ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב
סימן קכא
א' דין ג' הג"ה וי"א שצריך לישב' תחילה כדין שאר נשבעין ונוטלי' וכו' מיירי דאין השלח בכאן דאל"כ צריך לישב' לכ"ע כיון דהכחישו השליח כמ"ש הפרישה ע"ש וכ"כ בשו"ת בשמים ראש סי' שי"ד שישב' היסת אפי' אין השליח בכאן מיהו ה"ד שי עדים שבא השליח אליו שאז הוי כאלו השליח בפנינו ומכחישו אבל אם אין עדים בדבר פטור אף מהיסת ואף ע"פ שאם היה רוצה היה טוען פרעתי או להד"ם לא אמרי' מגו דאי בעי מעיז לחייב שכנגדו שבו' דרבנן עיין שם מבואר דס"ל דלא ישב' אא"כ היו עדים בדבר אבל כי ליכא עדים אפי' איכא מגו דלהד"ם או פרעתי פטור משבו' משום דהוי מגו דהעזה וכבר כתבתי בסימן ע"ח ובסימן פ"ד מחלוקת האחרוני' אי אמרי' מגו לחייבו שבו' ומדברי הרב משמע דאמרי' מגו לחייב שבו' אלא משום דהוי מגו דהעזה ואפשר דס"ל דמגו לאפטורי משבועה אמרי' וכן דעת הרא"ש ומגו דהעזה לא אמרי' לאפטור' משבו' וה"ה דלא אמרינן מגו דהעזה לחייב שבוע' אבל מגו טוב אמרינן לחייב שבו' מיהו מ"ש ישב' היסת לא דק דלא מצינו שבו' היסת ליטול כמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' טוען דין ו' וכת' המ"מ כדברי רבו ן' מיגאש ודברי ן' מיגאש הם בחי' לשבועות דמ"א גבי טוען פרעתי בשטר וז"ל ונקוט האי כללא בידך דלא משכחת לה לעולם שבו' היסת בנשב' וניטל וכולי עיי"ש וכן לשון הרמב"ם והטור בדין נשבעין ונוטלין משמע בנק"ח ככל נשבעין ונוטלין ועיין בהש"ך בסו' פ"ז ס"ק לא' שכ' דכל שבו' שאינה נזכרת במשנה בהדיא קרי לה הרמב"ם היסת וכ"כ בסי' פ"ט ע"ש:
ב' דין ד' שלח המלוה וכו' כ' הרשב"ש בתשו' סי' קצ"ט דאם המלוה גוי ושלח הישראל לגבות חובו מהלוה דגוי אין לו שליחות וא"כ הו"ל השליח שלוחו של הלוה וכאלו לא שלחו הגוי דמי ויהיה דין הלוה עם המלוה הגוי והשליח א"ץ לישב' אפי' היסת דטענת הגוי כמאן דליתא ושמא השליח הגיע המעות ליד המלוה הגוי וקבלם והו"ל טענת הלוה שמא ואין משביעין על טענת שמא דדוקא בישראל מצרפין טענת המלוה והלוה ומשביעין אותו עש"ב וא"נ שהרי כ' הרמב"ם בפ"ב מהל' שלוחין האומר לחבירו מנה שיש לי בידך בין מלוה בין פקדון שלחהו לי ביד פ' אפי' היה קטן אם רצה לשלחו בידו נפטר ואינו חייב באחריותו וכולי ע"ש בכ"מ אלמא אף על גב דאין שליחות לקטן חשיב כאלו הגיע לידו וה"ה בגוי כמבואר בדברי הלח"מ שם גבי עבד שהק' דאין ראיה דשאני התם דאמר בהדיא שלח לי ביד עבדך כנעני דכה"ג בקטן דלאו בר שליחות מהני ע"ש אבל הרמב"ן סובר דאינו פטור עד שאומר שלח ופטור וכבר האריך הר' מח"א ה' שלוחין סימן ה' ועיין שם עוד במח"א סימן כ"ב:
ג' ישבע הלוה היסת וכו' היורש שבא בטענת אביו דהוי טענת ספק ואפי' טען היורש ברי שמנה לאביו בידו נאמן הלה לומר שנתנם לא' ע"פ אביו או שהמחהו אצל א' במעמד שלשתן במגו דאי בעי אמר החזרתי לו מהר"ם אלשיך בתש' בס' אבקת רוכל סימן קע"ה והסכים עמו מרן שם:
ד' דין ה' אלא שצריך שבו' חמורה כעין של תורה וכו' כ' הסמ"ע דשבועת המפקיד בשטר מן התורה היא כיון דאינו נפטר אלא במגו דנאנסו ובטענת נאנסו צריך לישב' שבו' התורה והש"ך תמה דלא יעלה על הדעת דהוי שבו' דאורייתא בטענת החזרתי דלא שייכא בדאורייתא כלל ולשון בעה"ת והטור משמע מדרבנן כעין של תורה עש"ב וכבר הוכחתי בסימן פ"ז דין י"א מדברי התוס' בפ' המוכר את הבית גבי שטר כיס דס"ל דבטענת החזרתי נמי צריך שבו' דאוריי' וכן נר' דעת בעל העיטור בדיני פקדון דמ"ד דבכל טענה דנאמן במגו חייב אותה שבו' שהיה צריך לישב' על טענת המגו אם דאורייתא דאורייתא וכולי וכ"כ הראב"ד בס' תמים דעים סי' רי"א עש"ב: ה' דין ט' או מסרתי למלוה וכולי כ' הש"ך וכתב ראב"ן דוקא שנים וכולי וכ"כ בהגמ"ר בפ"ק דמציעא והגמ"יי בפ"א מה' שלוחי' בשמו אבל דעת הפוסקים דה"ה בחד שליח דאינו מחוייב ליתנו למלוה בעדים וכו' כצ"ל אבל מדברי ראב"ן עצמו דצ"ב משמ' אפי' בעד א' הדין כך וכ"כ בתשו' הגאונים ח"ב שער ו' סי' כ"ט דאין חי' בין שליח א' לשני שלוחי' וראיה מחנוני על פנקסו עש"ב ובש"מ לכתובות ר"פ הכותב הביא תשו' רבי' נחשון דס"ל דוקא ב' אבל א' לא ול"ד לחנוני על פנקסו ומהר"י מטראני חולק עליו עש"ב וכ' ה' כנה"ג בסימן צ"א הגב"י אות ב' בשם הרדב"ז וז"ל אמר לחבירו תן מנה לפ' הנוי שאני חייב לו ונתן לו בלא עדים והגוי אומר שלא קבל והשליח אומר שנתן כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא כשהלוה ישראל הכא שהלו' גוי וא"ל סתמו בפי' והוי כאלו אמר ליה בהדיא הב ליה בסהדי לפי שפיהם דבר שוא יש לדיין לעשות פשרה וכו' ע"ש ותשו' הרדב"ז היא בח"ב סי' ת"ה וז"ל אם היה חייב שמעון לראובן מעות הדבר ברור שהוא נאמן בשבו' לומר עשיתי שליחותך ונתתי לו משלם וכו' אבל אם בא שמעון להוציא מראובן מ"ש שנתן לגוי כעובדא דחנוני ופועלים צ"ע אי מצי ראובן לעי' קיי"ל כהנך רבוותא דאמרי דוקא פועל וכו' ואע"ג דדעתי הוא דלא מ"ל הכי כנגד הפוסקי' וכו' מ"מ בנ"ד איכא נמי טעמא אחרי' דמ"ל הביא ראיה שאמרו הפוסקים אפילו בגוי דדילמא סתמו כפי' וכו' ע"ש מבואר דס"ל דאם היה השליח חייב ללוה ודאי דנאמן בשבו' שעשה שליחותו ודוקא אם השליח בא להוציא מהלוה מה שאמר שנתן לגוי הוא דאמרינן דילמא בגוי סתמו כפי' והוי כאלו אמר בהדיא הב ליה בסהדי ומספק אין מוציאין ממון מיד המוחזק אבל בתשו' הרשב"ש סי' תצ"ט כ' דאם המלוה גוי אין השליח חייב שבו' אלא ח"ס דדברי הגוי כמאן דליתנהו דמי והלוה אינו יודע אם השליח פרע לגוי והו"ל טענת ס' ואין נשבעין עליה דדוקא בישראל מצרפין עמו טענת המלוה שאמר בברי שלא קבל ע"ש ומצאתי להרשב"א בתשו' ח"ג סימן קל"א והובא בב"י סי' ע"ב וסי' קפ"ה וז"ל ראובן מסר משכון לשמעון הסרסור שימשכן אותו וכולי ושמעון טוען שמשכנו ביד הגוי ואותו הנוי מכרו שלא ברשות תשו' הדין עם הסרסור שאפי' ראובן מודה דשליחא שויה וכו' ואפי' אינו מראהו לו אלא שאומר לגוי פ' משכנתיו נאמן שהוא דהמניה ונר' דאפי' שבו' היסת אין להשביעו כיון שאין הגוי מכחישו דאלו היה הגוי מכחישו היה צריך שבו' כדין חנוני על פנקסו וכו' ע"ש הרי דס"ל דאין חי' בין גוי לישראל דאם הגוי מכחישו צריך השליח לישבע כדין חנוני על פנקסו ואם אין הגוי מכחישו נאמן ואין עליו אלא ח"ס ולא הוי פשיעה במה שמסר לגוי בלא עדים וכ"ש לגבי פירעון דא"ל שיפרע לפ' בשבילו אפי' הוא גוי דאפשר שהיה מכירו ומאמין בו והמבי"ט ח"א סימן רל"ב כ' דאפי' בבעל חוב גוי צריך לפרוע לו בעדי' הוי פשיעה וחייב השליח ומהרשד"ם סימן קכ"ו פשיט"ל דחייב והביאו ה' כנה"ג בסימן נ"ח אות י"ד ע"ש ועיין בס' זרע יעקב סי' ס"ב שכתב דבתשו' מהרשד"ם מבואר דמיירי דבבא להוציא וא"כ בנ"ד שהוא ליפטר פשיטא דאין עליו אלא ח"ס ע"ש וליתא שהרי מהרשד"ם כתב על דברי הטור סימן נ"ח ועוד התם טעמא מאי משום דמצי אמר סבור שאתה סומך על אמונתו ובשלמא בישראל א"ל הכי אבל בא"ה ליכא למי' הכי וכולי ע"ש משמע דס"ל דאפילו ליפטר כמו בסי' נ"ח דוקא בישראל דשייך ה"ט שהוא סומך על אמונתו פטור אבל בגוי דלא שייך ה"ט חייב דאל"כ הול"ל דהתם היינו דוקא ליפטר ולא להוציא וה' משפט צדק חלק א' סימן כ"ב נמשך אחר מהרשד"ם ע"ש:
ו' אבל אם לא עשאו שליח וכו' כ' מהר"יל בתשו' הביאו מרן הב"י עוד תובעת מראובן מנה הוא אומר שלחתי אבל איני יודע ע"י מי וכולי ישבע ויטול ומרן הב"י כ' דנראה דיטול בלא שבוע' כיון דאינו יודע ע"י מי שלח לו והד"מ כ' דאפי' אמר בפי' ששלח עם פ' נוטל בלא שבועה אם אין השליח כאן שאמר שנתנו כיון דאין הלוה יכול לטעון ברי שנפרע המלוה וכן פי' הש"ך כוונת מרן הב"י והסכים כן וכן כתב המבי"ט ח"ב סימן ק"מ הביאו הכנה"ג סימן רצ"א הגב"י אות י"ד על שמעין שהיה חייב מעות לראובן ושלח לו שיתנם ללוי והוא ישלחם אליו וכן עשה שמעון וכו' ואחר ימים תבע ראובן משמעון שארית החוב והשיב שכל מה שהיה חייב לו מסר ביד לוי ולוי אמר כל מה שמסר לו שמעון שלחתי לראובן ואיני יודע ע"י מי שלחתיו כל לא ידענא פשיעותא וחייב לשלם לראובן אחר שראובן יקבל חרם סתם שלא קבל שום דבר משים אדם אלא מה שהוא מודה ע"ש הרי דס"ל דאפי' טוען ברי שלח ע"י שליח כיון שאינו יודע ע"י מי חייב לשלם וא"ץ לישבע רק חרם סתם.
ז' אבל אם לא עשאו שליח וכו' ראובן שנתן לשמעון סחורה למכור וא"ל שתתן מעות פקדון ביד לוי ומת ראובן והיורש מכחיש נאמן שמעון לומר אביך א"ל שאתן ללוי במגו דאי בעי אמ' החזרתי לאביך וחוזר היורש על לוי ואם כופר שלא לקח כלום משמעון נשבע שמעון שעשה שליחותו ונתן ללוי ונשבע לוי שלא לקח ומפסיד היורש הרדב"ז ח"ב סימן ל"ב ע"ש: ה' ראובן שיש לו פקדון ביד שמעון וראובן בעיר אחרת ומכר את הפקדון ללוי ושלח כת"י לשמעון שיתן הפקדון ללוי שהוא שלו אין לוי יכול לכוף את שמעון ליתן אפי' הכתב יד נתקיים מיהו אם רצה שמעון לתת הפקדון נפטר הוא מראובן הרדב"ז בתשו' ח"ד סימן ש"א קס"ז ע"ש:
ט' והמלוה אומר לא עשיתיו שליח וכולי פי' לא עשיתיו שליח בעדים הרב כנסת הגדולה בשם הרדב"ז עיין שם ותשובות הרדב"ז ח"ב סימן שפ"א שכ' בשליח שעשאו בעדים פליגי אבל בשליח שעשאו בינו לבין עצמו לכ"ע לא הוי שליח תדע שהרי כ' הטור וישבע המלוה שבועה חמורה שלא קבלם ויגבה חובו וא"א נשבע נמי שלא עשאו שליח עש"ב והוכיח דאפי' מודה המלוה שעשאו שליח לא הוי שליח אא"כ עשאו בעדים עש"ב ולא זכר הכנה"ג דהסמ"ע חולק בסק"ה דאם מודה המלו' שעשאו שליח אפילו בלא עדים הוי שליח ובפרישה הביא ראיה מדברי התו' בפ' הגוזל שכ' וז"ל ואי דלא עשאו בעדים מנא ידעינן היכי מסר ליה משאיל כיון דלא ידע וכולי למה הוצרכו התוס' לפ' כן אלא דק"ל אימא דמודה השואל דעשאו שליח בינו לבינו ופטור כיון דלא טרח ואוקמי' בעדים לכך פי' היכי מסר ליה משאיל דלא ידע שיודה לו השואל עיין שם ודבריו תמוהים דאדרב' מוכח דשליח בעדים בעי' וא"כ מאי פריך לר"ח אימא דמתני' במודה השואל שעשאו השליח בינו לבינו ומ"ה דפטור דלא הוי שליח אבל עשאו שליח בעדים הוי שליח וחייב השואל לכך פי' היכי מסר ליה משאיל וכולי וכן ראיתי להרשב"א בס' א"ז שם וז"ל וק"ל דילמא דמוד' שהוא שלוחו וכו' דהא טעמא שעשאו בעדים משום דכל דטרח דליקו ברשותיה כל שלא עשאו בעדים גברא מהימן הוא דקאמ' ולא דליקו ברשותיה וי"ל דשלחה ביד שלוחו הידוע עכשיו שהוא שלוחו קאמר ולא שימצא אח"ך וכולי עש"ב הרי בהדיא דשליח בעדים בעי' וכדאמרי' התם טעמא להכי טרחי ואוקמי' בעדים דליקו ברשותי' עיין שם וכן כ' ה' גדולי תרומה בשער נ' ח"ג סי' ג' ויישב לשון בעה"ת שם: יו"ד ישבע השליח וכולי כ' מהרש"ל בפ' הגוזל סימן ל"ח תשו' א' ראובן שהלוה לשמעון מעות על בתי נפש וכולי והש"ך תמה לפ' מדין זה לוה ששלח מעותיו למלוה והשליח אומר נתתי והמלוה אומר לא קבלתי דהלוה צריך לשלם למלוה והשליח ישבע ללוה אלמא אע"ג דליכא דררא דממונא למלוה דהלוה צריך לשלם לו אפ"ה צריך השליח לישבע עיין שם ונראה דלק"מ דהכא צריך השליח לישבע ללוה שהוא הפסיד ואיכא דררא דממונא ואם הלוה פוטר את השליח משבועה אינו נשבע למלוה משום דלמלוה ליכא דררא דממונא וכן השליח אינו יכול להשביע למלוה מה"ט דליכא דררא דממונא דהוא לא מפסיד מידי כמבואר בדברי מהרש"ל שם וה"נ אין ראובן המלוה יכול להשביע את שמעון כיון דליכא דררא דממונא ולוי הנפקד ודאי אינו יכול להשביע אבל ראיתי למהר"י הלוי אחי הט"ז בתשו' סימן י"ט שהוכיח דאם המלוה תבע לשליח ישב' השליח וכ"ש אם השליח תוב' למלוה שישב' המלו' מיהו אם המלוה כבר נשב' ללוה ויכול להוציא חובו מהלוה לדעת מהרא"י בת"ה סימן ש"ח אינו יכול להשביע לשליח אח"ך עיין שם באורך:
י"א אמר לחבירו תן מנה לפ' גוי שאני חייב לו ונתן לו בלא עדים והגוי אומר שלא קבל והשליח אומר שנתן כיון דאיכא פלוגתא כשהלוה ישראל הכא שהלוה גוי וא"ל סתמו בפי' והוי כאלו אמר בהדיא הב ליה בסהדי לפי שפיהם דבר שוא יש לדיין לעשות פשרה וכולי הכנה"ג בסימן צ"א הגב"י אות ב' בשם הרדב"ז עיין שם ותשו' הרדב"ז היא בח"ב סימן ת"ה וז"ל אם היה חייב שמעון לראוב' מעות הדבר ברור שהוא נאמן בשבועה לומר עשיתי שליחותך ונתתי לו משלם וכו' אבל אם בא שמעון להיציא מראובן מ"ש שנתן לגוי כעובדא דחנוני ופועלים צ"ע אם מצי ראובן לומר קי"ל כהנך רבוותא דאמרי דדוקא פועל וכו' ואע"ג דדעתי הוא דלמ"ל הכי כנגד הפוסקים וכולי מ"מ בנ"ד איכא טעם אחר דמ"ל הביא ראיה שאמרו הפוסקים אפילו בגוי דדילמא סתמו כפי' וכולי עיין שם מבואר דס"ל דאם היה השליח חייב ללוה ודאי דנאמן בשבועה שעשה שליחותו ודוקא אם השליח בא להוציא מה שאומר שנתן לגוי הוא דאמרינן דילמא בגוי סתמו כפי' והוי כאלו אמר בהדיא הב ליה בסהדי ומספק אין מוציאין מיד המוחזק אבל בתשו' אחרת בסי' רצ"ג על ראובן ששכר את שמעון לגבות לו מכס מהגוים ולא קבל עליו שמעון שום אחריות וכו' כ' וז"ל אבל מה שאומרי' הגוים שנתנו לשמעון והוא כופר בהם ואומר שהוא עלילה הכל הוא על שמעון ול"ד לההיא דחנוני ופועלים שהחנוני נשבע שנתן והפועלים נשבעי' שלא נטלו ונוטלי' מב"ה דבשלמא התם שניהם אומרים ישראלים ונאמנים בשבועה מתקנ' אבל הכא איכא יד גוי באמצע ומ"ל ראובן גוי לא מהימן ליה בשבועה וכולי וא"ת בשלמא התם שניהם באין להוציא מבע"ה אבל בנ"ד בע"ה בא להוציא מהשכיר ל"ק דבע"ה לא בא להוציא אלא מן הגוי' והגוי' חוזרי' על שמעון ותו אפי' נאמר דשמ' קושט' קאמר שהעלילו עליו הגוים איהו דאפסיד אנפשיה שלא נוג' עמהם בעדים או בכת"י ואין לך פשיעה גדולה מזו וכולי עד כאן לשונו:
י"ב שהשליח אינו נאמן וכו' ואם יש עד אחד שמסיי' לשליח שראה שנתנו למלוה פוטר השליח משבו' ואם כן השליח נאמן להעיד והוו ב' עדים לפטור את הלוה וכן כתב מהרש"ג בתשובות בס' משפטים ישרים סימן ט"ז עיין שם והרב כנה"ג בתשו' ח"ב סימן ח' עיין שם באורך מיהו קשה דאם כן אמאי לא קאמר בפרק שבו' העדות הכל מודים בכה"ג דהלוה השבי' לאותו עד שיעיד לו ולא העיד דחייב שהרי אם העיד היה פיטרו או נוטל משכונו מיד המלוה בלא שבו' כנדון מהרש"ג ואם כן הפסידו ועיין מה שכתבתי בסימן ע"ה דין י"ג:
י"ג שהשליח אינו נאמן לפי שהוא נוג' בעדות וכו' אפילו מודה הלוה שקבל הממון אלא שאמר לפקדון נתנו לי ונאנסו והעדים אומרים לשם פירעון נתנו אין נאמנים דהוו נוגעי' בעדותם דא"ל המשלח ששינו השליחות וחייבים הם לשלם הרב כנסת הגדולה הגה"ט אות ל"ד ובתשובות חלק שני סימן ח' עיין שם אבל הריטב"א בחי' שם כתב דאם אמר המלוה שקלתי' מנייהו מיהו סטראי נינהו או מתנה הוו מהימני שלוחים לומר דלאו סטראי הוו אלא פירעון וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ונראה כיון שיש עדים שנתנו לו בתורת פירעון אינו נאמן לו' סטראי נינהו כמבו' בסימן נ"ח אבל בטען מתנה אם נאמנים העדים לומר לפירעון נתנו לו נראה שזה תלוי במ"ש סימן קפ"ב בשליח שעבר על דעת משלחו והשליח אומר שלא עבר על דעת משלחו אם נאמן או לא דהוי נוגע בעדות כי היכי דלא ליהוי למשלח עליו תרעומת שעבר על דברי משלחו והרב כנה"ג שם כתב דמסתברא דאין השליח נאמן ונראה שתלוי במחלוק' שכ' מרן הב"י סימן ל"ז דהטור סבירא ליה דפסול להעיד משו' חשש תרעומת אבל הב"ח והש"ך ושאר אחרונים הסכימו דאין נפסל לעדות בכך עיין שם והכא נמי לא נפסל השליח לעדות משום חשש תרעומת שעבר ע"ד משלחו ואם כן אם יאמרו השלוחים שנתנו לפירעון ולא למתנה נאמנים דאין נוגעים בעדות דאם יאמרו לשם מתנ' כיון שעברו על דברי המשלח בטל השליחות וחוזר המשלח ומוציא מהמלוה וראיתי להדרישה בסימן נ"ח שכתב גבי שליח שלא לקח השטר דחייב השליח אם אמר לו לקח השטר שכת' בשם מהרש"ל וז"ל פי' שהוא מודה לו אבל אם הביא זה עדים שכך א"ל א"כ חוזר על המלוה ומוציא ממנו שבגזיל' בא לידו אם לא שהמלוה הוציאם ואין לו לשלם שאז משל' השליח וכולי ר"ל דאיירי שלא היו לו עדים בדבר אלא שהשליח מודה לו ומשום הכי הוא חייב לשלם מכיסו ואינו יכול הלוה לחזור ולהוציא מיד המלוה מה שנתן לו השלי' כי הוא אמר לו מאן יימר דמעלי בשליחות ומהאי טעמ' גם השליח בעצמו אינו יכול להיציא מידו דהמלוה אבל אם יש עדים בדבר שא"ל כן אם כן הוא מעל בשליחותו ואינו שליח של המשלח והמעות בגזילה באו לידו וצריך לחזור וליתנם לו וכולי אבל אם אין עדים יכול המלוה לומר קנוניא אתם עושים עלי וכולי עכ"ל ולכאורה זה כדעת הראב"ד והטור סימן קפ"ה דס"ל דאפילו הסרסור מודה שעבר ע"ד משלחו הלוקח אינו מחזיר שמא קנוניא עשו וה"נ אפילו הוא מודה שא"ל ליקח השטר ומעל בשליחותו אין יכול להיציא מהמלוה, אא"כ יש עדים בדבר אבל לדעת הרמב"ם שם דס"ל דלעולם יחזיר לבעלים ה"נ אמאי אין מוציאין מהלוה ודוחק לומר דמיירי דוקא שהמלוה הוציאם ואין לו מה לשלם דהשליח חייב והטור כ' אם המשלח הלך עם השליח ועמד מרחוק וראה שעשה שליח שליחותו וכולי ואם הם ב' הם עדים ופטור הלוה וכולי ותמה מרן הב"י דבשלמא כשהוא שליח דין הוא שהלוה נאמן לומר שעשה שליח שליחותו לחייב למלוה שבו' דאוריי' אבל כשהם ב' היאך נאמן הלוה לו' שראה שעשו שליחותם ומשוי להו עדים על פיו להפקיע מעות דמלוה עיין שם ולכאורה דה"ד לדעת הראב"ד והטור דס"ל דאפי' הסרסור מודה אינו נאמן דיכול הלוקח לומר קנוניא הם עושים וה"נ אפילו הלוה אומר שעשו שליחותם אינו נאמן שמא עשו קנוניא על המלוה אבל לדעת הרמב"ם לק"מ:
י"ד ואם אין השליח צריך לישבע וכו' ראובן ששלח לשמעון שיבנה לו חורבתו וטען שמעון אתה שלחת אלי שאבנה לך ותן לי שכרי אם יש עדים ששלחו ודאי דחייב ואם אין עדים ואין השליח לפנינו פטור אפי' משבועה כיון ששמעון טוען שמא ומחרימים סתם ואם השליח לפנינו ואמר שלחני נשב' שבו' דאורייתא להכחיש העד כיון שהשליח אינו נוגע בעדות ואף ששמעון טוען שמא שאינו יודע אלא ע"פ השליח דעת רוב הפוסקים דנשב' שבו' דאורייתא דכל מקום דב' מחייבי' אותו ממון ע"א מחייבו שבו' ואם עשאו שליח בפני עד א' מצטרפין העד והשליח לחייבו ממון הרדב"ז ח"ב סימן ר"ח וע"ש ועיין בסי' ע"ה דין כ"ג:
ט"ו ומזקיק למלוה שבו' דאורייתא וכולי אע"פ שאין הלוה יודע אם פרעו השליח טוען ס' ע"פ העד נמי משביעו שבו' דאוריית' כמבואר בסימן ע"ה וכתב הסמ"ע דאינו מחייבו שבו' דאורייתא מיד דאין עד א' מחייבו שבו' דאוריית' אלא ליפטר ולא ליטול אלא שיפרענו בפני העד ועוד עד אחר עמו ואח"ך יתבענו על מה שנתן לו תחילה בע"א ואז יצטרך לישב' שבו' דאורייתא לפטור וכ"כ הש"ך ע"ש ונר' דאם תפס המלוה מעות ועד א' מעיד שהוא כבר פרוע ודאי דצריך לישב' שבו' דאורייתא להכחיש העד וכן המלוה על המשכון ועד א' מעיד שהוא פרו' ותב' הלוה משכונו כיון שהם דנים על המשכון להחזירו הו"ל מצריך לישב' המלו' לישב' שבו' דאורייתא כמו שכ' בסי' פ"ד ע"ש:
ט"ז ראובן שקנה חפץ משמעון ואמר לו שהוא ללוי והוא יפרע לך המעות כשהלך שמעון ללוי אם כפר שלא עשאו לראובן שליח נשב' לוי שבוע' דאורייתא שאין השליח נוגע בעדות והו"ל כעד א' שו"ת בשמים ראש סי' רס"ו ע"ש הטעם:
י"ז דין י"א הג"ה ואם אמר אצל פלוני והוא כופר חייב לשלם וכולי מרן הב"י בסימן קפ"ה בשם הר"ן כ' וז"ל וגדולה מזו כתב הרי"ף בתשו' שאפי' אמר משכנתם אצל פלוני וכפר בו פשיעה הוי שהי"ל למשכנם אצלו בעדים והר"ן כ' שאינו מחוור שאין נראה להוציא ממון ע"פ זה כיון דלא א"ל משכנם אצלו בעדים והוא מסופק אם כ"כ הרי"ף וכולי וכתב הכנה"ג שם הגב"י אות י"ג הב"י בס' הקצר לא כתב זה וכ' הסמ"ע דהשמטת סופר היא ולי נר' דהשמט' רבי' המחבר גופיה היא דמפני שראה הר"ן חולק על זה והשמיטו דבפלוגתא לא מיירי ומה גם דהרשב"א קאי כוותיה דהר"ן ע"ש ותשו' הרשב"א בב"י שם במשכן ביד גוי ומכרו שלא ברשות וכולי כ' ואפילו אינו מראהו לו אלא שאמר לגוי פ' משכנתיו נאמן שהוא האמינו וכולי וכ' ה' כנה"ג אות ט"ו דמיירי שאמר שימשכנו ביד גוי או ביד ישראל ומ"כ הגה כ' ואין נ"ל כן ע"ש וא"כ לדעתו דאפילו לא א"ל שימשכננו ביד גוי סובר הרשב"א כהר"ן אבל לדעת מ"ך דהרשב"א מיירי שא"ל שישמכננו ביד גוי כהרי"ף אבל אם לא א"ל שימשכנם ביד גוי הוי פשיעה א"כ סובר כהרי"ף דבא"ל משכנם ביד הגוי מודה הרי"ף כיון שהאמינו כמבואר בדברי הר"ן והנ"י בפרק המפקיד ע"ש מיהו תשו' הרשב"א היא בח"ג סי' קל"א ומיירי שלא הזכיר גוי אלא משכן סתם ולא האמינו ע"ש א"כ ס"ל כהר"ן דאפי' גוי כיון שא"ל למשכנם סתם ולא הזכיר לו עדים לא הוי פושע לכן מרן בס' הקצר השמיט דין זה משום דהרשב"א והר"ן פליגי וס"ל דכל שלא הזכיר לו עדים לא פושע והר"ן מסופק אם כ"כ הרי"ף וכו' אבל מדכ' מרן בסימן קפ"ה ואם א"ל משכנם ביד פ' וכן עשה ואח"ך כפר בו אותו פ' פטור הסרסור ע"ש משמע דוקא אם א"ל משכנם ביד פ' אבל א"ל משכנם סתם והסרסור משכנם בלא עדים חייב הסרסור:
י"ח דין י"ב ישלם שמעון אחר שישבע המלוה בנק"ח וכו' הטור חלק בזה דאיך נשבע זה ויטול אלא כיון ששלח שלוחו להביא שלו והלוה אומר שנתן לו הכל והמלוה אומר שלא נתן לו אלא חציו ישבע הלוה ויפטר ע"ש בב"י כ' הרשב"ש בתשו' סי' תצ"ט דאם המלוה הוא גוי מודה הטור משום דהגוי אין לו שליחות לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו וא"כ הו"ל זה השליח שלוחו של הלוה וכאלו לא שלחו הגוי דמי ודין הלוה עם המלוה הגוי והשליח א"ץ לישבע אפי' היסת וטענת הגוי כמאן דליתא והלוה אין לו ידיעה שזה השליח לא הגיע המעות ליד המלוה ושמא הגוי קבלם והו"ל טענת הלוה שמא ואין משביעין על טענת שמא דדוקא בישראל מצרפין טענת הלוה עם המלוה ומשביעין אותו עש"ב: