אור ברסלב

ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב

סימן קיא

סימן קי

א' דין א' אלא ממה שימצא ביד הלוה וכו' לכ"ע איכא שעבוד דאורייתא במטלטלי' בעודן ביד הלוה ונ"מ דנחתי' למטלטלי' לפרוע הב"ח אפי' שלא בפני הלוה מהריט"א נר"ו בס' קהלת יעקב דק"ד ע"ב ע"ש אבל מטלטלי' דיתמי דלא משתעבדי לבעל חיב אם הוא מדאורייתא או מדרבנן פלוגת' דרבוות' היא כמ"ש בסימן קי"ג עיין שם:

ב' אבל אינו טורף וכולי אפילו התנה המלוה בלוקח שלא יקנה לפי שחייב לו מנה בכת"י שיש בו נאמנות ואפילו ברר לו כן בעדים שלא פרעו אינו טורף מהרב אחי הט"ז בתשו' סימן א' עש"ב:

ג' ולא ממתנות שנתן וכולי (א"ה נראה קצת גמגום בזה הלשון אפילו הכי לא נמנעתי מלהעתיקו וסמכתי על הקורא שיישב אותו) נתן כל נכסיו בקנין לכאורה נראה דב"ח גובה מהם דנכסים שהם שלו קאמר ומה שחייב לאחרים לא מיקרי נכסיו וכה"ג כ' מהרשד"ם חח"מ סימן כ"ד בתנאי כתובה שאם יניח בנכסיו יותר מאלף זהובים יש לה לגבות כתיבתה משלם וכו' דחובות שהוא חייב לאחרים פשיטא דלא מקרו נכסיו ונר' בעיני ראיה גמורה ממ"ש הרמב"ם בפ"ז מהלכות אישות האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאראך מאתים זוז וכולי לקח מעות בהלואה אינה מקודשת עד שיראנה משל עצמו וכולי הרי אפילו אמר משלי הלואה אינה כלום וכ"ש דאמר מנכסי דנכסי' שהם שלו קאמר ונכסי' שהוא חייב לא מיקרו שלו עיין שם ואיברא דר' ירוחם הביאו מרן הב"י א"ה סימן ל"ח כ' בשם הרמ"ה וז"ל ע"מ שיש לי מאתים זוז ויש לו והם משועבדים לב"ח כיון דלא אקני ליה מעכשיו מקודשת ודאי ופסקו מור"ם שם סי"ח ע"ש הרי דאפילו שעבדן לו בפי' כיון דלא אקני ליה מעכשיו נכסיו מיקרי וא"כ אף המעות בעין כיון דקי"ל דמלוה להוצאה ניתנה וברשות לוה קיימא לחזרה ולאו נכסים מיקרי נכסיו ולא איתמר בגמ' אלא דמי עיסקא דקי"ל כרבא בפ' המקבל דאינו יכיל להוציאה ואם מת לא יעשה מטלטלי' אצל בניו עיין שם אבל מעות הלואה דבידו הוא להוציאן ונעשו מטלטלי' אצל בניו דלא משתעבדי לב"ח נכסיו מיקרו ואפשר דס"ל דאע"ג דבידו להוציאם והם כשלו לכל דבר מ"מ האומר נכסיו נכסים שהם שלו ממש קאמר ומעות הלואה שהם בעין לא מיקרו שלו אבל אם הם נכסיו אפילו חייב לאחרים ושעבד נכסיו לב"ח ס"ס נכסיו מקרו ולא כתב הרמב"ם אלא במעות ההלואה שהם בעין וא"כ אם נתן כל נכסיו בקנין אפילו היה חייב ונשתעבדו לבעל חוב אין בעל חוב גובה מהם אבל מעות הלואה שהם בעין אינם בכלל נכסים ובס' א"ז דמציעא דף ג' ע"ב גבי מה לפיו שכן אינו בהכחשה כ' הרשב"ץ זו"ל דהא דאמרינן הכא דבפיו ליכא הכחשה היינו בעומד בדיבורו אבל אמר נזכרתי ועדים מעידים כדבריו עדותן מועלת וא"ת אי עומד בדיבורו מאי אולמיה דפיו דמתנה הוא דקא יהיב ליה והוא רוצה ליזוק בנכסיו הא ל"ק משכחת לה וכולי כגון שאחר שהודה לחבירו שחפץ זה הוא שלו נתן כל נכסיו לאחר בקנין והלה תובע חפץ זה שהרי עדים מעידים שהוא של נותן מתנה והרי הוא בכלל כל נכסיו והנותן אומר שהוא של התובע כמו שהודה לו שמעי' מהכא שכיון שמתחילה הודה לנתבע תו ליתיה בהכחשת עדים כיון שעומד בדיבורו והיינו אולמיה דפיו דמפקינן ליה לחפץ ממקבל מתנה ויהבי' ליה לתובע מפני הודאתו של זה אע"פ שאינו בידו ליתנה לו עכשיו שהרי ממ"נ אינו שלו אבל אמר נזכרתי אפילו בכה"ג נאמן כיון דהעדים מעידים כדבריו עכ"ל ונראה דס"ל דאם הודה שחייב לחבירו ואח"ך נתן מתנה כל נכסיו אפילו ודאי לא פרעו זכה מקבל מתנה בכל הנכסים אפילו חייב לאחרי' דנכסיו מיקרי כמ"ש ולכך פי' דמיירי בהודה שחפץ זה של פ' דפקדון כל היכא דאיתיה ברשות מאריה איתיה כיון שהודה קודם שנתן וגם אחר שבאו העדים עדיין עומד בדיבורו ומוציאין מיד מקבל המתנה אבל אם אמר נזכרתי כדברי העדים נאמן וכן קיי"ל בסימן ע"ט דאם אחר שהודה ואמר נזכרתי והרי עדים נאמן אבל אם לא חזר עד שבאו עדים והכחישוהו אינו נאמן ועיין בה' כנה"ג ח"מ סימן צ"ז בהגב"י אות ט"ל והטור סימן שי"ב גבי א"ל בית סתם וכולי כ' בשם הרמ"ה דאם היה למשכיר בית שלא היה משועבד בשעת שכירות לאדם אחר חל הקנין ולכאורה הוא הפך מ"ש רבינו ירוחם בשם הרמ"ה דאפילו הם משועבדים לאחר מיקרו נכסיו גם הרמ"ה בפרק המוכר את הבית סימן ע' גבי א"ל ארעא ודיקלי כתב וז"ל מיהו חזי ליה לרבי' האי גאון בס' מקח וממכר דגריס הכי ארעא ודקלי אי אית בה דקלי יהיב ליה תרי דקלי אית ביה ומשתעבדי פריק ליה תרי דקלי וכולי ונוסח' דגאון נוסחא נכונה היא דסמכא היא וש"מ וכולי וכן ראיתי למהר"י ן' מיגש בתשו' וכ"כ הרשב"א בחי' בפרק האומר גבי בית כור וכולי דקרקע שלו אפילו משועבד לבעל חוב שלו הוא דמסתמא מסלק ליה בזוזי ע"ש מיהו ראית מהרשד"ם ליתא דהתם משום דלא נתכוונה אלא לראות משלו והרשב"א בתשו' ח"ג סימן ק"ט הוכיח דהולכים אחר הכוונה אפי' הפך הלשון וז"ל וכאותה ששנינו בקידושי' בפרק האומר על מנת שאראך ר' זוז הרי זו מקודשת ויראנה וכו' לא נתכוונה אלא לראות משלו ואפילו הראה לה משל אחרים אפילו דמשמע בעלמא אפילו כן כוונה זו שנתכוונה היא להראות לה משלו היא כוונה ברורה ומוסכמת שהיא מבטלת הלשון והכוונה כמפרש כן ע"ש וכ"כ מהראנ"ח ח"א סימן ק"ט ע"ש א"כ הלשון משמע אף משל אחרים אלא משום דאומדנא דלא נתכוונה אלא לראות משלו והכוונה מבטלת דהוי כמפרש כן (א"ה עכ"מ):

ד' אבל המלוה בשטר טורף מהלקוחות וכולי ראובן שיש לו שט"ח על שמעון ואחריו לוה מנוי ושעבד לו קרקע ואח"כ מכר הקרקע לישראל אחר ופרע לגוי ובא ראובן לטרוף הקרקע מהלקוחות וכולי:

כתב הרדב"ז בתשו' הביאה מהרימ"ט סימן ל"ח וז"ל ראובן שיש עליו כתוב' אשה וב"ח ומכר קרקע שהיה לו לגוי ואיתו גוי מכר הקרקע ההוא לשמעון ועתה באו אשה וב"ח לטרוף הקרקע משמעון וטוען שמעון אנא מכח הגוי קאתי' ואין לכם כח עם הגוי לפי שאין טירפא בערכאות וישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי תשו' הדין עם שמעון דמ"ל לב"ח אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריה כדאמרינן במי שאבדה דרך שדהו וכולי (א"ה עכ"מ): ה' אפי' אם אינו מפורש כן בשטר וכולי כתב הרשב"א בתשו' ח"ד סי' רי"ז בשטר שכתוב בו ושעבדתי לך מקרקעי אגב מטלטלי' וז"ל ואע"פ שאמר שהוא משעבד לו אגב מטלטלי לא גרע מהשעבוד סתם שאלו לא היה לו הקרקעית משועבדי' מן הסתם אא"כ פי' היה בדין לומר שלא נשתעבדו עכשיו לפי שלא שעבד לו כראוי אבל עכשיו שמן הסתם משועבדים אף כשאמר אגב מטלטלי לא אמרינן שלא ישתעבדו אלא מדין אגב והילכך דל שעבוד מהכא הרי נשתעבדו לו ממילא ועוד כי זה ודאי נראה דטעית ידי סיפר דמי איכא מ"ד דלא ידע שאין קרקעות נקנין אגב מטלטלי' אלא ודאי ט"ס הוא לגבי שעבוד קרקעות מיהא עכ"ל ונראה דנ"מ אם שעבד לו קרקעות אגב מטלטלי למאי דקי"ל דאחריות דאקני מן הסתם לא משתעבד דאפ"ה אמרינן דט"ס הוא מה"ט דמי איכא מ"ד וכולי דקרקעות אין נקנין אגב מטלטלין (א"ה עכ"מ): ו' דין ב' הקדשות הרי הם כמשועבדים וכולי כ' מהריט"ץ סימן ר"י על ראובן שהקדיש ס"ת על תנאי שיוכל להוליכו עמו לכל מקום שילך ומת ובא ב"ח ותפס הס"ת מביתו וטען שהזכו' שהיה בו למת להוליכו לכל מקום שירצה מה ששנה אותו זכותו במעות הוא תופס וכן בנו טוען שירש אותו זכות מאביו פסק דקי"ל דטובת הגאה אינה ממון וא"כ אין לב"ח תופס ולא הבן יורש ועוד בתנאי זה שיוכל להוליכו לכל מקום שילך לא שייך אלא בעודו בחיים שיוכל לצאת ולבא אבל לאחר מיתה בטל זכותו אא"כ אמר ע"מ שיהיה לי זכות ולזרעי וכולי עיין שם וכן כתב הרדב"ז ח"ג סימן תקכ"ב דאין הבן יורש אביו עיין שם והרמ"ה בפ' המוכר את הבית סימן כ"ז גבי בן לוי שמכר שדה וכולי כ' וש"מ טעמא דאמר לי ולבני הא לא"ה אם מת אינו מחזיר לבניו וכו' וה"מ גבי מעשר דכי שיירי' למקום מעשר לאו לגמרי שייריה דא"כ במאי נפיק האי לוקח י"ח מחובת מעשר וכולי אלא שעבוד' בעלמא הוא דמשייר ביה וטובת הנאה דאית ביה הוא דשיירי' לנפשיה וטוב' הנא' אינ' ממון להוריש' לבניו אלא היכא דשייריה בפי' וכולי וכן כתב בסימן ל' עיין שם הרי שכ' דטובת הנאה אינה ממון להורישה לבניו וכן כתב מהריק"ו ומהר"ם מפדווא ופסקו מור"ם בסס"י רע"ו עיין שם והעיר מרן בסימן ר"ט כ' מכר שדה לראובן ושייר הפירות לעצמו קנה ואם מת אין לבניו כלום אא"כ פי' לי וליורשי עיין שם הרי דמשייר פירות לעצמו לא יירשו בניו אא"כ פי' לי וליורשי וא"כ פשיטא (עכ"מ):

