ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב
סימן קז
א' דין א' מצוה על היתומים לפרוע וכו' כ' הפריש' וצ"ל דאפילו יתומים קטנים חייבים לשלם משום דגם הם בני מיעבד מצוה נינהו ואליביה כופין גם הקטנים לשלם כשהוא מאחד משלש' דרכים עיין שם אבל הרשב"א בתשו' חלק ג' סימן מ"א וסימן קי"ד וחלק ד' סימן קנ"ב כתב דיתומים דמצוה לפרוע חוב אביהם היינו דוקא גדולים אבל יתומים קטנים לאו בני מצוה נינהו והביאה מרן הב"י סימן זה עיין שם וכן כתב הריב"ש סימן קס"ה גבי רבית קצוצה דאינה יוצאה בדייני' ביתומי' קטנים משום דליכא שיעבוד נכסים א"א עשה וחי אחיך עמך וגבי יתומי' דלאו בני מיעבד מצוה אינה יוצאה בדייני' והביאו מרן הב"י בי"ד סימן ק"ס עיין שם ונראה דס"ל דגם רב הונא בריה דר' יהושע דקיימא לן כוותיה מוד' דיתומים קטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו:
ב' מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם וכו' כת' הריב"ש בסימן שצ"ב וזה לשונו ומכל מקום לכ"ע מצוה על היתומי' לפרוע חוב אביהם אפי' מטלטלין בין במלוה בשטר בין במלוה על פה וכו' וא"כ הגאונים שתיקנו לגבות מן המטלטלין נר' שעשו כן אם מפני שראו מפני תיקון העולם שראוי לכופן במצוה זו וכו' ואף בשא' היורשין שאינם בנים לא פלוג כיון שרוב היורשי' הם בני' וכולי או מפני שראו שעתה נכסי רוב העולם הם אינם קרקעות אלא מטלטלין וסחורות והמלוה סומך עליה' כמו בקרקע וכו' עכ"ל נראה דסבירא להו דהמצוה על היתומי' לפרוע חוב אביהם דוקא בניו ולא שאר יורשים אבל הגאוני' לא חלקו ותקנו דאפילו לשאר יורשים לפרוע חוב מורישם מפני שרוב העולם היורשים הם בניו או משום דבז"הז המלוה סומך עליהם (עכ"מ):
ג' בד"א בשהניח קרקעו' וכו' אם היו מטלט' אפותיקי לבעל חוב כתב הרשב"א בתשו' סי' תתקי"ד והובא בב"י סימן ק"ד דאף על גב דאין בעל חוב גובה מלקוחות מטלטלין שהם אפותיקי היינו משום דליכא קלא וחששו לתקנת הלקוחות אבל לגבי יורשין קלא לא מעלה ולא מוריד וגובה מהם מדינא וכן כתב בש"מ לבתר' ד' מ"ד ע"ב אבל הרא"ה שם חולק וסבירא ליה דאינו גוב' מן היורשין מדינא עיין שם ונראה פשוט דנפקא מינ' אם ירשו קרקע ומטלטלין אלו שהם אפותיקי והיורשים רוצי' להגבות לבעל חוב קרקע והוא רוצה לגבות מטלטלין אלו דלדעת הרשב"א הדין עמו אבל לדעת הרא"ה דאפילו אפותיקי לא משתעבד לו אלא מתקנת הגאונים הדין עם היורשים וכי האי גוונא כתב הרמב"ם בפרק י"א מהל' מלוה וז"ל אבל במערב היו כותבים בשט"ח שיש לגבות מן הקרקע ומן המטלטלין וכו' ונמצא גובה על תנאי זה יותר מן התקנ' וכ' הריב"ש סי' והביאו מרן הכ"מ שם לפי שבתנאי זה הוא גובה יותר מן התקנ' לפי שבתנאי זה אף אם הניח קרקע ומטלטלין גובה מן המטלטלין אף מן היתומים מן הדין שתנאי בממון הוא ומן התקנה לא היה גובה מהמטלטלין מאחר שיש שם קרקע וליכא פסידא למלוה מעמידין אותו על דין הגמ' לזה כוין הרמב"ם בפ' זה וכו' עיין שם וכן כתב המ"מ שם עיין שם וכן נ"מ נמי למלוה על פה שקדם זמנה למלוה שבשטר שכ' הרשב"א היתומים לוי קודם שמן הדין מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדו והילכך לא נשתעבדו למלוה של שמ' ונשתעבדו למלוה שבשטר של לוי לפי שכתב לו ראובן בפירו' אגב מקרקעי ואף על פי שמתקנת הגאונים מטלטלי דיתמי נמי משתעבדי לכל בעל חוב לא אתיא תקנת הגאונים ז"ל ומפקא מידי מלוה שבשטר שנשתעבדו מדינא וכו' עיי"ש ואם כן הכא נמי אם היו מטלטלין אפותיקי לב"ח הב' אין בעל חוב א' גובה מהם אף על גב דזמן מלוה שלי קדם לשני משום דמטלטלין דיתמי לא משתעבדי לבעל חו' מדינא אלא מתקנת הגאונים ולא מפקא מידי דמלוה ב' שנשתעבדו לו מדינא אבל לדעת הרא"ה דאפותיקי נמי אינו גובה מן היתומים מדינא אם כן מלוה על פה קודמ' לגבות ממטלטלין כיון דלא נשתעבדו לשניהם מדינא אלא מתקנת הגאונים וכן נפקא מינה אם מכרו היורשי' המטל' אינו גובה מהדמים שביד היורשים דלא תקנו הגאוני' אלא בעודם ביד היורשים אבל אם קדמו ומכרו אותם אוקמו' אדין תורה כמו שכתב הטור והביאו הסמ"ע ס"ק ט"ו עיין שם אבל לדעת הרשב"א דנשתעבדו מדינא אפי' קדמו היורשים ומכרו אותם גובה הדמים מהיורשים לדעת ר' האיי והתוספות סוף בתרא דף קע"ד בדבור המתחי' לא וכו' וכ' וז"ל וקשה לר"י דבארבע אבות גבי הלכה גובין מן העבדים אר"א אפילו מיתמי לא מיניה וכולי שעשאו אפותיקי ומכרו משמע מיתמי לא ותימא דפסקינן לקמן דמלוה על פה גובה מהיורשים ולא מלקוחות אלמא גוב' מן היורשים טפי מהלקוחות והתם גבי טפי מהלקוחו' ותי' ר' דודאי מלקוחות גבי טפי מדגבי מיורשים וכו' ובההיא דארבע אבות נראה דבעי למימר כדפי' התם אלא כגון שעשו אפותיקי וכו' עיין שם הרי שסברו בתחלה דאפילו עבד שהוא אפותיקי דגובה אותו מלקוחות וכל שכן שור ומטלטלין שהם אפותיקי דאינו גובה אותם מלקוחות כ"ש דאינו גובה מיורשים ומסקנא דגובה מן העברים מן היורשי' כיון שגובה מן הלקוחות וכן כתבו התוספות שם דמ"ד בד"ה מלוה וכו' ובקמא סוף דף י"א בדבור המתחי' כגון וכו' עיין שם אם כן משמע דשור ומטלטלין שהם אפותיקי שאינו גובה מלקוחות הכא נמי אינו גובה מהיורשים אבל לדעת הרשב"א דאפילו מטלטלין שהם אפותיקי גובה מהיורשי' ניחא ההיא דגובה מהעבדים דמוקי לה שעשאו אפותיקי ומכרו משום דאי מן היורשים מאי איריא עבדים אפילו שאר מטלטלין שעשאן אפותיקי גובה מהיורשים דלגבי יורשי' קלא לא מעלה ולא מוריד ומעיקרא דבעי למימר אפי' מיתמי היינו אפילו לא עשאן אפותיקי משום דכמקרקעי דמו ומוקי לה מיניה כגון שעשאו אפותיקי ומכרו דגובה מלקוחו' משו' דקלא אית ליה דאלו מן היורשין אפילו שאר מטלטלין גובה מהם וכ"כ התוס' בקמא ד' ק"ח בד"ה לוה וכו' דהא דאמרי' עשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב"ח גובה ממנו ה"ד מכרו דכיון דליכא קלא לא מפסידים ללקוחות אבל נתנו במתנה דלא שייך פסידא דלקוחות ב"ת גובה ממנו וכו' אבל לא עשאו אפותיקי אין ב"ח חוזר וטורף מהם דכי היכי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ה"נ לא משתעבדי מטלטלין דמקבל מתנה לב"ח וכו' ע"ש הרי דס"ל דאם עשאן אפותיקי מטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח גובה ממנו כ"כ הרשב"א בתשו' ח"ג סי' כ"ו וז"ל דאפי' גבי לקוחות לא אמרו עשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב"ח גובה ממנו אלא משום דלית להו קלא וחשו לתקנ' הלקו' הא אם נתן או הוריש גובה כל ששעבד בפי' אפי' בלא אגב וכו' ע"ש אבל הרשב"א בתשו' ח"א סי' תרי"ח ובתשו' ח"ב סי' קס"ג חולק וס"ל דמתנה כמכר ואין ב"ח גובה ממנו והביאו הסמ"ע בסי' קי"ז ס"ק י"ב ע"ש ונר' דגבי מתנה קי"ל כהרשב"א והרא"ה נגד התוס' וה' מח"א ה' גביית חוב סי' ב' הביא מחלוקת התוס' והרשב"א וכתב וז"ל ומיהו נר' דגם הרשב"א לא אמרה אלא אם לא שעבד לו מטלטלי' אג"מ אבל אם שעבד לי מטלטלין אג"מ דנהי דמתקנת השוק נהגו שאינו טורף מהמשועבדים א"ל דה"ד במכר ובמתנה דחששו לפסידא דידהו אבל לגבי הקדש או שנתנם לבניו דלא שייך ה"ט אי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה כל כה"ג טורף הב"ח מידם וכו' ע"ש ונר' דאפי' נתנם לבניו הוי כמתנה דעלמא שהרי כ' הרשב"א בתשו' ח"ב סי' קס"ג לדעת הגאונים דאפילו תנם ליורש הוי כמתנה דעלמא דאין אלמנתו ניזונ' מנכסיו וז"ל ואע"ג דטעמא דמתנה שהיא כמשעבדי הוי משו' אי לאו דהו"ל הנאה מניה לא היה יהיב ליה מתנה כדאי' התם ולכאו' לא שייך ה"ט גבי יורש דבין כך ובין כך אדם נותן ליורשיו ואין להם פסידא כלל ואפ"ה לא פלוג רבנן וא"נ דאפי' ליורש בעצמו לא היה נותן לו בלשון מתנה אלא מניחו על דינו סתם אלא א"כ נהנה ממנו וכו' ע"ש (א"ה עכ"מ והשאר קרוע והדב' מובן מעצמו):
ומ"מ דעת הרשב"א והתו' דאם עשאן אפותיקי הב"ח גובה מהיורשים ולכאו' נר' למאי דקי"ל דמטלט' דיתמי לא משתעבדי לב"ח מדאוריי' כדעת הרמב"ם והטו' ורוב הפיסקים א"כ באפותיקי דהוי דפלוגתא דרבוותא אין מוציאין מהיורשים מספק כדעת התוס' דבתרא והרא"ה אבל הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' קי"ב הביא מחלוקת דהרשב"א הרא"ה וכתב מסתברא לי כהרשב"א דהא דאמרי' מטלט' דיתמי לא משתעבדי לב"ח חידוש הוא והבו דלא לוסיף עלה ע"ש ונראה דס"ל דודאי דמטלט' דיתמי לא משתעבדי לב"ח הוא מדאוריית' כדעת הרמב"ם והטור אע"ג דקי"ל דשיעבודא דאירייתא ומיניה גבי אפי' מגלימא דאכתפיה משום דקרא דיוציא אליך את העבוט בלוה גופיה ולא ביורשיו אלא משום דקי"ל דרשות יורש לאו כרשות לוקח דיורש במקום אביו ומה"ט אפי' לא כ' דאקני אם קנה והורי' גובה א"כ מטלטלי דיתמי מסברא משתעבדי לב"ח כמו דגובה ממנו מה"ט א"כ חידוש הוא והבו דלא לוסיף עלה והרשב"א כם הוסיף וז"ל ולא עוד אלא אפי' פירש לו מקרקעי ומטלטלי מסתברא לי דגובה מן היורשים משום טעמא דאמרן והללו שכותבים מקרקעי ומטלטלי אהנו למגבי מן היורשים מן הדין ולא מתקנת הגאונים עיין שם הרמב"ם בספי"א מה' מלוה כ' וז"ל אבל במערב הוו כותבים שיש לגבות מן הקרקע ומן המטלטלי בין בחייו בין לאחר מותו ונמצא גובה על תנאי זה יותר מן התקנ' וכו' והביאו הטור בסי' זה וכ' המ"מ אם היו כותבים מטלטלי אג"מ היו גובים אפי' מן הלקוחות אבל אם לא היו כותבים אגב אעפ"כ גובים מהיתומים מן הדין וכ"כ הרשב"א והם דברי רבינו ע"ש וכ"כ בפי"ו מהל' אישות והביאו הטור בא"ה סי' ק' ע"ש אלמא אע"ג דסבירא ליה דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח מדאורייתא אם פי' לו מקרקעי ומטלטלי גובה מהמטלטלין מיורשי' והכנה"ג הגה"ט אות ו' כ' דמדברי הרמב"ם שכ' ובמערב דכותבי' וכו' בחייו ובמותו וכי' משמע דוקא כשכ' בפי' בחייו ובמותו מדין תנאי מהני ומ"ש בפי"ו מה' אישות כבר נהגו בכל המקומות שיכתבו בכתיבה בין מקרקעי בין מטלטלי וכו' ע"כ לשון קצרה דיבר וסמך על מ"ש בה' מכירה שצריך לכתוב בחייו ובמותו ע"ש ובהגב"י אות כ"ט כ' אפשר דדברי הרשב"א לאו דוקא וכו' ע"ש ובעהי"ת שמ"ג הביא דברי הרמב"ם וכ' הגד"ת דהוי לעיכובא שכן נוטים דברי הטור שכ' ואם ירשו קרקע ומטלטלים ואין מפירש בשטר שיגבה מטלטליו בין בחייו בין במותו והיתו' רוצים שיגב' ממקרקעי ולא ממטלטלי שומעין להם וכו' נר' מלשונו דכל שלא פי' בשטר ששעבוד המטלטלין גם במו' יכולים היתומים לעכב ע"ש ולא זכר דבעה"ת שס"א סי' ז' כ' כדברי הטור ע"ש ומה שהק' ה' שם למה צ"ל בחייו ובמותו כשיכתבו שיש לו לגבות מהמקרקעי ומהמטלטלי' מספיק דע"כ מה ששיעבד גם המטלטלין הוא בעבור היור' דאי בחייו לא צריך לכך דמיניה אפי' מגלימא דעל כתפי' וכו' ע"ש א"ל במה שהק' עוד ה' שם בשער ס"א על הריב"ש שכ' דאפילו ירצו היתומים לסלקו בקרק' לאו כ"כ כיון שהתנה לגבות מאיזה שירצה וא"ל מנ"ל לייפות כח המלוה כ"כ מחמת התנאי הא כיון דמדין הגמרא אפילו מטלטלי לחודיהו לא משתעבדי אע"ג דמפסיד המלוה אימא דאהני תנאי לשיגבה המלוה כשאין שם אלא מטלטל' כדי שלא יפסיד אבל שאפילו שירצו היתומים לתת לו קרקע יוכל להכריחם במטלטלי מנ"ל דיד בעל השטר על התחתו ע"ש דא"ל דאם לגבות המלוה כשאין שם אלא מטלטל' כדי שלא יפסיד למה צ"ל בחיי ובמותי בשיעבוד מטלטלי ומקרק' סתם סגי לגבות מהיורשים דאי בחייו לא צריך דמיניה אפי' מגלימא דעל כתפיה אלא לכך פירש בחיי ובמותי לומר דאפילו יש להם קרק' ומטלטלי ורצו היורש' לתת לו קרק' יכול להכריחם במטלטלי כמו בחייו דאם יש לו מטלטלין וקרק' והמלוה חפץ יותר במטלטלי מבקרק' צריך ליתן לו מטלט' כמבואר בסי' ק"ג ע"ש אבל מדברי הרשב"א בסי' תתקי"ד וח"ב סי' קס"ג משמ' דכל שפי' מטלטלי ומקרק' אפי' לא אמר בחיי ובמותי גובה מהם וכן מצאתי להרשב"א בתשו' ח"ד סי' קנ"ב כ' וז"ל ולאו דוקא אפותיקי אלא אפי' לא עשאו אפותיקי אלא ששעבד מטלטלין בכלל וכו' כמ"ש וטעמא כדאמרן דכל שלא שעבדן בפי' גלה דעתיה דלא סמכא דעתיה עלייהי אבל כששעב' בפי' גילה בדעתו שדעתו לגבות מהם אפי' מן היתומים דמיניה דידיה לא צריך דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה ואפי' לא שעבדן בפירוש וכולי ומ"ש בזה שכתיבה נגבית מן המטלט' כשכתב לה מטלטלי' ומקרקעי בקשתי לי חבר ומצאתי שכן מצאתי להרמב"ם שכ"כ וכו' ע"ש דס"ל דאפי' לא אמר בחיי ובמותי גובה מהיתומים דדרשי' לישנא יתירא לטפויי דאי מחיים לא צריך דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה אפי' לא שעבדן ושכן דעת הרמב"ם מיהו ק' ממ"ש הטור סימן צ"ז סמ"ח וז"ל כ' בעה"ת התנה עמו שלא יסדרו לו בחוב זה לא אמרי' דהוי מתנה עמש"ב אלא הוי ככל תנאי שבממון וקיים אבל במה ששעבד לו כל נכסיו אין בזה תנאי לבטל הסידור שלא היה בדעתו אלא נכסים הראויים לו ע"פ התורה עד שיזכיר בהדיא וכולי עכ"ל ואמאי לא אמרי' דמה ששעבדן בפי' היינו לגבות אפילו נכסים שאין ראויים לו ע"פ התורה כדאמרי' הכא דשעבוד בפי' לטפויי לגבות אפי' מיורשים שאין ראוים לו ע"פ התורה אלא נר' דס"ל דה"נ איני גובה מיורשי' עד דאמר בהדיא בחיי ובמותי דאין בדעתו אלא נכסי' הראויים לו ע"פ התורה כדמשמע מדברי הטור שכ' ואם וכו' ואין מפורש בשטר שיגבה מטלטל' בין בחייו בין במותו וכולי ומצאתי בירושלמי בפ' אלמנה סוף הלכה א' ר' חגא בעא ש"מ שאמר יזונו בנותיו בלא כך אין בנותיו ניזונות לא צריכא דלא מהו שיזוני מן המשועבדין ומהו שיזונו מן המטלטלין עכ"ל ר"ל כיון דבנותיו ניזונות מנכסיו בתנאי בית דין מי אמרי' זה שצוה שיזונו בכח מתנת שכ"מ בא להוסיף שיזונו מהמשועבדים או מן המטלט' או לא אמרי' שבא להוסיף דבר אלא שחזר לחזק תנאי הכתובה דוקא וק' על הרשב"א שכתב דשעבוד בפי' לטפויי לגבות אף מהיורשים שאין ראוי לו ע"פ התירה ועי' בספר שמחת יו"ט סימן כ"ב ד' פ"א:
וראיתי להר"ן הובא בש"מ לבתרא דף ס"ט ע"א שכ' וז"ל וק"ל כיון דכתבי אינשי לישנא יתירה משום שופרא דשטרי דאע"ג דל"ל וכולי למה מודה ר"ע בזמן שא"ל חוץ מאלו שא"ץ ליקח לי דרך וקי"ל נמי הכי נימא לשופרא דשטרא כתבי הכי וניחא ליה דכי אמרינן דשופרא דשטרא הוא ה"מ גבי לוקח דכיון דאתי לאפוקי מחזקת דמוכר אע"ג דל"ץ לפרושי קמפרש בהדיא לפי שהוא חושש שאם יסתפקו ב"ד בדבר יעמידו בחזקת מוכר וחייש לב"ד דלא גמירי אבל מוכר שהוא מוחזק למאי חייש הרי אין הדבר מצוי שיהיו ב"ד טוענין כ"כ שיוציאו הדבר מחזקתו שלא כדין וכו' עכ"ל והרדב"ז ח"ב סי' פ"ז הביא דברי הר"ן הללו וכ' וז"ל וזה הכלל נכון הוא אלא דק"ל לישנא דגמר' דהמוכר את הבית דאמרי' האי מאן דמזבין ארעא לחבריה צריך למיכתב ליה קני לך דיקלין וכולי והא הכא דמוכר כ' ליה הכי אפ"ה אמרי' לשופרא דשטר' הוא ונדחק לתרץ ע"ש ונראה דלק"מ דאין חי' בין כתב מוכר ללוקח אלא מה שמכר ללוקח שהוא להוציא מחזקת המוכר אע"ג דלא צריך לפרש מפרש בהדיא לשופרא דשטר' לפי שהלוקח חושש לב"ד טועי' שיסתפקו בדבר ויעמידו בחזקת המוכר מספק אבל כשמשייר המוכר לעצמו דבר שא"ץ שיור לא אמרי' לשופרא דשטרא דלא חיישי' לב"ד טועני' שיוצא הדבר מחזקתו וכ"כ הר' יונה בעליות הובא בש"מ לבתרא ד' ע"ח ע"ב גבי מכר חמור לא מכר כליו וז"ל ול"ש מכר לו את חמור בסתם ול"ש א"ל חמור וכליו לא קנה שק ודיסקיא אפי' בעודן עליו ואין אומרים לא לחנם א"ל חמור וכליו ולרבות שק וכו' ואע"פ שאמר דבר יתר דרך המוכר לפרוט הדברים שהוא מוכר ואינו דומה למ"ש בזמן שא"ל חוץ מאלו דא"ץ ליקח לו דרך דדייקי' לישנא יתירא דהתם אין דרך המוכר לשייר והמוכר זקוק לשייר הדברים שאינם בכלל המכר אבל דרכו לפרוט הדברים שהוא מוכר וכו' עכ"ל הרי שכ' בהדיא דדרך המוכר לפרוט הדברים שהוא מוכר ולא מה שמשייר לעצמו וכ"כ עוד הר"ן הובא בש"מ ד' קכ"ה ע"ב והביאו מרן הב"י סי' רמ"ח גבי נכסי לך ואחריך מעכשיו לפ' עש"ב וא"כ ה"נ א"ל דדרך לפרוט הדברים שהוא משעבד ולא נשתעבדו לו אלא נכסים הראוים לו ע"פ התורה ולא יגבה מהיורשי' ומסדרין לו והרשב"א בתשו' אחרת הביאה מרן הב"י סס"י ס"א כ' דאין כח בידנו לדון לישנא יתירא לטפויי במקום שלא אמרו ע"ש וכ"כ בתשו' ח"א סימן אלף וב' ובח"ג סי' כ"ב גבי נאמנות לשופרא דשטרא דכתבי קני לך דקלין וכו' ע"ש והתימא עליו הכא דס"ל כששעבד מטלטלי' בפי' גובה מהיורשים משים דאי לחייו ל"ץ וכולי וכבר תמהו האחרונים מתשו' אחרת שהביא מרן הב"י ס"ס ע"ב וס"ס שט"ו שכתב דראובן שמשכן עלייתו לשמעון והתנו שאחר הזמן יהא רשות בידו לתבו' חובו או למשכנה או להשכירה למי שירצה וכו' תשו' ששורת הדין אפילו בלא תנאי יכול היה למשכנה או להשכירה לאחרים וכו' אבל עכשיו שנתן לו רשות התנאי מוסיף להשכירה לכל מי שירצה אפילו לסייעא גדולה וא"ת שלא נכתב התנאי לתוס' הענין אלא לשופרא דשטרא כדאמרי' בפ' המוכר את הבית לא היא וכולי ע"ש וה' פני משה ח"א סימן ס"א האריך והביא דברי הר"ן ותי' בזה תשו' הרשב"א דהתם כיון שהשכירו לזמן וקי"ל דשכירות ליומיה ממכר הוא א"כ אותו הקרק' מהפרק שהשכירו לשוכר ההוא עד דמשלם זמניה ברשות שוכר קאי ומ"ש בתשו' אחרת דאין לדון לישנא יתירא במקו' שלא אמרו ה"ד בדבר שבא להקנות מחדש להוציא מרשו' הבעלים אבל מה נעשה למ"ש בתשו' על עשרה תלמידים ששכרו רב א' דמכת לישנא יתירא אמרי' לטפויי אתא אפי' כשמצא הרב לשכור תלמידים אחרים ולא מפסיד מידי ע"ש ותשו' הרשב"א שהביא מרן הב"י סס"י ע"ב וסס"י שט"ו היא בח"ב סי' ע"ר ודחה שם חי' זה דהר"ן בין משייר למוכר ונותן מדאמרי' בפרק י"ן תנו מאתים זוז לפ' בראוי לו נוטלין ונוטל את חובו הא מני ר"ע היא דאמר כל מילתא יתירא לטפויי אתא ע"ש ועוד דהרי הרשב"א בתשו' כ' דאם שעבד בפי' מטלטלין גובים אפי' מהיורשים משום דאי לחיי ל"ץ דמיניה אפי' מגלימא דעל כתפיה ועוד תירץ הרב דכל היכא דאיכא למילף מעין המאורע ומעניינו של שטר אמרי' לישנא יתירא וכו' ולכך בתשו' עשרה תלמידים ואותה דמשכן עלייתו לשמעון מאי דמרבינן מנייהו הוא מעין המאורע דעשרה תלמידים דחיובם הוא בהחלט בין ימצא הרב תלמידים ובין לא ימצא וכן ההיא דמשכן עלייתו וכולי מרבינן מיניה אפילו לסייעא יותר גדולה הוא מעין המאורע עיין שם באורך והרדב"ז חלק שלישי סימן תקי"ח כתב דמהר"י קולון שדן כל לטפויי מילתא לאתויי מלתא אתא בענין אחר לא ראה תשובו' הרשב"א ז"ל והנכון דלאוקומי ממונא אמרי' ולא לאפוקי ממונא וכן נר' מלשונו עיין שם ולא זכר תשו' הרשב"א אחרת דנר' דס"ל דדרשי' לישנא יתירא אפי' להוציא:
ד' אבל אם לא הניח אלא מטלטלין וכו' דמטלטלי דיתמי לא משעבדי לב"ח מן התורה ונ"ל טעמו משום דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה משום דוקא הלוה עצמו דהיינו אשר אתה נושה בו הוא יוציא כי המטלטלים משועבדים לך בחייו אבל יורשיו אחריו א"ץ להוציא העבוט שאין המטלטלין שירשו משועבדים לב"ח של אביהם הלבוש וה' שמחת יו"ט סימן מ"ד הק' דא"כ אמאי מקרקעי דיתמי משתעבדי לב"ח מדאורייתא וכולי ע"ש ואפשר דילפי' מדדרשי' בפ' כל הנשבעין שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין דע"כ מקרקעי דיתמי משתעבדי לב"ח ורב ושמואל דמוקמי ליה לדרשא אחרינא ס"ל דשעבודא לאו דאורייתא אבל למאי דקי"ל דש"ד מקרקעי דיתמי משתעבדי לב"ח מדאוריי' ומה שהביא הרב דברי הרשב"א בחי' לקמא דס"ל מטלטלי' דיתמי דלא משתעבדי לב"ח אינו מדאורייתא רק מדרבנן היפך דברי הלבוש וכ' ולזה כוין הסמ"ע בסי' קי"ג עש"ב ולא זכר מ"ש הרמב"ם בפי"א מהל' מלוה דין ז' וז"ל אבל הבא ליפרע מן היורשים בין גדול ובין קטן לא יפרע מן המטלטלין וכו' שהמטלטלין אינם תחת השיעבוד ב"ח מן התורה עכ"ל וכ"כ הטור בסי' זה ע"ש הרי שכתב הרמב"ם והטור בהדיא כדברי הלבוש דמטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לב"ח הוא מדאורייתא וכ"כ הריטב"א בחידושיו לקידושין די"ג ע"ב וז"ל ואומר רבי נר"ו דאע"ג דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא כופין אותו ב"ד לפרוע חובו וכו' מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו וכולי דרמיא עליה רחמנא לפרוע ב"ח אבל גבי יורשיו ליכא מצוה דאורייתא ממש דנושה דקרא דיוציא אליך בלוה גופיה כתיב תדע דההוא קרא במטלטלין הוא ואפ"ה קי"ל דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ואפילו למ"ד שבו' דאורייתא ואל מיניה דידיה גבי אפי' מגלימא דעל כתפיה אלא ודאי דההוא קרא ליתיה אלא בלוה גופיה ולא ביורשיו ומצוה בעלמא הוא דרמי' עליהו כדי שלא יהיה אביהם לוה רשע ולא ישלם ואם לא רצו לעשות אין כופין אותם בכך וכו' עכ"ל הרי דס"ל להריטב"א ורבו דאפילו למ"ד דש"ד מטלטלין דיתמי לא משתעבדי לב"ח מדאורייתא משום דקרא דיוציא אליך את העבוט בלוה עצמו קאמר ולא ביורשיו וכתב הפרישה דלאו דוקא קאמר דהא גם מדרבנן לא משתעבדי רק מתקנת הגאונים ואע"ג דקיי"ל יורש במקום מוריש קאי מ"מ הם לא לוו ואין עליהם אלא מצוה ועוד נר' דלא אמרו יורש במקום מוריש קאי אלא לאחר התקנה שיגבו מהם גם מטלטלין ע"ש ונר' דאפי' מדאוריי' קאמר דלא משתעבדי ולאפוקי מהרשב"א בחי' לקמא דס"ל דש"ד אף במטלטלין דיורשים ורבנן הוא דתקנו לא משתעבדי ע"ש וז"ל הרמ"ה בפ' ג"פ סימן קמ"ד ואי ק"ל לעולא דאמר ד"ת א' מלוה בשטר וא' מלוה ע"פ גובה מנכסי' משועבדים דש"ד ויליף לה מקראי א"ה אפי' מטלטלין נמי ליטרוף דהא קרא דיליף עולא מיניה במטלטלין קאי וכו' לא תק"ל דקסבר עולא דמדאוריית' ל"ש מלוה בשטר ול"ש מלוה ע"פ כי היכי דגבי מקרקעי משועבדים הם ה"נ גבי מטלטלין אפי' מן הלקוחו' וכ"ש מן היורשים ורבנן הוא דתקנו דלא ליטרוף מטלטלין ולקוחות כדפי' טעמא אבל ליורשים גבי ס"ל כר"מ דקאמר דמטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה וכ"ש לב"ח ולית הילכתא כותיה וכולי עכ"ל וק' דבס"פ המקבל תניא אר"מ וכי מאחר שהחזירם למה ממשכנים דשלא תהא שביעית משמטתו ולא יעשו מטלטלין אצל בניו ע"ש אלמא ס"ל לר"מ מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ודוקא התם שלא יעשו מטלטלין אצל בניו משו' דקנה משכון והתוס' בכתובו' ד' פ"א ע"ב בד"ה ר"מ וכולי כ' בשם ר"ת פשיטא ליה דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח לר"מ ומיניה יליף ק"ו לכתובה ולא אר"מ לגבות כתובה מיתמי אלא מיניה ומיבם דהוי כמו מיניה וכ"כ מהר"ם בתשו' הארוכות סימן רס"ו עש"ב וכ"כ הרשב"א בתשו' חלק ב' סי' קס"ג וז"ל ועוד יש ראיה לדבריהם ממ"ש בבריית' ביבמות וכולי יש מוכר אביו להגבות את אמו כתובתה וכולי ולא עוד אלא שנר' משם דמתנת שכ"מ גריעא טפי מירושה דאלו מטלטלי' דיתמי לא משתעבדי אפי' לב"ח לכ"ע ואלו הכא אמרי' לר"מ מוכר את אביו שנתן לו במתנת שכ"מ להגבות כתובת אמו וכו' ע"ש אבל הרשב"א בתשו' ח"ב סימן רנ"ב כ' דר"מ ס"ל דכתובה גובה אפילו ממטלטלים דיתמי אבל לח משתעבדי לב"ח ע"ש והוא היפך מ"ש בסימן קס"ג וכן ק' על הרשב"א דס"ל דהא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח היינו מדרבנן אבל מדאורייתא משתעבדי דהא מדר"מ דאמר לא ממשכנים שלא יעשו מטלטלין אצל בניו משמע דבעלמא מטלטלי לא משתעבדי לב"ח מדאורייתא ומ"ש הפרישה דלא אמרינן יורש במקום מוריש אלא לאחר התקנה ליתא דבס"פ הגוזל עצים אמרי' לענין מעשר בהמה דלוקח פטור אבל יורש חייב דלא חשיב שינוי רשות וכאלו הם ביד האב דמי וכן בפ' הגוזל ומאכיל ס"ל לרבא דרשות יורש לאו כרשות לוקח וקי"ל הכי:
ה' אבל אם לא הניח אלא מטלטלין וכו' כ' הרמ"ע בתשו' סי' ס"ז דחזקת בית או חנות שנוהגי' להשכיר ליהודים וכו' דבמשלם זמנייהו וכו' כיון למשכיר לסלק את השוכר אין נחשבים לשוכר אלא כדין מטלטלין שאין לו בגופו של קרק' כלום ונ"מ שאם הם של יתומי' לא משתעבדי לב"ח מדינא דגמר' וכו' ובאתרא דלא מסלקי המשכירים את היהודים חזינן אם יש כח למשכיר לסלק יהודי א' ולהושיב יהודי אחר אע"פ שאין יהודי זה רשאי או שיכול המשכיר או בניו אחריו להרבות בקצבת השכירות כרצונו ג"ז מטלטלין יחשב אך אם יש קצבה ידועה לשכירות שאינו יכול להוסיף עליו ולא להוציא ממנו יהודי זה ולהכניס בו יהודי אחר בין שהוא מחק המלכות ובין שאינו רק תנאי שביניהם מחק העולם כגון אלו שקורין ליויל כה"ג ודאי יש להם דין קרק' לכל מלי ע"ש מבואר דס"ל כיון שיכול המשכיר לסלק יהודי זה או להוסיף בשכירות דין מטלטלין יש להם ואם הם של יתומים לא משתעבדי לב"ח מדינא דגמ' אלא מתקנת הגאונים ונ"מ אם ירשו קרק' (א"ה עכ"מ וחבל על דאבדין ונ"ל דכוונת ר"ל דנ"מ אם ירשו קרק' וחזקה זו והיתומים רוצים להגבות לב"ח קרק' והוא רוצה לגבות חזקה כיון דחזקה זו הוי מטלטלין ולא משתעבדי לב"ח אלא מתקנת הגאונים הדין עם היורשים וכה"ג כ' הר' המחבר לעיל סעיף ג' לדעת הרא"ה דאפי' באפותיקי לא משתעבד לב"ח אלא מתקנת הגאונים הדין עם היורשים כנ"ל כוונת המחבר):
ו' אבל מצוה לפרוע חוב אביהם וכו' דמצוה מדרבנן כמ"ש רש"י בכתובו' ד' צ"א ע"א ובעה"ת שס"א סי' ו' וז"ל והא דאמרי' מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם פי' מצוה דרבנן קאמר משום כבוד ול"ד לפריע' ב"ח מצוה דאיתא בפ' הכותב דקאמר לדידך דאמרת פריע' ב"ח מצוה וכו' ופירש"י דהא נמי מ"ע היא דכתיב הין צדק שיהא הין שלך צדק ובזה כיון שהוא מ"ע אם הלוה עובר ואינו רוצה לפרוע מכריחין אותו ומכין אותו עד שיפר' אבל מצוה דיתומים דליתא אלא מדרבנן לא כייפינן וכו' כ"ל וגם התוס' בפ' הכותב שדחו פירש"י דאשכחן דכופין במצוה דרבנן כגון דמצוה לד"ה וכ' הטעם דאין כופין במצו' כבוד משום דמתן שכרה בצדה ע"ש נר' דמודה דהוי מצוה דרבנן וכ"כ מהריט"א בס' קהלת יעקב דף ק"ד ע"ד דלכ"ע הוי דרבנן ע"ש אבל הראב"ד בתשובה שכ' בעה"ת שס"א ח"ב סי' ב' הובא בב"י סי' ק"ד כתב דמצוה דאורייתא היא ע"ש ונר' דנ"מ אם יש על היורשים ג"כ חוב עצמם מצוה עליהם לפרוע חוב עצמם מלפרו' חוב אביהם דפריעת ב"ח מצוה דאורייתא היא וכ"כ רש"י ובעה"ת מדכתיב הין צדק שיהא הין שלך צדק וכ"כ הר"ן בפ' הכותב וה"ר יונה והרא"ה והריטב"א בס' א"ז שם דחו פירש"י וכ' בשם הר"י מקורביל דעשה דידיה מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה וכ"כ הריטב"א בחי' לקידושין ד' י"ג בשם רבו ע"ש ודלא כהרדב"ז ח"ב סי' תר"י שכ' מדכתיב והשיב את הגזילה וכו' והלואה בכלל וכו' ע"ש וא"כ כיון דפריע' חוב אביהם מצוה דרבנן אם יש עליהם ג"כ חוב עצמם ואין להם נכסים אלא מה שהניח להם אביהם פורעים חוב עצמם ולא חוב אביהם אבל לדעת הראב"ד דלפרוע חוב אביהם נמי מצוה דאורייתא היא פורעין חוב אביהם שהוא מוקדם לחוב עצמם כמבואר בתשו' הראב"ד שם וז"ל ראובן לוה משמעון מנה וכו' ומת והניח קרקע שוה מנה לבנו חנוך ובא חנוך לאחר מיתת אביו ולוה עליו מנה וכו' דר"פ ס"ל כרבא דאמר ד"ת א' מלוה ע"פ וא' מלוה בשטר אינו גובה לא מן היורשי' ולא מן הלקוחות מ"ט שיעבודא לאו דאורייתא וכו' מעתה כיון שאין כאן שום שיעבוד ושניהם אינם מן התורה ועל שניהם מצוה מן התורה לפרו' הילכך המוקדם הוא קודם ועוד וכו' ע"ש הרי דס"ל דכיון דשיעבו' לאו דאוריי' אלא דשניהם מצוה דאורייתא לפרו' לכך פורעין חוב אביהם שהוא מוקדם לחוב עצמם אבל לדעת רש"י ובעה"ת דפריעת חוב אביהם מצוה דרבנן היא אפי' לוה הבן אחר שמת האב אי ליכא שעבו' דאוריית' כגון מטלטלי' דלא משתעבדי לב"ח לפרוע חוב עצמם דמ"ע דאורייתא היא מלפרו' חוב אביהם ואינו אלא מצוה דרבנן וכה"ג כ' בעה"ת ש"א והובא בב"י סי' צ"ז וז"ל ויש מן הראשוני' שטעו ואמרו שאם קדמה האשה למלוה שתשבע ותטול והשיב להם הרי"ף שנשתבשו דאין לאשה מזונות וכו' ואף שהיא קודמת וכו' שטעם הדבר מפני ששעבודו של מלו' הוא מן התורה וכדעולא דאמר שעבו' דאורייתא ומזונות אשה ובנו' מדרבנן הילכך אתיא שעבוד' דאוריית' ומבטל דרבנן והוצרכנו לכך באשה היושבת תחת בעלה וכו' ע"ש הרי דשעבוד' דאוריית' דוחה שעבוד דרבנן וכ"כ בשם חכמי לוניל דאפי' במלוה בשטר של תנוך קודמת למלוה ע"פ של ראובן בנכסי ראובן משום דשעבודא דאורייתא קדמה לשעבוד' דרבנן ע"ש אלמא ס"ל דמלוה בשטר של הבן אפי' היא מאוחרת למלוה ע"פ של האב כיון דמלו' בשטר ש"ד ומלוה ע"פ שעבוד' לאו דאורייתא מלו' בשט' של הבן קודמת למלו' ע"פ של האב וה"נ לדידן במטלט' פריעת חוב של הבן שהיא דאורייתא קודמת לשל האב שהיא דרבנן וכן מצאתי להרשב"א בתשו' ח"ג סי' קי"ד שכ' וז"ל ולפעמים אפי' מחמת שעבוד ב"ח דאביהם מוציאי' מידם וכו' וה"ד כגון שירשו מאביהם מטלטלין והיתומים גדולי' דהו"ל בני מעבד מצוה ושאין לאחרים עליהם חוב דאלו היה עליהם חוב מצד עצמם ודאי מצוה עליה' טפי לפרוע חובת עצמם מלפרו' חובת אביהם וכו' ע"ש וכ"כ בתשו' ח"ד סי' קנ"ב וז"ל ונ"מ ליתומים קטנים שאינם בני כפיה ולאו בני מיעבד מצוה וא"נ בגדולים כשיש חוב על עצמם דחיוב על עצמם דלא לישוו נפשיהו רשיעי טפי עדיף להו ומצוה בהם יותר משל אביהם וכו' ע"ש הרי דס"ל אע"ג דכופין את היורשים לפרו' חוב אביהם אם יש עליה' ג"כ חוב מצוה לפרו' חוב עצמם מלפרו' חוב אביה' וכן ראיתי למהר"ם אלשיך סי' י"ד שכ' תשו' הרשב"א ומזה למד דכיון שיש לו חוב כתובת אשתו מצוה טפי לפרו' חובו מלפרו' חוב כתובת אמו דהיינו חוב אביו ותמה ה' פני משה ד' קמ"א ע"ג סי' ע"ח דלא שייך זה בכתוב' דלא ניתנה לגבות מחיים וכ"ש דאפשר שלא תבא לידי גבייה לעולם ע"ש ונר' דה"ה מתנה שנתן אביהם שאין המקבל זוכה בה אלא מצוה לקיים דברי המת דלכ"ע כופין היורשי' אם יש על עצמם חוב מצוה לפרו' חוב עצמם מלקיי' דברי המת מה"ט דמצוה לקיים דברי המת מצוה דרבנן ואע"ג דכ' בש"מ לכתובות בפ' הכותב בשם ריב"ש לדע' רש"י לחלק בין מה שצוה המת בנכסיו שבזה חייבים יותר ממה משום כבוד אביהם הם חייבים מעצמם ע"ש וה"נ א"ל דחוב עצמם קודם לפרו' חוב אביהם דחייבים הם מעצמם משום כבוד אביהם אבל מה שצוה המת בנכסיו קודם לחוב עצמם מ"מ נר' אעפ"י שצוה המת בנכסיו כיון דאם קדמו ומכרו היורשים מה שעשו עשוי כדלקמן סי' רי"ב מקרי ממון היורשים ומצוה דאורייתא דידהו עדיפ' ומדברי הרשב"א משמ' דאפי' שניהם מצוה דאוריי' מצוה בהם יותר משל אביהם וכה"ג אמרי' בפ"ק דקידושין דכל דליכא אלא ה' סלעים לכ"ע הוא קודם לבנו מ"ט מצוה דגופיה עדיפא וכן פסקו הרמב"ם והטור ומרן בי"ד סי' ש"ה ע"ש ועמ"ש בסי' קי"ג ובזה ניחא מה שתמה המש"ל מה' מלוה בפי"א על הרשב"א דכופין היורשי' לפרוע חוב אביהם אמאי לא מהני תפיסה לאחר מיתה כדמוכח בפרק הכותב אי משום דליכא שעבוד אין יורדין לנכסיהם א"כ ברבית קצוצה דס"ל דליכא שעבוד נכסים ואין ב"ד יורדין לנכסיה' נאמר שלא תועיל לו תפיסה וכו' ע"ש דא"ל דבפ' הכותב מיירי דאיכא חוב עצמם עדיף דמצוה בהם יותר משל אביהם דשל אביהם מצוה ולא כפייה ולכך לא מהני תפיסה דלאחר מיתה אבל יש להסתפק בבני בנים אם מצוה לפרוע חוב זקנם וה' בית דוד סי' ג' כ' ברבית קצוצה דאין חייבים היורשים להחזיר אלא דוקא אם הניח להם דבר מסויים משום כבוד אביהם דוקא אביהם ולא אבי אביהם משום דהא דחייבים להחזיר אינו אלא מדרבנן וא"כ דוקא אביהם ואפשר נמי אחיו הגדול שהוא מן התירה אבל אבי אביהם שאינו מן התורה לא ע"ש וא"כ ה"נ לפרוע חוב אביהם כיון דמצוה דרבנן היא דוקא אביהם ולא אבי אביהם אבל לדעת הראב"ד הוא הדין אבי אביהם אבל הא ליתא (א"ה עכ"מ):
ז' אבל מצוה עליהם לפרו' וכולי כתב ה' בית דוד סימן ג' גם אם הניח אביהם רבית דבר מסויים דחייבין להחזיר מפני כבוד אביהם דהוי מדרבנן וא"כ דוקא אביו ואפשר נמי אחיו הגדול דחייבין בכבודו מן התורה אבל אבי אביו דאינו מן התורה לא ע"ש וא"כ הא דאמרי' בפ' מ"ש ד' קנ"ז ע"א בעי שמואל דאיקני קנה ומכר דאיקני קנה והוריש מאי אמר רב חנא ת"ש נפל הבית עליו ועל אביו וכו' ואי ס"ד דאיקני קנה ומכר דאיקני והוריש לא משתעבדי נהי נמי דהאב מת ברישא דאיקני הוא תרגמא מצוה על היתומים לפרו' חובת אביהם וכו' וכ' רשב"ם וז"ל ולא משום שכ' לו דאיקני הוא וגבי קנה ומכר לא משתעבד אלא גבי יורשי' משום מצוה ואפי' לא כתב דאיקני משתעבד יורש למלוה משום מצוה על היתומים ע"ש משמע דביורשים ליכא בעיא דלא נשארה הבעיא אלא בקנה או מכר אבל גבי יורשי' ליכא בעיא ומצוה וכו' אבל ראיתי להרמ"ה שם סי' קס"ג שכ' וז"ל וטעמא דמתני' משום דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם משום כבודו מנכסיו וכו' אבל לגבי מכר ומתנה ושאר יורשים דליתיה לה"ט לא וכו' ע"ש (א"ה עכ"מ):
ח' אבל הגאונים תקנו וכו' ראובן שהפקיד כלי ביד שמעון בלא עדים וכשתבעו ממנו השיב שמעון מנה לי ביד אביך ואני מחזיק בכלי זה על אותה מנה אם ירש מאביו בין קרק' בין מטלטלין כמו שהיה יכול לומר בכלי שהפקיד בידו בלא עדים וראיה יש לי בידך כנגדו כו"ך כך יכול לומר ליורש ואי משום דמטלטלין דיתמי לא משתעבדי לב"ח כבר תקנו הגאונים לגבות מהם הרשב"א בתשו' ח"ד סימן ה' ע"ש ומהרש"ך ח"ב סימן ס"ד וקע"ו כ' דאם הנכסים שבאו ליד המלוה הם שהניח הלוה נאמן ואם הם נכסים של בן הלוה עצמו או מעות שמכר מנכסי אביו אינו יכול לעכב דקי"ל דמה שתקנו הגאונים לגבות ממטל' דיתמי ה"ד בעוד שהם בידם אבל אם מכרו לא והביאו הכנה"ג בסי' ע' הגב"י אות ג' ע"ש ומדברי הרשב"א משמע דאפי' הכלי של הבן ולא הניחו הלוה יכול לעכבו על חוב אביו אע"ג דהוא ס"ל דאם מכר אפי' קרק' אינו גובה מן הדמים כמ"ש ר' ירוחם בשמו וכ"כ במיוחסות סי' מ"ט ע"ש וכן ראיתי בשו"ת מהר"ש בן חסון בס' משפטים ישרים סימן נ"ד שהביא ראיה מתשו' הריב"ש דיכול לתפוס מטלטלין של הבן עד שיפרע חוב שעל אביו אם ירש הבן ממנו עיין שם ועיין בהכנה"ג סי' זה הגב"י אות ל"א:
ט' כתב הרדב"ז ח"ג סי' תק"ה דלא תקנו הגאונים אלא שלא תנעול דלת בפני לווים או כתובת אשה ולא בשאלה וכל שכן בגזל או היזק ממון חבירו וכן כתב הריטב"א בפ' אלו נערות ושכן נר' דעת הרמב"ם אבל עמד בדין וזקפן עליו במלוה הרי היא א בכלל תקנת הגאוני' נשתעבדו מטלטלין דיתמי ואף על גב דעיקר המלוה גזל כדי שלא תחליק בכל מיני מלוה עיין שם וכן דעת ר' אפרים כמבוא' בס' תמיד סימן ס"ח ד' ט"ז ובהרא"ש פ"ק דבת' ע"ש מיהו תימא על הרדב"ז שלא ראה מ"ש הטור בסימן שמ"א וז"ל ואם הניח להם אחריות נכסים או מטלטלין האידנא חייבי' לשלם וכן גי' המ"מ בהרמב"ם הניח להם נכסים הובא בב"י וכ' שם הטעם דלפי תקנת הגאונים אין חי' בין מטלטלין לקרקעות וע"ש בהסמ"ע והש"ך ס"ק ה' וכ"כ בש"מ לכתובות דף ל"ד על דברי הריטב"א וכ"כ ה' המאירי הובא בס' ח"ז לקמא וז"ל מת המזיק וכו' והאידנא דתקנו הגאונים לגבות מטלט' דיתמי גובה ממטלטלין דיתמי להרי"ף ולהרמב"ם והר' תלמיד הרי"ף חולק וכולי ואין דבריו נראי' ומשמע דה"ה בגזל והזיק וכן מצאתי להרמב"ן בס' הזכות ד' ל"א ע"ג שכ' בין בכתיבה בין בב"ח בין בניזקין בכל עשו מטלטלין כל יתומים כקרק' לענין כעבוד ע"ש וכן פסקו הטור ומרן בסימן תי"ט דין ג' ע"ש ועין בתשו' בשמים ראש סימן כ"ו שכ' דחייבי' הם בגזל וכו' ע"ש ועי' בהש"ך סי' ק"ח ס"ק כ"ב:
יו"ד כתב מהרימ"ט חי"ד סי' ה' על ס"ת שהקדישו בעליו בל' זה אני מקדיש ס"ת זה ע"מ שיהיה לי רשות להוליכו עמי לכל מקום שאלך ומת יש להסתפק אם יש זכות ליורשים אחריו להוליכו למקום שירצו או לא דהא דתניא בפ' מי שאחזו ה"ז גיטיך ע"מ שתתן לי מאתים זוז ומת דרבנן ס"ל לי ולא ליורשיו אפשר דוקא גבי גט דלצעורא קא מיכוון וקפידא הוא לי ולא יורשיו אבל הכא לרווחא קא מכוין ולי אפי' ליורשיו קאמר עש"ב ועי' בה' מח"א בה' זכיה ומתנה סימן כ"ב דאי אמרי' לרווחא התנה כל שמת לא יתן ליורשיו כלל עש"ב והעיקר דגם במתנה נמי אמרינן לי ולא ליורשיו וז"ל הריטב"א בס' א"ז למציעא בפ' הרבית והא דקתני אם אין נותן לי מכאן ועד חמשים יום הרי אלו שלי יש שפי' שאם מת א' מהם שוב אינו יכול לקיים תנאו וזכה הלוקח בקרק' דאתה ולא ליורשיך ולי ולא ליורשיו משמ' כדאמרי' בנותן גט לאשתו ע"מ שתתן לי ר' זוז וכ' הרמ"ה ואין זה נכון חדא שלא נאמרו דברים הללו אלא בנותן גט או בנותן מתנה דמדעת יהיב ומגרש דילמא קפיד על תנאי שאינו ריצה לגרש או לתת מתנה אלא באותו לשון אבל כאן וכו' וכן דעת רבותי והביאו מרן בסימן ר"ז בב"ה ע"ש ודברי הרמ"ה בתשו' סי' רמ"ב הם במתנה אלמא במתנה נמי דלרווחא קא מכוין אמרינן לי ולא ליורשיו והרשב"א בתשו' סי' אלף ובח"ב סי' רס"א כ' בניתן מתנה ע"מ להחזיר לי דלמ"ד בע"מ שתתן לי דניתן ליורשיו דלי וליורשיו משמע דה"נ מחזיר ליורשיו וכ' הכנה"ג בסימן ר"ז נר' מדבריו דס"ל דהל' כרשב"ג דאל"כ מה צ"ל דלמ"ד וכו' כיון דאין הלכה כן ויש לתמוה דבתשו' שהביא מרן הב"י סי' זה מבואר דפסק כרבנן ע"ש וה' משאת משה בשניות סי' י"ט כ' דלא דייקי' לי ולא ליורשיו אלא גבי גט דלצעורא קא מכוין אבל גבי הטבה דלהנאת מוכר הוי לא כמ"ש המבי"ט והכריח כן מתשו' הרשב"א זו דבמתנה ע"מ להחזיר כיון שהתנאי היה להנאת הנותן לו וליורשיו קאמר ע"ש וזה כחי' מהרימ"ט אבל הרשב"א שכתב ולמ"ד וכו' משמע דלמ"ד התם לי ולא ליורשיו ה"נ דכוותה וכ"כ בעה"ת סוף ש"ב דמתנה ע"מ להחזיר אם מת הנותן מחזיר המקבל ליורשיו אם לא אמר לי אבל אם אמר לי משמע לי ולא ליורשיו כדאיתא בפרק מי שאחזו ולא קיים התנאי ע"ש אלמא אפי' התנאי להנאת הנותן אמרי' לי ולא ליורשיו אבל יש להסתפק אי אמרי' ו ולא לב"ח והרשב"ש בתשו' סי' י"ב כ' דאם אמר לך ולא ליורשך דוקא להם ולא לב"ח כדאמרי' בפ"ק דקידושין גבי הענקת עבד דאין הב"ח גובה ממני מדכתיב הענק תעניק לו ולא לב"ח ואפ' דה"ד לך ולא ליורשך אבל בע"מ שתתן לי לכ"ע לי ואפי' לב"ח דס"ס הרוחה איכא דפורע חובו ומהרימ"ט בתשו' כ' דספק זה שייך בפלוגתא דטובת הנאה אי הוי ממון נר' דלא שייך בפלוגת' דרשב"ג ורבנן דכ"ע לי ואפי' לב"ח וכ' מהרימ"ט מיהו נ"ל דלענין שעבוד והקנאה לא חשיב שן דטובת הנאה לא מתפסה וא"כ יחול עליה שעבוד והקנאה ומנא אמינא לה מרא כחן לרבא גופיה בפ"ק דמציעא גבי עישור שאני עתיד להפריש וכו' דפריך וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין אלא טובת הנאה אינה ממון לקנית בחליפין ה"נ טובת הנאה אינה ממון לקנות ע"ג קרק' ורבא מסיק בנדרים דטובת הנאה ממון אלא מוכח דאע"ג דטובת הנאה חשיבא ממון לענין נדרים ולענין קידושין דהנאה קפיד והא נמי הנאה היא מ"מ אינה חשיבה ממון להקנותה בק"ס ולא באגב דאין בה ממש עש"ב ולא ראה מ"ש מהר"ם בתשו' הארוכו' סי' רפ"ו ובקצרות סימן פ"ז וז"ל ואשר שאלת על ב' זקוקין שטוען שמעון שנתן לו להרויח בהם וכו' נר' אם שמעון אמר שנדר לצדקה אך אינו רוצה שיהיו עוד תחת יד ראובן והוא בעצמו רוצה לחלק אז א"ץ ראובן להחזיר לו או לישבע על ככה שהוא כדבריו דלכאורה הלכה טובת הנאה אינה ממון כדעולא ורב אשי וכולי ואע"ג דרבא בתרא הוא דמוקי מתני' בפ"ב דנדרים דטובת הנאה ממון היינו משום דבעי לאוקמא בחד תנא משום דק"ל רישא לסיפא מיהו רבא דילמא איהו גופיה דס"ל דטובת הנאה אינה ממון וכן משמע בפ"ק דמציעא דר"ג וזקנים שהיו באים בספינה מיהו יש לדחות שמא אליבא דעולא קאמר וכו' עכ"ל ונר' דס"ל דאין חי' בין נדרים לדעלמא דלמ"ד טובת הנאה אינה ממון במודר הנאה נמי מותר ולמ"ד טובת הנאה חשיבא ממון נקנין בק"ס ובאגב וז"ש ואע"ג דרבא מוקי מתני' דטובת הנאה ממן היינו משום דבעי לאוקומא בחד תנא אבל הוא גופיה אפ' דסובר להלכה דטובת הנאה אינה ממון וכן משמ' בפ"ק דמצי' דאמר רבא טובת הנא' אינה ממון לקנות ממנו או ע"ג קרקע אלמא רבא ס"ל דטובת הנאה אינה ממון דלמ"ד טובת הנאה חשיבא ממון מקניא בחליפין ובאגב וא"כ ע"כ בנדרים דמוקי מתני' בהכי וליה לא ס"ל מיהו יש לדחות דשמא רבא פ"ק דמציעא אליבא דעולא קאמר משום דהך קושיא לעולא היא ועולא גופיה ס"ל דטובת הנאה אינה ממון אבל רבא גופיה ס"ל דטובת הנאה ממון וה"נ נקנין בק"ס ואגב קרקע והש"ך בסימן ש"ן נדחק בדברי מהר"ם ובתשו' הקצרות מבואר כוונתו כמ"ש אבל הרמב"ם בפ"ה מה' אישות פסק דהמקדש בתרומות ומעשרו' אינה מקודשת משום דטובת הנאה אינה ממון ובפ"ה מה' נדרים כ' דטובת הנאה ממין וכבר כ' מרן הכ"מ בשם ר"מ בר' שמעון המעילי דיש לחלק בין טובת הנאה דמודר לטובת הנאה דעלמא וכ"כ ה המאירי בשי' נדרים שלו ע"ש הטעם ולפ"ז א"ש דרבא ס"ל בעלמא טובת הנאה אינה ממון ודוקא במודר הנאה ס"ל דחשיבא ממון ומ"מ הרי הרמב"ם ומהר"ם ס"ל דקי"ל דטובת הנאה אינה ממון וכ"כ עוד מהר"ם בתשו' המיי' דשייכי לס' נזקין סי' ה' וז"ל ועוד יכול להיות בנדון זה כיון דלית להו לבעלים במעשר עני של כספים אלא טובת הנאה בעלמא לא חשיב כדעת אחרת מקנה אלא כמו מציאה הוי כדקי"ל ספ"ק דקידושין טובת הנאה אינה ממון וכו' ומטעם זה דפי' אם ראובן יתן לבניו של שמעון הסמוכים על שלחנו במתנה ע"מ שאין לאביהם רשות וכולי לא מהני תנאה מידי כיון דטובת הנאה אינה ממון לא מצי מתני ומבטל תנאי וכו' ע"ש הרי דס"ל דקי"ל דטובת הנאה אינה ממון ובכה"ג במציאה דמציאת קטן לאביו ולא מהני תנאי אבל דעת הריטב"א בתסו' הביאה מרן הב"י סימן ל"ז ס"ל דטובת הנאה ממון שכן פסקו ר"ח והרמב"ן ע"ש וכ"כ הרשב"א בתשו' סימן תקס"ג וז"ל וכן אם המקדיש עשה שליח ליתן לכל מי שירצה אינו יכול להעיד דנוגע בעדות הוא דטובת הנאה שלו כדקי"ל דטובת הנאה ממון וכדמסי' בנדרים וכולי הרי שכתב דקיימא לן טובת הנאה ממון כדאמר רבא בנדרים דס"ל דאין חי' בין נדרים לדעלמא ורבא דאמר בפ"ק דמציעא דטובת הנאה אינה ממון ואינה נקנית בק"ס או באגב אפשר דסובר הרשב"א דאליבא דעולא קאמר כמ"ש מהר"ם או דס"ל דוקא לענין קנין חליפין ואגב קרקע הוא דאמר רבא אינה ממון כחי' מהרימ"ט וכן ראיתי להר"ב בס' א"ז למציעא שכ"כ בשם רבו מדאמרי' טובת הנאה ממון לקנות בחליפין ולא אמר טובת הנאה ממון ואינה נקנית בחליפין עש"ב והכנה"ג חי"ד סימן של"א אות מ"ג כ' דמדברי מרן בח"מ סימן פ"ז סל"ה יש לדקדק דס"ל דטובת הנאה אינה ממון וכ"נ מדברי מור"ם בסימן ל"ז ס"ט וכן פסק בפי' בסי' ר"ג ס"א דטובת הנאה אינה ממון ואינה נקנית בחליפין והוא מדברי הגמ"ר עיין שם ונראה דמדברי מרן בסימן פ"ז לאו ראיה גמורה דמבואר בתשו' מהר"ם והמרדכי דאפי' למ"ד טובת הנאה ממון לא נתקנה שבוע' היסת עליה עיין שם וכן מדברי הגמ"ר ומור"ם בסי' ר"ג יש לדחות דדוקא לענין הקנאה ס"ל הכי אבל בעלמא הנאה היא וחשיבא ממון כחי' מהרימ"ט והר"ב בשם רבו אבל בסי' ל"ז משמע שתפס כמ"ד טובת הנאה אינה ממון וכ"כ בסס"י רע"ו דאין היורשים יורשים דבר שאין בו ממש או טובת הנאה שאינה ממון והוא מדברי מהריק"ו שורש קס"א ומהר"ם מפדאוה סי' ס"ה וכן הסכים הש"ך בסי' ש"ן עש"ב וא"כ ה"נ לא נשתעבד לב"ח וכן פסק מהריט"ץ סימן ר"י בנ"ד דאין זה ממון דקי"ל טובת הנאה אינה ממין ואין הב"ח תופס ולא הבן יורש עיין שם וה' מעשה חייא סימן ז' כ' דאפילו למ"ד טובת הנאה ממון לא נשתעבד לב"ח דלא מיקרו נכסיו ולא היורש יורשה ע"ש:
י"א אפי' קנאם הלוה אחר שלוה ולא כתב דאיקני וכולי כ"כ בעה"ת שמ"ג חלק ד' סימן ג' בשם גאון וז"ל דשטרא דלא כתיב ביה דאקני ולוה וקנה והוריש דמשתעבד דומיא דמטלטלי דיתמי דלית להו שעבודא והאידנא תקנו דמשתעבדי וכי קמ"ל לשמואל דאקני קנה והוריש מהו וכולי אליבא דידיה דסבר מלוה ע"פ אינה גובה מן היורשים קמ"ל אבל אנן דקיימא לן דמלוה ע"פ גובה מן היורשים וכולי לגבי יורש דאע"ג דלא כתיב ביה דאקני לא מעלה ולא מוריד עכ"ל מבואר דס"ל דאם לא כתב דאקני דינו כמלוה על פה ושמואל משום דס"ל דמלוה על פה אינה גובה מן היורשים מ"ל בקנה והוריש מהו כדמוכח בפ' מ"ש דמייתי מדתנן נפל הבית עליו ועל אביו וכולי ואס"ד דאקני קנה והוריש לא משתעבדי נהי נמי דמת אב ברישא דאקני הוא אר"נ מצוה על היתומי' לפרוע חובת אביהם מתקיף לה ר"א מלוה על פה היא ורב ושמואל דאמרי תרויהו מלוה על פה וכולי אלא הא מני ר"מ היא וכולי משמע דלדידן דמלוה על פה גובה מן היורשים ה"נ אם קנה והוריש גובה מן היורשים אפי' לא כתב דאקני כמ"ש רשב"ם שם וכ"כ הר' יונה הובא בש"מ לבתרא דף מ"ד עמוד שני וזה לשונו דקיימא לן מלוה על פה גובה מן היורשים כן אמרינן נמי דאקני קנה והוריש קנה דלגבי נכסי דקנה לוה בתר הלואה הו"ל כמלוה על פה וכולי ואי מיית גבי מיתמי דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם והכי מוכח בהדיא בפרק מ"ש וכולי וקיימא לן דאקני קנה ומכר משתעבד והיכא דלא כתב ליה דאקני אינו גובה מן הלקוחות נכסים שקנו אחר הלואה אבל מן היורשים אעפ"י שלא כתב לו דאקני כלל מידי דהוה דמלוה על פה וכולי ומיהו נראה דלא גבי אלא מן היתומים גדולים ומשום דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ממקרקעי דאביהם כיון דקנאם אביהם ונשתעבדו למלוה דאלו תורת שיעבוד אין שם כיון דלא כתב מלוה דאקני לא בסטר ולא בע"פ הילכך אינו גובה מיתומים קטנים דלאו בני מעבד מצוה נינהו וכו' עכ"ל הרי דס"ל דמה שקנה הלוה אחר הלואה דינו כמלוה על פה ולדידן דמלוה על פה גובה מן היורשים ה"נ אפילו לא כתב דאקני גובה מיורשים גדולים משים דמצוה עליהם לפרוע חובת אביהם אבל מיורשים קטנים דלאו בני מעבד מצוה נינהו אינו גובה מהם והמש"ל בפרק כ"א מהלכו' מלוה בתשו' נדחק דט"ס יש בדברי הגאון ותרי טעמי יהיב למילתיה חדא משום תקנת הגאונים דומיא דמטלטלי דיתמי דלא משתעבדי והאידנא תקנו דמשתעבדי ועוד אעיקרא דדינא מ"ל לשמואל וכולי וא"כ מדינא נמי לוה וקנה והוריש משתעבד עיין שם וליתא דנראה לי פשוט דהגאון ס"ל דלוה קנה והוריש אינו גובה מדין שעבוד דהא דקיימא לן שעבודא דאורייתא היינו בנכסי' שאין לו בשעת הלואה דנשתעבדו לו מן התורה כיון דאיתנהו ברשותיה אבל נכסים שקנה אחר הלואה אפילו כתב לו דאקני לא משתעבד מדאורייתא דאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותי אלא מדרבנן משום נעילת דלת כמ"ש רשב"ם בפרק מ"ש וא"כ אם לא כתב לו דאיקני אינו גובה מן היורשים משום שעבוד וכבר כתבתי דברי ה"ר יונה דס"ל הכי וא"כ טעם א' קאמר הגאון דתקנו הגאונים שישתעבדו מקרקעי שקנה אחר ההלואה דומיא דמטלטלין דבלא"ה מצוה לפרוע חובת אביהם דאלו לשמואל דאינו גובה מן היורשים כלל לא תקנו שיעבוד וכן משמע מדברי ר"ת לפי' מרן הב"י דאחר תקנת הגאונים קאמר כיון דמצוה לפרו' חוב אביהם ומצאתי בתשו' מהר"ם הארוכות סי' רנ"ח שכתב וז"ל מיהו והואיל דקיימא לן פריעת בי"ח מצוה וכופין כדאמרינן בפרק הכותב מכין אותו עד שתצא נפשו גדולים נמי בהאי דינא קיימי דהא בני מעבד מצוה נינהו דל"ל דוקא לוה גופיה דאתא הנאה לידיה אבל יורשי לא דה"מ למ"ד דמלוה על פה אינה גובה מהיורשים כדאמרינן בפ' מ"ש גבי נפל הבית וכולי אבל מ"ד מלוה על פה גובה מהיורשים הו"ל יורשים כב"ח גופיה דאמרי' מניה אפילו מגלימא דעל כתפיה משום נעילת דלת והא דאמרינן ובלבד שירשו קרקע היינו בקטנים כדפי' אבל מגדולים אפילו ממטלטלין דידהו גובה דבמקום אב קיימו וכולי עכ"ל הרי דס"ל דאפילו מטלטלין גובה מהיורשים גדולים דבמקום אב קיימי ובזה א"ש הא דתניא בפ' כ הנשבעין שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים דאי בדלית להו קרק' דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ואי בהניח להם קרק' תקנו שישתעבדו הא קיי"ל דאין נשבעי' על כפירת שעבוד קרקעות ולדברי מהר"ם א"ש דמטלטלין דיורשים גדולים משתעבדי במקום אב קיימי אבל הריב"ש בסימן שצ"ב כתב בשם הרמב"ן שהתקנה דוקא במטלטלין שהיו בשעה שלוה אבל במטלטלין שקנה אחר מכאן לא דלא עדיף מקרקעות שאין ב"ח גובה מהם מן היתומים אלא כשכתב לו דאקני וכולי עיין שם וז"ל הרמ"ה בפרק מ"ש סימן קס"ו אבל לדידן דס"ל דמלוה על פה נמי איכא שעבודא דאורייתא הכא גבי לוה ואח"ך קנה היכא דלא כתב ליה דאקני אע"ג דכתב ליה שטרא כמלוה על פה נמי לא הוי וטעמא דמלתא דמלוה ע"פ כיון דהיו הני נכסי הוו ברשותיה דלוה בשעת הלואה משתעבדי ליה מדאורייתא וכולי כיון דשעבודא דאורייתא גבי מהיורשי' אבל הכא כיון דהני נכסי לא הוו ברשותיה דלוה בשעת הלואה אישתכח דליכא שיעבודא כלל לא במלוה בשטר ולא במלוה על פה אלא הו"ל הני נכסי לגבי האב מלוה על פה כמטלטלין דעלמא לא משתעבדי לב"ח מסתמא אלא כ"כ דקיימי ברשותיה דלוה ואי מיית לא גבי להו מהיורשים וכולי עכ"ל ובפ' ח"ה סימן קכ"ד כתב וז"ל והשתא דתקנו רבנן בתראי לבעל חוב למגבי מטלטלין דיתמי וכולי דוקא בקנה ולוה אבל בלוה ואח"ך קנה כיון דבמקרקעי לא עבוד תקנתא לאשתעבודי בסתמא כל שכן במטלטלין דא"כ נמצא כח יכה במטלטלין יותר מבמקרקעי ואדרבה איפכא מסתברא אלא ל"ש מקרקעי ול"ש מטלט' היכא דלוה ואח"ך קנה לא גבי אלא בדינא דגמרא וכן הדעת נוטה עכ"ל הרי דס"ל דמתקנת הגאונים נמי אינו גובה מהיורשים נכסים שקנה אחר הלואה אם לא כתב דאקני ואפשר להגיה בהריב"ש הרמ"ה במקום הרמב"ן מיהו מדברי בעה"ת שמ"ג ח"ד סימן ט"ו בשם הרמב"ן שכתב דאין בעל חוב נוטל מנכסים שנפלו ללוה אחר מיתתו משים דראוי הוא ואע"ג דכתב ליה דאקני וכולי משמע דס"ל דאם לא כתב לו דאקני בלא"ה אינו גובה מהיורשים בלא טעמא דראוי וכן מצאתי להרמב"ן במלחמו' בפרק קמא דב"ק גבי ב' אחין שחלקו א' נוטל קרקע וא' כספים שכתב וז"ל ועוד אפי' בתר תקנתא לא משכחת דגבי ב"ח כספים מיורש אלא א"כ הו"ל לאביהם בשעת הלואה וכולי ע"ש וה' נתיבות משפט ד' י"ט ר"ל דאפי' למ"ד דהיורשי' משתעבדי בלא דאקני ה"ד נכסים שקנה לוה בחייו אחר שלוה דאחר שנשתעבדו לב"ח בחייו לא פקע שעבודיהו אבל הנכסים שנפלו ללוה אחר מיתתו שמעולם לא נשתעבדו לב"ח בחייו לכ"ע אינו גובה מהיורשי' בלא דאקני וכן משמע מדברי הראב"ד שכתב בעה"ת וז"ל כיין דמשתעבד ליה מחיים דאבוהון כדאמרי' מיניה אפילו מגלימא דאכתפיה מיתמי נמי גבי ליה וכולי אבל מצאתי לבעה"ת שמ"ח ח"ג גבי נפל הבית עליו ועל אביו וכולי שכתב וז"ל והא מלתא בדכתב דאקני מיירי דאלת"ה אמאי ליגבי מיורשים למאן דס"ל דלוה והוריש לא משתעבד בלא דאקני עכ"ל הרי דדוקא למ"ד לוה והוריש לא משתעבדי בלא דאקני הוא דבעי' הכא דאקני אבל למ"ד דלוה והוריש משתעבדי בלא דאקני ה"נ לא בעי' דאקני אע"ג שנפלו לו נכסים אחר מותו ע"ש וכבר תמה עליו המש"ל בפ' כ"א מה' מלוה בתשו' שם דבעה"ת קאי על טענת בעל חוב והאשה שאומרים מת האב א' ואח"ך מת הבן וזכה הבן בנכסיו של אביו בחייו למ"ד לוה והוריש משתעבדי בלא דאקני ה"נ לא בעי דאקני עש"ב מיהו נ"ל ראיה מדפרכי' בס' פ' מ"ש אההיא דנפל הבית עליו וכולי ואס"ד לא מצי אמר מכח אבוה דאבוה קאתינא כי מת הבן ואח"ך מת האב מאי הוי נימא להו בעל חוב ירושת אבוהון קא שקלי' ע"ש וא"א דהנכסים שנפלו אחר מיתה דלא נשתעבדו בחייו אין ב"ת גובה מהם לכ"פ ולמ"ד לוה והוריש משתעבד מתני' מיירי בדלא כ' דאקני מאי ק"ו הא טעמא דמתני' משום דמלוה על פה אינו גובה מהיורשים כשלא נשתעבדו בחייו אלא ודאי דלמ"ד לוה והוריש משתעבד אפילו נפלו הנכסים אחר מיתה גובה מהיורשים אי לאו משום דמכח אבוה דאבוה קאתינא ושו"ר לה' שער המלך בפרק כ"א מה' מלוה שהביא ראיה זו: י"ב בפ' הרבית אמרי' דמשכנת' באתרא דמסלק אין ב"ח גובה ממנה מיורשי לוה והזכירה הטור בי"ד סי' קע"ב וכ' הש"ך שם ס"ק כ"ז דמרן לא הזכירו בשום מקום משום דה"ד לדינא דגמרא דמטלטלי דיתמי לא משתע' לב"ח אבל בזה"ז דגובה ממטלטלין אין נפקותא בזה ע"ש וכה"ג תמה מרן בא"ה סי' ק"ה על הטור שכ' כיצד ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וכו' דבזה"ז לא נ"מ מדי וכן כתב הב"ח שם דלכך השמיטו הרי"ף ע"ש וכן מצאתי להרמב"ן בס' הזכות שכ"כ טעם הרי"ף ע"ש אך קשה שהרי כתב מרן בסי' צ"ז סט"ז גבי משכון ואע"פ שצרי' להחזירו מועיל לו שלא יעשה מטלטלין אצל בניו אלא יפר' מהמשכון אחר שמת הלוה וכת' הסמ"ע שם דגם לאחר תקנת הגאונים יש נ"מ בזה כמ"ש בסי' ק"ז ע"ש והיינו דאם היורשים רוצים לגבות לב"ח קרקע והוא רוצה לגבו' ממשכון הדין עמו כיון שהמשכון נשתעבד לו מדינא דאם לא נשתעבד לי אלא מתקנת הגאוני' יכולי' היורשי' לסלקו בקרקע וכן אם מכרו היורשים המטלטלין אפי' לדעת רב האיי אינו גובה מהדמים שביד היתומים דלא תקנו הגאונים אלא בעודם ביד היורשים אבל אם קדמו ומכרו אותם אוקמא אדין תורה כמ"ש הטור בסי' זה והביאו הסמ"ע ס"ק ט"ו ע"ש אבל במשכון שנשתעבדו מדינא אפי' קדמו היורשים ומכרו אותו גובה מהדמים שביד היתומים לדעת רב האיי ואם כן הו"ל למרן להזכיר דין משכנתא באתרא דמסלקי אין ב"ח גובה ממנה אלא מתקנת הגאונים דים נ"מ כמ"ש וכן ק' על הסמ"ע בסי' ק"ה ס"ק ו' שכתב וז"ל בטור כ' עוד כגון שתפס בשעת חליו וכדי שלא יעש' מטלטלין אצל בניו והמחבר השמיטו מפני שבזה"ז גובה מתקנת חכמים מטלטלי היורשים עכ"ל שהרי מרן בסי' צ"ז כתב גבי משכון אף ע"פ שצריך להחזירו מועיל לו שלא יעשה מטלטלין אצל בניו וכ' הסמ"ע גופיה דגם לאחר התקנה ים נ"מ בזה וא"כ הול"ל דין התופס לב"ח שתפ' בשעת חליו דמהני תפיסתו גם בזה"ז וכ"כ הב"ח שם:
י"ג ממלוה שהיתה של אביהם וכו' וה"ה שהב"ח יכול להוציא מדר"נ כמ"ש הש"ך ע"ש ובש"מ לקמא ד' מ' כ' בשם ה' המאירי וז"ל יש שואלי' בשמועה זו וכי מה הוצרכנו ללמוד דבר זה מדר"ן וכי עד שלא בא ר"נ לא היינו יודעי' שנכסי הלוה כולם משועבדי' למלוה וכל מה שמשועבד ללוה בכלל נכסיו וכו' ופי' חכמי הדור שלא הוצרכנו לזה אלא בזמן שמת לוה ונפלו נכסי' לפני יתומים שאין נכסי יתומים משועבדים לב"ח ושמענו מכאן שמה שזה היה חייב לאביהם אינו בכלל נכסי יתומי' שהרי כמו שמשועבד לזה משתעבד לזה עכ"ל מבוא' דס"ל דגם לפי הדין דאין נכסי היתומים משועבדים לב"ח גוב' מזה שחייב לאביהם מדר"נ אבל הרמב"ן בס' הזכות סי' ל"א כ' וז"ל ואע"פ שאינו גובה בראוי גובה הוא במלוה כדאמרי' יתומים שגבו קרק' בחובת אביהם ב"ח חוז' וגוב' אותה מהם והטעם וכו' אלא שאם גבו מעות אין לו דאפי' ממטלטלין שבידם אין ב"ח גובה מהיורשים ולפיכך השמיט רבי' זה שאמרו לקמן בפ' מי שהיה נשוי אנן מטלטלין שבק אבוהון גבך ומטלטלין לב"ח לא משתעבדי משום דהאידנא דסלקי' וכו' עכ"ל וגם הרשב"א בתשו' ח"ב סי' שפ"ט וז"ל שאלו מדין ש"ד לא היינו מוציאין מזה ונותנין לזה שאין נכסי לוה המשועבדים לשמעון משועבדים אלא מדינו של ר"נ לפי שאין נכסי לוה של שמעון כנכסי שמעון תדע לך שאלו הקדיש מלוה וזבן מלוה לא עשה כלום דמכאן ולהבא הוא גובה וכדרבא דאמר הכי בפ' כ"ש ואלו מת שמעון וגבו היתומים חובת אביהם בין שגבו מעו' בין שגבו קרק' אין ב"ח חוזר וגובה מהם משים דהו"ל מנכסי שקנו יתמי ומדר"ן אם גבו קרק' ב"ח חוז' וגוב' מהם משום וכו' וכדאיתא התם בפ' כ"ש עכ"ל מבואר דס"ל דאי לאו קרא דר"ן הו"א דנכסי לוה המשועבדים לשמעון אין משועבדים לראובן ואם מת שמעון וגבו היתומי' אפי' קרק' אין ראובן חוזר וגובה מהם משום כנכסי שקנו היתומים אבל מדר"ן ילפינן דאם גבו קרק' חוזר וגובה מהם אבל מטלטלין אינו גובה דחשיבי נכסי יתומי' ולפי הדין אין נכסי יתומים משועבדים לב"ח ומהריק"ש בתשו' בס' אהלי יעקב סי' פ"ג הביא דברי ה' המאירי ולמד מדבריו דכ"ש גבי יתומים קטני' דנכסים נשתעבדו לגמרי השתא בתקנת הגאונים אלא שיש חשש צררי דודאי גובה ב"ח מהנפקד או מהמלוה מדר"ן שהוא בעל הדין ולא הוו נכסי קטנים ע"ש ולא ראה דברי הרשב"א שכתבתי דס"ל דהוי נכסי יתומי' וכ"כ בעל העיטור בדיני חוב ד' ע"א וז"ל והשתא דתקנו רבנן דמטלטלין משתעבדי אפילו מיתמי מפקינן מדר"ן וכו' ע"ש: י"ד ממלוה שהיתה של אביהם וכו' ואע"פ שהב"ח אינו גובה מהראוי גובה במלוה וכ"כ התוס' ובעל העיטור ומהר"י ן' מיגש אך ר"ח והרי"ף ס"ל דהוי ראוי לכל מילי כ"כ בעה"ת הובא בב"י ע"ש והרשב"א בתשו' ח"ג סי' קנ"ג כ' שדעתו נוטה לדברי ר"ח והרי"ף במלוה שהיא ראויה וגם הר"י הלוי חושש לדבריהם הלכה למעשה והביאו מרן הב"י א"ה סי' צ' ע"ש וכ"כ בתשוב' ח"ד עי' רמ"ח וז"ל אלא שיש לו טענה אחרת וכו' הרי חלק דינה מלוה והו"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי וכו' וכן דעת ר"ח ורב אלפס ורב אחא בשאלתות דוירא בלק וכו' ואע"פ שהר"י ן' מיגש חלוק בדבר מ"מ גם הוא כ' בפי' שלא היה עושה מעשה כדבריו ומיחש חייש לדברי רבותי' שאמרו שאינו נוטל עכ"ל הרי דר"ח והרי"ף ורב אחא משבחא והרשב"א ס"ל דאין הבעל נוטל במלוה וגם מהר"י בן מיגש חשש להם למעשה וכן הוא בפי' מהר"י ן' מיגש לבתרא ד' קכ"ה עיין שם וכ"כ המ"מ בפ"א מה' נחלות דנראה קצת מדברי הרמב"ם דסבירא ליה כרבי ן' מיגש אבל הרמב"ן והרשב"א ס"ל כדעת הגאונים דאין הבעל נוטל במלוה וכן עיקר עיין שם וכתב הר' גו"ר חא"ה כלל ד' סימן י"ט דאין הבעל יכול לומר קי"ל ע"ש אבל מהראד"ב בס' לחם רב סימן מ"ז כ' דאם הוא מוחזק יכול לומר קיימא לן כמהר"י ן' מיגש והרמב"ם ואע"פ מדברי הרמב"ם אינם כ"כ ברורים הרי מדברי הרשב"א שכ' בתשו' ואיכא כרבוותא דסברי וכולי וכן דעת מהר"י ן' מיגש וכולי נראה דיש לו למהר"י בן מיגש חברים כסברתו עיין שם וכן ראיתי להרמ"ה בפ' י"נ סי' צ"ד כ'. דאע"ג דאינו גובה בראוי גובה הוא במלוה אפי' לא הגיע זמנה וכן הבעל יורש את אשתו במלוה עיין שם הרי דהרמ"ה סבירא ליה כמהר"י ן' מיגש וא"כ בודאי יכול לומר המוחזק קיימא לן כוותיהו אבל אנן קיימא לן כדעת רוב הפוסקים דאין הבעל יורש במלוה וכן פסק הרשב"ץ ח"ב סימן רל"ד והרדב"ז ח"ג סימן תקי"ב וסי' תקס"ד ע"ש וכן פסק מרן בא"ה סימן צ' וכן הסכים מהריט"ץ סי' רמ"ט ע"ש וכ' הרשב"ש סימן קל"ד דאם יש משכון הוי מוחזק והבעל יורש אותה וכן הדין בבכור בסי' רע"ח ס"ז ע"ש וכ"כ מהר"ם בתשו' הקצרו' סי' ע"ד וז"ל אבל מן המלוה אינו גובה וכולי אבל אם יש משכון על המלוה גובה דב"ח קונה משכון אפילו בשעת הלואה לגבות ממנו עיין שם וכתב מהריט"ץ בתשו' שם דאם כתבו השט"ח בשם הבעל יורש אותו עיין שם והוא פשוט ונראה דגם הרשב"ץ והרשב"ש והרדב"ז שכ' דאין הבעל יורש את אשתו במלוה מודו דהאשה גובה כתובת' ממלוה וכן בבע"ח כמבואר בפוסקים ועיין בב"י א"ה סי' צ':
וראיתי להרדב"ז חלק שלישי סימן תקי"ב באחד שצוה מחמת מיתו שיקנו מנה לבתו ול הספיקה לגבות עד שמתה הבת כ' וז"ל ועוד א"א שאפי' נתן המנה ביד שליש וא"ל זכה במנה זה לפ' בתי לא זכה הבעל דאר"פ הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ומנה זה ראוי הוא שהרי עדין לא הגיע לידה ולא עדיף האי ממלוה וכולי וא"ת בשלמא מלוה להוצאה ניתנה והוי ראוי אבל זכה במנה זה פקדון הוי והוי מוחזק תדע שאם נפלה ירושה ולא הספיקה לגבות עד שמתה הבעל יורש והוי מוחזק אע"ג שלא הגיע לידה הא ל"ק דיורש כרעא דמורישו הוי ובשעה שמת מורישו נכנס במקומו והוי כאלו הגיעו הנכסים לרשותו ומוחזק קרינן ליה אבל באומר זכה. במנה זה לפ' כיון דמכח מתנה זכה בה לא קרי' ליה מוחזק עד שיגיע לידה ואין הבעל יורש אותה וכן יש לדקדק מל' הרמב"ם שכ' בפ"א מהל' נחלות וז"ל ושם ביארנו שהוא יורש את נכסי אשתו שבאו לרשותה והוחזקו וכולי ומ"מ מודה אני שאם עשתה שליח לקבל המנה הזה והגיע ליד שלוחה ומתה זכה בו הבעל דשלוחו של אדם כמותו וכולי עכ"ל ודבריו תמוהים דאפילו מתנה זכה בה מה בכך ודאי מוחזק מקרי דלא גרע ממתנות דאם שחטו א' ממכירי אביו בהמה ואח"ך מת אביו נוטל פי שנים ממתנות של אותה בהמה דהוי כפקדון אע"ג דיכול לחזור וליתן לכהן אחר וכ"ש זה שכבר זכה אחר בעדו והוי כפקדון בידו ובמתנה מהיום ולאחר מיתה נחלקו רבינו אפרים והרמב"ן אם חשיבא ראוי או מוחזקה אבל מהר"ב בתשו' אחרונה פסק דזכה הבעל דלא מקרי ראוי והביא ראיה מפ' י"נ דף קכ"ה ע"ב גבי נכסי לסבתא ובתרא לירתאי דאמר רבה דהוי ראוי מטעם דאי קדמה סבתה וזבנה זבינא זביני הא לא"ה לא ע"ש ועי' במהראנ"ח חלק ראשון סימן ע' דסבירא ליה כהרדב"ז דהוי ראוי וכ' ה' מוצל מאש סימן מ"ב דהתם גבי סבתא כשאמר ובתרא לירתאי היתה כבר נשואה ולכך זכה הבעל מיד אלא מטעם דאי קדים סבתא וזבנא וכו' הו"ל ראוי אבל נדון הרב דכשמת האב עדין לא נשאת הבת וכשנשאת לא זכה הבעל אלא במה שהכניסה לו ולא בזה שעדין לא בא ליד האשה וכ"כ מהר"ם אלשקר סימן כ"ח ע"ס אבל מדברי הרדב"ז משמע דאין חי' דלא עדיף ממלוה:
ונראה דעיסקא החצי מלוה חשיב ראוי ואין הבכור נוטל פי בה שנים אבל החצי פקדון חשיב מוחזק והכי קיימא לן בסימן ס"ז ס"ג דשביעית משמטת החצי שהוא מלוה ע"ש וה"נ אין הבכור נוטל פי שנים ולא הבעל יורש החצי שהוא מלוה ועי' במהריק"ו שורש קמ"ה שכתב דבכור נוטל פי שנים מהעיסקא שיש לו ביד אחרים דלא מיקרי מלוה ומשמע אפילו החצי מלוה וכן כתב ה' מהר"ם מזרחי בספר אדמת קדש סימן ל' הבעל יורש כל שטר העיסקא משום דמלוה זו לאו להוצאה ניתנה וחשיב מוחזק ע"ש וה' בית יהודה במנהגים כ' בשם רבו דהבכור נוטל פי שנים אפילו בחצי מלוה דחשיב מיחזקה ע"ש וא"ל דהא דשביעית משמטת החצי שהיא מלוה וה"נ גבי בכור לא חשיב מוחזק דהא אמרי' בפרק המקבל האי משכנתא באתרא דמסלקי אין בעל חוב גובה ממנה ואין הבכור נוטל בה פי שנים ושביעית משמטת וכולי וה"נ דשביעית משמטת החצי מלוה אין הבכור נוטל בה פי שנים איבר' דהטור בסימן רפ"ח כ' בשם הראב"ד דאפילו משכנתא באתרא דמסלקי מיקרי מוחזק ולא ראוי כשגובה מגוף הקרקע וכולי וכתב הש"ך ס"ק ו' דהא משכנתא דקרקע אין בעל חוב קונה משכון אלא שעבודא היא דאית ליה עלה כדמוכח בפ' השולח אלא דאי לענין בכור כל ששעבודו בידו לא מיקרי ראוי ע"ש א"כ משמע אע"ג דלענין שביעית דוקא משכון דקני ליה מדר"י הוא דלא משמט אבל משכונת קרק' באתרא דמסלקי שביעית משמטת, לענין בכור חשיב מוחזק כשגובה ממנו וה"נ גבי עיסקא החצי מלוה כיון ששעבודו בידו ועוד דהא החצי מלוה אפילו לרבא דב"ח גובה ממנו דלא נעשה מטלטלין אצל בניו שביעית משמטת כמבואר בתשו' מהר"ם הארוכות סימן תתקע"ג והובא בתשו' המיי' דשייכי לס' משפטים סי' י"ב ע"ש הטעם אלמא אין דין ב"ח ושביעית שוים והכא נמי לענין בכור חשיב מוחזק אע"ג דשביעית משמטתו אבל מצאתי להרדב"ז בתשו' ח"ג סימן תקס"ד שכ' דאין הבעל יורש בעיסק' החצי שהוא מלוה ע"ש מיהו הרדב"ז ח"א סי' רי"ד כ' דאין שביעית משמטתו ע"ש והוא הפך דברי מהר"ם ושו"ר ראיתי כן לה' כרם שלמה סי' ט"ז שתמה כן על הרדב"ז בזה ומה שתמה שם על מרן דפסק כמהר"ם דשביעית משמטת חצי מלוה ומ"ש דאין נעשה מטלטלין אצל בניו כשאר מלוה להוצאה ניתנה עיי"ש לא ראה תשובת מהר"ם במקומה דמחלק ביניהם עיין שם הטעם:
ט"ו כתב הרדב"ז ח"ב סימן ח' דאם יש לאביהם סחורה בשותפות והרויחו הסחורה אחר מיתת אביהם דהב"ח גובה מהריוח דכיון שקנה הסחורה זכה בה ובריוח שבה בחייו דריוח ממילא אתי שהרי בכח היה בשעה שקנה אותה וה"ה אם גזל אחד את אביהם או הטעהו בחשבון והחזיר ליורשיו אחר מיתת אביהם גובה ממנה הב"ח וכן אם נתנו לו מתנה אחר מיתה זכה בה ב"ח או האשה דאי לאו דעביד לה נייח נפשיה בחייו לא הוה יהיב ליה או שמא מלוה ישנה הו"ל עלייהו וכיון שבא ממון זה מכח אביהם חייבים לפרוע ממנו חוב אביהם ע"ש:
ט"ז ממלוה שהיתה של אביהם וכו' אע"ג דב"ח אינו גוב' בראוי גוב' היא במלו' ונר' דאין בין מלוה בשט' למלוה ע"פ אפי' לא הגיע זמנה לגבות ולגבי הבעל דקי"ל בא"ה סי' צ' דאינו יורש המלוה של אשתו היינו אפילו מלוה בשטר והגיע זמנה ומהר"י ן' מיגש בפ' י"נ כתב וז"ל לא תימא ה"מ במלוה דמטא זמנא וכו' אבל לא שנא דמטא זימנא למיגבי ול"ש לא מטא זימנא למיגבי אלא לבתר דמת מלוה מוחזקת ובעל ירית לה וכו' ומיהו מסתבר' כן דדוקא עליה בשטר דאיכא שעבוד נכסים וקא משתעבדי ליה נכסי דליה בחיי מלוה מחיים אבל מלוה ע"פ דליכא שיעבוד נכסים אי מטא זימניה לגבות מחייה הויא מוחזק' וכו' ואי לא מטא זימנא למיגבא מחיים כיון דליכא שעבו' נכסים ואי קדם וזבן זביניה זביני הא ליכא זכייה מחיים עכ"ל הרי דס"ל דמלוה בשטר אפי' לא הגיע זמנה הבע' יורש אותה אבל הרמ"ה בפ' יש נוחלין סי' צ"ד כתב אפילו במלוה ע"פ שלא הגיע זמנה מחיים הבעל יורש אותה עש"ב ומהרי"ל בתשו' סי' ע"ד כ' דמלוה שלא הגיע זמנה תשיב ראוי והביא תשובה ישנה דס"ל הכי עש"ב וכ' מהראד"ב בס' לחם רב סי' מ"ז דאם היא מוחז' יכול לו' קי"ל כמהר"י ן' מיגש והרמב"ם ואעפ"י שדברי הרמב"ם אינם כ"כ מבוארים הרי מדברי הרשב"א בתשו' שכתב ואיכא מרבוות' דסברי וכו' וכן דעת מהר"י ן' מיגש נר' דיש לו למהר"י ן' מיגש חברים כסברתו ע"ש וכבר כתבתי דברי הרמ"ה בפ' י"ן דס"ל ג"כ דהבעל יורש את אשתו במלוה ע"ש וא"כ בודאי יכול המוחזק, לומר קי"ל כוותיהו ודלא כה' גו"ר ח"ד סי' י"ט שכ' דאין הבעל יכול לומ' קי"ל ע"ש מיהו נר' דוקא במלוה בשטר או במלוה ע"פ שהגיע זמנה אבל מלוה ע"פ שלא הגי' זמנה דמהר"י ן' מיגש מודה דמקרי ראוי אע"ג דהרמ"ה ס"ל דלא מקרי ראוי אין המוחזק יכול לומר קים לי כהרמ"ה שהוא יחיד בדבר אבל אנן קי"ל דאין הבעל יורש את אשתו במלוה אפי' מלוה בשטר דר"ח והרי"ף ורוב הפוסקים דחולקים על מהר"י בן מיגש היינו אפילו מלוה בשטר דמהר"י בן מיגש סבירא ליה דמלוה בשטר או מלוה ע"פ שהגי' זמנה הויא מוחזקת ואם כן כי פליגי עליה היינו אפילו במלוה שטר שהגיע זמנה וכן מבואר בתשו' הרשב"א ח"ד סי' רמ"ח ש"ב ועי' בתשו' המבי"ט ח"ג סי' ק"פ ע""ש:
י"ז בין גבו קרקע בין גבו מעות וכולי אבל לדינא דגמר' דוקא גבו קרקע חוזר וגובה אותה ב"ח מהם וכ' התוס' בפ' כ"ש וז"ל וא"ת גבי מטלטלין נמי נימא הכי ונראה לר"י דוקא גבי קרקע שייך למי' הכי דבת שעבוד היא דכשהקרקע זו משועבדת לראובן חשבי' ליה כאלו היא בידו דהא אם מכרה או משכנה חוזר ראובן וגובה אותה ולכך משועבדת נמי לב"ח אבל מטלט' וכולי ע"ש וא"כ נראה דדוקא מלוה בשטר שהיא לאביהם ביד אחרים דגבו קרקע הוא דחוזר וגובה אותה ב"ח אבל אם היא מלוה על פה אע"ג דקיימא לן לן דש"ד מ"מ כיון דאם מכרה אין ראובן חוזר וגובה אותה לא הוי משועבדת נמי לב"ח ועי' בתשו' הרשב"א ח"ב סימן שפ"ט והמ"מ בפ"א מה' נחלית כ' בשם מהר"י ן' מיגש גבי הבעל דיורש מלוה של אשתו חי' במלוה ע"פ בן הגיע זמנה ללא הגיע זמנה מחיי אשתו ודברי מהר"י ן' מיגש בפ' י"נ וז"ל ומיהו מסתברא לן דדוקא במלוה בשט' דאיכא שעבוד נכסים וקא משתעבדי נכסים ללוה בחיי מלוה אבל מלוה על פה דליכא שעבוד נכסים אי מטא זמניה לגבות מחיים היא מוחזקת וכו' ואי לא מטא זימנא למיגבי מחיים כיון דליכא שיעבוד נכסים ואי קדם וזבן זביניה זביני הא ליכא זכייה מחיים עכ"ל אלמא דמלוה בשטר אפי' לא הגיע זמנה הוי מוחזקת משום דנשתעבדו נכסי לוה למלוה ואי קדם וזבין זביניה זביני אבל מלוה על פה דלא נשתעבדו נכסיו לא וה"נ א"ל דדוקא מלוה בשטר דקרקע המשועבד לראובן חשבי' ליה כאלו מוחזק בידו וממילא משועבד נמי לב"ח שלו משא"כ מלוה ע"פ והתם בפ' כ"ש במלוה בשטר מיירי וכן מצאתי להרא"ה הובא בס' א"ז בפ' שור שנגח ד' וה' גבי יד עני' אנן וכו' שכ' וז"ל אפי' כאן ממון זה עדין לא זכה בו הניזק כלל אלא של מזיק הוא לגמרי ול"מ לדידן דקי"ל מכאן ולהבא הוא גובה אלא אפי' למ"ד למפרע הוא גובה התם הוא בארעא ובתר דגבייה אבל במטלטלין לא ותו דבמלוה על פה אפילו בארעא לא והכא במלוה ע"פ וכולי ע"ש הרי דסבירא ליה דדוקא במלוה בשטר ובקרקע פליגי אביי ורבא דאביי סבירא ליה למפרע הוא גובה אבל במלוה על פה אפילו בקרקע לכ"ע מכאן ולהבא הוא גובה וא"כ למאי דאמרי' התם אא"ב למפרע הוא גובה להכי חוזר וגובה אותה מהם דכמאן דגבו מחיים דאבוהון דמי וכו' מיירי ה"נ במלוה בשטר דוקא דאי במלוה על פה לכ"ע מכאן ולהבא הוא גובה וה"נ למסקנא דנשתעבד מדר"נ א"ל דה"ד במלוה בשטר וראיתי בס' א"ז לקמא ד' מ' שכ' בשם הר"ם המאירי וז"ל יש שואלים בשמועה זו וכי מה הוצרכנו ללמוד דבר זה מדר"ן וכי עד שלא בא ר"ן לא היינו יודעים שנכסי הלוה כולם משועבדים למלוה וכל מה שמשעבד ללוה בכל נכסיו וכו' ופי' מחכמי הדור שלא הוצרכנו לזה אלא בזמן שמת לוה ונפלו נכסים לפני יתומי' שאין נכסי יתומים משועבדים לב"ח ושמענו מכאן שמה שזה היה חייב לאביהם אינו בכלל נכסי היתומים שהרי כמו שנשתעבד לזה נשתעבד לזה עכ"ל ולכאור' ק' דהא קי"ל שעבודא דאורייתא ואפי' מת הלוה גובה מן היורשי ואי אמרי' מיירי במלוה ע"פ (א"ה עכ"מ):
י"ח אבל אם לא ירשו כלום וכולי דעת הרשב"א דאם ירשו כיפין אותם לפרוע ואם לא ירשו מצוה לפרוע חוב אביהם משלהם ואין כופין אותם וכ' הכנה"ג ונראה לכאו' דהרשב"א יחיד בדבר ומוציאין מיד המוחזק אבל ראיתי להטור בסימן ק"ח כתב בשם הרז"ה והר"ם כה' הרשב"א אלא שאני מסתפק אם יכול המוחזק לתפוס בדבר שאין בו חיוב אלא משום מצוה וכו' ע"ש וכן מצאתי בתשו' מהר"ם הקצרות סימן ע"ו דס"ל כהרשב"א עיין שם וכן נראה לכאו' דס"ל להרז"ה והר"ם הכי דאם הניח להם אביהם כופין אותם לפרוע ואם לא הניח מצוה לפרוע אבל אין כופין כדעת הרשב"א מיהו אפשר דאחר תקנת הגאונים קאמר ל"מ אם ירשו וכולי דכופין דס"ל דמדינא בין ירשו בין לא ירשו מצוה הוא דאיכא ואין כופין אלא דאחר תקנת הגאונים אם ירשו כופין ואם לא ירשו מצוה היא דאיכא ובעה"ת שס"א ס' ט' כ' וז"ל וצריכין אנו לברר אם לא הניח וכולי ומלתא דתליא בסברא היא דכיון שאפי' מטלטלין של אביהם אינם חייבים אלא משום מצוה מטלטלין דקנו אינהו פשיטא דליכא אפילו מציה כלל וכו' ע"ש הרי דאע"ג דהניח להם אביהם מטלטלין כ' לעיל דמצוה הוא דאיכא נסתפק בלא הניח אם איכא מצוה אלא דמסברא קאמר דנחתי' דרגא כיון דאפילו הניח אביהם מצוה הוא דאיכא בלא הניח אפי' מצוה ליכא אבל הר"ם בר יוסף והרז"ה אפשר דס"ל דאין חי' בין הניח ללא הניח דמצוה איכא ואין כופין ומה שנסתפק הכנה"ג דאם יכול המוחזק לתפוס בדבר שאין בו חיוב אלא משום מצוה וכולי עיין שם נר' פשוט דלא מהניא תפיסתו דבפרק קמא דבבא קמא גבי נזיקין דאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות הבמ"ע ביתמי אי ביתמי אימא סיפא אם קדם ניזק ותפס מטלט' בית דין גובין לו מהם ואי ביתמי חמאי בית דין גובין לו מהם כגון שתפס מחיים עיין שם אלמא אם תפ לאחר מיתה מטלטלין דיתמי ואע"ג דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם וה"ה חוב דניזקי' לא מהניא תפיסתו גם רש"י שכתב שם דמטלט' דיתמי לא משתעבדי לב"ח דא"ל לאחר מיתת אביהם קנאום ע"ש אפשר דס"ל דאם נתברר שהיה של אביהם כיון דמצוה עליהם לפרוע מהניא תפיסה אפילו לאח"מ דמשמע לי דמיירי שלא נתברר שהיה של אביהם ולא כמ"ש הריב"ש סי' שצ"ב בסם הרמב"ן דאין תפיסה מועלת בדבר שאין חייב אלא לצאת ידי שמים ואם תפס מוציאין מידו ע"ש וה"נ כיון דליכא אלא מצוה לא מהניא תפיסה ובסי' ע"ה כתבתי דמדברי הפוסקים שכ' הריב"ש גבי אבק רבית דאם תפס לוה משל מלוה מוציאין מידו אע"ג דחייב לצאת ידי שמים אפשר דאם תפס שכנגדו מוציאין מידו כמו שחי' ה' מח"א ע"ש וה"נ אם לא ירשו מאביהם לכ"ע מצוה דרבנן היא שהרי כ' בעה"ת שס"א סימן ו' וז"ל פי' מצוה דרבנן קאמר משו' כבוד דקתני ול"ד לפריעת בעל חוב מצוה וכו' ובזה כיון שיש בו מ"ע אם הלוה עובר ואינו רוצה לפרו' מכריחין אותו ומכין אותו עד שיפרע אבל מצוה דיתומים דליתא אלא מדרבנן ולא כייפי' וכו' ע"ש וא"כ אם לא ירשו לכ"ע ליכא אלא מצוה דרבנן לפרוע משלהם שהרי אם ירשו כופין אותם ואם לא ירשו אין כופין אותם וא"כ אם תפס שכנגדו ודאי דמוציאין מידו כמו באבק רבית ועי' בתשו' הרשב"א ח"ד סימן קנ"ב ועוד נ"ל ראיה מדאמרי' בפ' כ"ש ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפ' עליו במלוה ומת ראובן ובא ב"ח של ראובן וטרפי משמעון ופייסו בזוזי דינא הוא רא"ל בני ראובן אנן מטלטלי' שבק אבוהון גבך ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וכו' וא"א דיכול המוחזק לתפוס בדבר שאין בו חיוב אלא מצוה אמאי לא מהני' תפיסת ראובן במעות על האחריות דמצוה עליהם לפרו' אלא ודאי כיון דליכא חיוב לא מהניא תפיסה ולדעת הרשב"א דכופין אותם אמאי לא מהניא תפיסה מיהו המרדכי בפרק הכותב כ' וז"ל ופר"ח וכן רא"ם וריב"ק דהכא מיירי ביתומים דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם וא"ת א"כ היכי קאמר הכא מטלטלין לא משתעבדי לב"ח הא אמרי' הכא מכין אותו וי"ל דמאי דאמרי' מטלטלין דיתמי לא משתעבדי לב"ח מיירי ביתומים קטנים וכולי וכן לקמן בפרק מי שהיה נשוי מעשה דקטינא דאביי מיירי ביתומים קטנים וכולי עכ"ל ועי' בב"י שכ' דדברי ר"ח כן דין היתומי' וכו' אחר התקנה שתקנו לגבות מטלטלין אבל הדרישה כ' דר"ח סבירא ליה כהרשב"א דאם ירשו כופין אותם אם לא ירשו מצוה איכא ואין כופין אותם ובהכי מיירי פ' מי שהיה נשוי גבי קטינא וכולי ע"ש ונעלם מהם המרדכי בשם ר"ח ורא"ם וריב"ק דס"ל דהיתומים כופין אותם ועובדא דקטינא מיירי ביתומים קטנים וכן מצאתי להרשב"א בתשו' ח"ד סימן רס"ד שכ' וז"ל אבל למי שאינו רוצה לקיים את המצוה אפילו מצוה דרבנן מלקין אותו בלא קיצבה עד שיקבל וכולי וכן מי שנתחייב לפרו' חיב אביו ואינו רוצה לפרו' וכדעת ר"ח וכן נ"ל דבריו ויש ראיות וכו' ע"ש וכ"כ במיוחסות סימן ר"מ ע"ש ועי' בתשו' בשמים ראש סי' שכ"ו שכ' שכן דעת ר"ת אלא שכתב שדבריו דחוים וחלוקים עליו ר"ת ור"י עיין שם וכן מצאתי בתשו' מהר"ם הארוכות סימן רנ"ח וז"ל אבל גדולים אפילו מטלטלין גובים דבמקום האב קיימי וכן דאמרינן בפ' מי שהיה נשוי גבי קטינא וכולי התם בקטנים א"נ בגדולים והא דלא גבו מטלטלין משו' דאכתי לא איפסיק' הילכת' כר"פ דאמר מלוה ע"פ גובה מהיורשי' משום נעילת דלת אבל לבתר וכו' אלא תנינא מכין אותו עד שתצא נפשו והיורשים אמר ר"פ דאי הב"ח מאן פליג ומדקאמר לדידך דאמרת וכולי משמע דר"פ הוא לחוד דאית ליה אלא ודאי דר"פ היורשים קאמר שכופין אותם ורב ושמואל פליגי עליה וכולי הילכך א"ל דעובדא דרב קטינא מקמיה דפסק ר"פ ואנן קיי"ל כר"פ ע"ש הרי דס"ל דאפילו במטלטלין כופין את היורשים הגדולי' ועובדא דרב קטינא דלאו כהילכת' הוא או ביורשים קטנים וע"ש תי' אחר ועי' בס' עדות ביהוסף סי' מ"ב שכ' שהרשב"א יחיד בדבר ולא ראה הני רבותא: י"ט כתב הרשב"ש סימן קכ"ח על ראובן שיש לו שט"ח והלך למ"ה וז"ל והבן לא היה מצוה לפרוע חוב אביהם לפי שזה הבן לא נתבררה מיתת אביו ולא אמרו אלא מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם וזה אינו יתום ועוד שלא אמרו מצוה על היתומים וכולי אלא כשהניח להם נכסים וכולי עיין שם ונראה דאם הניח נכסים וכ"ש כשלא נתברר שמת דגובים מנכסיו שנשתעבדו: כ' כתב מהר"ם בתש' הקצרות סי' ט"ו דאם אין האב חייב לפרוע לצאת ידי שמים כגון שלא תבעו אדם אלא מעצמו אמר לחבירו הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך דאינו חייב אלא לצאת ידי שמים אין הבן חייב לפרוע אפילו לצאת ידי שמים אפי' הניח לו אביו נכסים והביא ראיה מדברי התוס' בפרק הגוזל עצים בד"ה הא אביהם וכולי וא"ת לצאת ידי שמים קאמר וי"ל דדייק מדנקט לשון חייבים דהול"ל אין מחזירין וכו' משמע דכל שאביהם אינו אלא לצאת ידי שמים הם אינם חייבים אפילו לצאת י"ש וסברא גדולה היא ע"ש ונראה דס"ל למאי דדיקי' בפ' הגוזל אינהו הוא דלא הא אביהם חייב להחזיר ודאי דלא גרע מחוב אביהם דמצוה לפרוע וה"נ אפילו דבר שאינו מסייים מצוה להחזיר ואין חייבי' דקתני ר"ל אין כופים לאפוקי סיפא דדבר מסוים דכופין אותם להחזיר מטעם דאיכא קלון כמ"ש התוס' בכתובו' דף פ"ו בד"ה פריעת וכולי אבל לפי מה שהק' התוס' אימא דחייב לצאת י"ש קאמר ע"כ הם אינם חייבי' אפי' לצאת י"ש וכן למאי דמשני בדין הוא דאביהם נמי אינו חייב להחזיר וכולי ה"נ הם אינם חייבים להחזיר כלל והמש"נ בפ' ד' מה' מלוה דין ד' תי' דלעולם אין הבנים חייבים משום כבוד אפי' עשה תשו' באותו דבר עצמו שהוא עשה עבירה וקרי' ביה יכין רשע וצדיק ילבש ושאני דבר מסויים דאיכא קלון ע"ש ולדבריו מה ראיה מביא מהר"ם מדברי התוס' דהא למאי דדייקי' הא אביהם חייב להחזיר מדינא אפ"ה אין הבנים חייבין להחזיר דבר שעשה בו עבירה אבל בעלמא אימא דאפילו אין האב חייב אלא לצאת י"ש מצוה על הבנים לפרוע לכן נר' כמ"ש וראיתי למהר"ם אלשיך סימן י"ד שכ' וז"ל וכ' וכולי אבל משום מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם מיהת איכא ותגבה מה"ט אלמנת ראובן מעזבון נמי ליתא דאפילו נימא דהכי הוא וכולי היינו כשהיה הוא בעולם ולא היו יתומים קטני' כהאי נדון דאיכא קטנים בני הבן דמצוה לאו עלייהו רמיא אלא על אביהם ועוד דקטנים לאו בני מעבדי מצוה נינהו וכולי ע"ש ולדברי מהר"ם נראה כיון דאין על הבן אלא מצוה לצאת י"ש מת הבן בני הבן אפילו היו גדולים אין חייבים לפרוע אפילו לצאת י"ש אבל לדעת הרשב"א דכופין יש להסתפק אם חייבים בני הבן לפרוע מה שהיה אביהם חייב לפרוע חוב אביו דאפשר כיון דליכא שעבוד נכסי' ואין יורדין לנכסיו וה' פני יהושע בחי' לכתובות ד' פ"ד בתוס' בד"ה שפיר אתפסתי' וכולי כ' דאפשר בכתובת אשה כיון דמצוה נמי מטלטלין לא משתעבדי לכתובה א"כ ביורשים אפילו מצוה ליכא ע"ש ומדברי מהר"ם אין ראיה דה"ד כשאין האב חייב כלל אלא קא י"ש אבל הכא דהוא חיוב לפרוע אלא דמטלטלין לא נשתעבדו נראה דחייבים היורשים לצאת י"ש: