אור ברסלב

ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב

סימן קח

סימן קז

א' דין א' כשחייב מודה וצוה בחוליו שיש לפ' וכו' כ' הב"ח שצוה ואמר תנו לפ' וכו' א"נ בהודה בדרך שלא היה בו חשש הערמה וכולי עיין שם וכן בפ' שום היתומים אמר רבא אין נזקקין לנכסי יתומי' ואם אמר תנו נזקקין וכ' התוס' בד"ה ואם התנו וכו' לכאור' פי' תנו החוב וכו' וצ"ע אמאי שבק לישנא שחייב מודה ושמא לכך נקט האי לישנא תנו דשייך ביה בחוב ובמתנה דאם צוה אביהם ליתומים ליתן מתנה דניתנין מתנה בכולה או במקצת ועשה קנין ותימא פשיטא שאם אמר תנו נזקקין כיון שנתנו במתנה ואור"י וכולי ועוד איכא הודאה דלא סגי דלא אמר תנו וכולי כגון שהודה מעצמו וכולי אבל תבעו והודה אפילו בלא אתם עדי ולא אמר תנו נותנין דאין אדם משטה בשעת מיתה עכ"ל משמע דסבירא ליה דאם אמר תנו מנה לפ' בלא קנין אמרינן דלא מתנה הוא אלא בחוב קאמר דשייך ל' תנו החוב והמח"א ה' זכיה ומתנה סי' ל"ח כ' על שמעון שאמר תנו ק"ק לפלוני בלא קנין ומת ובא ראובן ותבע הק"ק זון וטוען היורש דאין המתנה מתנה כיון דלא קנו מידו וראובן אמר שהוא חייב לו ק"ק זוז ובשביל חובו קאמר ליתן וראובן תפוס הוכיח ה' שם דתנו שייך על החוב והדין עם ראובן ע"ש ולכאו' נר' דה"ד כשהוא תפוס אבל אם אינו תפוס אמרי' שמא למתנה איכוון ובלא קנין לא קנה ומספק אין מוציאין מיד היורש וכן משמע קצת מדברי התוס' דנקטי תנו דשייך במתנה במקצת אם עשה קנין ותמהו תימא פשיטא וכולי וא"א אימא דנקט תנו לאשמועי' דאפי' אמר תנו בלא קנין לא אמרי' דמתנה היא ובלא קנין לא קנה אלא על החוב קאמר ונזקקין אלא משמ' דמספק אין מוציאין מיד היורש ובירושלמי פ' התקבל אמרי' גבי גניבא דאמר יבון לר' אבונא מזמן חמרא דכפר פנייא ולא יבון ליה חשין להא דרב דאמר דהיורש כמשועבד כשם שאין מלוה בעדים ניגבית מן המשועבד כך אינה ניגבית מן היורשים ופריך לא יתנון משום חוב יתנון ליה משום מתנה ומשני חשו להא דר"א דר"א בעי מתנתו כמתנת שכ"מ אי כבריא ע"כ משמע דלמאי דקי"ל דמלוה ע"פ גובה מהיורשים אם אמר תנו פריך לר"א דמספק' ליה או כמתנת שכ"מ או כבריא נותנין לי דאמרי' תנו משום חובו קאמר ולכאו' י"ל דהתם משום דהוי ס"ס משום דר"א מספק ליה שמא דהוי כמצוה מחמת מיתה ואת"ל כבריא שמא משום חובו קאמר והיינו דפרכי' יתנון משום מתנה ומאי קשיא כיון דאמר יתנו סתם דילמא משום חובו קאמר וחיישי' לדרב אלא משום דהוי ס"ס דשמא מלוה על פה גובה מהיורשים ואת"ל אינו גובה שמא מתנה קאמר ובס"ס מוציאין מיד המוחז' וה"ה מהיורש כמ"ש בסי' כ"ה ע"ש ונר' דלשון תנו משמע הכי והכי במתנה או בחובו וכה"ג אמרי' בפ' השולח דף ל"ב גבי בטל הוא שתי לשונות משמע ולישנא דמהני קאמר פירש"י וכיון דהכי הוא מסקנא דמלתא כי טעין איניש מלתא מהניא במילתיה קא טעין ע"ש וה"נ א"ל דתנו שתי לשונות משמע ולישנא דמהניא ביה קאמר והיכא דלא מהני בחוב מהני במתנה ולהכי פריך הירושלמי אי לא יהבון ליה משום חוב יהבין ליה משום מתנה דכיון דלא מהני בחובו לרב אמרי' במתנה קאמר וה"נ בש"מ דלא מהני במתנה בלא קנין אמרי' בחובו קאמר לדידן דמלוה על פה גובה מהיורשים וא"כ אפילו ע היה תפוס גובה מהם ועי' בהכנה"ג סימן רנ"ג הגב"י אות י"ג שכתב דאע"ג דקי"ל כחכמים דאדם מוציא דבריו לבטלה ה"ד בבריא אבל בש"מ לכ"ע א"א מד"ל דומיא דאמרי' אין אדם משטה בשעת מיתה והר' קהלת יעקב דף קפ"ה הוכיח כן ממ"ש רשב"ם בפ' י"נ גבי ש"מ שכ' כל נכסיו לאחר אם ראוי ליורשו נוטלו משום ירושה ואם לא נוטלן משום מתנה וז"ל ואם לא נוטלן משום מתנה דכיון דאינו ראוי ליורשו ע"כ נכסים נותנים לפ' קאמר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ולמתנה מכוון עכ"ל אלמא דבש"מ א"א מד"ל ע"ש נראה דאפי' בבריא אמרינן הכי כמ"ש הרמב"ם ומרן בסימן רמ"ח גבי נכסי לך ואחריך לפ' דאפילו ליורש הוי לשון מתנה בבריא משום דאין אדם מד"ל וכמ"ש מהראנ"ח ח"ב סימן ל"ו דכל שיכולים לפרש דברי האדם בלשון המועיל אפילו רבנן מודו וכ"ש בש"מ וא"כ ש"מ האומר תנו מנה לפלוני דמלוה על פה אינו גובה מהיורשים אמרי' דהוי לשון מתנה מיהו י"ל דלא אמרי' הכי בדבר שאינו פשוט כמ"ש בפ"ק דמציעא דף ט"ו גבי מקדש אחותו דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ואמר לשם מתנה וכ' התוס' וז"ל אבל בערכין בפ' המוכר גבי המוכר שדהו בשעת היובל ואמר שמואל מעות חוזרין ל"ל אדם יודע שאין מכר ביובל דאין זה פשוט דהא אמר רב מכןרה יוצאה עכ"ל ה"נ א"ל דדוקא גבי בטלה הוא אמרי' דלישנא דמהני ביה קאמר משום דאדם יודע דלא מהני במתנה דלשון דלהבא וכן גבי נכסי לך ואחריך לפ' אמרי' דהוי לשון מתנה משום דפשיטא דלא מהני לשון ירושה דאין אדמ"ל אבל באומר תנו מנה לפ' לא אמרי' דהוי לכון מתנה משום בחוב מלוה ע"פ אינו גובה מהיורשים לרב דהא איכא מ"ד דגובה מהיורשים וקי"ל הכי מיהו נר' דדוקא גבי מקדש אחותו וכן מוכר שדהו לא אמרי' אדם יודע וכו' בדבר שאינו פשוט כ"כ לשנות לשונו אבל כל היכא דמצי' לפרש דבריו בלשון המועיל מפרשי' וכה"ג כ' הריטב"א בפ' אע"פ דף מ"ח גבי נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן וז"ל דאי טעמא דר"מ משום שאדם מקדיש דשב"ל הא לית הילכתא כותיה אבל אי טעמא דידיה משום דנעשה כאומ' יקדשו ידיך לעושיהן אפ' דהילכת' כותיה ואע"ג דלא קי"ל כותיה במעריך פחות מבן חדש התם הוא שאתה משנה לשונו מערך לדמים אבל הכא כי אמר שהוא מקדיש ידי אשתו י"ל אז שהוא מקדיש אותם כדין חכמים וכדין תורה דהוי כאלו אמר בפי' יקדשו ידי לעושיהן וכולי ע"ש הרי שכ' דכל שאין משנין לשונו קי"ל כר"מ דאין אדם מד"ל וה"נ בש"מ שאמר תנו מנה לפ' שאינו זוכה במתנה בלא קנין אמרי' אין אדם מד"ל ותנו בחובו קאמר ואף על גב דבפ"ק דמציעא גבי מקדש אחותו דאמרי' דגמר ונתן לשם מתנה דאדם יודע וכולי כ' התוס' בד"ה ונתן לשם מתנה אבל בערכין גבי המוכר שדהו בשעת היובל עצמה דאמר שמואל מעות חוזרין ל"ל דאדם יודע שאון מכר ביובל דאין זה פשוט דהא אמר רב מכורה ויוצאה עכ"ל אלמא במידי דפלוגת' לא אמרי' אדם יודע וכו' התם נמי משנה לשוני ממכר למתנה ומקי' למתנה אבל כל שאין משנין לשונו לעולם אמרי' אדם יודע וכולי דהא במקדיש מעשה ידי אשתו איכא תנאי דס"ל דאד"מ דשלב"ל ואפ"ה אמרי' אדם יודע שאין מקדיש דשלב"ל דאין אדם מד"ל ונעשה כאומר יקדשו ידי לעושיהן וכ"ש במצוה מחמת מיתה שאמר תנו מנה לפ' למ"ד אין מלוה ע"פ גובה מהיורשים דאמרי' במתנה נתכוון וש"מ דאמר תנו מנה לפ' דלכ"ע לא קנה בלא קנין אמרי' בחובו קאמר דהא אפי' בבריא אמרי' אין אדם מד"ל וכ"ש בש"מ שהרי כ' הר"ן והביאו מרן הב"י סימן רנ"ג וז"ל ומיהא שמעי' דלא מתקנינן לישנא דש"מ וכולי אבל ראיתי להרמב"ם שכתב וכן אם אמר תנו שטר לפ' זכה במה שיש בשטר ואפשר לקיים דבריו דכל ש"מ שמתחיל הדבר בדרך שיש לו להתחיל אע"פ שלא גמרו אנו גומרין דבריו וכדאמרי' ש"מ שאמר כתבו גט לאשתי כתבו ותנו קאמר שכך דרכו מתחיל בדבר ונשמט בדרך קצרה וכולי עכ"ל הרי דש"מ שהתחיל בדבר אנו גומרין אותו ומפרשי' דבריו וגם הרשב"א והר"ן דס"ל באומר תנו שטר לפ' לא קנה השעבוד היינו משו' דעיקר הקנין חסר אבל באומר תנו דלא מהני במתנה מפרשי' דבחובו קאמר והראב"ד בהשגו' בפ"י מה' זכייה כתב וז"ל ועוד י"ל וכולי (א"ה עכ"מ):

ב' וצוה בחליו וכולי היינו דוקא סמוך למיתה אבל קודם לכן טוענים להם שמא פרע אחר אות' צואה מהר"י וויל סימן צ' עיי"ש ועיין בתשובות הרדב"ז חלק שני סי':

ג' או שהיתה ההלואה לזמן וכו' ואם לממונה שלו שיתן הוי בתוך הזמן דהכא נמי לא עביד דפרע כיון שצוה לממונה ליתן והממונה מודה שלא נתן הרדב"ז חלק ג' סימן תק"ו עיין שם:.

ד' הג"ה מיהו אם טענו היתומים וכו' דאין טועני' ליורש וללוקח כל שהוא טוען בעצמו טענת בריא אלא אם הוא טוען בספק כך אמרו רבותי' ואני מוסיף על דבריהם דאין טוענים ליורש וללוקח עד שנשאל אותם מה טענתם דשמא יטענו טענת בריא ועליה אנו דני' הרשב"א הובא בספר א"ז לבתרא דף ל"א גבי זה אומר של אבותי וכו' ע"ש ועיין בתשו' הרשב"א חלק ב' סימן ל"א ובתשו' ח"ד סימן ט"ו:

ה' וכן אם הוא הוציא כתב יד אביהם וכו' ואם בידו פסק דין שחייב לו אביהם הכנה"ג בתשובות סימן נ"א כ' דכיון שהיורש מוחזק יכול לומר כמ"ד דנאמן לומר פרעתי נגד פס"ד וטוענים ליורשים כל מה שאביה' יכול לטעון עיין שם וכן כתב הרב עבודת הגרשוני סי' נ"ה דהמוציא מחבירו עליו הראיה עיין שם וכן פסק ה' עדות ביהוסף סימן ל"ו דאפילו היה בקנין לא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד וטוענים שמא פרע עש"ב אבל אנן קיימא לן דאינו נאמן לומר פרעתי נגד פסק דין כפס' מרן בסימן ט"ל עיין שם בהש"ך וכן פסק הרשב"ץ ח"א סימן קע"ג והרדב"ז ח"ב סימן רכ"ו ובסימן תרכ"ה כ' שכן נהגו בכל בית דין ואינו יכול לומר קי"ל עיין שם ועוד א"ל דאפילו למ"ד דנאמן לטעון פרעתי טענה דלא שכיחא היא לפרוע חובו ולהניח הפסק דין ביד המלוה ואין טוענים ליורשים טענה דלא שכיחא וכן ראיתי לה' פ"מ ח"ב סימן ק"ז והרב חוות יאיר סימן ע"ח ובזה ניח' מה שכתב הרמב"ם בפ"י מה' טוען מי שנתחייב בב"ד וכו' ויצא ואמר פרעתי נאמן בשבועת היסת לפיכך אם חזר ואמר כתבו לי הפסק דין אין כותבין דהוא סבי"ל דאין טוענים ליורשים טענה דלא שכיחא כנראה מדבריו בפ"ו מהלכו' שאלה ואם כן א"ל דאם טען הוא שפרעו נאמן אבל שלא בפניו וללקוחות וליורשים אין טועני' שמא פרע דמילתא דלא שכיחא היא שפרע והניח הפסק דין ביד המלוה לכך אין כותבין שמא יגבה בו מהלקוחו' והיורשי' עש"ב וכה"ג כתבו התוספות במציעא דף י"ג בד"ה הא וכו' גבי מצא שטר שלא יחזיר מהאי טעמא שמא יוציאנו שלא בפניו או על הלקוחות או על היתומים ולא נטעון להם מזוייף משום דלא שכיחא כמו שאין טוענין להם נאנסו עיין שם והכא נמי דכותה ומה שפסק מור"ם בסימן נ' פסק דין ככתוב בו פ' נתחייב לכנגדו חייב לשלם למי שמוציאו וכתב הסמ"ע דה"ד למ"ד דאינו נאמן לו' פרעתי נגד פסק דין דאם לא כן יהא נאמן לומר איני חייב לך במגו דפרעתי כמו בכתב יד וכו' ע"ש נראה אף על גב דלא שכיחא שיפרע ויניח הפסק דין ביד המלוה לענין מגו מהניא אבל ליורשים וללקוחות לא טענינן כמו טענת נאנסו דמהניא לענין מגו אף על גב דלא שכיחא ולא טענינן ליורשים מיהו הרדב"ז ח"ג סימן צ"ט כתב דהרמב"ם ס"ל טוענים להם אפילו טענה דלא שכיחא מדכתב בפרק ז' מה' שלוחין שלעולם טוענים ליורש עיין שם וא"כ משמע דסביר"ל דאינו נאמן לומר פרעתי בפסק דין כדעת רוב הפוסקים גם מהר"י ן' מיגש בתשו' סימן י"ב כתב וז"ל וששאלת הא דאמרינן בפרק קמא דמציעא וכו' כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר ואוקי' בשטרי חלטתא ואדרכתא דלאו בני פירעון נינהו והק' בעיניכם הא מידי דבר פירעון הוא אף על גב דמעשה בית דין הוא לא יחזיר דחיישינן לפירעון ואיך יסכים זה עם מ"ש הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום תשו' מ"ש כאן לחוש לפירעון אף ע"פ שהוא מעשה בית דין לפי שנמצא בשוק ונולדה בזה ריעותא וא"ל דמפרע פרעיה ומניה דלוה נפל וכולי ואם זה המעשה בית לא נמצא בשוק גם אינו מצוי עתה מכיון שיתקיימו העדים הוא בחזקת שהוא קיים ומי שטוען בו שפרעו עליו הראיה וכו' עכ"ל הרי דסביר"ל דדיני כשטר וא"כ נרא' דעת הרמב"ם כרבו ומ"ש מהר"י ן' מיגש אפילו אינו מצוי עתה בחזקת שהוא קיים נראה דה"ד אם נאבד בעדים כמ"ש הרמב"ם בפרק כ"ג מה' מלוה דאם אמר השטר אבד או נשרף אין כותבין לו שטר אחר שמא פרעו או מחלו לו ואפילו היה החוב לזמן עי"ש במ"מ אלמא אם נאבד חיישינן שמא פרעו אבל אם יש עדים שנאבד נר' דלא חיישינן לפירעון ועמ"ש בסימן מ"א וראיתי להרב עדות ביעקב סימן כ"ה שכתב דכל שהאב אינו זוכה אלא מספק ומכח שהוא מוחזק אין טוענים ליורשים וכן כת' הרב שמחת יום טוב סימן ל' דף קט"ו לדעת בעה"ת והביא מ"ש הכנה"ג בסימן זה דאין טוענים ליורשי' טענ' דקי"ל עיין שם ואם כן הכא נמי גבי פסק דין אפילו נימא דהלוה נאמן לומר פרעתי כיון דאינו זוכה אלא מחמ' שהוא מוחזק ויכול לומר קי"ל אין טוענים ליורשים כן אבל לא ראה הרב שמחת יום טוב דברי ה' כנה"ג בסימן רמ"ו שכן דעת מהרש"ג והרב תמה עליו מנ"ל הא ודעתו דאפילו למוחזק עצמו בית דין טוענים בשבילו קי"ל וכל שכן ליורשים וכן כתב בסימן כ"ה עיין שם ובתשו' סימן נ"ז דחה מי שר"ל כן עיין שם וכ"כ עוד בתשובות ח"ב סימן ס' עיין שם גם הרמב"ן במלחמות בסיף פרק כל הגט גבי המלוה מעות את הכהן וכולי השיג על הרז"ה וז"ל ועוד דאם כן אפילו בבית דין נמי צריך ליטול רשות שמא יהיו טוענים פרעו אבינו שהטוען אחר מלוה בבית דין פרעתי נאמן כדאמרינן בפרק קמא דמציעא בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו וכשאמר גובה מהמשועבדים ולא מ"ל פרעתי ה"מ דלא ציית לדינ' א"נ איתברר דלא פרע כדפירש רבי' הגדול התם ועוד שאם מן הדין מלוה בפני בי"ד נמי כמלוה בעדים דמיא ולא אמרו אלא במעשה בית דין שחייבו אותו לפרו' שכיון שנתעצמו בדין ונדונו על פיהם יש לה קול אבל לא במלוה בבית דין וכו' עכ"ל הרי דסביר"ל דאינו נאמן לו' פרעתי נגד מעשה בית דין מיהו משמע דאם נאמן הוא הכא נמי טוענים ליורשיו וכבר הוכיח בפרק הגוזל בתרא דטועני' להם כל מה שהיה אביהם יכול לטעון אפילו טענה דלא שכיחא ול"ד קאמר שמא יהיו טוענים פרע אבינו דאפי' לא טענו הם בית דין טוענים בשבילם וכן מ"ש שם וז"ל ואפילי תאמר כאן עשאו כמלוה בשטר מפני התקנה אם כמלוה אחרת היא זו לא יהא אלא דנקיט שטרא אי טעני פרעי מי לא משתבע וכו' עיין שם ל"ד אי טענו פרעי דהנפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה דטועני' בשבילם אלא אם כן מודים או טענו לא לוה אבינו דגוב' המלוה בלא שבועה:.

ו' דאנן טעני' להו וכו' הטור כתב דאם אין טוענים נוטלים יורשי המלוה בלא שבועה לפי שאין טוענין ליורשי הלוה לחוב ליורשי המלוה והרמ"ה כ' דאפי' לא טענו אנן טעני' להו והכי נמי מסתברא וכ' הפריש' דנראה דה"ד כשיש רגלים לדבר שחייב לו כגון שהלוהו בפני עדים אלא שאין יודעים אם פרעו וכו' עיי"ש וכי האי גוונא אמרינן בפרק הכותב ביתומים מן היתומים הנפרעים בשבועה אר"י ל"ש אלא שאמרו היתומים א"ל אבא לייתי ופרעתי אבל אמרו א"ל אבא לא לויתי אף בשבועה לא יפרעו וכ' המפרשים דס"ד דוקא אומ' לויתי ופרעתי כיון דאיכא רגלים לדבר אינו נאמן אפי' בשעת מיתה אבל באומר לא לויתי כלל נאמן והתם מפ' אדרב' כל האומר לא לויתי כאימר לא פרעתי דמי משום דמלוה בשטר היא אבל במלוה על פה מחלקין כן דאם אין רגלי' לדבר שלוה לא יפרעו אבל כשיש עדים שלוה כיון שיש רגלים לדבר אין טוענים ליורשים כמא פרע ומדלא מוקמי' מתני' במלוה על פה משמע דאם לא טענו נוטלים יורשי המלוה בלא שבועה ואם טענו אין נוטלים אף בשבועה אבל הרמ"ה והטור סבירא להו דאפילו יש עדים על הלוא' ולא טענו הם אנן טענינן להו שמא פרע ופ' מרן כותיהו ובמלוה בשטר כתב הטור סי"ח בשם בעל העיטור שאין צריך לישבע שלא נפרע אלא אם כן טועני' יורשי הלו' אבינו א"ל שפרע לכם אבל אם לא טענו אין טוענים להם דאין טוענים ליורש במקום שיש חוב ליורש אחר מסתברא כדברי הראב"ד שלעולם טוענים להחזיק הממון במקומו וכתב הפרישה דהיא הדין לענין שאין צריך לישב' שלא נפרעו הם עצמם מאביהם דאין לחשוד אותם מזידי' שנפרעו ותיבעי' אבל כשיורשי המלוה מוציאין שטר חוב על יורשי הלוה לכ"ע אפילו לא טענו הם טועני' נגדם שמא פרע אביהם לאביהם עיין שם באורך אבל הריטב"א בפרק הכותב כתב וז"ל ושמעינן מהכא דיתומי' מן היתומי' לא יפרעו אלא בשבועה אף ע"ג דלא אמרי הנך אישתבעו לן וכתב הרב בעל העיטור דדוקא דטעני אידך א"ל אבא פרעתי כדאמרינן בסמוך הא לאו הכי לא טענינן שאין טוענים ליורש זה לחוב של יורש זה וכו' הרי דמתניתין דיתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה דוקא דטענו יורשי הלוה א"ל אבא לויתי ופרעתי כדאוקי התם אבל אם לא טענו נוטלים יורשים בלא שבועה ולא טעני' להו שמא פרע לאביהם:

ז' דין ג אין נפרעים מיורשים קטנים וכו' ואם יש עליו חובות בשטרות ושעבד להם מטלטלין אג"מ ואחר שלוה מן האחרון לא קנה מטלטלין ולא נשתעבדו נכסים אלא לא' אלא שהא' הגיע זמנו ליפרע והאחרון לא הגיע זמנו ואין בנכסים כדאי לשניהם כתב הרדב"ז ח"ב סימן ע"ט דודאי הנכסים נשתעבדו אלא לא' ולא אמרו אין נפרעין מנכסי יתומים עד שיגדלו אלא לתועל' היתומים שמא יביאו ראיה אבל לא להפסיד את המלוה שקדם ולזכות האחרון שלא נשתעבדו לו הנכסים ואם כן הדין הוא דשיעור החוב של הא' מניחים אותו בבית דין והשאר נותנים אותו לב"ח האחרון וכשיגדלו היתומים אם מצאו ראיה שפרע אביהם נותנים אותו לאחרון לתשלום חובו ואם לא מצאו ראיה נותנים אותו לא' שקדם ע"ש ונראה דאם אין תועלת ליתומים כלל דאפילו ימצאו ראיה שפרע אין בנכסים אלא שיעור חוב האחרון נותנים לב"ח שקדם והשאר נותנים לאחרון ואין צריך שימתין עד שיגדלו היתומים ועיין בהרב כנה"ג בסימן ק"י:

ח אין נפרעים מנכסי יורשים קטנים וכו' דוקא בנכסי יתומים ודאי אמרו אבל מפני חששא של יתומי' כגון ששמעו בו שמת נזקקין הר"ן בתשיבות ומהראנ"ח חלק ראשין סימן ט"ו עיין שם ומהר"ם אלשיך סי' קל"ז עיין שם.

ט' גובה מיתומים קטנים באחד משלשה דרכים וכו' אם יש עדים שחייב מודה או מת בנדויו או בתוך זמן ומשמע דגובה מהם בלא שבו' כמו ביתומי' גדולים וכן כתב בהדיא הרב חקות הדיינים סימן ק"י עיין שם ועיין בתוספות דגיטין דף ג' בד"ה יתומי' וכו' ומ"ש בסי' ק"י:

יו"ד גובה מיתומי' קטנים בא' מג' דרכים וכו' כתב מהרש"ך ח"ב סימן קי"ז על א' ששלח סחורה לחבירו למוכרה לו ולקחה לעצמו בערך שרצה וכששמע ראובן נתקוטט עמו ובין הקטטה מת השליח וז"ל דאפי' הם יורשים קטנים היו מחוייבי' בפירעון דהלכה רווחת בישראל בא' מן הדרכי' שגובים החוב אפילו מן הקטן הוא איכא שהיתה ההלואה לזמן ועדין לא הגיע זמנה וזה דומה לו כיון שבהיותם מדיינים מת אבל אם עבר הזמן שהיה א"ל שפרעו טוענים ליורש ע"ש וה' משפט צדק ח"ב סי' ל' כ' דאינן חייבי' מאחר שאין עדים שלא זזה ידם מתוך ידם דאולי ראה ושאל ליודעי' ואמרו שאין לו דין ע"ש ונר' כדברי מהרש"ך דאינו נאמן לומר חזרתי פרעתי כדאמרי' מי יימר דמחייבו לי רבנן וכה"ג כתב מהרימ"ט ח"א סי' ק"ה דסברא גדולה דהלואי שיפרע אחר שפסקו דינו שכמה פעמים מתוך שבני אדם מתעצמים בדין ומעכבים את המעות באים לידי פשרה ע"ש וכ"כ מהראנ"ח ח"ב סי' ע"ש וא"כ גובים אפי' מהיורשי' וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' צ' והביאו הכנה"ג סי' ע"ח אות י"ב דחוב שאינו מבורר חזקה דלא פרע וגובה מהיורשים ע"ש:

י"א צריך שנתקבל העדות בחיי אביהם וכו' ואם קבלו בפני הקטן אין דנין ע"פ וכ' מהרש"ג בס' משפטים ישרים סי' נ"ד דאפי' למ"ד דאם קיבלו שלא בפני בע"ד בדיעבד מהני ה"ד אם הבע"ד הוא גדול אבל קטן לא דכל הראוי וכו' ע"ש אבל מהראד"ב בס' לחם רב סי' כ' וז"ל אח"ך באו אלי ואמרו כי באלו השכינים יש בהם אלמנה א' שיש לה יתום קטן וכולי ועתה א"א שאחר שכבר נתקבל העדות זבנה הרי אין לסתור את דינו חדא דגדולי האחרונים כ' שאם קבלו עדות שלא בפני בע"ד עדותו עדות וכו' עש"ב הרי דס"ל דלמ"ד דאם קבלו בדיעבד מהני אפילו קטן וכן דעת מהר"י באסן בתשו' סי' פ"א ע"ש וכבר כתבתי סי' כ"ח שכן נר' מדברי הרשב"ש ומהרימ"ט ונר' מדברי מהראד"ב ומהר"י באסן דלמאי דקי"ל דבדיעבד אין דנין ע"פ אותו עדות אפי' כבר דנו סותרים דינו אבל מהר"ם מפדאוה סי' ע"ג כ' דאם כבר נפסק הדין ע"פ אותו עדות שנתקבל שלא בפני בע"ד לכ"ע אין סותרין הדין והיינו דכ' דלא הוי עדות לדון ע"פ ר"ל לדון לכתחילה אבל אם כבר דנין אין חוזר הדין בשביל זה ע"ש ומהרש"ג בתשו' שם גמגם בנ"ד כיון שעדין לא הוציאו הממון מיד המוחזק אע"פ שגזרו לתת לו חלק ירושתו והנתבע לא רצה לתת משום שטוען שנתקבל העדות שלא בפניו א"כ לא הוי כדנו כבר כיון שעדין לא נתקיים דינם שלא הוציאו ממון מיד הנתבע וחלק עליו ה' הפוסק ע"ש והכנה"ג בסי' כ"ח הגב"י אות כ"ח נסתפק בזה ע"ש ונר' שזה תלוי במחלוקת בסי' כ"ב בקבל קרוב ופסול דרוב הפיסקים ס"ל דלאחר שנפסק הדין אפי' לא הוציאו ממון אינו יכול לחזור וה"נ כיון שנפסק אפי' לא הוציאו ממון אין סותרי' אותו אבל למאי דבעי התם הוציאו ממון ה"נ דוקא אם נפסק הדין והוציאו ממון אין סותרין להוציא ממון מהמוחזק עיין שם בהש"ך סק"ו ועי' בתשו' הכנה"ג סי' י"ט:

י"ב צריך שנתקבל העדות בחיי אביהם וכו' כ' מהרש"ל בפ' הגוזל בתרא סימן ו' אם נתן כת"י מחיים ואח"ך הודה סמוך למיתה בפני עדים שהוא חייב אין זה חשוב קבלת עדות בפני היתומי' משום דהחוב מכח הכת"י הוא אלא שאנו חוששין לפירעון וכשהב"ד רואין ההודאה שלא פרע ממילא הם חייבים וכ"ש בשטר שנתקיים בב"ד והודה סמוך למיתתו דמקבלין העדות ונזקקין להם וכ"כ מהרש"ך ח"ד סי' פ"א דאם השטר נתקיים והודה סמוך למיתה מקבלין ממנו הערות ע"ש וכבר ה' בהג"ה חלק על מהר"י קריאון בזה ע"ש ולא זכר דברי מהרש"ל ומהרש"ך ע"ש אבל מצאתי להרשב"א בחי' לקמא והובא בס' א"ז ד' ט"ל שכ' וז"ל ואע"ג דאמרי' בערכין דכשחייב מודה או שמתוה ומת בשמתיה נזקקים ונ"ל דכשחייב מודה בפני ב"ד או בפני עדים ואמר כתבו וחתמו דמשעה שכתבי הוי כמי שנחקרה עדות ואי משום קיום עדותם הא אמרינן בפ' הגוזל קמא דמקיימי' את השטר שלא בפני ב"ד והא דקי"ל נמי במת בתו"ז נזקקי' וכו' ההיא נמי במלוה בשטר היא עכ"ל נר' בהדיא דאפי' במלוה בשטר אין מקבלין עדות על הודאתו אא"כ הודה בפני ב"ד או בפני עדים וא"ל כתבו וחתמו דמשעת כת"י נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד וכן מצאתי לו בתשו' ח"ב סי' שס"ד שכ' וז"ל מי שהניח בנים גדולים וקטנים ויצא עליהם שט"ח שהיה אביהם חייב וכו' נזקקין לנכסים גדולים וכולי אבל לנכסי קטנים אין נזקקין ואפי' יודו הגדולים לב"ח שהם יודעים שלא נפרע החוב וכו' שאפי' באו עדים ואמרו בפנינו הודה לו בשעת פטירתו אין מקבלין מהם שאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד וכולי עכ"ל הרי דס"ל דאין מקבלין העדות שהודה על חוב שבשטר הפך מהרש"ל ומהרש"ך והכנה"ג ועי' בס' משפטי שמואל בסי' קכ"ה:

י"ג ואם הם גדולים והוציא עליהם שטר מקויים וכולי כ' הרשב"ץ ח"ג סי' קפ"ד דאם השטר בעש"ג נר' דאם עבר הזמן בחיי הלוה הפסיד המלוה לפי שכך הוא דיניהם וא"כ לא היה הלוה חושש שאם פרעו שיכתוב לו שובר שהיה סומך שאם יתבענו המלוה בדיניהם הוא נאמן לומר פרעתי וכו' ע"ש וזה דעת הראב"ד בהשגו' פ' כ"ז מה' מלוה דשטר בעש"ג וחותמי גויהם אינו גובה ממשעבדי דלית להו קלא א"כ אפשר שנפרע ולא תבעו בל הרמב"ם ס"ל דגובה מב"ח ואינו יכול לומר פרעתי וכ' המ"מ דשטר גמור לא לכת"י ע"ש וכן פסק הרשב"ש סי' קס"א:

י"ד צריך לישבע כעין של תורה וכו' כדין המלוה שבא לגבות מהלוה וטוען השבע לי שלא פרעתיך דצריך לישבע בנק"ח וכיון שבא לגבות מהיורשים אע"ג דלא טעין אנן טעני' להו הסמ"ע וכ"כ רש"י בכתובו' ד' פ"ז ובגיטין ד' נ' טעם זה ע"ש וה' פני יהושע בחי' בפ' הכותב הק' על רש"י דהא בטענת השבע לי אם מת המלו' ולא נשבע גובים יורשיו בלא שבועה ואלו דנפרע מנכסי יתומי' ומת קודם שנשבע קי"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו אלמא לאו מה"ט הוא ע"ש וזו מחלוקת האחרוני' דמהרא"ש סב"ל דאפילו לא טען הלוה בחייו למלוה השבע לי אנן טעני' ליורשי' שהיה אביהם טוען כך ומצריכו שבוע' ואין אדם מש"ל אבל רוב האחרונים ס"ל דאפילו טען הלוה למלוה השבע לי ולא הספיק לישבע עד שמת לא אמרי' אין אדם מש"ל ומ"ש עוד וז"ל ועוד דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים וקי"ל חזקה אין אדם פורע בתו"ז ואם כן אין יכול לטעון השבע לי אלא ע"כ דשבועת היתומי' לאו משו' טענ' אביה' אלא משו' חשש צררי ושוב' וביתומי' ולקוחו' חיישי' טפי לפירעון ולשובר ונר' דגם רש"י ס"ל דטעמא משום חשש צררי ושובר אלא דס"ד דבשטר לא שייך ה"ט דא"כ שטרך בידי מ"ב לכך הביא ראיה דאם הלוה חי וטען השבע לי צריך לישבע אלמא לא אלימא הך סברא דשטרך בידי מ"ב ומ"ה החמירו ביתומים ולקוחות וטעני' להו חששא דצררי ושובר ע"ש וליתא דל' בפ' הכותב ובפ' הניזקין והסמ"ע מוכחי בהדיא דטעני' ליורשים וללקוחות מה שהיה טוען אביהם השבע לי ואם משום חשש שוב' או צררי אפילו בשבועה אינו גובה ועיי' בתשו' הכנה"ג סי' נ"ח שדחה דברי מהר"י איסקפ' דסבר הכי:

ט"ו דין ד' החצי יש לו דין מלוה ונשבע וניטל וכו' כתב מהרימ"ט ח"א סימן ס' דאם טען החזרתי הכל אינו נאמן אפי' על מחצה דפקדון שהיה יכול לטעון נאנסו דאין זה מגו דאינו רוצה להפסיד כלום והביאו הכנה"ג אות ל"ה ע"ש ונר' משום שתופס דלא אמרינן מגו לחצי טענה וכבר כתבתי בסי' פ"ב בדיני מנו שזה דעת התוס' בכתובות ד' ט' בד"ה לא וכו' ובמציעא ד' ק"י בד"ה א"ל וכו' ובבתרא ד' ל"ג בד"ה ואי וכו' והרמב"ן בחי' שם בפ' י"ן והר"ן בפ' האומר דקידושין וגם התוס' בפ' י"ן ע"ש אבל מדברי הרמב"ם בפי"ו מה' אישות ומרן בא"ה סי' ק' סי"א מוכח דס"ל דאמרי' מגו לחצי טענה עש"ב וא"כ עכ"פ אין מוציאין מיד המוחזק ואפי' טען החזרתי הכל נאמן על חצי הפקדון במגו דנאנסו.

ט"ז והחצי אינו נוטל וכו' כ' הכנה"ג אות ל"ד דאם היתומים מודים בפקדון לא טעני' להו מידי כמ"ש בסי' ק"א ע"ש והרואה בדברי ה' בסי' ק"א מבואר שהסכי' דאפי' מודים היתומים בפקדון טעני' להו ולא אמרי' דאין ס' מוציא מידי ודאי שמה שאנו טועני' ליתומים טענת בריא חשבי' לה תדע דהא תנן הנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה משום דטעני' שמא פרע ואי טענת ספק חשבי' לה הא אין נשבעין על טענת ספק עש"ב ואין זה ראיה שהרי כ' הרא"ש בריש בתרא ז"ל ולהכי נמי אמרי' טעמא משום צררי ולא משום פירעון דחשש פירעון אינו מספיק אלא ענין שבועה ולא לדחות הפירעון עד שיגדלו משום וכו' ע"ש אלמא טענת פירעון מהניא לענין שבועה ולא לדחות הפירעון דלא חשבי' לה ודאי לדחות הפירעון וה"נ אע"ג דטעני' שמא פרע לחייבו שבועה לא טענ' להפסידו ועיין בתשו' ה' ח"א סי' נ"ח ד' מ"ט ע"ב שחי' כן ולמדו מדברי בעה"ת ש' י"ד אלא שכתב דה"ט דאין נפרעין מנכסי הלוה שלא בפניו אפי' בשבוע' לדעת ר"ח דחשיבה טענת ודאי או משום דליכא הפסד לגמרי אלא עד שיביא ראיה ע"ש וא"נ דהא ביתומים קטנים מהניא טענת פירעון לענין שבועה ולא לדחות הפירעון עה שיגדלו אלמא אע"ג דאיכא הפסד לגמרי אלא לזמן לא טעני' וה"נ דכותה וה' עדות ביעקב סי' ס"ז ד' קע"ה ע"ד הביא ראיה מדתנן בפ' חזק' הבא מחמ' ירוצה א"ץ טענה דאנן טועני' לו שאביו לקחה וא"א דטענת ספק חשבי' לה איך מוציאין הקרקע מחזק' מרא קמא ומוקמי' לה ביד היורש הא כל חזקה שאין עמה טענה ל"ש חזקה אלא דטענת בריא חשבי' לה ע"ש ולית' דבפ' חזקת ילפי' לה משור מועד דבחזק' ג' שכי' נפקא מרשו' מוכ' וק"ל ברשו' לוקח ופרכי' אלא מעת' חזק' שאין עמ' טענה תהוי חזקה ומשני טעמא מאי דאמרי' דילמא כדקאמ' השתא וכו' ע"ש אלמא אדרבה היא בחזקת מי שבידו לא שצריך טענה ולכך טועני' ליורשי' דהא לא טעני' ליורש אלא להחזיק ולאו להוציא כמו שנוכיח לקמן דין ט' ע"ש א"כ ע"כ התם לא חשיב להוציא כיון שהיורש מוחזק בה וכ"כ ה' גו"ר בא"ה כלל ד' סי' ט"ו דעיקר הך מילת' דטועני' ליורש תנן לה בח"ה הבא מחמת ירושה א"ץ טענ' והתם מיירי לזכות בקרקע שכבר הוחזק לו והיא תחת ידו ולא להוציא מאחרים בטענה זו ע"ש וכן מוכ' בבתרא ד' ל"ב ע"ב דחשיב מוחזק ולא מוציא ורוב הפוסקי' ס"ל דאפי' לא החזיק ג' שנים כדלקמן סס"י קמ"ו ע"ש בהש"ך ועוד נעלם מהם מ"ש התוס' בבתרא דף ל"ג בד"ה מגו וכו' וז"ל תימא מה דעתיה דרבב"ש דאפי' אי טעין לקוחה היא בידי שבוע' היסת לעולם צריך וכו' ויש לומ' דאין נשבעין שבוע' היסת אלא היכא דטעין בריא אבל הכא לא טענת בריא היא שאין ודאי ליתומים וכו' עי"ש ובעה"ת ש' י"ד ס' ו' הביא תי' זה וכ' ואיכא מ"ד כיון דנפק עלה קלא דארעא דיתמי הוי טענת היתומי' כטענ' בריא וכו' ע"ש אלמא טענת היתומים בעלמא טענת שמא מקרי ואין משביעין עליה ונר' דס"ל דדוקא שבוע' היסת אין נשבעין על הספק דלא נתקנה אלא על טענ' ודאי אבל שבועת המשנה אפי' על הספק ולכך הבא ליפרע מנכסי יתומי' צריך לישב' וגם הרא"ש שם שכ' דכל דמצי אבוהין למיטען ולהשביע טעני' ליתמי ומשביעין אפי' בשמ' אפשר דלא חשיב לה טענת ודאי אלא לחיוב שבוע' כמ"ש מיהו בעל העיטור בדיני המחאה ד' פ"ד כ' וז"ל וק"ל א"ה מלוה ע"פ היא דירמי לא ידעי אי פרע פרוע וכו' אלמא אין ספק מוציא מידי ודאי אלא ספיקא דיורש כודאי דמי וכי היכי דאבוהון מהימן משום מגו יורש נמי מהימן כדאמרי' בכתובו' ההוא דעשאה סי' וכו' ע"ש הרי שכ' דספיקא דיורש כודאי דמי וכ"כ ראב"ן ד' ל"ו ע"ב וז"ל וא"א שאפי' בטענת ספק יכולים לדחותה דטענת ספק דיורשים כטענת ודאי דאבוהון דמי וכו' ע"ש וכ"כ הריב"ש סי' ק"י הובא בב"י סי' רנ"ג ע"ש גם הרא"ש בפרק האשה שנתארמלה כ' וז"ל ומתני' אתיא כר"ג משום דהוין בריא ובריא יא ואלמנה נמי חשבי' טענת היורשי' בריא כיון דטעני ליתמי כל מאי דמצי אבוהון למטען ע"ש וכ"כ בס' א"ז בשם שיטה ישנה וז"ל בירושלמי בעי ניחא נתגרשה נתאלמנה מי יעורר היורשי' והלך אחר הרוב ורוב הנשי' בתולות נישאות זאת אומרת אין הולכין בממון אחר הרוב וה"פ ניחא נתגרשה שהוא יכול לטעון אלמנה נשאתיך בברי אבל נתאלמנה מי יאמר בבריא דאלמנה נישאת ומשני היורשים וכו' כלומר אנן נטעון בשבילם וכו' והא דמוקמי' מתני' אפי' כר"ג ומודה ר"ג בבריא ובריא וכו' כיון דטועני' ליתומים כל מאי דמצי אבוהון למיטען כבריא חשבי' לה וכ"כ הריטב"א ע"ש הרי ספק דיורש כודאי דמי אם כן אפי' היתומים מודים בפקדון טעני' להו ולא אמרינן אין ס' מוציא מידי ודאי וז"ל הרמב"ן בחי' לבתרא דף ל' וכדומה לזה המפקיד אצל חבירו בעדים ומת ותבע המפקי' את היורשים והודו שהוא בידם מן אביהם דליכא עדים ולא ראה הוא מי לא טעני' להו אנן מאי דמצי אבוהון למיטען החזרתי ולקחתי ממך דהוא נאמן במגו דהחזרתי ואעפ"י שהם מודים בפקדון וכו' ע"ש אלמא אפי' היתומי' מודים בפקדון טועני' להם ולא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי ועיין במהרימ"ט חלק א' סימן ט"ל שהוכיח דאם הפקיד בעדים והם מודים בפקדון (א"ה עכ"מ):

וראיתי להרב קרית מלך סימן י"ט שהקשה דאכתי בנדון הרא"ש אמאי לא טעני' לאלמנה כמו שטוענים ליתומים וכל שכן דאלמנה תפסה מכח היתומים שהם חייבים בכתובה ומהר"י נבון סימן ך' כ' דליתומים הוא דטוענים ולא להאלמנה אבל כשהיא תופסת מכח היתומים טענין לה ונדחק בתשו' הרא"ש עיי"ש ובאמת שכן הרב משפט צדק חלק ב' סימן ט' דף קכ"א ע"ד דסבירא ליה דטוענים ליורשים ולא להאלמנה עיי"ש וכן דעת הרב פני משה ח"א סימן צ"ג דהכא נמי טוענים להאלמנה להחזיק מה שבידה אפילו נגד היורשים והיינו כמ"ד דטוענים ליורש להחזיק מה שבידם אפילו לחובת יורשים אחרים כמו שפסק הרב בח"ב סימן צ"ז עיי"ש והכא נמי טוענים לאלמנה אפילו לחובת היורשים וכן כ' הרשב"א סימן תתקצ"ו בבן שהוא נושא ונותן בתוך הבית והיו שטרות יוצאות על שמו ומת האב והבן דהדין עם האלמנה אף על פי שאלו היה קיים עליו להביא ראיה כמו בא' מן האחין שמת עי"ש וכן כתב הרשב"ש בסי' תמ"ב בפקדון דטוענים לאלמנה ועיין בהש"ך בסימן צ"ט ס"ק י"ג שכתב הב"ח דין יורש וליקח יש לו דטעני' ליה וצריך לישבע אף בשמא עיין שם.

י"ז או שמת בתוך הזמן וכו' כתב הרב פנים מאירו' ח"ב סימן י"ז על נאמן הקהל שמת ויש ביד הקהל כתב יד הנאמן שיש תחת ידו מעות הקהל כך כך וכך דדינו כשטר כיס דאם אין היתומים יכולים לטעון שהחזיר כגון שהודה אביהם שלא החזיר או שמא בתו"הז חייבים ולא טענינן להו נאנסו ואם כן בנ"ד שמנהג העיר שהנאמן מתמנה על פה הקהל מכך שנה תמימה וכל הכנה מעות הקהל בידו ובסוף השנה הוא נותן חשבון והוי כמת בתוך זמן הפקדון עיין שם ונראה שזה תלוי דבסי' ע"ח קי"ל דבפקדון נאמן לומר שהחזיר אפילו בתוך זמן וא"כ הכא דהפקדון הם בידו אפילו בתוך זמן נאמן לומר שהחזיר אבל אם הוא משתמש במעות ונהנה מהם אינו נאמן לו' שהחזיר בתוך הזמן עיין שם בהש"ך והרב הנזכר כתב טעם אחר כיון דמעות הקהל בידו ומשמש בהם כרצונו נעשה עליהם כש"ש כמבואר בסימן רצ"ב גבי שלחני וכיון דחייב בגניבה ואבידה ואינו יכול ליפטר אלא בטענ' נאנסו הא קיימא לן דאם הוא במרום שעדים מצויים אינו נאמן לומר נאנסו וכיון שאף בעיר היה לו קול א"כ אין טועני' ליתומים מה שלא היה אביהם יכול לטעון עיין שם וכבר המש"ל בפרק כ"א מהלכות מלוה בתשובות וז"ל והטעם הב' שכתב כת"ר דלא מהני מגו דנאנסו דאם היה במקום ראויים צריך להביא ראיה וכו' אני תמיה שדין זה דבמקו' רואים אינו נאמן הוא באומר במקום פלוני נאנסו ואותו מקום יש רואים מ"ה אינו נאמן עד שיביא ראיה אבל כשאנו מאמינים אותו בטענה אחרת במגו דנאנסו אנו או' מגו דאי בעי אמר נאנסו במקום דליכא רואים וגדולה מזו כתב מהרימ"א סימן פ"ט דאפילו אם מקום האונס יש רואים נאמן לומר נאנסו מנו דאי בעי אמר בתוך מבואות האפילות נאנסו וכו' ע"ש והכא נמי טועני' ליורשי' שנאנסו במקום דליכא רואים או שהחזיר במגו דנאנסו במקום דליכא רואים ואם כן (א"ה עכ"מ): י"ח אין טוענים להם שנאנסו וכו' כן הוכיחו התו' והרא"ש בכ"מ ומהר"ם בתשובות הארוכות סי' ועיין בספר א"ז לכתובות דף כ"ה שכן דעת תר"י בשם רבם וכן תפסו הריב"ש סימן קצ"ה והרשב"ץ ח"א סימן נ"ב והרדב"ז ח"א סימן צ' וסימן קמ"ג וסי' קמ"ח ומהריב"ל ח"א סימן צ"ג והמבי"ט ח"א סימן קי"ט וסי' ק"מ ומהרש"ך ח"א סימן רל"ו עיין שם ועיין בב"י שכת' הר"ן שהרי"ף והרמב"ן חולקים וכתב ה' תורת חיים בפ' המוכר את הבית ונראה דסביר' לי' דאף על גב דלמאי דס"ד דפליגי בדר"ח צ"ל דלא טענינן להו נאנסו מ"מ לפי המסקנא א"ל דטעני' להו נאנסו ופליגי בטענ' נאנסו כמו בטענת החזרתי דדייני גולה סבירא להו א"א דנאנסו מימר הוה אמר ודייני א"י סבירא להו אימיר דמלאך המות הוא דאנסיה עיין שם אבל בספר א"ז לבתרא שם כתב הראב"ד דהכא מיירי ביתומים גדולים שבאו בטענת עצמם החזירו אבינו לך דהשתא הם מודים דלא נאנסו מר סבר אמרינן מגו ומר סבר לא אמרינן מגו דא"ל שטרך בידי מא בעי ודחי' לכ"ע אמרינן מגו ואם טען הוא החזרתי נאמן במגו והכא פליגי מ"ד גובה כולו ס"ל א"א דפרעיה הוה אמר בעדים וא"כ בחובה דידהו מהמני' להו שלא נאנסו ובחזרה לא מהימני מדלא אמר בעדים וכן תי' הר"ן עיין שם וכן כתב הרדב"ז ח"ג סי' קצ"ט עיין שם ומשמע מדברי הראב"ד למסקנא נמי אם טענו נאנסו נאמנים ולא אמרינן א"א דנאנסו הוה אמר בעדי' ונראה דסב"ל דדוקא בפירעון כיון דיכול המפקיד לטעון בריא שלא החזיר ומסייע ליה האי טעמא דשטרך בידי מאי בעי אמרינן א"א דפרע הוה אמר בעדים כן מה שאין כן בנאנסו דלא שייך האי טעמא אבל הרז"ה שם כתב בשם אחרים דטענת נאנסו לא טענינן להו מהאי טעמא דא"א דנאנסו הוה אמר משום דהא טענה שאין המלוה יודעה ואין הלוה יכול לסמוך על ידיעתו של המלו' אבל טענת החזרתי הלוה סומך על ידיעתו של המלוה ומתרשל באמירתו עד שעת מיתה ובשעת מיתה א"ל מ"ה דאנסיה וכולי עיין שם הרי דסבירא ליה דלכולי עלמא אין נאמנים לומר נאנסו וא"א הוה אמר ודוקא בטענת חזרה סברי דייני א"י ואמרינן מ"ה אנסיה:

ומ"מ דעת הריף והראב"ד והרמב"ן והר"ן דטוענים ליורשים וללקוחות נאנסו וכל טענה דלא שכיח' וכן כתב הרא"ה והנ"י בפרק הגוזל בתרא עיין שם וכן פסק הרדב"ז ח"ג סימן קצ"ט ושכן דעת הרמב"ם בפ' ז' מהלכות שלוחין שכתב אף על פי שלעולם טועני' ליורש עיין שם ועיין בתשובות הכנה"ג ח"א סימן כ"ח שכתב בשם מהרשד"ם והרב משפט צדק שכן ראוי לפסוק וכ' וז"ל ומיהו מהרימ"ט סימן ע"ב כתב דהרי"ף והרמב"ן לא פליגי אלא במלתא דלא שכיחא לא טענינן ליורשים אלא דס"ל דנאנסו שכיחא עיין שם וליתא דהרמב"ן בס' תמים דעים סימן רכ"ו ובמלחמות פרק הגוזל בתרא והנ"י בשם הרא"ה שם דחו הראיות והוכיחו דאפילו מלתא דלא שכיחא טעני' ליורשיו כל מה שהיה אביהם יכול לטעון ע"ש ומהרשד"ם בתשו' הביא דברי הנ"י עיין שם וכבר זכר הרב משפט צדק שם דברי הנ"י בשם הרמב"ן והרא"ה ע"ש ומהרימ"ט עצמו שם סימן קי"ב חזר בו ורביא דברי הרמב"ן וכ"כ בחח"מ סימן ק"ך עיין שם וז"ל בעל העיטור דף פ"א ע"ב ורבי יעקב אומר דנאנסו לא שכיח וקלא א"ל ולא טעני' להו לירמי מידי דמיחזי כשיקרא ולא נהירא לן דאין לך מיחזי כשקרא מהא דכתב תלם א' עשיתי לך עכ"ל וכן כתב הרב עדות ביעקב סימן ס"ו דהיינו דוק' היכא שהמפקיד בא להוציא ממון שהוא ידוע שאינו שלו כגון מטלטלין וקרקעות שירשו היתומים אבל אם בא להוציא ממון שהוא ספק אם הוא חלק הפקדון לכ"ע לא טעני' להו נאנסו והסכים עמו הרב שמחת יום טוב סימן ל' ד' קט"ו עיין שם וא"נ כן מדברי הרמב"ן בספר תמ"ד בסי' רכ"ו והנ"י בפרק הגוזל בתרא שכתב לתרץ לדעתם מעש' דר' מיאשא בפרק הכותב והתם בא להוציא הפקדון עצמו והוכיחו עוד דטעני' להו מלתא דלא שכיחא כדמק' בסוף פרק המקבל והא רבא אפיק זוגא דסרבל' וספר' דאגדת' מיתמי בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר ולא מתרצינן שאני התם דאין טוענים ליתומים שהוא רחוק ע"ש אלמ' אפילו בא להוציא הפקדון שאינן ודאי של אביהם טענינן להו מלתא דלא שכיחא והרב שמחת יום טוב סימן י"ט הכריע חילוק זה מדברי הרשב"א דבתשו' שהביא מהרשד"ם סביר"ל דטוענים נאנסו ובספר א"ז לבתרא כתב בשם הרשב"א שהסכים דטענת נאנסו כיון דלא שכיחא לא טעני' להו וכן כתב הר"ן בשמו אלא דבתשו' מיירי דודאי אין הפקדון בעולם דהמפקיד בא להוציא ממין שהוא בחזקה לכך טענינן נאנסו אבל בחי' מיירי בבא להוציא נכסים שיש בהם ספק אם יש חלק הפקדון דלא בא להוציאו ודאי ממון היתומים אין טוענים עיין שם וליתא שהרי הרשב"א בחי' לגיטין דף ט' כתב בשם ר' דאין טוענים ללקוחו' וליתומים טענת מזוייף משום דלא שכיחא כמו שאין טועני' להם נאנסו מהאי טעמא והסכים הוא דטוענים להם מזוייף מהאי טעמא דלא שכיחא בשטר כיס עיין שם באורך אלמא אפילו בא להוציא ממון היורשים שהוא בחזק' לא טעני' טענה שאינה שכיחא ועוד דמהרשד"ם בתשו' שם הוכיח עוד דהכי סבירא ליה להרשב"א ממ"ש הר"ן בשמו בפרק בתרא דכתובות גבי ההיא דעשאו סי' לאחר עיין שם אלמא אפילו בא להוציא ממון שהוא ספק ואינו ודאי של היורשים טענינן להו.

וראיתי לה' פ"מ ח"א סי' צ"ג דלא טעני' ליורשי' טענה דלא שכיחא דרובא דרבוות' הכי ס"ל וכן פסק מהריב"ל ע"ש ואיברא דהרוב ס"ל דטעני' להו כל מה שאביהם יכול לטעון והם הרי"ף והרמב"ם והראב"ד והרמב"ן והרא"ה והר"ן והנ"י וכן הסכים הרדב"ז ומהרשד"ם וה' משפט צדק ועי' בהש"ך סי' ס"ב ס"ק ט"ו שכתב דטענה דלא שכיחא כלל לכ"ע לא טעני' וכ"כ ה' משפט צדק ח"ב סימן ע"ג דכ"ע מודים בטענה רחוקה עיין שם וא"נ כן מדברי הרמב"ן והנ"י שם אלא כל שטענה שאביהם נאמן בה טועני' להם וכ"כ מהרח"ש ח"א סי' ל"ב ע"ש וכ"כ מהר"א ששון סימן ק"ל דאפילו טענה שהיא רחוקה מן הדעת טעני' להו וכ' ה' שמחת יו"ט סימן ל' דנר' מדבריו דה"ד שהיתומים עצמם טועני' כן אבל אנן לא טעני' להי וכן הבין ה' מח"א בה' גביית חוב סימן ה' ע"ש וא"נ כן מדברי מהרא"ש שכתב וז"ל הן אמת שמתוך דברי בעה"ת וז"ל אבל טעני יתמי דלא כתב ידיה דאבא הוא וכולי דמשמע דוקא שהם טוענים כך אבל אנן לא טעני' להו מ"מ המעין שם יראה דמה שטועני' היתומים דלאו כת"י דאבא הוא לא דקטעין בריא אלא דשמא הוא שטועני' כך שהרי כתב בסו"ד ומשתב' היסת דלא ידעי וכולי הרי לך בהדיא דאפי' בשמא מהניא טענתו ותו שהרי האח הגדול הוא מאליו ומעצמו טען וכו' באופן דאין ס' דמטעם דלא טעני' להו מילת' דל"ש לאו מלתא היא עכ"ל משמע דלפי טעם א' אפי' לא טען הוא אנן טעני' ליה דכיון דטענת ספק מהניא אין חי' בין טענת היתומים לטענת ב"ד וכ"כ הכנה"ג בסי' ל"ב הגב"י אות י"א דלא מצינו חי' בין טועני' כך בשם אביהם לטועני' ב"ד אלא הכל שוה אם הם יכולים לטעון כך אנן טעני' להו ואי אנן לא טעני' להו הם נמי אין יכולים לטעון וראיה שהרי משטר כיס לא מחלקי' בין טועני' הם בין טועני' ב"ד ע"ש ועי' בתשו' הרדב"ז ח"ג שם שכ"כ וכן מוכח בהדיא מדברי הרא"ש בפרק הכותב במעשה דר' מיאשא שכתב וז"ל ודוקא היכא שהיתומים טוענים שמא אבל אי טועני' ודאי אבא אמר לנו שהיו שלו משתבעי וכולי ע"ש ברש"י וכ"כ מהרימ"ט ח"א סי' נ"ו וז"ל דאפי' היכא דמהימני' לומר א"ל אבא חזרתי ופרעתי אם אין טועני' בבריא שכך וכולי הם אינם יכולים לטעון מספק שטענה אע"פ שהוא ש"מ דמילתא דלא שכיחא הוא שיטעה ע"כ אלמא אין חי' אלא בין טענת היורשים בשם אביהם לטענת עצמם אבל אין חי' טענת היורשים לטענת ב"ד כיון דטענת ספק היא ועי' בתשו' מהר"ם חיון בס' זרע אברהם סימן ד' דף ע"ב שהוכיח כן מפירש"י דפרק הכותב וכן מוכח עוד מדברי הרא"ש בפ' הגוזל בתרא וז"ל ולכך אי טענו טענת בריא שידוע להם שאביהם שלם את הגזילה מהימני אבל בטענת שמא לא וכו' ע"ש:

ובירושלמי ר"פ האשה שנתארמלה גבי אם יש עדים שיצאה בהינימא וראשה פרוע כתו' מאתים אמרי' וחש לומר שמא מוכת עץ אלא כר"מ דר"מ אומר מוכת עץ כתו' מאתים אר"י לא חשו על דבר שאינו מצוי וכ' ה' קרבן העדה מהכא שמעי' דטענה דלא שכיחא לא טעני' ליתמי דאם הבעל קיים וטען מוכת עץ ודאי נאמן כמו באומ' אלמנה נשאתיך כיון שטען בריא וא"ה לא טעני' ליתמי וכן מוכח בגמר' ד' י"ג גבי היא אומרת מוכת עץ וכולי דאמרי' בשלמא ר"א לא קאמר כר"י דמוקי לה כרבנן וא"א הא מתני' דאם יש עדים שיצאת בהינומא וכולי ע"כ כר"מ דאל"כ ניחוש למוכת עץ ולמה יתנו לה היורשים מאתים וא"כ הו"ל לאוקמי מתני' דטענת מאתים ולא כלום אלא ודאי דמילתא דלא שכיחא לא טעני' ליורשי' וכולה מתני' כרבנן אתיא וזו ראיה שאין עליה תשובה ע"ש ועי' בספר א"ז לכתובות שכ' בשם הרמב"ן דקו' הירושלמי דאם נתגרשה נהימני לבעל אם טען כן ואם נתארמלה נטעון הכי בשביל היתומים ור"י מוקי אפי' כרבנן ולא חשו על דבר שאינו מצוי והכי קי"ל ע"ש ונר' דהרמב"ן אזיל לטעמיה דס"ל דכל מה שאביהם יכול לטעון טועני' ליורשים אפילו טענה דלא שכיחא ואפילו אביהם אם טען כן אינו נאמן ומצאתי למהר"ם בתשו' הקצרות סימן קל"א שכ' וז"ל וששאלתם אי טעני' ליתמי דאלמנה נישאת וכו' פשיטא דטעני' וכו' אבל אם יש קול שנשאת בתולה גובה כתובת בתולה דהלך אחר רוב נשים וכו' ואע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב ה"מ נגד חזקה אבל הכא כיין שהממון תחת ידה הולכין אחר הרוב כיון דיש לה קול ואע"ג דפירש"י לעיל ואע"ג דנכסי' בחזק' יתמי מ"מ כדי כתובתה שהם בחזק' לא מפקי' מיניה דאזלי' בתר רובא וחזקה עכ"ל וא"כ ה"נ דמוכת עץ לא שכיחא לא מפקי' דאזלי' בתר רובא וחזקה אבל כבר כתבתי בסי' נ"ח דקיימא לן דלא טעני' ליורשי' טענה דלא שכיחא שכן פסק מרן בסי' ס"ה ומור"ם בסי' ע"ת וכן דעת רוב האחרונים וכ"כ הר' חוות יאיר והר' בתי כהונה ח"ב סימן ל"ז דהכי נקיטי' ע"ש:

י"ט אין טועני' להם שנאנסו וכו' כ' הרדב"ז חלק שלישי סימן קצ"ט דאם טענו ידענו שנאנסו ודאי אינו גובה אלא מחצה אם טענו שמא החזיר נאמני' או שתקו טעני' להו החזיר אבל אם טענו שמא נאנסו נשבע וגובה כולו עיין שם ולא דק דאפי' טענו שמא נאנסו ב"ד טועני' להם שמא החזיר ודוקא טענו בריא שא"ל אביהם הוא שאין ב"ד טועני' להם טענה אחרת וכה"ג כ' הרשב"א בתשו' ח"ד סימן ט"ו ע"ש אבל יש להסתפק אם טענו שאביהם א"ל נאנסו אם מקרי טענת בריא דבסי' ע"ה (א"ה עכ"מ): ך' דין ה' ואם אומר השבעו לי וכו' אם אמר הלוה למלוה השבע לי ולא הספיק לישב' עד שמת ואח"ך מת הלוה נר' דיורשי המלוה גובים מיורש הלוה בשטר שבידם ולא אמרי' אין אמש"ל כמו בפוגם שטרו ומת דאע"פ שאינו גובה אלא בשבוע' בניו נשבעי' שלא פקדנו וכולי וגובי' אפילו מיורשיו ה' קרית מלך רב ח"א ד' צ' ע"ג ע"ש וכבר הכנה"ג בסי' פ"ב אות כ"ד הוכיח כן בשם מהרש"ף והרב דחה דאה"נ אם נתחייב המלוה שבו' ומת אין מורישה לבניו ופוגם שטרו שאני דלא נתחייב שבועה בטענת הלוה אלא ע"י טענת עצמו וכן חי' ה' בסימן זה הגה"ט אות צ"ב לדעת הרא"ש וכן דעת מהר"ם מטראני ומהרש"ך דאפי' בשבועה הבאה ע"י טענת הלוה ומת אמרינן אין אדם מש"ל ומהר"א ששון ס"ל דאפילו לא טען הלוה אנן טעני' ליורש' שהיה אביו טוען כך והיה המלוה חייב שבוע' ואין אדם מש"ל עיין שם אבל הרב הסכים שם דאפילו טען הלוה לא אמרי' בזה אין אדם מש"ל ותמהני שהרי כ' הטור סימן ס"ו סי"ד וז"ל לוקח שקנה מהלוה שט"ח שיש לו על הלוה ומת הלוה אם אחר שלקחו מת נשב' הלוקח וכולי אם הוא חי עדין גם הוא צריך לישב' קודם שיגבה הלוקח וכ"פ מרן שם אלמא אע"ג דהוא צריך לישב' כשמת גובה הלוקח בשבו' ולא אמרי' אין אמש"ל וכ"כ הסמ"ע שם ס"ק מ' והש"ך כתב דאין לשון הסמ"ע מדוקדק דאפילו היה הלוה צווח שפרעו קודם שמכרו דינא הכי וכו' עיין שם ואפ' דס"ל להסמ"ע דאם נתחייב המלוה שבועה בחייו קודם שמכר אמרי אין אמש"ל ופוגם שטרו שאני שלא נתחייב שבו' בטענת הלוה אלא ע"י טענת עצמו כמו שחי' הכנה"ג וכן מצאתי בתשו' הגאונים סימן ע' שכתב במלוה שהיה לו שטר ואין ביניהם חשבון ונכנסו שניהם בב"ד ונתחייב המלוה שבו' ומת בלא שבו' אין יורשיו גובי' כלל ע"ש וזה כדברי מהרא"ש:

והע"ש בסימן פ"ד וסי' זה כתב דלא אמרו הפוגם שטרו וכו' ומת אדם מש"ל אלא דוק' במת בתו"ז הפירעון דאין מוטל שבו' עליו כ"א כשטען עליו הנתב' שישב' לו כמו שפסק מרן בסימן פ"ד דלא היה חייב שבו' עכ"פ אמרי' אדם מוריש שבו' לבניו ונשבעי' ונוטלין והסמ"ע ס"ק כ"ט דחה דאי בתו"ז איירי למה אמרו בגמ' כגון שפוגם שטרו ובתו"ז הא אפי' בלאח"ז נמי משכחת לה כגון המוציא שט"ח על חבירו ועבר זמנו וטען הנתב' השב' לי דלא פרעתיך ומת דיורשיו נשבעי' שלא פקדנו ונוטל וכולי עכ"ל הרי דס"ל דאפילו טען הלוה ולא הספיק לישב' עד שמת לא אמרי' אין אמש"ל וכ"נ מדברי בעה"ת שי"ד ח"ג שכ' על שט"ח במשכונא שהיא מוחזק' ביד המלוה דהראב"ד סבירא ליה דגובה בלא שבו' אחר מיתת הלוה וכן בחיי הלוה וטענו השב' לי דלא פרעתיך א"ץ לישב' אבל בשם הר"י הלוי מצאתי דכיון דמצי לסלוקי בזוזי לא לפרו' קאי ואינו נפר' אלא בשבו' וכן היה דן בה שאם מת הלוה בחיי המלוה ומת המלוה ולא נשב' ואין נאמנות בשטר חוב אין אדם מוריש בו שבו' לבניו ופקע כוליה עיין שם נראה בהדיא דוקא אם מת הלוה בחיי המלוה ואח"ך מת המלוה הוא דאמרי' אין אמש"ל אבל אם מת המלוה ואח"ך הלוה אם לא טען הלוה ודאי אין טועני' ליורשיו אלא אפי' טען הלוה ולא הספיק לישב' עד שמת משמ' דלא אמרי אין אמש"ל אלא דוקא כשמת לוה בחיי מלוה ועי' בס' פ"מ סימן י"ג שכ' הרי"ף בתשו' שכ' דאם מתו היורשים שהיה להם לישב' שבועת היורשים אין היורשים שלהם נשבעין שבו' היורשים ה"ד כשמת המלוה ואח"ך מת הלוה שכבר נתחייבו שבו' יורשי המלוה ליורשי הלוה אף בלא טענה כדין יתומים מיתומים והוא מוכרח שהרי בעל העיטור חולק על הרי"ף וס"ל דשבו' היורשים יורש מורישה ליורש ואי מיירי בחיי הלוה א"כ לא משכחת לה אלא ע"י טענה והרי בעל העיטור סבירא ליה כרב שר שלום דנשב' הלוה ונפטר כמ"ש המ"מ בפי"ז מה' מלוה ע"ש וכבר כתבתי בסימן פ"ב דברי בעל העיטור דלא ס"ל כרב שר שלום אלא כרב האיי והרי"ף דבחיי היורש נשבעים שבועת היורשי' עיין שם אבל דבר ה' בפיו אמת שכן מבואר בתשו' הרי"ף סימן ע"ט דמיירי במת המלוה ואח"ך מת היורש כדין יתומים מיתומים ע"ש וה' פ"מ שכ' שכן מתבאר בתשו' מהראנ"ח ח"א סימן ק"ט עיין שם וכ"כ מהראנ"ח ח"א סימן ס"א וז"ל ואע"ג דאי הוה אבוהון קיים אי הוה טעין אישתב' לי דלא פרעתיך הוה משבעי' ליה מ"מ כיון שהשטר קיים ביד היורשים גובה ממנו ולא אמרו אין אמש"ל אלא כשמת לוה בחיי מלוה שחייבו למלוה שבוע' מפני תקנת היתומים עיין שם משמע אפילו אמר הלוה למלוה השב' לי ולא הספיק לישב' עד שמת כיון דאין הכבו' מפני תקנת היתומים לא אמרינן אין אמש"ל וכ"כ בסימן פ' דלא אמרינן אין אמש"ל בשבו' זו עיין שם וכן דעת הלח"מ ברפי"ז מה' מלוה עיין שם וז"ל בעל העיטור בדיני חוב דף ס"ג ע"ב ולא אמרינן דכי נקיט שטרא אין אמש"ל אלא בהא דרב ושמואל ביתומים מיתומים משים תקנת יתומי בני לוה שלא יפרעו ממון אלא בשבו' ודאה אבל פוגם שטרו בלא יתומים מן היתומים הוא ונקיט שטרא וה"ה לכל דנקיט שטרא וכולי ע"ש אלמא דוקא יתומים מן היתומים אמרי' אין אמש"ל כיון דאינה שבועת ודאי אבל בכל דנקיט שטרא אשבועתא ודאי היא לא וכן פסק מהר"י בן מיגש סימן ס"ד מההיא דפוגם שטרו דכ"ש שבו' זו דאין בית דין מחייבי' אותה אלא לאחר שיתבע אותה הלוה ובסימן קכ"א משמ' דאפילו רב ושמואל מודו בשבו' זו דלא אמרו אלא בשבו' שב"ד מחייבי' אותה בלא טענת הלוה עיין שם:

ומהר"ם בתשו' הקצרו' סי' כ"ג והובא בתשו' דשייכי לס' משפטים סי' מ"ג שכ' וז"ל וזה א"ל אמאי לא מוקי מתני' דוכן היתומים לעולם מלוה וכגון דא"ל בחיי אביהם אישתבע לי דלא פרעתיך ולא הספיק לישבע עד שמת דכותה יתומים צריכין לישבע וליטול כיון דאביהם נתחייב שבועה דהא ודאי לא מצו לאוקומא הכי לרב ושמואל משום דאין אדם מוריש וכולי עכ"ל נראה דלרב ושמואל הוא דקאמר דס"ל אין אמש"ל בכל ענין אבל אנן לא עבדי' כותיהו אלא במת לוה ואח"ך מת מלוה ולדידן מצי לאוקומי מתני' באמר המלוה ללוה השבע לי ולא הספיק לישבע עד שמת שהיתומי' צריכים לישבע אלא משום דרב ושמואל לא מוקמי לה הכי וכה"ג כתב מהר"ם בתסו' הקצרו' סי' קע"ב ע"ש ועי' בתשו' הריב"ש סי' קפ"ב:

כ"א ואפי' היה היורש קטן וכו' הטור סיים או אפי' שנולד אחר שמת אביו וכולי וכ"כ המ"מ בשם הרמ"ה ע"ש ומהרי"א בסי' ק"ט כ' אע"ג דהרמב"ם פסק כת"ק דדוקא יורש קטן וכו' מ"מ אזלי' לחומרא כהרמ"ה שכ' המ"מ שלא להוציא ממון עד שישבע היורש ע"ש וכבר כתבתי בסי' ס"ז וסי' פ"ב שי"ל דגם בשבועה דלא באה בלא טענה אנן מחמרי' ע"ש וז"ל רב נטרונאי בתשו' בס' שערי צדק שער ה' סי' ב' אפילו נולד הבן אחר מיתת האב נהי וכו' אבל שלא מצאתי בין שטרות של אבא יש לטוענו וכו' ולא שקיל עד דמשתבע ואתא רשב"ג למימר דקא אמרת אפי' נולד הבן אחר מיתת האב נשבע ה"מ בסתמא אבל יש עדים שאמר האב בשעת מיתה שטר אינו פרוע נוטל בלא שבועה ע"ש ונר' דס"ל דרשב"ג דאמר אם יש עדים שאמ' האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע נוטל בלא שבועה ה"ד בנולד הבן אחר מיתת האב אבל אם יש היורש בשעת מיתת אביו מודה לת"ק דצריך לישבע שלא פקדנו וכו' אפי' אמר בשעת מיתה שטר זה אינו פרוע דשמא להשביע את בניו אמר כן לאחשובי' ע"ש בתוס' אבל מדברי הרמב"ם בפי"ז מה' מלוה והסמ"ג עשין צ"ד מבואר דאם אמר האב שאינו פרוע לעולם נוטל היורש בלא שבועה דרשב"ג פליג את"ק וכן דעת הראב"ד בס' תמ"ד סי' רל"ח ד' נ"ה ע"ש ובס' שערי צדק שם סי' ל' כ' ר' יהודה גאון דאין הלכה כרשב"ג אלא כרב ושמואל או כר"א ע"ש ונר' דלא ס"ל הך כללא דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו וכן דעת הרי"ף והרמב"ם דלא פסקי כרשב"ג כי איכא טעמא כמו שהאריך ה' יד מלאכי סי' ש"ז וא"כ הרמב"ם שפסק כן כרשב"ג לא (א"ה עכ"מ ואח"ך כתוב ובס' וכו') ובס' הלכות גדולות ד' כ"ח כ' ואיתא לדרשב"ג ואפשר שט"ס וצ"ל וליתא לדרשב"ג ע"ש:

כ"ב ישבעו בנק"ח וכו' כתב מהר"ם בתשו' הארוכו' סי' תתכ"ט באם רוצה להשביע כל א' וא' בפני עצמו לא כל הימנו שלא מצינו היתומים שנחלקו בשבועה דתנן וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה וכו' אלמא אין נחלקים ע"ש:

כ"ג דין ח' אם השטר יוצא מתחת יד זה שאמר פרע נאמן וכו' נר' דה"ד אם לא הוחזק השטר בב"ד דאם הוחזק בב"ד ליכא מגו כמבואר בסי' מ"ז ע"ש וכ"כ הפרישה והכנה"ג אות ס"ג ובתשו' ח"א סי' ע"ב כ' לכאו' מיירי בהוחזק השטר בב"ד מדכתב הטור בסי' צ"ג בשם הרמב"ם והראב"ד דלפי דברי הב"י ס"ל דכל שיוציא השטר מתחת יד המודה נאמן הפך אביו הרא"ש אם לא שנאמר דהתם מיירי בלא הוחזק השטר בב"ד מיהו נר' עיקר דה"נ מיירי בלא הוחזק בב"ד והטור בסי' צ"ג ס"ל דהראב"ד והרמב"ם חולקים ועיקר כדברי הרמב"ם ע"ש ודבריו תמוהים דאם הרמב"ם חלק על הראב"ד א"כ מ"ש הרמב"ם דאף אם השטר ביד המודה נאמן והראב"ד ס"ל דדוקא כשהשטר בידו נאמן מיהו כבר כ' הפרישה בסי' זה דשאני התם דהשטר נכתב על שם שמעון המודה לכך נאמן משא"כ כאן דנכתב על שם אביהם או על שם שני השותפין וכ"כ הב"ח בסי' צ"ג ע"ש:

כ"ד ואם לאו אינו נאמן אלא על חלקו לבדו וכו' הראב"ד נסתפק כיון שהוא מפסיד חלקו קושטא קאמר כדאמרינן בפרק הניזקין גבי ס"ת ונראה לי דלא דמי כלל דהכא איכא למיחש דילמא קנוניא וכו' פסק ריקאנטי סי' ת"ט ע"ש והביאו הכנה"ג ח"ב ע"ש וכבר דחה כן בעה"ת שי"ד ח"ז עש"ב וז"ל הרשב"א בתשו' ח"ב סי' שס"ד ואין אומרים חזקה לא משקרי שהרי הם פורעים לו חלקם ומשנה שלימה שנינו בכיוצא בזה בפ' י"ן זה אחי איני נאמן נוטל עמו בחלקו ואם מת ירשו אחיו עמי ואוקי בגמ' כששאר האחים אינם מכחישים אותו שאלו כן כשמת לא היו שאר האחים חולקים וכו' והנך אמרי לא ידעי' ואפ"ה אינו חולק עמהם וכו' ע"ש וקצת תימא על הראב"ד ובעה"ת שכ"כ מסברא ולא זכרו משנה בפ' יש נוחלין:

כ"ה כתב הכנה"ג אות ס"ה דוקא ביורש שיוציא שט"ח ואמר פרוע הוא איכא מגו שהיה שורפו דבין שיטעון פרוע הוא בין אם היה שורפו היה מפסיד המלוה כל החוב אבל שטר כתובה בטוען היורש פרוע ליכא מגו שאם היה שורפו אע"ג דמפסיד נדוניא ותוס' עיקר כתיבה אינה מפסדת הכל והוי מגו לגרוע ומגו לגרוע לא אמור ואף שהר"י והרי"ף והרמב"ם סבי' ליה דבמקום שכותבין כתובה אם אינו בידה אינה גובה אפי' עיקר כתובה וא"כ נאמן היורש לומר פרוע הוא במגו שהיה שורפו ומטעם שהוא מוחזק יכול לומר קי"ל הכי לא היא דכיון שהדבר מחלוקת מגו במקום שטענת המגו מחלוקת לא אמרי' עש"ב ואין נ"ל שהרי כ' הרמב"ם פ' י"ו מה' אישות ופסקו מרן בא"ה סי' ק' ס' י"א ז"ל א"ל כך היה גרשתי ונתתי לך כל הכתובה עיקר ותוספת כתב לה שובר ואבד שוברי מתוך שיכול לומר לא גרשתי ולא יתחייב בתוס' נאמן וכו' ונותן לה את העיקר ונשבע הוא היסת על התוס' ע"ש וה"נ גם למ"ד דעיק' הכתובה אינה מפסדת אם טוען היורש דכל הכתיבה פרועה מתיך שיכול לשורפו ותפסיד הנדוניא ותוס' נאמן גם התוס' והרמב"ן בח"ה ס"ל דלא אמרי' מגו לחצי טענה ובאומר קרקע זה לקוחה היא בידי דלא אמרי' נאמן על הפירות מיהא במגו שהיה אימר לפירות ירדתי והביאם הכנה"ג בסי' פ"ב אות קע"ב ע"ש אפשר דה"ד במגו דטענה שהיה יכול לטעון טענה אחרת אבל במגו דהכא שבידו לשורפו אלים וכה"ג כ' הרמב"ן והרשב"א והר"ן בפ' האומר בקי' גבי מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים וכו' דהא דמ"ל אי אמרי' מגו במקום חזקה או לא ה"ד במגו שהיה יכול לטעון טענה אחרת דלא עדיף האי מגו כולי האי אבל דמגו דבידו אלים והוי כעדים ממש וכן נר' דעת התוס' בפ' י"נ גבי האומר זה בני וכו' דאמרי' מגו לחצי טענה מגו דבידו לגרשה כמ"ש הכנה"ג בדיני מגו אות פ"א ואע"ג דהרמב"ן בפ' י"נ והר"ן בפ' האומר ס"ל דמגו דבידו אמרי' לחצי טענה ע"ש מ"מ נר' ודאי שיכול המוחזק לומר קי"ל כמ"ד דאמרי' מגו דבידו אפי' לחצי טענה והרי הרמב"ם ומרן כ' דבעל שאמר גרשתי ופרעתי כל הכתובה נאמן מתוך שיכול לומר לא גרשתי נאמן הוא על התוס' וכ"ש במגו דבידו לשורפו דנאמן וגם מגו במקום שטענת המגו מחלוקת כבר הוכחתי בסי' פ"ב בדיני מגו ממ"ש מרן בסי' נ' בכת"י ככתוב בו אני פ' לויתי ממך מנה מתוך שנאמן לומר פרעתי נאמן לומר לא לויתי ממך אלא נפל ממני ומצאתיו וכ"כ בסי' ס"ט אם טען אמנה וכולי נאמן במגו דפרעתי נראה דאמרי' מגו אפי' שטענת המגו מחלוקת הפוסקים דאינו נאמן לומר פרעתי בכת"י כמו בשטר ודעת מור"ם דהוי ספיקא דדינא כמ"ש הש"ך בסי' ס"ט ס"ק ת' ובסימן קכ"ו פסק אפי' נתן לו כת"י נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי א"כ אמרי' מגו אפי' במקום שטענת המגו מחלוק' הפוסקי' וספיקא דדינא היא וכ"כ ה' כנה"ג בסימן פ"ב אות קמ"ט דמדברי הריב"ש בסי' קצ"ה יש לדקדק כן דאמרי' מנו במקום מחלוקת וכן הוכיח ה' בסימן ס"ט הגב"י אות כ' מדברי מהרשד"ם סי' ל"ו וסי' צ"ד וכן נראה קצת ראיה מדאמרי' בפ' ז"ב ההיא איתתה דנפיק שטרא מתותי ידה קמיה דר"ן אמרי' ידעי' בהאי שטרא פריע' הוא הימנא ר"ן א"ל רבא כמאן כר' דאמר אותיות נקנות במסירה דאי בעיא אמרה לקוחה היא בידי והא לרבנן אין נאמנת לומר לקוח' היא בידי ומשמע דאי ס"ל כר' דאמר אותיות נקנות במסירה אמרי' מגו ע"ש וא"כ פשיטא דהמוחזק יכול לומר קי"ל דאמרי' מגו במקום מחלוקת וה"נ היורש נאמן לומר ששטר הכתובה פרוע במגו שהיה שורפו דאם היה שורפו היה מפסיד הכל כדעת ר"ח וסייעתו דאם השטר הכתובה בידה אינה גובה אפי' עיקר הכתובה.

כ"ו דין ט' צריכים גם כן לישבע וכו' כתב הריטב"א פרק הכותב בשם בעל העיטור דוק' טענו א"ל אבא פרעתי אבל אנן לא טענינן להו דאין טוענין ליורשים לחובת יורש אחר הש"ך ולא זכר דגם בעה"ת שער י"ד ח"ט הביא דברי בעל העיטור והסכים עמו וכן מוכת בהדיא תשו' הרשב"א ח"ב סימן ל"ז דאין טועני' ליורש נגד יורש אחר עיין שם וכן כתב הרב פ"מ חלק ב' סימן צ"ז ע"ש אבל הטור הסכים עם הראב"ד דלעול' צריכים לישבע שלא נפרעו אפילו לא טענו יורשי הלוה א"ל אבא שפרע דאנן טענינן להו ע"ש וכן דעת הרדב"ז ח"ג סימן תקי"ז דלעולם טוענים ליורש אפילו לחובת יורש אחר עיין שם והרב כנה"ג בסימן קנ"ג הגב"י אות ל"ב תמה על מהרש"ג שכתב דכיון דהוי ליקח אחר אין טועני' ללוקח נגד לוקח שהרי הטור כתב בשם הרמ"ה דאפילו לא טענו אנן טענינן להו ובסי"ז הביא מחלוקת זו בשם הראב"ד ובעל העיטור וכתב דמסתבר כדברי הראב"ד שלעולם טוענים להחזיק הממון במקומו ואף שמרן בספ' הקצר סתם כדעת בעל העיטור דאין טוענים ליורש נגד יורש אחר כיון דאיכא פלוגתא המע"ה וכמ"ש ה' משפט צדק חלק ב' סימן כ"ו ואולי סבירא ליה למהרש"ג דהתם בעל העליה שבא לבנות נקרא מוציא ואפי' להרמ"ה והראב"ד אין טוענים ליורש נגד יורש אחר אלא להחזיק עיין שם ומ"ש דמרן סתם דאין טוענים ליורש נגד יורש אחר לית' שהרי כתב מרן בסימן זה ס"א דאם מת המלוה והיורשי' באים לגבות מיורשי הלוה אפילו יורשי הלוה אין טועני' אין גובים מהם דאנן טענינן להו שפרע אביהם אלמא סבירא ליה דטוענים ליורש אפילו לחובת יורש אחר כדעת הרמ"ה והטור וכן כתב הסמ"ע ס"ק ח' עיין שם ונרא' לבעל העיטו' דוקא התם דיורשי המלוה טוענים טענת בריא שלא נפרענו מאביכם קאמר דאין טוענין ליורשי הלוה שחוב ליורשי המלוה אבל בשמא ושמא מודה להרמ"ה דטועני' ליורשי הלוה ואם כן הכא נמי טוענים ללוקח נגד לוקח אחר כיון ששניהם טוענים שמא וכ"מ להרב בסימן ס"ו הגה"ט אות מ"ז על מה שכתב ר' ירוחם דטועני' ליורש שמא היה לאביהם פרוזבול או שמא תנאי היה ביניהם וכתב וז"ל ואולי אפילו במת לוה היא וסובר כס' בעל העיטור דאין טוענין ליורש במקום שיש חוב ליורש אחר ואין זה נוח לי דלא כתב כן בעל העיטור אלא דוקא כשיורשי המלוה טוענים טענת בריא וכו' אבל בכאן שיורשי המלוה אין טוענים ברי אלא שאנו טוענים בשבילם שמא פרוזבול היה לאביהם ואבד או תנאי היה וכו' נטעון גם כן ליורשי לוה לא היו דברים מעולם להעמיד הממון בידם עכ"ל הרי שכתב דבעל העיטור מודה דטוענים ליורשי הלוה נגד יורשי המלוה כשהם טוענים שמא אבל לא זכר מה שכתב הטור בסימן זה ס"ד וז"ל ואם מת המלוה וכו' ואם טענו יורשי הלוה אבינו א"ל לויתי ופרעתי או שאמ' שמא פרע אבינו אין יורשי הלוה גובים כלל אבל אם הם שותקים ואין טוענים כלל נוטלים יורשי המלוה אפי' בלא שבועה לפי שאין טוענין ליורשי הלוה לחוב ליורשי המלו' והרמ"ה כתב אפילו לו טענו אנן טענינן להו והכא נמי מסתברא עכ"ל הרי איכא מ"ד דאין טוענים ליורשי הלו' לחוב ליורשי המלוה אפילו אין טוענים ברי וכן ס' בעה"ע בדיני חוב דף ס"ג וש"מ אין טועני' ליורש במקו' יורשי' אחרים ודינן כדין לוה ומלוה עיי"ש משמע אפילו בשמא ושמא אין טועני' דהוו כלוה ומלוה והראב"ד דסביר' ליה דטעני' ליורשי הלוה נראה דהיינו דוקא במלוה בשטר דאין יורשי המלוה מפסידין דגובים בשבו' או בלא שבו' ולכך טועני' ליורשי הלוה להשביע יורשי המלוה דבקל רמינן שבועה כמו שכתב מהר"ם בתשוב' המיי' דשייכי לסדר משפטים סימן ן' עיין שם אבל במלוה על פה דאם טועני' ליורשי הלוה יפסידו יורשי המלוה לגמרי אפשר דס"ל להראב"ד דאין טוענים ליורש להפסיד יורש אחר וכן ראיתי להדריש' בסימן זה שדקדק כן מדברי הטור ואם כן א"ל דרבינו ירוחם סבירא ליה הכי דיורשי המלוה גובים בשט' דטועני' שמא פרוזבול היה לאביהם או תנאי וכולי ואין טוענים ליורשי הלוה להפסיד ליורשי המלוה וה' פרח מטה אהרן ח"א סימן כ"ו וסימן קכ"ד כ' דבמלוה בשטר האי טעמא דאין טוענים ליורשי הלוה משום דאיכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי דמסייעה ליורשי המלוה עיין שם אבל מצאתי למהר"ם בתשובו' הארוכות סימן קמ"ג שכתב וז"ל ואלו היה אביהם קיים הו"מ אמר מינך זבינתה או אתה מחלת לי השתא נמי טענינן לבריה הכי ואף על גב דהתובע נמי יורש המע"ה וכו' וכן כתב בתשובות הקצרות סימן כ"ג עיין שם וכן מצאתי להרשב"א בתשו' חלק ד' סימן שי"ט שכתב דטוענים למקבל מתנה לגבי יורש ע"ש גם רבינו יחיאל בתשובו' כלל צ"ט סימן ו' כתב וז"ל אם לא שנאמר דטענינן ליורש שהוא יורש בית זה מאביו שאפשר שפתח החלון קודם שבנה שמ' הגג והיה לו הז"ר וקנאה ממנו אמנם שמ' זה לוקח ונטעון גם לו והואיל וכן העמיד בחזקת' וכולי עיין שם אלמא טוענים ללוקח להפסיד היורשים להעמיד הדבר בחזקתו ואם היה חלון שיש בו הז"ר טוענים ליורשים שאביו קנה מהמוכר והרא"ש בתשו' משמע דמודה לו בזו וכן כתב הרב פמ"א סימן קכ"ד עיין שם (א"ה עכ'"מ):

כ"ז כתב הרב כנה"ג אות מ"ו וז"ל ואני מצאתי להריב"ש סימן קצ"א דכתב דטעני' ליתמי דילמא התנה אביהם בשעת הלואה שלא תשמטנו שביעי' והיה נאמן במגו דאי בעי אמר פרוזבול היה לי ואבד ואולי התם שאני דחזקה דלא שביק היתרא ואכיל איסור' מסייע' לטענת המגו וכו' וע"כ צריך לומר כן דאי לא תימא הכי היאך טוענים ליורש במקום יורש אחר ואפי' להוציא וכו' עיין שם וזה נראה ברור שהרי כתב הרשב"א בתשו' חלק ב' סימן רי"ח וז"ל דגובה אפי' ממשעבדי מהאי טעמא דלא שביק היתרא ואכיל איסורא דבודאי דמשוי' לי' אפילו לענין איסור דאורייתא ומשום הכי פותחין לו דאי לא היאך מוציאין מיד זה מספק וכו' עיין שם וכן כ' בחלק ג' סימן ל"ג דאפשר דאפילו חרם סתם לא בעי מהאי טעמא דכודאי משוינן ליה עיין שם:

כ"ח דין יו"ד יש אומרי' שאין יורשיה' נשבעין ונוטלן כתב הב"ת דמיירי במת מלוה ואחר כך מת לוה ואחר כך מתו יורשים דהיינו יתומים מן היתומים שכבר נתחייבו יורשי המלוה ליורשי לוה שבו' ואין אדם מורי' שבועה לבניו וכן הכריח הפרישה דמיירי בהכי ואם מיירי כשהלוה חי וכבר תבע מהם שישבעו לו וכו' א"כ אף כשלא מתו יורשי המלוה נמי כשתבע הלוה שבועה מהמלוה לא היה אפשר לו לגבות אלא בשבועה ואחר כך כשמת המלוה ויורשי המלוה באין לגבות מהלוה עצמו נימא אין אדם מוריש ממון כהאי לבניו אלא ע"כ בכי האי גוונא דהיה אפ' לגבות בלא שבו' כשלא תבעו השבוע' לא מיקרי אינו יכול לגבות בלא שבוע' עיין שם ונראה דאם באו לגבות מהלוה עצמו פשיט' דלא אמרי' אמש"ל דדוקא ביתומי' מן היתומי' אמרו משום תקנת בני הלוה אלא דא"כ אף לא מתו יורשי המלו' כשתבע הלוה שבועה מהמלוה ומת מלוה ואח"כ מת הלוה ובאו יורשי המלוה לגבות מיורשי הלוה נימא אין אדם מורי' שבו' לבניו אלא ודאי דלא אמרינן כן בשבועה שאינה אלא ד"י טענה והכא מיירי במת הלוה קודם שמתו יורשי המלו' עכבר נתחייבו יורשי המלוה שבועה ליורשי הלוה וכן מבוא' בתשובות הרי"ף סימן ע"ט וז"ל ראובן הלוה ממון לשמעו' בשטר ונפטר ראובן ואחר כך נפטר שמעון והניח בן ואחר כך נפטר בן ראובן והניח בן ועמד בן זה שהוא נכדו של ראובן ותבע בן שמעון בשטר היש לו מה לגבותו או לא תשו' אין לנכדו של ראובן לגבות כלום בשטר זה ע"פ שאמרו רז"ל וכן היתומים מהיתומים לא יפרעו אלא בשבו' שלא פקדנו אבא ושלא מצא שטר בין שטרותיו זה פרו' וכיון שמת בן ראובן ולא נשבע שבועה זו שנתחייב אין לבנו מן הדין שישבע ויגבה מפני שאינו יודע על מה שישבע ובזה אומרים אין אמש"ל אבל יש לו להחרים סתם וכולי עכ"ל וכ"ה בתשו' הרמב"ם בס' פאר הדור סימן ר"ז עיין שם הרי דמיירי במת הלוה ואחר כך יורשי המלוה דכבר נתחייבו יורשי המלוה שבועה ליורשי הלוה שלא פקדנו וכולי ולכך אין יורשים גובים לפי שא"א להם לישב' שאין יודעים ע"מ שישבעו: והרב כנה"ג הגה"ט אות ס"ט כ' דאפש' לומ' דהרי"ף מיירי בשמת לוה אחר שמת מלוה וסבירא ליה להראב"ד דיורשים נשבעין שני שבועות שלא פקדנו אבא ושלא נפרענו מאביכם ונהי דשבו' דשלא פקדנו אבא הוי שמא ואדם מוריש שבו' זו לבניו מ"מ שבו' שלא נפרענו מאביכם הוי שבועת ברי ואין אדם מש"ל אבל דברי הראב"ד בתשו' שכתב הטעם שמא לו צוה ולהם לא צוה נראה דיורשי יורשים אין יכולים לישב' אפילו שבו' שלא פקדנו אבא מה"ט וכן ראיתי להרדב"ז בתשו' הבין דברי הראב"ד שהלוה קיים עיין שם ותשו' הרדב"ז היא בח"ב סימן תמ"ג והביא דברי הרי"ף והר"י אברצלוני והראב"ד מיירי ביורשי המלוה דמתו בחיי הלוה ואח"ך מת הלוה ובאו יורשי המלוה לגבות מיורשי הלוה דאין גובים מהם משום דאין אמש"ל עש"ב וכבר כתבתי תשו' הרי"ף והרמב"ם דמיירי במת לוה ואח"ך יורשי המלוה ולכך אין יורשים גובים ולאו משום שבו' שלא נפרענו מאביכם דהוי שבו' ברי אלא משום דנתחייבו שבו' דשלא פקדנו וכולי ויורשיהם אין יכולים לישב' שבו' זו כטעם הראב"ד וכתב הב"ח דלפי מ"ש הטור ומסתברא כדברי הראב"ד שלעולם טועני' וכולי ודאי אם שתקו יורשי מלוה ויורשי לוה היו צריכים ג"כ ומתו יורשי מלוה אמרי' אין אמש"ל לכ"ע כיון דיורשי מלוה היו חייבים לישב' שלא נפרעו מאביהם שהיא שבו' ברי והא דנשבעין ונוטלין ה"ד כשטענו יורשי לוה אבינו א"ל פרעתי לאביהם דלא נתחייבו יורשי מלוה שבו' שלא נפרעו הם אלא שבו' שלא פקדנו וכולי עיין שם וא"ל דגם הראב"ד מודה דאין טוענים ליורש להפסיד יורש אחר לא סבירא ליה דטוענים אלא בשטר לענין דאין נובין יורשי המלוה אלא בשבו' דבקל רמי' שבו' והרמ"ה שכ' דאפילו לא טענו אנן טעני' להו והסכים עמו הטור היינו דוקא במלוה על פה אבל במלוה בשטר אפשר דמודה דלא טעני' אלא לישב' אבל להפסיד לא כמ"ש הפרישה עיין שם ואם כן אף על גב דטועני' ליורשי הלוה שמא פרע אביהם ליורשי המלוה וצריכים לישב' א"ל דאם מתו יורשי המלוה אין טועני' כן להפסיד יורשי המלוה לומר אין אדם מוריש שבו' לבניו דאין טועני' ליורש להפסיד יורש אחר ודוקא לענין שבו' טועני' להם והר' כנה"ג בסימן ס"ו הגב"י אות ל"ה במילתא דשכיחא ולא שכיחא גבי מוכר שטר חוב וטען פרוע וזה לשונו דבשלמא כשהלוה בחיים וטען פרעתי למלוה מהימני' ליה אבל כשמת לוה נהי דאנן טעני' ליתמי להצריך שבו' ללוקח או למוכר אבל לא לענין שאם מת מלוה אח"ך יאבד הלוקח מעותיו וכולי כיון דלא שכיח שיפרע למלוה אחר מכירת השטר מיהו בשטר כיס היוצא על היתומים לא טעני' להו הכי אפילו להצריך שבו' למלוה משום דלא שכיח אבל הכא דשכיח ולא שכיח לענין להצריך שבו' למלוה טעני' אבל לא לענין שיכנס בסוג מת לוה בחיי מלוה וכולי ע"ש הרי דאפילו טועני' ליתומים לענין שצריך המלוה לישבע לא אמרי' אין אדם מוריש שבו' לבניו וה"נ א"ל דטועני' ליורשי הלוה לחייב יורשי המלוה שבו' אבל לא לענין שאם מתו יורשי המלוה שיכנס בסוג מת לומר אין אדם מוריש שבועה לבניו דאין טועני' ליורשים להפסיד יורש אחר התימא על הש"ך דלעיל לא הזכיר אלא דברי הריטב"א ובעל העיטור דאין טועני' להם שיפרע אביהם ליורשי המלוה אפילו לגבי שבו' וכאן כ' דאמרי אין אדם מוריש שבו' לבניו וצ"ע לדינא:

כ"ט דין י"א אבל אם מת לוה בחיי מלוה וכולי אם לא נודע מי מת קודם מלוה או לוה לכאורה נראה דשטר בחזקתו דהוי כברי בחיוב' וס' בחזרה ועוד דמעיק' הדין מלוה גובה מיורשי הלוה בלא שבו' אלא דרבנן תקנו דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבו' ורב ושמואל חדשו בה דבר דאם מת הלוה ואח"ך מת מלוה אין אדם מוריש שבו' לבני וקי"ל מאן דעבד כר"א עבד א"כ בכל דהו דחי' לה עיין שם נראה בידאי גם היורשים לא הוי כברי בחיובא וס' בחזרה כמ"ש הטור בסימן ע"ה סי"ט וז"ל והא דאמרי' כשמשיב הנתבע איני יודע אם פרעתיך אם לא שחייב לשלם ה"מ בלוה גופיה אבל אם תבעו ליורשיו ואמר איני יודע שאני חייב לך ואיני יודע אם פרעך אם לא פטור כיון שאם היה קיים זה היה יכול לומר פרעתי אנן כמי טעני' ליה ליורש שאביו פרע וכולי וכ"כ בעה"ת של"ח ח"ג סי' ד' ע"ש אלמא לא אמרי' ברי בחיובא וס' בחזרה חייב אלא בלוה גופיה דהו"ל לידע ולא ביורשי' ואפילו המלוה תוב' בברי היורשים פטורים ואם כן אפש' דה"נ בשטר שטועני' ליורשי הלוה שאביהם פרעו למלוה והיה המלוה צריך לישב' וכשמת אמרינן אין אדם מוריש שבו' לבניו אפילו לא ידעו יורשי הלוה אם מת אביהם קודם המלוה לא הוי כברי בחיובא וס' בחזרה דלא הי"ל לידע מיהו הש"ך בסימן ע"ב ס"ק נ"א כ' דהא דיורשי' פטורים היינו משום דלאו בע"ד דידהו הוא ודילמא אי הוה אבוהון קיים הוה טעין חמשים יש לך וחמשים ידענא דאין לך והיה נשב' ונפטר עיין שם ואם כן נר' דוקא במלוה על פה אם אמרי היורשים איני יודע אם פרעך אבי פטור מה"ט דמלוה לאו בע"ד דיורש הוא ודילמא אם היה אביהם קיים היה טוען פרעתי ואנן נמי טעני' ליורש כן אבל במלוה בשטר דהמלוה גובה מהיורש בשבו' לא שייך ה"ט וראיתי לה' כנה"ג חא"ה סי' צ"ו הגה"ט אות כ"ב שכ' גבי אלמנ' שמתה דאין יורשיה יורשי כתובת' נלע"ד דה"ד כשיודע א שלא נשבעה אבל אם אין ידוע אם נשבעה או לא נשבעה ויורשי האב טוענים שלא נשב' עליהם להביא ראיה וכ"כ בנימין זאב סימן תכ"א אבל מדברי מהריב"ל ח"א סי' ס"ט נראה דסבירא ליה דעל יורשי האשה להביא ראיה שנשבעה ע"ש וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' קע"ז ורכ"ז דאפי' יורשי האשה מוחזקי' עליהם להביא ראיה שנשבעה ומצאתי בתשו' הרשב"א ח"ב סי' כ"ו שכ' כ' ר' שמחה דאם אין עדי' שנשבע' נכסי' בחזק' יורשי האב קיימים ועל יורשי האשה להביא ראיה שנשב' וכ"כ ה רשב"א בתשו' שם סי' נ"א ע"ש וכ"כ עוד הרשב"א בתשו' ח"ד סי' קמ"ב עיין שם א"כ הרשב"א ומהריב"ל והרדב"ז ס"ל דעל יורשי האשה להביא ראיה שנשבעה וה"נ כשלא נודע אם מת המלוה קודם או מת הלוה דעל יורשי המלוה להביא ראיה שמת אביהם קודם וכן אם טענו יורשי המלוה שנשבע אביהם עליהם להביא ראיה וכה"ג כתב מהראנ"ח ח"ב סימן מ"ח דאין להוציא ממון במחלוקת הפוסקים ואע"ג לענין שבו' קליש שא והבו דלא לוסיף עלה ודיינא דעבד כר"א עבד מ"מ אין לנו כח להוציא ממון מיך המוחזק כיון דאיכא לספוקי וכולי ע"ש הרי אע"ג דשבו' זו קילא אין מוציאין ממון וא"כ בספק אם מת המלוה קודם או אם נשבע או לא אין להוציא ממון:

למ"ד שאלה ראובן חייב לשמעון סך בשטר ופרע לו סך מהחוב ונכתב הפירעון ע"ג השטר ואח"ך מת ראובן הלוה ועמד שמעון המלוה ותבע ליורשים של ראובן והיורש הוציא שטר שמכר אביו מודעא שאינו חייב לו אלא סך כו"ך והשאר לא חייב עצמו אלא מחמ' שהיה אנוס והסך שפרע לו הוא קרוב למה שחיי לו באמת וב"ד החמיצו הדין לראות אם המודעא קיימת ואדהכי מת גם המלוה וכעת עמד יורש של המלוה ותבע יורש הלוה מהו הדין:

לכאור' נראה אע"ג דקי"ל דאם מת לוה ואח"ך מת מלוה אין אמש"ל בנ"ד כיון שהלוה מסר מודעא לא חיישינן שמא פרע וכדאמרי' בפ"ק דב"ב בחזק' שלא נתן וכולי דאמ' מי יימר דמחייבו ליה רבנן ומהר"י ן' מיגש בסוף בתרא אדאמרי' כלפי לייא וכולי כ' וז"ל כלומר אדרבא כשאמר תנו מידע ידעי דמחייבי ליה בההוא מנה ופרעי ליה וכי לא אמר תנו כיון דא"ל דשלא להשביע את בניו איכוון ולא מחייבי' בההוא מנה כי מיית ההוא פ' השתא ראיה דקושטא קאמר ולא שלא להשביע את בניו איכוון אמאי מהימני לומר פרענו אנהו מי הוו ידעו דמייתי ההוא פ' השתא הא ראייה דליפרעו ניהליה והא תמיהא דמיא לההיא דאמרי' חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי אינו נאמן דמימ' אמר עד דמעייני רבנן בדיני ע"ש אלמא בחוב שאינו מבורר אינו נאמן לומר פרעתי וכ"כ הג"א בס"פ המקבל ותשו' המיי' דשייכי ל' משפטים סי' ל"ב בשם ר"י גבי דברים העשוים להשאיל ופסקו מור"ם בסי' ע"ב סי"ח דאפילו לא ראו העדים בידו בשעה שתבעו לב"ד אלא שראו קודם לכן בידו וטען אז שהם מכורים בידו או טענה אחרת שאינן ראוים להחזיר לפי אותה טענה וכו' ע"ש וכה"ג כ' מהרימ"ט ח"א סי' ק"ה וז"ל וגם בחובות שהיו ביד אחרים וגבאת' היא ונכנסו לרשות' וכו' נראה דלא היתה נאמנת לומר החזרתי כיון דמעיק' אמרה שבעלה נתן לה כל הנכסי' במתנה ולכך תפסתם אינה עשויה להחזיר דמי יימר דמחייבו לה רבנן דומיא דפ"ק דבתרא בחזק' שלא נתן וכולי דאמר מי יימר דמחייבו ליה רבנן וכו' וכן מוכח מההיא דפ"ק דמציעא וכו' וסברא גדולה היא היא דהלואי שיפרע אדם אחר שפסקו דינו שכמה פעמים מתוך שבני אדם מתעצמים בדין ומעכבים את הממון באים לידי פשרה וכו' ע"ש וכ"כ בסי' קי"ב ע"ש וה"נ לא חיישי' שמא פרע מה"ט והמלו' היה גובה מיורשי הלוה בלא שבועה וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' צ' והביאו ה' כנה"ג בסי' ע"ח אות י"ב דחוב שאינו מבורר חזקה דלא פרע ונפרע מהיורשים וכ"כ הרדב"ז ח"ג סי' תקי"ז דחוב שאינו מבורר אפי' אביהם אינו נאמן לומ' החזרתי ואת"ל שאביהם נאמן אין טועני' ליורש כן דמילתא דלא שכיחא היא עש"ב מיהו רש"י בפ"ק דמציעא גבי חייב אתה וכו' כ' וז"ל אינו נאמן לישבע אלא שכנגדו נשבע ונוטל וכו' וכן פסק הרמב"ם והסמ"ג ומרן בסי' קנ"ז בההי' דפ"ק דב"ב דנשבע בנק"ח ונוטל עי"ש וכן פסק הרמב"ם והסמ"ג ומרן בסימן קנ"ז גבי כותל דאם אמר נתתי אינו נאמן וחבירו נשבע בנק"ח שלא נתן לו ונוטל ע"ש ולכאורה נרא' כיון שהיא מחלוק' גובים יורשי המלוה מיורשי הלוה ולא אמרי' אין אמש"ל כמ"ש ה' פ"מ ח"ב סי' ק"ד וז"ל ולע"ד טעם לשבח בנ"ד שיטרפו יורשי שמעון הקרקע מיד לוי דהרי הבא לטרוף מן הלקוחות מדין תורה א"צ שבועה וכו' אלא תקנת חכמים שתקנו שבועת המשנה שהבא ליפרע מנכסי' משועבדי' לא יפרע אלא בשבועה וכולי א"כ אף שמת המלוה ואיכא פלוגתא אי שבועה כזו אדם מורישה לבניו או אין מורישה ראוי הוא שנפסוק דיד התקנה על התחתונה וא"כ בשביל שבועה זו אין ראוי לומר אין אמש"ל ויש דוגמא לזה בתשו' מהרשד"ם חח"מ סי' רמ"ג ע"ש וה"נ מדין תורה המלוה גובה מיורשי הלוה בלא שבועה ותקנת חכמים היא דהבא ליפרע מהיתומים לא יפרע אלא בשבועה כל דאיכא פלוגתא אמרי' יד התקנה על התחתונה ולא אמרי' מספק אין אמש"ל אבל הא ליתא שהרי כ' הרא"ש בתשו' כלל ע"א סי' ח' בנאמנות לגבי לקוחות כיון דפלוגת' דרבוות' לא מפקי' ממונא עד שישבע המלוה ע"ש וכן בפוגם שטרו בעדים ואפי' בפחות משו"פ קי"ל בסי' פ"ד ובא"ה סי' צ"ו דלא יפרע אלא בשבועה וכ"כ הרא"ש והר"ן הביאם מרן הב"י שם וה"ט דמספק אין מוציאין מהמוחזק אלא בשבועה ולא אמרי' כיון דתקנת חכמים היא מספק יד התקנה על התחתונה וא"כ ה"נ המלוה לא היה גובה מיורשי הלוה אלא בשבועה וכשמת אמרי' אין אמש"ל:

תוכן העניינים

ערך השולחן חושן משפט חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה