אור ברסלב
ערך השולחן חושן משפט חלק ג מספר ערך השלחן ח"מ ח"א וח"ב וח"ג › סימן מו

ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב

מספר ערך השלחן ח"מ ח"א וח"ב וח"ג · סימן מו

סימן מג

א' דין א' או אמנה וכו' מהרימ"ט ח"א סי' ס"ב הוכיח דמגו דמזוייף לא מהני במקום עדים מדאמרינן בפ' מי שמת במשנת בר קפרא הרי שהיה אוכל שדה בחזקת שהיא שלו וקרא עליו ערער וכו' ואם אמר שטר אמנה אם יש עדים הלך אחר העדים ואם לאו הלך אחר השטר ומוקמי' לה אפילו לרבנן דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו הכא אין צריך לקיימו דמגו במקום עדים לא אמרי' דאנן סהדי דאינו שטר אמנה דעדים אשטר אמנה לא חתמי עיין שם וכבר תמה ה' נתיבות משפט דקפ"ח ע"ג דבפ' האשה שנתארמלה גבי האומר שטר אמנה אינו נאמן מוקמי' לה כגון דאמר לוה וכמ"ד מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו משמע דלמאן דאמר דצריך לקיימו נאמן ג"כ לומר אמנה וכ"כ הרמב"ם ובעל התרומות והטור עש"ב וז"ל הרשב"א במיוחסות סי' צ"ז ראובן שהוציא על שמעון כת"י בנאמנו' שהוא חייב לו ואין כת"י יוציא ממ"א וטען שפרע אם נאמן אם לאו תשוב' מדעתי שהוא נאמן ויש לי ראיה ממודה בשטר שכתבו דקי"ל שצריך לקיימו וכו' וה' בעל העיטור וכולי ואם עלה בדעתו שהפרש בין זו לשטר דעלמא דאלו בעלמא אע"פ שהשטר כשר מ"מ לפריעה קאי ואין העדים שבשט' מכחישים אותו שלא פרע אף וכו' הא' אין בה ממש שאין כאן עדים כלל מכחישים דבריו עד שיודה הוא ומפיו אנו חיים בעדות הנאמנות הילכך הוא שאסר הוא שהתיר ואלו לדברי הרב אם בא לעקור עיקר העדות במגו אינו נאמן וכעין מגו במקום עדים וליתא דהא בהדיא אמרי' בפ' האשה שנתארמלה האומר שטר אמנה הוא זו אינו נאמן וכו' ואוקי לעולם דקאמר לוה וכדרב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו אלמא למ"ד בעלמא צריך לקיימו הכא נאמן אף על גב דאיכא עדים דמכחשי' ליה דהא בעיקר מלוה פליג' ופלוגתא דר"מ ורבנן באנוסים היינו בעיקר המלוה וכו' עכ"ל וכן כתב בתשו' חלק שני סימן ר"ן עיין שם הרי דס"ל דאפילו טענה שהעדים מכחישים אותו עליה נאמן ונראה דס"ל דלא קי"ל כר"י דאמ' בפ' מי שמת דגבי אמנה אינו נאמן לרבנן דהוי כמגו במקום עדים וכבר הוכיח הרמ"ה בפ' מ"ש בסימן קל"ז עש"ב וה' נתיבות משפט שם כ' דהפוסקי' ס"ל דהתם דאמרי' דמודו רבנן דאין צריך לקיימו אפילו טען פרעתי אינו נאמן אבל למ"ד דנאמן לומר פרעתי הכא נמי נאמן לומר אמנה ורשב"ם שפי' דוקא באמנה אינו נאמן דהוי מגו במקום עדים וכו' חולק על הפוסקים עיין שם וליתא דאפי' ר' יוחנן מחלק הכי לא קיימא לן כוותיה כמ"ש הרמ"ה:

והב"ח הק' דהא קיי"ל דעדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים אפי' אין כתב ידם יוציא ממקום אחר לפי שאין אדם משים עצמו רשע והכא נמי אינו נאמן מה"ט ותי' דעדים דוקא אבל לוה דלא עבד מעשה אין משים עצמו רשע ועוד את"ל דמשים עצמו רשע מ"מ כיון דמפסיד מעותיו נאמן בטענתו במגו דלא גרע מטוען רבית הוא דנאמן במגו עיין שם אבל התו' בפרק האשה שנתארמלה בד"ה אר"נ וכו' כ' וז"ל באין כת"י יוציא ממקו' אחר איירי וכו' וק' דאמאי לא מהימני במגו דהא ר"נ גופיה אית ליה לעיל מגו לפסול השטר דקאמר וכו' דמהימן לומר פרע במגו דמזוייף וכל שכן עדים וכו' ותי' ר"י דה"ט במודעה הואיל ומודים שהשטר נכתב ונמסר כהלכתו שוב לא אתי ע"פ ומרע לשטרא אפי' במגו וכו' ואמנה נמי וכו' והא דנאמן לומר פרוע במגו דמזוייף התם לא מרע לשטרא כלל וכו' עכ"ל הרי דס"ל דאין חי' בין לוה לעדים ולר"ג דעדים שאמרו אין נאמנים כל שכן לוה דאינו נאמן במגו וכתב מהראנ"ח בחי' שם דהא דאמרי' לעיל לעולם דקאמר לוה וכדר"י וכו' המ"ל דאפי' מ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו מודה באמנה דלא מרע לשטרא אלא משום דרב גופיה סבר בהדיא דאין צריך לקיימו אפי' בטענת פרוע דלא מרע לשטרא קאמר הכי עיין שם ונראה דס"ל דאין חי' בין לוה לעדים ולר"נ דעדים שאמרו אמנה אין נאמנים כ"ש לוה דלא מרע לשטרא ואינו נאמן אפי' במגו:

ובעל התרומות שנ"א גבי מלוה שאמר שטר אמנה שאינו נאמן במקום שחב לאחרים כתב בשם הראב"ד דה"ט דאינו נאמן במגו דיכול למחול משו' דמרע לסהדי דאשקרא חתימי ומ"ל לשקר במקום עדים לא אמרי' שכל ישראל בחזקת כשרות הם עומדים עי' שם ולכאורה נראה דהכא נמי דהלוה נאמן במגו מה"ט מיהו י"ל כמ"ש התוס' במתני' וז"ל וא"ת למה אין נאמנים והא מגו במקו' עדים הוא דאנן סהדי שלא היו אנוסים וכולי וי"ל כיון דהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב קיום מ"ש כת"י הוא זה כיון דאינהו גופייהו אמרי תכ"ד קטני' או אנוסי' היינו אבל לקמן חשבי' להו כשני עדים כיון דכבר מקויים הוא שכתב ידם יוציא ממקום אחר עכ"ל ואם כן א"ל בלוה שמודה בשטר וטוען אמנה כיון דלא נתקיים השט' אלא על פיו נאמן במגו ולא חשיב מגו במקום עדים ודוקא התם בשטר מקויים אין המלוה נאמן במקו' שחב לאחרים כיון דכבר מקויים הוא הוי מגו במקום עדים דאינו נאמן להחזיק העדים פסולים:

מיהו בפ' הכותב ומבואר בסימן פ"ד ס"ד וז"ל הפוחת שטרו וכו' נפרע שלא בשבועה כיצד היה שטרו אלף זוז וטען הלוה פרעתיך כולו והמלוה אומ' לא נתפרעתי כלום אבל אינך חייב לי אלא ת"ק ומה שנכתב אלף אמנה היתה בינינו וכו' וכ' הסמ"ע דדוק' בעדי' שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים משום דאמנה לא ניתנה ליכתב שמא יטרוף בו מלקוחות ולא הו"ל לחתמו אבל כאן העדים לא ידעו מזה והמלוה נאמן במגו ואין זה מגו להוציא כיון דשט"ח בידו עכ"ל הרי (א"ה עכ"מ והשא' קרוע והדבר מובן):

ב' דין ד' הג"ה וכן המנהג פשוט וכו' עי' בב"י שכ' ואנו לא ראינו ולא שמענו מי שנהג כן גם הרדב"ז בתשו' חלק שני סימן שס"ח כתב דראוי לבטל המנהג זה מיהו אם באו התובע והנתבע לפני הרב לקיים את השטר ונתקיים לפניו ולא ערער מסתברא לי דהוי קיום ושוב אינו יכול לערער שהרי קבלו דלא עדיף מכל דיני ממונות עיין שם.

ג' הג"ה קיום שטרות דרבנן וכו' כ' הגמ"ר בקידושין ד' תרס"ז ע"ג דאם העדים קיימי ואומרים לא חתמנו שטר זה או שאינם קיימים ובעל דבר אומר שהוא פסול צריך קיום אפי' מדאורייתא הסמ"ע ס"ק ט' ונראה לי ראיה דבסוף פרק הזורק דף פ"א עמוד שני גבי גט מקושר דבן ננס אומר הכל משלימין עליו ורע"א אין משלימין עליו אלא קרובים הראוים להעיד במ"א ואמרינן אמר ר"י לא הוכשרו בו אלא עד אחד קרוב בלבד אבל תרי לא דילמא אתי לקיומי בתרי קרובים וחד כשר ואי ס"ד דמדאורייתא אפילו העדים אומרים לא חתמנו או בעל דבר אומר שהוא פסול אין צריך קיום אלא מדרבנן אם כן היכי פסלינן תרי קרובים משום דילמא אתי לקיומי בתרי קרובים וחד כשר הא הו"ל גזירה לגזירה כיון דמדרבנן הוא דצריך קיום אלא ודאי היכא דבעל דבר מערער או שהעדים קיימים ואומרים מעולם לא חתמנו בגט זה בעי קיום מדאורייתא ונראה שזהו שדקדק רש"י שם וז"ל דילמא אתי לקיומי היום ולמחר אם יקרא עליו ערער לפוסלו ויבאו לבית דין ואין העדים לפנינו ויבאו עדים מן השוק שיכירו ג' מן החתימו' הללו ויקיימנו בכך ושמא לא יכירו אלא חתימת ב' הקרובים וא' מן הכשירים וב"ד אינן יודעים שהם קרובי' ויקיימוה בעדות פסולה עיין שם.

ובפרק הגוזל ומאכיל דקי"ב ע"ב אמרינן אמ' רבא הילכתא מקיימין את השטר שלא בפני בע"ד ואפי' עומד וצווח וכ' התוס' פ"ה אם עדיו מבקשין לילך למ"ה ואין נראה לר"י דאם כן אמאי נקט קיום שטרות הא קבלת עדות אמרינן נמי לעיל דבכה"ג מקבלין שלא בפני בע"ד ונר' לר"י דבכל ענין קאמר דמקיימין דקיום שטרות דרבנן ועדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ואין צריך קיום ומדרבנן הוא דצריך קיום והילכך מקיימי' שלא בפני בעל דין עיין שם הרי בהדיא דסבירא להו להתוספות דקיום שטרות דרבנן אפי' עומד וצווח דמזוייף הוא ואפ' דרש"י לשיטתיה אזיל דס"ל דבעומד וצווח דמזוייף צריך קיום מדאורייתא כמ"ש ולהכי אוקמא בעדיו מבקשין לילך למ"ה וז"ל הרא"ש בתשוב' בשמים ראש סי' יו"ד ומה ששאלתני לפרש לך הא דאמרי' בפ' הגוזל ומאכיל הילכתא מקיימי' את השטר שלא בפני בע"ד ואפי' הלה עומד וצווח ופירש"י אפילו עומד וצווח מזוייף הוא אין חוששין והקשית מאי אפילו הוא זה הל זה ענינו של קיום השטר שלא יועיל טענתו מזוייף הכי פירושו לא מיבעיא כשלא צווח לוה דמקיימין ואין חוששי' למה שיבא אח"ך ויטעון מזוייף ונ"מ ליתמי ואפי' לדידיה לא מהימי' ליה דפרעו במגו דמזוייף כולי האי אלא צווח מזוייף נמי לא מהני אי נמי אפי' טען אתרי הקיום לא צריך להשמיעינו אלא אפי' כבר צווח מזוייף והשתא הלך לו מקיימין עכ"ל ולפי דברי התוס' אתי שפיר הא דקאמ' אפילו עומד וצווח:

ד' דין ו' אף על פי שהוא מקויים צריך וכו' ואפילו בב"ד קבוע צריך קיום הרשב"ץ חלק ראשון סי' קע"ג עיין שם ועיין בתשו' הרשב"א שהביא הב"י:

ה' דין ז' שיבאו העדים החותמים וכו' ישראל שהיה חתום בשטר ונתמומר ואין מי שיעיד על כת"י כותב המומר חתימת ידו בבית דין ומדמו לה דלא חשיבא עדות כדלקמן סי"ג הריטב"א וה"ה לגזלן שבשעה שחתם לא היה גזלן וכן שאר פסולי עדות הרדב"ז בתשו' חלק שלישי סימן ת"ס עיין שם:.

ו' הג"ה וי"א דאפי' לא קרא ערער וכו' כ"כ הרא"ש ותלמידי הר' יונה הובא בס' א"ז דהא דאמרי' וקרא עליו ערער אורחא דמילתא נקט וכו' וז"ל הרשב"א בתשו' חלק שני סימן שמ"ח וי"ל עוד דהא דקתני בריית' משטר שקרא עליו ערער לרבותא נקטינן דאע"ג דקרא עליו ערער אם הוחזק בב"ד מקיימין ממנו וה"ה דבשלא קרא עליו ערער הוחזק בב"ד בעי' לעולם והגי' הנכונה שכתובה בספרים לפנינו קרא עליו ערער והוחזק בב"ד אי לא הוחזק בב"ד לא וכו' עכ"ל ועיין בהש"ך:

ז' דין ל"ד הג"ה ואם אין עדים דמכירים וכולי כ"כ הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' ת"ס עיין שם:

ח' (א"ה זה שייך לסימן מ"ו דין ל"ה חתם בשטר עד שלא נעשה חתנו וכו'):

שאלה על שטר וז"ן הודה פ' וכולי שנטל מיד פ' כך ארבע מאות גרושוש מטבע כסף שהם שלש מאות מנכסיו ומאה מנכסי מלוג של אשתו וחתמו בו שני עדים ואחר כך א' מהעדים החתומים כ' בצדו שט"ס וצ"ל להפך ג' מאות מנכסי מלוג של אשתו ומאה מנכסי הבעל וחתם יורנו המורה:.

תשובה לכאורה נראה דהעדים החתומים על השט' ועדיין השטר בידם אם יכול לחזור תלוי במחלוקת שכתב מרן הב"י סימן מ"ו גבי חתם בשטר שלא נעשה חתנו ואח"ך נעשה חתנו דאחרי' יכולים להעיד על חתימתו לפי שהעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי וכיון שבשעה שחתמו כשרי' היו הו"ל כאילו קבלו בית דין עדותם באותה שעה וכו' ולפי דעת הרי"ף בפ"ד אחין נ"ל דהיינו דוקא כשהשטר יוציא מיד אחרים אבל כשיוציא מיד העדים לא הוי כמי שנחקרה עדותם ואם בעת שמוציאים השטר הם קרובי' שטר פסול וכן כת' בסימן מ"ו סל"ה ויש מי שאומר וכולי וכתב הסמ"ע ס"ק פ"ז דס"ל דביוצא מתחת יד העדים לא אמרינן לענין שום דין דהו"ל כנחקרה עדותם בבית דין עיין שם ואם כן הכא נמי אם עדי השטר תחת ידם יכולי' לחזור ולהגיד מה"ט דלא אמרי' כנחקרה עדותם בבית דין אבל הרב נמקי יוסף בפרק ד' אחין הכרית דהתם דוקא דאינו ראוי ליתנו לבעל דבר להיות בידו לראייה לא חשיב שטר אבל כל שראוי ליתנו לבעלי' אפילו הוא עדיין ביד העדים חשיב שטר וכ"כ הרמב"ן מלחמות שם ובס' הזכות סימן נ"ד כתב על הראב"ד כמדומה בעיני שה' לשון הלכות הוא מפ' שכן דעת רבי' הגדול בודאי שהרי וכו' עיין שם וכ"כ הרשב"א והריטב"א בחי' שם אם כן כל שטר שראוי ליתנו לבעליו אפילו עדיין ביר העדים חשיב שטר וכמי שנחקרה עדותם בבית דין דמי ומ"ש הרי"ף דאי בעו כבשו ליה לשטר וכו' כבר כתב מהרשד"ם חא"ה סי' א' דבשאר שטרו' כיון שחתמו ע"מ ליתנו ביד בעלי השטר והוי כמי שנחקרה עדותם בב"ד אין לחשוד אותם שיכבשו השטר שיעידו עליו עיין שם ואם כן אפילו עדיין ביד העדים ולא הוחזק בב"ד אינם נאמנים ודוקא עד אחד החתום בשטר יכול לחזור ולא הוי כנחקרה עדותו בבית דין כמ"ש הריב"ש בסימן קכ"ז ופסקו מור"ם בסימן מ"ו עיין שם בהסמ"ע אבל נים שחתמו אין אחד מהם יכול לחזור לסתור עדותו אפילו במגו דלא עדיף מאם אמרו שהיה שטר אמנה דאפילו אין כתב ידם יוציא ממקום אחר אין נאמני' וכן כתב הרשב"א בתשוב' חלק רביעי סימן רל"ו על שטר שכתוב בו בלא שום תנאי ושיור בעולם ואין כתב ידם יוציא ממקום אחר ועכשיו אמרו העדים כת"י הוא זה ותנאי דברינו וכו' ואמרת כי לדעתך אינם נאמנים כיון דמכחשי' שטרא תשובה כדין אמרת היותר הוא זה משט' אמנה כי יותר אלו מכחישי' עדותם לגמרי ומשימי' עצמם רשעים ומעידים עדות שקר שכבר העידו שהיו דבריהם לי שום תנאי ואם כן עכשיו שאמרו שהיו דבריהם תנאי עדות שקר מעידים בעצמם עכ"ל וכן כתב הרשב"ץ וכן דעת ר' ירוחם נתיב ב' סח"ב וכתב מהריב"ל ח"ג סי' ס"ג דסבירא ליה דאם כתו' בשטר בלא תנאי וכו' אפי' כשאין כתב ידם יוציא ממקום אחר אין העדים נאמנים והדין נותן דאין אדם משי' עצמו רשע ואפי' במגו אינם נאמנים לומר שחתמו שקר אבל בעה"ת נראה לכאורה דסבירא ליה דאם אין כת' ידם יוציא ממ"א נאמנים לומ' תנאי היה אפי' כתוב בשטר בלא תנאי וכו' ע"ש ואפשר דגם בעל התרומות דחולק דשטר שמפורש בו בלא תנאי וכו' ס"ל דבתנאי שעבוד חיילי במקצת ול"ד לאמנה כמ"ש הרב שפתי כהן בסי' מ"ו ס"ק ק"י עיין שם אבל לסתור עדותם ממש לכ"ע אפילו אין כתב ידם יוציא ממ"א אין נאמנים במגו ואם כן הכא נמי אף על גב דאיכא מגו דהיו יכולים לקרוע השטר ולכתוב אחר בהפך כיון דהשתא מיהא השטר מכחישים אין נאמנים וכה"ג כ' מהרימ"ט חלק ראשון סימן ק"ט עיין שם והרשב"א בתשוב' חלק שלישי סימן י"ג כתב וז"ל ראובן משכן בית לשמעון לזמן ידוע וקנו מידו והלך לו שמעון למדינת הים וכתבו העדי' שלא יהא רשות ביד המלוה לכוף את הלוה לפדות המשכונה ומסרו השטר למלוה ולא הרגיש בטעות זה ואחר זמן מצא המלוה שלא היה בו זמן ואמר לעדים וכו' והעדי' הודו לו וכו' תשובה עדים אלו כיון שהם זוכרים שטועים כותבי' לו שטר אתר כתקנו דכל שטעו אע"פ שמסרוהו למלוה לא עשו שליחותם וכו' ואפי' היה הלוה כאן ויצא שטר זה בבית דין והלוה מכחיש את העדים קרוב אני לומר שהעדים נאמנים אף על פי שכת"י יוציא ממקום אחר מפני שאין מפורש כאן שלא יהא רשאי לכופו לעולם אלא סתם אמרו שלא יהא רשאי לכופו ואלו העדי' מבררי' הם ולא עוקרים את השטר ולא חוזרים בעדותם אלא שמבררים במה שאמרו לא יוכל לכופו תוך זמן פ' היה התנאי ומכל מקום אפי' לכשתמצא לומר שאינם חוזרים ומגידים ואילו הלוה כאן ומכחישם אינם נאמנים ה"מ כשיצא השטר והוחזק בבית דין והלוה כופר במה שהעדי' מעידים עכשיו לפי שהבי"ד מסופקים בדבר ואינן רשאי' לדון מן הספק כנגד מ"ש בשטר אבל עד שלא יצא השט' והוחזק בבית דין העדים שיודעים האמת ומכירי' בטעות לא עשו שליחותם חוזרים וכותבי' ומתקנים הטעות ועושי' עכשיו שליחותם וכו' והגע עצמך דל שטרא מהכא מי לא מסהדי הני סהדי בעל פה שתנאי היה ביניהם לפרעו בזמן פ' ומהמני' להו כל שלא הוחזק השטר בבית דין והכא נמי ל"ש עכ"ל הרי דס"ל דהא דאין העדי' יכולי' לחזור היינו דוקא כשיצא השטר והוחזק בב"ד אבל כשלא יצא השטר והוחזק בבית דין העדים שיודעים האמת שטעו חוזרים וכותבים ומתקנים טעות ועושים שליחותם ולכאור' נראה דס"ל כדעת מהריק"ו שרש ע"ד:

והריטב"א בפרק האשה שנתארמלה והביאו מרן בבדק הבית סימן מ"ו כ' כל שהשטר יוציא מתחת יד העדים נאמנים לא על עיקר עדות אלא מדין שליש עיין שם ושליש אפי' אין שלישותו בידו נאמן במה שעשה כבר מיהו נר' דהיינו דוקא אם אינו סותר עדותו לגמרי אבל להעיד עדותו אפי' במגו אינו נאמן שכתב הרשב"א בתשו' הביאה מהרשד"ם חי"ד סימן פ' וז"ל ראובן תובע לשמעון מנה והוציא עליו כת"י אלא שאין לראובן לקיימו וכתוב מרצון נפשו שלא באונס וכו' אמר שמעון כתב ידי הוא זה אלא שאנוס הייתי תשובה כלל זה יהיה בידך כי הפה שאסר וכו' צריך שיהיו שניהם קיימים במה שנוכל לקיים ולא יצא הא' לבטלה וכיון שהודה על כת"י כבר הודה על מנה שבשטר ושוב אינו יכול לכפור בו ותראה כל השנוי במשנה בכתובות היא בהם מכחיש את חבירו שדה זו של אביך וכו' א"א הייתי וכולי נשביתי וכו' אין הכחשת דבור לדבור אף על גב דהדבור הא' בטל מאליו וכן לא תמצא שום מגו בעולם שיהא דבור מכחיש דבור וכו' עיין שם הרי דלא אמרי' מגו לסתור הודאתו וכן העדים אין נאמנים לסתור עדותם אפי' במגו דמזוייף ומתני' דאנוסים היינו וכו' דאם אין כת"י יוצא ממקום אחר נאמנים אין מכחישים ממש אלא אמת שחתמו שלוה אלא שהיה באונס וכן כולם אבל לסתו' הודאתו או עדותו ממש לא ואם כן נראה דה"נ שליש אינו נאמן לסתור עדותו אפי' במגו והריטב"א שכ' דאם השטר מתחת העדים נאמנים מדין שליש ה"ד כשאינו סותר עדותו אבל לסתור עדותו ממש אינו נאמן והרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י סימן נ"ו שאפי' כ' על תנאי זו בלבד נמסר בידי שלישות זה א"ל שהוא נאמן על תנאי דשליש כיד בעלים ממש הוא וכו' כבר כתב הרב שפתי כהן שם סק"ג דהיינו דוקא כשאומר שאחר שכתב כן התנו עוד תנאי אבל אם אומר שקודם לכן היה תנאי אחר שלא כתבו אינו נאמן דאפילו הבע"ד עצמו איל כ"כ בכתב ידו לא היה נאמן להכחיש כת"י ולא עדיף שליש מהבעל עצמו עיין שם וכן כתב ה' כנסת הגדולה שם הגב"י אות כ"א והכריח כן מתשו' הרשב"א שהביא מרן הב"י שם מתו' י"ב עיין שם ואם כן הכא נמי אפי' השטר ביד העדים אין נאמנים לסתור עדותם אפי' במגו שהיה קורעים השטר וכותבין אחר בהפך אבל י"ל דאפ' שזהו מצוי לטעות שנתחלף להם הענין וכ' הרז"ה והר"ן בפרק קמא דר"ה ובתשו' סימן נ"ב שכל טעות שהעדי' מצויים לטעות בו הם בעצמם ואין בזה משום חוזר ומגיד אלא שצריך ב"ד הגדול להחמיץ הדין וכן כתב הריב"ש סי' שפ"ב עיין שם ומרן הב"י סי' מ"ג הביא דבריהם ונראה לכאורה דהרמב"ן ור"י והרא"ש והטור שם ס"ל היינו דוקא כשאין כתב ידם יוציא ממקום אחר דנאמני' במגו וכן כתב מהראד"ב סימן צ"ו דאם באו להחזירו ממון במה שאמרו טעינו מוקמי' ממון בחזקתיה ואם באו להוציא אינם נאמנים עיין שם ואם כן הכא נמי אפילו מצויים העדים לטעות בזה אינם יכולים לחזור מטעותם להוציא מחזקת הבעל שהנכסים יצאו מתחת ידו והיו בחזקתו אבל הרב שפתי כהן שם סקי"ט הסכים דלכ"ע בדבר שמצויים העדים לטעות אפי' כתב ידם יוציא ממ"א לומ' טעינו וכן דעת מרן בסימן כ"ט עיין שם באורך:

ט' דין ל"ז וחייבים לשלם ללוה כל הפסד וכו' וכן פסק הרדב"ז בתשוב' חלק שני סימן תר"ז אפי' ע"א עומד בעדותו חייב הלה לשלם כל ההפסד עיין שם הטעם ובסימן צ"ה כתב בסופר שטעה וכתב בשטר מאתים במקום מנה דפטור הסופר ע"ש הטעם:

יו"ד אין נאמנים בשום דבר וכו' משמע דקאי גם כן אתנאי והרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תל"ג פסק דלעולם אין מוציאין ממון מיד המוחזק ע"ש ועיין בהש"ך:

י"א אין נאמנין וכולי כתב הרב שפתי כהן ועדים אחרים נאמנים רב' ירוחם בשם הגאונים והביאה הב"י עיין שם וכן כתב הטור בסימן מ"ג וז"ל אבל אם כתב ידם יוציא ממקום אחר אין נאמני' אלא אם מעידי' עדים עליהם שהיו אנוסי' מחמת נפשות וכו' ע"ש וכ"כ הרשב"א בתשו' חלק שלישי סימן ד' ע"ש:

י"ב דין ל"ח אין נאמנין וכו' בתשו' הרשב"א ח' שני סימן קצ"ו מבואר דאפילו אין כתב ידם יוציא ממקום אחר דאיכא מגו אינם נאמנים כמ"ש האחרונים עיין שם אבל מצאתי להרמ"ה בפ' מי שמת סי' קל"ו שכתב וז"ל אבל היכא דלא אקיים שטר אלא מפומא דבני משפחה מהימני לומר קטן היה דקי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והוא הדין נמי וכו' הרי זה בחזקת קטן עד שיביא ראיה הלוקח שהיה גדול דתנן העדים שאמרו כת"י זה אבל אנוסי' היינו קטני' היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים דהתם טעמא מאי דמגו וכו' הכא נמי מגו דאי בעי אמרי לאו כת"י הוא זה כי אמרי דמוכר קטן היה מהימני תדע דהא בפרק האשה שנתארמלה קטנים היינו וקטן היה תרווייהו חדא מחתא וכו' וכי קיימא לן האי חזקה משום דעדי' גופייהו חיישי לב"ד טועים וכו' כי אמרינן דקטן היה ואינהו הוא דל הוו ידעי וכו' דאין מעשה קטן כלום א"נ דלא הוו ידעי אי קטן היה או לא וסברי דלא סמכי ב"ד עלייהו היכא דאין השטר מתקיים אלא מפיהם מהימני דאטו כולהו אינשי דינא גמירי עכ"ל הרי דס"ל דאם לא נתקיים השט' נאמן המוכר וכן העדים לומר קטן היה במגו ואפי' היה בחזקת הלוקח ולא הוי מגו להוציא דאם היה קטן המכר בטל והוי בחזקת היורשים וכה"ג כ' בש"מ למציעא על דף ו' בשם תלמידי הר' יונה וז"ל שכן יראה מסברא שאם היה ראובן מוחזק בקרקע א' ואמר לשמעון אמת שמכרתיו לך אבל לא נתת לי המעות עדיין נאמן במגו שהיה יכול לומר לו לא מכרתיו לך ובענין זה לא אמרי' מגו לאפוקי ממונא כיון שחזקת הנתבע היא ע"פ הודאת התובע וכולי עיין שם והכא נמי דכוותא לא הוי מגו להוציא אבל לדעת הרשב"א נראה דה"ה אין המוכר נאמן לומר קטן היה אפילו במגו מה"ט דחזקה וכו' ואף על גב דמ"ל בריש בתרא אי אמרי' מגו במקום חזקה וקי"ל קולא לנתבע כבר כ' ה' גופי הלכות הביאו הר' קהלת יעקב דף קפ"ז אות י"ב דחזקה זו אלימתא היא דהא גבי קטנים היינו ס"ל לר"מ דאפי' אין כתב ידם יוציא ממקום אחר אין נאמנים במגו משום דחזקה אלימתא היא דהכל יודעים דאין מעשה קטן כלום עיין שם וכה"ג כתבו התוספות בכתובות דף ט' בד"ה לא וכולי דאיכא חזקה אלימתא דאמרינן לה אפילו במקום מנו עיין שם וכן כתב הרשב"א בתשו' חלק שלישי סימן קל"ד ותדע לך שכל מה שנמצא ביד האדם וברשותו אינו נאמן לו' של אחרים הוא במקום שחב לאחרים ואפי' במקום מגו לפי דחזקה גדולה היא וכולי ואף על גב דמ"ל בפרק קמא דבתרא אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא ולא איפשיטא אפילו הכי לאו כל החזקות שוות אלא איכא חזקה אלימתא דאמרי' לה אפי' במקום מגו וכו' וכן כ' המ"מ בפ"א מהל' מלוה בשם הרמב"ן ע"ש וכ"כ עוד הרשב"א בתשו' ח"ד סי' י"ט כמ"ש דבריו בסימן ע"ט דין י"ד ע"ש וכ"כ הרשב"א בתשו' הובא בש"מ לכתובות סוף דף ח"י ע"ש וה"נ חזקה זו דאין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בגדול אמרינן לה אפילו (א"ה עכ"מ והדבר מובן):

תוכן העניינים

ערך השולחן חושן משפט חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה