ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב
מספר ערך השלחן ח"מ ח"א וח"ב וח"ג
סימן א
דין א' כמו שמודה בקנס פטור והוא הדין בהוחזק כפרן כגון שכפר ובאו עדים לא מחייב אע"ג דהוחזק כפרן לפי שבפשיטותו מתחייב ואין אדם משלם קנס ע"פ עצמו אבל אם כבר חייב עצמו בבית דין אם יבאו עדים אף בקנס חייב הר"ן והריטב"א בחי' בפרק שבועת העדות עיין שם:
סימן ד
דין א' אפי' הוא דבר שאין בו הפסד ואם הוא ת"ח יכול לנדות דלא ציית לדינא וכ"ש אם איכא פסידא הרשב"ץ חלק שני סימן רל"א עיין שם ועי' בס' שבות יעקב בדיני קי"ל בפסיקא ב':
סימן ה
א' דין ב' וגומרין בלילה פי' שיסכימו במו"מ שלהם ביום ואם ירצו לחזור למו"מ בלילה סמוך לגמר דין עושין וכן עיקר וי"א שאין מו"מ בלילה ה' המאירי:
ב' דין ה' משיתחילו בע"ד לטעון וכולי אפילו לא התחילו רק א' מהם לטעון הר' המאירי בפרק קמא דשבת עיין שם:
סימן ז
א' דין ה' כגון אם העיד א' וכו' שני עדים בלא הוא אפי' כבר העיד עדותו יכול להצטרף עם הדיינים רב' ישעיה הא' בספר המכריע סימן כ"ה עיין שם.
ב' דין ט' כל הפסולים וכולי והוא הדין אם נמצא א' מהדיינים קרוב או פסול אפילו היו מאה בטל כל הוועד מהרש"ך ומהרח"ש חא"ה סי' י"ח וי"ט עיין שם:
סימן ח
א' דין א' כל המעמיד דיין שאינו הגון וכולי אם דיין קבוע אין ראוי לנו להעמיד דיין שאינו הגון לפי שהוא כנוטע אשרה בישראל ואם אין דיין קבוע אלא שאין דן לפניו אלא מי שקיבל אותו על דרך הברירה אין לנו לעכב בזה תשו' מהר"י ן' מיגש סי' קי"ד ועי' בתשו' הרשב"א סימן תקל"ג:
ב' הג"ה ואסור להעמיד ע"ה דיין וכולי והרשב"ץ חלק ראשון סימן קנ"ט כ' דיכולים הצבור להעמיד דיין ע"ה אם יסתפק ישאל לחכם עיין שם:
ג' וכן כל צבור יכולי' לקבלו וכו' כ"כ הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י והיא בתשו' חלק שלישי סי' קל"ח עיין שם:
ד' דין ד' אסור לו לעשות מלאכה בפני ג' וכולי ומלאכת מצוה וכל דבר שבקדושה שרי ה' חוות יאיר סימן כ"ה וכן הוכיח ה' באר יעקב ע"ש:
ה' דין ה' והמצערו וכו' היינו דוקא כשיש עדי' אבל הוא אינו נאמן להכותו על פיו הסמ"ע וכן הסכים הרב כנסת הגדולה עיין שם הטעם:
סימן ט
א' דין ה' הנוטל שכר לדון וכולי וכן הניטל שכר להעיד וכתב הרשב"א בתשו' חלק שלישי סי"א והובא בב"י סימן כ"ח מחו' ך' וז"ל שלא אמרו אלא בעדים שנעשו עדים כבר שהם מצווים להעיד ולא רצו להעיד עד שנטלו שכר דומיא שנטל שכר לדון מצוה על ב"ד לדון בין איש לרעהו אבל מי שאינו חייב להעיד ונוטל שכר לילך ולהיות עד אינו בדין זה ופסקה מור"ם סימן ל"ד ס"ח עיין שם ובב"י אה"ע סי' ק"ל כ' בסדר הגט דמרדכי בשם א"ז שלא יטלו עדי הגט שכר אא"כ שכר בטלה דמוכח כדאיתא בפרק שני דייני גזירות גבי קרנא דכי היכי דנוטל שכר לדון דיניו בטלים הוא הדין לעדים וכ"כ בקונדריסים עכ"ל ולכאורה נר' דס"ל דאפי' דנוטל שכני להיות עד עדותו בטילה וכן כ' ה' המאירי בחי' לסנהדרין דכ"ו וז"ל ונטילת שכר שבעדות י"מ בין שנוטל בשעה שמזמנים אותו לקבל את העדות בין שכבר קבלו ונטל השכר בשעה שמזקיקים אותו לבא לבית דין להעיד ומ"מ גדולי הדור מסכימים דוקא בזה האחרונה הואיל ומצוה עליו להעיד אבל בראשונה עדותו קיימת והואיל אין מוטל עליו להזמין עצמו לראות המעשה וכו' עיין שם הרי די"מ סבירא להו דאפילו נוטל שכר להזמין עצמו לראות המעשה עדותו בטלה אך ק' על מרן אה"ע בסימן ק"ל סכ"א שכתב לא יטלו עדי הגט שכר יותר מכדי שכר בטלה וכתב מור"ם וי"א דמתנים על העדים שאם יקלקלו הגט שישלמו אותו ומכח זה מותר לקבל שכר הרבה או מטעם דהעדים אסורי' לישא הגרושה עי' שם והא מותר ליטול שכר להיות עד וכ"כ התיו"ט בפ"ד דבכורות עיין שם
ושוב ראיתי להרב עדות ביעקב סימן ט"ל שכ' מ"ש הרשב"ץ וז"ל ויש ליזהר בדבר כי אמאי נאמן הסופר והלא הוא נודע בעדות דנוטל שכר מן הגט ונ"ל כשאינו נוטל שכר כי אם מעט שכר בטלה ס"ל דמותר ליטול שכר להזמין עצמו להיות עד אלא דהיינו דוקא כדי טורחו אבל נוטל יותר מדאי נוגע בעדות הוא וחיישינן דילמא משקר כדי להרוויח עיין שם באורך וא"כ מ"ש הרשב"ץ ומרן שכר בטלה היינו שכר טורחו וכ"כ מהריב"ל חלק ראשון דהא דאמרינן הנוטל שכר להעיד דאינו פסול אלא מדרבנן היינו כשנוטל שכר טורחו אבל כשנוט' יותר מדאי חיישינן דילמא משקר כדי להרוויח ופסול מדאוריית' וכו' ונסתפק באחד ששלחו אותו לעיר אחרת לחפש אם ימצא איזה עדות להתיר אשה עגונה ועשו תנאי עמו שאם יביא עדות להתיר האשה יתנו לו שני אלפים וכו' אם סמכינן על עדות אותו השליח כיון שהוא נוגע בעדו' וכתב מהרח"ש חא"ה דף ד' ע"ד וז"ל וא"ל על הרב מדכ' הרשב"א דמי שאינו מחוייב להעיד ונוטל שכר לילך להיות עד מותר דלק' דהרשב"א עלה דהנוטל שכר להעיר דמיירי בנוטל שכר טורחו אבל כשנוטל יותר מדאי דאיכא למיחש דילמא משקר ודאי דאין חי' דאפילו נוטל כדי לילך ולחפש חיישי' דילמא משקר כדי להרוויח ע"ש אבל א"ז שכ' אא"כ שכר בטלה דמוכח כדאמרינן גבי קרנא וכו' משמע אפי' להיות עד אסור ליטול שכר דהא אפי' יש לו עדות מותר ליטול שכר בטלה דמוכח דלדעת הרשב"א והר' המאירי אפילו שכר בטלה דלא מוכח מותר ליטול כדי להיות עד ואפשר דלכך כתב מרן שכר בטלה סתם והשמיט מלת דמוכח שכתב א"ז:
ב' דיניו בטלים וכו' צ"ע אם פסק עמו שכר קודם הדין אבל נראה דמכוער כמו בבטלה דלא מוכח הרשב"ץ חלק ראשון סימן קמ"ה עיין שם:
ג' אסור וכולי כתב הסמ"ע בתשוב' הרא"ש משמע דגם בכה"ג דיניו בטלים עיין שם ובדרישהן מסיק דכל שאפשר שהיה מזדמן לו ריוח אסור ליטול ואם נטל דיניו דין והרא"ש מודה עיין שם ועיין בהב"ח:
סימן יז
א' דין ה' אסור לדיין לשמוע וכולי אבל אם שמע מותר מהריב"ל ומהרשד"ם והרב שפתי כהן ועיין במהרימ"ט חח"מ סי' ע"ט וכן הוכיח מהר"ש בן חסון בספר בית שלמה סימן כ"ט עיין שם:
ב' דין ח' לא יאמר לו אין מחייבין ממון ע"פ עד אחד וכו' ועיין בתשוב' הרשב"ץ חלק א' סימן ע"ז עיין שם הטעם:
ג' דין ט' כל הפסולים וכו' והוא הדין אם נמצא א' מהדיינים קרוב או פסול אפי' היה מאה בטל כל הוועד מהרש"ך ומהרח"ש חא"ה סימן י"ח וסי' י"ט עיין שם:
סימן כג
דין א' נאמן וכו' בפנים כתבתי דברי הרדב"ז חלק שני סימן תל"ג עיין שם ועיין בהרדב"ז חלק שלישי סימן תקי"ח שכתב דתנאי שבין בעלי דינין לא אמרי' דנאמנים הדיינים יותר טפי מן העדים ודקדק כן מתשו' הרא"ש עיין שם.
סימן כח
א' דין א' וחייב בדיני שמים וכולי אפילו אין זה טוען ברי אלא ע"פ העד חייב דקיימא לן כדעת רוב הפוסקים דחייב שבועה דאורייתא אם היה מעיד לו ואם כן חייב להעיד ואפילו העד אינו במקום ב"ד של בע"ד יכול לשלוח עדותו בכתב ולחייבו שבועה ואם לא עשה כן עבר באם לא יגיד מהראנ"ח חלק ב' סי' ל"ג עיין שם ולכאורה נר' דס"ל דלדעת ר"ת בעדו' איסור נמי כותבי' העדות ושולחין לבית דין אבל מור"ם בתשו' סי' י"ב ומהר"ם אלשיך שכת' דר"ת בממון דוקא קאמר ולא באיסור עיין שם ואפשר דה"ד שנים דמחייבו ממון אבל ע"א דאינו מחייב ממון רק שבועה לא דשבו' הוי כאיסור:
ב' דין יו"ד אלא אם כן הלך למדינת הים וכולי וז"ל ראב"ן דף קי"ג ע"ד וכבר היה מעשה במגנצ"א בשטר של קבלת עדות שבא לפני ב"ד והיה כתוב בו עדות של הא' ועדות של הב' לא היה מפורש בו אלא והשני כמוהו והכשירוהו מדר"ל ולי נרא' כיון דעבוד רבנן מעלה לפרש דצריך לפרש ואי לא פריש לאו עדות מדר"ל והכא בברכת ה' כיון דלא אפ' אוקמוה רבנן אדאורייתא אבל היכא דצריך לפרש כגון בדיני ממונו' ונפשות אי לא פריש לאו כלום הוא ולא גמרי' אפשר משאי אפ':
ג' דין ט"ו ואם קבלו אין דנים ע"פ וכו' ה"ד לדון ע"פ אותו עדות לכתחילה אבל אם כבר נפסק הדין ע"פ אותו עדות עדותם קיימת מהר"ם מפדווא סי' והסכי' עמו הכנה"ג בתשו' חלק ראשון סי' ך' ומהרש"ג בס' משפטי' ישרים סימן נ"ד עיין שם:.
ד' דין י"ח אבל אם הביא עדים לפטור את עצמו מקבלין וכו' בח"א הוכחתי מדברי האחרוני' דאפילו במלוה בשטר להפקיע שעבוד המלוה מקבלי' עדות אפילו שלא בפניו עש"ב וכן דעת מהר"י באסן בתשו' סי' ע"ג עיין שם וא"ל מדכת' הרשב"א ופסקו מרן בסי' ק"ח סי"ו ואפילו אתקיים השטר בחותמיו וכו' לפי שאין מקבלין עדות וכו' וי"א דמקבלין אפי' נגד השטר אמאי אין מקבלין לקיים השובר להחזיק דהא בלא"ה קי"ל דמקיימי' השטר אפי' שלא בפני בע"ד ואפ"ה התם אין מקבלין משום דאיכא ריעותא עיין שם בהש"ך ס"ק ל"ב וא"כ א"ל דמעלמא מקבלין עדות אפילו נגד השטר התם שאני דאיכא ריעותא ואפי' להחזיק ולקיים החתימו' אין מקיימי'
ה' דין י"ט אין מקבלין עדות על קטן וכולי ה"ד אם מוחזקים בנכסי מורישם בודאי וגם יורשי' ודאי אין מקבלין עדות כנגדם כיון שהם מוחזקי' בנכסים שהם שלהם בודאי אבל בספק דשמא אין זכות ליתומי' מקבלין העדות מהרש"ג בתשו' סס"י נ"ד ע"ש:
ו' דין כ"א קבלת עדות צריך ג' מומחי' וכו' יחיד מומחה לרבים שיכול לדון מבואר בתשו' הרשב"א המיוחסות סי' קי"ב דיכול לקבל העדות ביחיד עש"ב והרשב"ץ חלק ראשון סס"י א' כ' וז"ל ואפי' ביחיד מומחה שקבל עדות אין הדבר פשוט כ"כ שיהא עדות אע"פ שדיניו דין דלא עדיף עדות מהודאת בע"ד וכבר כ' הרמב"ם בפ"ה מה' סנהדרין שהודאת בע"ד בעי' בפני ג' ולא סגי ביחיד מומחה ונראה ממ"ש בפ"ב דכתובו' ורפוי מירפא בידי אם קבלת עדות אפשר ביחיד מומחה או לא וכולי עיין שם:
ז' דין כ"ד ואם קבלוהו בלילה וכו' וכ"כ הגאונים בתשו' סי' שפ"ט ע"ש:
סימן כט
א' דין א' הג"ה ואפי' אמרו אין אנו יודעי' וכו' אבל מהרב"א סי' ה' ומהרמ"א סימן ק"ד ומהר"ש בן חסון בספר משפטים ישרים סי' פ"ג הוכיחו דרש"י והרמב"ם והרשב"א והרא"ש ס"ל דאם אמר אין אנו יודעים שוב אין חוזרים ומגידים ולא נניח ודאי של אלו מפני ספיקו של הר"ן שכתב בלשון קרוב אני לומר שאינו חשוב חוזר ומגיד וכולי עש"ב:
ב' והוא לאחר כדי דבור וכולי עיין במהרח"ש חא"ה סימן י"ח וסימן י"ט אם חזר אחר האיום שא"ל הדיינים מקרי תוך כדי דבור:
סימן לב
א דין ב' פטור מדיני אדם וכו' מיהו אם היה דיין קבוע בעיר ונראה לו לעונשו על כך עושה וכו' ובתנאי שתהיה השעה צריכה לכך כגון אם השוכר עשה כן מקודם בפועל כזה פעמים או שהיה במדינה שעושים פועל כזה שיש לחוש שאם יתרשלו מלעונשם ע"ז שירבו לעשות כיוצא בו תשו' מהר"י ן' מיגש בתשו' סי' קס"א ע"ש:
ב' הג"ה אבל אם שכר עדי שקר לעצמו וכו' וכ"כ מהר"י בן מיגש בתשו' סי' קס"א ע"ש:
סימן לד
א' כתב מהרש"ל בפ"ט דב"ק סי' מ"ז וז"ל ומכל מקום דוקא כשנשבע לשקר אבל כשנשבע על החוב לשלם על הזמן הקצוב בשטר ועבר וטען אנוס הייתי שלא היה במה לשלם אם לא נוכל לברר שהיה לו וכו' אינו פסול לעדות ולשבועה אף שעבר על שבועתו וכן נמצא בשם הרשב"א בתשו' וכן אם טען שכחתי ואין כאן עדים שהזהיר המלוה על הזמן אין להוציאו מחזקתו עכ"ל ונראה דס"ל דאפי' בשבועה דלהבא אם לא טען שהיה אנוס או שכח נפסל לעדות ולשבועה אבל אם טען שהיה אנוס או שכח נאמן וישלהביא ראיה מתשו' הרשב"א ח"ב סי' ש' והביאה מרן הב"י סי' ע'"ה (א"ה עכ"מ):
ב' תובע שאמר לפני בית דין שאין לו עוד תביעה על הנתבע ואח"ז אמר ששכח לטעון איזה תביעה אינו נאמן לומ' שכחתי ה' שבות יעקב ח"ב סי' קמ"ח עיין שם.
דין ח"י דיין שדן כבר וכו' עיין בהסמע ולה' בית יעקב סימן קכ"ח:
סימן לה
דין י"ד הג"ה או בשאר דבר אקראי וכו' בח"א בהשמטות כתבתי דמדברי הרמב"ם משמע בנזקי דאדם באדם דלא שכיחי אינם כשירים וכן מבואר בהרמב"ם בפי' המשנה פ"ק דב"ק וכבר מרן הב"י הביא דברי הרמב"ם ותשו' הרשב"א ודחה דברי מהרי"ק ותה"ד מהלכה ונר' דעתו דבכל ענין כל הפסולי' כמאן דליתנהו ע"ש וכן הסכים מהרח"ש ח"א סימן נ"ח וכת' ואין ספק אלו ראה התה"ד תשו' הרשב"א לא היה חולק להוציא ממון עיין שם אבל הרדב"ז בתשובות חלק שני סימן שס"ו תי' נהי דרגילות להמצא בארוות הסוסים וברפתי הבקר עבדים ידועים מ"מ אינו מן הנמנע שלא ימצאו כשירים לעדות ומש"ה העמידו אותו על ד"ת אבל בנ"ד בעדות מלבוש האשה לעולם לא ימצא איש מעיד על זה שהוא מעיד על עצמו שעבר אדרבנן שאסרו להסתכל בבגדי אשה אפי' כשאין עליה וכ"ש בזמן שהם עליה לכן ראוי להשכיר עדות נשים והביא ראיה מדאמרי' ג' נאמנים על הבכור חיה לאלתר וכולי אלמא בדבר שהאשה רגילה לידע ולא האיש נאמנת אפי' להוציא ממון דבכור נוטל פ"ב בעדותה ע"ש:
סימן לז
דין א' וקנו מידו שנתנו לשותף וכולי ואף על גב דכל שאינו יכול להוציאו בדיינים אפי' קרקע אין בידו להקדישו והוא הדין שאין בידו להקנותו הכא עם ההקנאה נמצא הקונה יכול להוציאו בדייני' דהא אית ליה סהדי עליה בתר הכי עליות הר"י בס' א"ז ע"ש ונראה דה"ד אם הקרקע ברשות הגזלן דאין הבעלי' יכולי' להקדש ולהקנותו משום השתא אינו ברשותו אבל הכא דהקרק' ברשות השותפין ובא אחר להוציאו אפי' במטלטלי' כה"ג שהם ברשות בעלים ובא אחר להוציאו כיון דהשתא הוא ברשותו ויש להם עדים להעמידו בידם יכולי' להקדישו דדוקא אם הוא ברשות הגנב והגזלן אפי' יש לבעלי' עדים ויכולים להוציאו בדיינים כיון דהשתא דאינו ברשותו אין בידו להקדישו אבל כשהוא ברשותו ויש לו עדים להחזיקו ביה אמאי אינו יכול להקנותו אך ק' דאם כן מאי פריך התם מדתניא עיר שנגנב ס"ת שלהם אין דנים וכולי ואמאי ליסלקו תרי מנייהו ולידיינהו וכתב רשב"ם יכתבו דין ודברים אין לי על ס"ת זה ויקנו מידם ע"ש והא במטלטלי' אפילו יש עדים שיכולי' להוציאו בדיינים אין יכולין להקנותן כמבואר בסס"י שנ"ד ע"ש והכא נמי כיון שהס"ת ברשות הגנב אין א' מבני העיר יכול להקנותו ולכאורה נראה דיכול להקנותו בלשון חיוב כדקי"ל בסי' ס' ס"ו דהמחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם או שאין מצוי אצלו כגון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפ' בכו"ך וקנו מידו חייב ע"ש וא"כ הכא נמי יכול להסתלק בלשון חיוב אבל יש להסתפק דהא לא נקנו הנכסי' למקבל והחיוב לא חל אלא על גופו לכשיבאו לרשותו להקנות לו בא' מדרכי הקנייה ואם כן בשעת העדות עדיין הם שלו ונוגע בעדות (א"ה עכ"מ):
סימן טל
דין א' אפי' לא כ' אחריות וכולי כתב מרן הב"י כ' הרשב"א אע"פ שאין ל' השטר מוכיח ע"ז אם הוא מודה שאף ע"ז קבל אחריות חייב וכ' הכנה"ג הגב"י אות ב' דאם אינו חב לאחרים פשיטא ואם כשחב לאחרים א"ל אמאי נאמן הא אמרי' בפ"ב דכתובו' דמלוה שאמר על שטר שבידו אמנה או פרוע אינו נאמן וי"ל דהמלוה שאני שאין כאן תובע אבל לוה שיש כאן תובע המלוה שאומר שאף ע"ז קבל אחריות והוא מודה נאמן אף במקום שחב לאחרים ואינו מחוור דשמא קנוניא עשו ביניהם ע"ש והרמב"ם בפ"ב מה' מלוה כ' וז"ל וכן מי שיש עליו שט"ח והודה לאחר מעצמו בחוב אחר אם אין בנכסים כדי שיגבו שניהם בעל השטר שלא יעשו קנוניא על שטרו של זה וכתב מרן הכ"מ שם דה"ד שהודה מעצמו אבל אם תבעו תחלה והודה נאמן ע"ש ומצאתי לראב"ן בסי' ס"ד גבי המקדש בעד אחד וכו' שכ' וז"ל אע"ג דילפי' מממון ובממון הודאת בע"ד כמאה עדים הכא לאו הודאה לישוונהו קידושין כדמסיק לקמן דבהודאת ממון לא מפסיד לשום אדם אלא לעצמו הילכך כי מחייב לעצמו מחייב אבל הכא דמפסיד לאחרים בהודאתו ואוסרה עליהם לאו הודאה היא לגבייהו אלא עדות ועוד רבותא אחריתי אע"ג דשניהם מודים ובידו לקדשה עתה ואמרי' בר"פ האשה רבה כל שבידו נאמן הכא לא מהימן וכו' ושמעי' א' מפסיד לאחרים בהודאתו דלא הויא הודאה כגון ראובן שלוה משמעון בעדים ואין לו לראובן ממון אלא שוה חובו של שמעון ואח"ך תבעו לוי לראובן ותבעו ממון בלא עדים מוקדם מהלואת שמעון והודה לו ראובן דמפסיד לשמעו' בהודאתו לאו הודאה היא וכולי עכ"ל הרי דאפילו המלוה תבעו בב"ד והלוה הודה לו אין הודאתו כלום לחוב לשמעון ומשמע אפי' אין לו לשמעון שט"ח רק עדי הלואה וקי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ואם טען הלוה פרעתי נאמן כיון דבהודאת לוי אין לו עדים על עיקר ההלואה אע"פ ששמעון הודה לו אין הודאתו כלום לחוב שיש לו חוב בעדים וכן כתב המ"מ על הרמב"ם שכ' הודה לאחר בחוב אחר וכו' כשאין שם עדי הלואה וכו' משמע דאם יש עדי הלואה אע"ג דיכול לומר פרעתי כיון שהודה לו דותה אף מלוה בשטר המאוחר ונראה דס"ל דלא חיישי' לקנוניא אלא דוקא כשיש ספק בהלואה אבל כל שיש עדי הלואה כיון דברי בחיובא אפי' יכול לומר פרעתי אין טועני' לבטל השטר שמא פרע אבל הש"ך סי' צ"ט סק"ג כ' דל"ד דה"ה כשיש שם עדי הלואה והלוהו סתם שיכול לומ' פרעתי לאפוקי אם הלואה תוך זמנו או שא"ל אל תפרעני אלא בעדים ע"ש:
דין י"ז יכול לחזור בו עיין לה' קול אליהו חלק שני סימן ג' שהביא ראיה לדברי הרמב"ן דאינו יכול לחזור בו מאותה ששנינו בפ' ואלו מגלחין אין כותבין שט"ח במועד ואם אינו מאמינו מותר וא"א דמצי למיהדר ביה המלוה היאך התירו אם אינו מאמינו ניחוש דילמא כי הדר אתי השט"ח בידו הדר ביה אלא ודאי דלא מצי הדר ביה עש"ב ואינה ראיה דבפסחים דף צ"א תנן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורי' אין שוחטין עליו בפני עצמו ואמרי' בגמרא ל"ש אלא בית האסורים דגוים אבל בית האסורים דישראל שוחטין עליו בפני עצמו כיון דאבטיחוהו מפיקי ליה דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ע"ש וה"נ כיון דאבטח ליה מותר לכתוב משום שארית ישראל וכולי:
סימן מא
א' דין ג' ואפי' נאבד בעדים וכו' הכנה"ג אות ך' כתב הרא"ש בתשו' כלל ס"ח סי' ל"א כ' דהא דאין כותבין בשטרי ההלואה היינו כשאינו ידוע לעדי' אבל כשידוע לעדים שאבד כותבין לו שטר אחר כמו בשטרי מו"מ וכו' הרי דאפי' שטרי ההלואה כשאבד בעדי' כותבי' אלא שיש לחלק בין שהשטר יוציא מידי המלוה ליוציא מיד אחר וההיא דכלל ס"ח יש להעמידה כשהשטר יוציא מיד אחר עיין שם ואין צריך שהרי הרא"ש בתשו' כלל צ"ד כתב וז"ל ורשב"ם דקדק מל' הברייתא דקתני מי שבא ואמר אבד שט"ח דמשמע ע"פ דבורו אין כותבין הא אם יש עדים כותבין ולפי הדקדוק יש לפרש מאי אבד אבד באור כדהוה בעי למימר בפ"ב דכתובות אי לאו דפריך לאו היינו נשרפה וכו' עיין שם אם כן ברייתא מיירי בנשרף או נקרע וז"ל הרא"ש כלל ס"ח ולא מבעיא זה שנכתב בטעות אלא אפי' נכתב כדין ובא ליד המלוה וידעו העדים שנקרע או נשרף ולא נפרע כותבין למלוה שטר אחר כדאיתא בפ' ג"פ ת"ר מי שבא ואמר אבד שט"ח וכו' והא דאין כותבין בשטר הלואה היינו כשאין ידוע לעדים אבל כשידוע לעדים שאבד כותבי' לו שטר אחר כמו בשטר מו"מ ולא אמרינן עשו עדים שליחותן כ"ל דקדק וכתב וידעו העדים שנקרע או נשרף וכולי דאלו אבד אין כותבין שמא ימצאנו ויגבה בו פעם אחרת אלא דוקא אם נקרע או נשרף כדתניא מי שבא ואמר אבד שט"ח וכולי דאבד באור קתני וה"ד כשאין ידוע לעדים אבל כשידוע לעדים שאבד היינו אבד באור כותבין לו שטר אתר ולא אמרי' עשו עדים שליחותן ושוב ראיתי למהרש"ג בס' משפטים ישרים סי' ל"ה שכ"כ עיין שם ומהריב"ל חלק שלישי סימן ק"ח כ' דאין להוכיח מדברי הרמב"ם והמ"מ דסבירא להו דאבד בעדים לא מהני אלא דוקא נשרף בעדים דאל"כ מנ"ל דבריית' איצט' לאשמעי' דאפי' היה החוב בתוך הזמן חיישי' אימא דלא אתא לאשמעי' אלא דאפילו אבד בעדים לא מהני דמצי למימר וכו' עיין שם ואין צריך דאפשר דהרמב"ם והמ"מ ס"ל כהרא"ש דלשון הברייתא דקתני מי שבא ואמר אבד שט"ח וכו' משמע על פי דבריו אין כותבין הא אם יש עדים כותבין (א"ה עכ"מ):
סימן מג
א' דין ז' אלא מב"ח וכו' הרדב"ז בתשו' ח"ב סימן שס"ד כת' וז"ל ואם קנו מידו קנין חדש על כל תנאי כתובה הא' הו"ל שטר מוקדם דפסול משום פסידא דלקוחות וכולי ואנו אין לנו אלא דברי הרי"ף והרמב"ם ורש"י שאמרו דגבי מב"ח וכו' עיין שם ונראה דס"ל דשטר שנמחל שעבודו היינו הקנין הא' אבל אם חזר וקבל קנין יכול לחזור וללוות בו:
ב' דין כ"ט עד שיעברו רוב הימים וכולי הרי"ף בתשו' סי' קכ"ז כתב דרואים כמה ימים בין פסח לעצרת וחולקים אותם הימים ושוהה המלוה מחציתם וגובה וטעם זה ממ"ש רז"ל חד בשב' וכולי עיין שם:
סימן מו
א' דין א' או אמנה וכו' מהרימ"ט ח"א סי' ס"ב הוכיח דמגו דמזוייף לא מהני במקום עדים מדאמרינן בפ' מי שמת במשנת בר קפרא הרי שהיה אוכל שדה בחזקת שהיא שלו וקרא עליו ערער וכו' ואם אמר שטר אמנה אם יש עדים הלך אחר העדים ואם לאו הלך אחר השטר ומוקמי' לה אפילו לרבנן דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו הכא אין צריך לקיימו דמגו במקום עדים לא אמרי' דאנן סהדי דאינו שטר אמנה דעדים אשטר אמנה לא חתמי עיין שם וכבר תמה ה' נתיבות משפט דקפ"ח ע"ג דבפ' האשה שנתארמלה גבי האומר שטר אמנה אינו נאמן מוקמי' לה כגון דאמר לוה וכמ"ד מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו משמע דלמאן דאמר דצריך לקיימו נאמן ג"כ לומר אמנה וכ"כ הרמב"ם ובעל התרומות והטור עש"ב וז"ל הרשב"א במיוחסות סי' צ"ז ראובן שהוציא על שמעון כת"י בנאמנו' שהוא חייב לו ואין כת"י יוציא ממ"א וטען שפרע אם נאמן אם לאו תשוב' מדעתי שהוא נאמן ויש לי ראיה ממודה בשטר שכתבו דקי"ל שצריך לקיימו וכו' וה' בעל העיטור וכולי ואם עלה בדעתו שהפרש בין זו לשטר דעלמא דאלו בעלמא אע"פ שהשטר כשר מ"מ לפריעה קאי ואין העדים שבשט' מכחישים אותו שלא פרע אף וכו' הא' אין בה ממש שאין כאן עדים כלל מכחישים דבריו עד שיודה הוא ומפיו אנו חיים בעדות הנאמנות הילכך הוא שאסר הוא שהתיר ואלו לדברי הרב אם בא לעקור עיקר העדות במגו אינו נאמן וכעין מגו במקום עדים וליתא דהא בהדיא אמרי' בפ' האשה שנתארמלה האומר שטר אמנה הוא זו אינו נאמן וכו' ואוקי לעולם דקאמר לוה וכדרב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו אלמא למ"ד בעלמא צריך לקיימו הכא נאמן אף על גב דאיכא עדים דמכחשי' ליה דהא בעיקר מלוה פליג' ופלוגתא דר"מ ורבנן באנוסים היינו בעיקר המלוה וכו' עכ"ל וכן כתב בתשו' חלק שני סימן ר"ן עיין שם הרי דס"ל דאפילו טענה שהעדים מכחישים אותו עליה נאמן ונראה דס"ל דלא קי"ל כר"י דאמ' בפ' מי שמת דגבי אמנה אינו נאמן לרבנן דהוי כמגו במקום עדים וכבר הוכיח הרמ"ה בפ' מ"ש בסימן קל"ז עש"ב וה' נתיבות משפט שם כ' דהפוסקי' ס"ל דהתם דאמרי' דמודו רבנן דאין צריך לקיימו אפילו טען פרעתי אינו נאמן אבל למ"ד דנאמן לומר פרעתי הכא נמי נאמן לומר אמנה ורשב"ם שפי' דוקא באמנה אינו נאמן דהוי מגו במקום עדים וכו' חולק על הפוסקים עיין שם וליתא דאפי' ר' יוחנן מחלק הכי לא קיימא לן כוותיה כמ"ש הרמ"ה:
והב"ח הק' דהא קיי"ל דעדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים אפי' אין כתב ידם יוציא ממקום אחר לפי שאין אדם משים עצמו רשע והכא נמי אינו נאמן מה"ט ותי' דעדים דוקא אבל לוה דלא עבד מעשה אין משים עצמו רשע ועוד את"ל דמשים עצמו רשע מ"מ כיון דמפסיד מעותיו נאמן בטענתו במגו דלא גרע מטוען רבית הוא דנאמן במגו עיין שם אבל התו' בפרק האשה שנתארמלה בד"ה אר"נ וכו' כ' וז"ל באין כת"י יוציא ממקו' אחר איירי וכו' וק' דאמאי לא מהימני במגו דהא ר"נ גופיה אית ליה לעיל מגו לפסול השטר דקאמר וכו' דמהימן לומר פרע במגו דמזוייף וכל שכן עדים וכו' ותי' ר"י דה"ט במודעה הואיל ומודים שהשטר נכתב ונמסר כהלכתו שוב לא אתי ע"פ ומרע לשטרא אפי' במגו וכו' ואמנה נמי וכו' והא דנאמן לומר פרוע במגו דמזוייף התם לא מרע לשטרא כלל וכו' עכ"ל הרי דס"ל דאין חי' בין לוה לעדים ולר"ג דעדים שאמרו אין נאמנים כל שכן לוה דאינו נאמן במגו וכתב מהראנ"ח בחי' שם דהא דאמרי' לעיל לעולם דקאמר לוה וכדר"י וכו' המ"ל דאפי' מ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו מודה באמנה דלא מרע לשטרא אלא משום דרב גופיה סבר בהדיא דאין צריך לקיימו אפי' בטענת פרוע דלא מרע לשטרא קאמר הכי עיין שם ונראה דס"ל דאין חי' בין לוה לעדים ולר"נ דעדים שאמרו אמנה אין נאמנים כ"ש לוה דלא מרע לשטרא ואינו נאמן אפי' במגו:
ובעל התרומות שנ"א גבי מלוה שאמר שטר אמנה שאינו נאמן במקום שחב לאחרים כתב בשם הראב"ד דה"ט דאינו נאמן במגו דיכול למחול משו' דמרע לסהדי דאשקרא חתימי ומ"ל לשקר במקום עדים לא אמרי' שכל ישראל בחזקת כשרות הם עומדים עי' שם ולכאורה נראה דהכא נמי דהלוה נאמן במגו מה"ט מיהו י"ל כמ"ש התוס' במתני' וז"ל וא"ת למה אין נאמנים והא מגו במקו' עדים הוא דאנן סהדי שלא היו אנוסים וכולי וי"ל כיון דהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב קיום מ"ש כת"י הוא זה כיון דאינהו גופייהו אמרי תכ"ד קטני' או אנוסי' היינו אבל לקמן חשבי' להו כשני עדים כיון דכבר מקויים הוא שכתב ידם יוציא ממקום אחר עכ"ל ואם כן א"ל בלוה שמודה בשטר וטוען אמנה כיון דלא נתקיים השט' אלא על פיו נאמן במגו ולא חשיב מגו במקום עדים ודוקא התם בשטר מקויים אין המלוה נאמן במקו' שחב לאחרים כיון דכבר מקויים הוא הוי מגו במקום עדים דאינו נאמן להחזיק העדים פסולים:
מיהו בפ' הכותב ומבואר בסימן פ"ד ס"ד וז"ל הפוחת שטרו וכו' נפרע שלא בשבועה כיצד היה שטרו אלף זוז וטען הלוה פרעתיך כולו והמלוה אומ' לא נתפרעתי כלום אבל אינך חייב לי אלא ת"ק ומה שנכתב אלף אמנה היתה בינינו וכו' וכ' הסמ"ע דדוק' בעדי' שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים משום דאמנה לא ניתנה ליכתב שמא יטרוף בו מלקוחות ולא הו"ל לחתמו אבל כאן העדים לא ידעו מזה והמלוה נאמן במגו ואין זה מגו להוציא כיון דשט"ח בידו עכ"ל הרי (א"ה עכ"מ והשא' קרוע והדבר מובן):
ב' דין ד' הג"ה וכן המנהג פשוט וכו' עי' בב"י שכ' ואנו לא ראינו ולא שמענו מי שנהג כן גם הרדב"ז בתשו' חלק שני סימן שס"ח כתב דראוי לבטל המנהג זה מיהו אם באו התובע והנתבע לפני הרב לקיים את השטר ונתקיים לפניו ולא ערער מסתברא לי דהוי קיום ושוב אינו יכול לערער שהרי קבלו דלא עדיף מכל דיני ממונות עיין שם.
ג' הג"ה קיום שטרות דרבנן וכו' כ' הגמ"ר בקידושין ד' תרס"ז ע"ג דאם העדים קיימי ואומרים לא חתמנו שטר זה או שאינם קיימים ובעל דבר אומר שהוא פסול צריך קיום אפי' מדאורייתא הסמ"ע ס"ק ט' ונראה לי ראיה דבסוף פרק הזורק דף פ"א עמוד שני גבי גט מקושר דבן ננס אומר הכל משלימין עליו ורע"א אין משלימין עליו אלא קרובים הראוים להעיד במ"א ואמרינן אמר ר"י לא הוכשרו בו אלא עד אחד קרוב בלבד אבל תרי לא דילמא אתי לקיומי בתרי קרובים וחד כשר ואי ס"ד דמדאורייתא אפילו העדים אומרים לא חתמנו או בעל דבר אומר שהוא פסול אין צריך קיום אלא מדרבנן אם כן היכי פסלינן תרי קרובים משום דילמא אתי לקיומי בתרי קרובים וחד כשר הא הו"ל גזירה לגזירה כיון דמדרבנן הוא דצריך קיום אלא ודאי היכא דבעל דבר מערער או שהעדים קיימים ואומרים מעולם לא חתמנו בגט זה בעי קיום מדאורייתא ונראה שזהו שדקדק רש"י שם וז"ל דילמא אתי לקיומי היום ולמחר אם יקרא עליו ערער לפוסלו ויבאו לבית דין ואין העדים לפנינו ויבאו עדים מן השוק שיכירו ג' מן החתימו' הללו ויקיימנו בכך ושמא לא יכירו אלא חתימת ב' הקרובים וא' מן הכשירים וב"ד אינן יודעים שהם קרובי' ויקיימוה בעדות פסולה עיין שם.
ובפרק הגוזל ומאכיל דקי"ב ע"ב אמרינן אמ' רבא הילכתא מקיימין את השטר שלא בפני בע"ד ואפי' עומד וצווח וכ' התוס' פ"ה אם עדיו מבקשין לילך למ"ה ואין נראה לר"י דאם כן אמאי נקט קיום שטרות הא קבלת עדות אמרינן נמי לעיל דבכה"ג מקבלין שלא בפני בע"ד ונר' לר"י דבכל ענין קאמר דמקיימין דקיום שטרות דרבנן ועדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ואין צריך קיום ומדרבנן הוא דצריך קיום והילכך מקיימי' שלא בפני בעל דין עיין שם הרי בהדיא דסבירא להו להתוספות דקיום שטרות דרבנן אפי' עומד וצווח דמזוייף הוא ואפ' דרש"י לשיטתיה אזיל דס"ל דבעומד וצווח דמזוייף צריך קיום מדאורייתא כמ"ש ולהכי אוקמא בעדיו מבקשין לילך למ"ה וז"ל הרא"ש בתשוב' בשמים ראש סי' יו"ד ומה ששאלתני לפרש לך הא דאמרי' בפ' הגוזל ומאכיל הילכתא מקיימי' את השטר שלא בפני בע"ד ואפי' הלה עומד וצווח ופירש"י אפילו עומד וצווח מזוייף הוא אין חוששין והקשית מאי אפילו הוא זה הל זה ענינו של קיום השטר שלא יועיל טענתו מזוייף הכי פירושו לא מיבעיא כשלא צווח לוה דמקיימין ואין חוששי' למה שיבא אח"ך ויטעון מזוייף ונ"מ ליתמי ואפי' לדידיה לא מהימי' ליה דפרעו במגו דמזוייף כולי האי אלא צווח מזוייף נמי לא מהני אי נמי אפי' טען אתרי הקיום לא צריך להשמיעינו אלא אפי' כבר צווח מזוייף והשתא הלך לו מקיימין עכ"ל ולפי דברי התוס' אתי שפיר הא דקאמ' אפילו עומד וצווח:
ד' דין ו' אף על פי שהוא מקויים צריך וכו' ואפילו בב"ד קבוע צריך קיום הרשב"ץ חלק ראשון סי' קע"ג עיין שם ועיין בתשו' הרשב"א שהביא הב"י:
ה' דין ז' שיבאו העדים החותמים וכו' ישראל שהיה חתום בשטר ונתמומר ואין מי שיעיד על כת"י כותב המומר חתימת ידו בבית דין ומדמו לה דלא חשיבא עדות כדלקמן סי"ג הריטב"א וה"ה לגזלן שבשעה שחתם לא היה גזלן וכן שאר פסולי עדות הרדב"ז בתשו' חלק שלישי סימן ת"ס עיין שם:.
ו' הג"ה וי"א דאפי' לא קרא ערער וכו' כ"כ הרא"ש ותלמידי הר' יונה הובא בס' א"ז דהא דאמרי' וקרא עליו ערער אורחא דמילתא נקט וכו' וז"ל הרשב"א בתשו' חלק שני סימן שמ"ח וי"ל עוד דהא דקתני בריית' משטר שקרא עליו ערער לרבותא נקטינן דאע"ג דקרא עליו ערער אם הוחזק בב"ד מקיימין ממנו וה"ה דבשלא קרא עליו ערער הוחזק בב"ד בעי' לעולם והגי' הנכונה שכתובה בספרים לפנינו קרא עליו ערער והוחזק בב"ד אי לא הוחזק בב"ד לא וכו' עכ"ל ועיין בהש"ך:
ז' דין ל"ד הג"ה ואם אין עדים דמכירים וכולי כ"כ הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' ת"ס עיין שם:
ח' (א"ה זה שייך לסימן מ"ו דין ל"ה חתם בשטר עד שלא נעשה חתנו וכו'):
שאלה על שטר וז"ן הודה פ' וכולי שנטל מיד פ' כך ארבע מאות גרושוש מטבע כסף שהם שלש מאות מנכסיו ומאה מנכסי מלוג של אשתו וחתמו בו שני עדים ואחר כך א' מהעדים החתומים כ' בצדו שט"ס וצ"ל להפך ג' מאות מנכסי מלוג של אשתו ומאה מנכסי הבעל וחתם יורנו המורה:.
תשובה לכאורה נראה דהעדים החתומים על השט' ועדיין השטר בידם אם יכול לחזור תלוי במחלוקת שכתב מרן הב"י סימן מ"ו גבי חתם בשטר שלא נעשה חתנו ואח"ך נעשה חתנו דאחרי' יכולים להעיד על חתימתו לפי שהעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי וכיון שבשעה שחתמו כשרי' היו הו"ל כאילו קבלו בית דין עדותם באותה שעה וכו' ולפי דעת הרי"ף בפ"ד אחין נ"ל דהיינו דוקא כשהשטר יוציא מיד אחרים אבל כשיוציא מיד העדים לא הוי כמי שנחקרה עדותם ואם בעת שמוציאים השטר הם קרובי' שטר פסול וכן כת' בסימן מ"ו סל"ה ויש מי שאומר וכולי וכתב הסמ"ע ס"ק פ"ז דס"ל דביוצא מתחת יד העדים לא אמרינן לענין שום דין דהו"ל כנחקרה עדותם בבית דין עיין שם ואם כן הכא נמי אם עדי השטר תחת ידם יכולי' לחזור ולהגיד מה"ט דלא אמרי' כנחקרה עדותם בבית דין אבל הרב נמקי יוסף בפרק ד' אחין הכרית דהתם דוקא דאינו ראוי ליתנו לבעל דבר להיות בידו לראייה לא חשיב שטר אבל כל שראוי ליתנו לבעלי' אפילו הוא עדיין ביד העדים חשיב שטר וכ"כ הרמב"ן מלחמות שם ובס' הזכות סימן נ"ד כתב על הראב"ד כמדומה בעיני שה' לשון הלכות הוא מפ' שכן דעת רבי' הגדול בודאי שהרי וכו' עיין שם וכ"כ הרשב"א והריטב"א בחי' שם אם כן כל שטר שראוי ליתנו לבעליו אפילו עדיין ביר העדים חשיב שטר וכמי שנחקרה עדותם בבית דין דמי ומ"ש הרי"ף דאי בעו כבשו ליה לשטר וכו' כבר כתב מהרשד"ם חא"ה סי' א' דבשאר שטרו' כיון שחתמו ע"מ ליתנו ביד בעלי השטר והוי כמי שנחקרה עדותם בב"ד אין לחשוד אותם שיכבשו השטר שיעידו עליו עיין שם ואם כן אפילו עדיין ביד העדים ולא הוחזק בב"ד אינם נאמנים ודוקא עד אחד החתום בשטר יכול לחזור ולא הוי כנחקרה עדותו בבית דין כמ"ש הריב"ש בסימן קכ"ז ופסקו מור"ם בסימן מ"ו עיין שם בהסמ"ע אבל נים שחתמו אין אחד מהם יכול לחזור לסתור עדותו אפילו במגו דלא עדיף מאם אמרו שהיה שטר אמנה דאפילו אין כתב ידם יוציא ממקום אחר אין נאמני' וכן כתב הרשב"א בתשוב' חלק רביעי סימן רל"ו על שטר שכתוב בו בלא שום תנאי ושיור בעולם ואין כתב ידם יוציא ממקום אחר ועכשיו אמרו העדים כת"י הוא זה ותנאי דברינו וכו' ואמרת כי לדעתך אינם נאמנים כיון דמכחשי' שטרא תשובה כדין אמרת היותר הוא זה משט' אמנה כי יותר אלו מכחישי' עדותם לגמרי ומשימי' עצמם רשעים ומעידים עדות שקר שכבר העידו שהיו דבריהם לי שום תנאי ואם כן עכשיו שאמרו שהיו דבריהם תנאי עדות שקר מעידים בעצמם עכ"ל וכן כתב הרשב"ץ וכן דעת ר' ירוחם נתיב ב' סח"ב וכתב מהריב"ל ח"ג סי' ס"ג דסבירא ליה דאם כתו' בשטר בלא תנאי וכו' אפי' כשאין כתב ידם יוציא ממקום אחר אין העדים נאמנים והדין נותן דאין אדם משי' עצמו רשע ואפי' במגו אינם נאמנים לומר שחתמו שקר אבל בעה"ת נראה לכאורה דסבירא ליה דאם אין כת' ידם יוציא ממ"א נאמנים לומ' תנאי היה אפי' כתוב בשטר בלא תנאי וכו' ע"ש ואפשר דגם בעל התרומות דחולק דשטר שמפורש בו בלא תנאי וכו' ס"ל דבתנאי שעבוד חיילי במקצת ול"ד לאמנה כמ"ש הרב שפתי כהן בסי' מ"ו ס"ק ק"י עיין שם אבל לסתור עדותם ממש לכ"ע אפילו אין כתב ידם יוציא ממ"א אין נאמנים במגו ואם כן הכא נמי אף על גב דאיכא מגו דהיו יכולים לקרוע השטר ולכתוב אחר בהפך כיון דהשתא מיהא השטר מכחישים אין נאמנים וכה"ג כ' מהרימ"ט חלק ראשון סימן ק"ט עיין שם והרשב"א בתשוב' חלק שלישי סימן י"ג כתב וז"ל ראובן משכן בית לשמעון לזמן ידוע וקנו מידו והלך לו שמעון למדינת הים וכתבו העדי' שלא יהא רשות ביד המלוה לכוף את הלוה לפדות המשכונה ומסרו השטר למלוה ולא הרגיש בטעות זה ואחר זמן מצא המלוה שלא היה בו זמן ואמר לעדים וכו' והעדי' הודו לו וכו' תשובה עדים אלו כיון שהם זוכרים שטועים כותבי' לו שטר אתר כתקנו דכל שטעו אע"פ שמסרוהו למלוה לא עשו שליחותם וכו' ואפי' היה הלוה כאן ויצא שטר זה בבית דין והלוה מכחיש את העדים קרוב אני לומר שהעדים נאמנים אף על פי שכת"י יוציא ממקום אחר מפני שאין מפורש כאן שלא יהא רשאי לכופו לעולם אלא סתם אמרו שלא יהא רשאי לכופו ואלו העדי' מבררי' הם ולא עוקרים את השטר ולא חוזרים בעדותם אלא שמבררים במה שאמרו לא יוכל לכופו תוך זמן פ' היה התנאי ומכל מקום אפי' לכשתמצא לומר שאינם חוזרים ומגידים ואילו הלוה כאן ומכחישם אינם נאמנים ה"מ כשיצא השטר והוחזק בבית דין והלוה כופר במה שהעדי' מעידים עכשיו לפי שהבי"ד מסופקים בדבר ואינן רשאי' לדון מן הספק כנגד מ"ש בשטר אבל עד שלא יצא השט' והוחזק בבית דין העדים שיודעים האמת ומכירי' בטעות לא עשו שליחותם חוזרים וכותבי' ומתקנים הטעות ועושי' עכשיו שליחותם וכו' והגע עצמך דל שטרא מהכא מי לא מסהדי הני סהדי בעל פה שתנאי היה ביניהם לפרעו בזמן פ' ומהמני' להו כל שלא הוחזק השטר בבית דין והכא נמי ל"ש עכ"ל הרי דס"ל דהא דאין העדי' יכולי' לחזור היינו דוקא כשיצא השטר והוחזק בב"ד אבל כשלא יצא השטר והוחזק בבית דין העדים שיודעים האמת שטעו חוזרים וכותבים ומתקנים טעות ועושים שליחותם ולכאור' נראה דס"ל כדעת מהריק"ו שרש ע"ד:
והריטב"א בפרק האשה שנתארמלה והביאו מרן בבדק הבית סימן מ"ו כ' כל שהשטר יוציא מתחת יד העדים נאמנים לא על עיקר עדות אלא מדין שליש עיין שם ושליש אפי' אין שלישותו בידו נאמן במה שעשה כבר מיהו נר' דהיינו דוקא אם אינו סותר עדותו לגמרי אבל להעיד עדותו אפי' במגו אינו נאמן שכתב הרשב"א בתשו' הביאה מהרשד"ם חי"ד סימן פ' וז"ל ראובן תובע לשמעון מנה והוציא עליו כת"י אלא שאין לראובן לקיימו וכתוב מרצון נפשו שלא באונס וכו' אמר שמעון כתב ידי הוא זה אלא שאנוס הייתי תשובה כלל זה יהיה בידך כי הפה שאסר וכו' צריך שיהיו שניהם קיימים במה שנוכל לקיים ולא יצא הא' לבטלה וכיון שהודה על כת"י כבר הודה על מנה שבשטר ושוב אינו יכול לכפור בו ותראה כל השנוי במשנה בכתובות היא בהם מכחיש את חבירו שדה זו של אביך וכו' א"א הייתי וכולי נשביתי וכו' אין הכחשת דבור לדבור אף על גב דהדבור הא' בטל מאליו וכן לא תמצא שום מגו בעולם שיהא דבור מכחיש דבור וכו' עיין שם הרי דלא אמרי' מגו לסתור הודאתו וכן העדים אין נאמנים לסתור עדותם אפי' במגו דמזוייף ומתני' דאנוסים היינו וכו' דאם אין כת"י יוצא ממקום אחר נאמנים אין מכחישים ממש אלא אמת שחתמו שלוה אלא שהיה באונס וכן כולם אבל לסתו' הודאתו או עדותו ממש לא ואם כן נראה דה"נ שליש אינו נאמן לסתור עדותו אפי' במגו והריטב"א שכ' דאם השטר מתחת העדים נאמנים מדין שליש ה"ד כשאינו סותר עדותו אבל לסתור עדותו ממש אינו נאמן והרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י סימן נ"ו שאפי' כ' על תנאי זו בלבד נמסר בידי שלישות זה א"ל שהוא נאמן על תנאי דשליש כיד בעלים ממש הוא וכו' כבר כתב הרב שפתי כהן שם סק"ג דהיינו דוקא כשאומר שאחר שכתב כן התנו עוד תנאי אבל אם אומר שקודם לכן היה תנאי אחר שלא כתבו אינו נאמן דאפילו הבע"ד עצמו איל כ"כ בכתב ידו לא היה נאמן להכחיש כת"י ולא עדיף שליש מהבעל עצמו עיין שם וכן כתב ה' כנסת הגדולה שם הגב"י אות כ"א והכריח כן מתשו' הרשב"א שהביא מרן הב"י שם מתו' י"ב עיין שם ואם כן הכא נמי אפי' השטר ביד העדים אין נאמנים לסתור עדותם אפי' במגו שהיה קורעים השטר וכותבין אחר בהפך אבל י"ל דאפ' שזהו מצוי לטעות שנתחלף להם הענין וכ' הרז"ה והר"ן בפרק קמא דר"ה ובתשו' סימן נ"ב שכל טעות שהעדי' מצויים לטעות בו הם בעצמם ואין בזה משום חוזר ומגיד אלא שצריך ב"ד הגדול להחמיץ הדין וכן כתב הריב"ש סי' שפ"ב עיין שם ומרן הב"י סי' מ"ג הביא דבריהם ונראה לכאורה דהרמב"ן ור"י והרא"ש והטור שם ס"ל היינו דוקא כשאין כתב ידם יוציא ממקום אחר דנאמני' במגו וכן כתב מהראד"ב סימן צ"ו דאם באו להחזירו ממון במה שאמרו טעינו מוקמי' ממון בחזקתיה ואם באו להוציא אינם נאמנים עיין שם ואם כן הכא נמי אפילו מצויים העדים לטעות בזה אינם יכולים לחזור מטעותם להוציא מחזקת הבעל שהנכסים יצאו מתחת ידו והיו בחזקתו אבל הרב שפתי כהן שם סקי"ט הסכים דלכ"ע בדבר שמצויים העדים לטעות אפי' כתב ידם יוציא ממ"א לומ' טעינו וכן דעת מרן בסימן כ"ט עיין שם באורך:
ט' דין ל"ז וחייבים לשלם ללוה כל הפסד וכו' וכן פסק הרדב"ז בתשוב' חלק שני סימן תר"ז אפי' ע"א עומד בעדותו חייב הלה לשלם כל ההפסד עיין שם הטעם ובסימן צ"ה כתב בסופר שטעה וכתב בשטר מאתים במקום מנה דפטור הסופר ע"ש הטעם:
יו"ד אין נאמנים בשום דבר וכו' משמע דקאי גם כן אתנאי והרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תל"ג פסק דלעולם אין מוציאין ממון מיד המוחזק ע"ש ועיין בהש"ך:
י"א אין נאמנין וכולי כתב הרב שפתי כהן ועדים אחרים נאמנים רב' ירוחם בשם הגאונים והביאה הב"י עיין שם וכן כתב הטור בסימן מ"ג וז"ל אבל אם כתב ידם יוציא ממקום אחר אין נאמני' אלא אם מעידי' עדים עליהם שהיו אנוסי' מחמת נפשות וכו' ע"ש וכ"כ הרשב"א בתשו' חלק שלישי סימן ד' ע"ש:
י"ב דין ל"ח אין נאמנין וכו' בתשו' הרשב"א ח' שני סימן קצ"ו מבואר דאפילו אין כתב ידם יוציא ממקום אחר דאיכא מגו אינם נאמנים כמ"ש האחרונים עיין שם אבל מצאתי להרמ"ה בפ' מי שמת סי' קל"ו שכתב וז"ל אבל היכא דלא אקיים שטר אלא מפומא דבני משפחה מהימני לומר קטן היה דקי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והוא הדין נמי וכו' הרי זה בחזקת קטן עד שיביא ראיה הלוקח שהיה גדול דתנן העדים שאמרו כת"י זה אבל אנוסי' היינו קטני' היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים דהתם טעמא מאי דמגו וכו' הכא נמי מגו דאי בעי אמרי לאו כת"י הוא זה כי אמרי דמוכר קטן היה מהימני תדע דהא בפרק האשה שנתארמלה קטנים היינו וקטן היה תרווייהו חדא מחתא וכו' וכי קיימא לן האי חזקה משום דעדי' גופייהו חיישי לב"ד טועים וכו' כי אמרינן דקטן היה ואינהו הוא דל הוו ידעי וכו' דאין מעשה קטן כלום א"נ דלא הוו ידעי אי קטן היה או לא וסברי דלא סמכי ב"ד עלייהו היכא דאין השטר מתקיים אלא מפיהם מהימני דאטו כולהו אינשי דינא גמירי עכ"ל הרי דס"ל דאם לא נתקיים השט' נאמן המוכר וכן העדים לומר קטן היה במגו ואפי' היה בחזקת הלוקח ולא הוי מגו להוציא דאם היה קטן המכר בטל והוי בחזקת היורשים וכה"ג כ' בש"מ למציעא על דף ו' בשם תלמידי הר' יונה וז"ל שכן יראה מסברא שאם היה ראובן מוחזק בקרקע א' ואמר לשמעון אמת שמכרתיו לך אבל לא נתת לי המעות עדיין נאמן במגו שהיה יכול לומר לו לא מכרתיו לך ובענין זה לא אמרי' מגו לאפוקי ממונא כיון שחזקת הנתבע היא ע"פ הודאת התובע וכולי עיין שם והכא נמי דכוותא לא הוי מגו להוציא אבל לדעת הרשב"א נראה דה"ה אין המוכר נאמן לומר קטן היה אפילו במגו מה"ט דחזקה וכו' ואף על גב דמ"ל בריש בתרא אי אמרי' מגו במקום חזקה וקי"ל קולא לנתבע כבר כ' ה' גופי הלכות הביאו הר' קהלת יעקב דף קפ"ז אות י"ב דחזקה זו אלימתא היא דהא גבי קטנים היינו ס"ל לר"מ דאפי' אין כתב ידם יוציא ממקום אחר אין נאמנים במגו משום דחזקה אלימתא היא דהכל יודעים דאין מעשה קטן כלום עיין שם וכה"ג כתבו התוספות בכתובות דף ט' בד"ה לא וכולי דאיכא חזקה אלימתא דאמרינן לה אפילו במקום מנו עיין שם וכן כתב הרשב"א בתשו' חלק שלישי סימן קל"ד ותדע לך שכל מה שנמצא ביד האדם וברשותו אינו נאמן לו' של אחרים הוא במקום שחב לאחרים ואפי' במקום מגו לפי דחזקה גדולה היא וכולי ואף על גב דמ"ל בפרק קמא דבתרא אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא ולא איפשיטא אפילו הכי לאו כל החזקות שוות אלא איכא חזקה אלימתא דאמרי' לה אפי' במקום מגו וכו' וכן כ' המ"מ בפ"א מהל' מלוה בשם הרמב"ן ע"ש וכ"כ עוד הרשב"א בתשו' ח"ד סי' י"ט כמ"ש דבריו בסימן ע"ט דין י"ד ע"ש וכ"כ הרשב"א בתשו' הובא בש"מ לכתובות סוף דף ח"י ע"ש וה"נ חזקה זו דאין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בגדול אמרינן לה אפילו (א"ה עכ"מ והדבר מובן):
סימן מח
דין א' שכיון שנמחל שעבודו וכו' הש"ך הוכיח דשטר הוי חספא בעלמא ואם אמר פרעתי נאמן וכבר הוכיח כן הב"ח בתשו' סימן ל"ד עש"ב וכן משמע מדברי הרמ"ה בפ' ח"ה סי' מ"ט ונו"ן ע"ש:
דין א' שכיון שנמחל שעבודו וכו' הש"ך הוכיח דאינו גובה אפי' מב"ח דהוי כמלוה ע"פ וכן משמע מדכ' הב"ח סימן זה שכ' דאפי' בכת"י שנמחל שעבודו אינו גובה בו כלל וכת"י פשיטא דאינו גובה בו ממשעבדי וכן כתב הריב"ש בתשו' סי' שפ"ב עיין שם וכבר הוכיח כן הב"ח בתשו' סי' ל"ד ומזה למד לכת"י דנמחל שעבודו עש"ב וכ' הרדב"ז חלק שני סי' שס"ד על אשה שמחלה כתובתה ורצה הבעל להחזירה דצריך לכתוב לה כתובה חדשה דהוי שטר שנמחל שעבודו דמ"ל נמחל שעבודו ע"י פירעון או ע"י מחילה ואם לא כתב לה כתובה אחרת אסור להשהותה דכמי שאין לה כתובה דמי ואם קנו ממנו קנין חדש על כל תנאי כתובה הא' הו"ל שטר מוקדם ופסול ולדידן דקי"ל כהרי"ף והרמב"ם דגובה מבני חרי מותר להשהות אלא דחיישי' לפסידא דלקוחות וכותבי' בכתובה הזמן שהחזירה עיין שם:
סימן נון
דין א' הג"ה ואם נכתב שובר משום אדם וכולי ה"ד מי שידוע ששטר זה היה כבר בידו אבל כשאין ידוע ששטר זה היה כבר בידו אלא שב לב"ד עם הלוה ואמר שטר כזה הי"ל על לוה זה ואבד וכ' לי שובר לא מהני ה' צ"ץ סימן יו"ד ע"ש:
סימן נא
א' דין א' ואינו יכול לומר פרעתי וכו' עיין בהסמ"ע וז"ל הרשב"ש סימן תקכ"ו והרשב"א כ' בתשו' שדברי הרמב"ם אינם אלא כשאמר העד בפני הלוהו ולא זזה ידי מידו ועדיין לא פרעו והוא אומר כן הוא שלויתי ממנו אבל פרעתיו נמצא שזה מחוייב להכחיש העד כדין שבועת עד א' שנשבע להכחישו ואינו יכול לישבע שהרי הוא מודה לדבריו שלוה ולא זזה ידו מתחת ידו הילכך משלם א"נ שהיתה המלוה לזמן ועדיין לא נשלם הזמן והוא מודה בזה וכיון דמודה לדברי העד ולא עביד איניש דפרע בגו זמניה נמצא מחוייב שבועה שא"י לישבע ומשלם עיין שם ועיין להרשב"א סימן ו' וסימן תקס"ד שכ' בשם המפרשים דאם עד א' קנה ממנו וחתם היום והעד האחר קנה ממנו וחתם למחר אינו גובה מנכסים משועבדים לפי שכשהעיד הא' הוי סהיד חד דלית ליה קלא והשני כשחותם הו"ל כמו חד סהיד דלית ליה קלא עיין שם ועיין בב"י:
ב' דין ב' הרי זה נשבע להכחיש את העד וכו' אם יש עד א' שלוה ועד השני אינו מכחיש לעד הא' אלא שאינו זוכר נראה ברור דאין כאן אלא עד א' וישבע להכחיש את העד ויפטר דאותו שאומר איני זוכר כמאן דליתיה דמי כאומר איני יודע ה' כנה"ג בתשו' סי' קמ"ח וסי' ק"ן ע"ש וכ"כ ה' בני אהרן סי':
ג' נראה דטוענים ליורשים וללקוחות כן הרשב"ש סי' ו' וסימן רפ"ג עיין שם:
ד' נאמן בשבועה וכולי פי' בשבועת היסת כמבואר בתשו' הרשב"א שהביא מרן הב"י סימן ס"א וכן פסק הב"ח ועיקר הש"ך ע"ש מיהו הרשב"א בתשו' ח"א סי' אלף וצ' ובח"ג סי' מ"ב ובח"ד סימן רי"ב סיים שזה כדעת הגאונים שהסכימו בהוציא עליו כת"י דנאמן לומר פרעתי אבל י"א דאפי' כשהוציא עליו כת"י אינו נאמן לומר פרעתי משום דא"ל שטרך בידי מ"ב ולזה דעתי נוטה עיין שם וכן מצאתי להרמ"ה בפ' י"נ בסי' קכ"א שכ' וז"ל דא"כ שבועת ע"א היכי משכחת לה לימא מגו דיכול לומר פרעתי ומפטר לגמרי דהא אפי' אסהידו ביה תרי דלוה מדאוריית' מהימן לומר פרעתי בלא שבועה כי טעין לא לויתי נמי ליפטרי משבועה אלא לאו ש"מ לא אמרי' מגו לאפטורי משבועה ואף על גב דמשכחת לה דקובע זמן לחבירו ולא עבר הזמן וכו' א"נ בעד א' בשטר וכו' עכ"ל מבואר דס"ל דעד א' בשטר אינו נאמן לומר פרעתי והוא אזיל לטעמיה דס"ל דבכת"י נמי אינו יכול לטעון פרעתי כמ"ש בפ' ג"פ סי' ס"ה וכן כתב הטור בשמו סימן ס"ט עיין שם אם כן דעת הרז"ה והרמ"ה והרשב"א דבכת"י אינו נאמן לומר פרעתי כ"ש בשטר בעד א' והרמב"ן ס"ל דבשטר בעד א' אינו נאמן לומ' פרעתי מה"ט דשטרך בידי מ"ב אבל בכת"י נאמן לומר פרעתי משום דמשמע לאינשי דלזכרון דברי' בעלמא פן ישכח א' מהם סך המעות הוא שכותבים כן ולכך לא חשש להניחו בידו כמ"ש הב"י עיין שם איברא דרשב"ם בפ' ח"ה דף מ' גבי הודאה בפני שנים ובסוף בתרא בד"ה ה"ג וכו' ס"ל בכת"י דאינו נאמן פרעתי ובדף קס"ה גבי שטר בעד א' כ' דיכול לומר פרעתי ואין המלוה יכול לטעון ללוה היה לך לקרוע שטר שבידי כיון וכולי עיין שס וכבר כתבתי בסימן ס"ט דס"ל דשטר בע"א גרע מכת"י כמ"ש המ"מ בפי"ד מה' מלוה שכן מוכח בפ"ק דגיטין דלענין גט עדיף כת"י מחתימת ע"א בלא כת"י עיין שם אבל הרמ"ה והרשב"ש ס"ל דעד א' בשטר דמי לכת"י ואינו נאמן לומר פרעתי ועיין בתשו' הרשב"ש סימן תק"ד וסימן תקכ"ו:
דין ג' וי"א שדינו כשטר וכו' הש"ך סי' נ"א הסכים דכ"ע מודו בזה וכמ"ש מרן בבד"ה הרי הוא כחרם הוא לענין שאינו תשוב שטר לגבות בו ואע"פ שיש עידי מסירה הוי כשטר שיש בו עד א' שמשביעין אותו ומ"ש בש"ע וי"א וכו' לפי שהסברא א' לא הזכיר מזה כלום כתב דינו של בה"ג בל' וי"א וכו' ע"ש וכה"ג כ' ה' בית דוד חא"ח סי' ת"ט וסימן תע"א דלא קי"ל כסתם אלא כשכתב מרן בפי' הדבר שחולקים עליו ע"ש אבל בספר עה"ש חא"ח סימן ק"ם כתבתי סתירה לזה ממ"ש מרן שם סי"א שכ' ויש מי שאומר וכו' והוא הראב"ד אבל הרמב"ם חולק ובודאי אין דעתו לפסיק כהראב"ד נגד הרמב"ם וכ"ש בנטי' דנקטי' לקולא בפלוגתא דרבוותא עיין שם וכן ראיתי לה' כנה"ג תי"ד סימן קס"ד הגב"י אות ח' דלא הזוכר שם בפי' הפרט שחולקים עליו וכ' הרב שם דלאו מילתא היא דבמה שכ' מי שהיתה שדהו ממושכנת וכו' נכלל אפילו משכנתא דסורא וקי"ל כסתם עיין שם:
סימן נב
א' דין א' הג"ה וי"א דפטור דקנסי' למלוה וכו' כ' הש"ך דליכא מ"ד הכי עש"ב וכן כתב ה' גו"ר כלל ג' סימן ל"ד דאינו יכול לומר קים ליה עיין שם:
סימן נד
דין ג' שובר שנכתב סתם וכו' שיד בעל השטר על התחתונה הטור וכן כתב הרמ"ה בפ' ג"פ סי' ק"ה ובסימן ק"ז כתב וז"ל וכי אהני האי תברא כה"ג לבטולי לשטרא מספק וכולי והממע"ה אבל למיפטריה משבועה לא מהני דכל היכא דמוקמי' ממונא בחזקת מאריה לא סגי ליה בלא שבועה עיין שם ואם כן אם תפס המלוה אין מוציאין מידו:
סימן נח
א' דין ב' הג"ה ויש חולקין וכולי כתב הסמ"ע דמתנה לא שכיחא ובפרט במקו' שחייב לו דאין דרך ליתן לו מתנה עד שישלם לו חובו תחילה וה' נתיבות משפט דכ"א ע"ד תמה דבפ' ש"ה מוכח דמתנה שכיחא ואם טען כן נאמן אלא ודאי כוונת הרא"ש דבמתנה כי האי במקום שצריך לפרוע חובו לא שכיחא דיותר פורע אדם חובו וכו' כמ"ש הרמב"ן עיין שם ולכאורה כן נראה מדברי הרא"ש ופסקו מרן בסי' ס' ואפילו משעבד לו מטלטלין אג"מ נהגו שאינו טורף מטלטלי שמכר או נתן מפני תקנת השוק ואפילו למנהג זה אם היה לו שטר חוב על א' ומכרו ב"ח גובה ממנו דלא שייך בשטרות תקנת השוק דלא שכיחא ע"ש משמע דמתנה שכיחא ולכך יש בה תקנת השוק וע"ש בהש"ך סק"ז אבל התוס' במציעא דף ע' בד"ה אתא וכו' כתבו דמתנה לא שכיחא ולא טעני' לה ליורשים אע"פ שאביה' היה נאמן עיין שם ומפ' ש"ה לק"מ דגם טענה דלא שכיחא אם טען הוא כן נאמן אבל ליורשים לא טענינן וכן לענין להאמינו בטענה אחרת במגו דמתנה לא וכה"ג כתבו התוספות בפ' ח"ה גבי ההוא עובדא דרב"ש אף על גב דאם טען לקוחה היא בידי דנאמן לא הוי מגו וכן כתב הכנה"ג בסי' ע"א הנב"י אות י"ד גבי טענת מחילה דלא שכיחא ואם טען כן נאמן אבל לענין מגו לא מהניא והביא ראיה מדברי התוס' פח"ה עיין שם הכא נמי דכוות' במתנה דאם טען כן נאמן אבל לא הוי מגו וכן כתב מהרימ"ט סימן קכ"א דטענת מחילה גרועה שהרי הרמב"ן בפ' שבועת הדיינים ס"ל דטענת מתנה גרועה היא מטענת סטראי וכן הסכים הרא"ש דמתנה לא שכיחא והכא נמי מחילה לא שכיחא עיין שם הרי שכתב דמתנה לא שכיחא אפילו במקום שאינו חייב לו וה"ה מחילה כדברי הסמ"ע וה' כנה"ג וכן ראיתי לה' בית יהודה בח"מ סי' ט' שכתב דמתנה לא שכיחא דהא קי"ל דמתנת קטן פחות מבן כ' קיימת מה"ט דאינה מצוייה כמבואר בסי' רל"ה והוא דעשו בה תקנת השוק ואע"ג דלא שכיחא טפי ממכירת שטרות:
ב' הג"ה ויש חולקין וכו' ה"ד במעות אבל במטלטלין מסתבר' דלכ"ע נאמן במגו דיכול לטעון קניתם ממך בכסף מלא מהר"י קצבי סי' י"ז:
ג' דין ה' רשאי לעכב' לעצמו וכו' אבל שותפי' שמכרו סחורה מהשותפות ואחר כך מכר אחד מהם שלו וגבה ממנו סך מעות אינו רשאי לעכבם לעצמו אלא הנמכר ראשון נגבה ראשון מהריק"ש בתשו' אהלי יעקב סימן ט"ל עיין שם:
סימן ס
א' דין א' שמכרם או נתנם וכולי וא"ת למה נהגו לכתוב ושעבד לו מטלטלין אגב מקרקעי הא ל"ק דנ"מ לענין קדימה שאם קדם ב"ח אחרון וגבה מוציאין מידו ונותנין למי שקדם שטרו כדין קרקעות דאין בזה תקנת השוק הרדב"ז חלק שני סי' שמ"ה עיין שם ועיין בהש"ך ס"ק ח' שכ"כ בשם מהרש"ך חלק שלישי סימן פ"ג ותמה עליו דהא מהני לענין אם אין ביד המלוה גובה המוקד' וגם י"ל דמהני לענין שטרו' דכה"ג עיין שם וכבר כתב מהרש"ך חלק ראשון סימן צ"ג דאין סברא לומר דכתבי הכי משום מילתא דלא שכיחא אבל ב"ח מאוחר שכיח עיין שם:. (אמר המגיה זה הלשון שייך בח"א סי' ס' סק"ח אחר דברי מהראנ"ח):
ומכל מקום כבר הסכימו רוב האחרונים דב"ח מאוחר ליתא תקנת השוק כדפסק מרן וכתב מהרנא"ח חלק שני סימן צ"ד וז"ל ואף על גב דתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה והכא הוי חוב לאשה מכל מקום כל שתפס ברשות הלוה מהניא תפיסתו והב' תפס ברשות ר' אברהם והוא התפיסו שכ"כ לו ונתתי לו רשות למכור ולמשכן ולפרוע לב"ח וכה"ג ודאי קנה וכיון שהר"א זוכה בהם מדין תופס לבי"ח אם כן אף במטלטלי המשועבדים שהזוכה זוכה בהם משום תקנת השוק וכולי עיין שם ואין נראה דאפילו התפיסו הלוה וא"ל זכה לפ' דקנה התופס ה"ד במקום שתפיסת ב"ח עצמו מהניא כמ"ש בעה"ת שס"ז דדינו כדין ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ואם כן במטלטלין המשועבדים למאי דקי"ל דלא עשו ת"ה בב"ח מאוחר כמו שכן סובר מהראנ"ח עצמו בתשו' חלק ראשון סי' נ"ד שאפילו התפיסו הלוה מדעתו מוציאין מידו ואם כן לא יהיה כח התופס בשבילו גדול מכחו וכן מבואר בתשו' מהרשד"ם סימן ק"ח שזכה השליח משום דסבירא ליה דאיכא ת"ה לב"ח מאוחר עיין שם ובסימן שפ"א וכה"ג וכת' הרא"ש בפ"ק דגיטין סימן י"ט בשם הרי"ף דהכא מיירי כשקבע לו לזמן לפורעו ובתוך הזמן שלח לו מעותיו דלא שייך לומר התופס לב"ח כיון שהמלוה עצמו לא היה יכול לתפוס תוך הזמן והוא חלק דאפילו בתוך הזמן אם אין לו נכסים אחרים יפסיד המלוה מהניא תפיסה והביאו הטור סימן ק"ה עיין שם וכן פסק הטור ומרן סימן ק"ו ס"ד דאפי' תפיסה על ידי שליח מהניא אפי' בתוך הזמן אם אין ללוה נכסים אחרים ויפסיד המלוה ע"ש:
ב' דין ב' אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד וכו' ואם יש שבועה נשתעבד שהרי הטעם משום דלא סמכא דעתו והוי כעין אסמכתא דלא קניא ואנן קי"ל דשבועה מהניא אפילו באסמכתא הרדב"ז בתשובות חלק שלישי סימן תקס"ג עיין שם ולקמן בסימן רמ"א סי"א אכתוב דאסמכתא גרועה מדבר שאינו קצוב עיין שם וכיון דשבועה מהניא אפילו באסמכתא כ"ש בדבר שאינו קצוב ומהריב"ל בתשו' חלק שני סימן ל"ח כתב דדבר שאינו קצוב יכול לומר קי"ל כהרמב"ם ואפי' נשבע יכול לומר השבועה בטעות ומהראד"ב בס' לח"ר סימן קי"ד חלק עליו כיון דיש מחייבי' בדבר שאינו קצוב ראוי להחמיר בשבועה עיין שם משמע דלדעת הרמב"ם לא נשתעבד אפילו בשבועה לכ"ע אבל מהרש"ך חלק שני בנוספות סימן כ"א כתב דהרמב"ם מודה דחייב לקיים שבועתו כדברי הרדב"ז וכ"כ הש"ך בסימן ע"ב סק"ג ע"ש גם מהרח"ש סימן ל"ה כתב דחלקו על מהריב"ל וכן עשינו מעשה עיין שם:
ג' אם אין השבועה בשעת החיוב אלא אחר כך תלוי במחלוק' הסמ"ע והש"ך בסימן ע"ג סקל"ו וכתב ה' כרם שלמה חא"ה סימן כ"ו דאפילו הוי ספק צריך לקיים שבועתו דס' שבועה להחמיר ועיין שם עוד בסימן כ"ח:
ד' דין ב' המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכו' כ' הרשב"ש סימן רמ"ג בא' שגירש אשתו מעוברת וכתב שטר וז"ל הוו עלי עדים וקנו ממני בק"ג וכולי ותנו ביד בעלי להיות בידו לראייה ולזכות מחמת שרציתי וכולי ומחלתי לו מעכשיו כל דין שיתחייב לי עליו וכל זכות שיש לי מחמת העובר היולד וכו' אם בן הוא אתחייב אני בכל מה שצריך בין מזונות וכולי וחיוב זה חייבתי עצמי מעכשיו ולעולם וכולי מחלתי לו מחילה זו מחילה גמורה וכולי תשובה שטר זה בטל הוא ואין צ"ל לדעת הרמב"ם שכתב בפי"א מהל' מכירה שהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכולי אלא אפילו לדעת הרמב"ן שאמר שחייב דוקא כשאמר בל' חיוב אבל בל' מחילה אינו כלום שאין ל' המחילה נופל אלא על דבר שהוא חייב לו עתה ומחלו לו אבל במה שאינו חייב לו עדיין אינו כלום ואפי' מחלו מעכשיו וכולי וזה השטר אע"פ שכתוב בו בתחלה ל' מחילה ובאמצע לשון שעבוד בטל האחרון את שלפניו שהרי כ' לבסוף לשון מחילה וכו' ע"ש:
ה' דין ג' כל ימי חייו וכולי וכן כתב הרשב"ץ חלק שלישי סימן ק' עיין שם.
ו' דין ו' המחייב עצמו בדבר שלב"ל וכולי וכן כתב הרשב"א בתשו' חלק שלישי סי' ס"ה ע"ש וה' בני יעקב ד' ץ' ע"ג הק' מתשו' מהר"ם שכ' המרדכי בפ"ק דמציעא על ראובן שהיה לו בן קטן ושמעון היתה לו בת קטנה וא"ל לכשיהיה בנך ראוי לקדש אם לא אקבל קידושי בתי אתחייב לך מעכשיו ך' זקוקים ונתקדשה הבת לאחר אחר מיתת אביה ורצה בתחלה לפוטרו מטעם דתלה התנאי בדבר שלב"ל וכו' וא"א אפילו חשיב התנאי בדשלב"ל במקנה דשלב"ל חייב משום דהוי בלשון חיוב שא"ל אתחייב לך וכולי עיין שם ולפי מה שהסכים הרב שם דצ"א דאם מת המתחייב קודם שבא לעולם היורשים פטורים כמ"ש ה' כנה"ג וכן נראה דעת מהרשד"ם עש"ב נראה דלק"מ על מהר"ם שרצה לפטור היורשי' משום דמת אביהם קודם שחל התנאי דהוי כדשלב"ל ומה שהוכיח הרב דצ"א לכאורה מדברי מהר"ם דפטריה מטעם אונס דהוא גם כן לא נתחייב הא לא"ה היורשים חייבים ע"ש ליתא דה"ד משום דהתנאי בדשלב"ל לא חשיב כמקנה דשלב"ל כיון דהמתחייב והמקבל בעולם רק התנאי דשלב"ל קנה אבל מחייב עצמו ליתן דבר שלא בא לעולם ומת קודם שבאו לעולם היורשים פטורים כיון דלא חל החיוב ולכך למאי דס"ד דמהר"ם התנאי בדשלב"ל חשיב כמקנה דשלב"ל רצה לפטור היורשים וכן ראיתי לה' אורים ותומים סק"י שכ"כ עיין שם אבל ראיתי לה' פרח מטה אהרן ח"א סימן ט' שהוכיח דהיורשים חייבים מדפרכי' בס"פ מי שמת גבי נפל הבית עליו ועל אביו וכו' פ' מת הבן ואחר כך מת האב מאי הוי נימא להו ב"ח ירושת אבוהון שקילנא דהיינו בדכתב דאקני וכו' ונשתעבד בדבר שלב"ל ומת וא"א כיון דנכסים לא באו ליד אביהם שמת קודם פקע שעבוד ב"ח אלא ודאי היורשים חייבים בחיוב מורישם ע"ש באורך:
ועוד דנראה דמחייב עצמו מעכשיו לכ"ע אפילו מת קודם שבאו לעולם חייבים היורשים שהרי כת' הכנה"ג ואפשר שזה תלוי בפלוגתא דפליגי רבוותא בשעבוד דאקני אם קודם שבאו לעולם יכול לחזור או לא ע"ש ונראה דהרשב"א דסבירא ליה בשעבוד דאקני דיכול לחזור קודם שבא לעולם ה"ד כשלא אמר מעכשיו אבל במעכשיו אינו יכול לחזור שהרי הביא ראיה מקנין פירות דקל דאפילו לר"מ דסבירא ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכול לחזור קודם שבאו לעולם וה"ה בשעבוד לרבנן דלא עדיף שעבוד לרבנן מקנין לר"מ ע"ש ובחי' לקידושין בפ' האומר כתב דאומר מעכשיו לכשאקחנה אינו חוזר ומיד שלקחו קנאו דכל שיקנה לרבנן בדבר שבא לעולם קנה לר"מ בדבר שלא בא לעולם ור"י דאמר עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו בדלא אמר מעכשיו מיירי ע"ש ואם כן הכא נמי שעבוד לרבנן לא גרע מקנין לר"מ דבדאמר מעכשיו אינו יכול לחזור בו וה"ה דאפילו מת קודם שבא לעולם חייבים היורשים.
ושוב ראיתי לה' בני אהרן בסימן רמ"א בדף קכ"ד שכ' בשם הר"ן בחי' לפ' השולח כדברי הרשב"א וסיים וז"ל ואף על נב דאנן קי"ל דאין אדם מקנה דבר שלב"ל אפ"ה דאקני משתעבד כדאיתא בב"ב דהיכא דכתב ליה מעכשיו ל"מ למהדר ביה אבל היכא דלא כתב ליה מעכשיו משמע דמצי למהדר ביה דלא עדיף דאקני לדידן מדבר שלא בא לעולם לר"מ דסבירא ליה אדם מקנה ואפ"ה כל שלא באו לעולם יכול לחזור בו והכא נמי לדידן כל שלא קנאם יכול לחזור בו אבל אי כתב ליה מעכשיו ל"מ למהדר ביה עכ"ל הרי בהדיא כמ"ש ואף לדברי הרב כנה"ג דאפילו למ"ד בשעבוד דאקני אינו יכול לחזור במת מודה דהיורשים פטורים ה"ד בדלא אמר מעכשיו שהרי הרשב"א ס"ל דכל שקנו לרבנן בדבר שבא לעולם קנה לר"מ בדבר שלא בא לעולם ואם אמר מעכשיו ולאחר ל' יום אפי' מת קודם שלושים יום ודאי דזכה המקבל והכא נמי לר"מ בדבר שלא בא לעולם וה"ה בשעבוד וכ"ש למ"ד דשעבודא לרבנן עדיף מקנין לר"מ ואינו יכול לחזור בו קודם שבא לעולם וכן כתבו התו' בבתרא דקנ"ז בד"ה דאקני וכולי דאפילו לר"מ עדיף שעבוד מקנין עיין שם ועיין בהש"ך סי' קי"ב ס"ק י"ב ולכאורה ק' מדאמרינן בפ' י"נ לרבנן יכיר למה ליה וכו' אלו בעי למיהב ליה במתנה מי לא יהיב ליה ל"ץ בנכסי' שנפלו לו לאחר מכאן ולר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר ל"ל בנכסי' שנפלו לו כשהוא גוסס ע"ש וא"א הו"ל להק' אפי' לרבנן דאין אדם מקנה דשלב"ל נאמן במגו שיכול לחייב עצמו דאפילו נפלו לו אחר מיתה חייבים היורשים ומהרימ"ט סי' פ"א תי' דלא רצה לשעבד עצמו בלשון חיוב דאם כן אם יאבדו הנכסים חייבים היורשים באחריותם משא"כ מתנה דאינו חייב באחריותם ל"מ להשתעבד ע"מ שלא יהא חייב באחריותם דהוי תנאי ומעשה בדבר א' דמיד שחייב עצמו נתחייב באחריות והתנאי אינו כלום ונדחק בהא דחמרי' סוף מנחות נעשה כאומר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריות והרב פרח מטה אהרן הסכים עמו ע"ש וכבר הק' עליו הרב בני יעקב ד' ץ' ע"ד התם דאם הקריבה בחוץ חייב כרת משום דהרי קרא עליה שם עולה וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מהלכו' מעה"ק אלמא חל עליה שם עולה וכן אמרי' בפ"ק דר"ה מוקמי' מתני' באומ' הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריות עיין שם בתוס' גם מהר"ם בתשו' הארוכות סי' רכ"ט כ' המרדכי בס"פ האומנים כ' במלוה על המשכון שהוא ש"ש ובשעה קבלת המשכון אמר איני מקבל אחריות עלי כתב וז"ל נ"ל דאפילו ש"ח לא הוי וכו' כ' דמשמע בפ"ב דמנחות הרי עלי עולה ע"מ שאקריבנה בבית חוניו וכולי נעשה כאומר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריות אף על גב דכי אמר הרי עלי עולה מחייב. אפילו באונסים אפ"ה כי הדר אמר ע"מ שלא אתחייב באחריות אפילו בפשיעה לא מחייב ול"ל דוקא כי אמר ע"מ שאקריב בבית חוניו דהוי כאומר ע"מ שאהרגנה אבל אמר סתמא ע"מ שלא אתחייב באחריות לא מיפטר בפשיעה דהא ליתא דמתלי' טעמא נעשה כאומר ע"מ שלא אתחייב באחריות בכה"ג נמי דיינן הכי עכ"ל הרי דסבירא ליה דהתנאי דע"מ שלא אתחייב באחריות מהני ועוד דהא קי"ל דאם יצא עלייהו שט"ח הבכור פורע בו פי שנים ובמתנה גובה כולו מהיורשים ולא ממקבלי מתנה כמבואר בסימן רנ"ג וסימן רע"א ואם כן מאי אלו בעי למיהב ליה מתנה וכולי אימא דלא רצה ליתן לו מתנה להפסיד בניו דאם יצא עליהם שט"ח היה גובה הכל מהיורשים לכך קאמר שהוא בכור לפרוע עמהם פי שנים אלא ודאי כיון אם הוא משקר מפסיד לבניו אמרי' מסתמא בעין יפה הוא נותן ולא חייש:
וראיתי לה' אורים ותומים סקי"א שכ' דלק"מ דאם אמר לשון חיוב אין עליו רק חיוב בעלמא ודינו כב"ח דאינו גובה מטלטלין מהיורשי' דמטלטלין דיתמי לא משתעבדי לב"ח ואף על גב דיכול לשעבד מטלטלי אגב מקרקעי מכל מקום אם אין לו קרקע לא קנה ואי ק"ל לדעת הרשב"א דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח מדאורייתא לק"מ דהוא ס"ל דשעבוד דאקני יכול לחזור בו קודם שבא לעולם ואפשר דס"ל כמ"ד לקמן בסימן קי"א ס"ך דגם יורשים בעי' דאקני וא"כ בחיוב עצמו יכול לחזור קודם שבאו לעולם ואין היורשים חייבים עי' שם באורך ונראה דאפי' לא כתב דאקני אם קנה והוריש גובה מהם ה"ד מיורשים גדולים משום דמצוה עליהם לפרוע חוב אביהם אבל יורשים קטנים דלאו בני מעבד מצוה נינהו אינו גובה מהם כמבואר בדברי הר' יונה שאכתוב בסי' קי"א עיין שם ועוד דה"ד בחוב דמהלוה עצמו גובה אפילו לא כתב דאקני משום דשעבודא דאורייתא מניה דאפילו מגלימא דעל כתפיה וכהאי גוונא כתבו התוספו' סוף בתרא בד"ה דבר תורה וכו' דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אפי' כ' לו אחריו' היינו דוקא בשעבוד לקוחות אבל מה שהם ביד הלוה לכ"ע שעבודא דאורייתא עיין שם והכא נמי גובה מהיורש דכרעא דאביה הוא אבל במחייב עצמו ליתן דבר שלא בא לעולם וחזר בו קודם שבאו לעולם פשיטא דאין המקבל גובה אפי' מהנותן עצמו וכל שכן מהיורשים ואם כן א"ל איצטריך קרא דאם היורשים קטנים לא היה גובה מהם מיהו כבר הוכחתי דהרשב"א לא סבירא ליה בשעבוד דאקני דיכול לחזור אלא כשלא אמר מעכשיו אבל אם אמר מעכשיו אינו יכו' לחזור ולא גרע מקנין לר"מ עיין שם:
סימן סב
דין א' הג"ה ואפי' אלמנה וכו' עיין בהש"ך ובמגלת ספר עשין מ"ח דנ"ח:
סימן סה
א' דין א' היה יכול לגבות בו וכולי כתב הסמ"ע דאין יכול לגבות בו עד שישבע שבועה חמורה כעין דאורייתא נגד זה לאמר שכבר היה בידו דכל שליש אף שיצא משלישותו הוי כעד א' עכ"ל והרב שפתי כהן כתב וצ"ע ול"ד לע"א מעידו שהוא פרוע שהוא מעיד בפי' שהוא פרוע משא"כ הכא שאינו מעיד בפי' שהוא פרוע וכו' עיין שם ועיין בתשו' הרשב"א חלק א' סימן אלף וקס"א שכ' וז"ל כל ששטר מכירה בידו נאמן שאילו רצה היה יכול לטעון שלא הושלש השטר ביד השליש מעולם ונאמר אחר שאין העדי' ללוי על זה ואפי' שבו' לא בעי שהרי בודאי תפיסת שטרו שהוא בידו מעידה שהשליש החזירו לו דאי לא היכי אתי לידיה ומדהחזירו לו הרי זה כמעיד שמן הדין היה לו להחזירו וכיון שכן אף שבועה אינו חייב דהא איכא חד סהדא דמסייעיה וכו' ואין לומר שאין סומכין על חזרת שליש דחוששין שמא השליש אינו בקי בדיני אסמכתא ואינו יודע שאינו רשאי להחזירו דבכי האי ליכא למיחש אלא במקום דאתיליד ריעותא וכו' עכ"ל ונראה דאפי' היה השליש מכחישו אין צריך לישבע כיון דהשטר בידו ודאי החזירו לו כדין והוי כעד אחד מסייעו וכ"כ בתשו' חלק שני סי' ד' וז"ל אבל עכשיו שאין שלישות יוציא מתחת ידו אינו נאמן אלא הרי הוא ככל אדם ואין היחיד נאמן לפסול שטרו של זה וכו' דשטרו דנתון בידו מוכיח על קיום תנאו שאל"כ היאך בא שטר זה לידו אם תאמר שנפל מיד השליש ומצאו זה הא קיי"ל דלנפילה לא חיישינן וכו' ולשמא יעשה השליש שלא כדין והחזיר לו את השטר בלא קיום התנאי לא חיישינן שהשליש נאמן לומר שקיים התנאי ואין לך מודה שקיים גדול מנתינת השטר ליד זה ומה שטוען עכשיו השליש שהמפקיד הכריחו אינו נאמן בכך אחר ששטר זה בידו וכולי עכ"ל אם כן נראה דהכא נמי כיון שהשטר בידו וטוען (א"ה עכ"מ והשאר קרוע והדבר מובן:
ב' דין ג' ואם שניהם רוצים יעשה כמאמרם וכולי הסמ"ע כתב צריך מיהא שבועה עיין שם והב"ח הבין דאפילו לוה מודה למלוה לא יחזיר בלא שבו' והשיג עליו והסכים עמו ה' ש"ך עש"ב ובדברי הפרישה מבואר דאם מודים זה לזה שהוא שלו ודאי דיחזי' בלא שבועה כיון דלא חיישינן לקנוניא אלא אם אינו מודה זה לזה שהוא שלו אלא כל אחד יאמר שלי הוא יש תיקון להחזיר דכל אחד יכול להכריח לשני שישבע שכדבריו כן הוא ואם אינו רוצה לישבע יחזיר השליש השטר ליד זה שתובע ממנו השבועה ובזה צריך שיתרצה זה לזה דהיינו שאם אמר המלוה ללוה השבע וטול השטר יכול הלוה לו' למלוה השבע אתה וטול לך השטר ואם יתחיל הלוה ואומ' אני אשבע שכדברי כן הוא ואטול השטר יכול המלוה לו' איני מאמינך בשבועה ובזה יהיה מונח השטר ביד שליש ולא יחזיר אלא אם כן האמין המלוה ללוה והלוה רצה לישבע עיין שם באורך ואם כן אם מודה אחד לחבירו ודאי יחזיר בלא שבועה אבל אם כל אחד אומר שלי הוא אלא שהמלוה אומר ללוה השבע שהוא שלך וטול השטר והלה טוען השבע אתה וטול ולא רצה לישבע אין מחזירין אותו אלא יהיה עד שיבא אליהו וזה לשון הרא"ש בתשו' כלל ק"ה אבל אם יאמר המלוה ללוה אתה אומ' שפרעת את השטר או כולו או מקצתו השבע שהוא כדבריך ויחזי' לך השטר צריך הלוה לישבע היסת שהוא כדבריו אם הוא טוען שפרע כולו ואם הוא אומר שפרע מקצתו ישבע שבוע' דאורי' ואם אינו רוצה לישבע יחזיר השטר למלוה וכולי ואם יאמר הלוה אישתבע לי שלא פרעתיך צריך לישבע שלא פרע וכו' ואם אינו רוצה לישבע יחזי' השטר ללוה עכ"ל ונר' דאם טען המלוה ללוה השבע לי שפרעת וטול השטר ושתק הלוה ולא רצה לישבע מחזירין השטר למלוה ואם טען הלוה למלוה השבע לי דלא פרעתיך ושתק ולא רצה לישבע מחזירין השטר ללוה דמוכח' מילת' שהו' פרוע מדלא רצה לישבע אבל אם טען הלוה על המלוה לישבע והמלוה לא רצה שישבע הלוה ויפטר ולא רצה הלוה לישבע יהא השטר מונח ביד שליש:
ג' דין י"ג צריך להביא ראיה וכו' כת' הסמ"ע כיון דאיתרע בנפילה חיישינן לקנוניא שאין דעתו לשחררו בו וכו' ומשום הכי לא סגי כשמביא ראייה שבא לידו קודם הנפילה דאכתי איכא למיחש לקנוניא וכו' ומבוא' בדרישה הטעם דאפילו ידוע שבא לידו קודם הנפיל' וממנו נפל מכל מקום אמרינן כיון דלא נזהר בשטרא ודאי לא נתנו לידו לשם מתנה אלא לקנוניא ועוד אפילו בא לידו לשם מתנה כיון דאיתרע בנפילה לא מוקמינן ליה אחזקתיה שבא לידו מיום הכתיבה ואם כן הוי שטר מוקדם דאין טורפין ממשעבדי עיין שם באורך הרי דסבירא ליה דאינו טורף בו אפילו מזמן שראו בידו דשטר מוקדם פסול טרוף בו אפי' מזמן שני כמבואר בסי' מ"ג עיין שם ועיין בספר בני יעקב דף ל"ב עמוד שני שכתב ראייה לדברי הרמ"ה מדאמרינן בגמרא גבי גט אשה כי אתיא למיטרף א"ל אייתי ראייה אימת מטא גיטא לידך ומ"ש משט"ח וכו' התם נמי להדר וכי אתי למיטרף נימא ליה אייתי ראייה אימת מטא שט"ח לידך וכולי משמע אפילו לא בא לידו מזמן הכתו' בו טורף ולדעת הטור י"ל אייתי ראיה שנמסר בזמנו וכולי ודוחק עיין שם ולא זכר דהטור ס"ל הכא דצריך להביא ראייה שבא לידו מיום הכתוב בו:
ד דין ט"ו ויפרע לו החצי וכולי משמע דיפרע לו חצי החוב כמו שכתוב בשטר אבל רי"ו נ"ג ח"ה הובא בב"י כתב וז"ל כשהלוה יתן חלקו המגיע למלוה לא כפי הכתוב בשטר כי יש ק"ק אינן שוה אלא ק' אלא אומדין כמה שוה השטר ולפ"ז יפרע לו חלקו וכן עיקר עיין שם וכן כתבו התוס' בפ"ק דמציעא דף ז' עמוד שני בד"ה ויחלוקו וכולי וז"ל ואין חולקין את החוב כמו שכתוב בשטר אלא כמו ששוה לו למכר מזה יפרע החצי דאי לא תימא הכי אלא חצי החוב ממש גבי טלית מי חולקים ממש וכולי ולא גרסי' לא דפסקינן לשטרא דאם כן מה וכולי ע"ש וזה דעת רי"ו ותמהני למרן איך השמט דין זה וז"ל הרמב"ם בפי"ד מה' מלוה דין י"ד וישלם הלוה מחצה וכולי משמע דישלם לו כמו שכתוב בשטר.
ה' האוחז בתורף נוטל יתרון הממון ששוה התורף על הטופס וכו' כתב המ"מ בפי"ד מה' מלוה דין י"ד ודברי רבינו כדברי ההלכות שלא חילקו בין טופס לתורף אלא כיון ששנים אדוקים בשטר יחלוקו כר"י דאמר לעולם חולקין וכן דעת בעל העיטור ואולי היתה להם גירסא אחרת בסוגיא דגמרא שם עיין שם וה' גד"ת דקי"ג כתב דהם מפ' נמי כפי' רש"י דר"א לא קאי אלא לרשב"ג אבל לר' דס"ל דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אין חילוק בין תורף לטופס דכך שוה זה כמו זה ואנן קי"ל כרבנן עיין שם ובירושלמי אמרי' תניא שנים שהיו תפוסים בשטר זה אומר שלי ואבד ממני וזה אומר שלי הוא שפרעתיו לך יתקיים השטר בחותמיו ד"ר רשב"ג אומר יחלוקו אר"א הכל הולך אחר התפוס בעדים אמר רב חסדא אין שמעו תניא אתיית כר' שמעין וכ' ה' פני משה שם אם שמעת אתה לחלק כן אתיית כרשב"ג כלומר אליבא דרשב"ג איכא למימר הכי אבל לרבנן הכל הולך אתר השטר עיין שם:
סימן סו
א' דין א' הג"ה מוציאין מן הלוה וכו' בש"מ לקמא דף מ' כ' ה' המאירי וז"ל יש מי שאומר הואיל והלכה כר"נ המוכר שט"ח לחבירו אע"פ שלא כ' ומסר וכו' יכול להוציא מיד הלוה וכו' יש חולקים דאפי' לענין אותם המעות צריך כתיבה ומסירה שלא עמדו דברי ר"נ אלא בשאין נכסי' ללוה וכולי והילכך צריך כתיבה ומסירה לזמן שיש נכסים לראובן ולוי אינו רוצה לחזור על ראובן מפני שהוא קשה לו ואם לא כתב ומסר אין לוי יכול לחזור על זה וחכמי הדור כ' שמוכר שט"ח לא שייכא בדר"נ כלל שלא אמר מוציאין וכו' אלא בנושא בחבירו וחבירו בחבירו שהמלוה שעבד עצמו וכל המשועבד לו למלוה אבל מוכר שט"ח אינו משועבד לו כלום אלא שמוכר לו את החוב ואם אין נכסים ללוה הניח מעותיו על קרן הצבי ואין לו לחזור על המוכר הילכך אין כאן שעבוד כלל ואין יכול לקנות שעבודו של לוה אלא מכח השטר שמכר לו ולפיכך צריך כתיבה ומסירה עכ"ל:
ב' דין ח' שטר משכונה להר"י ן' מיגש וכו' הש"ך הביא דברי בעה"ת וכ' ואם כן משמע דקי"ל התם עיקר דיכול למחול אם כן קיימא לן הכא כהגאונים עיין שם ונראה דט"ס וצ"ל למאי דקיימא לן התם עיקר דאינו יכול למחול והיינו כמו שסתם מרן לקמן ס"ל דאינו יכול למחול וכן כתב בסימן ק"ח דגובה מיתומים בלא שבועה עיין שם והכא נמי אין צריך כו"מ וכתב מהריט"ץ סימן קס"ז דה"ד כשמכר השטר אבל אם מכר לו הכח והשעבוד שיש לו בגוף הקרקע לכ"ע אינו יכול למחול ואין צריך כו"מ עיין שם וליתא שהרי כתב התוס' בפ' המוכר את הספינה בד"ה קני לך וכו' וז"ל וא"ת אמאי לא קני מדאורייתא גם שעבוד הקרקע הכתוב בו דהא קרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה ואפי' בלא מסירת שט"ח יקנה וי"ל דכמו שאיני יכול להקדישו כדמוכח בפ' כל שעה כיון שהקרקעות אינם ברשותו כך אינו יכול להקנות מן התורה וכולי וכן כתב הרא"ש שם עיין שם הכא נמי אפילו ממושכן אצלו אינו יכול להקדישו כמבואר בדברי הרז"ה והרמב"ן במלחמות בפ' כל שעה דלכ"ע הקרקע בחזקת בעליה עומדת עד שעת גבייה ואין המלוה יכול להקדיש ולא למכור אלא כשא"ל אם לא נתתי לך לזמן פ' הרי היא שלך מעכשיו והיינו משום דאלו הוה ליה זוזי הוה מסלק ליה ואפילו לאביי ה"ד כיון דמטא זמניה ולא פרעו קנאה למפרע ושפיר הקדיש ושפיר זבין אבל אם כשפרעו בזמנו ואין מכירתו כלום ואם כן אינו יכול למכור השעבוד שיש לו בגוף הקרקע מדאורייתא אלא מדרבנן ואם כן יכול למחול וצריך כתיבה ומסירה:
ג' דין יו"ד המקנה לחבירו קרקע כ"ש והקנה לו אגבה שט"ח וכו' ה"ד שיקנה לו שניהם כאחד כמ"ש בסימן ר"ן סי"ז דברי הרמ"ה והרב יונה והנ"י עש"ב:
ד' והוא שיאמר לו ע"פ וכו' כ"כ הטור בשם תשו' הרא"ש וז"ל הרשב"א בתשו' חלק שני סי' ל"ו וז"ל ועוד דשטרות לא קנה דהא אפילו בכתיבה ומסירה בעי' שיכתוב לו קני לך וכו' ואפילו באגב כן דמאי דאמרינן בפ' הספינה אגב שאני אינו אלא לומר באגב לא בעינן כו"מ ומכל מקום די לאגב שיהא כמסירה וכתיבה אבל טפי ממסירה וכתיבה לא הוי ואילו בכו"מ לא קנה אלא לצור ע"פ צלוחיתו וכו' עיין שם.
ה' דין י"א ואם טוען שמעון שפרע ללוי וכו' הרשב"א בתשו' ח"ד סימן קס"ה גבי מלוה גוי שמכר שט"ח לראובן וטוען הלוה שפרע לגוי כתב וז"ל ואומר פרעתיו למלוה יבא המלוה וישבע לי שלא פרעתיו לא אמר כלום ואין חוששין לו ואין לוקח זה כאומר איני יודע אם הלויתיך ואם נתחייב לי אם לא דכיון ששטרו בידו חזקה לא פרעו דאם כן שטרו ביד מלוה מאי בעי ואם א"א אומר כן אף היורשים לא יענו שט"ח שהניח להם אביהם שיטעון הלוה פרעתי את אביכם והיורשים אין להם טענת ברי שלא פרע וחזרו דהיותן כאומר איני יודע אם הלויתיך אם לאו וכ"ש אם לא הגיע זמן הפירעון כשמכרו לראובן וכולי ועוד אני אומר שאפי' בא המוכר והודה שפרעו אינו נאמן שאם פרעו ויש לו יחזיר המעות שנטל הלוה ואם אין לו חוששין לקנוניא ובמקום שחב לאחרים אינו נאמן וכולי עיין שם ונראה דמיירי כשלא בא המלוה לישבע דומיא דיורשים דאם טען הלוה שפרעו אין חוששין לו לעכב הפירעון דחזקה לא פרעו דאם כן שטרו ביד מלוה מ"ב אבל אם המלוה בא ולא רצה לישבע פשיט' דחייב לשלם כל מה שבשטר אבל אם הודה שפרעו אינו משלם כל מה שבשטר אלא מחזיר לו מה שנטל ממנו:
ו' שם אינו נאמן מרן הב"י א"ה סימן צ"ו כ' דאם אמר שנתנו לו במתנת שכיב מרע משמע דנאמן לדעת הרמב"ם והרא"ש דסבירא להו דאם נתנו במתנת שכיב מרע אצ"ל קני לך וכולי וכתב הש"ך ול"נ דזה לא תלוי בזה דאף על גב דסבירא להו דאצ"ל קני לך וכו' היינו כשידוע שנתן אבל מ"מ אינו נאמן שנתנם לו במתנת שכ"מ תדע דהא מוכיח כן מעובדא דמלוגא דשטרי דפרק הכותב ומהתם יש להוכיח דבמתנת שכיב מרע נמי אינה נאמנת דאל"כ היתה נאמנת הך איתתא דמחיים תפסה במגו זה וכן כתב הרשב"א בתשובות וכו' ול"ל דהרשב"א אזיל לטעמיה בשכיב מרע צ"ל קני לך וכו' דמה חי' יש בזה לענין ראיה עיין שם באורך וליתא שהרי הראב"ד בס' תמים דעים סימן רל"ח דף נ"ד סע"ב והביאו בעל התרומות שער נ"א חלק ח' סי' ג' כ' וז"ל ומאי דטענו ואמרו ליהמנה במגו דיכולה למימר. אג"ק נתנם לי דלא צריך כתיבה הא נמי לאו טענה היא משו' דבעי' לאתויי ראיה בהקנאת הקרקע וכו' אלא שנשאר לנו טענה אחרת שהרי יכולה לומר במתנת שכיב מרע נתנם לי ואין צריך עוד לשום דבר אחר שהשטרות נקנות בכך לגופן וכולי וא"ת צריכא להביא ראייה ע"ז ליתא דהא קיי"ל כרבא דאמר בפ' ג"פ אותיות נקנות במסירה רבא אמר אין צריך להביא ראייה וקי"ל כרבא וכולי עיין שם הרי דסבירא ליה דנאמן לומר במתנת שכיב מרע נתנתם לי מה"ט כיון שהשטרות נקנות בכך וא"צ לדבר אחר אבל באגב קרקע צריך ראייה ואם כן לדעת הרשב"א דשכיב מרע נמי צ"ל קני לך וכו' צריך להביא ראייה אבל לדעת הרמב"ם דשכיב מרע אצ"ל קני לך וכו' והשטרות נקנות במסירה לבד א"צ ראיה דהא קי"ל כרבא דאותיות נקנות במסירה אין צריך ראייה על המסירה ודוקא לדידן דצריך גם כן כתיבה הוא דצריך ראייה כמ"ש הרשב"א שהביא הב"י וכן מצאתי להרשב"א בתשו' חלק שני סימן מ' וז"ל ומאי דאסתפק ליה למר בהאי אי חיישי' אם קנאו יעקב מורישו ליתא לדידן דקי"ל אין אותיות נקנות במסירה דודאי צריך הוא להביא ראיה על המסירה דהתם כיון שהוא יוציא מתחת ידו חזקה מיד הבעלים נמסר לידו כדין חזקת שאר מטלטלין שחזקתם מוכחת על מסירתן משא"כ בכתיבה שאין החזקה ראיה על הכתיבה עכ"ל ואם כן הכא נמי במתנת שכיב מרע לדעת הרשב"א דצ"ל קני לך וכולי צריך ראיה שאין החזקה ראיה על האמירה אבל דעת הרמב"ם דאצ"ל קני לך וכולי אין צריך ראיה דחזק' מיד בעלים נמסר בידו כדין שאר מטלטלין שחזקתן מוכחת על מסירתן וההיא דפ' הכותב אפשר כתי' הראב"ד שם וז"ל הרמ"ה בפ' ג"פ סימן קי"ז אבל היכא דליכא עדים אלא איהו הוא דקא טעין דבמתנת שכיב מרע יהבי' ניהליה אף על גב דנקנה ליה לשטרא גופיה בידיה לא מהימן אלא בראייה ואף על גב במתנת שכיב מרע באמירה בעלמא קניא ואף על גב דלא משך וכל שכן היכא דמשך לא מהני' משיכת השטר ליהמוניה עילויה דכי מהניא משיכת השטר ליהמוניה אגופיה דשטרא דקאי תותי ידיה אבל ליהמוניה אגופיה דממונא דכתיב בשטרא כיון דגופיה דממונא ליתי תותי ידיה לא מהני וכולי וכי תימא א"כ לטעמיה דרבא דאמר אותיות נקנות במסירה מהימן אגופיה דממונא ה"מ לטעמיה דרבא דסבירא ליה דאותיות נקנות במסירה דכיון דמהני' מסירת השטר למקנא זכותא דאית ביה אשתכח דכי נקיט ליה לשטרא כמאן דנקיט ליה לגופיה דממונא ואמטו להכי מהימן עילויה אבל לדידן דסבירא לן דאין אותיות נקנות במסירה אלמא לא מהניא מסירת השטר למקנא זכותא דאית ביה לא בבריא ולא בשכיב מרע וכולי ואי בשכיב מרע אף על גב דלא מסר נמי קני ואף על גב דמסר ליה שטרא לאו מחמת ההיא מסירה קא קני ליה לזכותא דאית ביה דהא אף על גב דלא מסר נמי קני אלא משום דדברי שכיב מרע ככתובי' וכמסורים דמו וכו' וכיון דכי קני ליה לזכותא דאית ביה לאו מכח מסירת השטר קני ליה אשתכח דכי נקיט ליה לשטרא לאו כמאן דנקיט ליה לגופיה דממונא דמי וכולי עכ"ל הרי דסבירא ליה דשכיב מרע אצ"ל קני לך וכו' ואפ"ה אינו נאמן לומר במתנת שכיב מרע נתנו ליה: