אור ברסלב

ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב

סימן קי

סימן קט

א' דין א' שאין גובי' מיורשי' קטנים וכו' משבועה שאינה ברשות המלוה אין דנין אותה אלא כדין מלוה בלא משכון ואין נזקקין לנכסי קטן ואין חי' בין קטן היורש למקבל מתנה מהר"י בן הרא"ש בתשו' סי' מ"ה ע"ש: ב' שאין גובי' וכו' ואם יש משכון ביד המלוה ואמר שהלוה משכנו בידו על חוב כך וכך נאמן מגו דהחזרתי וגובה אפי' מיתומים כן הסכים ה' פרח מטה אהרן ח"ב סי' כ"ח ע"ש:

ג' שאין גובי' וכו' משמע דאין נזקקין כלל אפי' להניח ביד שליש ואם טען הב"ח שימכרו הנכסים ויונחו דמיהם במקום בטוח שיאכלו היתומים הריוח ושאר הקרן קיים שיגבה אותי כשיגדלו היתומים מסתברא לי דשומעין לו כיון שזה נהנה וזה אינו חסר הרדב"ז ח"ב סי' תק"ד ע"ש והביאי ה' כנה"ג בסי' ק"ח הגב"י אות מ' וכ"כ המבי"ט ח"ג סי' רי"ד ונראה מדבריו אפי' לא טען כן הב"ח ע"ש ועיין במהרח"ש ח"א סי' מ"ז ומהר"ש הלוי סי' ל"ד:

ד' אפילו היה בו נאמנות וכו' כ' בעה"ת שי"ד איכא מרבוות' דס"ל דשטר' שיש בו נאמנות עליו ועל יורשיו נפרעין מהם ולא מסתברא דכיון דטעמא משום דחיישי' לשובר אפי' כתוב בשטר נאמנות א"ל דילמא פרע וכתב עליה תברא וכו' ומה שהק' ה' פ"מ ח"א סי' ה' דא"כ אמאי דחק בפ' שום היתומי' לאוקומי מתני' ברבית דגוי ובדקבל וכו' לוקמ' בשטר שיש בו נאמנות ע"ש כבר הראב"ד בהשגות פי"ד מה' מלוה הביא ראיה זו ודחאה המ"מ ע"ש וכ' מהראנ"ח סי' ק"ז דאין חי' בין הקדש להדיוט דאין נזקקי' לנכסי יתומי' קטנים והביאו הכנה"ג עיין שם וכ"נ מם' שום היתומי' דדחקי' לאוקומי מתני' ברבית דגוי ובדקבל וכו' ולא מוקי לה בנדר דהקדש מיהו ק' לוקמה ברבית דהקדש ועניים דמותר וכן רבית דרבנן מיתומים ליתומי' דמותר וכן הק' מהרימ"ט ח"א סי' קמ"ט ע"ש ובתשו' השייכי לס' משפטים סי' י"ד כ' דמותר להלות מעות של צדקה ברבית ואם תאמר הא דאין נזקקי' לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהם ופירש"י כגון שלוה אביהם מן הגוי לאוקומ' כגון שלוו הם עצמם ממעות של צדקה וי"ל דלארוחה דמלת' פי' ברבית דגוי אבל הש"ס דדחק לאוקומה מתני' ברבית דגוי ובדקבל לזה וכו' לוקמ' ברבית של צדקה ונראה לפמ"ש התוס' במתני' וז"ל וא"ת אמאי נקט יתומים אפי כ"ע נמי וכו' וי"ל דתנא יתומים לרבותא דס"ד דהוו יתומים כהקדש וכו' ע"ש וא"כ אי מיירי ברבית של יתומים אחרים או עניים פשיט' דהוו יתומים ככ"ע דסגי בל' יום דדוקא לגבי ב"ח ס"ד דהוו יתומים כהקדש אבל לגבי הקדש או יתומים אחרים ודאי דסגי בל' יום ולפ"ז אין ראיה דגם לגבי הקדש אין נזקקי' לנכסי יתומים קטנים והרשב"א בתש' ח"ג סי' נ"א כ' דאם יש ריוח ליתומים להתפשר עם ב"ח נזקקין וההיא דפ' שים היתומי' בעי לאוקמ' בדבר המצוי ולא בדבר שאינו מצוי ע"ש:

ה' כתב מהראנ"ח ח"א סי' צ"ד דאם התנה בפי' שיגבה אפילו מיתומים קטנים נזקקין והביאו ה' כנה"ג אות ו' וכ"כ ה' בית יהידה ח"א סי' י"א ע"ש כ' עוד מהראנ"ח דאם יש נאמנות מפורש נגד שובר ונגד צררי ושום תנאי נזקקי' וכ' עליו ה' כנה"ג אות ח' דמהראייה שהביא הראב"ד מוכח דאין שום נאמנות מועיל לגבי יתומים קטנים ע"ש ולכאו' נר' דה"נ ש"מ אפי' התנה בפי' שיגבה מיתומי' קטנים לא מהני דאל"כ לוקמ' בהכי והתימא על ה' כנה"ג אות ו' שהביא דברי מהראנ"ח בסתם ע"ש ומיהו ה כנה"ג בתשו' סי' ע"ה כ' דס"ל דדוקא נאמנות נגד שובר לא מהני דחיישי' להתפסת צררי אבל כל נאמנות כנגד שובר וכנגד צררי וכל תנאי שבעולם דליכא למיחש למידי גובי' מיתומים קטנים אע"ג דמהראייה שהביא הראב"ד מוכח דאין שום נאמנית מועיל כיון שדחה הראיה הראב"ד נמצא שהסברא ג"כ אינה נכונה ולא הודה לו המ"מ אלא כשלא כתב בנאמנו' אלא כנגד שובר ע"ש ועוד א"ל דהראב"ד מודה וס"ל דדוקא נאמנות עליו ועל יורשיו לא מהני מדלא מוקי לה בהכי דמילתא דשכיחא היא אבל בנאמנות נגד צררי וכל תנאי שבעולם או שהתנה בפי' שיגבה אפי' מיתומים קטני' הוי מילתא דלא שכיחא ולא בעי לאוקמ' במילתא דלא שכיחא וכה"ג כ' הרשב"א בתשו' ח"ג סי' נ"א דבעי לאקומ' בדבר המצוי ולא בדבר כאינו מצוי עיין שם:

ומצאתי להרמ"ה בפ' י"נ סי' קצ"ו שכ' וז"ל והוא דלית ליה השתא יתומים קטנים דא"כ הא קי"ל אין נזקקין לנכסי יתומים דחיישי' לשובר ואע"ג דהמניה כבי תרי דפסלי' לכ"ע לגבוה ה"מ היכא דמסהדי הפירעון אבל היכא דמסהדי דבטלה איהו גופיה לההיא נאמנות מהימני הילכך השתא נמי חיישי' לשובר וכו' אלא היכא דהימניה למיגבה אפי' מיתומים קטנים בלא שבועה דכיון דאתני אתני תנאי ממון הוא קיים דא"כ איכא שובר דבטלה לההוא נאמנות בגויה כיון דהשתא ליתיה קמן לא חיישי' ליה דלהכי כ' ליה הכי לאזדקוקי בהי לנכסי יתמי ולא ליחוש לשובר דליתיה קמן כלל וכו' עכ"ל הרי דס"ל דנאמנות בב' עדים נגד היורשים לא מהני לגבי יתומים קטנים דחיישי' לשובר דבטל בו הנאמנו' אבל אם האמינו לגבות אפי' מיתומי' קטני' תנאו קיים וכ"כ בפ' ג"פ סס"י קל"ג וז"ל ולא משכחת נאמנות דמהימני וכו' אלא היכא דהימניה בפי' למגבי אפי' מיתומי' קטני' דאי הימניה למגביה בלא שבועה גבי מנייהו בלא שבועה ואי הימניה למגבי מנייהו סתמא לא גבי אלא בשבועה וכו' והריטב"א בתשו' הביאה מרן הב"י סס"י זה כ' על יתומים קטני שהניח אביהם קרקע ממושכן במנה וכו' אם מת הממשכן תוך הזמן הפירעון ויש בשטר נאמנות עליו ועל יורשיו ג"כ נזקקין לדעת הרמב"ם והגאונים וכולי עיין שם היינו לענין הנאמנות מפורש לגבי היורשים מועיל לגבות מהם בלא שבועה לאפוקי דעת הרז"ה והראב"ד דאין נאמנות מועיל לגבי יורשים וס"ל דהא דאין נזקקין לנכסי יתומי' קטנים ה"ד כשאין לו נאמנות דכיון דהיתומים גדולים לא נפרע אלא בשבועה משום חשש צררי החמירו חכמים ביתומים קטנים דלא יפרע מהם כלל מה"ט אבל כשיש נאמנית דמיתומים גדולים נפרע בלא שבועה ולא חיישי' לצררי ה"ה ליתומים קטנים דאין חי' בין יתומים גדולים לקטנים אלא במקום דחיישינן לצררי כשאין לו נאמנות דלא נפרע מיתומים גדולים אלא בשבועה וכ"כ הר' פ"מ ח"א סימן ס' דהריטב"א ס"ל כי"א דכתב בעה"ת עיין שם ועוד א"ל כיון שאחר זמן הפירעון היתומים הם קטנים והוא האמינו עליו ועל יורשיו הוי כאלו התנה בפי' שיגבה אפילו מיתומים קטנים אבל בחי' הריטב"א לגיטין דף ן' כ' גבי שט"ח היוצא על היתומים אע"פ שכתיב בו שבח אינו גובה אלא מהזיבורית וכולי דאפילו פי' לו בין ממני בין מיורשי אינו גובה מהיתומים אלא מזיבורית וכדאמר אבא שאול בכתובה לענין שבועה דאע"פ שפטרה בפי' אינה נפרעת אלא בשבועה וכבר איפסיקא הילכת' התם בהדיא כאבא שאיל ול"ש בין שאמר לה בין ממני בין מיורשי בין לא ושלא כדברי הרי"ף דאוקי ההיא דאבא שאול כשלא פטרה בפי' כדי שלא ליפלוג אבא שאול על משנתינו דהתם וליתא כדמוכח התם וכן דעת רבי' וכן הרז"ה עכ"ל הרי דס"ל כהרז"ה ורבו דאפילו נאמנות מפורש לא מהני לגבי יורשים לענין שבועה מיהו א"ל דה"ד לענין שבועה דתקנו חכמים שלא יגבה אלא בשבו' אבל לדחות הפירעון נאמנות מפורש מהני אפילו נגד יתומים קטנים דלא חיישינן לצררי לדחות הפירעון דחששא רחוקה וכה"ג כ' הרא"ש פרק קמא דבבא בתרא ע"ש וכ"כ מהר"ם בתשו' דשייכי לס' משפטים סי' ובזה ניחא מ"ש הרמב"ם בפי"ד מהל' מלוה והסמ"ג עשין שכתב והנפרעין מן היורשים בין קטן בין גדול לא יפרע אלא בשבועה וכו' והלח"מ נדחק דלא איירי אלא בכתובה ע"ש וכבר תי' התוס' כן בגיטין דף ן' בד"ה יתומים וכולי עיין שם תי' אחר והרמב"ם העתיק דברי אביי קשישא גם התוס' בכתובות דצ"ד בד"ה שנמצאת וכולי כ' וז"ל וא"ת למאן דלית ליה דאביי קשישא היכי מפרש הנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה דביתומים גדולי' א"ץ שבועה וביתומים קטנים נמי ליכא לאוקומ' דלא נזקקי' לנכסי יתומים קטנים אא"כ רבית אוכלת בהם ואור"י דס"ל כמ"ד בערכין אף לכתובת אשה משום מזוני וכולי וק' דמ"מ תיקש' מההיא דהנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה דהא לעיל בהכותב פר"י דמיירי בגרושה דלית לה מזוני וכולי עיין שם שנדחקו ולדברי הרמ"ה והריטב"א א"ל דמיירי בשטר שהאמינו סתם לגבות אפילו מיתומים קטנים דאינו גובה אלא בשבועה והרי זה דומה למלוה שהאמין ללוה לומר פרעתי דאינו נאמן אל בשבועה משום דלא האמינו אלא לבטל השטר והרי הוא בטענתו כשאר התובעים דצריך לישבע היסת כמ"ש הרמב"ם בפט"ו ומרן סימן ע"א עיין שם וה"נ לא האמינו אלא לגבות מיתומים קטנים והרי הוא כתובע מיתומים גדולי' דאינו גובה אלא בשבועה ועוד א"ל דמיירי כגון שיש ריוח ליתומים שב"ח רוצה לוותר ולמחול להם כדי שיגבה עכשיו דרשות ביד ב"ד להגבותו כמ"ש הרשב"א ופסקו מור"ם ואינו גובה אלא בשבועה ובזה ניחא מה שהק' ה' משפט צדק ח"ב סימן ל' על המ"מ שכ' שהרמב"ם ס"ל דאפי' מן הקטנים גובה במת בתוך הזמן ממה שסתם בפי"א והי"ל להביא ראיה ברורה ממ"ש ברפי"ד והנפרעים מן היורשים בין קטן בין גדול לא יפרע אלא בשבועה ואם היה חוב לזמן ותבע בזמנו נפרע שלא בשבו' וכו' דקאי גם הקטן וכן הביא ראיה הגמי"י עי"ש דלק"מ דהכא מיירי בנאמנות לגבות מיתומים קטנים והרי הם כגדולי' דלאח"ז גובה מהם בשבועה ובתוך הזמן א"ץ שבועה אבל במקום שאינו גובה מיתומים קטנים כלל אימא דאפי' בתוך הזמן לא משום דחיישינן לצררי ועוד א"ל דלפמ"ש מרן בסימן פ"ד ס"ב דאם הוא בתוך זמנו אע"פ שפגם שטרו יפרע שלא בשביעה אא"כ טען הלוה השבע לי ע"ש בהסמ"ע וא"כ נראה דמלוה בתוך זמני ופגם המלוה שטרו ומת הלוה אינו גובה מיורשיו אלא בשבועה דהא דהנפרע מן היתומים לא יפרע אלא בשבועה מה"ש הוא דטועני' להם מה שהיה אביהם טען השבע לי כמ"ש הסמ"ע בסימן ק"ח סקט"ו ע"ש וכ"כ רש"י בכתובות דף פ"ז ובגיטין דף ז' עיין שם:

ומ"מ הרי הרמ"ה ס"ל דאם האמינו לגבות מיתומים קטנים תנאו קיים כדברי מהראנ"ח וכ"כ הרשב"ש בתשו' סי' י"ב ע"ש וכן ראיתי לה' חוט השני סימן צ' שכ' אטו אם יתנה שלא יועיל שום שובר אא"כ נכתב ע"ג זה השטר ממ"ש מעל' מי לא מהני וא"כ אם ימצאו היתומים קטנים שובר כת"י המלוה אינו כלום וה"ה אם האמינו נגד יתומים קטנים הוי כאלו פסל כל השוברים שיצאו על השטר ובסי' צ"א כ' מ"ש דאין גובין בו שמא כשבא הלוה לפרוע שטר זה טען המלוה נאבד השטר ונשבע עליו וכתב שובר דתנאי כו"ך בטל וא"כ חיישינן שמא ימצאו היתומים השובר לעולם לא חיישי' כנאבד השטר דלנפילה לא חיישי' דכל אדם נזהר בשטרו ומילתא דלא שכיחא לא טעני' ליתמי ומ"ש הרא"ש אולי כשיגדלו ימצאו שובר היינו מטעם דשכיח דהלוה מביא מעות למלו' בזמן שאין השטר בידו ומאמינו אבל בשטר שכתיב בו שלא יועיל שום שובר אא"כ נכתב על גבו אין הלוה מאמינו אלא אם נשבע שנאבד ואבידת השטר לא שכיחא ולא טענינן ליתמי עש"ב ואיברא דהרא"ש בפ"ק דב"ב כ' וז"ל ולהכי נמי אמרינן טעמא משום צררי ולא משים פירעון דחשש פירעון אינו מספיק אלא לענין שבועה ולא לדחות הפירעון עד שיגדלו משום דא"א דפרע אבוהון הוה מהדר ליה שטרא ולא חיישי' שמא יבאו עדים שפרע והניח השטר בידו דמילתא דלא שכיחא היא וכו' וכ"כ בתשו' כלל פ"ה סי' ת' ע"ש הרי שכ' דמילתא דלא שכיחא לא חיישי לה מיהו נראה רה"ד למ"ד משום צררי גם ה' משפע צדק ח"ב סי' ל' הק' על הר' יונה שכ' דמשכון עביד דמתפי' דנראה דמילתא דלא שכיחא היא וא"כ מ"ש גדולים ומ"ש קטנים ותי' דעביד איניש שכ' ה"ר יונה לאו דהוי מילת' דלא שכיחא אלא חששא רחוקה היא ולכך גובה מהגדולי' בלא שבו' ע"ש וכ"כ מהרימ"ט סי' כ"ה דליתומי' קטנים חיישינן אפילו לחששא רחוקה ע"ש וכה"ג כ' התוס' בכתו' דצ"ב בד"ה ראובן וכולי וז"ל ותימא הואיל ולא זקפו ליכא למיחש לצררי א"כ למ"ד טעמא דאין נזקקין יכו' משי' צררי משכחת לה דנזקקין כמו ראובן שמכר שדה לשמעון באחריו' ולא זקפו עליו במלוה ומת ושלם שמעון המעות ליתומים ואח"ך נמצא שאינה שלו הרי עכשיו חוזר על היתומי' ונזקקי' הואיל ולא חיישי' לצררי וא"ל רבי דנהי יתומים גדולים לא חיישי' לצררי כה"ג ביתומים קטנים חיישי' טפי עכ"ל אלמא אפי' בדבר דלא חיישי' לצררי בגדולים חיישי' בקטני' אפי' לחששא רחוקה וא"כ אע"ג דלא חיישי' לנפיל' דלא שכיח' מ"מ ליתומי' קטני' טעני' אפי' מילת' דלא שכיח':

עוד כ' מהראנ"ח שם דאם יש קנם משטר שאם אח"מ לא יפרע החוב תוך כך ימים שיפרע סך כך יותר מהחוב הנז"ל הוה ליה רבית אוכלת בהם ונזקקין וכתב הרב כנה"ג לכאורה נראה דסבירא ליה כמאן דאמ' דרבית דרך קנם שרי לכתחילה דלמאן דאמר אסו' משו' הערמת רבית בלאו הכי אין מוציאין מלוה למלוה וכולי אלא דסביר"ל ז"ל דאף על גב דאבק רבית אין מוציאין מלוה למלוה הערמת רבית קיל מאבק רבית ומוציאין מלו' למלוה וכו' עיין שם ונראה דלמ"ד דאסור משום הערמת רבית ניחא בלא בעי לאוקומי מתניתין דשום היתומים בהכי בשטר שיש בו קנם אם לא יפרע החוב לזמן פלו' דאף על גב דמוציאין מהיתומים למלוה לא בעינן בדיעבד אסו' אבל למ"ד דקנה אין בו איסור כלל הוה מצי לאוקומי בהכי ועוד שכתב הריב"ש סימן של"א דגם הרשב"א לא אסר אלא לכתחילה אבל במלוה מעות ומתנה לתת יותר אם לא יפרע בזמנו דהוי הלואה גמורה אבל במוכר סחור' בחמשים והתנה לתת' לו לזמן פלוני דאם יעבור יתן לו בעבורה מאה זהובים מותר אפילו לכתחילה כיון שלא היה בדרך הלואה אלא בדרך מכירה עיין שם ואם כן לכ"ע מצי לאוקומי מתניתין בהכי אלא דמילתא דל"ש היא.

ו' הג"ה וכן אם ראו בית דין וכו' וכן כ' הרשב"א בתשו' חלק א' סימן אל"ף ט"ו באפטרפו' שמכר קרקע של יתומים כדי לפרוע חובותיהם שנתפשר עם ב"ח ונתפייסו בפחות וז"ל הדין עם הלוקח שהרי רשאי למכור אפטרופוס בשטר שיש בו רבית וכן לאשה בכתובתה משום דמפסידא והאי טעמא מהני לכל ריוח שיש ליתומי' שהמוכרי' אומרים מוטב שנמכור עכשיו ולא ניחוש לספקא דצררי ושובר ומניחי' הספק ותופסי' הודאי והילכך אף כזו כן ואם יראה ב"ד שאלו לא מכר ופרע היה בכך מפסיד' יתומים הדין עמו וכולי עכ"ל והביאו הב"י סי' ר"ץ בקיצור ע"ש ומהרימ"ט ח"מ סי' ב' הקשה מסוגית דערכין ונדחק ע"ש וכבר הרשב"א בעצמו בתשובו' ח"ג סימן ר"א האריך ותי' מה שקשה לזה עיין שם באורך וכן כתב המבי"ט חלק שלישי סימן רי"ד והסכים עמו הר' פני משה חלק ראשון סימן כ' וכן הסכים מהרימ"ט שם ודלא כמהראנ"ח סי' צ"ה עיין שם באורך ועיין במהרשד"ם סימן שמ"א:

ז' נראה דמשכונה שלא היה דר בה המלוה אין נפרעי' מיורשים קטנים דלא מיקרי מוחזק אלא א"כ דר בה כמ"ש בסי' ק"ח ס' י"ב לענין שבועה ע"ש וכן מצאתי בתשו' מהר"י ן' הרא"ש סי' וז"ל ודע כי כל משכונ' שאינ' ברשות המלוה אין דנין אותה בכאן אלא כדין מלוה בלא משכון ואין נזקקין לנכסי קטן ואין חילוק בין קטן היורש למקבל מתנה עכ"ל ובתשובות הרשב"א חלק ב' סימן שפ"ה משמע בהדיא דאפילו משכונה שהיא מוחזקת אין נפרעים מנכסי יתומים קטנים עיין שם:

ח כתב מהרח"ש ח"א סימן מ"ז דלמכור קרקע אם יש תועלת ליתומים ואין הפסד לב"ח דאם לא ימצא לגבות משאר נכסים טורף מלקוחות אבל יש להסתפ' אם יכול למכור לגוי דאין ב"ח יכול לטרוף ממנו ואם הוא צריך למכור כדי להאכיל ליתומים דלא שייך אם לא שימכרו לגוי ודאי יכולים למכור אבל אם יש נכסי' אחרי' להאכיל או משכירות הקרקע א"ל דאין מוכרים להפקיע שעבוד הב"ח א"ד כל שיש תועלת ליתומים במכיר' הרשו' ביד בית דין למכור אפילו לגוי ועיין במהר"ש הלוי סי' ל"ד שהאריך:

ט' אם יש משכונות ביד המלוה אפי' אינם שוים כנגד מעותיו דאין תועלת ליתומים במכירת המשכונו' נזקקים ומוכרים אותם הרב גנת ורדים כלל ג' סימן י"ד עיין שם.

יו"ד וכן נפרעים מהם כתובת אשה וכולי ומשום חן האשה כדי שיהא לה כלום שתנשא בו האש' לאחר לפיכך אם קפצה האשה ונשאת ואתר כך באה לתבוע כתובתה מנכסי יתומים אין נזקקין לה שהרי אין לה מזונות והרי נשאת הרמב"ם פרק י"ב מהלכות מלוה עיין שם במ"מ וכן כתב הרשב"א חלק שני סימן רמ"ג עיין שם.

י"א כתב הרב כנה"ג ח"ב דלא אמרינן אין נזקקין ליתומים קטנים אלא בבא ליתומי' עצמם אבל בא לפרוע מן האשה חוב שהיא חייבת לו שתפרע לו מכתובתה נזקקין אף על גב דתפרע האשה מיתומי' קטני' וכו' ודמי זה למלוה שמת לוה שלו והניח יתומים קטני' ויש לו ערב דלדעת הרמב"ם גובה מהערב וכו' ואף על גב דהתם לכ"ע אין הערב נפרע מהיתומי' אלא אם כן יגדלו דבשלמא התם גובה מנכסי הערב וליתומים אין נזק שהערב אינו נפרע מהם אלא עד שיגדלו אבל הכא אי גבי מהאשה גבי מהיתומים אין בכך כלים דהתם דין הערב כדין איניש דעלמא שאינו גובה מיתומים קטנים עד שיגדלו אבל הכא גבי אשה סדינה ליפרע כתובתה אפילו מיתומים קטנים יכול הבעל תוב לגבות ממנה והיא תגבה כתובת' מיתומים כדינא עכ"ל וכן כת' בתשובות סימן ר"ט דף רס"א עיין שם אבל ראיתי למהרימ"ט ח"מ סימן ע"ט שכ' דאין נזקקים על הקרקע של יתומים שב"ד הגבו' לאלמנה כיון שחוזרת על יתומים ודוקא בערב שאינו יכול לגבות מהיתומים עד שיגדלו נזקקין עיין שם באורך וז"ל הרשב"א בתשובו' סימן תתקע"ג וא"ת כיון שהקבלן חוזר על היתומי' אחר כך הרי זה כאלו אתה גובה ממנו וכמ"ש בשלהי כל הנשבעים גבי ההוא דשכיב ושבק ערבא ולא היא דהתם האי טעמא משום דלרב ושמואל פטורי' לגמרי אף לכשיגדלו והילכך אלו אתה גובה מן הערב ואפילו קבלן הוה ליה כגובה מן היתומים אבל כאן אין היתומים פטורים לגמרי אלא שממתיני' עד שיגדלו הילכך אפי' אתה גובה מן הקבלן והקבלן הולך אצל היתומים מה בכך הרי אינו נפרע מהם עד שיגדלו עכ"ל וכן כתב במיוחסות סי' ט' וז"ל הילכך אפי' אתה גובה מן הקבלן והקבלן הולך אצל היתומים מה בכך הרי הקבלן אינו נפרע מהם עד שיגדלו שאפי' בקבלן עצמו אנו חוששים שמא לא התפיס הלוה צררי וכדמשמע לכאור' התם בפרק ג"פ וכו' ואם כן מה הפסד ליתומים וכו' ע"ש משמע דאם הקבלן דינו לפרוע מהיתומים מיד אין נזקקין לגבות מהקבלן כיון דאיכא הפסד ליתומים דהמלוה לא היה גובה מהם עד שיגדלו והקבלן גובה מיד:

י"ב וכן נפרעין מהם כתובת אשה וכו' ואם נאבדה הכתובה ואין יודעים כמה הסך מקבלין העדות בפני הקטנים ה' דרכי נועם חא"ה סי' מ': י"ג המלוה נפרע מהגדולים חלק המגיע להם וכו' כ' ה' חוקו' הדיינים סימן ק"ט וז"ל אבל אינו גובה מנכסי הקטני' אע"פ שהגדולים מודים שאביהם היה חייב אינן נאמני' כדי לגבות מנכסי הקטנים דשמא קנוניא עשו ביניהם אבל אם עדיין לא חלקו גובה מאותם נכסים כ"כ מור"י בתשו' ואין נר' כן מתשו' הרשב"א ח"ב סי' שס"ד שהבאתי לקמן סי' ט"ז ע"ש: י"ד המלוה נפרע מהגדולים חלק המגיע להם וכו' והרדב"ז ח"ג סי' תקי"ז פסק דגובה אף חלק הקטנים וכן נ"ל דהרשב"א חולק על הטור ע"ש וכן ראיתי להמב"ט חא' סי' קנ"ה שכ' דהא דאמרינן דבשלא עשאה אפותיקי דגובה מכל א' חלקו היינו כשהם גדולי' כולה הבל כשיש קטנים שאינו יכול לגבות מהם הוי כאשתדוף וגובה הכל מן הגדולים דלא עדיפי מלקוחות דהוו משעבדי שכ' הרשב"א דגובה מהם במקום יתומים קטנים ע"ש ונעלם מהם תשו' הרשב"א ח"ב סי' שס"ד שכ' דאין גובי' חלק הקטנים אפי' יודו הגדולים לב"ח שהם יודעים שלא נפרע ואפי' אמרו שהודה האב בפניהם וכו' דלא אשכחן בערכין דנזקקין לנכסי יתומים אלא בכתובה וכו' ע"ש וכ"כ בסי' שפ"ה והובא בב"י ע"ש וכ"כ בעה"ת שער ס' בשם הרמב"ן וז"ל דנ"מ אי הוו תרי או תלתא אחי חד מנייהו גדול ותרי קטנים ואמר גדול איני רוצה בירושת אבי אלא יהא הכל לאחי הקטנים כדי שלא נהיה נזקקים להם בעודם קטנים וכו' אין שומעין לו ופורע חלקו ממ"נ עכ"ל וכ"כ התיס' בבתרא דקכ"ד בד"ה ואם וכו' בשם ר"י וכן הר' יונה הובא בש"מ שם הרי דהתוס' והר' יונה והרמב"ן ובעה"ת והרשב"א ס"ל כהטור דאינו גובה חלק הקטנים ועיין בטור סימן רע"ח וכ' מהרי' באסן בתשו' סי' ע"ג דה"נ אם היה גדול וקטן מקבלין עדות על חלק הגדול ולא חלק הקטן עש"ב: ט"ו כתב ה' כנה"ג אות כ"ב בשם ה' אחיו דאם תפס בפני עדים אחר מיתה לא אמרי' מגו דהחזרתי ליתומי' קטנים דלאו בני חזרה נינהו והסכים עמו מהרימ"ט סי' ל"ז ע"ש וכ"כ הפרישה בסס"י ס"א דלא שייך החזרתי דלמי החזיר עיין שם אבל ה' מחנה אפרים ה' שומרים סי' ט' כ' דאם הקטן הגיע לעונת הפעוטות יכול להחזירו לו וכ"כ הריב"ש סימן ך' ודלא כמהרימ"ט עיין שם וכן כתב הרדב"ז ח"ב סימן תרנ"ו דהרשב"א מיירי כשלא הגיע לעונת הפעוטות ע"ש וכן מבואר בתשו' הרשב"א שהביא ה' כנה"ג בסי' ר"ץ אות קי"א שאם הגיע לעונת הפעוטו' טועני' ליורשי' שמא מסר לו מעות ללמדו מו"מ וכ"כ במיוחסות סי' פ"ז עיין שם ובב"י סי' רנ"ג הביאו עיין שם והתוס' ריש גיטין בד"ה שאם וכו' כ' דאפי' לא טעני' ליורשי' מזוייף טעני' להו פרוע כין שהוא עצמו יכול לטעון פרוע במגו דמזוייף כמו בסטר כיס דלא טענינן להו נאנסו וטעני' להו החזרתי ע"ש אלמא אע"ג דטענת מזוייף ונאנסו לא שכיחי ולא טענ' להו ליורשים מהני לענין מגו החזרתי ליתומים קטנים דטוענים להם ליורשים כל שכן דמהני לענין מגו וכה"ג כ' מהרימ"ט ח"א סימן נ"ו עיין שם ונר' דמהרימ"ט אזיל לטעמיה שכ' בת"א סימן ס' דלא טעני' ליורשים שמא החזיר אביהם מעות היתומים והביאו ה' הכנה"ג בסי' ק"ח וכבר כ' ה' עצמו בח"ב אות ד' תשו' הרשב"א שכ' בסי' ר"ץ מבואר דטוענים ליורשי' שמא החזיר אביהם עיין שם א"כ כ"ש דמהני לענין מגו מיהו א"ל דהרשב"א דפ' שם דטועני' ליורשי' נאנסו אע"ג דלא שכיחא ה"נ טועני' החזרתי ליתומים אט"ג דלא שכיחא אבל למ"ד דאין טועני' ליורשים נאנסו וטענה דלא שכיחא אפשר דה"נ החזקתי ליתומים קטנים מילתא דלא שכיחא היא אבל לענין מגו נראה דמהני כמו בטענת מזוייף ונאנסו דלא טעני' ליורשים ומהני לענין מגו כמ"ש: ט"ז דין ב' דאין נפרעים מהקטנים וכולי אם הנכסים ביד אחרים ודאי שיכולים בית דין לעכב הממון עד שיגדלו ואפילו אם הנכסים ביד היתומי' יכולים ב"ד לעכב או שיניחום ביד שליש עד שיגדלו אם נראה לב"ד שהיתומים יבזבזו הנכסים ויכלון מהריק"ש בספר אהלי יעקב סימן ל"ה: י"ז שמא התפיס אביהם צררי וכולי דלא קי"ל כמ"ד טעמא דפריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו דלדידיה אפילו תפס גזל הוא בידו אלא קי"ל כמ"ד דטעמא משום צררי כדפסקי' בסיף בתרא וכן סבר רבה בר כרשים כמ"ש הרא"ש בפ' ח"ה ע"ש והתו' בפ' מ"ש דקנ"ח בד"ה ובה"א וכו' כ' בשם הר"ש דבמת פתאום לא חייבינן לצררי וכ"כ מהר"ם בתשו' הקצרות סימן קע"ב ובתשו' השייכי לס' משפטים סימן ה' וכתב הרא"ש בתשו' כלל ס"ה אנו סומכים על תי' זה וכן היה דן רבנא מאיר והיה נותן סעד לדבריו לסמוך על אותו תי' יותר והביאו הב"י אה"ע סימן צ"ו ע"ש וכ"כ הרב פ"מ ס"ק ס' עיין שם וא"ל דביתומים קטנים חיישינן טפי כמ"ש התוס' בכתובות דצ"ב בד"ה ראובן וכו' בכ"ד תימא הואיל ולא זקפו ליכא למיחש לצררי א"כ למ"ד טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אא"כ רבית אוכלת בהם משום צררי משכחת לה דנזקקין כמו ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ולא זקפו עליו במלוה ומת וכולי וא"ל רבי נהי דיתומים גדולים לא חיישינן לצררי כה"ג ביתומים קטנים חיישינן טפי עכ"ל וא"כ הא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אא"כ יש רבית משום צררי הא משכחת לה דנזקקין דבמת פתאום נהי דביתומי' גדולים לא חיישינן לצררי במת פתאום ביתומים קטנים חיישינן טפי מיהו בפ' שום היתומים פירש"י שמא אביהם נתן לב"ח כסף או זהב במשכון בשעת מיתה ולא הספיק ליטול השטר מידו וכולי וכ' מרן הב"י אה"ע סימן צ"ו בכם מ"ך משמע דקידם זמן ארוך אין לחוש לכך ואפי' חלה ונתיירא למות כיון שנתרפא חזר ונטל הצררי וא"כ אם מת מיתה חטופה או נטרפה דעתו אין לחוש לצררי עש א"כ אפילו מיתומים קטנים גובה ולא חיישי' לצררי במת פתאום וכן פסק ה' משפט צדק ח"ב סי' ל' ע"ש וכ"כ מהרשד"ם חא"ה סימן קל"ב ע'"ש ולפי"ז ניחא לכאורה מ"ש הרמב"ם ברפי"ד מה' מלוה והסמ"ג עשין צ"ד שכ' והנפרעין מן היורש בין קטן בין גדול לא יפרע אלא בשבועה וכולי דמיירי בדליכא חשש צררי כגון שמה פתאום דגובה אפילו מיתומים קטנים בשבועה אבל ק' דבפרק שום היתומים פריך לרב אסי ממתני' ודחה לאוקומי בנכרי שקבל לזה ולא קבל לזה וא"א לאוקמ' במת פתאום דלא חיישינן לצררי ול"ל דסבר דטעמא כר"פ דהא במסקנא משני כשחייב מודה וכה"ג הוכיחו התוס' בבתרא דף ה' בד"ה ואפילו וכולי דמשום חשש צררי אין גובי' מיתומים קטנים אפילו בתוך הזמן מדלא משני הכי בפרק שום היתומים והסמ"ג עשין צ"ד דחה דר"י סובר כן אבל אנן לא קי"ל כוותיה אלא כר"ל עיין שם באורך ואם כן אמאי לא מוקי לה במת פתאים דלא חיישינן לצררי אלא נראה דסבירא ליה דאפילו במת פתאום חיישינן לצררי לגבי יתומים קטנים ודוקא גבי אלמנה כתב דלא חיישי' לצררי במת פתאום אבל ביתומים קטנים חיישינן טפי וה' משפט צדק בתשו' שכ' דגם התוס' והר' יונה סבירא להו הכי עיין שם ליתא כמ"ש דא"כ אכתי לוקי מתני' במת פתאום והרי הרא"ש כתב בשם הר' יונה דמשכון עביד איניש דמתפיס אף בתוך הזמן ואף בשעת הלואה עיין שם א"ל דחיישינן לצררי דמתפיס בשעת הלואה ולא בשעת מיתה דוקא ואפילו במת פתאום חיישינן ודוקא באלמנה חיישינן לצררי שמתפיס לה בשעת מיתה כדי שלא תתבזה בב"ד אפילו לגבי יתומים גדולים ובמת פתאום לא חיישינן אבל לגבי בעל חוב דלא שייך ה"ט לא חיישינן אלא ביתומי' קטנים חיישינן אפילו חששא רחוקה שמא התפיס לה צררי מחיים בשעת הלואה ואם כן אפילו במת פתאום חיישינן מיהו כבר כתבתי בסימן ע"א סק"ך דפ' שום היתומים דפריך לרב אסי ממתני' הומ"ל במת פתאום כמ"ש בעל התרומות שער י"ד סח"א דיש שהוכיחו שאינו גובה מהם כשמת תוך זמנו אפילו בשבועה מההיא דערכין וכולי ומסתברא דחדא מינייהו נקט וה"ה לאחרים עיין שם והתוס' דכתובות שהק' דהא משכחת לה דלא חיישינן לצררי כגון ראובן שמכר לשמעון באחריות ולא זקפן עליו במלוה וכולי ותי' רבי דביתומים קטנים חיישיינן טפי כ"כ משום דהכי ס"ל דגם בתוך זמנו אין נזקקין כמו שהוכיחו התוס' בבתרא דף ה' בד"ה ואפילו וכולי דמשום חשש צררי אין גובין מיתומים קטנים אפילו חוב בתו"ז מדלא משני הכי עיין שם אבל לדידן דחוב שבתוך זמנו גובה מיתומים קטנים וצ"ל דבפרק שום היתומים הו"מ לאוקמי מתני' בהכי אלא חדא מנייהו נקט ה"נ הו"מ לאוקמי מתני' במת פתאום דלא חיישינן לצררי וכן כתב מהר"ם מינץ סימן צ"א דמת פתאום ליכא למיחש לצררי וגובה מן היורשים וכו' דא"כ בפרק כל הנשבעי' לוקי הכי ושמא חד מתרי טעני נקט וכו' עי"ש מיהו בפרק שום היתומים אמר רבה טעמא משום שובר וכ"כ הרי"ף והרא"ש בפ' אלמנה ניזונת והרמב"ם בפי"ב מהלכות מלוה כ' טעם זה שמא יש להם ראיה ששוברים בו את השטר וכולי עיין שם וכן כתב הרב חוקות הדיינים סימן ק"ט דטעמא משום דחיישינן דשמא יש לאביהם שטר מחילה עיין שם אם כן אפילו מת פתאום אין ובים מהם מה"ט ועיין במהרש"ך חלק שלישי סימן ח"י שנראה דאפילו במת פתאום חיישינן לצררי ואין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אלא שכ' בנ"ד ליכא למיחש לצררי בקטנה כמו שהוכיח מהר"ר דוד בן נחמיאש מדאמרינן בפרק בתרא דכתובות דאתמר רב אמר פוסקין מזונות לא"א ושמואל אמר אין פוסקין מ"ט ר"ז אמר אימור צררי אתפסה וכולי ונ"מ לקטנה דלא עביד איניש דמתפיס צררי לקטנה עיין שם יכבר כתבתי דהרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והרא"ש והרב חוקות הדיינים כ' טעמא דאין נזקקים לנכסי יתומים משום שמא יש להם ראיה כשוברים בה את השטר וכולי וכן כתב מרן בתשו' בספר אבקת רוכל בסימן קל"ה על שבא לגבות שטר חוב מיתומים קטנים במקום דליכא למיחש לצררי מאחר דרבה אמר טעמא משום שובר וכן כתב הרי"ף וכולי הכי נקיטי' וה"נ כבר אפשר שכתב המלוה ללוה שובר וכולי ומטעם זה כתב הרמב"ם בפי"ב מה' מלוה וכולי יורשים קטנים אין נפרעין שט"ח אפילו היה בו כל תנאי וכולי שמא יש להם ראיה ששוברים בו את השטר וכולי וגם הסמ"ג והרא"ש בתשו' והטור ור' ירוחם כ' כדבריו עיין שם וכן כתב מרן בסימן ק"ח ס"ג כל' הרמב"ם עיין שם וא"כ אפילו בקטנה דליכא למיחש לצררי אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים שמא יש להם ראיה ששוברים בו את השטר אבל הטור בסימן זה שכ' שמא התפיס אביהם צררי וכ' מהרש"ח בתשו' סי' ג' יש לראות אמאי לא הזכיר טעמא דשובר כמ"ש כל הפוסקים ואפשר כיון דלא נ"מ מידי לענין דינא לא הזכירו עיין שם וליתא דהא נ"מ במקום דליכא למיחש לצררי ונראה משום דאזיל לטעמיה דבא"ה סימן צ' גבי נפל הבית עליו ועל אשתו וכולי כגון שייחד לה נכסים לכתובת' שא"ץ לישבע וכולי דס"ל דאפילו מת פתאום חיישינן לצררי ודוקא כשייחד לה נכסים לכתיבתה הוא דא"ץ לישבע עיין שם בהב"ח ובית שמואל שם ובסימן צ"ו ס"ק כ"ד והפרישה בסימן קי"ח כתב וזה לשונו קטנים וכולי לקמן רס"י ק"י כ' הטעם דחיישינן שמא אביהם התפיס צררי למלוה ואין מועיל אפילו נאמנות שבשטר שמא נתן לו שובר וכולי עיין שם הרי דגם הטור סבירא ליה טעם זה גם בעל העיטור בדיני ערב סוף דף ס' כתב וזה לשונו וק"ל מ"ט לא אמר דאיכא בינייהו גדול למ"ד משום מצוה איכא ולמ"ד משום צררי ליכא דלא מתפיס איניש בגו זמניה וכולי ומסתברא דלא חיישינן דהא ידעי במילי דאבוהון והילכך לא הול"ל איכא בינייהו גדולים ומת בגו זמניה ליכא בין למר ובין למר בגדולי נזקקין ובקטנים אין נזקקין והא דקיימא לן הילכתא כר"ל בגדולים אבל בקטנים מת בגו זמניה לא גבי משום מצוה ומשים צררי דהא גבי אלמנה דהיא תוך זמן חיישי' לצררי אבל רבה דאמר משום שובר לא שנא גדולי' ולא שנא קטני' גבי וכן הילכתא עד כאן לשונו הרי שכ' דלטעמא דצררי אין גובים מיתומים קטנים אפילו בתו"ז דבתו"ז נמי חיישי' לצררי אבל לרבה דאמר משום שובר גובים אפי' מיתומים קטנים וכן הילכתא והתוס' ריש בתרא בד"ה ואפי' מיתומי' וכולי שכתבו וז"ל נראה דביתומים גדולים מיירי אבל ביתומים קטנים לא גבי אפילו בתו"ז לר"פ וכולי ואפילו לרב הונא בריה דר"י דמפרש טעמא משום צררי לא גבי מיתומים קטנים אפילו תו"ז וכולי דחיישינן לצררי אפילו בתי"ז בקטנים וכולי וכ"כ הר' יונה והרא"ש חלק עליו מטעם דלא שכיח כלל להתפיס צררי בתו"ז עש"ב ואפשר דס"ל הכא דגם רבא מודה לטעמא דצררי אלא דחיישי' נמי לשובר אפילו במקום דליכא למיחש לצררי ואיברא שהתוס' בערכין כ' וז"ל ואיכא בינייהו בין רב הונא בריה דר"י דאמר משום צררי ובין רבא דאמר משום שובר היכא שמסר שטרותיו לאדם א' בפני עדים ואמר דאין לו שום שטרות כי אם אותם שמסר לו דהשתא לשובר ליכא למיחש וכולי אבל לצררי איכא למיחש עכ"ל נראה דס"ל דרבא לא ס"ל טעמא דצררי ופליגי היכא דליכא למיחש לשובר לרב הונא אין נזקקין ולרבא נזקקין אבל התוס' בבתרא אפשר דס"ל דרבא מודה לטעמא דצררי ובחששא דשובר הוא דפליגי ואיכא בינייהו מת פתאום דלא חיישינן לצררי וחיישינן לשובר לרב הונא נזקקין ולרבא אין נזקקין וכן ראיתי להגד"ת שער י"ד שכ' דרבא מודה לרב הונא ומוסיף חששא דשובר ואיכא בינייהו בדאיכא נאמנות גם על היורשים דלרב הונא נזקקין דלא חיישינן לשובר ולא לצררי כיון שהאמינו ולרבא דחיישינן לשובר אין נזקקין עיין שם באורך ואף שאין דבריו מוכרחים מ"מ אפשר דהתוס' דבתרא והר"י והרא"ש ס"ל הכי וגם התוס' דערכין שלא כתבו דאיכא בינייהו מלוה בתו"ז לרב הונא אין נזקקין דחיישינן לצררי אפילו בתו"ז ולרבא דלא חייש לצררי נזקקין דהא בתו"ז ודאי דלא חיישינן לשובר נראה דלא ס"ל כהתוס' דבתרא אלא דאפילו לרב הונא בתו"ז לא חיישינן אפילו לצררי אבל התוס' דבתרא ס"ל דאפילו בתו"ז חיישינן לצררי ורבא מודה לטעמא דרב הונא ומוסיף דחיישינן גם לשובר וכ"כ הטור אין נזקקין ליורשי' יתומי' קטנים וכולי הטעם וכו' אפילו יש נאמנות בשטר וכולי וכ' הפרישה ר"ל אפילו על יורשיו דאכתי איכא למיחש דילמא פרעיה וכתב עליה תברא וכ"כ בסימן ק"ח ע"ש אלמא חיישינן לשובר והטור שם כ' אח"ך וטעמא דאין נפרעין מן הקטנים משום דחיישינן דשמא אביהם התפיס למלוה צררי ע"ש נראה דס"ל דמודה רבא דחיישי לצררי אלא דמוסיף חששא דשובר לענין דאפילו האמינו לגבי יורשים אין נזקקין ומכל מקום קיימא לן כרבא דחיישינן לשובר אפילו במקום דליכא למיחש לצררי אין נזקקין אבל ראיתי להרמ"ה בפ' ג"פ סימן קל"ג שכ' וז"ל דקיימא לן כרבא דחייש לשובר ואפילו במלוה בשטר אין נזקקין וכו' ואע"ג דלית' לדרב הונא ברי דר"י בהא וכו' אבל בי דיניה ילפינן מינה לדינא אחרינא דאפילו היכא דקיימא לן בעלמא נזקקין ליורשים יתומים אי איכא ריעותא למיחש לצררי אע"ג דלא אלימא למיחש לה בגדולי' אלימא למיחש גבי קטנם וכולי נ"מ לההיא דקיימא לן דלכתובת אשה נזקקין וקיימא לן נמי דאפילו במקום שכותבי' כתובה הוציאה גט ואין עמו כתובה וה"ה גבי אלמנה בעדי מיתה אע"ג דלא נקט' כתובה גביא עיקר ה"מ בגדולים אבל בקטנים כיון דאיכא ריעותא דהא מקום שכותבי' כתובה הוא ולא נקט' לכתובה בידה דינא הוא למיחש לצררי ולא גבי' מידי עד דגדלי יתמי עכ"ל הרי דס"ל דקי"ל כרבא וקי"ל נמי כרב הונא בריה דר"י דחייש לצררי גבי יתומים קטנים או אפשר שזה דעת התוס' והר' יונה דס"ל דמלוה בתו"ז אע"ג דליכא למיחש לשובר אין נזקקין משום דחיישינן לצררי ומהריק"ש בתשו' בס' אהלי יעקב סימן פ"ג כ' במ' שהיו סחורות מעוכבות בב"ד דלא חיישינן לצררי ולא לשובר גובים מהקטנים עיין שם וה' פ"מ ח"א סימן ס' נסתפק בראובן שיש לו שט"ח על שמעון והמחהו להקדש והשטר עדיין נשאר כתוב על שם הממחה ומת שמעון פתאום אם גובי' מיורשיו דאפש' דלא חיישינן ג"כ לשובר דאי חיישינן שמא פרע להקדש ע"י שובר:

י"ח דין ג' נזקקין לנכסי ערב אע"פ שהיתומים קטנים דעת הרז"ה בפ' ג"פ דאין נזקקין לנכסי ערב דאין הערב חייב אלא במה שחייב הלוה עיין שם וכ"כ הר' יונה בעליות בס' א"ז שם וז"ל ונ"ל דהא דנקט מקמי דלודעי' ליתמי משום דלרב הונא בריה דר"י דהילכת' כוותיה משום חששא דצררי הוא דאין נזקקין לנכסי יתומי' אף הערב אינו חייב לפרוע דעד דקאי לוה בהדי מלוה לדינא ומתחייב לו בדין וליכא לאשתלומי מניה אין דין המלוה על הערב וכו' עיי"ש ונראה דס"ל להרז"ה והר' יונה כדעת הרא"ש דאין נזקקי' לנכסי הערב כיון שהיתומים פטורים בעודם קטנים אבל מן הקבלן גובה והתוס' בר"פ הנזקי' בד"ה אלא וכו' כ' וז"ל והכא מיירי בדלית ליה זוזי דאי אית ליה נזקקין אמאי בעדית כיון שיש ממון ליתומים דאפי' מיירי בקטנים דל"מ ערב לאשתעויי דינא בהדייהו מ"מ לא הו"ל לגבות כי אם מן הזיבורית כיון דא"ל נכסי ליתמי וכו' עכ"ל הרי דס"ל דאפי' היתומים וקטנים ויש להם נכסי' גובי' מן הערב מן הזיבורית מיהו אפשר דה"ד בקבלן אבל בערב אין נזקקין לנכסיו ולמאי דס"ד דמיירי בערב ופריך ות"ל דערב דכתיבה לא משתעבד ל"מ למיפרך והא אין נזקקין לנכסי הערב משום דא"ל דמיירי ביתומי' גדולים אבל השתא דמיירי בקבלן מתוקמא אפי' ביתומי' קטנים וכן ראיתי להרשב"א בתשו' ח"א סי' תתקע"ג ובמיוחסות סימן ט' שכת' דנראין דברי הרז"ה אבל מסתברא דה"ד בערב גרידא אבל ערב קבלן נפרעין ממנו לאלתר ואין ממתינים ליתומים עד שיגדלו וכ"נ מדברי הרז"ה שכ' הטעם מפני שאין נפרעין מן הערב תחילה וכו' ע"ש וכ"כ הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תשס"ז דאם הוא ערב קבלן פשיטא דגובים ממנו והוא אינו חוזר וגובה מהיתומי' עד שיגדלו ואם הוא ערב סתם איכא פלוגתא והנכון דאין גובים ממנו וכלי ע"ש משמע דקבלן לכ"ע גובי' ממנו והריטב"א ס"ל הכי וכן עיקר ע"ש ומהריט"ץ סי' צ"ד הוכיח מדברי הנ"י דאפי' אין נכסים ללוה אין גובי' מהערב ואפי' קבלן כיון דטעמא משום חשש פירעון שפרע אביהם בחייו ע"ש וליתא דלדעת הרמ"ה והטור ומרן בסי' ק"ח אם אין נכסי' ללוה אין לערב דין היורשים וגובי' ממנו בשבו' ע"ש בהסמ"ע ס"ק מ' ה"נ גובי' ממנו לאלתר בשבו' ולפ"ז א"ל דהתם בפ' הנזקין אי מיירי בקטני' ע"כ מיירי בדלית ליה דאי אית ליה אין גובי' מהערב אפי' קבלן אבל התוס' ס"ל דקבלן מיהא אפי' ביתומים קטנים ויש להם נכסים גובים ממנו ושו"ר לה' פני יהושע בחי' שם שכ' דמודה הרמב"ן כשאין נכסים דגובי' מהקבלן ופירש הסוגיא כן כמ"ש עיין שם וה' חוקות הדיינים סי' ק"ו כ' דגובי' מהערב אפילו יתומים קטנים ואפילו מת הלוה בחיי מלוה ואח"ך מת המלוה נפרעין מן הערב וכן נראה עיקר וכן דעת הר' יונה עיין שם וכבר כתבת לי רבי' יונה דס"ל דאין נפרעין מן הערב:

ומ"מ דעת הרמב"ם נזקקי' לנכסי הערב אפילו היתומים קטנים וכתב מרן בס' ב"ה דסוגי' דעלמא כוותיה אזלא ע"ש וז"ל ה' חוקות הדיינים סימן ק"ו אבל מורי כ דלא אמרו דאין נפרעין מנכסי יתומים בעוד שהם קטנים מפני שאין הדעת לחפש בין שטרי אביהם דשמא מחילה הניח להם אביהם על אותי שטר לפיכך אין נפרעי' מהם עד שיגדלו ויהפכו בזכותם והערב הרי הוא במקום היתומים והוא יכול לחפש בזכותו כמו יתומים אם היו גדולים לפיכך גובי' מן הערב אע"פ שהיתומי' קטני' אפי' שמת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה נפרעין מן הערב וכן נראה שהוא עיקר וכן דעת הר' יונה עכ"ל הרי שהסכים דנפרעים מן הערב אפי' היתומים קטנים ואפילו מת לוה ואח"ך מת מלוה נפרעי' יורשי המלוה מן הערב וצ"ע ונראה דס"ל הכי מת לוה ואח"ך מת מלוה נפרעין מן הערב דאע"ג דהמלוה לא היה צריך לישבע מן הערב לא אמרי אין אמש"ל כמו בפוגם שטרו ומת דנשבעין היורשים שלא פקדנו וגובי' והכא נמי נשבעין היורשים וגובים מן הערב דלא אמרינן אין אמש"ל אלא דוקא במת לוה ואח"ך מת מלוה ובאו יורשי המלוה לגבות מיורשי הלוה.

וכתב ה' שבות יעקב ח"ב סימן ק"ן דאם הערב טען בפי' שא"ל בחייו שנפרע למלוה או התפיסו צררי וכתב לו שובר אין נפרעין מן הערב עד שיגדלו היתומים אבל אם לא טען כן חששא רחוקא היא דא"א דפרע הלוה בחייו למה לא הודיע לערב לפטור אותו אלא ודאי שלח פרע ולכך נפרעין מן הערב וכ"ת א"כ אמאי נפרעי' מן היתומים עד שיגדלו נימא א"א דפרע הו"ל להודיע היתומים קודם מותו אי מהא לא תברא דיתומים קטנים במילי דאבוהון לא ידעי אפילו הודיע להם בחייו דלאו בני טענות נינהו ועוד דלא ס"ד דעת' ונפלו נכסי' קמי יתמי כך איתא בהדיא בגיטין דף נ' עיין שם משא"כ בערב והוא מילתא דמסתבר מעצמו אף שאינו מבואר כן בדברי הפוסקים עיין שם ואיברא דהרא"ש בפ"ק דב"ב כ' וז"ל ושטר בתו"ז הבא לגבות מן הלקוחות כ' הרמב"ן בשם רב האי גאון דבעי שבועה ואפשר דחיישי' לפירעון טפי מביתמי משו' דא"א דפרעיה היה מצוה אביהם בשעת מיתה והיו היתומים או אפטרפוס שלהם טעונים לפני ב"ד שאביהם צוה שפרעו משא"כ בלקוחות דא"ל שצוה בשעת מיתה והלקוחות אינם יודעים מצואה דיטענו כן בנ"ד והע"ש כ' הטעם דאביהם אינו חש לטובת הלקוחות משום הכי לא פקדיה והש"ך הסכים לטעם הע"ש עיין שם:

י"ט דין ו' קרק' שהית' בחזק' קטני' וכו' כ' המ"מ דאם היה הלה מוחזק אין מוציאין מידו ומקבלין העדות והלח"מ הקשה דא"כ מה יתרץ לקישי' התוס' אמאי לא משני דהתם בעל השדה מוחזק וכו' ונדחק לפ' דחזקת קטנים ר"ל בחזק' אביהם של יתומים ע"ש אבל בעה"ת שער "ד הוסיף בדברי הרמב"ם ואוכל פירותיו וכולי וכ' הרב גד"ת משום דהיינו מפר' בחזק' קטני' שכ' הרמב"ם מוחז' בחזק' מורישם אפי' הין מחזיקין בה עכשיו לכך כ' ואכמן פירותי' שהם מחזיקים בה באכי' פירות ובכל הנאות השייכת באותה קרקע ע"ש וכ'"כ הגמ'"ר בשם ריבי"א וז"ל אבל אם היה רבי ירמיה דר באותה בית וזה היה תיבעי בב"ד שיצא מביתו לא היינו מוציאין ר"י על ידי תביעתו של זה אע"ג דק"ל מעולם דבית זה היה בחזק' אביהם מרים דר"י עכשיו א"ץ להביא עדים שהרי הוא אינו מערער אלא מוחזק בבית וזה מערער עליו וכולי מחכור ר' אפרים עכ"ל וכ"כ בס' תמים דעים סי' ר"ה ע"ש כ"כ הג"ה בכם ר"ת וז"ל שאם הה מוחזק לאו כ"כ לאפוקי ובהכי יתכן ההיא דפ' ח"ה גבי רבה בר שרשים משמע דאי הוה טוען לקוח היה בידי הוה מהני ליה אע"פ שהיה צריך להביא עדים על כך ואמאי הא אין מקבלין עדות שלא בפניו וכו' אלא ודאי אחר שרב"ש היה מוחזק בקרקע באותה שעה מקבלי עדים להחזיק בידו עכ"ל והרשב"א הובא בש"מ שם שדחה הראיה אבל הדין אמת ע"ש וכ"כ בתשו' ח"ב סי' שס"ב ע"ש וכ"כ הרא"ש בפ' חזקת הבתים והטור סי' קע"ט וז"ל ואם החזיק בה ג' שני' וכו' ואם צריך להביא עדים על חזקתו מביאי' ומקבלין עדותם אע"פ שהיה המערער קטן וכו' מקבלין כיון שהחזי' כראוי ועתה היא בחזקת' ע"ש הרי דכל הני רבוותא ס"ל דאם המוחזק ברי מקבלין עדי חזקה להחזיקה בידו וכן הסכים מהרש"ל בפרק הגוזל בתרא סימן ז' ותי' קו' התוספת עש"ב וכן מצאתי למרן בתשובות בספר אבקת רוכל סימן קכ"ז שהסכים כן ומוכח בהדיא מדבריו שם דכמו דמקבלין עדי חזקה ה"נ דמקבלין עדי ראיה אפי' לא החזיק ג' שנים וכ"נ מה"ט שכתב ריב"א דכל שאינו מערער אלא מוחזק בבית ואין צריך להביא עדים אלא משום ערעור הקטן מקבלין ואע"ג דלענין מגו אפילו עכשיו הקרקע בידו חשים מגו להוציא וגבי שטר זייפא אינו נאמן במגו אלא משום דכבר זכה בקרקע דטענתו הא' ואע"ג דחזר ואמ' שטר מזוייף הוא נאמן במגו דאי בעי קאי בטענתו הא' אבל בעלמא חשיב מגו להוציא כדמוכח מדברי הרא"ש בפ' חז"ה והטור בסי' ק"ן בשם הר' יונה וכן מבואר בדברי הר' יונה והרשב"א הובאו בש"מ בפ' ח"ה ע"ש ומ"מ לענין קבלת עדות חשיב להחזיק ואפילו לא החזיק ג' שנים מקבלין עדי ראיה שלו להחזיק בידו וכ"נ דעת המבי"ט ח"ב סי' קי"ג שכתב וז"ל ראובן החזיק בחנות א' של גוי שנה או שנתים ושמעון אפוטרופוס היתומים של לוי הוציא שטר שלוי היה מוחזק קודם באותו החנות ששכרו מן הגוי וראובן טוען כי לוי בחייו מחל ונתן לו וכו' אם הל' הכתוב בשאלה כי לוי בחייו מחל ונתן לו וכו' שיעידו שאמר לוי ל' מחיל' ונתינ' אין לשמעון אפטרופוס של היתומים שום טענה על ראובן והחזקה של החנות היא שלו וכו' ע"ש וזה כעין נדון של מרן בתשו' שם משמע דבלא דאפילו לא החזיק ג' שנים מקבלי' עדי ראיה שמחל לו או נתן לו וכ"כ ה' משחא דרבותא סימן כ"ח דף קל"ה ע"ב דאפשר שזה טעמו ע"ש אבל מצאתי למהרי"א סי' רי"ט שכ' על נדון זה וז"ל ועל השאלה השני' שהחזיק ראובן שנה א' או שנתים בחנות א' וכו' כיון שראובן לא החזיק שלש שנים בחנות בחיי אביהם ויש שטר ליתומים שהוא של אביהם ואפילו ראובן מודה ע"ז פשיטא דחזקת החנות עומדת בחזקת היתומים ומה שרצה ראובן להביא עדים כנגדן אין מקבלין וכו' ע"כ הרי דס"ל דכל שלא החזיק ג' שנים הרי היא בחזקת הקטנים ואין מקבלין עדי ראיה שלו וכה"ג כתב המרדכי בפ' הנזקין גבי אמש"ל דלא אמרי' אלא להוציא אבל להחזק אמש"ל ודוקא במטלטלי דשייך בהו תפיסה אבל במקרקעי לא משום דמוקמי לה בחזקת מרא קמא אא"כ מכרה לאחר מיתה והחזיק בה ג' שנים כה"ג חשיב מוחזקת ע"ש ועיין בתה"ד סי' ש"ל וכן מבואר בסי' ק"מ דמהני עדות השוכרים לומר שדרו בה ימים ולילות וכולי אפי' אם כבר פרעו שכר למחזיק אם יטעון המוחזק בב"ד קודם שיבא המערער יעידו השוכרים שדרו בה ג' שנים טענתו טענה וכו' ואע"ג דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד כיון דהשתא בשכר ואם יעידו ממבוא המערער יהיו נוגעין בעדות מקבלין סם שלא בפניו וכ' הט"ז וא"ל אמאי איצטריך לטעם זה הא בלא"ה יש לקבל עדי' המחזי' כיון שהוא הנתבע וכו' וי"ל דכאן קרקע בחזקה הבעלים כיון שיש לו עדות שהיתה שלו ממילא קרוי המחזי' תוב' ע"כ צריך לברר חזקתו עכ"ל הרי אפי' הוא מוחזק אם לא נתבר' חזקתו ג' שני' אין מקבלין עדי חזקה:

גם מהרש"דם בח"מ ס"מ שע"ד דקדק כן מדברי הרא"ש והטור דדוקא כשהחזיק ג' שנים חזקה גמורה בחיי האב מקבלין העדות אבל זה לא החזיק בחנות ג' שנים וידוע שהיתה של אבי יתומים ורצה להביא עדים שאביהם מכרה או נתנה אין מקבלין עדות וכן כתב מהרש"א בביאורו לסימן כ"ח והביאו הרב כנסת הגדולה שם הגהות ב"י אות מ"ג עיין שם וכן הסכים ה' תורת חסד סימן קנ"ה עיין שם אלא דמהרשד"ם כ' טעם אחר שכתב רבינו ירוחם בשם הרשב"א דאם היה ליתומים אפטרופו' על נכסיהם קודם לכן מקבלי' עדות בפני אפטורופו' וכדאי הוא הרשב"א לסמוך עליו וכ"ש דנראים דברים של טעם וכ"נ קצת לדקדק מדברי המרדכי בפ' השולח ועכ"ז א"א דלא יספיק זה לכוף לאפוטרופו' לעמוד בדין אלא אם קראוהו ב"ד וקבלו העדות בפניו הוי עדות עש"ב וכ"כ בחא"ה סימן קמ"ט עיין שם וא"כ א"ל שזה דעת המבי"ט אבל בתשו' מרן כם מבואר להדיא דמקבלין עדי ראיה אפילו לא החזיק בה ג' שנים מטעם שהוא מוחזק בבית וא"ץ להביא עדים אלא משום ערעור הקטן ולא משום דמקבלין עדות בפני אפטרופו' עיין שם וכ"נ עיקר ועיין בתשו' הרשב"א ח"ד סימן ד' ומצאתי להר"ה הובא בספ' א"ז לקמא דף ט"ל שכ' וז"ל ואע"ג דאמרי' בהגוזל בר חמוה דר"י וכו' שאני התם דהוי עדות בחזקה וחזק' אינ' ראי' גמור' היא דאפ' היא דאכלא ג' שנים אע"ג דלאו דידיה וכו' הילכך כיון שאינו דבר ברור אין מקבלין על הקטנים וכו' וכן אתה דן בראובן שהלך למ"ה והשכיר ביתו לשמעון ובא לוי לב"ד לערער על אודות בית שהוא אכלה שני חזקה ויש עדים בדבר ויש עדים שהיתה של אבותיו של ראובן אין מקבלי' עדות וכו' שלא בפני ראובן דחזק' מילת' דספיק' היא וכו' אבל בדבר שאין ראוי לספק בו אחר שיעידו עדים כגון שהביא ראובן עדים ששמעון שהוא במ"ה נתן לו שדה זו ודאי שומעין לו ומקבלי' העדים ודנין ועושין מעשה כדברי ה' ומסתברא דבהא לא בעי' אפטרופו' עש"ב הרי דס"ל דמקבלין עדי ראיה ואפילו הקרקע מוחזק ביד בעליה הא' ולא החזיק זה ג' שנים דכל דבר שאין לספק בו אחר עדות העדים מקבלין:

כ' מקיים השטר ומוציאין אותם מידם וכו' דמקיימי' שטר לגבי הקטנים כמו דמקיימים אותו שלא בפני בע"ד וכבר כתבתי בסימן ע"ח דברי הרא"ה דמקיימי השטר בתז לגבי הקטני' וגובי' מהם עיין שם וכן כתב בעל העיטר דס"א וז"ל ותו רבה נמי דקאמ' משו' שובר אי במלוה ע"פ מי כתבי' שובר ותו תפ"ל דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד וכולי אלא ש"מ בשטר קאמר ומקיימי' את השט' שלא בפני בע"ד ע"ש אלמא אפילו לגבי קטנים מקיימי' השטר וכן כתב הרשב"א בתשו' ח"ב סימן קנ"ט דמקיימי' השטר בפני הקטן וכן כתב בתשו' ח"ג סימן ר' והובא בב"י סימן ע"ח וסימן רפ"א עיין שם ודברי הרשב"א ופסק מרן בסימן ק"ח סי"ו שכ' ואפילו מתקיים השובר וכולי לפי שאין מקבלין עדות וכו' כבר כ' הש"ך דהתם שאני דרגלים לדבר וכו' ע"ש ודלא כמהר"ם אלשיך סי' קל"ה שכ' דס"ל דאין מקיימין השטר על הקטן והביאו ה' כנה"ג שם דלא ראו תשו' הרשב"א וכן הסכים מהרח"ש ח"ח סימן ל"ב וסימן מ' וה' פמ"א ח"א סימן ס"ה עש"ב וכ' ה' הב"ח דוקא שטר בעדים דקיום שטרות דרבנן דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד מקיימים שלא בפני בע"ד אבל כת"י דצריך קיום מדאוריית' לא הקילו ודלא כהסמ"ע עיין שם וכן כתב הש"ך בסימן מ"ו סק"י דכת"י אין מקיימי' אותו שלא בפני בע"ד מה"ט דצריך קיום מדאוריית' וכן מוכח מדברי הסמ"ע סימן ל"ה ס"ק ט' עיין שם וכן כתב בסימן ס"ט ס"ק י"ב עיין שם וה' בית דוד סימן י"ח תמה עליו מדברי הסמ"ע בסימן זה גבי קטנים שהודה מורישם בכת' וכולי דמקיימי' הכתי' הרמב"ם ומרן אפילו לאחר מותו וכולי עיין שם ונראה דלק"מ דלא כ' הסמ"ע אלא בכת"י הודאתו לדעת הרמב"ם משום דלא אמרו אין מקבלין אלא במה שהוא בחזק' אביהם ולא צוה בו והלה בא להוציא מידם כמ"ש המ"מ והביאו הסמ"ע סקי"ב דהא מקבלי' עדי צואה כ"ש דמקיימי' כת"י בהודאה אבל כת"י דחוב על אביהם שלא צוה בה מודה הסמ"ע דאין מקיימין אותו אחר מותו שהרי כ' דלהרא"ש מיירי שהוא ניכר לב"ד הא מקיימי' השטר שלא בפני בע"ד דדוחק לומר דלתשו' הרא"ש קאמר דס"ל דאין מקיימין אפילו שטר לגבי קטנים אלא נראה דגם לדעת הרא"ש בפסקיו דמקיימי' השטר לגבי הקטנים קאמר דאין מקיימין הכתי' אבל להרמב"ם מקיימי' הכל מטעם דלא גרע מעידי צואה דמקבלי' אבל כת"י דחוב על אביהם לכ"ע אין מקיימין וכן נראה לכאורה דעת מרן שכת' בס' ט' ויש מי שכתב שאין מקבלין אותה בפני אפוטרופוס והיכי משכחת לה וכולי אי שכתב הוא עצמו צואתו בכת"י הניכר לב"ד וכו' משמע דבעי' דוקא הניכר לב"ד ולא ע"י קיום וכ"כ הרב משחא דרביתא בסימן ק"ח ע"ש אבל ראיתי למהרח"ש ח"א סימן ל"ב שכ' נ"ל ברור מדברי הב"י דמקיימי' הכת"י שכ' על הטור וניכר שהוא כת"י וכולי וז"ל יש לדקדק איך כ' שאם ניכר שהוא כתב יד נזקקין הא בעי' שיהא מקויים מחיי אביו לפמ"ש הרא"ש בתשו' וכולי משמע דוקא להרא"ש בתשו' שכ' שאין מקיימין את השטר שלא בפני בע"ד הוא דק' אבל לדעת הפוסקים דמקיימי' השטר וה"ה בכתב יד וכן נ' הרשב"א בתשו' ובעה"ת ור' ירוחם בשם הראב"ד כגון שצוה בכתב יד וכולי משמע דלא בעי' ניכר לב"ד עיין שם ומ"ש מרן בש"ע הניכר לב"ד נראה דה"ד לדעת הרא"ש ויש מי שכ' הוא הרא"ש דאין מקבלין עדי צואה גם אין מקיימין את השטר וה"ה בכתב יד אלא אם ניכר לבי"ד דממילא היא מתקיים ואן כאן קבלת עדות כמבואר בב"י עיין שם אבל אנן לח קי"ל כהרא"ש בתרווייהו דמקבלין עדי צואה וגם היכא דאין מקבלין עדים מקיימי' השטר וכתב יד ומהראנ"ח ח"א סימן י"ח הראה פנים דכתב יד דלא בעי' קיום מחיי האב אפילו לדעת הרא"ש דעדיף משטר אבל לדידן דמקיימי' השטר וה"ה כתב יד וכן כתב מהרשד"ם סי' קע"ו וז"ל ואע"פ י"ל דדוקא בקיום שטרות וכולי משום עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדות' בב"ד אבל בכתב יד נראה דליכא ה"ט וכולי מ"מ נראה דא"א לומר כן וכו' לא לישתמיט שום פוסק דלימא ח' זה וכולי ועוד דלפי טעם הרשב"א וכולי לפי שהמקיים לא על מנה שבשטר הם מעידים אלא על חתימת העדים א"כ ה"ה הטעם בקיום הכת"י וכו' עיין שם הרי דס"ל הגם כתב יד מקיימי' וכן מצאתי להרשב"א במיוחסות סימן כ"ב שכ' וז"ל דאפילו בחתם ידו אין אנו חוששין לומר עדייפי וכולי דלאחזוקי איניש בשקרא למיחתם בשטר לא מחזקי' דהא קי"ל קיום שטרו' דרבנן ומדאוריית' ל"ץ קיום ומ"ש חתם ידו וכולי עיין שם הרי דס"ל דחתם יד נמי א"ץ קיום מדאוריית' כמו שטר וכ"נ מקיימי' שלא בפניו והרשב"א סימן תקנ"ב כ' הטעם דקיום שטרות דרבנן משום דאנו סומכים על החזקו' וחזקה שאין העדים חותמים על השטר אלא אם כן הם כשרים א"נ חזקה היא על בעל השטר שלא יחתום על השטר אלא עדים כשרים דחזקה אין אדם טורח ומזייף ומשום חזקה זו מדאוריית' א"ץ השטר קיום עיין שם וא"כ ה"ה בחתם ידו אמרינן חזקה שאינו מזוייף וא"ץ קיום מדאורייתא כמבואר בתשו' הרשב"א ושו"ר לה' מח"א בה' עדות סימן י"ז הוכיח כן מדברי הרשב"א והריטב"א דחתם יד כשטר כמ"ש עיין שם ועיין בס' בתי כהונה ח"ב סימן נ"ג:

כ"א דין ז' וכן אם גזל מורישם וכו' כ' הש"ך ר"ל והודה ג"כ בכת"י קודם מותו וכו' ע"ש ולא דק דה"ד לדעת הרא"ש והטור אבל לדעת הרמב"ם ומרן בגזולה מקבלין דלא אמרו אין מקבלין אלא במה שהוא בחזקת אביהם והלה בא להוציא מידם כמו שכתב המ"מ הביאו הסמ"ע ס"ק י"ב ע"ש: כ"ב דין ח' אם לוה ב"ד או אפוטרופוס וכולי כתב הרדב"ז ח"ג סי' קמ"ט באפטרו' שמכ' חובות שיש לאבי יתומים על הגוי לראובן במעמד ג' דהמכ' בטל וחוזר ראובן על היתומים אע"ג דאין נזקקין לנכסי יתומים עד שיגדלו ה"ד בדבר שצריך עדים וראיה אבל בזה א"ץ עדים וראיה דמקח בטל מאליו דאין מ"ג בגוי ועוד דלא אמרי' אין נזקקין אלא בדבר שבא מכח מורישם אבל בדבר שעשו הם עצמם לא אמרי' הכי אלא מעמידין להם אפטרופוס ומוציאין אותם מידם ע"י עדים דאלת"ה לא שבקת חיי לכל בריה שילך הקטן ויתפיס בשל אחרים ולא יכלו להוציא מידם עד שיגדלו וזכיר זה העיק' שכב' טעו בו אחרים עכ"ל ודבריו תמוהים דבקמא דף ט"ל גבי שור של קטן ואר"י במועד משלם מעליית יתומים ומי אר"י הכי והא אר"י אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ רבית אוכלת בהם או לכתובת אשה משום מזוני וכו' הזיק שאני וכ' התוס' בד"ה ורי"א וכו' וא"ת והא טעמ' דאין נזקקין משום דחיישי' לצררי כדמפ' ר"ה בריה דר"י בפ' ג"פ והתם פסקינן הילכתא כוותיה והכא לא שייך טעמא דצררי ורבא נמי דמפ' טעמא משום שובר הכא לא שייך כלל וא"כ אמאי הוי דריב"ח טועה וי"ל דר"י קאמ' בכל ענין אין נזקקין בין במלוה הבאה מחמת עצמם ומשום דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וכו' ובין במלוה הבאה מחמת אביהם ואפי' בשטר מקויים אין נזקקין משו' שובר וצררי וכו' עכ"ל הרי דאפי' מלוה הבאה מחמת עצמה אין נזקקין משום דאין מקבלין עדות ומזיק שאני שלא ירבה להזיק נזקקי' לנכסיהם וכן כתב הרא"ש ובס' א"ז שם הביא דברי התוס' כם וכ' ותלמידי הר"ף תי' דהכא פריך למ"ד התם טעמא משום דלא בני מעבד מצוה נינהו ע"ש ונראה דגם התו' ס"ל דר"י אדר"י דפריך למ"ד טעמא דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו וכדפירש"י אלא דעיק' קו' דאמאי הי דריב"ח טועה אימא דסבר כמ"ד משום צררי ושובר כמ"ש מהרש"א שם וז"ל הרא"ש בפ' אלמנה ניזונת ור"י פי' דאין נזקקי' לנכסי יתומים אף במלוה הבאה מחמת עצמם משום דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד משום דהוה ק"ל מאי דאמרי' בפ' שור שנגח וכו' והשתא מאי טעותא דילמא הא דאין נזקקין משום חשש צררי הוא דמפרש כרב הונא בריה דר"י ופליג אדר"פ דאמר משום פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו וקי"ל הילכתא כר"ה בריה דר"י וכולי עיין שם הרי בהדיא דעיקר קו' ר"י היא אמאי משוי לדריב"ח טועה אימא דלא ס"ל דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו אלא משום צררי כר"ה דקי"ל כוותיה או משום שובר כרבא דאמ' ה"ט וא"כ אפילו דבר שעשו הם עצמם אין נזקקי' לנכסיהם ל"מ למ"ד טעמא דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו אלא אפילו למ"ד משום צררי או שובר אין נזקקין משום דאין מקבלין עדות שלא בפני הקטן מיהו אבל אם תפס הקטן מאחרים ודאי דמוציאין מידו כדאמרינן מזיק שאני וה"ט שלא ירבה להזיק כמ"ש הרא"ש שם מיהו הרמב"ן הובא בס' א"ז לכתובות דף ק' וז"ל ומסתברא דאם לוו ב"ד או אפטרופוס לצרכי יתומים נזקקי' לנכסיהם כשהם קטנים וכולי ואפילו למ"ד פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו כיון דאפטרופוס לוה עליה דידיה רמיא הך מצוה וכולי וכ"ש ב"ד עצמם שלוו לצרכיהם וכולי וכן נ"ל שאין במעשה יתומים בשלהם משום דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד וכולי וכן עדי צואה מילי דיתומים הם וכולי ובמילת' דנזקקין וכולי מקבלי' עדים הללו בפני אפטרופוס עיין שם (א"ה עכ"מ):

כ"ג כתב ה' כרם שלמה סי' י"א בא' שנדר להקדש ומת דטועני' על היורשים אביהם שאל לחכם והתיר לו נדרו דאם אביהם טען כן היה נאמן אנן נמי טועני' ליורשיו וכן טועני' שמא פרע דכמלוה ע"פ היא וכ"כ מהראנ"ח סימן ק"ז ומהר"ם אלשקר סי' ע"א דהנודר להקדש דינו כהדיוט דאיני גובה מיתומים אלא בג' דרכים עש"ב ונ"ל דאין טוענים ליורש שאביהם התיר נדרו שהרי כ' הרמב"ם בפ"ז מהל' ערכין וז"ל המקדיש כל נכסיו ואח"ך גרש אשתו וכולי אינה גובה כתובתה עד שידירינה הנאה שמא קנוניא עשו על ההקדש ואין אומרים אלו רצה היה אומר בטעות הקדשתי וישאל על הקדשו לחכם ויחזור לו עיין שם והרדב"ז בס' יקר תפארת כ' הטעם משום דאין זה מגו טוב דמי יימר דמזדמן ליה חכם ע"ש וה"נ לא טעני' ליורשים אבל ק' מדאמרי' בר"פ האשה רבה גבי הקדש אי דידיה משום דבידו לאתשולי עליה וכולי וכ' הריטב"א בחי' שם דלא אמרינן מי יימר דמזדקיק ליה חכם כדאמרינן בפ' כירה כיון דנדרים סגי להי בג' הדיוטות ומילתא דשכיחא היא עיין שם מיהו כבר כ' המח"א (א"ה עכ"מ והשאר מחוק ואח"כ כתוב וכה"ג כ' מהרימ"ט) וכה"ג כתב מהרימ"ט ח"א סימן נ"ו באומר אל תפרעני אלא בעדים ומת הלוה דאין טועני' ליורשים שמא פרע אביהם בפני עדים דמילתא דלא שכיחא היא שהרי כ' הרא"ש דה"ט דאינו נאמן כשאמר פרעתיך ביני לבינך במגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה דאין זה מגו טוב וכולי וא"כ ק"ו אם נאנסו דלענין מגו מהני לענין יורש לא טעני' ליה כגון זה דאף לענין מגו לא מהני כ"ש דלא טעני' ליה ליורשים ע"ש וה"נ דכוותה דטענת שאלה לא מהני לענין מגו וכל שכן דלא טענינן ליה ליורשים דלא שכיחא היא וגם הרמב"ן סוף בתרא בההיא דרב הונא ש"מ שהקדיש וכולי שכ' דנאמן במגו דיכול לישאל דקיי"ל יש שאלה להקדש בין בפתח בין בחרטה וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"ג סימן רצ"ה ע"ש אפשר דמודה לענין יורש דלא טעני' ליה כמו בטענת נאנסו דמהני לענין מגו ולא מהני לגבי יורשים ועוד דהם ס"ל דטוענים ליורשים כל מה שאביהם יכיל לטעון אפילו טענה דלא שכיחא כמ"ש לעיל אבל למ"ד דאין טועני' להם נאנסו וכל טענה דלא שכיחא ה"נ שאלה לא שכיחא וכ"כ הרמב"ם בה' נדרים דנדרי הקדש מצוה לקיימם ולא ישאל עליהם אלא מדוחק וכ' מהר"ם מינץ סימן ע"ג דה"ה נדרי צדקה ע"ש ועמ"ש בסימן רי"ב דין י"ז אבל ודאי טוענים להם פרוע ואינו גובה מיתומים אלא בג' דרכים וכן אין נזקקי' ליתומים קטנים אפילו בשטר דנדר והקדש כהדיוט כמ"ש מהראנ"ח ומהר"ם אלשקר וכן משמע בתשו' המיי' לס' משפטים סימן י"ד ע"ש וכן משמע בפ' שום היתומים דדחק לאוקמ' ברבית דגוי ובדקבל וכולי ולא מוקי לה בנדרי הקדש עיין שם:

תוכן העניינים

ערך השולחן חושן משפט חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה