:
יו"ד דין י"ב בזמן שיש לו חלק וכו' כתב הש"ך נראה דוקא בשיש לו חלק בתביעה עצמה דקרובים פסולים להעיד להמורשה בין לזכות בין לחובה אבל כשאין לו חלק בגוף התביעה עצמה אע"פ ששכרו תלוי אם יוציא דוקא מ"מ הם אינם מעידי' למורשה בממון זה רק שנוגעי' הם ונוגע כשר להעיד לחובה ע"ש ונר' דל"ד שיש לו חלק וכן משמ' מדברי הרשב"ץ בתשו' ח"א סימן ס"ו שכתב בשומר על היין וז"ל ונ"ל דוקא כשאינו נוטל שכר על שמירתו אבל אם הוא נוטל שכר על שמירתו הרי הוא כשלו וקי"ל שאינו נאמן בשלו ודומה לזה כ' הרמב"ן וכו' שמורש' שנוטל שכר הרשאתו חלק ידוע מממון שיוציא מהלוה שאין קרובי המורשה מעידים באותו דין משום דהוי נוג' בדבר משום שכרו ה"נ כיון שזה השומר אינו נוטל שכר אלא אדעתא שיהא יין כשר משום שמירתו הרי יש לו חלק ביין וחלקו מעורב עם חלק האחר וכיון שאינו נאמן על שלו כך אינו נאמן על האחר עיין שם משמ' דכל שנוטל שכר מיקרי יש לו חלק וראיתי להרשב"א בתשו' ח"ג סימן שצ"א על מורשה אם יכולים קרובי המורשה לדון וז"ל אם לא היה אלא שליח בעלמא הרי זה דן בפני קרובו לפי שאין לו בזה לא זכות ולא חובה אבל בא בהרשאה אם כתב לו בהרשא' זיל דון ואפיק לנפשך הרי הוא כבעל דבר ממש וכולי ואע"ג דאמר רב אשי בפ' מרובה שליח שוויה כבר כ' הראב"ד דאי אמר המורשה קודם שיתבענו המרש' הריני זוכה לעצמי קנה דלהכי א"ל המרשה זיל דון ואפיק לנפשך וכולי הילכך בשעה שהוא דן עם הנתב' בהרשאה שבידו שכתוב בה זיל דין ואפיק לנפשך הרי הוא כבעל דבר שדן על שלו עכ"ל הרי דאפילו מורשה בחנם הרשאה שכתוב בה זיל ואפיק לנפשך חשיב כבעל דבר ואינו יכול לדון בפני קרובו וה"ה דעדים הקרובי' לו פסולי' להעיד אבל למאי דקיי"ל דשליח הוי ואינו יכול לזכות לעצמו דצריך להחזיר פשיטא דקרובי המרשה יכולי' לדון ולהעיד:
י"א דין י"ד יכולים לשלוח הרשאה ביד גוי וכולי כן הוכיחו התוס' ריש קידושין בד"ה אשה וכו' דגוי קונה בחליפין וכן דעת ר"ת ע"ש ונראה דלדעת הרמב"ם בפ"א מה' זכייה דגוי קונה ומקנה בין בכסף בין במשיכה וכ' המ"מ שכן מוכח בע"ז דע"א דאמימר דאמר משיכה קונה אף במשיכה קאמר וה"ה כסף דאמרי' התם לדעת זו דביין נסך בהקדמת מעות סגי ולא קי"ל כסוגיא דבכורות דאמרי' מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא אלא לגוי בין בכסף בין במשיכה עיין שם וא"כ ה"נ הגוי קונה בחליפין כישראל דדרשי' לעמיתך בכסף בלבד אבל לגוי בין בכסף בין בחליפין בין במשיכה והתו' ס"ל דגוי אינו קונה בכסף אבל בחליפין קונה ונדחקו בסוגי' דבכורות דהק' מדישראל בחדא קנין חדש בר מחליפין שהוא בשניהם ע"ש אבל לדעת רבי' א"ש דהתם ס"ל דגוי אינו קונה אלא בחדא במשיכה ולא בכסף ולא בחליפין אלא דקיי"ל כסוגי' דע"ז דגוי קונה כסף ומשיכה וה"ה בחליפין ואפשר נמי שדחה סוגי' דבכורות דס"ל מדישראל בחדא גוי נמי בחדא ואין הגוי קונה בחליפי' אבל סוגי' דקידושין דבעי למילף משדה עפרון שתקנה אשה בחליפין דס"ל דגוי קונה בחליפין ס"ל דדרשי' לעמיתך בכסף בלבד אבל גוי קונה בכסף ובמשיכה ובחליפין כסוגי' דע"ז וסמיא חדא מקמי תרתי ומה שהכריח הש"ך מההיא דע"ז דאין הגוי קונה בחליפין דא"כ הול"ל אקנינהו ניהליה בחליפין ע"ש ליתא שהרי הרשב"א בת"ה הביאו מרן הב"י י'"ד סי' קל"ב כ' בשם הרמב"ן דאמימר לאו משיכה דוקא קאמר אלא אף משיכה וה"ה למעות והילכך כל שהקדים לו מעות ופסק סמכיה דעתי' ולפיכך מות' וזה יות' נכון ע"ש וכ"כ במיוחסות סי' רכ"א וכ"כ הריטב"א בחי' שם וזה דעת הרמב"ם כמ"ש וכ"כ התוס' בקידושין די"ד ע"ב בד"ה הואיל וכולי ועוד דאמרי' בע"ז דלכ"ע גוי קונה במשיכה ומהר"ם שם כ' דלאו דוקא דהא ר"ל ס"ל דנוי אינו קונה במשיכה וכ"כ ה' עצמות יוסף עיין שם וא"ץ דס"ל דסוגיא דע"ז ס"ל דלכ"ע לר"ל ולר"י דרשי' לעמיתך בלבד לר"י לעמיתך בכסף בלבד וכן לר"ל אבל לגוי בין בכסף בין במשיכה כמ"ש התוס' שם לחד תי' וכ"כ בהדיא בשיטת קידושין שם דהכי קי"ל גם התוס' במציעא דמ"ח בד"ה נתנה וכו' כ' בשם הר' חיים דאפשר דלר"י מעות קונות בנכרי כמו בישראל וכן יסבור רב אשי ולא ידרשו כמאן דדריש בבכורות לעמיתך בכסף ולנכרי במשיכה אלא ידרשו לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לגוי וכו' ע"ש ולדידיה ודאי דקי"ל כר"י ורב אשי וה"נ גוי קונה בחליפין כישראל דלעמיתך דוקא למעט אונאה אתא וא"ל הכריח הרמב"ם נמי מדאמרי' בפ"ק דקידושין אשכחן נכרי דכל קניינו של נכרי בכסף משמע דהוי כר"ל דס"ל לעמיתך במשיכה ולנכרי בכסף וכן מ"ש בע"ז דע"ב בזונה נכרית עסיקי' דלא מחסרא משיכה אתי כר"ל והר' חיים תי' דר"י דריש לעמיתך למעט אונאה אבל הרמב"ם ם ס"ל דגם לר"י דרשי' לעמיתך בכסף ולגוי בין בכסף בין במשיכה א"כ לדידהו ה"נ דגוי קונה בחליפין כמו שקונה בכסף כישראל וה' ש"ך הסכים דאין חליפין לגוי ואפ"ה ס"ד דאשה קונה בחליפין כמו שדה דאע"ג דגוי היה מ"מ שדה עצמה נקנית בחליפין לישראל וכו' וכ' ה' פנים מאירות ח"א סי' מ"ו לא זכיתי להבין דלדידיה צריך לחלק דישראל קונה מגוי בחליפין אבל הגוי אינו קונה מישראל בחליפין ולענין קניה גוי במשיכה או בכסף דילפי' לעמיתך במשיכ' הא לגוי בכסף משמ' דאין חי' בין גוי מישראל וישראל מגוי ואפשר כמו שסבר ר"מ לענין משכון דגוי מישראל אינו קונה וישראל מגוי קונה בק"ו ישראל מישראל קונה מגוי לא כ"ש וה"נ לענין חליפין ע"ש וליתא דהא דדרשי' מיד עמיתך במשיכה הא מיד גוי בכסף ולמ"ד דד"ת מעות קונות ישראל מישראל בכסף וישראל מגוי במשיכה וא"כ היכי ילפי' בק"ו דישראל קונה מגוי בחליפין בק"ו דישראל מישראל הא א"ל דמשיכה או כסף יוכיחו דישראל מישראל קונה וישראל מנוי אינו קונה ועיין בהפרישה והט"ז י"ד סי' קל"ב שכ' דישראל מגוי קונה בכסף בק"ו דישראל מישראל קונה ישראל מגוי לא כ"ש וכה"ג קי"ל בסימן קכ"ו גבי מעמד ג' וכבר השיגו ה' שער אפרים סי' ע"ט ובגמ' מוכת בהדיא חי' דאין גוי קונה מישראל ולא ישראל מגוי ומעמד שלשתן שאני דהוי הילכתא בלא טעמא עש"ב ועוד דהא קי"ל כרבנן דישראל מגוי אינו קונה משכון כמו שפסק הטור ומרן בא"ח סי' תמ"א דישראל שהלוה לנכרי על חמצו אפילו הרהינו אצלו אם לא אמר מעכשיו מותר לאחר הפסח ע"ש בב"י וכן פסק מור"ם בא"ה סי' כ"ח במקדש במשכון של גוי אינה מקודשת ע"ש בב"ש ס"ק כ"ב אך ראיתי בתשו' מהר"ם מינץ סי' ס"ו שכ' וז"ל ונ"ל שבכור נוטל פי שנים אפילו במשכון של גוי דוקא במלוה ע"פ אינו נוטל וכו' ואם אמרו ישראל מגוי לא קני להתחייב באחריותו היינו לגרע כח הגוי אבל לענין שיהא ישראל קרוי מוחזק ק"ו השתא ישראל מישראל קני מגוי לא כ"ש וכה"ג אמרו הק"ו לענין מעמד שלשתן וכו' עי"ש וה"נ אפילו לרבנן דס"ל דישראל לא קני משכון ה"ד שלא להתחייב באחריות לגרע כח הגוי אבל לענין שיהא ישראל קונה מגוי בחליפין ק"ו ישראל מישראל קונה מגוי לא כ"ש אבל ק' שהרי כ' המרדכי הביאו הב"י בא"ה סי' כ"ח דהמקדש במשכון של גוי אינה מקודשת דישראל מגוי לא קני משכון כדאיתא בפ' כ"ש דהלכה כרבנן ולא כר"מ ופסקו מור"ם שם וא"א הא לרבנן נמי דוקא לגרע כת הגוי שלא להתחייב באחריותו אבל ישראל מגוי קונה בק"ו ויכול לקדש בו אשה ול"ל כיון דס"ס לא מחייב באחריותו לא חשיב שלא לקדש בו אשה שהרי כ' התוספות בס"פ האומנין בד"ה אימור וכולי וז"ל וצ"ל מאיזה טעם יהיה ש"ש דאי חשיב קנין גמור אפי' באונסין יתחייב ואי לא חשיב קנין גמור לא יהיה אפי' ש"ש וי"ל דבההיא הנאה שיכול לקדש בו את האשה וכו' וכן כתב הרא"ש בפ"ק דקידושין עיין שם אלמא לא הוי ש"ש אלא משום דיכול לקדש בו האשה וא"כ דגוי גרע כחו שלא לחייבו באחריותו אבל הוי שלו שיכול לקדש בו אשה ועוד דהא קי"ל שאין הגוי בדין השומרים דרעהו כתיב ומ"מ הסכמת האחרונים לדעת ר"ת דגוי קונה בחליפין וכן הסכים ה' שער אפרים סימן ע"ט ודחה דברי הש"ך מיהו כ' ה' שם דה"ד ק"ס אבל חליפין שהוא בתורת שווי דמים אין הגוי קונה ולא מקנה עש"ב:
י"ב דין ט"ו הרי זה עושה מצוה וכולי וכן כתב הראב"ד בס' תמים דעים סס"י ס"ב דמצוה היא כדי שלא יהא כל א' נוט' מעות של חבירו והולך ויושב במ"ה עיין שם: