ערך השולחן חושן משפט חלק ב· רבי יצחק טייב
סימן קה
א' דין א' וקדם אדם אחד ותפס וכולי אם מסר התופס לב"ח מה שתפס אין מוציאין מידו מהרשד"ם והביאו הכנה"ג ע"ש וז"ל מהר"ם בתשו' הארוכו' סי' ר"ל ועוד דל"ד כלל לתופס לב"ח דה"מ קודם שבא ליד הב"ח אבל כי יהבי' לב"ח תו לא מפקי' מיניה כדאמרי' בפ"ק דמציעא ראה את המציאה וכו' והרי התם תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ואפ"ה תניא אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה לא אמר כלום וזכה בה הלה שמחזיק בה עכ"ל וכן לשון בעה"ת שס"ז ח"ב אין תפיסתו תפיסה כל שלא הגיע ליד אותו שזכה לו ע"ש משמע בהדיא דאם בא לידו קנה:
ב' שכל התופס וכו' אפי' החוב שחב לאחרי' עדיין לא הגיע זמנו וזה הגיע זמנו מהראד"ב סימן קס"ז עיין שם:
ג' במקום שיש עליו חוב לאחרים וכולי פי' דהא דאמרי' במקום שחב לאחרים אין ר"ל שמפסיד לאחרים מל' אין חבין לאדם וכמו שפירש"י בפ"ק אל דמציעא אלא מל' חיוב וחוב וכו' ושמעי' מהכא דאלמנה שעשתה שליח בעדה בעדים לתפוס מטלט' למזונותי' דמהני תפיסה זו אפי' שלא תפסה היא בעצמה דלא מיקרי חב לאחרים במה שמפסידים היורשים מלישא ויתנו בשלהם וכו' דלא אמרו זה במקום שיש ב"ח אחרים ודכותייהו וכולי וכ"כ הריב"ש בתשו' סימן ק"ז וכולי והארכתי בזה בתשו' ומצאתי און לי מחכמי א"י שכ' כוותיה וכו' רבי' בצלאל בס' א"ז בפ' הכותב ע"ש וכ"כ ה' כנה"ג חא"ה סי' צ"ג הגב"י אות מ"ג בשם מהרשד"ם והמבי"ט ומהרמ"א אבל מרן בתשו' חא"ה בדיני כתובה סימן ה' כתב דלא מהני תפיסה ע"י שליח וכ"כ מהריק"ש בהגהותיו שם שכן ראוי לדון ובתשו' בס' אהלי יעקב סי' ע"ה עש"ב וכן פסק מור"ם בא"ה סי' צ"ג ע"ש בבית שמואל ס"ק מ"ד וכן הסכים ה' נתיבות משפט דף ש"ח ע"א ודחה דברי מהרשד"ם ע"ש והביא ראיה וז"ל ונראה לע"ד שיש להביא ראיה לדברי הרב מהריק"א דבה"ג חשיב לגבי יורשים לחודייהו חב לאחרים ואע"ג דבשאר ב"ח לא חשיב לגבי יורשים חב לאחרים שאני התם דהוא חוב גמור ויורש במקום מוריש קאי וחייב לפרוע חוב אביו וכו' אבל הכא לא חוב גמור הוא שאילו לא תפסה לא היו חייבי' היורשי' לתת לה יותר ממזונות י"ב חדש והמותר הנכסים ישאו ויתנו בהם א"כ נמצא השליח שתפס בעדה כל הנכסים הוי תופס במקום שחב לאחרים והראיה מהאומר תנו שטר שחרור זה לעבדי וכו' ומ"מ חשיב ליה חב לאחרים לגבי אדון עצמו כיון שאינו חייב לו האדון כלום כמ"ש התו' בפ"ק דגיטין ע"ש וה"נ דכוותה כיון שלעת כזאת לא היו חייבי' היתומי' לתת לה מזונות יותר מי"ב חדש והמותר היו נושאים ונותנים בהם וכו' ע"ש וזה יש לדחות דשאני התם דחב הוא לאדון עצמו שהוא מוחזק בעבד משא"כ ביורשי' וכה"ג כ' המ"מ בפ"ג מה' זכייה גבי דבר שאינו מסוים דבמתנה המע"ה ומתנת שכ"מ שאני דאינו בא להיציא אלא מן היורשים ע"ש הרי דהיורשים לא הוו כבעל הממון דאין להם חזקת נימון וא"כ אע"ג דגבי עבד חשיב תופס לב"ח במקום שחב לאדון שהוא בעל הממון מ"מ לגבי יורשי' אפי' אין חייבי' לאלמנה לא מיקרי חוב ליורשי' כמו שחי' מהרשד"ם בתשו' שם ונסתייע מדברי הרמב"ן עיין שם:
ד' במקום שיש עליו חוב לאחרים וכו' והא דקי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וכו' והתו' תי' דשאני מציאה דא"ל מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכו' ולפ"ז אם היה התופס נושה בו קנה חבורו דה"נ איכא מגו אבל הרמב"ן תי' דרי"י ס"ל דבמציאה אינו חב לאחרים דכיון דלא זכה בה אדם לא חוב הוא לו אם אינו מוצאה וגם בעל אבודה גופיה הואיל היא כבר אבודה ממנו ומצוייה אצל כל אדם בהא הגבהה לא ער. בד מפסיד יותר משאר בני אדם ועוד שהרי נתייאש וכו' ואפשר דלכך כ' הרמב"ם בפ"ך מה' מלוה שכל התופס לב""ח במקום שיש לו חוב לאחרים לא קנה אבל אם אין עליו חוב לאחרים קונה לו פי' דהא דאמרינן במקום שחב לאחרים און פי' שמפסיד לאחרים מל' אין חבין לאדם וכמ"ש רש"י בפ"ק דמציעא אלא מל' חיוב וחוב וכתי' הרמב"ן וכו' ושמעי' מהכא דאלמנה שעשתה שליח בעדה בעדים לתפוס מטלט' למזונותי' דמהני תפיסה זו אפילו שלא תפסה היא בעצמה דלא מיקרי חב לאחרים במה שמפסודים היורשים מלישא וליתן בשלהם וכו' דלא אמרי' אלא במקום שיש ב"ח אחר וכ"כ הריב"ש בתשו' סי' ק"ז וכו' רבי' בצלאל בס' א"ז לכתובות בפרק הכותב עש"ב ולפ"ז אם היה התופס נושה בו אימא דלא קנה חבירו דלא ילפי' אלא ממציאה והא כיון דמציאה לאו מה"ט אלא משום דלא מיקרי חוב לאחרים אבל כשחייב לאחרי' אימא דאפי' התופס נושה בו ג"כ לא קנה חבירו דלא אמרי' מגו וכו' והרמב"ם ספ"ב מה' מתנות עניים כ' וז"ל מי שלקח את הפאה ואמר ה"ז לאיש פ' עני אם עני הוא זה שלקח מתוך שזוכה בה לעצמו זכה בה לאותו פ' ואם עשיר הוא לא זכה לו אלא יתננה לעני הנמצא א' ע"ש וא"א בלא"ה לא מיקרי חב לאחרים דומיא דמציאה ובעני ל"ל ה"ט דמתוך וכו' ואם עשיר הוא אע"ג דליכא מגו למה לא זכה לו כיון דלא מיקרי חב לאחרים ועולא דאמר הכי אפשר (א"ה עכ"מ):
ה' ואפי' עשאו שליח וכ' לו הרשאה וכולי הרא"ש הוכיח כן מגופה דמתני' שעשאו שליח דאמר קנה לי וקתני דלא קנה משום דקב לאחרי' ע"ש ואפש' דלא סבר רש"י דבשליח קנה אלא בב"ח דהשליח אינו יכול לתפוס אלא למשלחו אבל במציאה כיון דהשליח יכול לזכות לעצמו א"כ לא הוי שלוחו אלא מעצמו הגביה בשבי' חבירו ולכך לא הק' התו' אלא מפרק הכות' ע"ש ועיין בהש"ך שכ' דשכירות ירו כידו ותפיסתו תפיסה ולא ראה המרדכי בפ"ק דגיטין שנסתפק בזה וכבר השיגו ה' דברי אמת בתשו' דף ל"ז ע"ש והמח"א בה' שלוחין סימן כ"ז כ' דלק"מ דהתם במטלט' מיירי כי תפיס מלוה גופיה לא זכה בהם זכיה גמורה אלא למשכון בעלמא ואם נאנסו נאנסו ללוה אבל במעות דהמלוה זכה בהם זכיה גמורה ואם נאנסו נאנסו למלוה שלוחו נמי יכול לזכות בו ע"ש וליתא שהרי רש"י ס"ל דב"ח קונה משכון אף להתחייב באונסין והובא בב"י סי' ע"ב ע"ש א"כ אע"ג דזכה זכיה גמורה אין שלוחו כמותו וה"נ לדידן במעות מיהו הר"ן בפ' שבועת הדיינים בענין מודה מקצת ורוצה ליתן משכון על אותו מקצת אי מיקרי הילך או לא כתב וז"ל דכי אמרינן דב"ח קונה משכון ה"מ במשכנו בשעת הלואתו משום דקנו לי מעותיו וכולי וא"נ במשכנו שלא בשעת הלואתו קני לי משום דבגוביינא דב"ד אתא לידיה וגזרת הכתוב הוא דקנו לוה מדר"י דהרי הוא כאלו הגבו לו ב"ד וכו' אבל בנתן לוה למלוה משכון שלא בשעת הלואתו כיון שמלוה אינו קונה במה קנאו וכו' ע"ש א"כ אפשר דרש"י הכי ס"ל דלא קנה משכון אפי' להתחייב באונסין אלא במשכנו בשעת הלואה או שלא בשעת הלואה ע"י ב"ד אבל שלא ע"י ב"ד אפי' נתן הלוה למלוה לא קנה וכ"ש בתפס המלוה שלא מדעת הלוה:
ו' ואפי' עשאו שליח וכו' כתב בעה"ת שער ס"ז וז"ל התופס לב"ח וכו' אדם שתפס וכו' אם מצאו לוי לאותו ארם שמחזיק בהם יכול למחות בידו ולומר לו אלו היית אתה מחזיק בנכסי' אלו לעצמך ולצרכך דין הוא שתועיל שתועיל לך שהרי קדמת ותפסת ראשון אבל עכשיו שאת' מחזיק לזכות אחרים אף על פי שלא עשית בשליחותו אינך רשאי לעשות ואזכה בהם אני מיד וכולי והרב בית דוד סימן ל"א כתב על לשון בעה"ת שכתב אבל עכשיו שאת' מחזיק לזכות לאחרים אף על פי שלא עשית בשליחותו אינך רשאי וכו' ק' טובא מאי אף על פי וכו' אדרבא כשלא עשה בשליחותו גרע טפי ואולי צ"ל אף ע"פ שעשית בשליחותו וכו' עיין שם ולא דק דהתם קאי על שליחות המלוה דמה שמחזיק לזכות אחרים אפילו בלא שליחות המלוה אינך רשאי דאם תפס בשליחות המלוה קנה:
ז' אפילו תפס מה שבידו לא הוי תפיסה וכן מוכח בהדיא בפ"ק דגיטין דאמרינן אמתני' דתנו שטר שחרו' זה לעבדי וכולי דהתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ומשנתינו דכל האומר תנו כאומר זכו דמי אלמא אפילו תופס מה שבידו שהתפיסו האדון מעצמו ועכשיו חוזר בו לא מהני תפיסתו אלא משום דאמר תנו דהוי כזכי ומהראנ"ח חלק שני סימן צ"ד כתב דאי תפס ברשות הלוה מהניא תפיסתו וכן כתב המבי"ט ח"ג סי' ק' דאם בא לידו בהיתר תפסתו אח"ך מהניא עיין שם ונראה דהיינו דוקא אם אמר ליה הלוה זכה לפלוני כמו בשטר שחרור וכן כתב בעה"ת שס"ז ח"ב וז"ל והוא הדין בתופס לב"ח בשליחות הלוה עצמו שמצוה לו זכה במטלטלי אלו לצורך פ' וכו' כיון דתפס תפס כיון דבשליחות הלו' עצמו עשה מה שעשה עשה ודינו כדין בעל חוב מאוח' שקדם וגבה מה שגבה אבל התופס לבעל חו' מאיליו או בשליחות המלוה כיון שהוא חב לאחרים אח"כ אין תפיסתו תפיסה כל זמן שלא הגיע ליד אותו שזכה לו עכ"ל אבל אם לא א"ל הלוה זכה לפ' אלא שתפס לא קנה ומהראנ"ח סימן צ"ד כתב וז"ל ואף על גב דתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה והכא הוי חוב לאשה מכל מקום כל שתפס ברשות הלוה מהניא תפיסתו והכא תפס ברשות ר' אברהם והוא התפיסו שכ"כ לו ונתתי לו רשות למכור ולמשכן ולפרוע לב"ח וכה"ג ודאי קנה וכיון שהר"א זוכה בהם מדין תופס לב"ח אם כן אף במטלטלי המשועבדי' שהזוכה זוכה בהם משום ת"ה וכו' ול"ל דתופס לב"ח הוי מילתא דלא שכיחא ואינו בכלל התקנה דומה למה שכ' הרא"ש במכירת שטרות דהתם לא טעמא דמילתא דלא שכיחא לבדו אלא דטעמא דלא יצא מתחת ידו לגמרי וכו' ע"ש ואין נראה לענ"ד דאפילו התפיסו הלוה וא"ל זכה לפלוני דקנה התופס היינו דוקא במקום שתפיסת הב"ח עצמו מהניא כמ"ש בעה"ת דדינו כדין ב"ח מאוחר שקד' וגבה מה שגבה גבה ואם כן בממלטלין המשועבדי' למאי דקיימא לן דלא עשו תקנת השוק בב"ח מאוחר כמבואר בסימן ס' ובסוף סימן קי"ג וכן דעת מהראנ"ח עצמו סי' נ"ד ע"ש ודאי דהתופס בשבילו אין כחו גדול מבעל חוב עצמו וכה"ג כתב הרא"ש בפרק קמא דגיטין בשם הר"ח דלא שייך במלוה בתוך הזמן תופס לבעל חוב כיון שהמלו' עצמו לא היה יכול לתפוס ע"ש ועוד דגבי מכירת שטרו' מרן בש"ע סימן ס' לא כתב אלא טעמא דלא שכיחא לבד וכן כתב בספר אבקת רוכל סימן ע"ז במתנה דלא שכיחא דאין בה ת"ה וכן כתב בסימן קכ"ו גבי חזקות דאפילו יש להם דין מטלטלין לכל דבר לא שייך בהו ת"ה דומיא דשטרות שכתב הרא"ש דלא שייך בהו ת"ה במילתא דלא שכיחא ע"ש וכן כתב הרב משפטי שמואל סימן ל"א ע"ש דמהאי טעמא דלא שכיחא לבד ליכא ת"ה ואם כן א"ל דהתופס לבעל חוב הוי מילתא דלא שכיחא וליכא תקנ' השוק וכן כתב מהרשד"ם סימן רי"ב דלא עשו ת"ה בעבד או באמה דלא שכיחא שמא גנבה מהם כמו שכ' הרא"ש דלא שייך ת"ה בשטרות משום דלא שכיחא וגם מרן בתשו' חא"ה בדיני כתובה סימן ו' דס"ל דשייך ת"ה בשפחה היינו דוקא לגבי ב"ח דשכיחא היא לעכוב השפחה ע"ש ומכל מקום נראה דאם לא א"ל זכה לפלו' אלא שתפס לא קנה והמבי"ט ח"ב סימן קנ"ו כתב וז"ל ולענין מ"ש אם יכלו בני שאר האחים להתפרע חלק אביהם על שבו' של שמעון שהוא יודע שלא רצה לפרוע להם חלקם א"א שדין זה תלוי בדין דתופס לבעל חוב שהדין הוא שבמקו' שהוא חייב לאחרים אינה תפיסה ואפילו עשאו בעל חוב שליח לא קנה אבל אם לא חב לאחרי' קנה לו וכו' וה"נ בנ"ד איכא פסידא לשאר האחים אם לא יקנה זה בתפיסתו שהרי ראובן אפילו לזה שהוא תפוס אינו רוצה לפרוע וכ"ש לבני שאר האחים ואם כן ישבע שמ' שהוא יודע שזה התופס בשביל בני אחיו הוא ידע שאחיו אבי ראובן היה חייב להם וכו' ע"ש נראה דסביר"ל דאפילו תופס זה שבידו לא קנה ואף אם הוא תפוס לעצמו לא מהני תפיסתו לאחרים במגו אלא כיון שתפס יותר ממה שיוכל לזכות לעצמו כדעת הר' ב"ח והסמ"ע ולכך בנ"ד אפילו הוא תפס לעצמו לא מהניא תפיסתו לבני אחיו אם היה חב לאחרים אך תמהני שהרי כ' הטור בשם הרמ"ה דהיינו דוקא כשיש לו שטר חוב שיכול לקיימו אבל אם אין לו ראיה מחזירין הממון לבעלים ע"ש וכן פסק מרן ואם כן לא מהניא תפיסתו לבני אחיו על פה שבועתו (א"ה עד כאן מצאתי): ח' ואפי' עשאו שליח וכו' וכן כתב רב עמרם בתשו' בספר שערי צדק שער ב' מח"ד סי' מ"ו וזה לשונו כגון ראובן ושמעון ולוי הלוו ליהודה ומת והניח קרקעות ומטלטלין ושלח ראובן שליח שלו לתפוס דבר והלך שלוחו ליטול ומצא את שמעון ולוי שתפסו בחובם אומרי' לו אין לך כלום שאתה שלוחו אלו היה ראובן היה נוטל כא' ממנו וסייעתיה מאידך פ' יימר בר חשו וכו' עכ"ל ונראה דאם תפסו הם מטלטלין אפילו בא ראובן עצמו ליטול אין לו כלום דבמטלטלין מה שתפס תפס אפי' הו' מאוחר (א"ה עד כאן מצאתי):
ט' דין ב' אם הלוה חייב גם לתופס וכו' נר' דאפי' היה חוב תוך זמנו יכול לתפוס לאחרים במגו וכו' אבל אם היה ערב כל זמן שלא פרע בשבילו אין לו עליו כלום לא מהניא תפיסתו דלא אמרינן מגו דאי בעי פרע למלוה והוי היא בעל חוב ויכול לזכות ומגו דזכי לנפשיה דתרי מגו לא אמרינן לרבנן דקי"ל כוותיהו הרב נודע ביהודה ח"מ סימן י"ז ע"ש:
יו"ד מגו דאי בעי זכי לנפשיה וכו' אפילו תפס יות' ממה שיכול לזכות לעצמו דלא שייך מגו דזכי לחבריה מרן הב"י והסכים עמו ה' ש"ך עש"ב וכן כתב הרשב"ץ ח"ב סימן רל"ד על א' שתפס מ' דינרים זהב עשרה לעצמו והשאר תפס לאחרים דאם תפיסתו היא תפיסה בשביל מתנתו גם בשביל אחרים הוי תפיס' אפי' בלא שליחות ע"ש הרי דסביר"ל דאפילו תפס יותר קנה וכן כתב מהרשד"ם סימן שפ"א ע"ש ועיין בתשובו' נודע ביהודה ח"מ סימן י"ז: י"א מגו דאי בעי זכי לנפשיה וכו' נסתפק מהרח"א אם ראובן חייב לשמעון ולוי ויהודה וקדם בן שמעון ותפס מראובן בעד חוב לוי והוציאו בית דין מטעם דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דלא קנה ושוב נתברר שבשעה שתפס זה הבן בעד לוי כבר מת אביו במ"ה ונפלו נכסים מי אמרינן דזכה לוי דהתופס בשבילו תפיסתו מעליא כיון דגם לו היה חייב ראו' אחר שמת אביו וזכה במיגו דא"ב זכי לנפשיה א"ד כיון שבשעת התפיסה לא היה יודע שמת אביו אין כאן מגו ודעתי נוט' דאין תפיסתו כלום דלאו בר זכייה הוא לדעתו וכו' ה' חיים שאל במפתחות עיי"ש ועיין ברשב"ם והתו' דבתרא דף קכ"ח ע"ב בד"ה אבל וכו' דנראה דלא אמרינן מגו אפילו איכא עדים שמסייעין אותו בטענת המגו כל שלא ידע הוא בהם (עכ"מ):
י"ב דין ג' או תן מנה זה וכו' כ' הסמ"ע דה"ד למ"ד בסי' קכ"ה דתן הוי כזכי ר"ל במתנ' וכאן מיירי במתנה הש"ך ע"ש וצ"ל משום דמיירי בחוב ובמתנה נקט זכי ותן זכי במתנה ותן בחוב דבחוב תן הוי כזכי כדאמרי' בפ"ק דגיטין ע"ש וכ' ה' בית יהודה ח"מ סי' מ"א בא' ששלח מעות להוליך לבעל חובו וא"ל ליתן אותם ביד הערב וקודם שבאו ליד הערב תפסם ב"ח אחר אין תפיסתו כלום דקי"ל הולך כזכה אפי' לא א"ל הולך ליד המלוה ערב נמי דינו כמלוה ע"ש ועיין בתשובות מהרשד"ם בסי' שפ"א שכ' דערב שתפס אפי' חב לאחרי' קנה דכיון שאין ללוה נכסי לפרוע הרי הוא ב"ח ממש וא"כ הולך אותן לערב הוי כזכה אבל מ"ש הרב עוד ונלע"ד דאפי' לא שלחם לערב אלא לאדם אחר שיוליכ' למלוה הדין כן דאין ב"ח אחר יכול לתפוס דכיון דקי"ל הולך כזכי משע' שבאו המעות ליד השליח הו"ל כאלו הגיעו ליד המלוה עצמו דזכין לאדם שלא בפניו וכן הסכים מורי ע"ש צ"ע שהרי כ' בעה"ת שער כ"ח ח"ד וז"ל ראובן שאמר לשמעון מנה לי בידך תנהו ללוי שיזכה בו ליהודה ויהודה אינו במעמדם אך לוי וראובן ושמעון הם במעמד א' וזה נראה ממ"ש הרי"ף בההיא דקמא וכו' אנן יד עניים אנן וכו' נר' מדבריו שזכה יהודה בהמחאת לוי ומסתברא דהא סברא ליתא דלוי הא לא קני מידי כל זמן דלא אתי לידיה ובמה זכה יהודה אלא נראים הדברים כמ"ש ר' אפרים וכו' עש"ב א"כ כל שלא זכה השליח ולא באו לידו לא זכה המלוה והכא נמי לא זכה השליח השני שהמלוה יזכה מכחו (א"ה עכ"מ):
י"ג כתב בתשו' הגאונים בס' שערי צדק שער ה' סי' כ"ו וז"ל כך ראינו מן הדין שאם שליח זה ששגר ראובן ממון עמו של ב"ח שני הוא משמע שהגיע ממון לידו שיצא מידו של ראובן ועמד ברשות בעל חוב שני אנו למדים משליח שמביא גט שאע"פ שכת' ונתן ביד איתתא שויא שליח לקבולי לה גיטא משעת דמטי גט ליד שליח הוא דאיגרש' וכו' ואי שליח של ראובן הוא והעיד עליו שמעון באחריות שילך עד שיגיע ליד ב"ח שני אין יכול ב"ח א' להוציא מאותו שליח כלום ואי משום שטר שיש ביד ב"ח א' שטר זה אינו מועיל אלא שאם יש לו ראובן הלואה או פקדון ביד אחרים מוציא ב"ח א' מידם מדר"נ וכו' עכ"ל מבואר דס"ל דאם השליח של המלוה משעה שהגיע הממון ליד השליח עמד ברשות המלוה אבל אם הוא שליח של הלוה (א"ה עכ"מ):
י"ד דין ד' דוקא דנקיט ב"ח שטרא בידיה וכו' עיין בתשו' מהרש"ג בס' משפטים ישרים ס' ס"ב:
ט"ו דין ה' התופס לב"ח במקום שאינו חב לאחרי' קנה משמע אפי' לא עשאו שליח ועיין בהריב"ש סי' ק"ז שכ' דעת הרא"ה דדוק' כשעשאו שלי' בפי' לתפוס אבל אם א"ל גבה חובי אינו רשאי לתפוס וכבר הריטב"א בחי' בפ"ק דגיטין חלק על רבו דיכול לתפו' אפי' דלא עשאו שליח משום דזכין לאדם שלא בפניו וכו' וכן דעת רש"י שכ' בפ"ק דמציעא דלא אמרינן תופס לב"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה אלא דלא עשאו שליח אבל עשאו שליח קנה אלמא דבמקום שלא חב אפי' לא עשאו שליח קנה ואע"פ שאין דבריו נראים דודאי במקום שחב אפי' עשאו שליח לא קנה וכו' מ"מ למדנו שהוא סובר דבמקום שלא חב אפי' בלא עשאו שליח יכול לתפו' ע"ש הרי שכ' דהתופס במקום שחב אפי' עשאו שליח לא קנה במקום שלא חב אפי' בלא שליח קנה וכ"כ מהרש"ל בפ"ק דגיטין סי' כ"ו ע"ש וז"ל ה' חוקות הדיינים סי' קכ"ז אבל אם אינו חב לאחרים אם תפס במעות בשליחות המלוה דקונה ואינו יכול להוציאו מידו ויש מי שאומר דאפי' לא עשאו שליח אם קדם הוא ותפס בממון חבירו קנה ואי ק"ל כיון שלא עשאו שליח למה קנה וכו' וי"ל ודאם הלוה הוא אמוד והוא בטוח שאינו מאבד ממונו וכו' לומר לו א"א בע"ד שלי אבל אם רואה בו שהוא מאבד ממונו או שיורד מנכסיו או בשעת מיתה יכול לתפו' וכו' ע"ש מבואר דס"ל דאפי' הלוה מבזבז נכסיו או בשעת מיתה אינו יכול לתפוס בשביל חבירו בלא שליחות אפי' אינו חב לאחרים ויש מי שאומר ס"ל דאם הלוה מבזבז נכסיו או בשעת מיתה יכול לתפוס בשביל המלוה אפילו לא עשאו שליח אבל בלא"ה אין תפיסתו כלום וכ' הרי"ף מדין תקנה הוא כדי שלא יאבד המלוה מעותיו ומורי ה' כ' שהוא מדין משיב אבידה:
ט"ז התופס וכו' כ' הריטב"א בחי' לגיטין וז"ל ונ"ל דלא קנה אלא בזכיה גמורה וראיה מדאמרי' זרק טליתו עליה נפל לו עליה מעבירין אותה הימנו וא"א אמאי מעבירין אותה הימנו וא"ת מפני שהוא כעין חב לאחרים אטו התופס לעצמו במקום שחב לאחרי' מי איכא למימר דלא קנה ודאי קנה וכיון שכן אי לא בעי' זכיה גמורה ליקני משום דודאי מי שתפס לעצמו לא גרע מתופס לב"ח במקום שלא חב ואי לעצמו לא קנה כל שהוא זכה זכיה גמורה כל שכן אפי' תופס לאחרים במקום שלא חב שלא קנה ולפי מ"ש התופס שטר לב"ח לא קנה לא מיקנו בהגבאה וכו' ע"ש ונראה דאפי' המלו' עצמו שתפס שטרו (א"ה עכ"מ):
י"ץ דין ו' ואם מסרו וכולי מרן בב"י הביאה עיי"ש הרשב"א בפרק שור שנגח דאם רצה ב"ח או נפקד לפרוע מה שבידו למי שנושא בראובן אף ע"פ שלא תבעו בדין הרשות בידו וכן משמע מדברי הגהות מרדכי בסוף כתובות והביאו מרן הב"י בא"ה סי' ע' וכן נראה מדברי הראב"ד ע"ש וכן כתב במיוחסות סי' כ"ג עיין שם ועיין בספר פני משה חלק ב' סימן מ"ו שכתב דהיינו דוקא כשאין לו ללוה נכסים אחרים ודברי הרשב"א הובאו בש"מ לקמא ומשמע שם כן וכן כתב בהדיא ה' המאירי שם וז"ל אבל אם יש לו עוד נכסיו אין זה רשאי לפורעו ואף בית דין אינן מוציאין מידו וכו' ע"ש ומדברי בעל התרומות בשער נ' ח"ב סימן ג' וז"ל ויש לברר אם שיגר הלוה מעותיו למלוה ביד שליח והשליח אמר למלוה הנה הם בידי אך אחזיק בהם לעצמי מבני שאתה חייב לי אם המלוה מודה לו בחובו לשליח ולית ליה שאר נכסי דליגבי מיניה שליח חובו מהם והגיע ומן הלואתו בהא פשיטא שהדין עם השליח ואין כח ביד המלוה וכו' דמשלח אומר לו אלו הוו בידי לא הוה מפיק להו לנכסי מדר"נ דהא לית ליה נכסי אחריני הילכך פטור המשלח שהוא הלוה וכו' ע"ש משמע דוקא בשאין נכסים אחרים אבל אם יש נכסים אחרים חייב המשלח והרב עדות ביעקב סימן מ"ו דף ק"ט תמה דלא אמרו דאין מוציאין מזה ונותנים לזה אם יש נכסים אחרים אלא לטובתו של לוה שני מטעם דכל מה שיש ברשות אחרים הוי משועבד ואין נפרעין מנכסי' משועבדים בשיש ב"ח אבל אם הוא נותן מרצונו לא איכפת לן עיין שם: