ערך השולחן חושן משפט חלק ב· רבי יצחק טייב
סימן קו
א' דין א' מלוה שבא ליפרע וכו' זה דעת הרי"ף והרמב"ם בפרק י"ג מהלכו' מלוה וכתב הגמ"י בשם הסמ"ג שכן דעת ר' האיי עיין שם וז"ל ר' האיי בספר משפטי שבועות שער י"ד הנפרע שלא בפני בעל חובו כגון ראובן שלוה מן שמעון והלך וישב לו במ"ה והאריך הזמן ולא בא אם נתקיים השטר חוב בפני ב"ד ונשבע בעל השטר ויורד לנכסי בעל חובו כשיעור חובו בפניו וכו' ע"ש וכתב הרשב"א בתשו' ח"ב סי' צ"ג שכן דעתי נוטה וכך אנו דנין ופקדון ששינה מדעת בעל הפקדון קם הפקדון באחריותו וחזר עליו כמלוה ונפרעין ממנו שלא בפניו עיין שם:
ב' מלוה שבא ליפרע וכו' כ' הריטב"א בפ' הכות' ונ"ל לפי טעמו של רב נחמן שלא תקנו כן אלא כשלוה ממנו כאן והלך לו אבל אם הלוה לוה במקום א' והוא בא לכאן לגבות מנכסיו שיש לו כאן אין מגבים לו שלא בפניו אלא ילך למקום שהוא וידין עמו וכו' וכן אני דן עכ"ל וכן כתב הריב"ש בתשובות ומרן הב"י הביאו וכתב עליו ואין נראה כן מדברי שאר פוסקי' שסתמו דבריהם וכו' וכן כתב בתשו' בספר אבקת רוכל בסימן קנ"ה וקנ"ו ע"ש והרב פני משה ח"א סימן מ"א כתב דמהרשד"ם סימן מ"ג נראה דסובר כן דנ"ד הלו' לא הלך למקום אחר אלא עמד שם במקום הלואה ותל' זה בפלוגתא ע"ש ועיין בב"י סימן ק"ד שדחה דברי מהר"ם דאם כן לא לישתמיט א' מהפוסקים לכתוב כן ומהרשד"ם סימן שצ"ב תמה עליו וכי מהר"ם לא חשיב שחידש דין שלא ביארו הפוסקים והוא הוציאו מחשך לאור וכיון שלא מצינו חולק אפשר ששאר פוסקים לא נפלו לבארו ומקום הניחו לו הקדמונים וכו' וכ"ש שהניחוהו לדבר ברור וכו' ע"ש ואם כן שהריטב"א דן כן למעשה והריב"ש גם כן ולא מצינו חולק וכל שכן דנראה דבר ברור לטעמ' דר"ן (א"ה עכ"מ ועיין מה שכתב הרב המחבר בסעי' ו' ז':
ג' מלוה שבא ליפרע בשטר מקויים וכו' אבל כת"י דיכול לומר פרעתי לא מהר"י עיאש בתשו' ח"א סימן מ' בשם רבו עי"ש ונראה דכתב יד שיש בו נאמנות דהוי כשטר דאינו יכול לומר פרעתי נפרע שלא בפניו:
ד' מלוה שבא ליפרע בשטר מקויים וכו' נר' דמקיימין את השטר שלא בפניו וגובים בו וכן כת' הרשב"א בתשוב' ח"ב סימן שנ"ט וז"ל וכל שהוא קרוב יום אחד שולחים לו שליח בית דין ומודיעים אותו אם בא טוב ואם לא בא וטען השטר שהוציא לפניהם בע"ד שהוא מזוייף הוא או שפרוע ויטרח ויביא עדים נותנים לו זמן כ"ש בפרק הגוזל אבל אם הוא רחוק יותר ממהלך יום אחד אם אין לו אלא קרקעות מיד מכריזין ועושין לו שומא ומורידים אותו לתוכו ואם מצאו לו מטלטלין מגבי' לו מיד בשומא שלא אמרו וכו' אבל הכא דלא טען לוה שהוא מזוייף או פרוע מסתמא אחזוקי שטרא במזוייף או פרוע לא מחזקי' דלא למיגבי ביה ואפילו מטלטלין אלא מקיימין את השטר ומשביעים אותו שהוא חייב בשטר זה כמו שהוא טוען וגובה אפילו ממטלטלין וכן כ' הרמב"ם פי"ג מה' מלוה ע"ש הרי בהדיא (א"ה עד כאן מצאתי וחבל על דאבדין):
ה' מלוה שבא ליפרע וכו' כ' בתשו' הגאונים שער ד' מח"ד סי' מ"ח על אלמנה שטענה ואמרה יש לי כתובה והלואה על בעלי וכולי וז"ל כך ראינו אם מוציאה שטר כתובה מוחזק בב"ד משביעי' אותה ונותנין לה כתובת' ואם יש בידה שט"ח מוחזק בב"ד משביעי' אותה וכו' אבל אם אין בידה שטר ועדות שלה ע"פ הוא קי"ל דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד ואין בעדותן ממש ואין נותני' לה כלום וכו' ע"ש ונר' דס"ל דאפילו קבלו דיעבד שלא בפני בע"ד אין עדותן כלום כדקיי"ל בס' כ"ח סט"ו ומיירי אפילו במלוה בתוך הזמן דגובה אפי' מיורשים קטנים מ"מ אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד:
ו' מלוה שבא ליפרע וכולי ראובן נתחייב לשמעון בקש"ס בדל"ב סך בעיר אחרת והביא המלוה עדים לב"ד שבכאן וקבל העדות על הק"ס וכתבו ונתנו בידו קבלת העדות ואחר ימים מצא סחורה בע"א של הלוה ונר' אחר ששלחו לו ב"ד כמה פעמים ולא ענה דב"ד מגבי' שלא בפניו דק"ס הוי כשטר שאון נאמן לומ' פרעתי לעולם כמבוא' בסי' ט"ל ובסי' מ' ע"ש וכבר כ' מרן הב"י ובתשו' בס' אבקת רוכל סימן קנ"ה וקנ"ו דאפילו ההלואה היתה במקום אחר מגבי' לו חובו דלא כהריב"ש והסכימו עמו רבנים אחרים ע"ש וכ"נ מדברי מהרשד"ם בסימן מ"ג כמ"ש ה' פ"מ ח"א סי' מ"א ע"ש וא"כ ה"נ הכא אפי' שחיוב היה במקום אחר מגבי' לו בעידי הקנין ואע"ג דקבלת העדות היתה שלא בפניו דב"ד קבלו העדות הקנין שלא בפניו כבר כתב מרן הב"י סימן כ"ח בשם הרשב"א בתשו' דכל שאין הבע"ד בעיר מקבלין וכ' מהרח"ש חא"ה סי' מ"ב כמה פוסקים ס"ל הכי וכיון דהא דאין מקבלי' שלא בפניו אינו אלא מדרבנן ע"ש וכן פסק מרן בסי' כ"ח סי"ו ע"ש וא"כ ודאי דדנין ע"פ אותו עדות וכל שאין הלוה יכול לטעון פרעתי מגבי' אותו שלא בפניו וכן פסק מהרשד"ם סי' י"ח בנ"ד ע"ש:
ז' ראובן שהיה חייב לו שמעון שהיה במ"ה ולוה א' מחבירו ומת המלוה ושלחו מהתם להכא מטלטלין שלו ובתוכם כת"י שחייב לו חבירו ובאו היורשים לפרוע מנכסי הלוה שבכאן שלא בפניו ולכאו' נר' דלא מהני קיום הכת"י שלא בפניו וגובה בו שהרי כ' הב"ח בסימן ק"י והש"ך בסימן מ"ו סק"י דה"ד קיום שטרות דרבנן אבל כת"י צריך קיום מדאוריי' ואין מקיימין אותו שלא בפני בע"ד ע"ש אבל כבר הוכחתי בסי' ק"י דבכת"י נמי א"ץ קיום אלא מדרבנן ומקיימי' שלא בפני הלוה עיין שם ואע"ג דבכ"י או בשטר שיכול לטעון טענה ליפטר בשבוע' אין נפרעי' שלא בפניו כמ"ש מהריק"ו שרש פ"ט והרדב"ז ח"ג סי' תס"ח ומהרימ"ט ח"א סי' קכ"ד ועי' בס' בית יהודה סי' מ' כבר כ' מהרש"ך ח"ג סי' מ"א דאם נעשה הענין במקום שנהגו אינו נאמן לומר פרעתי אף שבמקום הפירעון אין נוהגין כן בתר מקום השיעבוד אזלי' והביאו הכנה"ג בסימן ס"ט הגב"י אות כ"א ע"ש וכ"כ עוד מהרש"ך ח"ד סי' צ' וכן הסכים ה' בני חיי בסימן ל"ב עיין שם וא"כ בנ"ד שהלוהו בעיר שמנהגם שאיני נאמן לומר פרעתי בכת"י נפרעי' שלא בפניו אף במקום הזה שהיה נאמן לומר פרעתי דבתר מקום השעבו' אזלי' וכבר כ' מרן הב"י בתשו' בס' אבקת רוכל קנ"ה וקנ"ו והסכימו עמו רבנים אחרים אפילו היתה ההלואה במקום אחר מגבי' לו ואף שהמבי"ט ח"א סימן רכ"ט ומהרש"ך ח"ב סי' ק"פ וח"ד סימן ק"ד חלקו על מרן אנו אין לנו אלא דברי מרן ודעימיה ועי' בס' דבר משה ח"ב סי' י"ד ד' כ"א: ח' כתב ה' פני משה ח"א סי' מ"א דכשיש שבוע' ללוה שיפרע לזמן פלוני אפ"ל דכ"ע מודו דאין נפרעין שלא בפניו דרגלים לדבר שכבר פרעו שלא לעבור על שבועתו ואיכא חשש שובר וכו' ע"ש וכן ראיתי להכנה"ג בתשו' בעי חיי סימן נ"ז שכ' אם יש שבועה שיפרע לזמן פ' כ"ע מודו אין יורדין לנכסיו ו דהלכה רווחת דאחזוקי איניש ברשיעי לא מחזקי' וא"כ בודאי יש לחוש שהלוה פרע לזמנו שלא עבר על השבועה ובודאי יש לו שובר או ראיה ועוד דהא דנפרעין שלא בפניו הוא מפני התקנה שלא יהא כל א' נוטל מעותיו של חבירו והולך למ"ה ואתה נועל דלת וכשהלוה מושבע ועומד לא תקנו דמלתא דלא שכיחא היא שיעבור על שבועתו וכה"ג כ' הרא"ש דלא תקנו תקנת השוק במלת' דלא שכיחא ע"ש ליתא שהרי כ' הרשב"א בתשו' ח"ד סי' ר"י וז"ל ומסתברא שהלוה נותן שכר אע"פ שנחלקו בגמ' אם נפרעי' מן האדם שלא בפניו וכו' ליתא אלא אדרבה כל ששטרו של מלוה בידו חזקה דלא פרע ולא התפיס צררי וכולי אלא שתקנה התקינו כל שהוא קיים שלא יפרע אדם מנכסיו שלא בפניו משום שובר וצררי הילכך לתקנת הלוה אמרו וכו' וכיון שתקנתו היא אינו בדין שיוצא מלוה שכר השליח ונמצא מפסיד וכו' ע"ש הרי דמן הדין המלוה גובה בלא שבו' שלא בפניו דחזקה שלא פרעו אלא שחששו חכמים לתקנת הלוה וכ"כ התוס' בכתובות דף פ' בד"ה נשבע וכולי וז"ל מק' אמאי לא תנא האי נשבע ונוטל בהדי נשבעי' ונוטלי' בשבועו' וכו' ונר' דהתם לא חשיב אלא אותם שצריך לאשמועי' דנוטלי' וכו' אבל הנהו דחשיב בהדי הבא ליפרע מנכסי יתומים אי לאו דאשמועי' הו"א דנוטלים בלא שבוע' מחמת השטר והל' מוכיח כן דהתם קתני נשבעי' ונוטלים משמע דאתא לאשמועי' דנוטלי' והכא קתני לא יפרעו אלא בשבו' משמע דאי לאו דאשמועי' הו"א דנוטלי' בלא שבו' וכולי וכ"כ הר"ן בר"פ כל הנשבעי' ע"ש וא"כ הנפרעת שלא בפניו דתנן בפ' הכותב מדינא נוטלות בלא שבו' וה"ה ב"ח לרבא דאל"כ הו"ל למתנ' ובמתני' דשבועו' בהדי דנשבעי' ונוטלים וא"כ כל זמן שהשטר ביד המלוה חזקה שלא נפרע ועי' בתשו' הרדב"ז ח"ג סימן תס"ח מיהו מטעם אחר שכ' הפ"מ והכנה"ג דכיון דיש שבוע' לא מחזקי' איניש ברשיעי נראה לכאו' דאין יורדין לנכסיו דלא אמרי' חזקה דשטרך בידי מ"ב כיון דאיכא חזקה כנגדה דאין אדם נשב' לשקר דקיי"ל בסימן פ"א סכ"ח אמר מנה לפ' בידי וכולי ונשבע על הודאתו ובא הלה ותבעו והשיב שלא להשביע את עצמי נתכוונתי והשבוע' היתה לשקר אין שומעי' לו דחזקה אין אדם נשב' אלא באמת כמ"ש הטור שם ע"ש הרי דאמרי' חזקה שלא נשב' לשקר אפילו להוציא ממון כ"ש להחזיק דלא אמרי' חזקה דשטרך בידי מ"ב כיון דאיכא חזקה אחרת נגדה דאין אדם נשב' לשקר וכה"ג כ' הש"ך בסי' פ"ב בדיני מגו סק"י דלא אמרי' חזקה דאין האשה מעיזה פניה נגד בעלה אלא בדליכא חזק' אחרת נגדה עיין שם וכ"כ מהרש"ך ח"א סי' צ"ז בלוה שטען על השטר פרוע והמלוה מודה לו דאם יש שבוע' ולא הוחזק הלוה רשע ועובר על השבו' נאמן אפילו במקום שחב לאחרים ולא אמרי' חזקה דשטרך בידי מ"ב ע"ש ולכאו' נמי נר' דה"ה שטר שיש בו שבו' שיפרע לזמן פ' ומת הלוה אחר הזמן אינו נפרע אפי' מיורשי' גדולים דחיישי' שמא הלוה פרע בזמנו שלא עבר על השבו' ובודאי יש לו שובר או ראיה וכן ראיתי לה' שארית יוסף סימן ל"ד שכ' בא' שנשבע לב"ח שאין לו שום מטלטלין בעולם רק הבית וכל מה שירויחו יתן לב"ח ואח"ך מת ומתה אשתו אחריו ולא נשבעה על כתובתה לא חיישי' שמא התפיס לה צררי כיון שנשב' לב"ח שאין לו וגם מה שירויח יתן לב"ח ע"ש וה"ט משו' דחזקה אין אדם נשב' לשקר ועובר על שבועתו אבל הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י סי' ע"ה וסימן פ"ב וז"ל כתב הרשב"א שנשאל על שמעון שהוציא שטר על ראובן שחייב לו מנה וטען ראובן שהוא פרוע והראיה שלא כ' חוב זה במזכרת נכסיו כשנשבע לתת מזכרת כל נכסיו לגבאי המס והשיב שהדין עם שמעון ואין ראיה שלא כתבו במזכרת המס דשמא שכחו ע"ש וכ' מהר"י באסן סי' ל"ד לכאו' דפליגי הרשב"א והטור אבל אחר העיון ל"פ כלל דבנדון הרשב"א אם היה נשב' שמעון אחר שהביא המזכרת שאין לו נכסים רק הכתובים במזכרת ודאי דאפילו הוא טען שכחתי אינו נאמן דנעשה חשוד אבל השתא דנשבע להבא לתת מזכרת כל נכסיו הרשב"א אזיל לטעמיה דס"ל דהנשבע להבא לא נעשה חשוד ואמרי' נמי שמא שכח עש"ב א"כ בשבוע' דלהבא סובר דלא אמרי' חזקה שלא נשב' לשקר ואמרי' שמא שכח מיהו משמע דלמ"ד דאפי' בשבו' דלהבא נעשה חשוד וכן סתם מרן בסימן ל"ד ס"ה ע"ש ה"נ אמרי' חזקה שלא נשב' לשקר וצא שכח אבל הא ליתא שהרי הרשב"א בתשו' ח"ג סימן צ"ד כ' מחלוקת בזה אם נעשה חשוד בשבו' דלהבא או לא ואין בידנו ראיה מכרעת כא' מהם אלא שפשט השמועה כדעת ר"ח אזלא טפי ועוד דכל שיש ספק בדבר אין פוסלים בני אדם מן הספק וכן לא נוציא ממון מחזקתו מן הספק וכולי ע"ש וא"כ ה"נ אפי' נשב' להבא לתת מזכרת כל נכסיו אמרי' חזק' דלא נשב' לשקר שלא להוציא ממון מראובן מספקא וראיתי להמבי"ט ח"ג סימן צ' שכתב בשותפים שא' מהם צוה בשעת מיתה על נכסים שהם שלו לבד וטענו השותפים שהוא נשב' להם שלא היה לו אלא מה שהוא בחנות השותפי' וז"ל והחכם החולק כ' שאין בטענה זו ממש שאם מפני השבו' אפ' שכשנשבע כבר הפריש אליו הנכסים ואסרם עליו בהנאה וראיה מתשו' הרשב"א על ראובן שהיה חייב מנה בשטר וטען שהוא פרוע והראיה שלא כ' חוב זה במזכרת ואני אומר וכו' ומ"ש הרשב"א שמא שכח ה"ד בענין כתיבה כל פרטי נכסים שאפשר ששכח וקרוב הוא לשכוח דבר א' בין דברים הרבה אבל בנשבע על דבר פרטי כגון אם היו לו נכסים אחרים זולת חלק החנות לא שייך שכחה וכו' ע"ש משמע דס"ל דאין חי' שבועה דלהבא לשבועה דלעבר דאפי' בשבוע' דלעבר כנ"ד אמרי' שמא שכח אלא שחי' המבי"ט דבדבר פרטי לא שייך שכחה והביאו הכנה"ג בסימן ע"ה הגב"י אות ד' ע"ש ותשו' הרשב"א דמזכרת המס היא בח"ב סי' ש' וז"ל ואלו שאלו הגבאי חייב לך אדם אחר יותר מזה ואמר אין אדם חייב יותר אפשר שהפסיד חוב זה שהרי הודה וכולי ואפ' כי גם בענין זה שאמר שאין לו אלא מה שהראה כתוב אינו מפסיד בכך דהפרש בין אומר בכלל נכסיו שאין לו יותר ובין שמודה בענין פרטי שאין לו כגון מודה שאין לו ראיה על דינו זה שבענין א' פרטי אדם עשוי לזכור אם יש לו ראיה עליו או לא אבל מה שעשה לא' מנכסיו מרובין ואין העשירים יודעים וזוכרים כל אשר להם וכו' ע"ש הרי שכ' דבדבר פרטי אדם עשוי לזכור ודוקא בכל נכסיו שייך שכחה ומשמע דה"ה לגבי שבוע' כחי' המבי"ט ובזה נראה דבעה"ת והטור ל"פ על הרשב"א דדוקא במודה לחבירו שחייב לו מנה ונשב' על הודאתו דאין נאמן לומ' שכחתי בדבר פרטי אבל במזכרת המס בכלל כל נכסיו מודה דאפשר שישכח דבר פרטי וא"כ נר' דאין חי' בין שבוע' דלהבא לשבוע' דלעבר דאפי' בשבוע' דלהבא אם היא על דבר פרטי אמרי' חזקה דאין אדם נשב' לשקר וה"נ אם יש שבו' שיפרע לזמן פ' א ועבר אין נפרעי' מנכסיו שלא בפניו ולא מיתומי' ולקוחות אבל מהרש"ך ח"ד סימן צ"ו גבי חזקה דאין אדם פורע בתו"ז דאפי' נשב' על החוב לפורעו בזמן פ' וטען שפרעתי בתוה""ז אינו נאמן והוי חשוד שעבר על שבועתו ע"ש והא בריש בתרא מ"ל מי אמרי' מגו במקום חזקה ודקיי"ל קולא לנתבע ונאמן לומר פרעתיך בתו"ז במגו וגבי שבועה חזקה דאין אדם נשב' לשקר ואין נאמן במגו א"כ חזקה זו עדיף וכה"ג כ' הש"ך בסימן קמ"ו ס"ק כ"ה עיין שם ומצאתי להרשב"א בתשו' ח"ג סימן מ"ב שכ' וז"ל ראובן נתחייב לשמעון מנה בשטר כראוי ובשבועה אבל אין חתום בו אלא א' מן העדים ולאחר זמן השטר נפטר שמעון וכולי והאפטרופוס' שעל נכסי שמעון תבע המנה מראובן וראובן טען בשטר וכו' אלא ע"א ועוד שיש בו שבו' וחזקה שלא עבר על שבועתו והאפטרו' טוען וכולי ולענין השבוע' אומר שהרויח לו את הזמן מחמת שהיה קרובו וכו' תשו' לפי מ"ש הרמב"ם וכו' וזה כדעת הגאונים שהסכימו כן כשהוציא עליו כת"י שנאמן לומר פרעתי אבל מן הגדולים האחרונים יש שאמר שאפילו כשהוציא עליו כת"י אינו נאמן לומר פרעתי משו' דא"ל שטרך בידי מ"ב ולזה דעתי נוטה וכולי וכיון שכן אף כאן שיש שטר אע"פ שאין חתום בו אלא ע"א א"א דפרעיה שטר בידיה דמלוה ל"ל וכ"ש וכו' עכ"ל הרי דאפי' איכא שבו' והוא טוען בריא שפרע אינו נאמן וכ"ש בשטר בב' עדים והיורשים טועני' שמא ואפ"ל דלא אמרי' חזקה דאין אדם נשבע לשקר אלא דוקא בשבוע' שקר אבל בשבוע' ביטוי דלהבא לא וכה"ג מבואר בסי' ל"ד דעובר על שבוע' דלהבא לא נפסל לעדות ולשבוע' משו' דבשעת השבו' לא יצא מפיו שבוע' לשקר שהרי בדעתו לקיים שבועתו ע"ש וגם מ"ד דבשבו' דלהבא נמי נפסל משום דס"ס הרי עבר על שבועתו (עכ"מ):
ט' אחר שישבע המלוה וכו' כ' הרדב"ז בל' הרמב"ם סימן ע"ו דאשה הנפרעת כתובתה בחיי בעל' שלא בפניו אין משביעין אותה שלא מחלה ושלא מכרה כיון שגירשה א"א דמחלה לא היה מניח ביד' שטר הכתו' אלא דמשביעין אותה שמא צררי אתפסה אבל טענ' מחיל' או מכירה לא טענינן ליה אלא יבא הוא ויטעון דאין טוענים אלא ליתומים וללקוחות ע"ש ונראה דס"ל דדוק' הנפרעת מיתומים ומלקוחות דמשביעים אותה ג"כ שלא מחלה ושלא מכרה משום דאלו אביהם היה קיים דילמא היה טוען השבע לי שלא פרעתי ואנו טוענים בשבילם מה שהיה יכול לטעון כמו שכ' טעם זה רש"י בפרק הכותב ובפרק השולח ע"ש אבל שלא בפניו לא טעני' ליה ולא תשבע שלא מחלה ושלא מכרה ולפ"ז דמלוה שהוציא שטר חוב לגבות מיתומים ולקוחות אין צריך לישבע שלא מחל ושלא מכר דהא אם טען הלוה מחלת לי החוב שבשטר דעת בעל העיטור ובעה"ת והרשב"א דהוי כטוען אמנה ורבית דאין צריך המלוה לישבע כמבואר בב"י סימן פ"ב ע"ש וכן נראה דעת הרמב"ם כמ"ש מהרימ"ט בסי' קכ"א ומהר"ש צרור סימן י"ד ע"ש וכן כתב מרן בסימן פ"ב יש מי שאומר וכו' ויש מי שאומר דמי שטען אמנה או רבית הוא וקיימא לן כי"א אחרונה ואם כן אין טוענים ליתומים וללקוחות והמלוה שבא לגבות מהם א"ץ לישבע שלא מחל ושלא מכר ואלו הרמב"ם בפרק כ"ב מהלכות ולוה כתב וז"ל ומשביעים את הטורף בנ"ח שלא נפרע חוב זה ולא מחלו ולא מכרו לאחר ע"ש מיהו נר' דעיק' השבועה על הפירעון אלא מגלגלין עליו גם המחילה וכן כתב הטור בסימן קי"ד וז"ל ומשביעים המלוה בנ"ח שלא נפרע כלום וכולל בשבועתו שאין זה שטר אמנה ושלא מכרו לאחר ולא מחלו עיי"ש וז"ל בעה"ת שער ג' ח"ו סימן ג' נשבע המלוה שלא מחל חוב זה ולא מכרו לאח' ושלא נפרע וכו' והר"י הברצלוני הוסיף שישבע שאין שטרו אמנה מפני חשש קנוניא ומן הדומה בשבועה שנשבע לו שאינו פרוע מגלגלין עליו כל זה וכו' עכ"ל משמע דעיק' השבועה על הפירעון אבל שלא מחלו ושלא מכרו ולא שט' אמנה הכל מדין גלגול אף שכתב תחילה שלא מחל וכו' וגם מרן בסימן קי"ד שכתב נשבע שלא נפרט ולא מחלו ולא מכרו וכולל בשבועתו שאין זה שטר אמנה וכו' דמשמ' דשלו מחלו ולא מכרו לאו מדין גלגול אלא דוקא טענת אמנה הרי פסק שם דאם הוא בתוך זמן טורף בלא שבו' משמע דמחילה לא שכיחא ואין משביעין עליה אלא בגלגו' הפירעון ובתוך זמן דלא חיישינן לפירעון ולא חיישי' למחיל' דהא בתוך זמן מהניא מחילה ואפילו הכי בתוך זמן אין משביעין אותו דעיקר השבועה על הפירעון משום דטועני' ללקוחות וליתומים מה שאביהם יכול לטעון ואם היה טוען השבע לי שלא פרעתיך משביעין אותו אבל על טענת מחיל' אין יכול להשביעה והכא נמי בתוך זמן דלא חיישי' לפירעון גובה בלא שבועה מיתומים ולקוחות דלא טעני' להו מה שלא היה אביהם יכול לטעון אבל התוס' בשבועות דמ"א בד"ה וכי וכו' כת' דלאו מה"ט הוא דאפילו לא מצי אבוהון טעין טעני' ליורשים דתנן כתב לאשתו נקי נדר נקי שבו' לא תפרע מן היתומים אלא בשבועה אלמא עבוד רבנן תקנתא ליתמי אפילו במקום שאין האב יכול להשביע ע"ש ולפ"ז (עכ"מ):
יו"ד מלוה שבא לפרוע וכו' אבל במתנה לא תיקנו שיפרע שלא בפניו ה' זרע אברהם סי' ג' דף ס"ה ע"ג עי"ש:
י"א ואם כתו' בשט' נאמנות בפי' וכו' דעת הרשב"א בתשו' סימן אל"ף א' דאפילו בנאמנו' סתם אין צריך לישבע שבועה שהרי האמינו על נכסיו ולא דמי לנפרע מן היתומים וכולי עיין שם:
י"ב הג"ה וי"א דאין גובין וכו' כתב הסמ"ע דוק' מנכסי הלוה עצמו אבל אם מת הלוה ומצא נכסי הלוה במקומו אף על גב דהיורשים חייבים לפרוע חוב אביהם מחמת שירשו ממנו ממון אחר מכל מקו' אין שיעבודו על נכסים אלו שהם של יתומים וכו' אבל מה שירשו מאביהם שהוא משועבד לבעל חוב גובה שלא בפניה' וכו' עיין שם וכן מבואר בתשו' הרשב"א ח"ב סי' שפ"ה דגובים מממון הלוה שלא בפני היורשים עיי"ש:
י"ג וי"א דאין גובין וכו' כתב הכנה"ג אות ג' וז"ל יראה דה"ד בלוה עצמו אבל בפני הלוה אין נפרעין שלא בפניהם אפילו בשבועה וכן כתב בס' מורה צדק בשם הריטב"א אבל מהר"ם מטראני ח"ב סי' ר"ח כתב דאם בלוה עצמו נפרעין שלא בפניו כ"ש ביורשים עכ"ל משמע דסבי"ל דאפילו ממון שירשו מאביהם שהוא משועבד לבעל חו' אינו גובה שלא בפני היורשים ומהר"ם מטראני סבירא ליה דכ"ש דגובה מיורשים אבל מנכסי היורשים כיון שאין שיעבוד על נכסים אלו שהם של יתומי' אפשר דמודה מהר"ם מטראני דאינו גובה שלא בפני היורשי' כדעת הריב"ש סימן שנ"ג והביאו הסמ"ע וה' כה"ג סוף סימן עיין שם ורשב"ם בבתרא דף קכ"ד דתניא יצא עליה' שטר חוב נותן פי שנים ואם אמר איני נותן ואיני נוטל רשאי כתב וז"ל דנ"מ אם הלכו אחין למ"ה אין מורידין לב"ח בקרקע עד שישמעו בית דין טענת האחים וכולי דשמא יטענו פרענו או שטר פרוע הוא וכולי עיין שם ולכאורה נראה דסבירא ליה כדעת הריטב"א דדוקא בלו' עצמו נפרע שלא בפניו אבל מיורשיו אפילו ממון שירשו מאביהם שהוא משועבד לבעל חוב אינו נפרע שלא בפניה' וכן ראיתי להרב גד"ת בשער ס' דסבירא ליה דדוק' מלו' עצמו וכו' עיין שם אבל הרשב"א הובה בס' א"ז לבתר' שם כתב ע"ד רשב"ם וזה לשונו ולפי' אפשר דאפי' לרב' דאמר בפרק הכותב דאפילו בבעל חוב דעלמא נפרעין מן האדם שלא בפניו וגובין אפילו הכי נפקא מינה וכו' כל שהאחים קרובים כדי שנשלח ונודיעם אין יורדין לנכסי' עד שנשלח להם וכו' עיין שם משמע דסבירא ליה דגוב' אפילו מיורשים שלא בפניהם דאם לא כן הא נ"מ אם הלכו למדינת הים דאין גובין כלל שלא בפניהם מיהו משמ' מדברי הריב"ש דהיינו דוקא בנכסי יורשים כיון דאין שעבודו על נכסים אלו שהם של יתומים אבל ממון שירשו מאביהם שהוא משועבד לבעל חוב גובה שלא בפניהם כמו שכת' הסמ"ע עיין שם ומכל מקום א"ל דנפקא מינה אם מצא המלוה נכסי היורשים במקומו דחייבים לפרוע חוב אביה' כיון שירשו ממנו ממון אחר אבל אינו גובה שלא בפניה' כיון שאין ממון זה (א"ה עד כאן מצאתי והשאר קרוע) ועוד דנפקא מינה אם המלוה האמין ללוה שיהא נאמן על השטר לומר שהוא פרוע דאין המלוה יכול לגבות בשטר זה מן היורשים דטוענים להם שהוא פרוע כמבואר בסי' ע"א סכ"א עיין שם ואם כן אם יצא עליהם שטר חוב בנאמנות ללוה והבכור מודה שאינו פרוע אלא שאמר איני נוטל ואיני נותן שצריך המלוה לתבוע אחיו של זה לדין ואם הלכו למדינת הים אין מורידין לבעל חוב בקרקע דשמא פרוע וכל שאין יודעים אם הוא פרוע אינו גובה:
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם
סוף הספר