ז' דין ג' הם נתנו ללוה מתנה ע"מ שלא תחול שעבוד וכולי שתלה על ראובן שהיה חייב לשמעון בשטר ואין בידו לפרוע לו יתמו של ראובן יש לה קרקע נכסי מלוג ולהבריח מבעל תוב של בנה נתנה אותו במתנה לזרע בנה בין המצוי ובין שאינו מצוי בין זכרים ובין נקבות כדי שלא יירש אותה בנה ויגבה ב"ח שלי ובזמן המתנה לא היה לבן רק בת אחת קטנה ואחר זמן נולד לו בן זכר ומתה אמו ובא ב"ח לגבות חובו מאותו קרקע מהו הדין הנה קי"ל דמציאת בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אפילו הם גדולים ומציא' בתו נערה אפילו אינה סמוכה על שולחנו הם שלו:

תשובה הנה הרב חלקת מחוקק בא"ה סימן ל"ז נסתפק אם דומה לכסף קידושין או דוקא קידושין לאביה משום דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין אבל אם נתנו לה אחרים מתנה אין לאביה כלום ול"ד למציאה מידי דהוה האשה אף על פי שמציאתה לבעלה אבל המתנה הגוף לעצמה והבעל דוקא אוכל פירות עיין שם ולא דק דקידושין לאביה לאו מהאי טעמא דאי בעי מסר לה אלא מקרא דאין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאביה אפילו נערה שקדשה עצמה קידושיה לאביה ובפ' קמא דקידושין הלרינן ואיצטריך למיתני קידושין לאביה ואיצטריך למתני מעשה ידיה לאביה דאי כ' קידושין לאביה הוה אמינא משום דלא טרחא בהו אבל מעשה ידיה דקא טרחא בהו אימא דידה הוו וכו' וכן כ' התוס' בכתובות דף מ"ו בד"ה זכאי וכו' וי"ל מדאוריי' ליכא למילף שתהא מציאתה לאביה כמו שקידושיה לאביה דשאני קידושין דלא טרחא בהו ולא דחינן דמעשה ידה ומציאתה לא ילפינן מקידושין משום דהתם דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין עיין שם ומשמע לכאורה דמתנה איכא למילף שפיר מקידושין וכן כתב הרב בית שמואל עיין שם אבל ראיתי להריטב"א בחי' לקידושין שכתב וז"ל וכ"ת אי מה"ט הו' נילף ממציאתה דהיא לאביה מדאורייתא דההיא נמי אתיא לה מעלמא ולא טרחה בה וכו' וא"ל דל"ד מציאת' לקי' דדילמא שאני קידושין שהיא יוצאה מרשותו מש"ה זכי לי' רחמנא אי נמי דשאני מציאתה דלא שכיחא וכיון דל"ש לא זכי ליה רחמנא וכולי עכ"ל הרי שכתב דמציאה לא ילפינן מקידושין דשאני קידושין שהיא יוצאה מרשותו וה"נ מתנה ל"ד לקידושין מהאי טעמא וכן לתי' שני דמציאה לא שכיחא לא זכי ליה רחמנא הכא נמי מתנה לא שכיח' היא ואיברא שהרב כנה"ג בתשו' ח"א סימן פ"ח כתב דמתנה שכיחא טפי ממציאה וכבר כתבתי בסימן מדברי התוס' בפרק הכותב ובפרק אז"נ שכתבו דמציאה ומתנ' לא שכיחא ולא טענינן להו ליורשים ע"ש ואם כן אפשר שכן דעת התוספות דמציאה ומתנה ל"ד לקידושין משום דעל ידי הקידושין מפקעת עצמה ממנו כמ"ש בס"ד וה"ה דחדא מחדא נמי פרכי' לה כדברי הריטב"א גם הרשב"א בחי' פר' נערה כתב וז"ל מציאתה משום איבה וכו' אבל מדינא לית לה דל"ד למעשה ידיה שהם באות מחמת גופ' ושבחא דגופה זכי ליה רחמנא ולקידושין נמי ל"ד דאינהו נמי מחמת שבח גופה הם אבל מציאתה דלאו מחמת שבח גופה הם דידה הוו אלא דרבנן תקנו משום איבה עכ"ל ואם כן מתנה נמי ל"ד משום דלאו מחמת שבח גופ' היה מיהו אפש' דמתנה שבח גופה היא כראמרי' בפ' הנזקין דמתנה נמי אי לאו דאית ליה הנאה מניה לא יהיב לי' עיין שם ואם כן אפשר דלתי' התוספי' דהא דמציאה לא ילפינן מקידושין משים דקטרח' בהו הכח נמי מתנה טרח' בה מהאי טעמא דלא נתנו לה מתנה אי לאו דאית להו הנאה מינה וכבר דחה בספר באר היטב דברי הר' ב"ש דאי נותנה לאביה מה תי' התוספות מה להנך שאב נפסד וכו' הא א"ל מתנה תוכיח ועוד דאם כן נילף ירושה דלא טרח' מה מקידושין דהוי לאביה ע"ש ונראה דשאני ירוש' דממילא היא שלה בלא זכיה אבל מתנה דבעי זכייה אימ' דשל אביה דאין לה זכות לעצמה דכחצר אביה דמיא וכן צ"ל לרעת רש"י דסבירא לי דמתנה שנתנו לה אחרים לאשה היא לבעלה כמציאתה ואילו בירושה הבעל אוכל פירות בלבד משום דירושה דממילא היא ועיין בס' שמחת יום טוב סימן א':

ומ"מ נראה ודאי דמתנה לא הוי לאב מדאוריי' כמ"ש אלא גם מדרבנן נראה דלא זכה האב אף על גב דמציאתה לאביה דהא אשה מציאתה לבעלה משום איבה ואפ"ה מתנה שנתנו לה אחרי' לעצמה אלא שהבעל אוכל פירות אלמא לא חששו לאיבה במתנה וה"ה לבת דמציא' לאביה משום איבה במתנה לא חיישי' לאיבה ולא מיבעי' לפי' רש"י בפ' נערה דמציאתה לאביה משום איבה דמזנו' דומיא דאשה דמציאתה לבעלה משום איבה דמזונות אלא אפילו לדעת הפוסקים דמציאת הבת לאביה משום איבה שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין אבל מציאת האש' לבעל' משום איבה דמזונות היא אפ"ה אין חילוק בין איבה זו לאיבה זו וכבר כ' ה' בית שמואל סי' פ"ה ס"ק י"ב דס"ל דבמתנה לא חיישי' לאיבה כיון דהנותן אין רצונו ליתן לו ע"ש וה"נ בבת לא חיישי' לאיבה דשלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין אלא במציאה ולא במתנה מה"ט וכן מוכח ממתני' דקתני האב זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ואינו אוכל פירות בחייה יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה וכו' וא"א דהאב זכאי במתנה א"כ יתר האב על הבעל דזכאי במתנת בתו גוף ופירות והבעל אינו זכאי בגוף המתנה אלא בפירות בלבד ומאי יתר עליו הבעל וכו' אלא ודאי דאב אינו זכאי אלא במציאתה ולא במתנתה דומיא דאשה דבעלה זכאי במציאתה ולא במתנה אלא דיתר עליו הבעל דאוכל פירות אבל האב אינו זכאי בפירות בתו ורש"י שפי' במשנה דאינו אוכל פירות אם נפלו לה קרקעות בירושה מבית אמה וכי' אפשר דהוא אזיל לטעמיה דס"ל בפ"ק דקידושין ובפ' בן סורר דמתנה לאשה הוי לבעל גוף ופירות דאין קנין לאשה בלא בעלה דומיא דמצי' ע"ש ולדידיה ה"נ מתנה לבת הויא לאביה גוף ופירות ומתני' דקתני ואינו אוכל פירות בחייה ה"ד בירושה דממילא היא אבל מתנה דבעי' זכיה היא לאביה דאין לה יד לזכות לעצמה דומיא דמציאה אבל למאי דקי"ל דמתנה לאשה אין לבעל אלא פירות בלבד אבל הגוף שלה ה"נ מתנה לבת לא קנה האב כלל דדוקא הבעל אוכל פירות אשתו אבל האב אינו אוכל פירות בתו והטור בא"ה סימן פ"ה כ' וז"ל א' שנתן לה מתנה אפילו אמר לה ע"מ שלא יהא כלום לבעל אני נותן לך אפ"ה אוכל הפירות וכולי וכ' בהג"ה הפרישה ר"ל כשנתן לה א' מתנה סתם מיד שזכתה בה האשה קנאה בעלה דידו כידה וכשמוסיף לה ע"מ שאין לבעל רשות בה מוציא הגוף מרשות הבעל אבל הפירות הם שלו כנ"מ וכולי עיין שם וא"כ מתנה סתם לאשה קנה הבעל גוף ופירות ולית' שהרי כ' בפ"ג מה' זכיה וז"ל הנותן מתנה לעבד או לאשה קנה הבעל והאדון אלא שהאדון קונה לגוף והבעל קונה אותם לפירות נתן מתנה לאשה ע"מ שאין לבעלה רשות בה ולעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו קנה האדון וקנה הבעל וכולי עיין שם הרי דאפילו נתן סתם מתנה לאשתו לא קנה הבעל אלא רק הפירות והוסיף דאפילו נתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה קנה הבעל הפירות וכן כתב הסמ"ג עשין פ"ב עיין שם וכן כתב התוס' והרא"ש בפ"ק דקידושין והוכיחו כן מהירושלמי בפ' מציאת האשה דאמרו שם טעמא דמציאת האשה לבעלה שמא תגנוב לבעלה ותאמר מציאה מצאתי ופריך הגע עצמך מתנה ניחוש שמא תגנוב ותאמר נתנו לי מתנה ומשני מתנה יש לה קול ואי במתנה הוי הגוף נמי לבעל מה מרוחת לומר נתנו לי מתנה אלא ש"מ דבמתנה שנתנו לה אחרי' אין לבעל אלא פירות ע"ש הרי בהדיא דאפי' נתנו לה סתם הגוף שלה דהא אין קנין לאשה בלא בעלה ה"ד שהבעל אוכל פירות ואי ק"ל א"כ מה ראיה מהירושלמי נימא דפריך ממתנה שיכולה לומר נתנו לי ע"מ שאין לבעלה רשות בה או ע"מ לעשות בו כך דאין לבעל כלל וי"ל דס"ל כמ"ש הרמב"ם פ' כ"ב מה' אישות וז"ל הרי שנמצאו מעות או מטלטלי' ביד האשה היא אומרת במתנה נתנו לי וכולי הרי זה נאמנת ואם אמרה ע"מ כן נתנה לי ע"מ שלא יהא לבעל רשות בהם אלא אעשה כל מה שארצה עליה להביא ראיה שכל ממון שנמצא ביד האשה בחזקת הבעל הוא שיאכל פירותיו עד שתביא ראיה עכ"ל וא"כ הירושלמי לא מק' אלא ממתנה סתם שתאמר נתנו לי סתם דנאמנת אבל לא חיישינן שתגנוב ותאמר נתנו לי על מנת שאין לבעלי רשות דאין לו אפילו פירות דאינה נאמנת בזה וה' שדה יהושוע שם כ' דהירושלמי מק' שתאמר נתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות או שתעשה כך וכך כגון שתלבשי וכו' דאין לבעל כלל ואמאי לא תקנו שתהא לבעל שמא תגנוב ותאמר כן עיין שם ולא זכר הרמב"ם דס"ל דאינה נאמנ' לומר כן וא"כ לא פריך אלא מסתם מתנה ונראה דהוא הדין דתקשה ממתנה שנתן לה בעלה שמא תגנוב ותאמר אתה נתת לי כמ"ש הרמב"ם שם דנאמנת ואין לבעל אפילו פירות אלא דבהא פשיטא דלא חיישינן דאין האשה מעיזה בפני בעלה ע"ש במ"מ אם כן דעת הרמב"ם והסמ"ג והתוספות והרא"ש דאפי' במתנה שנתנו לה אין לבעל רק פירות וכן דעת הרמב"ן והריטב"א והר"ן בפרק קמא דקידושין עיין שם ובעה"ת שער ו' חלק שלישי סימן ב' כ' וז"ל דה"ג לה בירושלמי דקתני דאע"ג דאר'מ יד עבד כיד רבו ויד אשה כיד בעלה מודה שאין לו עליה אלא אכילת פירות בלבד וכ"כ הרשב"א בחי' בפ"ק דקידושי' עיין שם והירושלמי הוא בפר' מציאת האשה ופיר' המפר' דמתנית' דקתני וירושתה הוא אוכל פירות בחייה יתירה היא ואשמעי' דאפי' לר"מ דאמר יד אשה כיד בעלה אפ"ה ירושה אין לו בה אלא אכילת פירות עיין שם וא"כ משמע דבעה"ת והרשב"א מדמי' מתנה לירושה כמו דבירושה אין לו לבעל רק פירות ה"ה במתנה וא"כ ה"נ בבתו דאין לאב בירושתה כלום ה"ה במתנה אבל רש"י דס"ל דאשה שנתנו לה אחרים מתנה לבעלה ס"ל דלא דמי והרשב"א בחי' לקידושין כ' שכן דעת רש"י ולא השוה מתנה למציאה לגמרי עיין שם וא"כ א"ל דה"נ דהנותן מתנה לבת לא קנה האב כלל דדוקא הבעל אוכל פירות אשתו ולא האב ורש"י שפי' ואינו אוכל פירות בחייה אם נפלו קרקעות בירושה וכו' נר' משום דבריש פ' מציאת האשה תנן ירושתה הוא אוכל פירות בחייה ופי' רש"י אם נפלו לה ירושה הוא אוכל פירו' בחייה וכו' לכך פי' כאן דקתני אינו אוכל פירות בחייה יתר עליו הבעל וכולי מיירי בירושה אבל לפי' ל"א ואם מתה בחייו יורשה א"ל הוא אוכל פירות בחייה מיירי בירושה ובמתנה שנתנו לה אחרים דהבעל אוכל פירות והאב אינו אוכל פירות בתו וע"ש בהתו' ובס' א"ז שם: ואיברא דנראה דאם נתנו לה ע"מ שאין לאביה רשות בה דינו כדין העבד שפסק מרן בי"ד סימן רס"ז סעיף כ"ב דאם נתן לו רבו או אחר מתנה לא זכה בו אלא הכל לרבו בין גוף בין פירות אפי' א"ל ע"מ שאין לרבך רשות אא"כ אמר לו ע"מ שתצא בו לחירו' וכו' וכת' הש"ך ונר' דה"ה אם נתנו אחרים מעות לעבד ע"מ שלא יהא לאדון רשות בהם אלא שיהא הוא אוכל ולובש בהם לא זכה האדון כמבואר בסימן רכ"ב דמי שנתן מעות לבתו וכולי ולהרמב"ם שפסק שם דאם א"ל ע"מ שאין לבעלך רשות בו ומה שתרצה עשה בהם דמהני דה"נ אם אמר לעבד ע"מ שאין לרבך רשות בו ומה שתרצה תעשה בו דמהני דהא וכולי עיין שם וכ כתב בהדיא הרמב"ם בפ"ג מה' זכיה דין י"ד עיין שם וה"נ אם נתנו לבת ע"מ שאין לאביה רשות בה הכל לאביה אבל אם א"ל ע"מ שאין לאביה רשות בה אלא שתהא אוכלת בו לא זכה האב דומיא דעבד וה' כנה"ג בסימן ע"ד כ' בשם מהר"א גאליקו דאם נתנו לה ע"מ שאין לאביה רשות בה קנה עיין שם ונראה דלמאי דקי"ל באשה ועבד דאפילו נתנו להם ע"מ שאין לבעל והאדון רשו' בהם לא קנו וה"נ לא קנו אא"כ התנו בגוף המתנה ע"מ שהיא אוכלת וכו' גם הרשב"א והריטב"א ס"ל דהא דאמרינן גבי עבד דאם נתנו לו ע"מ שאין לרבו רשות בו קנה ה"ד כשזיכו לו ע"י אחרים אבל ע"י עצמו לא מהני תנאי וגם שא"נ כן מדברי הפוסקים כמ"ש ה' שמחת יו"ט סי"א עש"ב מ"מ הרי קי"ל דע"מ שאין לרבו רשות בו לא מהני אא"כ התנה בגוף המתנה מה שהוא אוכל וכו' אבל בנ"ד אפילו אומדנא דעתה שכוונה להבריח מב"ק נראה דלא מהני כמ"ש הרא"ש בתשו' הביאה הטור בס"ס רפ"א באחיות שהיה להם אח שלא נהוג כשורה והי רוצים להעביר הנחלה ממנו ונתנו כל א' מהם כל נכסי' לאחיותה וז"ל ומ"ש אם יש לילך בתר אומדנא כמו מי ששמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחר ואח"ך בא בנו דמתנתו בטלה ה"נ דעתם היתה שלא יירש האח נכסיהם אלא ישארו ביד האחיות לא דמי דכל היכא דאזלינן בתר אומדנא אנו מבטלים המעשה שעשו ונשאר הענין כמו שהיה בתחילה כמו שמע שמת בנו וכולי אבל בנדון זה אפילו כי ידוע שכיוונה להבריח מן האח לא עשו דבר שיש בהברחה ובדברים שבלב לא מיעקרא נחלה דאורית' עכ"ל הרי דלא אזלי' בתר אומדנא אלא לבטל המתנה ולהעמיד הנכסי' בחזקת' אבל לא לעקור הדבר מחזקתו וה"נ דכוותה אפילו כוונה להבריח הוו דברים שבלב והנ"י בפ' מי שמת גבי ש"מ שאמר ידור פ' בבית זה וכולי כ' וז"ל ונ"ל דלא שייך להק' אמאי לא אזלי' בתר אומדנא הכא בש"מ כדלעיל במתני' וגבי מסוכן בגט דלגבי נפשיה אנן סהדי בודאי לא שביק נפשיה וגבי גט משום עיגונא וכולי אבל לגבי מתנת אחרים אף על גב דאי לא בעי למימר דקל לפירות הא דאמר פירות דקל דברי בטאה נינהו מכל מקום אין לנו אלא מה שהוציא מפיו בפירוש ר"ת עכ"ל ונראה דלחי' הרא"ש דוקא בש"מ שנתן כל נכסיו אזלי' בתר אומדנא לבטל המעשה ונשארו הנכסים בחזקתו אבל גבי פירות דקל לא אזלי' בתר אומדנא לקיים המעשה אבל הנ"י משמע דמחלק דבש"מ שנתן כל נכסיו הוי אומדנא דמוכח דאנן סהדי בודאי לא שביק נפשיה אבל לגבי מתנת אחרים ליכא אומדנא דמוכח והסמ"ע בסימן סק"ט בנותן קרקע לבנו על תנאי שלא יחול עליו שום שעבוד כ' דאם היו עוד בנים אחרים לא היה ב"ח גובה אלא כפי חלק ירושתו המגיע לזה הכן שלוה ממנו דאין לומר כיון דאביהם גילה דעתו שלא יטול ממנו בי"ח א"כ בסתמא ניחא ליה לאביו שירשו שאר בניו כולו זה"ל כאילו התנה כן בפי' דא"כ דאף שאין לו בן אחר נאמר וכולי עיין שם ונראה דאפילו גילה דעתו לא אמרינן מסתמא ניחא ליה לאביו שירשו שאר בניו הכל ונראה דה"ט משום דלא אזלי' בתר אומדנא אלא לבטל המעש' ונשאר הדבר כמו שהיה בתחילה ולא לעקור נחלה דאוריית' בדברי' שבלב ואפש' שזה שכ' וע"ל בסימן רפ"ב בטור ט"ס וצ"ל בסימן רפ"א וכוון לתשו' הרא"ש כמ"ש ואל תטעה בתשו' הרדב"ז ח"א סימן מ"ז שכ' על ראובן שקנה שפחה משמעון והמעות נתן אותם ביד השפח' בתור' הלוא' כדי שתפר' אות' לשמ' רבה ותפקיע עצמה ממנו וז"ל ואם לא א"ל ע"מ שאין לרבך רשות בהם הרי הלואה זו לרבה שכל מה שקנה עבד קנה רבו וכו' אבל בנ"ש הדבר ברור שאפי' לא א"ל ע"מ שאין לרבך רשות בהם סתמו כפירושו שהרי כדי להפקיע עצמה מרבה הלוה לה המעות ואם יש לרבה רשות בהם הרי אינה יכולה להפקיע עצמה ממנו ולא גרע ממוכר נכסי' כדי לעלות לא"י שמחזירם אם לא עלה אפי' שלא התנה וכו' עיין שם אלמא אפילו לא אמר על מנת שאין לרבך רשות סתמו כפי' דהא ליתא דה"ד משום דבשעה שנתן המעות א"ל כדי שתפקיע עצמה מרבה ואפי' לא התנה בפי' גילוי דעת הוי כאלו התנ' בפי' ע"מ שאין לרבך רשות דומי' דמוכר נכסים כדי לעלות לא"י דדוקא אם אמר בשעת המכר שע"ד כן הוא מוכר אפי' לא התנה בפי' אם לא עלה בטל המכר אבל אם לא אמר כלום בשעת המכר דברים שבלב אינם דברים גם דברי הרדב"ז לע"ד אין נראה לי דהתוס' בפ' הא"מ גבי ההוא דזבין לנכסי' כו' שכ' דברים שא"ץ תנאי כפול אלא גילוי מילת' דאנן סהדי דאדעת' דהכי עביד וכו' וכמו כן אנן סהדי דלא זבין אלא אדעתא למיסק לא"י ע"ש משמע דלא מהני גילוי דעתא אלא משום דאיכא אומדנא דאדעתא דהכי עביד והתם אנן סהדי דלא זבין אלא אדעתא למיסק לא"י וה"ט לפי שאין דרך בני אדם למכור קרקעותי' אלא מפני שדעתו לעקור דירתו מכאן אבל מוכר מטלטלי' אפי' אמר בשע' המכר שהוא מוכר כדי לעלות לא"י המכר קיים לפי שאינו מקפיד במכירתם ולפעמים אדם מוכר אפי' דעתו לישאר בכאן כמ"ש בפ' אלמנה ניזונת דצ"ז בד"ה זבין וכו' והרא"ש בפ' האומר והטור בסי' ר"ז וכ"כ הריב"ש בסימן קצ"ה שכ"נ מל' הרמב"ם ע"ש וא"כ בעי' גילוי דעת עם האומדנ' אבל כי ליכא אומדנא לא מהני גילוי דעת עד שיתנה בפי' תנאי גמור וכן דקדק המח"א בהל' גירושין ד' ע"ז ע"ש וא"כ צ"ל דהרדב"ז בנ"ד מיקרי אומדנא דלא הלוה לה לשפחה אלא להפקיע עצמה מרבה וכיון דאיכא גילוי דעת ואומדנא דומיא דמוכר קרקעות לעלות לא"י אבל אי ליכא אומדנא לא מהני גילוי דעת וכבר כ' הריב"ש סי' קצ"ה וז"ל אבל במי שנתן מתנה לחבירו כל שלשון המתנה כולל הולכים אחריו ואי הולכים בזה בתר אומד' אא"כ הוא אומדנא דמוכח כההיא דמי שהלך בנו למ"ה דבפ' מ"ש וכההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י ופי' כן בשעת המכר ובקרקעות דוקא וכו' אלמא אפילו גילוי דעת בשעת הקנין לא מהני אלא בדאיכ' אומדנ' ור"ל באומדנא דמוכח אפי' לא גלה דעתו כההיא דמי שהלך בנו למ"ה או כההיא דזבין נכסיה אדעת' למיסק לא"י ופי' כן בשעת המכר ובקרקעות דגילוי דעת עם האומדנ' הוי כאומדנא דמוכח' אבל הנותן מתנה לחבירו הולכים אחר המתנה ל' המחנה ולא בתר אומדנא גם בחי' לקידושין גבי ההוא דזבין נכסי) אדעתא למיסק לא"י כ' וז"ל וטעמא דמילתא דהכא לא ניחא ליה בזביניה ומוכרח הוא בדבר משום דקא בעי למיסק לא"י וכו' דבשאר תנאים ניחא ליה בזביניה ורוצה בקיום התנאי ולהכי אין כח בתנאי לעקו' את המעשה עד דא וכא תנאי כפול לר"מ אבל הכא לא ניחא ליה בהנך זביני וכל עצמו אינו מוכר אלא אדעת' למיסק לא"י דליהוי ליה מעות לצורך הדרך וכו' עכ"ל הרי דהתם דוקא מהני גילוי דעת משום דהוא אינו רוצה במכיר' כל עצמו אינו מוכר אלא אדעתא למיסק לארץ ישראל אבל בשאר תנאים לא מהני גלוי דעת:

ואיברא דמדברי הר"ן נראה דגילוי דעת מהני אפי' ליכא אומדנא מדכ' בפ' האומר אמתנתין דהמקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת וכו' אשמעי' דאפי' ר"מ דבעי תנאי כפול ה"מ כשהתנה דהואיל והתנה ולא כפל משמע בכל ענין המעשה קיים אבל מי שגילה דעתו שע"ד כן הוא עושה הרי הוא כאלו התנה כפל והיינו דתנן מקודשת מפני שלא הטעתו הא הטעתו אינה מקודשת שבגילוי דעתא ל"ץ כפל ע"ש משמ' דגילוי דעת מהני אפי' ליכא אומדנא דהתם ליכא אומדנ' דאין בני אדם מקפידין ליקח כהנת אי לויה או ישראלית ואפ"ה גילוי דעת מהני וכן הוכיח ה' שער המלך בה' אישות דף ל"ג ע"ש ואפש' דגם הרדב"ז ס"ל הכי:

ומהרימ"ט ח"א סי' כ"ז כ' דלא אמרינן אומדנא דעת' אלא כשאירע מה שלא עלה על דעתו דאמרי' אלו היה יודע כן לא היה עושה אבל כשהדבר לא נשתנה אין לפ' דבריו ולכוין על כוונתו כל שהוא לא פי' דא"א ה"ל לפרט ול"ד למי שמת בנו וכו' דהת' לא פי' לפי שסבור היה שמת בנו שהרי שמע שמת וכן ההיא דהכותב נכסי' לאחרי' היה סבור שימות מתוך חליו ולא עלה על דעתו שיקום ולכך לא חש לפרש וכו' אבל הכא וכו' הי"ל לפרש דלאו בכל מילתא אמרי' אומדנא דעתא דהא בר"פ האומר ההוא גברא דזבין נכסי אדעתא למיס' לא ובעידנא דזבין לא אמר ול"מ אמר רבא הו"ל דברי' שבלב ואינם דברים אע"פ שיש אומדנא דמוכח וכו' והכנה"ג בסי' רמ"ו אות ג' הביאו בקיצור ע"ש הרי דס"ל דלא אזלי' בתר אומדנא אלא בדבר שנשתנה דאמרי' אלו היה יורע כן לא היה עושה אבל בדבר שלא נשתנה דס"ד הי"ל להתנות בפי' וכל שלא התנה בפי' לא אזלי' בתר אומדנא וכה"ג אמרי' בפ"ק דכתובות גבי אונסא דשכיח דאבעי ליה לאתנויי עיין שם וה"נ בע"מ שלא ישתעבד לב"ח או ע"מ שאין לאביה רכות בהם כל שלא פי' לא אזלינן בתר אומדנא מיהו מ"ש מהרימ"ט גבי ההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י דאע"ג דאיכא אומדנא דמוכח אמרינן דברים שבלב הם ליתא דהתם לאו מה"ט הוא דא"ל דלא ס"ד דלא יכול לדור שם וכבר כתב הרא"ש בפרק אלמנה ניזונת דהתם ליכא אומדנא דמוכח כולי האי בלא גילוי דעת דהרבה פעמים אדם מוכר קרקעותיו ואין ידוע למה וכן כתב בתשובותיו אבל אומדנא דמוכח נראה בהדיא מדברי הרא"ש שם דאפילו בדבר שלא נשתנה ולא גילה דעתו אזלינן בתר אומדנא והרא"ש בתשו' הביאה הטור בסימן רפ"א על ארבע אחיות שהיה להם אח שלא היה נוהג כשורה ורצו להעביר נחלה ממנו ונתנו כל א' מהם לאחיותיהם כל נכסיהם כ' וז"ל ומ"ש אם יש לילך בתר אומדנא כמו במי ששמע שמת בנו וכתב נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו דמתנתו בטילה הכא נמי דעתם היה שלא יירש האח נכסים אלא ישארו ביד האחיות ל"ד דכל היכא דאזלינן בתר אומדנא אנו מבטלין המעשה שעשה ונשאר הדבר כמו שהיה בתחילה כמו שמע שמת בנו אלו היה יודע שבנו קיים לא היה כותב נכסיו לאחרים הילכך כשבא בנו יורש ולאו מ"ד בעת' אנו מבטלין ונשארו הנכסים בחזקתם אבל בנדון זה אף כי ידוע שכיוונה להבריח מן האח לא עשו דבר שיש בו הברחה ובדבר שבלב לא מיעקרא נחלה דאוריי' עכ"ל הרי דלא אזלינן בתר אומדנא לעקור ירושה דאוריי' בדברים שבלב ומשמע דאין חי' בין נשתנה הדבר ובין לא נשתנה אלא דאפילו לא נשתנה הדבר אזלינן בתר אומדנא לבטל המעשה שעשה ולהעמיד הדבר בחזקתו כמו שהיה בתחי' אבל להוציא הדבר מחזקתו אפילו נשתנה הדבר לא אזלינן בתר אומדנא ודלא כמהרימ"ט וכן מצאתי למהרי"ל בתשו' סימן ע"ט שכתב וז"ל ועל חצי האחר שנתעצמו עליו רחל טענה מכל הני אומדנות וכולי אפי' היתה כאן אומדנא ס"ס לא צוותה ולא אזלי' בתר אומד' אלא כי נותן אדעתא דהכי נותן או זבין ול"מ האי למקני טפי מדאמדינן דעתו וכולי אבל הכא במאי מפקת ירושת בנה לוי ע"י אומדנא וכו' וכ"כ הרא"ש בתשו' דלא אזלי' בתר אומדנא אלא כה"ג וכולי ע"ש וכן פסק מהר"א ששון סימן קכ"ד דלא אזלינן בתר אומדנא לקיים המתנה ולעקור הירושה מתשו' הרא"ש וכ"כ ה' שבות יעקב ח"ב סימן קמ"ו עיין שם גם מהרשד"ם סימן שמ"ו כ' דלא אזלינן בתר אומדנא לעקור דבר תורה כמ"ש הרא"ש בתשו' והביא ראיה מדאמרינן בפרק מי שמת ש"מ שאמר ידור פ' בבית זה יאכל פירות דקל זה לא אמר כלום וכולי וכן כ' הרשב"א והר"ן מכאן דלא מתקנינן ליה לישניה אלא דייני' ליה כבריא דלא אמרו להוסיף על דבריו והיינו מטעם שכתב הרא"ש דלא אזלי' בתר אומדנא אלא לבטל המעשה שעשה ונשאר הדבר כמו שהיה בתחילה ולא לעקור דין תורה עיין שם ונראה דסבירא ליה דאפילו לא נשתנה הדבר אזלינן בתר אומדנא אלא דהיינו דוקא לבטל המעשה ולהעמיד הדבר בחזקתו ולא לעקור דין תורה אבל לא זכר מ"ש הנ"י בפרק מי שמת גבי ש"מ שאמר ידור פ' בבית זה וכולי וז"ל ונ"ל דלא שייך להק' אמאי לא אזלינן בתר אומדנא הכא בש"מ כדלעיל במתני' וגבי מסוכן בגט דלגבי נפשיה אנן סהדי בודאי לא שביק נפשיה וגבי גט משום עיגונא וכולי אבל גבי מתנת אחרים אע"ג דאי לא בעי למי' דקל לפירות הא דאמר פירות דקל דברי בטלה הם מ"מ אין לנו אלא מה שה שהוציא מפיו בפי' ר"ת עכ"ל ונראה דלדברי הרא"ש דוקא בש"מ שנתן כל נכסיו אזלינן בתר אומדנא לבטל המעשה ולהעמיד הדבר בחזקתו אבל גבי פירות דקל לא אזלי' בתר אומדנא לקיים המעשה אבל הנ"י מחלק דדוקא לגבי נפשיה אזלינן בתר אומדנא דמוכחא היא דאנן סהדי דלא שביק נפשיה אבל לגבי מתנת אחרים ליכא אומדנא דמוכח אך ק' ממ"ש הרא"ש בתשו' כלל ס"ח סימן ג' וז"ל וכן עשה מעשה ר' בנאה והוציא ממון מחזקתו ע"י אומדנא דמוכח בפרק ח"ה בההוא גברא דשמע' לדביתהו דקאמרה לברת' אמאי לא צניעא באיסור' וכולי אלמא מאומד הדעת שזה היה בנו דלא רצה לעשות גנאי לאביו הוציא כל הממון מחזקת האחים ונתנו לו וכן אבי החכמה נתן הילד החי ע"ש הרי דאזלינן בתר אומדנא אפילו לעקור ירושה דאוריית' וכה"ג כתב הרא"ש בתשו' כלל ס"ח סימן כ"ג הביאו הטור בסימן ס"ה דאזלינן בתר אומדנא דמוכח אפילו להוציא ממון מחזקתו עיין שם וכן פסק הרב פני משה חלק ראשון סימן צ"ג דמהני אומדנא דמוכח אפי' להוציא ממון מחזקתו עיין שם וכן פסק הר' פ"מ ח"א סימן צ"ג דמהני אומדנא דמוכח אפילו להוציא ממון כמ"ש הרא"ש בתשו' עיין שם וכ"נ מדברי מהרי"ו סימן ק"ד הובא בסמ"ע סימן רפ"ז סקי"ד עיין שם וגם מהריק"ו שורש קכ"ט הוכיח דלאו דוקא להחזיק ממון אלא אפילו להוציא ממון מחזקתו אזלינן בתר אומדנא כל שהמעשה מבורר אצל הדיינים אלא שאנו מסופקי' בדעת הניתן והמוכר או המוריש אזלינן בתר אומדנא עש"ב ונראה דודאי אפילו להוציא ממון אזלינן בתר אומדנא דמוכח אלא דה"ד כשא"ץ להוסיף או לתקן בדבריו אבל לומר שהיה על תנאי או לתקן הלשון לא אזלינן בתר אומדנא אלא לבטל המעשה שעשה כההיא דשמע שמת בנו אבל לעקור נחלה דאורייתא בדברים שבלב לא וכה"ג חי' מהר"י עייאש בתשו' ח"א סימן י"ג בטענה ז' ע"ש ומ"מ בנ"ד נראה דאין לבדות מלבנו אומדנא דהא אפי' בההיא דזבין נכסי' אדעת' למיסק לא"י דאיכא אומדנא אמרינן דברים שבלב אינם דברים משום דליכא אומדנא דמוכח' כולי האי בלא גילוי דעתא דהרבה פעמים אדם מוכר קרקעותיו ואין ידוע למה ואפילו נימא דאומדנא דמוכחא היא הרי כתב הרא"ש דלא אזלינן בתר אומדנא לעקור דין תורה בדברים שבלב וכן פסק מהרשד"ם והרמ"ע בתשו' סי' נ' עיין שם וא"כ נראה דבנ"ד אפילו איכא אומדנא דכיוונה להברית לא מהני אומדנא להוסיף על דבריו דכל שלא אמרה בפי' ע"מ שאין לאביה רשות בהם דברים שבלב לא הוו דברים לעקור תקנת חכמים ואמרי' שטעתה וסברה שתועיל ההברחה ממה שנתנה וכה"ג כתב הרא"ש בפרק האשה שנפלו ובתשו' כלל ע"ח סימן ג' גבי מבריח נכסיו מב"ח דודאי כוונתו להבריח אלא שטעה בזה כסבור שתועיל ההברחה אפילו לא יקנה המקבל וכיון שהדין הוא שלא תועיל ההברחה אם לא שקנה המקבל והמקבל א"א לו לקנות ממילא נשארו הנכסים ברשותו ונשתעבדו לכתובת אשתו ולב"ח ע"ש וה"נ אמרינן שטעתה וסברה שתועיל ההברחה בהכי וכיון שהדין לא תועיל בהכי ממילא נשארו הנכסים ברשות האב ונשתעבדו לב"ח דלא מסתבר למימר דדוקא לעקור דין ירושה דאורייתא לא אזלינן בתר אומד' אבל לעקור תקנת חכמים אזלינן בתר אומדנא ואמרינן דהוי כאלו התנה בפי' ע"מ שאין לאב רשות בה וכעין זה פסק הרי"ף בפרק הכותב כאבא שאול דאמר בין דלא נדר וכו' וכ' הר"ן וז"ל כלומ' בין שאמר וכו' שורת הדין דליהוי פטורה בין ממנו בין מיורשיו מ"מ כיון שלא כתב בין בפי' אין עוקרין מפני זה הלשון הסתום תקנה דרבנן דאמרי הבא ליפרע וכו' אבל היכא דכתב לה בפי' בין ממנו בין מיורשיו הילכתא כסתמא דמתני' דמהימנא וכולי עיין שם אלמא דאע"ג דל' נקי נדר וכולי פטור בין ממנו בין מיורשיו משמע מ"מ אין לעקור תקנת חכמי' אא"כ אמר בפי' וה"נ לא אזלינן בתר אומדנא לעקור תקנת חכמים

ויש להסתפק אם אמר האב אי אפשי בתקנת חכמים דמציאתה ומתנתה לאביה אי זכתה או לא שהרי מהר"ם בתשו' הקצרות סי' ר"ח ובמרדכי בפ' בתרא דכתובות כ' דלא אמרו כן אלא בליכא פסידא לאחרים והוא מוחזק כמו שהק' ריב"א בב"ק גבי הא דאמר רבא אי שקלת כדינך שקולי וכולי אמאי לא שקיל זיבורית כדהשתא ולימא אי אפשי בתקנת חכמים שתקנו לה בבינונית ותי' דלא אמרו אלא היכא דליכא פסידא דאחרים והוא מוחזק וההיא דאינה ניזונת ואינה עושה שהיא מוחזקת במעשה ידיה עיין שם וא"כ ה"נ אפשר דאינו יכול לומר א"א בתקנת חכמים שלא לזכות במציאת בתו ומתנתה להפקיע זכות הב"ח כמו במקבל מתנה אחר שבאת לידו חזר ואמר אינו רוצה בה או הרי בטילה דאם יש עליו שט"ח ב"ח גובה ממנו דאין המקבל יכול להפקיע המשועב' לב"ח כמ"ש בסימן רמ"ז עיי"ש בהסמ"ע ס"ק י"ת וה"ה דאינו יכול לומר א"א בתקנת חכמים להפקיע זכות הב"ח ואף שמהר"ם בתשו' שם תי' קו' ריב"א בע"א דלא שייך התם בב"ק למי' א"א בתקנת חכמי דלא שייך אלא היכא שתקנו התקנה לתקנתו ולטובתו אבל בינונית לא לטובתו של מלוה נתקנה אלא לטובתו של לוה היתה עיקר התקנה שלא תנעול דלת בפני לווים ע"ש מ"מ מבואר שם דאינו חולק על ריב"א דלא אמרי' הכי אלא להחזיק ולא להוציא מיהו אפשר דריב"א דכ' דדוקא להפסיד אחרי' להוציא מהם קאמר ובס' א"ז לקמא דף ז' ע"ב הביא בשם הרא"ש וז"ל וריב"א הק' וכולי ותי' דאין אומרים א"ח בתקנת חכמים אלא להחזיק מה שבידו כגון גבי אשה ולקמן גבי לוקח אבל להוציא מיד אחר כגון הכא וכולי עכ"ל הרי שחי' דדוקא להחזי' יכול לומר א"א בתקנת חכמים ולא להוציא מאחרים וא"כ אפשר דריב"א דוקא להפסיד לאחרים להוציא מהם אבל להפקיע זכות הב"ח שלא להוציא ממנו חשיב להחזיק ושוב ראיתי בתשו' מהר"י באסן סימן ע"ז וסימן ע"ח שהק' על ריב"א נ"ל דכי איכא פסידא לאחרים אינו יכול לומר א"א וכו' ותי' וז"ל ומסתברא למ"ד דהא פסידא לאחרים דקאמר ריב"א לאו אבעל דין קאי דבע"ד ודאי אית לה פסידא דעידית וזיבורית נמי פסידא הוי וכן מעשה ידיה ולא קאמר אלא פסידא דאחרים שהיא בכלל תקנת חכמים שגם להנאתם תקנו וכשאומר זה א"א וכולי גורם להני פסידא אז אינו יכול לומר ח"א וכולי שאין בידו להפסיד לחבירו שהוא בכלל התקנה כמוהו וזה מתבאר ממ"ש בגמ' פשיטא ליקח בינונית וזיבורית ושייר עידית לפניו וכולי וב"ני שם כ"כ בברור וכולי וחזר הדין דמנ"ל לחלק בין חב לאחרים בין אינו חב וכולי עש"ב (א"ה עכ"מ בקונטריס זה ואח"ך מצאתי בקונטריס אחר כתוב יש להסתפק אם אמר וכו' וז"ל והמח"א בה' זכייה סימן ב' וכולי) והמח"א בהלכו' זכייה סימן ב' כתב מסתברא דאם האב מחל ונתרצה שהיא של בן זכה הבן ושוב אינו יכול להוציא מידו וכ"כ מהרב"א בתשו' סימן ה' עיין שם אבל מהר"י באסן בתשו' סימן ע"ג דחה דברי רב"א ע"ש וגם לדעת מהרב"א המח"א דאם מחל זכה הבן אפשר דה"ד כשאינו חייב לאחרים אבל להפסיד לב"ח שלו לא וכ"כ הר' כנה"ג בסימן כ"א אות מ"ד דבמקום שהמוחזק יכול לומר קי"ל אינו יכול לומר איני רוצה לזכות מטעם קי"ל לחוב לב"ח ול"ד לאשה שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה שיכולה לומר א"א בתקנת חכמים דהתם אין חיוב לבעל עליה אלא בשביל מזונותיה אבל אם חייב לב"ח חוב גמור לא כ להפקיע זכות הב"ח ולומר איני רוצה לזכות מטעם קי"ל וכופין אותו לזכות וכבר מהרימ"ט בח"מ סי' ט' כ' וז"ל על ראובן שחייב שמעון בשטר ומת ולא הניח נכסי' רק קרקע א' ומתה אלמנתו ולא נשבעה על כתובתה ואח"ך הוציא השטר ותבע שמעון ליורשי' ליטול הקרק' בחובו הביא תשו' מהר"י באסן לזכות ליורש מטעם שהוא יכול לומר א"א בתקנת חכמים כגון זו שתקנו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה והרב חלק עליו דלא אמרי' הכי במקום שחב לאחרים שמא נפרעה כתובת' וחל שעבוד הב"ח על הנכסים ולא כל הימנו של היורש לוותר עלו שבועתו להפסיד הב"ח עש"ב א"כ לדעת מהר"י באסן יכול לומר איני רוצה לזכות בטענת קיי"ל אפילו לחוב לב"ח ולדעת מהרימ"ט אינו יכול והתימה על ה' כנה"ג שלא זכר תשו' רבו מהרימ"ט וה"נ בנ"ד אם האב יכול לומר א"א בתקנת חכמים ואיני רוצה לזכות לחוב לב"ח נראה דתלוי במחלוקת ואפשר דלא אמרינן הכי אלא דוקא כשהוא מוחזק כבר כגון בטענת קיי"ל שהוא מוחזק אינו יכול לומר איני רוצה לזכות להוציא הממון מחזקתי ולהפסיד זכות הב"ח וכן היורש שהוא מוחזק ואין האלמנה יכולה לגבות כתובת אלא בשבי' אינו יכול לומר א"א בתקנת חכמים ולוותר השבועה להוציא הממון מחזקתו כדי להפסיד הב"ח אבל דבר שאינו בחזקתו אין מזכין לו בע"כ וכן ראיתי להפרישה בסימן זה בנותן מתנה לבנו ע"מ שלא ישתעבד לב"ח ואח"ך מת הב"ח טורף אותה כ' דה"ד בדכתב דאקני אבל לא כתב לו דאקני לא היה יכול הב"ח לטרוף ממנו מאחר דאביו התנה בפי' שלא יחול שעבוד הב"ח א"כ מסתברא גם דעת הבן כשמת אביו שאינו רוצה לזכות בשדה זו מכח מתנה אלא ע"מ שלא יחול שעבוד הבי"ח כמו שהתנה אביו ואין מזכי לו לאדם בע"כ ע"ש הרי דיכול לומר איני רוצה לזכות בשדה זו ואין מזכין לו לאדם בע"כ:

גם יש לברר בנ"ד א מיקרי מוחזק ומדברי הטו' בסי' קי"ב מוכח דמקבל מתנה מיקרי מוחזק גבי ב"ח אם חל שעבודו על הנכסים וכבר הוכיח כן ה' פרח מטה אהרן סי' צ"ג ע"ש ונראה דה"ד התם משום המקבל דכבר יצאו הנכסים מרשות הנותן ואין הספק בין הנותן למקבל אלא בין ב"ח למקבל מתנה אם היו הנכסים אלו ביד הלוה בשעה שלוה ונשתעבדו לו או לאחר שלוה קנה ומכר אבל אם הספק בעיקר המתנה מעמידין איתו הממון בחזקת הנותן וב"ח גובה מהם מכח הנותן וכ"כ המבי"ט ח"א קכ"ט דבספק מתנה מעמידין המעות בחזקת היורשים וממילא ב"ח גובה עי"ש וכן ראיתי למהרח"ש ח"ב סימן כ"ג שחי' כן עיין שם אבל בנ"ד דאין הספק בין הנותן למקבל דכבר יצא הממון מרשות הנותן אלא דהספק הוא אם קנתה הבת או אביה יש להסתפק אם האב מיקרי מוחזק וממילא ב"ח גובה ממנו א"ד כיון דאין הוא יורש מכת מורישו אלא הספק הוא אם זכה הוא במתנ' בתו לא מיקרי מוחזק ונר' כיון דמדאורייתא קנתה בתו אלא דתקנו חכמים משום איבה לאביה א"כ כל ספק בתקנה יד התקנה על התחתונה וכה"ג ל מהרשד"ם סימן ש"ן גבי שטרות בעש"ג וז"ל אמנם נר' בעיני כיון דהוי פלוג' דרבוותא אית לן לאוקומי דינא דאורייתא וכיון דמדאוריי' אין כאן עדות וכו' א"כ העדים פסולים מן התורה ולא הוכשרו אלא מתקנתא דרבנן כל היכא דאיכא ספק א"ל דמשום ספק דתקנת' דרבנן לא מבטלי' דין תורה דיד התקנה על התחתונה והביא ראיה מדברי מהרי"ק ומבואר שם דאפי' להוציא ממון אמרי' הכי כ"כ בסי' רמ"ג במי שמכר בנכסי אביו פחות מבן עשרים ע"ש ואף שמהרח"ש ח"א סכ"ג ומהרש"ג בס' משפטי' ישרים סי' מ"א דחו דברי מהרשד"ם גם ה' פרח מטה אהרן ח"א סי' י"א הארי' להוכיח דאפי' בספק תקנה אין מוציאין מהמוחזק ע"ש מ"מ כשאין א' מהם מוחזק לכ"ע אמרינן יד התקנה על התחתו' וכ"כ ה' פני משה ח"ב סי' צ"ד וסי' ק"ד ע"ש וה"נ דקנתה הבת מדאוריית' וספק אם זכה אביה מתקנ' חכמי' או לא כל ספק בתקנ' יד התקנ' על התחתונ':

ואיברא דנר' פשוט דאם נתנו ע"מ שאין לאביהם רשות בהם מהני תנאי וכ"כ מהר"ם בתשו' דשייכי לס' סי' ה' בא' שרצה לתת מעשר עני של כספים לקטנים שהיה אביהם עשיר וז"ל יכול להיות כיון דלית להו לבעלים במעשר עני של כספים אלא טובת הנאה בעלמא לא חשיב כדעת אחרת מקנה אלא כמו מציאה הוי דקי"ל טובת הנאה אינה ממון וכו' ומטעם זה אפי' אם ראובן יתן לבניו של שמעון הסמוכים על שולחנו במתנ' ע"מ שאין לאביהם רשות בה אלא לצורך עצמם מה שהם נושאים ונותנים לפיהם לא מהני תנאי מידי כיון דטובת הנאה אינה ממון וכו' ע"ש משמע דממון גמור יכול ליתנו ע"מ שאין לאביהם רשות בו אלא לצורך עצמם מה שנושאי' ונותנים לפיהם ולא קנה אביהם:

וראיתי למהרש"ך ח"ב סי' רי"א שכ' דהמזכה לקטן ע"י אחר קנה ואפי' באב המזכה לבנו והביא ראיה מדאמרי' אקניי' לבנו קטן וכו' והכנה"ג בסי' רמ"ג אות נ"ז פסק כן להלכה למעשה וכן דעת מהר"ם אלשי' סי' נ"ח ע"ש וכן ראיתי למהר"ש ן' חסון בס' בית שלמה סי' ל"ה הביא עוד ראיה מפ' י"נ שהכותב נכסיו לבנו אפי' הוא קטן המוטל בעריסה לא עשאו אלא אפטרפו' ובעי רבא בבריא היאך וא"א איך אפשר לזכות לבן במתנ' הרי הכל לאביו אלא ודאי אם זכה לו ע"י אחר לכ"ע מהני ולכך בש"מ מהני דה"ל כמסורים ע"י אחר דמי ונר' דס"ל דשכ"מ שנתן לקטן א"ץ שיזכה לו ע"י אחר דדבריו כמסורים ע"י אחר דמי ודלא כהכנה"ג בסי' רנ"ג שכ' דמתנת ש"מ לקטן צריך שיזכה לו אחר ובלא"ה לא קנה דתרי קולי לא עבדי' שיהיו דבריו כמסורי' וכאלו זיכה לו ע"י אחרי' לא אמרי' וכבר חלק עליו ה' דברי אמת בקו' ז' סי' ג' וכן כ' ה' כנה"ג עצמו בסי' ר"י דש"מ א"ץ זיכוי ע"ש וא"כ כיון דבריא שנתן לבנו עהני זיכוי בש"מ מהני דדבריו כמסורים ע"י אחר ונר' שזה תלוי במחלוקת דהמרדכי בפ"ק דקידושין כ' בשם הר' אלחנן דאפי' נתן לו רבו וזכה לו ע"י אחרי' מהני ע"ש אבל הריטב"א בחי' פ"ק דקידושין כ' וז"ל מיהו צריך תלמוד הרב שנתן מתנה לעבדו וזיכה לו אחר אם זוכה בה וכו' ומסתברא לי דבהא נמי אין קנין לעבד בלא רבו דאלת"ה הא משכחת לה לר"מ בכסף ע"י עצמו ממתנה שזיכה לו רבו ע"י אחר וכולי מיהו אם זיכה לו רבו ע"י אחרים ע"מ שלא יהא בו רשות כלל מהני תנאיה כי היכי דמהני במתנה דאחרים וכו' ע"ש הרי דס"ל דלא מהני זיכוי ע"י אחרים ואם כן אפשר דה"נ האב המזכה לבתו דמי לעבד ולא לבעל דבע' שנתן לאשתו אפי' בלא זיכוי על ידי אחר קנתה אבל האב שנתן לבתו דלא קנתה ה"נ אפי' בזיכוי על ידי אחר לא קנתה אא"כ זיכה לה ע"י אחר ע"מ שאין לו רשות דומיא דעבד וכן הרב שנתן לעבדו בלא זיכוי אפי' אמר ע"מ שאין לו רשו' לא מהני ובירושלמי בפ"ק דקידושין הביאו הרשב"א בחי' שם אמרי' פשיטא שהעבד מקבל מתנה לאחר מאחר לרבו מרבו לעצמו לא מאחר לעצמו מחלוקת רבי מאיר וחכמי' הילך כסף זה שלא יהא לרבך רשות בהם זכה העבד זכה רבו דר"מ וחכ"א זכה העבד ולא זכה רבו ע"ש משמע בהדיא דמרבו לעצמו אפי' א"ל ע"מ שלא יהא לו רשות לכ"ע לא מהני ודוקא מאחר לעצמו ס"ל לרבנן דמהני ע"י תנאי וא"כ ה"נ האב שנתן לבניו מתנה אפי' אמר ע"מ שאין לו רשות לא מהני אלא דוקא במזכה להם ע"י אחר ע"מ שאין לו רשות והא דאמרי' אקנייה לבנו קטן וכ' מהר"י באסן בתשו' סי' ע"ג על דברי מהרש"ך ולענ"ד דא"ץ דהתם מיירי כשלא היה בנו קטן סמוך על שולחנו ע"ש וכבר דחה כן מהרש"ך שם דא"ל דההיא מיירי בקטן שאינו סמוך על שולחנו ע"ש ולדעת הריטב"א נר' דמיירי בזיכה לו ע"י אחר ע"מ שאין לו רשות וכן הכותב נכסיו לבנו אפילו הוא קטן המוטל בעריסה וכו' מיירי בהכי שזיכ' לו ע"י אחר ע"מ שאין לו רשות: ח' אם נתנו ללוה מתנה וכו' נראה הלוה לו ע"מ שלא יחול שעבוד ב"ח דהתנאי קיים דהטעמים שכ' הרא"ש במתנה שייכי נמי בהלואה וה' כנה"ג חי"ד סימן רס"ז גבי הנותן לעבד ע"מ שאין לרבו רשות כ' דלא נחלקו ר"מ ורבנן אלא דוקא במתנה אבל במליה לעבד לכ"ע לא קנה הרב שלא הלוה לו אלא ע"מ שאין לרבו רשות ואם לא נתקיים התנאי אף העבד לא קנה המעו' וכן הסכים ה' שמחת יו"ט סי' א' והביא ראיה מדברי המ"מ בפ' כ"ו מה' מלוה גבי עבד ואשה שלוו מוכח דהלוא' העבד והאשה זוכה בה הבעל והרב ואין חייבים לפרוע ולא אמרינן דחשיב כאלו הלוה להם וא"כ דוקא במתנה לא מהני תנאי דע"מ שאין לרבו רשות אבל במלוה אף דמלוה להוצאה ניתנה וזוכה בה הרב כיון שאין חיי' לפרו' א"כ מסתמא אם קנה הרב הפך התנאי גם העבד לא קנה ותתבטל ההלואה דלפי התנאי שלא יהא לרבו רשות הרי הוא מובטח שירויח בהם ויפרע לו בזמנו אבל אם קנה רבו יפסיד החוב שלא יפרע לו עד שישתחרר העבד ואדעתא דהכי להפסיד ממונו לא הלוה ושאני מתנ' שהיא שלא ע"מ להחזיר ואם קנה רבו ליכא הפסד ממון ע"ש ומה שהוכיח מדברי המ"מ דהלואת העבד זוכה בה הרב ואינו חייב לפרו' דאל"כ מאי דק"ל מטעם דזכה הבעל כיון דנתחייב לפרו' כאלו הוא הלוה לא דק דאפי' נתחיי' לפרו' כאלו לוה מ"מ כיון דהלואה להוצאה ניתנה זכה בה הבעל לאכילת פירות ואפי' מעות ההלואה בעין אינו משל' אותה אלא חייב לפרו' לו מעות אחרים כשיגיע הזמן מיהו א"ל דהגאונים והרמב"ם ס"ל דאינו חייב לפרו' וא"כ המלוה מפסיד מעותיו והו"ל ההלואה בטעות וחזרו המעו' כפקדון דאם הם בעין משלמין אותם כמ"ש הרב בסי' נ"ד ע"ש וא"כ אפי' הלוה לעבד סתם בלא תנאי הדין כן דאומדנא דמוכח דלא הלוה לו שיפסיד ממונו כמ"ש הרדב"ז שם אבל הכא המלוה ללוה גובה ב"ח מאותה הלואה אבל אם התנ' ע"מ שאין שעבוד ב"ח עליה' דודאי התנאי קיים דאע"ג דלא דמי לעבד דאין קנין לעבד בלא רבו ואם התנאי בטל וקנ' הרב מפסי' הלה מעותיו עד שישתחר' העבד ואפ' שלא ישתחר' אבל הכא אע"ג (א"ה עכ"מ):

ט' התנאי קיים ולא יגבה ב"ח ממנ' וכו' הרא"ש בתשו' כ' הטעם שאם היה ב"ח טורף א"כ לא נתקיים התנאי ונתבטלה המתנה מעיקר' ונמצא לוקח ממון אחרים בחובו ע"ש אבל הרשב"א בתשו' ח"ב סי' ק"מ כ' בנתן מתנה ע"מ שלא יהא לבעלה קנין וז"ל שלא נתכוון לומ' שאם תתן לבעלה המתנ' בטילה שאם נתכוון לכך היה אומר ע"מ שלא תתן לבעלה וכולי ולפי דעתי ג"כ ע"מ שאין לרבך רשות שהרי לא א"ל ע"מ שלא תתן לרבך וגם העבד אינו בטל התנאי אלא הרב והוא לא התנה עם הרב כלום וכו' ע"ש וה"נ ע"מ שלא יחול שעבוד ב"ח אינו תנאי המבטל המתנה אלא רוצה לסלק רשות הב"ח מנכסי' אלו אבל אם המקבל נתן לב"ח נראה דלכ"ע לא בטילה המתנה ומהר"ם אלשיך סי' פ"ט וצ' כ' באלמנה שנתנה קרקע לבתה ע"מ דכל זמן שהב' בחיים יאכלו היא ובעל' הפירות ואחר מיתתה יהא לזרע' כ' דיש מי שאומ' דאין זה תנאי כל' דע"מ דעלמ' דא"כ פשיטא שיכולי' היא ובעלה לאכול הפירות אלא פי' שלא נתנה הקרק' ופירות לגמרי אלא פירות לבד ודחה הרב וז"ל דלא נמצא בזה בכל הגמ' דע"מ הוא פי' המתנה אלא דנראה דתנאי הוא שיהנה הבעל ואם לאו בטלה המתנ' עש"ב ונרא' דע"מ שיאכלו היא ובעלה הפירו' ולא יחול שעבוד הב"ח קאמר וכה"ג כ' הרי"ף בתשו' סימן יו"ד וז"ל וכן במתנ' זו כיון דלא צרי' לומ' אם מת א' מהם יחזור חלקו לאחיו וקאמ' אין אנו אומרים שלבטלה אומר אלא לצורך אמר כן ואיזה ז"ש מת א' מן האחי' והניח אשה ולא הניח בנים שלא תטול אותם נכסי' אלא אלא יחזרו לאחים וכאלו א"ל ע"מ שלא תקנה אותם אשתו ובזה פי' אחריך ליקני שהוא תנאי קיים וכיון שהית' מתנ' בריא תנאי זה קיים ואין לאשתו כלום לפי שלא נשתעב' לה שהתנאי היה בשבילה עכ"ל הרי דס"ל דאפי' לא התנה בפי' אלא דאם מת המקבל יחזור חלקו לאחיו כיון דלא צ"ל אמרי' דלא לבטלה אמר כן אלא לטפויי שלא תטול האשה כתובתה מהם ותנאו קיים והכא נמי א"ל דלא היה צריך לומר יאכלו היא ובעלה הפירות אמרינן דשלא יטול מהם בעל חוב קאמר:

יו"ד והתנה עמו המוכר ע"מ שלא יחול עליו שום שעבוד וכו' אם מכר ע"מ שלא ימכרנה לעולם ודאי דאינו יכול למוכרה ה' גד"ת ואין הדבר כן לדעת הטור דמחלק בין מכר למתנה ה' כנה"ג עיין שם וליתא שהרי כ' הרמב"ם בפי"א מה' מכירה מי שהקנה לחבירו והתנה עליו ע"מ שתתן מקח זה או תמכרנו לפ' אם נתנו או מכרו לאותו פ' קנה ואם לא קיים וכולי ופסקו קא בסי' ר"ז ס"ה ע"ש וה"ה ע"מ שלא תמכרנו ועיין בס' עדות ביעקב סי' ס"ט וה' משנה למלך בפ"ג מה' זכייה ס"ו כ' שאין דבריו נראין ע"ש ושוב ראיתי לה' כנה"ג בתשו' בס' בעי חיי ח"ב סי' ק"א שחזר בו דתנאי שלא ימכרנו לכ"ע אינו יכול למכור ע"ש:

י"א דין ד' שנתן קרקע לבנו על תנאי וכו' ז"ל הרא"ש בתשו' כלל ע"ב סי' ג' ראובן שנתן קרקע לבנו ע"מ שלא יחול שעבוד ב"ח דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ואם לא נתקיים התנאי נתבטל המעשה כאלו לא נעשה וכו' וכשבא ב"ח לטורפו נתבטל' המתנה מכח התנאי וחזר לבן הקרק' מכח השיור שירש מאביו וכו' ע"ש ולכאורה נראה דדוקא באומר ע"מ דהוי כאומ' מעכשיו דבטלה המתנ' למפרע בביטול התנאי וא"כ מרן שכ' מי שנתן קרק' לבנו על תנאי וכו' משמ' דסבירא ליה דאומר על תנאי כאומר ע"מ דהוי כאומר מעכשיו כמ"ש מהריב"ל ח"ג סי' ס"ג ומהריט"ץ סי' רמ"ב ע"ש אבל מרן בב"י סי' ר"ז סי"ד כ' דאומר על תנאי אינו כאומר ע"מ ע"ש ועיין בה' כנה"ג ח"ב סי' ר"ז אות ל"ב שכ' שדעת הרא"ש אע"ג דאומר ע"מ כאומ' מעכשיו במי ובעי' תנאי כפול וכל משפטי התנאים ובתנאי זה שלא יחול שעבוד הב"ח דממילא הוי שיור ולא תנאי א"ץ למשפטי התנאים ומה שהצ"ל דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ה"ט דכיון דאין שם תנאי אלא שיור אם לא אמר מעכשיו הרי נתקיימה המתנה שעה אחת ושוב אינה חוזרת לאביו לכך הצ"ל דע"מ כמעכשיו דמי והרי תלה המתנה בשיור וכל שנתבטל השיור בטלה המתנה ע"ש לפ"ז ניחא דאומר על תנאי לא הוי כע"מ שצריך תנאי הכלל כפול וכל משפטי התנאים אלא דלגבי שיור (א"ה עכ"מ):

י"ב ב"ח של הבן גובה ממנה וכו' ה"ד באומר ע"מ שלא יחול שעבוד אבל אם אמר חוץ מדבר זה שלא ישתעבדו לב"ח ולא לכתיבה אין ב"ח של הבן גובה ממנה מהרא"ש סימן רכ"ג וכן פסק ה' פרח מטה אהרן ח"ב סימן צ"ט ע"ש: י"ג דין ח' או מקבלי מתנה וכולי עיין בחי' הריטב"א גיטין ד' נ' שהסכים דהוי כמתנת בריא ואינו גובה ממנו וכן דעת רבו ע"ש וא"כ ודאי דיכול המוחזק לומר קי"ל כהראב"ד והרא"ה והריטב"א ודלא כה' הכנה"ג בסימן ס"ט הגב"י אות ד' ע"ש ובתשו' ח"א סי' קפ"ו ע"ש:

י"ד או מקבלי מתנה וכו' כ' ריא"ז ונראה שאם נתן מתנה הלוה הבינוני' שלו לבנו אינו דומה כאלו מכרו וב"ח גובה מיד בנו ואינו יכול לדחותו אצל הזיבורית שביד האב ואם נשאר בינונית אחרת ביד האב גובה הבינונית של האב ולא של הבן וכולי עכ"ל ונראה טעמו דהא מתנה כמכר בבנו ל"ל הכי כמ"ש רש"י בפ' נערה דף מ"ט וז"ל ואע"ג דמתנה כמכר לענין שעבוד התם הוא דאי לאו דעבד ליה ניחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה מתנה אבל בנו ל"ל הכי ע"ש מיהו הרשב"א בתשו' ח"ב סי' קס"ג כ' דאע"ג דטעמ' דמתנ' שהיא כמשעבדי הוי משום דאי לאו דהו"ל הנאה מניה לא הוה יהיב ליה מתנה כדאיתא התם ולכאורה לא שייך ה"ט גבי יורש דבין כך ובן כך אדם נותן ליורשיו ואין להם פסידא כלל אפ"ה לא פלוג רבנן ואי נמי דאפי' ליורש עצמו לא היה נותן לו בלשון מתנה אלא מניחו על דינו סתם אא"כ נהנה ממנו וכולי (א"ה עכ"מ):

ט"ו גובה מכולם וכו' או מאיזה שירצה חלקו ונר' דאם גבה מא' מהם שהם חוזרים וחולקי' ופסידי' כולם לפי חשבון וכו' מיהו אין דעת רבי' נר"ו כן אלא אם טרף חלקם של א' מהם שאותו לבדו יפסי' ואין חוזרים ולוקחי' דלא אמרי' הכי אלא ביורשים ממש ולא במקבלי מתנה אבל הוא הרשות בידו לגבות חובו מכול' או לגבות מחלק אחד מהם הריטב"א בחידושיו לגיטין ע"ש (א"ה עכ"מ):

ט"ז דין י"ב ונתקלקלו וכו' ל' רבי' האיי בספר המקח שער כ"ו אא"כ נפסדו אותם בנ"ח שהם אצל הלוה מכל וכל כגון שנשרפו או שנשתדפו בענין שאין להם דמים כלום דהתם ודאי יחזור על הלוק' לגבות ממנו חובו וכו' ע"ש וז"ל בעה"ת שער י"ד ח"ו פי' אשתדוף כגון שהיו שוים הקרקעות בני חורין שנשארו לו בעת שמכר אלו שהם עכשו משועבדים בכדי חוב ובשעת גוביינא אין שוים אלא פלג חובו מפני שהוזלו או נשתדפו בהא ודאי אזלי' לשעת גוביינא ולא אמרי' כיון בשעת מכירה הניח לפניו בני חורין ששוים כדי חוב אסתלק שעבודו מעל מה שמכר אלא אזלי' לשעת גוביינ' וגובה אותו מן המשועבדים עד כאן לשונו וכך כתב הרשב"א בתשובות תולדות אדם סי' רפ"ט דאשתדוף מה לי הפסד כולו מה לי הפסד מקצתו וכו' ע"ש:

י"ז כגון שסילק שעבודו וכו' כ' הכנה"ג הגהב"י אות ך' אשה שלא חתמה לראשון במכר בעלה ולשני חתמה לא הוי כאשתדוף ב"ח תשו' להרמב"ן סימן ע"ט עיי"ש וזה דעת הרמב"ם בפרק י"ט מהל' מלוה דין ח' וז"ל מי שלוה וכו' והוא הדין לאשה בכתובתה אם כתבה לשני אבדה כתובת' ואינה יכולה לטרוף וכו' ופסקו מרן בסי' קי"ח והש"ך שם תמה למה סתם כהרמב"ם נגד רבים החולקים ע"ש ולק"מ דהרי גם רש"י ובעל העיטו' ס"ל כמ"ש הטור בא"ה סי' ק' וכ' הב"י שם שכן הסכים בתשו' הרמב"ן סי' ע"ט ע"ש ושם בתשו' כ' שכן נרא' דעת הרי"ף שהביא הברייתא כצורתה ולא פי' אבדה משני ולא מהראשון ע"ש א"כ דעת הרי"ף והרמב"ם ורש"י ובע' העיטור והרשב"א דאין חי' בין לאשה בכתובת' לב"ח ודברי בעל העיטור הם בדיני כתובה בדף פ"ח וז"ל ואיכא לעיוני בהא דגרסי' בפ' מי שהיה נשוי וכו' מאי אבדה אבדה משני אלא דא"ל התם איהי דאפסד' אנפשה ואע"ג דלא גרסי' בספרים אלא הכי איכא לפרושי ע"ש וכן פירש"י שם ע"ש בהתוס' א"כ דעת הרי"ף והרמב"ם ורש"י ובה"ע והרשב"א ס"ל דאבדה כתובתה לגמרי ואע"ג דר"ח ור"ת והתוס' והרא"ש ס"ל דטורפי' מהראשון כבר כ' הב"י כן כהרמב"ם וכ"כ הרשב"ץ ח"ב סי' תנ"א על ראובן שהיה עליו כתובת אשה וב"ח והקדיש בתים מחצרו ואח"ך משכן חצי חצרו לשמעון וכתבה האשה לבעל המשכונה דין ודברי' וכו' אם סלוק האשה נעשה כדין שאינה יכולה לומ' נח"ר עשיתי לבעלי א"כ בעל המשכונ' יטול חובו משא' נכסים והאש' הפסיד' ומחל' וכות' לבעל המשכונה ואינה יכולה לגבות מההקדש שהרי הקדש יכול לומ' לו הנחתי לך מקו' לגבות ממנו אם מחלה לבעל המשכונ' את אפסד אנפשך וכו' ע"ש:

י"ח דין י"ג הג"ה מיהו אם המיר וכו' כ' הגד"ת וה"ה אם מכר הלוה לבעל חוב לגוי דב"ח טורף ממשעבדי דמ"ל כשהוא בעצמו המיר לכשמכר לגוי וכ' הכנה"ג הגב"י אות כ"ב ונראה לי דלא שייך דין זה אלא לדעת הרא"ש בסי' ק"ז דאפי' מכרו קרקע אינם חייבים לשלם אבל לדעת הטור שם שאם מכרו קרקע חייבים לשלם או במלו' בשטר דלכ"ע ובמכרו קרקע חייבים לשלם לא שייך דין זה דלמה יגב' מהלקו' ולא מן הדמים שביד הלו' מיהו משכחת לה שמכר קוד' שהגיע זמן הב"ח ובזבז הלוה המעות א"נ אע"פ שהדמים עדיין ביד הלוה לא אמרי' דגובה מן הדמים אלא כשאין נכסי' אחרים ומטעם מזיק אבל כשיש נכסים אחרים לגבות אפי' שהם משועבדים אין כאן מזיק אלא יגבה מהלקוחות והלקוחות יחזרו עליו עיין שם ולפי מ"ש בסימן ק"ז בין משועבד מחמת חוב אביו למשועבד חוב עצמו דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו חייב ומשחרר עבדו שעשהו אפותיקי הוי מזיק אבל יורש שמכר שט"ח שמחמת אביו לא קלקל בגוף הקרקע אלא בממון חבירו עיין שם וא"כ הכא בלוה לכ"ע חייב דהוי כמוכר שט"ח לחבירו ומשחרר עבדו ועוד דב"ח גובה מלוה עצמו אפי' מגלימא דאכתפיה וא"כ ודאי דאם הלוה מכר הקרקע לגוי דב"ח גובה מהדמים שביד הלוה ולא מלקוחו' אלא אפילו מכרו היורשים דחייבים מדין מזיק מסתברא דגובה מהיורשי' שהם חייבים מדינא דגרמי ולא מלקוחות שאין לו עליהם אלא שעבוד בעלמא:

י"ט שם וי"א דה"ה אם הניח הלוה יתומים קטנים וכולי ול"ד לגזלן דמצוים בעלי זרוע ליפול ואפשר שהיום או למחר אבל יתומים קטנים שיש זמן קבוע שאינו יכול לגבות מהם עד שיגדלו יכול לומר איני רוצה להמתין וה"ה בכל שיש זמן קבוע מהרש"ג בס' משפטים ישרים סי' ע"ט ע"ש וכן חי' המבי"ט ח"א סי' קנ"ה ע"ש ומהר"א לפפא בס' משפטים ישרים סי' ך' חי' בע"א עיין שם:

כ' דין י"ד אפי' הגיע זמן הפירעון ונתרשל וכולי כ"כ הרשב"א בתשו' הביאה הב"י וכ' הכנה"ג הגב"י אות כ"א ולכאורה נראה דדוקא בנתרשל והמלוה אבל אם האריך זמן ללוה בפי' ואשתדוף בני חרי לא גבי ממשעבדי דדמי לפושע בידים ולפ"ז חולק הרשב"א על מ"ש הטור בסימן קל"א בשם הרמב"ן שאפי' האריך המלוה זמן הפירעון גובה מהערב ויש לתמוה על רבי' המחבר בס' הקצר שבסי' זה כ' דברי הרשב"א ובסי' קל"א כ' דברי הרמב"ן וכולי וא"ל שהרב סובר דגבי לקוחות דשעבודייהו הוי בע"כ דוקא נתרשל אבל האריך הזמן בפי' לא גבי ממשעבדי אבל בערבות שמדעתו נתחיב בשעבוד זה אפי' האריך בפי' גובה מהערב וכו' ע"ש וליתא שהרי בעל התרומות שער ל"ה סימן י"ג בשם הרמב"ן וז"ל ואם האריך נמי המלוה ללוה אין הערב נפטר מכלום וגדולה מזו אפילו אשתדוף בני חרי גבי ממשעבדי לא שנא אשתדוף בזמנו ל"ש אשתדוף לאחר זמנו וכו' ולא עוד אלא אפי' היו הנכסים ידועים ללוה וכולי ואשתדוף חוזר על הערב ואע"ג דתניא לוה מא' ומכר לשנים וכתב ב"ח ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך אין לו על לוקח ראשון כלום התם משו' דמחל לו החוב לגמרי ואחריותו עליו הא אלו האריך זמן ללוקח ב' או ללוה ואשתדוף חוזר על ראשון ותובעו וכולי עכ"ל הרי דס"ל דאין חי' בין ערב ללוקח ואפי' האריך המלוה זמן ללוקח שני או ללוה ואשתדוף חוזר על לוקח ראשון ודוקא כשכתב ללוקח שני דין וכולי אינו חוזר על לוקח ראשון משום דמחל לו לגמרי וא"כ הרשב"א דוקא בנתרשל המלוה אבל אם האריך הזמן בפי' הוי חולק על הרמב"ן שכ' בהדיא דאפילו האריך לו הזמן חוזר על הלוקח וה' גד"ת שם כ' שכ"נ לכאור' דהאריך הזמן הוי כנתקלקל בפשיעה דאל"כ לאשמעי' הרשב"א רבותא אפי' האריך הזמן בפי' או שמא נאמר דתשו' הרשב"א היתה על מעשה שהיה כן שנתרשל המלוה וה"ה שאם היה האריך בפירוש היה פוסק הדין כן ע"ש ותשו' הרשב"א בס' תולדות אדם סי' קפ"ז וז"ל מ"ש בפ' אלמנה ניזונת אשתדוף בני חרי גבי ממשעבדי אי דוקא באשתדוף קודם שיגיע זמנו וכו' תשו' וכי אומרים לו למלוה ע"כ עמוד ותבע את חובך כדי שיזכה חבירך הלוקח אלא כל שהלוקח יודע שיש עליו מלוה איהו דאפסיד אנפשיה שהי"ל לחוש לעצמו לכל חששות אלו המלוה או תובע או שותק עד זמן שירצה הלוקח יחוש לעצמו עכ"ל א"כ נראה דאפילו האריך הזמן בפי' ואשתדפו טורף מלקוחות מה"ט והשואל נסתפק אפילו בנתרשל דא"ל דוקא קודם שיגיע הזמן וכו' אבל הרשב"א ודאי ס"ל דאפי' האריך הזמן בפי' טורף מלקוחו' מה"ט דהלוקח הי"ל לחוש לכל חששות אלו.

כ"א כתב המרדכי פ"ק דב"ב על א' שהיו נושין בו והוצרך לבריות אחר פרנסתו ואסף מעות בתורת צדקה ופטרו ראבי"ה מדתניא בתוספתא מעשר עני אין פורעין ממנה מלוה החוב ורבינו שמחה חייבו דצדקה אינה אלא כמתנה בעלמא ובהגהות מרדכי כ' דנ"ל ראיה כדברי ראבי"ה שאין יכול לפרוע חובות ממעות צדקה דאנן סהדי לא נתנו לו אדעתא שיפרעו חובותיו וכו' הביאו מרן הב"י י"ד סי' רנ"ג ותשו' ריא"ז הובאה בס' בשמים ראש סי' צ"ג מבואר שם דגם רבי' שמחה לא חייב אלא אחר שבאו לידו אבל כשעדיין לא באו לידו כ"ע אין כ"א גובה מהם וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' קנ"ט ע"ש ומ"ש הרדב"ז שם שיש מביאין ראיה שאם לא הגיע ליד העני ב"ח גובה ממנו מדתנן בפרק כל הגט המלוה את הכהן וכו' נראה דט"ס וצ"ל שאם הגיע ליד העני דליכא ראיה מהתם אלא דוקא כשהגיע לידו כמבואר בתשו' ריא"ז שם מ"מ דעת ראבי"ה וריא"ז דאפי' באו לידו אינו יכול לפרוע חובו מהן ובתשו' ה' שם הביא ראיה מדאמרי' בפרק ק' דקידושין גבי הענקה לו ולא לב"ת משמע דהוא פטור מליתן מן הענקה לב"ח וכ"ש צדקה ע"ש:

כ"ב כתב ה' קהלת יעקב סי' שפ"ז כ' הרשב"א ח"ב סי' צ"ז דגופא מהיום ופירא לאחר מנתה מיקרי נכסי' בני חרי ע"ש ותשו' הרשב"א באחד שבא לטרוף בתים וטען יעקב שיצחק נתנם קודם שלוה ממנו בשיור פירות ויש לו לגבות משיור הפירות שהם ב"ח כדין טען כדתנן הכותב נכסיו לבנו וכולי מכרם האב מכורים עד שימות האב וכו' ע"ש ונראה דאם נתנם אחר שלוה מהיום ולאחר מיתה אע"ג דהפירות הם בני חורין טורף גוף הקרקע ולא ימתין לאכילת הפירות (א"ה עכ"מ):

תוכן העניינים

ערך השולחן חושן משפט חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה