אור ברסלב

ערך השולחן חושן משפט חלק ב· רבי יצחק טייב

סימן צג

סימן צב

א' דין א' השותפין וכו' ראובן נתן לשמעון ממון בתור' עסק ונתן שמעון מקצת מאותו ממון בתור' עיסקא ללוי יכול ראובן להשביע ללוי בטענת שמא ואין לוי יכול לומר לאו בע"ד דידי את תשו' הרי"ף הובאה בתשו' הרשב"א כ"י הרב כנה"ג ע"ש וז"ל בעל העיטור בדיני שתוף דף כ"ו ע"ג והיכא דראובן ושמעון נשתתפו ונטל אחד מהם מן הממון ונשתתף עם לוי הרי חבירו משביע ללוי ולמ"ל ליה לאו בע"ד דידי את וכל שכן אם נתן ראובן לשמעון בתורת עיסקא וכו' דא"ל ממונא דידי הוא ושליחות דידי עבד ואם שמעון השביע ללוי קיימ"ל שבועה לאחד שבועה למאה עכ"ל: ב' אחד מהשותפים שמת ויש עליו חובות שלוו לצורך השותפות וחובות שלוה המת לצורך עצמו כל מה שהוא בחזקת השותפים אפילו נמצא ברשות השותף המת הרי הוא בחזקת השותפין ולא בחזקת היורשי' לבדם אפילו הם קטנים ונוטלים השותפים חלקם מהם אבל חלק השותף המת הוא משועבד לכל בע"ח שלוו לצורך השותפי' ולחוב שלוה המת לצורך עצמו ולכתובת אשתו גם כן ואם יש לו יתומים קטנים וגדולים לא יגבה מהם שום ב"ח מחלק הקטני' אלא כתובת אשתו וחלק הגדולי' יגבו ממנו כל ב"ח בין אותם שלוו לצורך השותפות בין אותם שלוו לצורך עצמם ויגבו כפי דינם מרן בתשו' בס' אבקת רו' סימן קע"ג ע"ש:

ג' והאפטרו' שמינו אותו ב"ד וכו' הטור והרמ"ה כ' דמיירי נמי באפטרופוס שמינהו אבי יתומים דהא דאמרינן לא ישבע היינו דוקא היכא דליכ' הודאה במקצת אבל היכא דאיכא הודאה במקצת ישבע אבל מינוהו בית דין אפילו ליכא הודאה במקצת ישבע וכ' הפרישה דהרמ"ה לטעמיה דסבירא ליה דכל הני דקתני מתני' נשבעים בטענת שמא היינו דוקא בדאיכא כפירת ב' כסף והודאה בפרוטה והיינו דקתני סתמא השותפים וכו' והאפטרו' דוקא במודה במקצת ע"ש אבל בתשובות הרמ"ה סימן רמ"ו כתב וז"ל אם האפטרופוס זה מינהו אבי יתומים אינו נשבע על טענת שמא אלא על טענ' בריא ואם לא מינהו אבי יתומים נשבע אפילו על טענ' שמא וכו' מדברי המשנה אלו נשבעין שלא בטענה ומכללם האפטרופוס וכו' אבל על טענת בריא אפילו מינהו אבי יתומים ישבע אלא שאינו נשבע שבועת האפטרו' שהיא כעין דאורייתא וכו' וצריך אתה לידע כי השותפים והאפטרו' וכיוצא בהם אינם נשבעים על טענת שמא אלא בחושד אותם התובע ב' כסף וכו' וכופר הנתבע בכל מה שחשדו התובע אבל אם הודה במקצת אינו נשבע שבו' האפטרו' אלא אם היתה התביעה כדי שתהיה ערך הכפירה ממנו ב' כסף עכ"ל הרי דסביר"ל דכל הנשבעין בטענת שמא לא בעינן הודאה במקצת דאם חשדו שתי כסף ומשמע דמתני' מיירי באפטרו' שמינהו בית דין אבל מינהו אבי יתומים אינו נשבע אלא על טענת בריא שבועת היסת ולפי מ"ש הטור נראה דמיירי בכל האפטרו' בין במינהו אבי יתומים או מינהו בית דין אלא דאפטרופו' שמינהו בית דין אפילו כפר בכל צריך לישבע אבל מינהו אבי יתומים אין צריך לישבע בשמא אלא אם כן הודה במקצ' אבל אם כפר בכל אינו נשבע אלא על טענת בריא שבועת היסת:

ד' עד שיחשוד המשבי' וכו' פירש"י ב' כסף ופרוט' והוא כופר בב' כסף ומודה בפרוטה וכן כת' הרמ"ה וכן עיקר הטור וכן כתב הרשב"א בתשוב' ח"ב סימן ס"ב שכן נ"ל כדברי רש"י וכן כתב הסמ"ג עשין פ"ב ובעל העיטור דף כ"ו ע"ג ע"ש אבל הראב"ד בס' תמים דעים סימן רל"ז דף נ"א ע"ג כ' איכא מ"ד למדנו מדברי הרב דבעינן בשבועות שמא כפירה והודאה וכולי ולא מחוור וכו' אלמא לא בעינן הודאה עש"ב וכן כתב מהר"י ן' מיגש בחי' והוא שחושד אותו בעל הבית בסך שתי כסף והם כופרים בו ואומרים לא נטלתי לך כלום ע"ש וכבר כ' הרב ש"ך על הסמ"ע שכ' לדעת הרמ"ה דליתא דבהדיא כתב הטור בסימן ר"ץ ס"ד בשם הרמ"ה דאין צריך הודאה ע"ש וכן כתב הרמ"ה בתשובות סימן רמ"ו וז"ל וצריך אתה לדעת כי השותפים והאפטרו' אינם נשבעים על טענת שמא אלא בחושד אותם התובע שני כסף וכו' וכופר הנתבע בכל מה שחשדו התובע אבל אם הודה במקצת אינו נשבע שבועת האפטרו' אלא אם הית' התביעה כדי שתהיה הכפירה ממנה ב' כסף עכ"ל הרי בהדיא דלא בעינן הודאה אלא אם הודה במקצת צריך שתהיה התביעה בערך שתהיה הכפירה ב' כסף וכן דעת הרי"ף בתשובו' סימן ע"ח דלא בעינן הודאה ע"ש אבל ראיתי להראב"ד בס' תמים דעים סי' רל"ט דס"א ע"ב שכתב על הרי"ף בענין האפטרו' וכו' נ"ל דצריך שהיא בטענה שתי כסף והודאה שוה פרוטה או שיהא מקצת האפטרו' קיים בידו שהוא וכו' עכ"ל ועיין במהר"א ששון סימן קי"ד:

ה' דין ב' בהגה דאין אומרים מגו לפטור וכו' כן כתב מהר"י ן' מיגש בחי' לשבועות והביאו הראב"ד בספר תמים דעים סימן קצ"ה ע"ש וכן כתב הרמב"ם בפרק ב' מה' שכירות והסמ"ג עשין פ"ט וז"ל אחד המפקיד וכו' או שלא בעדים וכולי נשבע שבועת השומרים שאין אומרים מגו לאפטורי משבו' וכו' עי"ש והרמב"ן בחי' לשבועות דף מ"ב וז"ל פירש"י ולא חשבתו משיב אבידה לפוטרו על שלא כפר בכולו ומיהו משמע משיב אבידה פטור מדאורייתא וכו' ומכאן נלמוד שאפילו לפטור משבועה אמרינן מגו וכו' וי"ל הא דאמר רבא מפני מה אמרה תורה וכו' הק' למה אמרה תורה מ"מ ישבע ולא אמרה כן בכופר הכל וכולי וזה הפירוש לדעת יש מי שאומר שאין אומרים מגו לאפטורי משבו' וכו' ע"ש ועיין להראב"ד בספר תמים דעים סימן רל"ט דף ס"א שכתב דחכמים לא פטרו משיב אבידה אלא מפני תיקון העולם ולא מדאורייתא והרמב"ן בספר הזכות דנ"ד דחה דבריו וז"ל דכיון דסברי רבנן אבל בבנו מעיז ומעיז וכו' הוה ליה הפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה וכו' וכל שכן שלא התיר לעצמו לגמרי אלא עשה חסד והודה במקצת והשיב אבידה וכדרבא דאמר רבא מפני מה אמרה תורה מ"מ הטענה ישבע דאלמא דהיה לו לפוטרו ד"ת דאלמלא מטעם שפי' חזקה וכו' עש"ב ולפמ"ש ניח' דהוא סבירא ליה דמגו לאפטורי משבועה לא אמרי' כמו שכ' בשם מהר"י ן' מיגש אפילו משיב אבידה אינו פטו' מדאורייתא אלא מפני תיקון העולם והא דאמר רבא מ"מ אמרה תורה וכו' הק' למה אמרה תורה מ"מ ישבע ולא כופר בכל אבל קשה על הסמ"ג שכתב דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן ובעשין צ"ה כתב וז"ל מ"מ אמרה תורה וכו' פירו' הוה ליה לפוטרו במגו דכופר הכל או נילף מהכא דלא אמרינן מגו וכו' ע"ש והרב ב"ח בסי' רצ"ו תירץ דהיינו דוקא כשהטענות שוות כגון בשומר דבב' הטענות נפטר השומר לגמרי אבל במ"מ דמשיב אבידה הוא דאי בעי היה כופר הכל דלא היה מתחייב כלל ועכשיו הוא מ"מ ודאי דמסתברא לפוטרו משבועה במגו דכופר הכל ע"ש והיינו כדאמרינן גבי מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס דחכמים פוטרים משום דהוי משיב אבידה דבו הוא דאינו מעיז אבל בבנו מעיז ומעיז ואם כן מודה מקצת למאי דלא ס"ד חזקה דאין אדם מעיז הוי משיב אבידה ופטור משבועה וכן בשטר שכתוב בו סלעין ומלוה אומ' ד' ולוה אומר ג' פוטר ר"ע משום דהוי כמשיב אבידה שהיה יכול לטעון שנים כדאמרינן בפרק קמא דמציעא וס"ד התם דבאומר שנים צריך לישבע ואפילו הכי באומר ג' הוי כמשיב אבידה ע"ש ברש"י וכתבו הראשונים דלא הוי כשאר מודה מקצת דלא אמרינן מגו משום חזקה דאין אדם מעיז דהכא מעיז כיון שהשטר מסייעו עיין שם ואם כן למאי דלא ס"ד חזקה דאין אדם מעיז מ"מ הוי כמשיב אבידה וכן כתב בספר א"ז לכתובות דף ח"י בשם דלא אמרינן מגו לפטור משבועה אבל יש לפטריה משו' דמשיב אבידה הוא חזקה וכולי ואינו משיב אבידה שאינו יכול לכפור אפילו אם ירצה לכפור דאין אדם מעיז וכו' עיין שם מיהו לשון מהר"י ן' מיגש דהא שומרים דא"ל מגו לא מפטרי משבועה ומ"מ ועד אחד הא חזינן דא"ל מגו ואפילו הכי חייבם רחמנא שבועה וכו' הרי שכתב דמ"מ אית ליה מגו אלא דמגו לפטור משבועה לא אמרי' ונר' דסביר"ל דהא דאמרינן חזקה וכו' היינו דלא חשיב משי' אבידה לפוטרו משבועה דאין אדם מעיז פניו וכולי דהא מ"ל בריש בתרא אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא וקיימא לן קולא לנתבע ומהימן במגו והרב כנה"ג בדיני מגו אות תי"ו כתב דהיינו דוקא כשהטענה שטוען היא סותרת החזקה אבל טענת המגו אינה סותרת החזקה אבל אם טענת המגו סותרת החזקה לא אמרי' מגו במקו' חזקה ע"ש וכן כתב הרב יבין שמועה כלל תקנ"ט ע"ש וכבר הרב בספר גופי הלכות סימן שפ"ה כ' קצת סתיר' לזה מדברי הכריתות וכתב תירוץ אחר דחזקה דאין אדם פורע בתוך זמן גרועה היא דהא רבא סבירא ליה דפור' בתוך זמן אבל חזקה דאין אדם מעיז אלימתא וכה"ג כ' התוס' בכתובות דף פ"ט בד"ה לא וכו' ע"ש וכן מצאתי להרשב"א בתשובות ח"ג סימן ש"ע שכתב וז"ל ועוד וכי החזקות אחדות ע"כ יש חזקה חלומתא דאין מגו עומד כנגדה דמגו דמודה מקצת וכו' עיין שם הרי שכתב דלא אמרינן מגו במודה במקצת משום דחזקה דאין אדם מעיז אלימתא היא אבל מהר"י ן' מיגש אפשר דסביר"ל דאין חילוק בין חזקה לחזקה וכו' וכן משמע מדברי התוספו' בריש פרק האשה שלום דחזקה דאין אדם פורע בתו"ז גרועה ואדרבא שאין הוה כלל שהיה פורע בתוך זמן עיין שם ועוד דהא בפרק ח"ה גבי הנהו עיזי דאכלי חושלי דנהרדעי אמרינן יכול לטעון עד כדי דמיהן במגו שיכול לומר לקוחים הם בידי אלמא אמרינן מגו דהעזה וא"כ מודה מקצת אמאי אינו נאמן במגו אף על גב דחזקה אין אדם מעיז הא אמרינן דאפילו במגו דהעזה והרשב"א בתשובות ח"ב סימן רע"ג כתב משום דכל שבא להחזיק בדבר הידוע לחבירו אם אתה חושבו דשלא כדין בא להחזי' בו כיון דמעיז פניו בכך יעיז ויעיד בכל טענה עיין שם והרמב"ן והריב"ש והר"ן כתבו דדוקא לפוטרו משבועה לא אמרינן מגו דהעזה הביא דבריהם הש"ך בדיני מגו אות ו' עש"ב ובזה ניחא דאמרינן מגו במקום חזקה היינו דוק' לזכות בממון אבל לפטור משבועה לא אמרינן מגו במקו' חזקה אבל מהר"י ן' מיגש אפשר דסבירא דאין חי' דכיון דאמרינן מגו דהעזה לגבי ממון הוא הדין לגבי שבו' אלא ולא אמרינן מגו לפטור משבו' כלל וכי אמרי' חזק' דאין אדם מעיז היינו לענין דלא חשיב משיב אבידה בכך ואם כן ש"מ דלא אמרינן מגו לפטור משבועה דאם לא כן מאי מהני חזקה דאין אדם מעיז הא קי"ל דמגו דהעזה אמרינן אלא ודאי דלא אמרינן מגו לפטור משבועה כלל ושוב ראיתי בספר א"ז לבתרא דף קכ"ח וז"ל גבי המוצי' שט"ח על חבירו והלוה טען פרעתי מחצה והעדי' מעידי' שפרע כולו וכו' שכ' ר"י בעליו' וז"ל וכן הא דאמרי' בעלמ' חזקה אין אדם מעיז פניו וכו' הק' חזקה לא יעיז כדי יפטר משבו' ונוח לו שישבע ולא יעיז תדע דהנהו עיזי וכולי ומהכא שמעינן מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן מדאמרינן דאינו גובה בשטר אלא מחצה אף על פי שזה פסל את העדים אלמא איכא מגו ואפ"ה נשבע ע"ש:

ו' דאין אומרים מגו ליפטר משבועה וכו' (עיין לה' המחבר בכללי מגו מה שכתב עוד מדינים אלו):

ז' כ' בתשו' בשמים ראש סימן רפ"ד על אחד שנתן מעות לנער וב' עדים ראו מן החלון וזה טוען שנתנם לו להביאם לאחיו לפירעו' חובו והלה אומר שנתנם לו במתנה בפ' שבועת העדות וכולי אי דאמר מתנה נתת לי כי עדים רואים מאי הוי פי' הרי לא שמעו דבר וזה אומר אתה אמרת לי לשם מתנה אתה נותן מיהו ה"מ דאיכא אמתלא וסברא דאפשר שכן אבל אם אין ביניהם שום קורבא ואין דרכו של זה ליתן מתנה לנער שאין לו שייכות עמו ודאי לא מהימן כיון דליכא מגו עכ"ל ונר' דס"ל דדוקא אם טען שנתנו לו מתנה בפי' אבל אם נתנו לו סתם לא אמרינן לשם מתנה אלא לשם הלואה ובמקדש אחותו פליגי רב ושמואל רב ס"ל אדם יודע שאין קידושי' תופסי' באחותו וגמר ונתן לשם פקדון ושמואל ס"ל דגמר ונתן לשם מתנה וקי"ל כשמואל דהמעות מתנה כמ"ש ה' ש"ך בסימן שנ"ז סק"ז שכן דעת הרמב"ם ומרן סימן ן' עיין שם אבל במקדש נכרית קי"ל כרב דהמעות פקדון א"כ כי איכא אמתל' וסבר' שהיא מתנה נאמן כשמואל אבל אם אין ביניהם קורב' אינו נאמן לומר מתנה הם כיון דליכא מגו אבל הכא אפי' ליכא אמתל' וסבר' נאמן במגו דפרעתיך וכבר כתבתי בסימן נ"ח דמדברי הרמב"ם ומרן באה"ע סימן ן' דמשמע דמקדש אחותו לאו דוקא אחותו אלא בכל העריות המעות מתנה א"כ אין חי' בין נכרית לאחותו כמ"ש הרב נתיבות משפט והמש"ל בפ"ד מה' עבדים עיין שם ונראה דגם הרמב"ן והרא"ש שכ' בפ' ש"ה בהא דנאמן לומר מתנה משום דלא היה חייב לו תחילה כלום אבל הכא שחייב לו מעות ודאי לשם פירעון השטר נתנם וכ"נ דמתנה לא שכיחא ע"ש ה"ד אם היה חייב לזה שנתנם לו אבל אם היה חייב לאחר וטען שנתנם לזה להוליכם לב"ח וזה טען שנתנם לו במתנה נאמן דאדם עשוי ליתן מתנה אע"פ שהוא חייב לאחרים אבל אין דרך ליתן מתנה למי שהוא חייב לו ובודאי לשם פירעון נתנם לו:

ח' דין ג' אם מת הרי היורש משביע את שותף אביו כ"כ הרמב"ם בפ"ט מה' שלוחי' שכן ראוי לדון שהרי היורשי' משביעי' את האשה שנעשית אפטרפו' בחיי בעלה ע"ש וז"ל הרא"ש בפרק הכותב במתני' דהלכה מקבר בעלה וכולי ואם נעשית אפטרופ' היורשי' משביעי' אותה להבא ואין משביעי' אותה לשעבר פירש"י דקאי אהיכא שפטרה מן השבו' והק' חכמי פרובי' למה חזר ושנה אין משביעים אותה לשעבר הא תנא ליה רישא אין היורשי' משביעי' אותה על אפטרופ' שנעשת' בחיי בעלה ותי' הר"ש מרנבו' דקמ"ל דאפילו ע"י גלגול אין משביעי' אותה ואע"ג דתנן השותפי' וכולי שאני הכא דפטרה בפי' ורב האיי כת' דאיירי בשלא פטרה הבעל משבועה ואפ"ה אין היורשי' משביעי' אותה על אפטרו' שנעשית בחיי בעלה דכיון שלא השביעה הבעל בחייו מחל לה השבו' ופירש"י עיקר עכ"ל ואפשר דרבו' שהורו דאין היורש יכול להשביע שותפו של אביו בטענת שמא סובר כר' האי דמתני' איירי כשלא פטרה משבוע' ואפ"ה אין היורשים משביעי' אותה על אפטרו' שנעשי' בחיי בעלה וה"נ אין היורש משביע שותף אביו מה"ט דכיון שלא השביעו אביו בחייו מחל לו השבועה אבל הרמב"ם ס"ל כדעת רש"י והר"ש מרנבור' והרא"ש דמיירי בפטרה מן השבו' ואשמעי' דאין משביעי' אותה אפילו ע"י גלגו' אבל אם לא פטרה משבו' משבעי' אותה אפילו על אפטרו' שנעשי' בחיי בעלה וה"נ היורש משביע את השותף אביו וכ"כ רב סעדיא בס' שערי צדק שער ד' סי' י"ב ע"ש ובירושלמי נחלקו ר' יונה ור' יוסי דר' יוסי מוקי לה ארישא באומר שבו' אין לי עליך וכולי דלא פטרה מהיורשי' ואפ"ה אין יכול להשביעה על העבר אבל משביעי' אותה על העתיד ור"י מוקי לה באומ' אין לי ולא ליורשי אבל באין לי לבד יכולי' להשביעה אף על העבר א"כ אם לא פטרו משבוע' כלל ודאי דיכולי' היורשי' להשביעה אף על העבר ואם האמינו עליו לבד הרמב"ן והרשב"א פסקו כר"י והרא"ה והריב"ש פסקו כר' יונה כמ"ש בס' א"ז לכתובות עש"ב וכ"כ הרמ"ה בתשו' סימן רמ"ה בשותפי' שפטר את חבירו מכל שבוע' ומת וז"ל אם היה התובע להשביע את שמעו' שבוע' השותפי' בשביל שנשא ונתן בממון ראובן אינו יכול להשביעו על כך כי כבר פטר אותו מכל מיני שבועות וכו' וא"צ בזה לפוטרו מן היורשי' בפי' כי אין צריך בזה אלא במי שפי' במחילתו נדר ושבוע' אין לי עליך שיורה בדברו אין לי אבל ליורשי יש להם אבל מי שפטר שותפו מכל מיני שבועות סתם אינם יכולים יורשיו להשביעו וכו' ואם לא רצה להשביעו אלא בשביל שנשתמש בממון אחר שנפטר ראובן יכול להשביעו וכולי וכבר אמרה המשנה וכו' שאם פטר אותה מהיורשי' לא תועיל המחילה אלא במה שנשתמש בו בחייו אבל במה שנשתמש בו ליורשיו לא תועיל בו מחילתו הוא שאמר ואם נעשית אפטרו' יורשי' משביעי' אותה על העתיד לבא ואין משביעי' אותה לשעבר עכ"ל הרי דס"ל דיורש יכול להשביע את שותף אביו על העבר אפילו אביו פטרו ממנו מן השבו' ודוקא כשפטרו אף מיורשיו אין היורש יכול להשביע על העבר וכן קי"ל באה"ע סי' צ"ח וע"ש בהט"ז:

ט' אם מת היורש משביע וכו' כ' הכנה"ג בשם מהר"י גלאנטי ומהרא"ש דיכול המוחזק לומר קי"ל ע"ש וכ"כ מהרח"ש ח"א סימן פ' וה' פמ"א סימן ל"ח וכ"כ מהראד"ב בס' לחם רב בסי' ע"ש ואנו אין לנו אלא פסק הרמב"ם ומרן וכ"נ דעת הרשב"א בתשו' ח"ב סי' ס"ב עיין שם וה' חוקות הדיינים סי' צ"א ועמ"ש בסי' ע"ה דין כ"א:

יו"ד כ' מהרח"ש ח"א סימן פ' דהא דנשבעי' שבועת השותפי' דוקא אם טוען ברי שהיה שותפו אבל הכא שהיתומי' והאפטרופ' אינם יודעי' רק ע"פ דברי ש"מ ואפילו באומר מנה לי בידך ואינו טוען ברי רק ע"פ עד אחד איכא דס"ל דאין מחייבי' אותו לישב' וגם למ"ד דמחייבי' אותו לישב' דוקא שהעד לפנינו וכו' עיין שם ונראה דאפילו היורשים שטענו מנה לאבא בידך ע"פ ע"א למ"ד דאין ע"א מחייבו שבוע' בטענו שמא ה"ה היורשי' כמ"ש הטור סימן ע'"ה אע"ג דגבי נתבע יש חי' בינו ליורשיו וכולי לענין תובע אין חי' דכמו שאין נשבעי' על טענת ספק של תובע כך אין נשבעי' על טענת ספק של יורשיו וכולי ע"ש וא"כ ה"נ כמו שהתוב' אינו יכול להשביע בשמא ע"פ ע"א ה"ה היורשי' אבל למאי דקיי"ל דיכול התובע להשביע בטענת שמא ע"פ ע"א כ"ש היורשי' אך יש להסתפק שהרי כ' מרן הב"י סימן קט"ו דהא דתנן ע"א מעידה שהיא פרועה לא תפר' אלא בשבועה ה"ד שהבעל טוען ברי ולא בשמא עיי"ש וכבר כתבתי בסימן פ"ד דס"ל דע"א מחייבו שבו' בשמא דוקא שבו' דאורייתא אבל בשבועה דרבנן כיון דמן הדין נוטל בלא שבועה לא החמירו עליו חכמים נשבע אלא כשטוענו הלה ברי עיין שם אבל בתשו' הרשב"א מבוא' דע"א דמעיד שהוא פרוע מחייבו שבועה אפילו בטענת שמא וכ' המש"ל פ"ו מה' שאלה משום דשבועת המשנה באה על הספק כמו שבועת השותפי' עש"ב:

י"א דין ד' הגה ויש חולקים בזה וכו' היינו במקבל עיסקא וה"ה כל שנותן לו שכר ידוע ודוקא כשנוטל שכר טרחו משלם אבל חם התנה ליקח שכר דינר על טרחו עדיין מורה התירה לעצמו וצריך לישבע הרדב"ז סימן ר"ב והביאו הכנה"ג הגב"י אות ג' עיין שם ובתשו' מהר"ם הארוכות סימן של"ה כתב וז"ל אבל עיסקא פקדון גמור וצריך שכר ידוע והו"ל כשכיר יום וכו' ואע"ג דהקילו בשכרן כגון טובל בציר מה בכך וכולי אבל שכיר ידוע ושם ש"ש עליה והו"ל לשנות במשנה אלו נשבעין שלא בטענה השותפי' וש"ש וכ"כ בתשו' ר"ת במרדכי עיי"ש מבואר דכל שהוא שכיר ידוע כמו טובל בציר לא מורי התירה וצריך לישבע:

י"ב דין ה' אבל אם הא' נו"ן וכו' והשני לא נתעסק וכו' ואם טען שגם הוא נתעסק והלה כופר אינו יכול להשביעו ויכול לומר השבע לי שאני נתעסקתי ואני השבע שלא נשאר עלי כלום וכל זמן ששמעון אינו נשבע שבו' זו אינו יכול להשביע את ראובן שבועת השותפין מהר"ם בתשו' הארוכות סימן תקל"ט עיין שם:

י"ג דין ו' חלוק השותפין וכולי דכיון שחלקו ושתקו מחלו השבו' אבל היתומים לאו בני מחילה נינהו והאפטרו' שמחל לא מהני מחילתו נגד היתומים מהרח"ש בתשו' סימן פ':

י"ד חלקו השותפין וכו' ראובן קבל פקדון משמעון ומכרו לו ונתן לו דמיו ותבעו שמעון שישבע לו אם כשנתן לו ראובן דמי הפקדון קבל אותם שמעון ולא זכר לו ענין השבו' אינו יכול להשביעו אח"ך לפי שהוא כמו השותפים שחלקו ואם בעת שקבל אותם ממנו זכר לו ענין השבו' ותבעו שישבע לו יכול הוא להשביעו על מה שהוא חושד אותו שגזלו מהר"י בן מיגש בתשובות סימן קע"א עיי"ש:

ט"ו ונתגרש' וכו' כ"כ הטור כ' רב אלפס ה"ה לאינך אם נסתלקו כבר וכו' וכ"כ הרמב"ם חלקו השותפין והאריסין ונתגרשה האשה וכו' והרמ"ה כ' מדנקט חלקו השותפים והאריסי' וכו' משמע דוקא באלו אבל באחרים אפילו חלקו נמי וטעמא וכו' ע"ש משמע דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דכל הנך אם נסתלקו כבר א"ץ לישב' ולאו דוקא נתגרשה האשה וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"ב סי' ס"ב וז"ל ואפי' היה הבעל קיים וטען עליה ברי שעשאה אפוטרו' והיא אומרת לא אין הבעל נאמן להטעינה בכך שבו' בשמא וכ"ש היורשים שהם באים בתורת ספק ועוד שאפי' היא מודה או שיש עדים שנעשי' אפוטרו' אם היא טוענת החזרתי או נסתלקתי מן האפטרו' אינו יכול להשבי' שלא אמרו באותן ה' שמחייבים אותם שבו' על טענת שמא אלא כשלא חלקו אבל בחלקו לא וכו' ע"ש הרי טענה החזרתי או נסתלקתי מן האפטרו' אינו יכול להשבי' בשמא וכ"כ הריטב"א בחי' לשבועות דה"ה להנך ויש שפי' שאפילו על טענת ברי אינו יכול דא"כ כשנתגלגלת לו שבו' ממ"א למה משביעו והא מחל לו והנכון כמ"ש דדוק' בטענ' שמא אינו יכול להשביעו וכ"כ ה' חוקות הדיינים סי' צ"א ע"א והרדב"ז בתשו' ח"ב סי' קי"ו כ' על ראובן שהפקיד אצל שמעון פקדון ואבד ולא רצה שמעון לישב' והביא דמי הפקדון וראובן אמר ליה איני רוצה שתפסיד על ידי והחזיר לו מה שנתן לו וכו' כבר השיב הרמב"ם דממון לא היה חייב אלא שבועת השומרים ועתה כיון שהביא הפקדון והחזירו לו ונפרדו חזרו דינם כדין חלקו השותפין ואין עליו אלא חרם סתם שאבד הפקדון ולא פשע בו וק"ל דבשלמא שבו' השותפי' עיקרה דרבנן ובאה על הספק אבל שבו' השומרים מן התורה היא והיא על הודאה ואפילו נפרדו היה ראוי להשביעו ואי מתורת מחילה אתי עלה א"כ אפי' חרם לא צריך וי"ל דכי היכי דשותפין שחלקו ולא השביעו זה את זה סתמא דמילתא דמחל זה לזה השבו' ה"נ כיון שנתן לו דמי הפקדון והחזירו סתמא דמילתא מחל לו השבו' שהיה חייב לו בין שתהיה דאוריית' ומן הודאי ולהפיס דעתו של בעל הפקדון אמר שיטילו חרם סתם דאם נמצא הפקדון או פשע בו הוי מחילה בטעות עיי"ש וזה כי"מ שכתב הריטב"א דאפילו על טענת ברי אינו יכול להשבי' דכיון שחלקו ולא תבעו כלום מחלו וא"כ ה"ה בשבו' דאורייתא ועיין בהש"ך סי' ע"ב וסי' צ"ב שכ' דשבו' השומרים אינה אלא בטוען בעל החפץ שמא אבל טען בריא אינו חייב שבועה דחזקה אין אדם מעיז וכולי ואם כן הרמב"ם לא אמר אלא בטוען (א"ה עכ"מ):

ט"ז או מעות שמכר לו בהם וכולי עיין בתשובות מהר"י ן' מיגש סימן קע"א:

י"ז דין ז' יש מי שאומר כו' הטור בשם בעל העיטור וכן כתב הרא"ש בפרק הכותב גבי הלכ' מקבר בעלה וכו' בשם הר"ש מרנבונא לפי' רש"י והסכי' כן דאפילו על ידי גלגול אין משביעין אותה ואף על גב דתנן השותפים וכו' נתחייב לו שבועה ממ"א מגלגלין עליו את הכל שאני הכא דפטרה בפי' עיין שם אבל הרמב"ן בשם הגאונים והנ"י בפרק הכותב סבירא להו דנאמנות סתם אינו פוטרו מגלגול שבועה וכן כתב הרשב"ץ בתשו' סימן קנ"ה דהפוטר חבירו משבועה ונתחייב לו שבו' על טענה אחרת יכול להשביעו על טענה שפטרו ע"י גלגול כדמוכח בתוספות דפרק הכותב ע"ש מיהו כיון דאיכא פלוגתא בחיוב שבועה והנתבע מוחזק ודאי דאין משביעין אותו מספק דהמוציא מחבירו עליו הראיה כמ"ש התוס' בשבועות דף מ"א בד"ה מאן וכו' והרא"ש בפר' הכותב והטור באה"ע סימן צ"ו דלא עבדינן עובדא לחייב שבו' עיי"ש וכ"ש הכא דרש"י והר"ש מרנבונא והרא"ש ובעל העיטור והטור סבירא להו הכי וכן פסק מרן באה"ע סי' צ"ח ע"ש וכן הסכים הרב פנים מאירות ח"ב סי' קל"ז וכתב שם דגם הרמב"ן והנ"י לא פליגי אלא בנאמנות שפטרו בתחילה אבל אם פטרו אחר התביעה לכ"ע אין מגלגלין והביא ראיה מדאמרינן בשבועות דף מ"ח לוה הימנו ערב שביעית ולמוצאי שביעית נעשה שותף אין מגלגלין אלמא כיון דשביעית משמטת החוב והשבועה שוב אין מגלגלין עיין שם:

ח"י דין ח' חלקו השותפים ונשאר להם חובות אצל אחרים וכולי והוא הדין אם לא נשאר בשותפות רק מה שהם חייבי' לאחרים הרב כנה"ג בסי' קע"ו אות קס"ח עיין שם:

י"ט וכן אם נשאר לא' מהם וכו' עיין בתשובות רבי' האיי בספר שערי צדק שער ה' סימן ז':

כ' דין ט' לפי שאין משביעין היסת וכולי מסתברא דכ"ש שבועת התורה כגון עד אחד וכו' מהרח"ש ח"א סימן פ':

כ"א דין יו"ד נשבע היסת וכולי עיין בתשובות מהריט"ץ סימן רכ"ב: כ"ב או שכבר חלקו וכו' ונראה לי דאם הנתבע לא ידע לטעון כן וטען חלקנו וסבר שצריך לישב' על דבריו או ישלם מכל מקום הב"ד פוסקים לו שאין צריך לישבע כלל על אותה תביעה מהרש"ל בפי' להסמ"ג עיין שם: כ"ג דין י"ב שותף שטען על חבירו שכך היה התנאי וכו' ר"ל שהוא טוען לא אתן לך דבר לפי שכך היה התנאי וכפי התנאי אני פטור והלה אומ' לא היה התנאי ותובעו שיתן לו מה שחייב לו וכן עד"ז כל החלוקות מהריט"ץ סימן קמ"ט ע"ש'

כ"ד דין י"ג א"א שישבע ראובן וכו' וישלם שמעון מביתו וכו' דוקא בזה שלא נשתתפו רק באלו המעות שלא היה בדעת שמעון שישבע ראובן ויטול מה שבביתו אבל אם נשתתפו בשל בני אדם וכל מה שיפסידו הרי הוא לשותפות ישבע שכך הפסיד וישלם שמעון חלקו הרדב"ז בתשו' סימן ק"ב וכן הסכים הרב שב יעקב סימן ז' עיין שם באורך ב"ה

כ"ה דין י"ד ואמר שמעון נפרעתי והחזרתי וכולי ואם הוא מלוה על פה נראה פשוט דנאמן בשבועת היסת וכת' הרדב"ז ח"ב סימן רפ"ב על ראובן ושמעון שהם שותפין ויש להם ביד לוי מנה וכשבאו לחשבון הסכימו שאותו מנה שיש ביד לוי יהיה מחלק ראו' ושוב הלך שמעון וגבה אותו מנה מלוי וטען שהחזירו לראו' פסק דאם אין שם עדים שלקח שמעון המנה מלוי נאמן לומר החזרתי לך במגו דלא לקחתי אבל אם יש עדים שלקחו דליכא מגו אינו נאמן לומר החזרתי ואף על גב דקיימא לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך להחזירו בעדים הכא לא בהלואה בא המנה בידו אלא בתורת גזילה או שאלה שלא מדעת הבעלים דהוי כגזילה והגוזל בעדי' אם צריך להחזיר בעדי' הוי פלוגת' דרבוות' ודעת הרמב"ם נראה דצריך להחזיר לו בעדים והכי מסתברא וכו' ע"ש ונראה דאם אין שם עדים שלקח המנה מלוי ודאי נאמן לומר פרעתי במגו דלא לקחתי מלוי ואף על גב דהוי מגו מממון של זה לממון של זה וכי האי גוונא כתבו הטור ומרן בסימן קכ"ו סי"ג דנאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי' וכתב הש"ך שם דכה"ג הוי מגו גמור כדאיתא בפ' הא"מ ע"ש אבל בתשו' נודע ביהודה סימן י"ט דחה דברי ה' ש"ך והסכים עם מהרימ"ט וכן הרב פמ"א סימן ע"ד הסכים עם מהרימ"ט דלא דמי דשאני גבי עדים אינו אלא לסלק הנגיעה אבל בטענה דלא מהניא מצד עצמה אלא במגו לא אמרינן מגו מממון של זה לממון של זה עיין שם באורך וכן כתב הרב החי' בשי' קידושין ע"ש ואם כן הכא נמי אפילו ליכא עדים שלקח המנה מלוי אינו נאמן לומר פרעתי למלוה במגו דלא לקחתי מלוי דהוי מגו מממון של זה לממון של זה ומתשוב' מהר"ם סימן י"ג והובאה בתשובו' דשייכי לס' נזיקין סימן י"ב שכתב וז"ל אם אין עדים היודעים שהחוב לא היה פרוע דאז נאמן הוא לומר אתה א"ל לפוטרם במגו דאי בעי אמ' לא פטרתי אותם וכו' ע"ש נראה לכאורה דאמרינן מגו מממון זה לממון אחר מיהו אנן קיימא לן כדעת רוב הפוסקים דהגוזל את חבירו בעדים אין צריך להחזירו בעדי' כמו שפסק מרן והסמ"ע והש"ך בסוף סימן שס"ז עש ואם כן אפילו ליכא שלקחו מלוי דליכא מגו נאמן לומר החזרתי למלוה:

תוכן העניינים

ערך השולחן חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה