אור ברסלב
ערך השולחן חושן משפט חלק ג מספר ערך השלחן ח"מ ח"א וח"ב וח"ג › סימן סט

ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב

מספר ערך השלחן ח"מ ח"א וח"ב וח"ג · סימן סט

סימן סח

א' דין ב' נתקיים בבית דין וכו' ולא מן הלקוחות וכו' הרי אר"י בסוף בתרא דאפילו הוא הוחזק כת"י בב"ד אינו גובה אלא מבעל חוב וכ' הרמב' בספר הזכות סוף סימן ס"א וז"ל אבל הוחזק כת"י בב"ד לא העיד על עצמו בב"ד שלוה ולא על מנה שבשטר הם מעידים אלא על חתם ידו הם מעידים והטעם הזה נכון וברור וכו' עיין שם וקשה דבכתובות דף כ"א פליגי רבי ורבנן בהא ורבנן סבי"ל דעל מנה שבשטר הם מעידים וקיימא לן הכי בסימן מ"ו אבל הרמ"ה שם סימן ק"ן כ' וז"ל ול"ד להעמדה בב"ד כשטר דמי דהתם כיון שלוה גופיה הוא דגם בהדיא מלוה כדין וכו' אבל הכא מלוה הוא דקא מחזיר ליה לשטריה וכו' ועוד דכל מילת' דאתיא מחמת לוה גופיה בב"ד קלא אית ליה דכיון דחזו ליה ללוה התם נפק עליה קלא דאיכא עליה שעבוד ודינא הוא דליטרוף לקוחות אבל מילתא דאתיא מחמת מלוה לחודיה לית ליה קלא וכו' ע"ש:

ב' נשבע היסת ונפטר וכו' בפנים כתבתי דאם לא נתקיי' הכת"י וטען פרעתי נאמן בלא שבו' במגו דמזוייף דאפי' לפטור משבו' אמרי' כה"ג והא דקיימ"ל בשטר שלא נתקיים או בכת"י שיש בו נאמנות דנאמן הלוה במגו דמזויף אבל צריך לישבע התם משום דבלאו הכי היה המלוה גובה שאקני מגו לפוטרו ממון אבל צריך שבו' ששטר שביד המלוה מסייעו אבל בכת"י בלא נאמנו' היה הלוה נאמן לפטור בשבו' אהני מגו לפוטרו משבו' עיין שם וכעת נדפס ספר כסא אליהו למהרא"י וראיתי שתמה על בעה"ת עיין שם באורך ולא קשה מידי דבעל התרומות בכת"י שיש בו נאמנות דבלא מגו היה מלוה גובה בו כשטר וא"כ כשיש ללוה מגו נאמן וצריך לישבע אבל בכתב יד בלא נאמנות למאי דקיימא לן דנאמן לו' פרעתי אה"נ דאם לא נתקיים נאמן הלוה בלא שבועה דמגו לפטור משבו' אמרינן בכה"ג כמ"ש:

ג' אבל אם טען פרעתי נאמן דעת רשב"ם בסוף בתרא ד"ה ה"נ וכו' דאינו נאמן לומ' פרעתי וכן כתב הרא"ש בתשובו' שכן דעתו עיין שם אבל בדף קס"ה גבי שטר בעד אחד כ' דיכול לומר פרעתי ואין המלוה יכול לטעון ללוה הי"ל לקרוע השטר שהרי דכיון שלא נעשה כתי' חכמים לא חשש הלוה ולא נזכר לשואלו למלוה עיין שם והרב מחנה יהודה בסימן ס"א כ' דהתי' מבואר בדבריו שכ' דלא נעשה כתי' חכמים דכיון שנכת' כמו שטר הנהוג בפנינו אנו עדים חותמים מלמטה וכו' ולא חתם בו אלא עד אחד גרע טפי מה שאין כן בכת"י דעלמא שנעשה כתי' חכמים והקשה על הרשב"א בתשו' שכ' דלמ"ד בכת"י דאינו נאמן לומר פרעתי משום דאמ' ליה שטרך בידי מאי בעי הכא נמי בשטר בעד א' אינו נאמן לומר פרעתי מהאי טעמא עיין שם דהרי רשב"ם סבירא ליה דאינו נאמן לומר פרעתי בכת"י אבל בשטר בע"א נאמן לימר פרעתי ונדחק דסבירא ליה להרשב"א כמו שכ' רשב"ם סוף בתרא שזה מסר לו במקום הודא' שלא יוכל לחזור ולכפור לו' פרעתי וכו' ר"ל דאינו טוען ברצון פרעתי אלא מתוך דוחק אבל אם טען פרעתי ודאי דנאמן וכן משמע מדכ' הטור דלא כ' כן בשם רשב"ם עיין שם ולא ראה מה שכ' רשב"ם בפח"ה דף מ' גבי הודאה בפני שנים דאינו נאמן לומר פרעתי עיי"ש ועיין בב"י סימן נ"א שכ' דהר"מ סבירא ליה דשטר בעד א' אינו נאמן לומר פרעתי מהאי טעמא דשטרך בידי מאי בעי אבל כת"י משמע לאינשי דלזכרון דברים בעלמא פן ישכח אחד מהם סך המעות הוא שכותבין כן ולכך לא חשש להניח בידו עיין שם אבל רשב"ם סבירא ליה דכת' יד עדיף משטר בע"א כמ"ש המ"מ בפי"ד מהלכו' מלוה שכן מוכח בהמגרש דלענין גט עדיף כת"י מחתימת עד אחד בלא כתיבה עיין שם:

ד' כתב מהראד"ב סימן ר"ל על ראובן שהוציא על שמעון כתב יד שחייב לו סך ושמעון השיב אמת הוא אבל אתה חייב לי כנגד אותו הסך ממקו' אחר דאם החוב קודם שנתחייב בכת"י לראובן נר' דאינו נאמן לומר שחייב לו מקודם במגו דהוי מגו במקום עדים דאנן סהדי דאם היה חייב לו והגיע הזמן הי"ל ליפרע ממנו ואינו נאמן לומר שטעה בחשבון עיין שם ולכאו' זה תלוי במחלוקת שהרשב"א בתשו' והביאה מרן הב"י סימן ע"ה מחו' כ"ב כתב ראובן שנתחייב על פה בית דין לפרוע לשמעון ואחר זמן תבעו בבית דין שיש לו על ראו' מנה שגבה ממנו ר"ק מסתברא דאינו נאמן דחזקה דאלו היה כדבריו לא היה מקבל עליו בפני בית דין לפרוע ואע"ג דאית ליה מגו דאי בעי אמר פרעתי במקום חזקה אלימת' כי האי לא אמרינן מגו אבל המרדכי בפרק שני דגיטין חולק שכ' שנסתפק הרב הכהן אם אדם הוציא שטר חוב על חבירו ואמר לו פרעתני כך וכך בזה השבוע והוא השיבו האמנתיך אם נאמן במגו דיכול לומר לא פרעתי לך שום דבר שלא הייתי חייב לך כלום נאמן לו' פרעתיך חובך אבל אתה חייב לי אי נמי מגו שיכול לומר עדיין לא הגיע זמני ליפרע ולכך פרעתיך כי אמר נמי הגיע זמני ואפילו הכי פרעתיך נאמן ור"ת אומר נאמן וכן כ' הג"א עיין שם אלמא נאמן במגו:

ה' דין ג' כת"י שהחתים בו עדים אחר חתימתו וכו' דוקא כשהחתים הוא העדים אין לך שטר גדול מזה אבל כשהעדים חותמין זכרון עדות לכולי עלמ' לא הוי שטר מהריק"ש סימן ל"ב עיין שם:

ו' אינו נאמן לומר פרעתי וכו' כן כ' רי"ו נתיב ו' ח"ו דאינו יכול לומר פרעתי וכן כתב בעל העיטור בשם רבינו האי עיין שם וזה לשון בעל העיטור בדיני חוב דס"ג ובשאלה לרבינו שרירא כ' בכת"י ואמר לעדים חתמו ומסרו ליה הרי הוא כשטר וגובה מנכסים משועבדים ואי אמר פרעתי אינו נאמן אבל אם חתם בפני עדים ולא נתן רשות לחתום וכו' וכן כ' רבי' האי שאם צוה לחתום על הודאתו דין הוא כמאן דמפיק שטר' אחבריה וכו' עיין שם מבואר דסבירא ליה דדינו כשטר אף לגבות ממשועבדים ועוד שהרי בעל העיטור ורוב הפוסקים כ' הטעם דבשטר אינו נאמן לומר פרעתי כיון דאית ליה קלא דגבי ממשעבדי לא היה משהה בידיה אבל בכת"י לא חשש עיין שם אם כן הכא גובה ממשעבדי ולכך אינו נאמן לומר פרעתי ועיין להרב כנסת הגדולה בהגב"י אות ע"ג:

ז' דין ה' אנו טוענים להם שהוא פרוע וכו' הרדב"ז בתשובו' ת"ב סימן תקל"ד כ' דאם כתוב בו נאמנות כיון שאביהם אינו יכול לטעון פרעתי אנן נמי לא טענינן להו וכן כ' הטור בלא חולק עיין שם משמ' דאפילו נאמנות סתם מהני לגבי היורשים ולא טעני' להו כיון שאביהם לא היה נאמן אבל הסמ"ע כתב דנאמנות סתם לא מהני לגבי יורשים אם לא נכתב בפירו' שיהיה נאמן גם נגד יורשים וכן הוכיח ה' לחם רב סי' קע"ה:

ח' אנו טוענים להם וכו' נסתפק מהריט"ץ סימן י"ז בהודה בפני עד אחד אם מוציאים מהיתומי' עיין שם ועיין במהרימ"ט ח"א סימן נ"ז שכתב בשכי"מ שהודה בפני עד אחד דמוציאין מהיורשים אבל הרשב"ש סימן רכ"ה כתב כיון דאביהם היה יכול לטעון לא היו דברים מעולם להכחיש העד טוענים הכי ליתומים עיי"ש כ"נ ראיה מדתניא בפרק זה בורר א"ל אחד אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות ואמר של פלו' הם בבית לא אמר כלום וכ' הנ"י שם דאפילו אמר דמוסר לא אמר כלום ומכל מקום עד אחד הוא ועל פיו לא נוציא ממון מחזקתו וכן כ' רבינו ירוחם במישרים נתיב כ"ו דף פ"ה ע"ג וז"ל ואפילו אמר דמוסר דבריו אינו נאמן שלא היה יכול ליטלן ואינו כי אם עד אחד ואפילו לאותן שכתבו שהודאה בפני עד א' מועלת וכו' עיין שם ועיין בהסמ"ע ס"ס רנ"ה אלמא אפילו למאי דקיימא לן דהודאה בפני עד אחד הוי הודאה מכל מקום כיון שיכול לכפור ולהכחיש העד טענינן הכי ליורשים וכן מצאתי להרב משפט צדק ח"ב סימן ה' והביאו ה' כנה"ג בסימן ק"ח הגב"י אות מ"ו עיין שם והרב עדות ביהוסף ח"א סימן כ"ה כתב נראה מדבריו דה"ד כשראובן הכחיש לשמעון בב"ד קודם מותו ולכך טענינן ליורשים שגם להעד היה מכחיש אם היה חי אבל אם לא הכחיש לשמעון לא טענינן ליורשי' שהיה מכחיש לעד ולישבע עיין שם וליתא דבדברי הרב מבואר דאפילו לא היה מכחישו אלא שא"ל לך ושוב ומחר אתן אפילו הכי טוענים ליורשים שהיה מכחישו לו ולעד וכן משמע מדברי הנ"י ורבינו ירוחם והרשב"ש כמ"ש מיהו הרב משפט צדק ח"ב סימן ע"ג כ' דגם למ"ד בנאמנו' בשני עדים דאפילו נגד עדי הודאה נאמן היינו דוקא אם לא הודיתי אבל אם מת ולא הכחיש העד לא והכנה"ג בסימן ע"א אות ט"ז פקפק עליו כיון שטוענים ליורשים כל מה שיכול אביהם לטעון אמאי אין טוענים להם דאם אביהם קיים היה טוען לא היו דברים מעולם והיה נאמן ושמא לטעון נגד העדים לא שכיחא ואם טען הוא כן נאמן אבל אנן לא טענינן להו מילתא דלא שכיחא עיין שם וכן ראיתי להרב שער אפרים סימן קל"ג דף ק"ב ע"ג שכ' וז"ל ואומר אני וכו' דבשלמא בנדון הר' ישעיה העדים מעדים שהודה לפניהם שנפר' והוא המלוה כופר בהם ואומר שלא הודה מעולם בפניהם לכן המלוה נאמן מה שאין כן בנדון דידן וכו' רק שאנחנו נטעון טענה זו לזכות היתומים שאלו היה חי היה טוען וכופר בעדים שמעולם לא האמין אותו וכבר מבואר בגמרא בפ' המוכר את הבית וגם בפוסקים ראשונים ואחרונים דמילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי וכולי עכ"ל הרי דסביר"ל דלא טענינן ליורשים שהיה אביהם מכחיש לעדים ומהר"א ששון סימן ע"ד כת' גבי טענת סטראי דאם העדים מעידים על הפירעון נרא"ל ראיה מדברי התוספו' בפרק הכותב דאפילו בעד אחד המכחישו לא הוי מגו משום דלא חציף איניש להכחיש העד ואפילו בעידים פסולים כת' הרא"ש בתשו' כלל ס"ו ס"ח וז"ל אף על גב דאיכא הכא מגו דאי בעי אמר לא הקניתי לו כלום לא מהימני' ליה בהאי מגו כיון דאיכא עדים שהקנה דאף על גב דפסולי' נינהו מכל מקום ניחא ליה למימר טענה זו שאין העדים יכולים להכחישו וכו' עיין שם וכבר כתב מהרימ"ט ח"א סימן נ"ו באימר אל תפרעני אלא בפני עדים דאין טועני' ליורשים שמא פרע אביהם בפני עדים דמילתא דלא שכיח' היא ועדיפא מינה כ' הרא"ש דה"ט דאינו נאמן כשאמר פרעתיך ביני לבינך במגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו להם למדינת הים דאין זה מגו טוב דאינו טוען ברצון כך שכל העולם ידעו שהדבר שקר ולכך הרחי' עדיו ואם כן ק"ו אם נאנסו דלענין מגו מהני לענין יורשים ולא טענינן לה כגון זו דאף לענין מגו לא מהני כל שכן דלא טענינן לה ליורשים עיין שם וה"נ דכוותה וכיון דלא מהני מגו להכחיש את העדים דלא חציף להכחיש העדים אפילו האמינו נגדם כל שכן דלא טעני' לה ליורשים ואם כן נראה דהוא הדין לגבי עד אחד לא טענינן לה שהיה אביהם מכחישו וכן הרב משפט צדק איירי שם בעד אחד ואפילו כבר הכחיש לבעל דין אפ' דלא היה מכחיש העד עיין שם ואף הש"ך סימן נ"ח ס"ק י"א שכ' דה"ד אם היה צריך לישבע נגד העד אבל אם לא היה צריך לישב' נגד העד אמרי מגו שהיה יכול להכחישו כמו שכ' התוספות בפח"ה עיין שם והכא נמי לדעת ה"ר ישעיה דאין צריך לישב' אמרינן מגו מכל מקום אפ' דלא טעני' לה ליורשים כמו טענת נאנסו דמהניא לענין מגו ולא טענינן לה ליורשים אבל מהרימ"ט ח"א סימן מ"ט כתב דטוענים לבעל שהיתה אשתו יכולה להכחיש העד ולומר לא היו דברים מעולם והביאו הרב כנסת הגדולה חא"ה סימן צ"ג אות י"ד עיין שם:

מיהו מה שכ' הרב שע"א שכן מבואר בפרק המוכר את הבית וגם בפוסקי' ראשונים ואחרוני' דמילת' דלא שכיחא לא טענינן ליורשים עיין שם אישתמטתיה דהרי"ף והראב"ד והרמב"ן והרא"ה והנ"י בפ' הגוזל בתר' סבירא להו דטענינן ליורשים כל מה שיכול אביהם לטעון אפילו טענה דלא שכיחא וה' משפט צדק שם לעיל הזכי' מחלוקת זו ואם כן הוה ליה להרב לתלות גם כן הכא במחלוקת אי טענינן ליורשים טענה דלא שכיחא כמו מ"ש לעיל וכל שכן דהרמב"ן עצמו סבירא ליה דלא טענינן להו ואפשר דסבירא ליה דלא טענינן ליורשים אלא להחזי' מה שבידם ולא להוציא מאחרים אף על פי שיש שטר כיון שיש עד שהודה שהוא פרוע איתר' שטרא ונהי דאם טען הוא לא הודיתי היה נאמן מכל מקום לא טענינן ליורשים להוציא כמ"ש בסימן ק"ח דין ט' עיין שם ועי' במהרימ"ט ח"א סימן ע"ב דאפילו יש עד אחד פטורים ולא אמרינן מתוך שאין יכולים לישבע משלמין דאם כן מצינו ע"א קם לממון ומקרא כתוב לא יקום עד אחד וכו' וכן כתב הרדב"ז חלק ראשון סי' ע' עיין שם וכן כתבו התוספות בכתובות דף י"ב עמוד שני בד"ה רב הונא וכו' דאפי' למאן דאמר חייב איכא למידרש שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים דשניהם לא ידעי אלא שעד אחד מעיד שאחד חייב לחבירו מנה דבאבוה מתוך שאינו יכול לישבע משלם עיין שם אלמא לא אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם ביורשי' והכא נמי בהודה בפני עד א' ועיין בה' מח"א (א"ה עכ"מ):

ט' ופטורים אף משבועת היורשים וכו' ה' כנה"ג הגה"ט אות ל"ז הק' על בעה"ת דבשער ה' סימן ב' נראה דפוטר לדעת למ"ד דאין נשבעין ליפטר ובשער י"ג סבירא ליה דנשבע ליפטר וצ"ל דבשער ה' הביא מחלוקת ובשער י"ג דפטר דעתו כמ"ד דנשבע ליפטר עיין שם ולא ראה מ"ש בעה"ת סוף שער י"ד וז"ל ולא מסתבר כוותיה דודאי כיון דאמר ברי לי שירשתי ממון מאביהם שיש לי בו זכות מחמת ממון שאני יודע שלוה אביכם ממני אין לך בריא גדול מזה ויש להיורשי' לישבע היסת שאינו יודע לו זכות במה שירש מאביו ואף על גב דלא אמר ברי לי שאביכם צוה לכם וכולי מיהו זה דבר פשוט אצלנו שאם טענו מנה לי יש לי בידך מחמת פקדון וכו' שנאבד ממני כיון דבאונסין פטור והוא אינו יכול לדעת אם נאבד באונס או לאו חזרה טענתו טענת שמא ואין לו עליהם אלא חרם סתם עכ"ל מבואר דסבירא ליה דצריכין לישבע ליפטר ודוקא בטענת פקדון או משכון שנאבד אין צריכין לישבע משום דהוי טענת שמא שאינו יודע אם נאבד באונס או לאו ולכך בשער ה' דמיירי בטענת אונס פטר דעתו דאין צריך לישבע אבל בטענת בריא צריכין לישבע וכן כתב בסוף שער כ"ז והביאו הטור סס"י ע"א עיין שם וה' גד"ת שם הק' כיון דאין התובע טוען בריא שהם יודעים שאינו פרוע אמאי צריכים שבועה דבשער ה' נראה שתפס סברא זו דאין צריך שבועה עיין שם ולק"מ דהכא טענת ברי היא דאע"פ שאינו יודע אם הם יודעים שאינו פרוע מכל מקום התובע בריא לו שאינו פרוע אבל בשער ה' מיירי בטענת אונס דהוי טענת שמא:

תוכן העניינים

ערך השולחן חושן משפט חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה