אור ברסלב

ערך השולחן חושן משפט חלק ב· רבי יצחק טייב

סימן צב

סימן צא

א' דין א' ואם אמר התובע אקבל שבועתו אין שומעין לו כ"כ הרמב"ם בפ"ב מה' טוען ומהר"י ן' מיגש בתשו' סימן ק"ע וז"ל ואם היה הנתבע פסול והתובע אמר אקבל וכולי אין מניחין אותו אלא אם היתה שבועת התורה תחזור לתובע וישבע ויטול מה שטען עליו ואם היתה היסת התובע יפסיד ממונו ולא ישביע אותו וכולי וכ"ש שבועה שנתחייב בה מצד ההפוך שאינו יכול להפכה עליו אם היה פסול אלא אומרי' לכשר שנתחייב לישב' השבע והפטר וכו' ואם נמנע מזה ינדו אותו עד דצאית לדינא עכ"ל והמרדכי בפ' שבועת הדייני' כ' שכן כ' ראב"ן והמיי"י וכ"נ לראבי"ה ולרבי' ברוך אבל רשב"ט פלוג וכולי עיין שם וראיתי בס' ראב"ן ד' צ"ב ע"ב שכ' וז"ל ונ"ל דחשוד על השבו' חלוק ב' פנים הא' מועיל בשבו' והב' משחק בקוביא וכולי מועיל בשבו' ל"ד למקבל פסול לעדות לא מעל בעדות להעיד שקר וכו' אלא גזלן וכיוצא בו דעוברין על דברי תורה משום חימוד ממון מיירי דאמרי' כיון דמחמדי ממון וכו' הילכך כי הימנוה הימנוה אבל מועיל בשבו' שכבר מעל אע"ג דהימנוה לא מהימן הוא אבל משחק בקוביא ומלו' ברבית והדומה להם שלא מעלו עדין בשבועה נ"ל דדמי לקבלת פסול לעדות דאי הימנוה הימניה ומשבעי' ליה שבו' הנהוגה בזה"ז שאינה חמורה כ"כ ליענש עליה כל העולם אבל שבוע' שהיתה נוהגת בימי חכמים שהיתה חמורה שנפרעי' ממנו ומכל העולם נ"ל אין משביעי' אותו אפי' כי הימנוה דלא ליענשו עליה עכ"ל הרי דראב"ן ס"ל דגזלן וכל הפסול בעבירה אם האמינו התובע משביעי' אותה שבו' קלה אבל מדברי ראב"ן עצמו ד' קי"ז משמע בהדיא דאפי' גזלן שהאמינו אין משביעי' אותו ע"ש וכן משמע מדברי הרמב"ם בפ"ב מה' טוען והטור דכל הפסול אין משביעין אפי' משבועת היסת מדכ' וכן הפסול לעדות וכולי וכ"מ מתשו' מהר"י ן' מיגש וכ"כ בהדיא ה' חוקות הדיינים סי' ס"ו ע"ש

ב'

על ראובן שתבע את שמעון שגנב לו סך מה על פה עד אחד שהעיד כן אבל הוא טוען שמא על פה העד דקיימא לן בסימן ע"ה דמחייבו שבו' דאורי' ובאו שני עדים שנשבע להם לשקר בב"ד על תביעתם הטור בסימן ל"ד סל"ח כתב בשם הר' יקר הנשב' להכחי' העד ואותו שנשבע לו מצטרפין להעיד עליו לפוסלו דלא חשיב נוגע בדבר שכבר נשבע לו ונפטר ממנו וכן כת' הרא"ש והמרדכי בשמו בפ' זה בורר גבי בר בניחוש וכו' וכתב עוד המרדכי שם גבי חד אמר לדידי אוזיף ברבית' וחד אמר לדידי גנב וכולי מכאן פ' ר' יקר מי שתבעו שנים לדין בין בבת אחת בין בזה אחר זה ונשבע להם דיכולים להעיד ולפוסלו וכן פסק רבינו ברוך ע"ש ונרא' משום דנוגע בדבר לא בעי' תחלתו וסופו בכשרות ויכול להסתלק ולהעיד כמבואר בסימן ל"ז ע"ש ואם כן אע"ג דבשעת ראית השבועה היה נוגע אחר שנסתלק כשר להעיד והגמי"י שם כתב דרבינו ברוך סובר דנוגע פסול ונראים דבריו להרמ"ה ע"ש וכן הסכים הרמ"ה בפרק ח"ה סי' ק"ל וסימן קל"ד דלא מהני סילוק והא דשותף שנסתלק מעיד כתב הרמ"ה שם דמיירי כגון שקנו קרקע בשותפו' מאדם אחד ויצא מערער שהוא שלו דיכול זה אחר שיסתל' להעיד שהוא של מוכר דבשעת ידיעה אין לו זכות להעי' והשתא נמי בשעת הגדה כיון שנסתלק לאו נוגע הוא והוי תחלתו וסופו בכשרות אף על פי שהיה פסול בנתים אבל היכא דהוי תחלתו בפסלות אף על פי שסופו בכשרות פסול עש"ב ואם כן הכא נמי כיון דבשעת ראיה שנשבע לשקר פסול להעיד עליו אחר כך ועיין בתשוב' הרשב"א המיוחסות סימן ק"ט דהרמ"ה סבירא ליה דלא אמרו אלא בא' בע"ד ועד אחד דמצטרפי והרשב"א דחה דאין חי' דה"ה ב' בע"ד עיין שם ואפשר דהרמ"ה לטעמיה אזיל דסבירא ליה דלא מהני סילוק וקצת תימא על רבי' ברוך שפסק כאן דב' בע"ד שנשבע להם יכולים להעיד לפוסלו והגמ"י כתב דרבינו ברוך סובר דנוגע פסול ונראין דבריו להרמ"ה ע"ש אבל בתשו' בשמים ראש סימן רל"ד תמה דאם כן בטלה שבועת עד אחד ומי ישבע ויפסל אחר כך וכו' ועוד דנוגעים היו בשעת ראיית השבו' ואף על גב דמסתלקי האי סילוק בע"כ הוא וכולי אלא שאני חומר שאפילו העד אינו מצטרף להעיד נגדו לענין פיסול השבו' שאם יבא היום עד ויאמר נגדו נשבע לשקר ויבא עד אחר ויאמר גם כן נגדו נשבע לשקר אין כאן צירוף שהרי אמרה תורה בשבועה נאמן נגד העד וכולי ואפשר לבוא נמי עליו מטעם נגיעה דהרי כשצריך ביאה שנית להעיד בב"ד כבר הוכחש מפי זה ולדברי זה הבע"ד מאותו העמיד עליו הוא פסול לעדות שנעשה עד שקר ועוד וכו' ובזה צריך אני להתלמד עדין וכו' אבל העד עם בע"ד שיצטרפו על אותו מעשה לפוסלו ודאי דאינו כלום כיון שכבר דנו על הענין אינו חוזר וניעור וההיא דבר בניתוש לא אתו מעיקר אממונא כלל רק לפוסלו וזה תחלת עדותו עכ"ל הרי דס"ל העד ובע"ד ודאי דאינו מצטרפי דנוגע בשעת ראיית השבועה וסילוק בע"כ לא מהני וגם כן ב' עדים שנשבע להכחיש דעתו נוטה דלא מצטרפי אלא שכ' דצריך תלמוד עדין גם הרשב"א בתשובות המיוחסות סימן ק"ט והביאו הריב"ש סימן של"ט כתב ולא עוד אלא אפי' גזל לראובן בע"א ונשבע להכחישו ונפטר וכן גזל לשמ' בעד אחד ונשבע ונפטר אין עדות של ראובן ועדות של שמ' נאמנים לפוסלו והביא ראיות עיי"ש ורש"ל בפרק הגוזל סימן מ"ו הסכים דהבעלים אין נאמנים לפוסלו ואף להצטרף עם אחר מן השוק שמעיד עליו שפסול לשבו' אבל העד שנשבע נגדו מצטרף עם אחר להוציא ממון וכ"ש לפוסלו משבועה ואם נשבע ג"כ נגד עד אחר אז מצטרף לפוסלו אחר כך ולא יוכל להשבע פעם ג' נגד העד את שום שבועה ע"ש ונראה דסביר"ל דעד אחד שנשבע להכחישו מצטרף עם עד אחר שנשבע גם כן להכחישו לפוסלו שלא יוכל לישב' נגד עד אחד בממון אחר ומתוך שאינו יכול לישב' משלם ומוציאין ממון ממנו והב"ח שכתב בשמו דמצטרפי לפוסלו לשבועה אבל לא להוציא ממון וכו' לא דק דודאי כיון שפסול לשבועה לממון אחר ממילא מוציאין ממון ממנו דמתוך שאינו יכול לישבע משלם והב"ח כתב דנר' עיק' כדעת הרשב"א שהסכים עמו הריב"ש עיי"ש נמצא הדין דעת ר' יקר ור' ברוך והרא"ש והמרדכי והטור סבירא להו דאפילו ב' בע"ד נאמנים לפוסלו וכתב הרב כנה"ג הגב"י אות צ"ו דלא פי' ר' יקר אם ב' עדים מצטרפין ונראה מכח הסברא דמצטרפי ע"ש וכן נראה פשוט דאם התובע טוען שמא על פה עד אחד דקיימא לן בסי' ע"ה סכ"ג דחייב הנתבע שבועה דאורייתא ונשבע להכחיש העד ותבעו אחר כך גם כן שמא על פה עד אחר ונשבע להכחיש דודאי שני העדים שנשבע נגדם מצטרפי לפוסלו דאפילו ב' בע"ד שנשבע להם מצטרפי לפוסלו וכ"ש ב' עדי' אבל הרשב"א ודעימיה והריב"ש ותשו' בשמי' ראש ורש"ל והב"ח דע"א ובעל הדין אין מצטרפי' לפוסלו וכ"ש שני בעלי הדין ומרן בש"ע בסימן ל"ד סכ"ז כ' י"א שנשבע להכחיש העד ואותו שנשב' לו מצטרפי להעיד עליו לפוסלו הגה וה"ה אם נשב' לשניהם וכולי ויש חולקים וכו' וכ' הסמ"ע ויש חולקין ר"ל דאין העד ובעל דין מצטרפי וכו' והכנה"ג הגב"י אות צ"ו כ' על הסמ"ע ולע"ד אין נר' כן דא"כ הי"ל להרמ"א אחר מ"ש רבי' המחבר י"א וכו' לכתוב ויש חולקי' וכ"ש אם נשב' לשנים לכן נ"ל דלא כ' רמ"א ויש חולקי' אלא אמ"ש הוא דה"ה אם נשבע לשנים וכולי ויש חולקים ר"ל וראוי לחוש לדבריהם אבל סברא קמא בחד בעל דבר וע"א דמצטרפי אע"פ שיש חולקים לא חש להגיה סברתם לפי שהיא בטלה נגד כל הנך רבוותא ר' יקר והרא"ש והמרדכי וכולי ע"ש וליתא דהרי סיים רמ"א ואפילו היו ב' בע"ד ולכל א' ע"א אין מצטרפי וכולי א"כ אפילו ב' עדים אין מצטרפי לסברא זו וכ"ש בע"ד וע"א אלא העיקר כפי' הסמ"ע ויש חולקי' ר"ל דאין בע"ד וע"א מצטרפי וכ"ש ב' בע"ד והוסיף אפי' ב' עדים שנשב' להכחיש אין נאמנים מיהו קצת נר' דגם הסמ"ע הבין דהאי ויש חולקים הכל דברי הג"ה אבל הש"ע סתם דברי י"א שנשב' להכחיש העד הוא ובע"ד מצטרפי לבד כמ"ש הכנה"ג דאי ויש חולקי' לשון הש"ל פשיטא דר"ל דאין העד ובע"ד מצטרפי דהא לא הזכיר ב' בע"ד דמצטרפי אבל הגי' בכל הדפוסים ויש חולקים בכתב ישר וכ"כ מהריק"ש בספר ערך לחם סכ"ז עליו לפוסלו וכולי משנשב' והלאה כשהעידו עליו בב"ד בסוף ויש חולקים וכולי עי' בי"ד סימן רכ"ח ועי' במהרשד"ם סימן קנ"ה עיין שם הרי שכ' על הש"ע ויש חולקי' ועי' במהרשד"ם סימן קצ"ה ואפילו נאמר שהש"ע לא כתב רק י"א שהנשב' להכחיש העד מצטרפי הוא ובע"ד לפוסלו נר' מדכ' י"א וכולי נר' שיש חולקי' דאין דרך מרן לכתוב ס' הנז' בדברי כמה פוסקים בלשון י"א אלא לומר שיש חולקי' ויש לחוש לב' הסברות ועיין בתשו' הרשב"א ח"ה סימן קנ"ו שכ' מ"ש בשנים שהעידו בא' שהלוה להם ברבית אין פוסלין אותו על פיהם דדוקא הוא ואחר מצטרפי אבל אם אין אחר מצטרף עמהם אין פוסלין אותו על פיהם לא כן הדבר בעיני וכולי עש"ב ומ"מ בשני בע"ד או עד ובע"ד פלוגתא דרבוותא היא וכבר כתב מהרשד"ם סימן קצ"ה מאחר דאיכא פלוגתא הממע"ה ואין הנחשד יכול להוציא מאחר בשבועתו ולא אחר יכול להוציא ממנו ע"ש כ' הכנה"ג שם שכן הפסק המחוור דבממון כל דאיכא פלוגתא הממע"ה ובאיסורא לחומרא עיין שם וכן הוכיח ה' עדות ביעקב סימן י"ח דבספ' הוי בחזקת כשר עש"ב וכה"ג כתב מהרשד"ם סימן קפ"ה בעבר על שבו' בטוי דהוי פלוגתא והממע"ה ואפילו איכא אומדנא אין מוציאין ממון ומהר"ם מלובלין סימן נ"ח דראוי לומר דמוקי' גברא אחזקתיה ושלא להוציאו מחזקת כשרות ודומה לזה כ' הרשב"א בתשו' על א' שהיו מעידים עליו שהוא חשוד על השבו' מפני שהיה חייב מנה בשטר לזמן קצוב ועבר על שבו' וכולי והשיב בס"ד אבל מ"מ לעיקר הדין על שלא קיים שבועתו לפרוע בזמנו מחלוקת גדולי המורים שי"א שאינו נעשה חשוד אלא שבשעה שנשב' יצאתה שבו' מפיו לשקר עכ"ל הרי מבואר בהדיא שדעתו שלא לפסול אדם ע"י שבו' כזו כיון שיש מן הגדולים שנמשכו אחר רש"י ע"ש ותשו' הרשב"א הביאה הב"י בסימן ל"ד מחו' ל"ג בקיצור והיא בתשו' הרשב"א ח"ג סימן צ"ד וסיים שם דכל שיש בדבר ספק אין פוסלים בני אדם מספק וכן לא יוציא ממון מחזקתו מספק דלא נדון אותו כחשוד על השבועה ושכנגדו נשב' ונוטל וכו' דלפיר"ת נדון כחשוד על השבו' ושכנגדו נשב' ונוטל אבל אם יעמוד ב"ד וידון כר"ת אין בנו כח למחות וכו' ע"ש הרי שכ' דכל שיש ספק ופלוגתא אם נעשה חשוד או לא לא נפסול אותו ולא נוציא ממון מספק אבל ב"ד שדנו כר"ת אין בנו כח למחות בידו ונר' דהא דאם דנו כר"ת דהוי חשוד אין מוחין בידו אם כבר הוציא ממון כדאמרי' בפ' כל הנשבעי' ופסקה הרמב"ם בפי"ז מה' מלוה והטור ומרן בסימן ק"ח מת הלוה תחלה ואח"ך מת מלוה אין יורש מלוה נוטל מיורשי לוה כלום ואם עבר הדיין והשביע יורשי מלוה וגבו את חובם אין מוציאין מידם ע"ש א"כ ה"נ בכל ספק דפלוגת' אם עבר הדיין והוציא ממון כא' מהם דינו דין אבל אם עדין לא הוציא ממון אפי' כ' פס' דין צריכין לחזור וכ"כ הרא"ש בפ' אד"מ והביאו הטור בסימן כ"ה ס"ה דאם נחלקו ב' גדולי' בפסק הלכה לא יאמר הדיין אפסוק כאיזה מהם שארצ' ואם עשה כן זהו דין שקר אלא אם הוא חכם גדול וגמי' וסביר ויודע להכריע כדבר הא' בראיות ברורות הרשות בידו וכו' ואי לאו בר הכי הוא לא יוציא ממון מספק דכל היכא דאיכא ספיקא דדינא אין מוציאין ממון מיד המוחז' ואם לא ידע הפס"ד במחלוקת הגדולים ואחר כך נודע לו דאינו בר הכי שיכול להכריע אם נראים כדברי הא' לרו' החכמים והוא עבד כאידך היינו שיקול הדעת ואם א"א לעמוד על הדבר אין כאן טעות ומה שפסק פסק עכ"ל הרי דכל דאיכא פלוגתא ואין לנו כח להכריע אין מוציאין ממון מיד המוחזק מספק אבל אם כבר פסק הדיין כא' מהם מה שפסק פסק ומהר"א ששון סימן כ"ז הוכיח כן מדברי התוס' בבתרא דף ל"ב בד"ה והילכתא וכו' שכ' ועוד דהילכתא משמע לגמרי פוסק כרבה ולא מס' אפי' עבד כרב יוסף בדיעבד לא עבד וכו' משמע דכל שהוא ספק אפילו הא' מוחזק אם הדיין דן בהפך מה שעשה עשוי ע"ש והרב כנה"ג בסימן כ"ה אות כ"ה כתב דאפי' אין במחלוקת שיקול אלא דרובא דרבוותא סברי שלא כמו שדן הדיין כל שיש לו ב' או ג' פוסקים לסמוך עליהם קם דינא וראיה מדאמרינן בפ' כל הנשבעין על הא דמת לוה ואחר כך מת מלוה דרב ושמואל סברי דאין אמש"ל ואין מוציאין מיורשי לוה ור"א סבר דמוציאין מיורשי לוה ומסקי' שם דדיין דעבר כרב ושמואל עבד ודיינא דעבד כר"א עבד ע"ש הרי אף על גב דרב ושמואל הם רבים לגבי ר"א אם דן הדיין והוציא ממון מן היתומים כר"א קיים ויש לדחות דהתם מספק מוקמינן ליה אדין דאורי' בשטר מקויים שבידם ומהאי טעמא כ' הראב"ד והרמ"ה פוגם שטרו אפילו חשוד שאינו יכול לישבע נוטל בלא שבו' דכיון ששטר מקויים בידו אין לבטלו בשביל שבוע' דרבנן והביאם הטור בסימן צ"ב ואף על פי שכ' שם דחשוד ע השבועה ומוציא שטר על היתומים כיון שאין נפרעין מן היתומים אלא בשבועה והוא אינו יכול לישבע יפסי' כמו מת לוה בחיי מלוה וכו' ה"ד לכתחלה אבל דיינא דעבד כר"א והוציא מן היתומים קם דינא משום דאוקומי' אדין דאורייתא דכל ששטר מקויים בידו נוטל בלא שבו' ותקנ' חכמים היא שצריך לישבע וקיימא לן דכל ספק בתקנה יד התקנה על התחתונה אפילו להוציא ממון אבל בפלוגת' דרבוותא בדין דאורייתא לא נוציא ממון מספק מיהו כ' הרא"ש והטור וכן כתב הרשב"ץ בתשו' ח"ב סימן רע"ב דף נ"ה אי פליגי בתראי אית לן למיזל בתר רובא ואי כהדדי נינהו כגון דחזי' דחד מבתראי אמר מלתא ואחרי' לא אמרו כוותיה אי הדיין א"ל להכריע מדעתו וכו' ואי לא שבקינן ממונא ברשותא דמריה ואי עבד כחד עבד ולא מהדרי' עובדא וכו' ע"ש הרי דוקא במחלוקת שקול אי עשה כא' עשה אבל אי איכא רובא אזלי' בתר רובא ואם עשה כמיעוט חזר הדין וכבר הוכיחו הרשב"ץ שם והש"ך בסימן כ"ה ס"ק ב' אות ב' דדיין שדן כא' דינו דין ולא ישלם מביתו עי"ש אבל נראה ודאי דהיינו דוקא אם כבר הוציא ממון כמ"ש הטור סימן כ"ה ס"ו בשם הרמ"ה דיינא דטעה ולא הספיק תובע לאפוקי מיני' דנתבע עד דאתברר דטעה ל"ש וכו' כל כמה דלא זכה תובע בממון הדר דינא ואפילו זכה בפלגא וכו' עיין שם והכא נמי בפלוגתא אם הדיין פסק דין ולא הספיק תוב' להוציא ממון מן הנתבע עד שנודע לו מחלוקת הגדולים בטל הפס"ד ודוקא אם כבר הוציא ממון דינו דין ולא ישלם מביתו דהכי משמע לישנא דעבד כר"א עבד וכן לשון הרמב"ם בפי"ז מהל' מלוה והטור ומרן בסימן ק"ח ואם עבר הדיין והשביע יורשי המלוה וגבו את חובם אין מוציאין מידם ע"ש ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ב סימן תקכ"ד ונרא' דאם הנתבע ספק חשוד כיון דאיכא פלוגתא אם נעשה חשוד או לא פשיטא דאין התובע יכול להוציא ממון לכ"ע דאמרי' דמספק אוקי גברא בחזקת כשר דלא הוי חשוד וגם אוקי ממונא בחזקת מאריה אבל אם התובע בא להוצי' ממון בשבועה כגון פוגם שטרו וכו' והוא ספק חשו' נר' דתלוי בפלוגתא גבי שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערער דגזלנותא על אחד מהם וכו' וכבר הוכיחו הרי"ף והרא"ש דל"א אוקי גברא אחזק' כשר להוצי' ממון וכן פסק הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות עדות והטור ומרן בסי' ל"ב סכ"ח שנים שהעידו על א' שהוא פסול בעבירה וכו' ובאו ב' והכחישום ואמרו לא עשה עבירה זו ולא נפסל ה"ז ס' פסול ולא יעיד ואין מוציאין ממון בעדותו עיין שם וגם מ"ד שם דמסתבר הוי בחזקת כשר ומוציאין ממון אפשר דה"ד בקיום שטרות דרבנן כמ"ש תר"י בא"ז שם וז"ל ואין זה נכון דאיך נעמיד אותו בחזקת כשרות וכו' והם דוחים ואומרים אע"ג דבעלמא פסולים מדרבנן הכא גבי קיום שטרות שאינו אלא מדרבנן נעמיד אותו בחזקת כשרות וזה דוחק וכולי וכעין זה כ' התוס' שם דף י"ח בד"ה ואין וכולי כיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגי' דיבוריה כדי לפסול השטר עיון שם ועי' בתשו' הרא"ם ח"ב סס"י ל"ה ול"ו כ' דתשו' הא"ז ורבי' ישעיה ומהר"ם דס"ל דקיום שטרות כשר בלילה מה"ט דקיום מדרבנן עיין שם ואע"ג דלא קי"ל הכי דאין מקיימי' שטרות בלילה ואפי' בדיעבד לא הוי קיום כמבואר בסימן מ"ו עיין שם מ"מ לענין תרי ותרי דהוי ספק דרבנן אפשר דלא החמירו בקיום שטרות דרבנן כדקי"ל דמקיימי' השטרות אפי' שלא בפני בע"ד וכ' התוס' והרא"ש והטור הטעם משום דקיום שטרו' דרבנן דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בב"ד ונראה משום דהא דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד בממון הוא מדרבנן דקרא בדיני נפשות כתיב ובקיום שטרות לא החמירו וא"כ ה"נ תרי ותרי ספק דרבנן ובקיום שטרות דרבנן לא החמירו אבל מדברי הרי"ף והר"ן נר' דלר"ח לעולם מוקמי' ליה אחזקת כשר ואפי' להוציא ממון עיין שם ונראה לכאורה דבקיום שטרות דרבנן אמרי' יד בעל התקנה על התחתונה ומוקמינן אדין תורה אף להוציא ממון וכן כתב הרב עדות ביעקב סימן כ"ז על כתובה שלא מצאו עדים לקיים חתימת העדים אלא חתימת הבעל דטורפת מלקוחות משום דאיכא פלוגתא אם טועני' ליורשים וללקוחות מזוייף ולא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא אדרבה המלוה הוא המוחזק דמוקמי ליה אדין תורה וא"ץ קיום ועל היורשים והלקוחות להביא ראיה עיין שם וכן כתב הרא"ש בתשו' הביאה הטור א"ה סי' קי"ח דכל דאיכא ספק אמרינן יד שעל התקנה על התחתונ' וכ' הרשב"ץ בתשו' ח"ב סימן רצ"ב בתקון נ"ב אע"פ דעתו לדון שהוא יד התובע על התחתונה כדין כל ספק תביעות ממון בטלנו דעתנו מפני דעתו כי רב מובהק הוא ונחית לעומקא דדינא וכו' עיין שם הרי דלא מהני תפיסה בתקנתא וכ"כ מהרימ"ט חי"ד סימן מ' דאפילו תפסו היורשים מוציאין מידם עיין שם וא"כ ה"נ בקיום שטרות דרבנן כשיש ספק או פלוגתא נימא יד התקנה על התחתונה ומוקי' ליה אדין תורה ומוציאין ממון וזה נראה הפך דברי הרי"ף והרא"ש והר"ן שכ' בג' שישבו לקיים את השטר וקרא ערער דגזלנותא על א' מהם ובאו שנים והכחישום דלאו גזלן הוא דהוו תרי ותרי ומספק אין מוציאין ממון אלמא אע"ג דקיום שטרות דרבנן מוקמי' ליה אדאורייתא דא"ץ קיום וכ"ש דליכא חזקה דכשרות בהדיא ומשמע אפילו מצאו לקיים השטר לא נוציא ממון וכ"כ הרשב"ש בתשו' סימן רס"ו והביאה מרן הב"י א"ה סימן קמ"א וברמב"ם פ"ד מהל' עדות גבי קיום ב"ד דפליגי רבוותא אם צריך קיום ובממון קי"ל קולא לנתב' וחומרא לתובע עיין שם וכבר האריך המש"ל פכ"א מה' מלוה בפרט זה וה' מח"א ה' גזילה סומן ל"ב עש"ב ומ"מ דהיכא דאיכא פלוגתא אם הנתבע נעשה חשוד אם לא ודאי דאמרי' אוקי גברא בחזקת כשר וגם אין מוציאין ממון מחזקתו אבל אם תפס המלוה אפילו אם תפס בעדי' נראה דלא מפקי' מיניה כדקי"ל בסימן מ"ו סל"ז בשנים החתומים על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו פסולים היו דאם השטר מקויים אין קורעין אותו ולא גובין בו אלא דאם תפס המלוה לא מפקי' מיניה עיין שם מיהו בנ"ד שהתובע טוען שמא ע"פ ע"א נראה דאפי' תפס שלא בעדים מוציאין ממנו דהא דמהני תפיסה גבי ב' החתומי' על השטר וכולי לפי שטוען בריא כמ"ש הרא"ש שם וכן גבי שלושה שישבו לקיים את השטר וכולי דאמרינן חזקה דממונא עדיפא מחזקה דכשרות ה"ד משום דטועני' בריא ובריא אבל בריא ושמא לכ"ע חזקת הגוף עדיפא אפילו להוציא ממון כדאמרי' בפ"ק דכתובות באומרת משארסתני נאנסתי דקי"ל כר"ג ור"א דנאמנת מה"ט דבריא ושמא בריא עדיף דאע"ג דקי"ל כר"נ דאפילו בריא ושמא אמרי' הממע"ה הכא נאמנת משום דאמרינן אוקמינן אחזקתיה וכולי עיין שם וכן כתב בספר א"ז לכתובות סוף דף כ"א כ' בהשלמה מ"ש הרי"ף דחזקה דממונא עדיפא מחזקה דגופא דוקא בבריא ובריא אבל בבריא ושמא קי"ל דמהימנא משו' חזקה דגופא כיון דהיא בריא ובעל שמא וכולי עיין שם וח"כ הכא שהתובע טוען שמא ע"פ ע"א והנתב' טוען בריא לכ"ע אמרינן אוקי גברא בחזקת כשר ואפילו תפס התוב' מוציאין ממנו והא דקי"ל בסימן ע"ה סכ"ג טענו בספק ע"פ ע"א וכולי והוא כופר והביא העד משביעו שבו' דאורייתא כאילו היה טוענו טענת בריא לאו דחשיב טענת בריא אלא דשבו' דע"א אפי' על טענת שמא ה ח דכל ששנים מחייבים אותו ממון ע"א מחייבו שבו' דאורייתא כמ"ש המ"מ פ"ד מה' גזילה דין י"ב ע"ש אבל לענין זה הוי תובע שמא והנתב' בריא אזלי' בתר חזקה דגופא והרדב"ז בתשו' ח"ג סימן תקי"ח כ' דקי"ל דכל תרי ותרי ספק דרבנן וכ"ה הסכמת רוב הפוסקים ונ"מ שאם יולד לנו על זה שום ספק או מחלוקת הפוסקי' יש לנו להקל בדבר וכן הסכים על ידי הרב כה"ר יעקב בירב על מעשה שאירע בימיו וכיון שכן הא אשכחנא פלוגתא דכמה רבים וגדולים פסקו דתרי ותרי אוקמיה גברא אחזקתיה אפילו לאפוקי ממונא וכולי וכיון דאיכא פלוגתא תרי ותרי ספיקא דרבנן ואזלי' לקולא וכו' ע"ש הרי דס"ל דמחלוקת הפוסקים הוי כדין תרי ותרי והוי ספק דרבנן וחזנינן לקולא ואמרי אוקי גברא אחזקתיה דכשר אף להוציא ממון וכ"כ המש"ל פ"ד מה' מלוה גבי שטר שיש בו רבית דפליגי רבוותא אם העדים כשרים או לא וכולי אם יכול הלוה לומר קי"ל כהרמב"ן וכולי נר' דזה תלוי במחלוקת בההיא ג' שישבו לקיים את השטר וקרא ערער וכולי ונראה דמחלוקת הפוסקים הוי כדין תרי ותרי וכ"כ מהרש"ח בתשו' סי' כ"ד ובס"ד כ' אך ראיתי למהר ם שכ' שם דהכא אפילו הרי"ף יודה דחזקת כשרות עדיפא דשאני ב' כתי עדים דא"ל חזקת ממון עדיפא לפי שחם נאמר חזקת כשרות עדיפא נפסול את העדים המעידים שהוא גזלן ונוציא אותם מחזקתם אבל במחלוקת הפוסקים אליבא דכ"ע חזקת כשרות עדיפא אך מדברי מהרש"ח סימן כ"ד נראה דלא ס"ל חי' זה וכולי עיין שם ובתשו' הרדב"ז שכתבתי מבואר דלא ס"ל חי' זה דגם במחלוקת הפוסקים הוי כדין תרי ותרי אבל ראיתי בס' א"ז לכתובות סוף דכ"א שכ' בהשלמה מ"ש הרי"ף דחזקת ממונא עדיפא מחזקה דגופא דדוקא בבריא ובריא וכולי והטעם הדבר דבבריא ובריא לא אזלי' בתר חזקה דגופא שחם נכשיר השנים נפסול השנים האחרים וכולי דמ"מ שנים מהם העידו שקר ואמאי אזלי' בתר חזקה דגופא לגבי הני מדלגבי הני הילכך בתר חזקה דממונא והיכא דליכא חזקה דממונא ודאי אמרי' אוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה וכולי עיין שם מיהו מש"כ הרדב"ז כיון דאיכא פלוגתא אזלי' לקולא דבריו תמוהים דנהי דר"ח ודעימיה ס"ל דתרי ותרי אוקמי' גברא אחזקתיה אף להוציא ממון אחר דהרי"ף ודעימיה ס"ל דחזקת ממונא עדיפא מחזקת הגוף א"כ פלוגתא דרבוותא בהא אם מוציאין ממון או לא הול"ל הממע"ה וכבר הוכיח הר"ן שם דלא אמרינן חוקי תרי להדי תרי ואוקי איתתא אחזקת' להוציאה מבעלה וכולי וכ"ש דל"ל אוקמי' אחזקת' לאפוקי ממונא אבל היכא שח"ץ להוציא כלום מיד המוחזק משמע דמדינא אית ל"ל אוקי מילתא אחזק' ובפ' ד' אחין משמע דמסקנת הסוגיא דהתם היא תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא כלומר דאילו מדאורייתא אית לן למימ' אוקמו' אחזקתי' כיון שא"ץ להוציא כלום מתחת המוחזק עכ"ל הרי אע"ג דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקמו' אחזקת כשר ה"ד אם א"ץ להוציא כלום מתחת המוחזק אבל ל"ל אוקי אחזקתיה להוציא ממון מחזקתו וכן כ' הרמב"ן במלחמות שם על דברי המאור וז"ל אלו דברי ר"ח ואעפ"כ כמה גדולים דברי רבי' הגדול דאע"ג דאיכא לאוקמיה אחזקתיה חזקה דממונא עדיפא דאי נמי שקולים נינהו לא עבדי' עובדא לאפוקי ממונא מחזקת מריה והאיך תעלה על דעתך דמשו' חזקה בעלמא מפקי' ממונא והלא אף בתר רובא לא אזלי' בממונא כ"ש בתר חזקה והכי מוכחא שמעתא בפ' המוכר פירות וכו' עיין שם באורך הרי אפי' הוי מחלקת שקולה אי חזקת כשרות עדיפא או חזקת ממון עדיפא לא עבדי' עובדא לאפוקי ממונא מחזקת מריה וכ' התה"ד סי' שמ"ט דהא דקי"ל אין הולכים בממון אחר הרוב אע"ג דבעלמא רובא וחזקה רובא עדיפא שאני חזקת ממון דאית בה וטעמא הממע"ה עיין שם ואע"ג דאיכא חזקות דמוציאי ממון כבר כ' מהריק"ו שרש ע"ב וז"ל ועל אשר כתב' דהסברא נכונה דיש לנו חזקה דאוקי ממונא בחזקת מריה נגד חזקה דרב המנונא ידוע כי כמה חזקות יש בתלמוד אשר מחמתם מוציאין ממון כגון חזקה דר"ל בפרק קמא דב"ב וחזקה דאי העדים חותמים על השטר אא"כ נעשה בגדול וכולי והטעם נכון למבין כי א"ל אוקי ממונא בחזקת מריה אלא כנגד חזקה דאתיא ממילא כגון חזקת הגוף וכולי עש"ב וא"כ ה"נ חזקת כשרות שהיא חזקת הגוף אינה כלום כנגד חזקת ממון ואפילו הוי מחלוקת שקול אין להוציא ממון מחזקתו ומ"ש המבי"ט ח"ב סי' קע"ב דגם שכ' המפרשים דאוקי ממונא בחזקת מריה עדיפא מחזקה דכשרות הכא קרוב לומר דחזקת כשרות אלימא כיון דאיתרע חזקת ממונא בעד א' המחייבו שבו' וכולי ע"ש א"כ ה"נ דעד א' המחייבו שבו' (עכ"מ):

ד' דין ב' נקרא חשוד מי שנשב' לשקר וכו' א' שהוד' במקצת והערים ונתן אותו מקצת שכפר בו ברשות המלוה במקום המשתמר או שהניחם בכיסו בבי' המלוה ואח"ך נשב' בב"ד שפרעו וחזר ולקחם ממקום שנתנם שם מסתברא לי שעבר על שבועתו כשנשב' שפרעו שאין זה פירעון שאין חצירו קונה לו בכה"ג הרשב"א בתשו' ח"ד סי' ר"מ ע"ש ואפשר דלא הוי חשוד עלה ממה שעבר על שבו' דא"ל שזה טעה וסביר דהוי פירעון דחצירו קונה לו אף בכה"ג דלאו כ"ע דינא גמירי וכל שלא התרו בו לא נפסל כמבואר בסימן ל"ד אבל הרשב"א נראה דסבירא ליה (עכ"מ):

ה' וי"א וכו' אבל בשבו' דלהבא כגון שלא אוכל ואכל וכו' והריב"ש בסי' רס"ו כ' דגם רש"י אפש' דמודה לענין עדות דפסול ונמשכו אחריו קצת האחרונים והביאם הכנה"ג בסי' ל"ד הגב"י אות ל"ה ומהרש"ך ח"א סימן קי"ה ובח"ב סי' כ"ג ובח"ד סי' כ"ב דקדק כן מדברי הטור דבסי' זה כ' מחלוקת אם נחשד לשבו' או לא ובסי' ל"ד כ' דאפי' עבר על החרם של הקהל נפסל לעדות ע"ש ונר' דס"ל דשבו' חמורה מעדות כמ"ש התוספות בכתובות ד' י"ח ובד"ה ובכולי וכו' דלגזלן פסול לעדות מדאורייתא ואינו פסול לשבו' אלא מדרבנן וא"ת ומ"ש דלעדות פסול כדכתיב אל תשת ידך עם רשע וכו' ולשבו' כשר וי"ל דבשבו' שקר יש בה עונש גדול דכתיב בה לא ינקה וכדאמרי' בש"ה שכל העולם כולו נזדעזע כשאמר הקב"ה לא תשבעו ולא תשא ועוד דבעדות שקר ליכא אלא לא תענה ובשבו' שקר איכא לא תגזול ולא תשבעו לשקר עכ"ל וה"נ דחשוד בשבו' דלהבא אינו חשוד על השבו' דלשעבר דחמורה היא משא"כ לעדות ועי' בחי' הר"ן סוף ד' כ"ה שכ' דפסול דרבנן לעדות אינו נפסל עד שיכריזו עליו אבל בשבו' הוי חשוד בלא הכרזה ע"ש וזה הפך דברי התוס' דבשבו' חמירא להו טפי מעדות לפי שכל העולם נזדעזע וכיון דלא לעדות בלא הכרזה וכ"ש לשבו' אבל לדעת מרן דלעדות נמי לא נפסל לסברא זו וכבר כתבתי בסי' ל"ד שדעת הרשב"א סי' תתקס"ד והרדב"ז סי' תקפ"ה ס"ל דאפי' עבר בקום עשה לא נפסל לעדות ע"ש וכן משמ' מדברי ה' בעל העיטור ד' ל"ו ע"ג והביאו הנ"י בפרק זה בורר בסוף הסוגיא דאין חי' ועי' בתשוב' הרשב"א ח"ד סי' קס"ו וכ"כ בתשו' מהר"י ן' הרא"ש סי' פ"ז בא' שקדש בעדים שעברו על השבו' וז"ל ומ"מ עדין היא צרי' גט והיא מקודשת מן התורה אם השבו' שעברו אלו העדים היא שבו' ביטוי כגון שנשב' לפרוע מעות ולא פרע או שלא לשחוק ושחק או שלא אוכל ואכל וכל שבו' שלא יצא לשקר מפיו בשעה שנשב' וכו' עכ"ל הרי דס"ל דאפילו עבר בקום עשה לא נפסל לעדות ועי' מהרח"ש חא"ה סי' מ"ב וכן דעת רב א' הובא בתשוב' בשמים ראש סי' שי"ג והוכיח מהא דאמרי' בפ' ז"ב ת"ש הגזלני' ומועלים בשבועות מאי לאו א' שבו' ממון וא' שבו' שוא לא אידי ואידי שבו' ממון ותנא שבועות דעלמא וכו' והשתא אי לא אוכל ואכל פסול למ"ל שבועות דעלמא הא רבא אינו מכשיר רק בשאינו עושה להנאתו אלא דשבו' זילא ליה אבל בעושה להנאתו כאוכל נבילות לתיאבון חוב ואפילו רבא מודה דלא בעי' דוקא חמס לחבירו ולימא א' שבו' ממון וא' שבו' ביטוי להבא להנאתו וכו' ע"ש ויש לדחות כיון דתני שבועות לשון רבים כולל אפי' שבו' שוא דתני במתני' גבי חשוד על השבו' דא"כ הו"ל לפרש וכבר הוכי' מרן בתשו' בס' אבקת רוכל סי' קע"ט ד' ק"ז עמוד שני דהגאונים ורוב הפוסקים ס"ל כר"ת דאפי' בשבועה דלהבא נפסל לעדות ולשבו' ע"ש וכ"כ הריב"ש סי' שמ"ד דברי ר"ת והרמב"ם ע"ש וכ"כ הריטב"א בחי' לשבועות וז"ל אבל הרמב"ם כ' כדברי ר"ת דאפי' דבשבועת ביטוי נעשה חשוד וכ"נ דעת הגאונים וכן דעת מורי הרא"ה ע"ש וכ"כ הסמ"ג עשין צ"ו בשם הגאונים וכן פסק ר"י ע"ש וכ"כ הרשב"א ח"ד סי' קס"ו וז"ל ומ"מ אפי' בכי הא חשוד מקרי ושכנגדו נשב' ונוטל כך פי' בעל העיטו' וכ"נ מפי' ר"ח ז"ל וכו' ע"ש ומהר"ם מלובלין בתשובות סי' נ"ח כ' דר"ת מיירי בעבר בקום עשה ע"ש ואיברא שכ"כ מהר"י קולון סי' קכ"ו וז"ל ואפי' נאמר דר"ת דפליג לענין שבו' וכו' וה"ה לענין עדות ופסול לעדות פשיטא דה"ד היכא שעבר על שבו' ביטוי דלהבא דאיכא מלקות ולאו תדע דכן הוא שהרי מביא ראייה מתוך מ"ש בה"ג גבי ההיא איתתא שהיתה משבעת ומבטלת שבו' כגון שבו' שלא אוכל ואכלה ע"ש מיהו נר' דפסול מדרבנן דלא גרע עבירה דאורייתא שאין בה מלקות מאיסור דרבנן ובפיסול דרבנן לא בעי' חימוד ממון וכן הסכים ה' לחם רב סי' ק"ח אבל רבינו האיי בשערי שבו' שער ד' כ' וז"ל ואין הפרש בין שנשב' על מה שעבר בין אמר עשיתי בין יאמר לא עשיתי והוא שקר או אם ישב' שאעשה או לא אעשה וישקר כלל הכל דין א' להם וכולם פסולים כמ"ש בגמ' תינח אוכל ולא אוכל ליתני אכלתי ולא אכלתי תנא שבו' שוא וכל דדמי ליה וכו' ואלו כולם שחשבי' פסול ופסולי' לשבו' הם וכו' ויתחייבו שבו' נשב' כנגדו ונוטלין וכו' עכ"ל וכ"נ דעת הרי"ף בשערי שבו' שער ך' ע"ש הרי דאפי' עבר על השבו' בשוא"ת כגון שאעשה ולא אעשה נפסל לעדות ולשבו' מדאורייתא ושכנגדו נשב' ונוטל כמו בשאר שבועו' ונר' דלמסקנא דאמרי' תנא שבועות וכל דדמי ליה לא מחלקי' בין שבועה דלהבא לשעבר דהכל בכלל שבועת שוא גם מהר"ם בתשובות סימן תתקמ"ח על א' שמשכן ורצה לפדותו וקבל עליו בחרם לפדותו ועבר על החרם ולא פדאו ואפ"ה פסול לעדות לדעת ר"ת ע"ש הרי דאפי' עבר בשוא"ת פוסל ר"ת וכ"כ הריב"ש סי' שמ"ד בא' שנשבע לפרוע לזמן פ' ולא פרע כתב וז"ל דנראין דברי ר"ת והרמב"ם דנעשה חשוד אלא משום דכשעבר הזמן אפי' דשכח וכו' ע"ש וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"ג סי' צ"ד במי שנשבע לפרוע לחבירו לזמן פ' דתלוי במחלוקת דאיכא מ"ד דנשבע שיאכל או שיפרע ועבר ולא אכל ולא פרע נעשה חשוד וכ"ד ר"ח ויש מן הגדולים שחולקי' על דבר ואין מחלקי' בין זל"ז וכ"ד ר"ת ע"ש ומ"ש מהריק"ו מדכ' בה"ג גבי ההיא איתתא וכו' שלא תאכל ואכלה וכו' לשון בה"ג ד' קט"ו ע"ג ומפרשי רבנן דקא חזיא לה דהויא מפקא שם שמים לבטלה ע"כ וכ"כ הגהו' מרדכי ריש מציעא וז"ל ופי' בה"ג דחשידא אשבועתא דשמעה דאפקא שם שמים לבטלה ועברה על לא תשא והוי כאילו עשתה שבועת שוא וכו' ע"ש וכן מצאתי בס' שערי צדק שער ה' תשו' לרב יהודה גאון וז"ל מאן דרגיל לאפוקי שם שמים לבטלה פסול לשבועה וכו' ואמרי' בההיא איתתא דאחייבה שבועה בי דינא דרבא א"ל בת ר"ח ידענא בך דחשידה אשבועה והפכה רבא על שכנגדה ומפרשי רבנן דהוה חזיא דהוה מפקא שם שמים לבטלה עכ"ל גם הסמ"ג עשין צ"ה וז"ל ופי' הגאוני' לא קתני לא מיירי אבל ודאי בשבועת ביטוי נפסל מדאמרי' בפ' הכותב וכו' ופי' בה"ג נשבעת ואינה מקיימת עכ"ל הרי כ' סתם ונשבעת ואינה מקיימת ומ"ש התוס' שלא תאכל ואכלה הוא משום דסתמא הכי הוה המעשה דראוה שאכלה אבל נשבעת שתאכל ולא אכלה לא משכחת לה אלא בלא זזה ידה מתחת ידם אבל ודאי דאפי' עבר בשוא"ת נעשה חשוד כמו שהוכחתי מדברי ר' האיי גאון ומהר"ם והרשב"א והריב"ש ומיהו הריב"ש סי' שי"א הכריע מדעתו דדוקא אם עבר בקום עשה נפסל אבל לא בשוא"ת ובתשוב' הכנה"ג בס' עדות ביעקב סי' י"ז ד' ל"ה ע"א כ' איך שיהיה היכא דנשבע לפרוע ולא פרע הסכימו הריב"ש וחכמי טיטולא דאינו פסול אפי' לעדות ולפי זה בנדון שלנו וכולי שעבר על השבו' שנשב' לפרו' ולא פרע לכ"ע כשר לעדות ועם שמדברי המצאתי כתוב מוכח דהר"ח היה פוסל העדות אפילו בפסול דנשב' לפרו' ולא פרע יחיד הוא בדבר זה וכ"ש שכבר גזרו עליו חכמי טוליטולא שיחזור בו ומסתמא חזר בו ולא עבר על גזרתם וכו' ע"ש ודע דמדברי מהר"ם והרשב"א והריב"ש שכתבתי מבוא' דלמ"ד דבשבוע' דלהבא לא נפסל אפילו נשב' לפרו' ולא פרע לא נפסל דלא חשיב רשע דחמס כמ"ש מהריק"ו שרש קכ"ו והביא דברי המרדכי בפ' ז"ב ע"ש וכן הוכיח ה' דברי אמת בקו' ה' ד' ל"א מל' הרא"ש בפ' ז"ב ודלא כה' פני משה ח"ב סי' י"ט עש"ב מיהו אנן קי"ל דאפי' בשבו' דלהבא אפילו עבר על שבו' דלהבא בשוא"ת נפסל לעדות ולשבו' כמ"ש ויש להסתפק בא' שנשב' שלא אכל היום ונמצא ששתה אם נפסל בכך דאע"ג דאם נשב' שלא לאכול אסור אף לשתות דשתיה בכלל אכילה א"ל דה"ד בשבו' דלהבא דבשעה שהוציא שבו' מפיו לא נשב' לשקר אבל בשבו' דלעבר אין שתיה בכלל אכילה כדאמרי' בפ"ג דשבועות ד' כ"ג ע"א באומר שבו' שלא אוכל ושלא אשתה דגלי דעתיה דאכילה גרידא קאמר וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מה' שבועות דין ו' ע"ש וכן אם אמר שבו' שלא אשתה ואוכל כיון דכבר נשב' על השתיה דגלי דעתיה דכי אישתב' בתר הכי האכילה גרידא כמ"ש התוס' שם בד"ה כגון וכולי ע"ש וה"נ מכח חזקה דאין אדם נשב' לשקר אמרי' דעתו על האכילה בלבד וכה"ג קי"ל בסימן פ"א סכ"ת אמר מנה לפ' בידי וכולי ונשבע על הודאתו ובא הלה ותבעו והשיב שלא להשבי' את עצמי נתכוונתי והשבועה היתה לשקר אין שומעין לו דחזקה דאין אדם נשב' אלא באמת ע"ש וה"נ מכח דחזקה דאין אדם נשב' לשקר הוי גלי דעתיה שלא נשב' אלא על האכילה ושו"ר להרדב"ז ח"ב בל' הרמב"ם סימן קס"ה שכ' דאפי' נשבע שלא אכל ונמצא ששתה חייב ע"ש:

ו' כתב הרשב"א בתשוב' ח"א סימן ס"ד ובמיוחסות סי' ק"ע גבי חשוד על הדבר דהוי כמשומד גמור לאותו דבר ואפילו בשבועה אינו נאמן דכבר הוא חשוד על השבועה שהוא מושבע מהר סיני וכולי ופסקו מרן בי"ד סי' קי"ט וכתב הש"ך שם ס"ק כ"א וא"ל דהא קיימא לן בסימן פ"ז דמי שנשבע שלא יטעון אלא האמת ואחר כך נתחייב שבועה שאינו נפטר בשבו' הא' והטעם כתב הרשב"א סימן תתקס"ד דבשבועה א' שנשבע עדיין לא יצא שקר מפיו מה שאין כן בשבועה אחרונה על העבר ואם כן הכא נמי אף על פי שהוא מושבע מהר סיני לא נעשה חשוד על השבועה דלעבר הא ליתא דדוקא לענין ממון אמרינן הכי אבל לענין איסור אין חי' בין שבועה דלהבא לשבועה דלעבר ותדע שהרי אפילו עבר על השבו' דלהבא לא מיקרי חשוד על השבועה עכ"ל וכבר כתבתי לעיל תשו' מהר"י ן' הרא"ש על א' שקדש בעדי' שעברו על השבועה דמקודשת היא מן התורה אם השבו' שעברו אלו העדים היא ביטוי דלהבא שלא יצא לשקר מפיו בשעה שנשבע והב"י בא"ה בסימן מ"ב בשם מ"ך עי"ש הרי דאפי' באיסורא אמרי' הכי דלא נעשה חשוד ומקודש' גמורה מן התורה וכן הריב"ש בתשוב' סימן רס"ו לענין עדות קידושין חי' בין שבו' דלהבא לשבו' דלעבר ובתשו' מהרימ"ט א"ה סימן מ"ג ע"ש ועוד דמה חילוק יש בין איסורא לממון אדרבה באיסור הולכין אחר הרוב וחזקה ואין הולכין בממון אחר הרוב וכ"ש חזקה משום דחזקת ממון עדיפא ואם חשוד על שבועת ביטוי לא הוי חשוד לעדות ומוציאין ממון ע"פ כ"ש לענין איסורא ועוד דהא קיימא לן כרשב"ג דחשוד על הדבר נאמן להעיד בשל אחרי' וכתב הרשב"א בתשו' שם וז"ל ושמא קאמר דחשוד דהאי פ' דאפליגו ביה רשב"ג ור"מ לאו חשוד גמור הוא אלא חששא בעלמא וכולי אבל חשוד גמור לכ"ע לא דנו ולא מעידו והיינו סתם מתני' דפרק עד כמה דתנן החשוד על השביעית אין לוקחין ממנו פשתן וכולי זה הכלל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ולא נזכר שם המחלוקת לא היא דסתם ואחר כך מחלוקת היא וכן דעת כל הפוסקי' וכו' וכן הסכים הרשב"ץ בתשו' ח"א סימן ס"ג עיין שם וא"כ החשוד על העבירה דפסול לעדות אף על גב דמיירי בחשוד גמור למאי דקיימא לן כרשב"ג נאמן על אחרים למה פסול לעדות

ז' דין ג' בין של דבריהם וכו' דוקא גזל גמור דרבנן פסול לעדות מדרבנן אבל גזל דהוי משום דרכי שלום לא דלא מנו בכלל פסולי עדות נינהו חד מהנך הרדב"ז ח"ב סימן תקי"ז ע"ש ולא זכר הטור סימן ל"ד העובר על גזל של דבריהם כגון גוזלי מציאת חש"ו וכו' וכן כתב בעל העיטור בדיני קבלת עדות דף ל"ו ע"ג ע"ש הרי דאף על גב דקיימא לן כרבנן דאין בהם גזל אלא משום דרכי שלום פסולים לעדות מדרבנן וכן מוכח בפרק הניזקין לר"י גזל גמור למנ"מ להוציאו בדייני' והרי לרב חסדא רבנן ס"ל דגזל דרבנן אין מוציאין בדיינים ואם כן מנ"ל דפליגי בהכי אימא דר"י מודה לרבנן ולא נ"מ אלא לפוסלו לעדות אלא ודאי אפילו לרבנן דהוו גזל משום דרכי שלום נפסל לעדות:

ח' וכל מי שחשוד ליקח ממון חבירו וכו' כ' הדריש' דאף אם הלוקח טוען בשעת לקיחתו ואמר שבשביל מלוה ישנה שיש לו עליו לקחו מידו ואפילו הכי אינו נאמן ודינו כגזלן ודאי כיון דגזלו בפני עדים לא משגחינן בדבריו ויש להוכיח זה מדקיימא לן הנכנס לבית חבירו בפני עדים למשכנו וכו' דדין גזלן יש לו ושכנגדו נשבע ונוטל אף על גב דטען שלי לקחתי וכו' עיין שם וז"ל מהר"י ן' מיגש בתשו' סימן ח"י אפילו נתברר שמלו' ישנה יש לו עליו בהיותו כופר בפקדון הוא פסול לפי שאין לו לקחת אותו בחובו להיות גוף פקדון של מפקיד ויש לו לפדותו ממנו ואם לקחו בחובו מבלתי שירצה בזה בעליו אכתי גזלן הוא ופסול לעדות הלא תראה מי שאנס את חבירו שימכור לו נכסים גזלן הוא וכולי עיי"ש וכן כתב הרשב"ש סימן ש"ף וז"ל שכל תפיסה שנעשית שלא ברשו' אינה תפיסה דמאי דאמרינן בעלמא תפיסתו תפיס' היינו כשבאו ברשות בידו כגון הנהו עיזי וכו' שהיו ברשות ותפס' ומצאתי בירושלמי ראיה וכו' והירוש' הזה כ' בעל העיטור להלכה באות חוב דף ס"ח ע"ג וכן הוכיח בסימן תק"ט עיין שם:

ט' אבל בלא עדים אינו חשוד וכו' האומר לחבירו גזלתני מנה והלה אומר לא גזלתיך אלא ן' משביעי' אותו דכיון שהודה מדעת עצמו הרי פירש מהגזלני' ואינו פסול ונשבע על השאר דשמא מלוה ישנה וכו':

יו"ד דשמא ספק מלוה ישנה וכו' דחשוד על אממונ' חשוד על השבועת' אלא שאנו תולי' דשמא ספק מלוה ישנה וכולי ונ"מ אם מחל לחבירו כל מלוה וכל תביעה שיש לו עליו דהשתא פטור מן השבו' הר"ן והריטב"א הוסיף וז"ל ועוד נ"מ לדעת מורי הרא"ה אם טענו שנטל ממנו מנה של רבית קצוצה והלה כופר דלר"י נשבע אבל לאביי אינו נשבע דא"א חשוד על הממון ולא משביעין ליה מספק ואינו דומה לטוען גזלתני מנה שהוא נשבע לד"ה דהתם כי פריש משום שבועה מתקין לאויה בחזרה אבל רבית לא מתקין לאויה בחזרה לדברי רבינו הגדול ומורי הרשב"א חולק בזה עכ"ל ועיין בב"י סימן ע"ה מחו' י"ג שכתב תלמידי הרשב"א דבטוען מנה של רבית דעת מורי שאינו נשבע ונכון הוא וכולי ומיהו כי אמרינן דלא משמע לאינשי דרבית לאו מתקן לאויה בחזרה ה"ל רבית כגזל לגמרי ונשבע עליו ע"ש ונראה דהוא הריטב"א שמסכים עם רבו הרא"ה כמ"ש בפ' קמ' דמציעא שכן דעת רבו הרא"ה אבל ומורי הרשב"א חול' וכן כתב הרשב"א בתשו' המיוחסות סימן ק"ט עיין שם ובתשו' ח"ב סימן רל"א ביאר טעמו וז"ל גם בזה תולין ואומרים שמא מלוה ישנה היה לו עליו ולפיכך הלוה לו ברבית כדי שיקח ממנו כדי מה שיש לו עליו או כדי מה שגזלו וסבור הוא שמותר ליקח ממנו אפילו דרך רבית וכו' ואף על גב דאמרינן התם פרשי אינשי מספק שבו' ולא פרשי מספק ממון מכל מקום האי ניתן לחזרה והאי לא ניתן לחזרה ואילו לגבי רבית קצוצה לא נתקו כל הלאוין שבו לעשה שהרי לאו דלא תשימון לא ניתק לעשה דמאי דעבד עבד אפילו הכי לא משמע להו לאינשי הכי ושמא סבור הוא דכל זמן שיזכור שאין בידו כלום ויחזור לו רבי' מנתקו כל הלאוין שבו דאף רבית ניתק הוא לעשה דכתיב וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דניחיה בהדך כדאיתא בריש פרק אז"נ ולעולם תולין וכולי עכ"ל הרי דסבירא ליה דלאו דלא תשימון לא ניתק לעשה ולא נתקן בחזרה אלא דאפילו הכי נשבעין על טענת הרבית מהאי טעמא דתולין גם כן שמא זה טועה וסבור הוא דכל לאוין שבו ניתקו לעשה בחזרה מדכתיב וחי אחיך עמך ודלא כמהרח"ש בתשו' ח"ג סימן ק"ט ומוהראד"ב סימן ע"ש ושו"ר להר' דברי אמת בקו' ה' דף ל"ה שכן כתב דתלמידי הרשב"א בשם רבם הוא הריטב"א בשם הרא"ה שהוא רבו סתם והביא לשון הריטב"א אחר ע"ש ולא זכר לשון הריטב"א שכתבתי שכן כתב בהדיא ובחי' לשבועות לדף מ"א ע"א כתב וז"ל ודעת הרשב"א דה"ה כשתובעו שנטל ממנו מנה של רבית והלה כופר דמשתב' היסת וכו' אבל מורי הרא"ה וכו' וכבר כתבת' במ"א והשתא ודאי נ"ל דברי הרשב"א וכן נראה מדברי דלאו משתבע היסת עיי"ש הרי דחזר והסכים עם הרשב"א דנשבע היסת ונראה דטעות סופר וצ"ל וכן נראה מדברי הרמב"ם דנשב' היסת דדוקא בטען על השטר ומכל מקום נר' דנפקא מינה לטוען על חבירו שמסרו והפסידו והלה כופר דאין צריך לישבע היסת דלא שייך האי טעמא דספק מלוה ישנה וכו' וכן פ' מהרח"ש ח"ג סימן ק"ט עש"ב:

י"א דשמא ספק מלוה ישנה וכולי ואילו מי שטען את חבירו ואמ' עכשיו באתי ממ"ה וגזלתני והוא טוען שלא היו דברים מעולם וידענו באמת כי נגזל זה מעולם לא היה כאן וזה הנטען לא יצא מכאן מעולם שא"א שהיתה מעולם מלוה ישנה בנתים מי אמרי' בכי הא שאין משביעין אותו הואיל אין לתלות גזלו בטענת ספק מלוה ישנה אלא שאפשר מצא עילה אחת מן העילות שאפשר שבה תלה הנטען ועשה מה שעשה ולא שנתכוון ממש לעבור ולגזול הרשב"א בתשו' ח"ב סי' רל"א ע"ש:

י"ב דין ד' התובע לחבירו מלוה וכולי כ' הסמ"ע דאפילו באו עדים ואמרו שראו המעות בידו בשעה שכפר אמרי' דאישתמיט וכו' וכ"כ הב"ח ע"ש וכ"כ התוס' בשבועות דמ"א ע"ב בד"ה בפקדון וכו' ודלא כמשמע קצת מדברי רש"י שם ובקמא סוף דק"ה ע"ש וכן משמע מדברי רש"י במציעא ד' ד' וכ"כ הג"א שם מיהו אם הודה בפני עדים שאין עליו מלוה אחרת והמעות האלו הם שלו ממש דלא מישתמיט פסול מהר"ב בש"מ למציעא בשם רבו ע"ש וה' דברי אמת ז"ל בקו' ה' ד' ל' נסתפק למ"ד דהכופר במלוה אפילו נשב' כשר לעדות אם הודה שלא הי"ל מלוה ישנה עליו אם נאמר אין אדם נפסל ע"י עצמו או"ד הרי עדים מעידים לפנינו שעבר על שבועתו אלא דמספק"ל דלימא מלוה ישנה יש לו עליו והרי הודה שלא יש לו וכה"ג נסתפק המש"ל בעידי דרבית דכשרים דמשום דלא משמע להו איסורא אם העדים אמרו ידענו שיש איסור ואעפ"כ חתמנו מי אמרי' אין אמע"ר והוכיח הרב מדברי הרשב"א והר"ן דבכה"ג נמי אין אמע"ר ע"ש וכן הוכחתי בסימן ל"ד דין כ"ה מדברי מהרימ"ט ע"ש וא"כ ה"נ כשבאו העדים שראו המעו' בידו בשעה שכפר כשר אפילו הודה בפני עדים שאין עליו מלוה אחרת דלא נעשה חשוד ע"פ עצמו: י"ג כ' הסמ"ע ס"ק י"ב דאם אין עדים שהיה בידו בשעה שכפר נוכל לטעון בעדו ולומר שמא בשעה שתבעו ממנו פקדון לא ידע וכולי וירא שישביענו שבועת השומרים משבו' דאורייתא וכולי ע"ש ואין צריך דהא במציעא דף ה' ע"ב אמרי' לרמי בר חמא דס"ל ד' שומרי' צריכי' כפירה במקצת והודאה במקצת וכו' דלא אמרי' מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא משו' דאשתמוטי אישתמיט סבר וכולי והא לדידיה אדרבה אם היה טוען שנאבד ולא כפר לא היה נשב' והשתא דכפר נשב' שבו' השומרים ואפ"ה אמרינן אישתמוטי ולא אמרינן הו"ל לטעון אבד ע"ש ברש"י וע"ש בס' בית יעקב סי' ע': י"ד והוא שיש עדים שראו בידו וכולי כתב מהר"ם מלובלין בתשוב' סימן פ"א דאם הפקדון קטן הכמות כגון כיס של מעות אפילו יש עדים שראו בידו אפשר דלא ידע בו ושייך שפיר לומר אשתמוטי אלא א"כ יש עדי' שבשעה שכפר ראוהו בידו ממש והיינו דאמרי' בפ"ק דמציעא א"נ דנקיט ליה בידיה ר"ל בפקדון דבהמה מיירי שהעידו שבשעה שכפר היה בביתו והוא ידע מסתמא ואם היה הפקדון דבר קטן המטלטל מיירי שהעידו שראוהו בידו ע"ש ואין נראה כן דבתשו' מהר"ם הארוכו' סימן תש"ס והם דברי ראב"ן בס' דף צ"ג ע"ג וז"ל ראובן שטענו לשמעון הלויתי לך עשרים דינרי' והפקדתי טבעת שלי בידך ושמעון השיב להד"מ ובאו עדים והעידו שבשעה, שכפר בב"ד היה הטבעת ביד שמעון או בביתו דין זה פסוק מדר"ח דאמר הכופר וכולי ומוקי' לה כגון דאתו סהדי ואסהידו ביה דההיא שעתא איתיה לפקדון בביתיה והוה ידע א"נ דהוה נקיט ליה בידיה וכו' ה"נ כיון שהעידו על שמעון שהוא כפרן פסול הוא לשבועה ונוטל ראובן הפקדון בלא שבו' והמלוה ישב' ויטול וכולי ע"ש משמע דאפילו הפקדון קטן דמטלטלי אם העידו שהיה בביתו בשעה שכפר נפסל וכן משמע מדברי הרא"ש בתשו' סוף כלל צ"ד והובא בב"י סי' ע"ה ע"ש ועי' בש"מ לקמא סוף ד' ק"ה בשם הר' יהונתן ז"ל ע"ש עוד כ' מהר"ם מלובלין שם דמ"ש הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והרא"ש כפר בב"ד לאו דוקא בב"ד אלא משום דבלא ב"ד יכול לומר שלא נתכוון לכפור אלא להשמט בו ואה"נ דאם כפר בפני עדי' באופן שניכר שלא נתכוון אלא לכפור ודאי מקרי גזלן ע"ש וכן נראה לכאו' מדברי בעל העיטור בדיני קבלת עדות דף ל"ז ע"א שכ' וז"ל נר' דבפ"ק דמציעא הכופר במלוה כשר לעדות וכולי וק"ל לר' יעקב הא דאמר רבב"ח מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים וכולי הוחזק כפרן לאותו ממון ואמאי לימא ליה אישתמוטי הוא דקא מישתמיט וא"ל דכפר בב"ד לא אמרי' אישתמוטי הוא דקא מישתמיט דהא מודה במקצת הטענה משביעי' ליה משום דאשתמוטי הוא דקא מישתמיט ליה וכו' ע"ש וא"א דכופר בפקדון דפסול דדוקא בב"ד א"כ הכופר במלוה דכשר אפילו כפר בב"ד אמרי' אישתמוטי וכו' והיכי ס"ד דכפר בב"ד לא אמרינן אישתמוטי אלא משמע דכופר בפקדון אפילו שלא בב"ד וכו' לכך דס"ד דכופר במלוה דכשר ה"ד שלא בב"ד מיהו בעל העיטור שם ע"ב כ' וז"ל והוחזק כפרן דקאמר גבי פקדון דוקא דקאמר בב"ד וכו' אבל וכו' שלא הוחזק כפרן וכו' עיין שם ועי' בחי' הריטב"א לשבועות סוף ד' מ':

ט"ו אבל הכופר בפקדון הוי חשוד וכו' כ' הרא"ש בתשוב' בסוף כלל צ"ד והביאו מרן הב"י בסימן ע"ה מחו' ה' על עוזיה שכפר בפקדון מעו' ובאו עדים שהודה בחמשים וז"ל לדברי הב' עדים יש בידו ן' והוא כפר בכל הרי הוא חייב שבועה דאורייתא כההיא דר"ח ואינו יכול לישבע שהרי שנים מעידים שיש בידו ן' והוחזק כפרן לאותו ממון הילכך משלם לאברהם מאתים זוז והא דאמר ר"ח ישבע על השאר ולא אמרי' כיון שהוחז' כפרן ישלם ההיא דר"ח איירי במלוה והכופר במלוה כשר לעדות וכו' ע"ש ועיין בספר א"ז למציעא ריש ד"ד שכ' הרמ"ה וז"ל דכל היכא דע"י העדאת עדים הוחזק כפרן לא מתחייב שבועה וכו' ושאני גבי רעיא דלא הוחז' כפרן על ידי העדאת עדים שמעידים שאכל תרתי מנייהו דכיון דאכל הוי גביה כמלוה וא"ל אישתמוטי עד דהוה ליה זוזי ולא הוחזק כפרן בעדותם שהעידו שכפר וכו' ע"ש ולפי זה אפילו פקדון מעות לא הוחזק כפרן בעדות העדים שהעידו בהודאתו דא"ל דמה שכפר אישתמיט עד הוה לי' זוזי משום דאכל והוו כמלוה גביה ולא הוחזק כפרן על השאר ונשבע שבועה דאורייתא בההיא דר"ח אבל הרא"ש לשיטתו אזיל שדחה שם דברי הרמ"ה וכתב וז"ל אלא הכי פי' שכן הוחזק כפרן ולכן אין להטיל עליו שבו' כי ישב' לשקר וכן פירש רש"י גבי רעיא נהי שלא הוחזק כפרן על ידי העדאת עדים מכל מקום נעשה גזלן ופסול בעדו' ואין לחייבו שבועה כלל בעדותם כי ישבע לשקר וכיון דמדאורייתא לא מחייב שבו' גם שכנגדו לא ישב' מדרבנן עכ"ל מבואר דסביר"ל דלא הוחזק כפרן בהעדאת העדי' על השאר אלא דנפסל לשבועה וכיון דלא מחייב שבועה גם שכנגדו לא ישבע:

ט"ז אבל הכופר בפקדון הוי חשוד אף על פי שלא נשבע וכו' הטוען טענת גנב בפקדון ובאו עדים שהוא ברשותו כתב הרדב"ז בתשו' ח"ג סימן תפ"ג דאם לא נשבע לא נפסל מדכתב הרמב"ם פרק רביעי מהלכות גניבה הטוען טענת גנב בפקדון ונשבע ואח"ך באו עדים שהוא ברשותו וחזר וטען בו טענת גנב ונשב' ואחר כך באו עדים שעדיין הוא ברשותו חייב כפל על טענה וכתב המ"מ והק' המפרשים בטענה ב' איך חיי' כפל דאינו אלא בשבועת בית דין והרי הוא חשוד על השבועה משבו' א' שנמצא שקרן על פה עדים ותי' דא"ל שעשה תשובה כדאיתא בירו' החשוד על השבועה מאימתי מקבלין אותו משיבא לבית דין שאין מכירין אותו ויאמר חשוד אני וכן כתב הרשב"א בשם הראב"ד בפרק הגוזל וא"א הא בלאו הכי כיון שהיו עדים שהיה ברשותו נפסל אלא ודאי דכל שלא נשבע לא נפסל עיי"ש ונראה דהם עדים שהיה ברשותו בשעה שכפר הוי ככופר בפקדון ועי' ברש"י בפרק קמא דמציעא דף ה' שכתב דבשבו' השומרי' דטוען נאנסו דחייב שבועה א"ל דלא חשיד אממו' אלא שמא פשע בשמירה וחייב לשלם וסבר עד הוה ליה זוזי וכו' והכא נמי בטוען טענת גנב דחייב שבועה אמרינן דלא חשיד אממון ונאמן בשבו' אבל אם באו עדי' שהיה ברשותו בשעה שכפר דנמצא שקרן הוי ככופר בפקדון והתם מיירי שראו אותו העדים עכשיו ברשותו אבל לא ידעו אם היה בשעת כפירה דאם לא נשבע לא הוי חשוד דא"ל דבאותה שעה שתבעו שכח או נתגלגל ממקומו וסבור שנגנב:

י"ז דין ה' אין אדם נעשה חשוד עד שיבואו עדים וכולי אם אין עדים אבל יצא עליו קול קלא דלא פסיק חוששין לו ואין מוסרין לו שבועה וכ"ש דאין מוציאין ממון בשבועתו ולא אמרינן קלא דלא פסי' אלא בליכא אויבים אבל באיכא אויבים לא חיישינן ליה הרשב"א בתשו' ח"ד סימן קס"ו ע"ש:

ה"י אין אדם נעשה חשוד וכולי כתב הרשב"א ח"ג סימן צ"ד וז"ל אבל עדיין יש לדקדק על דין זה כל שהתובע טוען בריא שהוא חשוד אם מצא עדים אם הפסיד תביעתו אם לאו לפי שי"ל כיון שהוא טוען שהנתבע חשוד אם כן לפי דבריו א"א לב"ד למסור לו שבו' שאין מוסרי' שבו' לחשוד וגם התוב' אינו נוטל בשבו' כדין חשוד על השבועה שנשבע שכנגדו ונוטל כי זה אפ' שאינו חשוד וכו' ואני רואה קצת מחכמי ישראל נ"נ שירא' מדבריה' שאין נמנעין מלהשביעו מחמת שחשדו בעל דינו על שבועתו ואפילו טוען שנשבע לשקר ונראה שדעתם לומר שאין פוסלים אותו לחצאין שיהא פסול לגבי תובע זה ויהא כשר לעלמא שאין פוסלין אותו לעלמא על פי זה שאינו אלא ע"א וקרוב הדבר אל הדעת וכן כשהעיד עליו עד אחד אין אומרים שיהא פסול לגבי עד זה לעול' וכשר אצל אחרים וכן יראה מדברי הראב"ד ז"ל וממקצ' חכמי פרוונסה ז"ל בפרק הכותב בשמועה דאי פקח אידך מייתי לה לידי שבועה דאורייתא וכו' ע"ש ודברי הראב"ד בספר תמ"ד סימן רל"ח דף נ"ה וז"ל דהא דאמרי' אי פקח הוא מייתי ליה לידי שבועה דאורייתא לאו למימר דמפטרה משבועה וכולי אלא דמשתבע לה השתא ובתר דגבי מנייהו הדר משבע לה שבועה דאורייתא על מנה קמא בתורת הלואה כדמפ' ואפשר כי דעת הרב כך היה בודאי אלא דהכי ק"ל אם אין מעלה בין שמועה אחרונ' בין שבו' א' היכי משב' לה והדר משב' לה בטענ' ע"פ ע"א והלא נפטרה מעדות של זה בשבועה א' למנה זה וכי בית דין משביעין שבועה על שבועה במנה זה וכו' עיין הרי דגם הרי"ף מודה דאפילו כבר נשבע ונעשה חשוד בעיניו יכול להשביעו (עכ"מ):

י"ט אבל אם הוא מהנשבעין וכו' אינו נשב' ונוטל וכו' אם המלוה פוגם שטרו או שהלוה א"ל השבע לי שלא פרעתיך ואמר המלוה חשוד אני למ"ד לקמן בסעיף ט' דנשב' הלוה ונפטר ה"נ אין המלוה נשב' ונוטל אבל למ"ד שם דהמלוה גובה בלא שבו' כיון דהשטר קיים א"כ אם אמר חשוד אני בא לפטור עצמו מן השבו' אינו נאמן ואינו נוטל אלא בשבו' כ"כ הפרישה והלח"מ בפ"ב מה' טוען ע"ש ולפ"ז נראה דבפוגם שטרו וא"ל השב' לי לסבר' זו אם התוב' אומר חשוד אני אין הנתב' יכול לומר לו אני השבע ואפטר דדוקא בנתב' שחייב שבו' דאורייתא ואמר חשוד אני אם רצה התוב' נשבע ונוטל משום דהודא' בע"ד כק' עדים דמי אבל כשנתחייב הנתב' שבוע' היסת דאם היה חשוד היה נפטר בלא שבו' לא שייך ה"ט כמ"ש הש"ך ס"ק ו' וכ"כ מהראד"ב בס' לחם רב סי' ק"ך ע"ש וה"נ פוגם שטרו דאם היה חשוד גובה בלא שבו' לסבר' זו ה"נ אם אמר חשוד אני לא שייך הודא' בע"ד כק' עדי' דמי ואין יכול לומר אני אשבע ואפטר בעל כרחו של תובע:

ך' ויש מי שאומר שאם נתחייב וכו' כ' הכנה"ג אות ח"י אבל מדברי רבי' ב"י דפליגי הרמב"ם והרמ"ה שהביא ב' הסברות ולא הכרי' וכ"ד ה' ב"ח וכ' דכהרמ"ה נקיטי' ע"ש וליתא דהב"ח בסי' פ"ז כ' דהטור הביא דברי דרמ"ה בלי חולק ע"ש וגם מרן שכתבו בשם יש מי שאומר כבר כ' ה' כנה"ג בסי' ל"ה ובסימן מ"ה אות כ"ח שכן דרכו בדין שלא נזכר בשאר פוסקים בפי' כמ"ש הסמ"ע בכמה מקומות וכ"כ מהרימ"ט בח"מ סימן ל"ו דהרמב"ם והרמ"ה לא פליגי דהרמב"ם לא מיירי באומ' לו התוב' אשבע וכו' ולא בא לומר אלא שאין ב"ד נמנעי' מלתת שבו' לנתב' מפני הודאתו וגם אין לנתב' לפטו' את עצמו בטענה שהוא חשוד וכו' ע"ש וכ"ד מהראד"ב בסי' ק"ך ע"ש ודברי הסמ"ע ס"ק ח"י נראה דה"ה בשבועת היסת אם רצה התוב' לישב' נשב' ונוטל אבל בתשובות מהראד"ב בסי' ק"ך מבואר דה"ד בשבו' דאורי' אבל בשבו' דרבנן אין שכנגדו יכול לישב' וליטול בע"כ של נתב' ע"ש וכ"כ הש"ך ס"ק ו' וכן לשון הלבוש כיון שהוא עצמו אומ' שהוא חשוד ודינא דחשוד שכנגדו נשב' ונוטל הכא נמי אם רצה התוב' נשב' בע"כ של נתב' ונוטל ע"ש אלמא דוקא בשבו' דאורייתא שכן דין החשוד שכנגדו נשב' ונוטל אבל בשבו' דרבנן דאפי' חשוד נפטר בלא שבו' פשיטא דאין התוב' יכול לישב' וליטול בלא רשות הנתב' וכן מסתב' מידי הוא טעמא דהודאת בע"ד כק' עדים דמי ואם כן דוקא בשבו' דאורייתא מן הדין שכנגדו נשב' ונוטל אבל בשבו' דרבנן אם אמר שהוא חשו' אינו רוצה להזיק את עצמו אלא רוצה ליטו' בלא שבו' כדין חשו' (עכ"מ):

כתב הכנה"ג צריך לחלק בין כשהודה במה שכפר וממילא נעשה חשוד לאומר חשוד אני דאל"כ זה סותר למ"ש בסי' פ"ז דנעשה חשוד ע"פ עצמו ואולי וכו' ע"ש ולא מסתבר כלל דאדרבה איפכא מסתברא ובתשו' מהראד"ב כו' ק"ך מבואר דאין חי' שכ' על אחד שכפ' בפקדון ונשב' בפני עדים ואח"ך הודה במקצת אע"ג דאין אדם נעשה חשוד ע"פ עצמו אם רצה התוב' לישב' וליטו' הרשות בידו ע"ש הרי אפי' כפר במה שהודה יכול התוב' לישבע וליטול וכן מבואר בדברי הרב בית חדש בסימן פ"ז והפרישה בסימן זה ע"ש במ"ש: כ"א ויש מי שאומר וכו' אם רצה התוב' נשב' ונוטל וכו' היינו בע"כ של נתב' אלא דאיכא בין תובע לנתב' דאם התוב' אמר חשוד אני ולא רצה לישב' פטו' הנתב' בלא שבו' אבל נתב' שאמר חשוד אני ולא רצה התוב' לישב' חייב הנתב' לישב' או לשלם והיינו דאיכא בין תוב' לנתב' וע"ש בס' דברי אמת בקו' ד' ל':

כ"ב ואמר חשוד אני וכו' היינו שאמר חשוד אני כדין שגנבתי ובאו עלי עדים או נשבעתי לשקר אבל אם אמר גנבתי והחזרתי מעצמי לא אמרה אדם שהוא חשוד על השבו' כלל ואפי' תבעו בב"ד וכפ' וחייבו ב"ד שבו' ופירש מחמת השבו' והודה לא הוחזק כפרן ואע"ג דעבר הלא תשקרו ואפ"ה לא הוחזק כפרן ה"ה אם עבר על לא תגנובו כיון דהודה לא הוחזק כפרן הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תפ"ג ע"ש:

כ"ג דין ו' אבל אם אומר בודאי וכו' כ"כ מרן בס' בדק הבית דהרשב"א מיירי שידע ודאי שהוא חשוד ויש עדים יודעים ואין רוצין להעיד ובהאי לא פליג הרא"ש וכן חי' מהראנ"ח ח"ב סי' וה' בני אהרן סי' נ"ג ע"ש אבל הרשב"ש סי' קכ"א על א' שטען על אשתו שנטלה משל' מטלטלין וטענה היא שלהד"מ ונשבעי' ומתה וטוען שי"ל עדים שהם ברשותה ורוצה להחרי' וכו' כ' וז"ל מיהו לענין הטלת חרם שיבאו ויעידו שלעיין איך יטילו חרם זה שאם יאמרו כל מה שיעיד שראה מטלטלין פ' ביד פ' אחזוקי איניש בגנבי לא מחזקי' כדאיתא בפ' כל הנשבעין והגאוני' חששו לדבר וכו' אבל יראה שבנדון זה יכיל הוא להשבי' העדים ולהחרים על כל מי שרואה נכסיו וטלטליו ביד אחר שיבא ויעיד ולא יזכיר מי שרא' נכסיו ביך פ' או פ' בתופס זה יהיה בושה וכלימ' לנתב' שיחזיקו אותו ב"ד כגנב אבל בסתם כמ"ש אין בדבר בית מיחוש וכו' עכ"ל הרי דסבי"ל דאפילו ידע בודאי שאשתו חשודה ועדים יודעים דמטלטלין שלו ברשותה אינו יכול להחרים על מי שרואה נכסיו ביד פ' אבל יכול להחרים על מי שרואה נכסיו ביד אחר סתם ולא יזכיר פ' וה' ב"ח כתב דדוקא אם התובע מביא עדים בפני בית דין ואמרו שאין רוצין להעיד אלא אם כן יחרימו סתם בב"ד כל מי שיודע וכולי וכן מבואר בתשובות הרשב"א גופיה שהביא ה' ב"י סימן כ"ח וילמד סתום מן המפורש דגם תשו' שבכאן מיירי בכך ע"ש וליתא תשו' הרשב"א שהביא הב"י סימן כ"ח היא התשוב' שבכאן והיא תשו' הרשב"א ח"ג סימן צ"ג וז"ל ואמרו לו ב"ד שיביא עדים על כך וקבעו לו זמן ומצא עדים שיודעים כן ואינם רוצים להעי' לו בפני בית דין אלא אם כן יחרימו וכו' עי"ש משמע בהדיא דלא הביא עדים בפני בית דין אלא שמצא עדי' שיודעים כן ולא רצו להעיד בפני בית דין ואפילו הכי יכול להחרים וכו':

כ"ד דין ז' מי שנתחייב שבועה דאורייתא וכו' כ' הש"ך משמע בין מ"מ או ע"א וכ"ה בתשו' הרא"ש ריש כלל י"א בהדיא דמי שכפר בכל וע"א מכחישו והוא חשוד שכנגדו נשב' ונוטל וכולי וכבר כ' ה' דברי אמת בקו' ד' ל"ג שהוא תלמוד ערוך בפ' שבועת העדות ד' ל"ב וכ' הש"ך ול"ל דהעד יפטרנו דהוי עד מסייע דכיון שנתחייב שבו' ע"פ העד שוב לא יוכל העד לפוטרו עיין שם וכ"כ מהר"ם בתשו' דשייכי לס' משפטים סימן ס"א כ' וז"ל והכא גבי נסכא דר"א אמרינן מתוך שאיל"מ בלא שבו' שכנגדו וכולי מפני שהעד מסייע לתובע שע"י העד שבא ואמר חטף חשבי' ליה לאידך אינו יכול לישב' ולהכי אף שכנגדו לא ישב' כיון שהעד מסייעו ליטול יטול בלא שבוע' וכילי וא"ת לעיל דפריך אילימא דחשיד לוה וכולי מי יימר דמשתבע מאי פריך הא כיון שהעד מסייעו היה נוטל בלא שבועה כדפי' ונ"ל ה"מ בעלמא אבל בחשוד על השבו' אי הא' שכנגדו נוטל בלא שבו' היכא שהעד מסייעו א"כ ממונא וכולי אפומא דחד סהדא דבשלמא בנסכא דר"א אי הוה בעי הוה טעין לא חטפי והוה נשבע ולא משלם להכי כי טעין דידי חטפי ואיכא חד סהדא אמר דמשלם ע"פ עד א' וכו' ע"ש (עכ"מ):

כ"ה חשוד על השבו' שכנגדו נשב' ונוטל וכו' נר' דאפי' תפס התוב' או שיש בידו משכון מדאמרינן בפרק שבועת העדות הכל מודים בשכננדו חשוד על השבו' דחשוד מאן אילימא דחשוד לוה דא"ל מלוה אי אתית אסהדת לי הוה משתבענא ושקילנא ל"ל מי יימר נשתבעת אלא כששניהם חשודים וכולי וא"א לימא כגון שחשוד לוה והמלוה יש בידו משכון או שתפס במכירה ליכא מגו דהלוה היה פטור ואם היה העד מעיד לא היה המלוה נוטל בלא שבועה אלא ודאי דאפילו יש בידו משכון צריך לישב' ומי יימר דמשתב' אבל אם יש בידו משכון בענין שהיה נאמן במגו דלקוח או החזרתי אפשר דכיון דחשוד שכנגדו נוטל בשבו' עכשיו שהוא מוחזק במשכון ואיכא מגו נוטל בלא שבו' וכ"כ הש"ך בסי' פ"ט:

כ"ו אם טען עליו טענת ודאי וכולי אבל אם טענו ספק ע"פ ע"א אע"ג דקי"ל בסימן ע'"ה סכ"ג דאם בא העד משביעו שבו' דאורייתא כאילו היה טוענו טענת בריא נראה דאם הנתב' חשוד פטור כיון שתוב' שכנגדו לא יוכל לישבע וליטול דלא חשבי' כאילו טענת בריא אלא לחייבו שבוע' דאורייתא משום דאמרינן כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון ע"א מחייבו שבו' וכי היכי דב' עדים מחייבים אותו ממון אף על פי שזה טוען שמא עד אחד נמי מחייבו שבועה כמ"ש הרשב"א בתשו' ח"ב סימן ר"ה ע"ש אבל אם הנתבע חשוד שאינו יכו' לישב' פטו' כיון שהתוב' שכנגדו לא יכו' לישב' וליטו' כמ"ש הרמב"ם בפרק ב' מהלכות טוען היה חשוד שומר וטען שאבד הפקדון או נגנב שכנגדו אינו יכול לישב' וליטול וכו' וכתב המ"מ ולמד כן מדאמרו שכנגדו נשבע ונוטל למד רבינו שלעולם שכנגדו אינו נוטל בלא שבועה אלו כששניהם חשודים וכו' הא כל שהתובע אינו טוען בריא אינו נוטל אבל הרמ"ה כתב דהוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם וכולי ודעת רבינו עיקר עיי"ש והטור כתב דרבינו ישעיה סובר כהרמ"ה ע"ש וכן כת' בעל המאור סוף שבועות וכן כתב הרב חוקות הדיינים ס"ט וז"ל ואם חשוד מי שעליו השבועה מ"ד שומרין כגון שהתובע גם כן אינו יכול לישבע וליטול מפני שאינו יוד' וכו' הרי הוא כדין אם היו שניהם חשודין וכו' עיין שם ומרן בסימן ח' פסק דשומר חשוד פטור וכו' וכ' הפריש' דסבירא ליה דלא הוי כשניהם חשודים דחזרה שבו' לנתב' ומתוך שאינו יכול לישבע משלם דשאני התם שהתוב' טוען עליו טענת בריא ע"ש אם כן בכל שבועה דאוריי' חשו' ושאינו יכול לישבע לא מחייב עד שישבע שכנגדו ואם הוא טוען שמא דלא יוכל לישבע און החשוד משלם וכן כתב הש"ך ס"ק י"א נראה דה"ה תובע את חשוד שמא ע"פ העד וזה כדעת רוב הפוסקים דטען שמא על פה עד אחד מחייבו שבועה דאורייתא כמו שהסכים הש"ך בסי' ע"ה ס"ק פ' ואפילו הכי אם תובע את חשוד על פה עד אחד לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם לפי שהתובע אינו יכול לישבע וליטול וז"ל מהר"ם בתשובותיו דשייכי לס' משפטים סימן ס"א וא"ת לעיל דפריך אילימא דחשיד לוה וכו' עד מי יימר דמשתבע מאי פריך הא כיון שהעדים מסייעו היה נוטל בלא שבועה אא וי"ל ה"מ בעלמא אבל בחשוד על השבועה אי הוה אמינא דשנגדו נוטל בלא שבועה היכא שהעד מסייעו אם כן היה נפיק ממונא מניה כל שעתא אפומא דחד סהדא דבשלמ' בנסכ' דר"א אי הוה בעי טעין לא חטפי והו' נסכא ולא משלם להכי כי טעין דידי חטפי ואיכא חד סהדא אמרינן דמשלם על פה עד אחד כיון דעיקרו לא אתא סהדא לחייב ממון קרינן ביה לכל עון ולכל חטאת אינו קם וכו' אא אי שכנגדו שקיל בלא שבועה על ידי עד אחד נמצא דכל שעתא יעול על ידי אחד ונמצא שהיה שם עיקרו לממון שהחשוד א"א לו להשמט כלל מלשלם היכא דאיכא חד סהדא לשכנגדו אמר רחמנא לכל עון ולכל חטאת אינו קם מעיקרו עכ"ל ואם כן נראה דתובע את החשוד שמת על פה עד אחד כיון שאינו יכול לישבע לא אמרינן לחייב אא ממון מתוך שאינו יכול לישבע משלם דאין על א' מחייב ממון וכה"ג כתב הרב מש"ל בפרק ו' מה' שאלה ופקדון על תשו' הרשב"א עוד נ"ל דאף למאן דסבר דעד אחד פוטר אף משבועה דאורייתא הכא בנדון זה מודה דיטו' הלה בשבו' משום כיון דאי לא הוה העד היה נוטל המשאיל בלא שבועה משום דהוי מתוך שאינו יכול לישבע משלם אם כן היכא דאיכא עד אחד דינו שנאמר שלא יטול הלה אלא בשבועה דאי אמרינן שלא יטול הלה אפילו בשבוע' נמצא דעד אחד אם לממון וכו' עש"ב והע"ש כתב גבי שומר הטעם דאם כן כל חשוד המקבל פקדון מחבירו יהא חייב אפילו באונסין מתוך וכולי אלא אם כן היה נאנס בפני עדים וזה לא רצו חכמים להחמיר עליו כ"כ לקונסו וכו' מה שאין כן בשאר משא ומתן וכו' עש"ב ות"כ דוק' בשומר פטרו אבל בכל המחוייב שבו' דאוריית' החשוד חיי' אפילו התובע טוען שמא שלא יוכל לישבע ובדין זה כ' אבל אם טוען עליו טענת ספק שאין החשוד חייב שבו' מן התורה שהרי אין משביעין על טענת ספק חוץ משבו' השומרים וכו' ע"ש ואין נראה כן אלא אפילו היה התשו' חייב שבועה דאורייתא על טענת ספק כגון טוענו ספק על פה עד אחד פטור החשוד דאין התובע נוטל אלא בשבועה ולא דוקא בשומר כנראה מדברי הסמ"ע והב"ח ומהרשד"ם סימן קפ"ה עיי"ש ואפשר דגם הרז"ה ורבינו ישעיה והרמ"ה דדוקא בשומר חשוד סבירא להו דאמרי' מתוך שאינו לישבע משלם כמו שכתבו התוס' בריש פר' הפרה דף מ"ו בד"ה דאפילו וז"ל ועוד אומר ר"י דל"ד דהא טעמא דמחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם מפ' בפרק כל הנשבעין משום דכתיב שבועת ה' תהיה בין ב' ולא בין היורשים ומפרש התם כגון שא"ל מנה לאבא ביד אביך וא"ל חמשים ידענא וחמשים לא ידענא דבאבוה כי האי גוונא מחייב וע"כ צריך לומר טעם למה באב חיי' וביורשים פטור וכו' אלא האי טעמא דבאב חייב לא ידענא דהוה ליה לידע אם חייב לו מנה אם לאו אבל יורשיו לא היה להו לידע במילי דאבוהון ומהאי טעמא א"ל נמי למיפטר בשמעתין שאין לו לידע אם משנגחה ילדה או קודם וכו' וכן כתב הסמ"ג בעשין צ"ה דברי ר"י עי"ש וכן כתב הג"א שם וכן כתב מהר"ם בתשובו' הארוכות סימן רצ"ט והרשב"א והרא"ש בסוף פרק הכונס עיי"ש וכתבו עוד התוספות וא"ת דהכא משמע דלית ליה לר"י בריא עדיף וכו' וי"ל דהתם בריא שלו טוב שיודע שיכחישנו אם הוא משקר וגם אותו יש לו דידע אם חייב לו הילכך מדטען שמא מוכחא מילתא דברי דהאי אמת וברי עדיף אבל הכא מה שטוען בריא לפי שיודע שזה לא היה בשע' נגיחה וזה טוען שמא טוב שאין לו לידע מ"ה אין ברי' עדיף וכו' עי"ש ואם כן א"ל דגבי שומר חשוד אף על פי שהוא טוען ברי וחבירו שכנגדו טוען שמא שהחשוד טוען בריא גרוע לפי שיודע שחבירו לא יכחישנו וחבירו טוען שמא טוב דלא הי"ל לידע מ"ה אמרי' מתוך שאיל"מ אבל תובע את החשוד בשמא ע"פ ע"א אפשר שהחשוד טוען בריא טוב שיודע שיכחישנו אם הוא משקר וגם אותו יש לו לידע אם חייב אם לא ומדטען שמא מוכחא מלתא דברי דהלה אמת א"כ אפשר דלכ"ע פטור וכ' ה' דבריי אמת בקו' ה' ס"ד ל"ב ולע"ד א"ל דעת הרמב"ם דכל חשוד מן התורה נשבע ולא משלם אלא כדי שלא יבוא לידי שבועת שוא עשוהו חכמים כמחוייב שבועה ואין יכול לישבע שמשלם אם שכנגדו ואפי' בשניהם חשודים תקנה לא זזה ממקומה מאחר שהתובע טוען בריא אבל בתובע טוען שמא לא תקנו חכמים שכנגדו יטול בלא שבועה כיון דהיה נשבע ונפטר לא חייבו חכמים ממון בלא שישבע הנתבע אבל אנך רבוותא ס"ל דחשוד הוי מחוייב ואין יכול לישבע ומשלם מן התורה אלא דחכמים תיקנו שכנגדו ישבע ויטול אם טוען בריא ואם אין התובע יכול לישבע אוקמוה אדין תורה דמתוך שאיל"מ ע"ש וכבר כ' הב"ח סס"י צ"ב בדברי הטור דפליגי בהכי ע"ש ומ"מ נר' דהתובע את החשוד ע"פ ע"א פטור כיון שאין התובע יכול לישבע כדין שומר שהוא חשוד וכו' והרמב"ם בפ"ב דין ו' כ' היה חשוד מן הנשבעין בטענת ספק אינו נשבע ואין שכנגדו נשבע לפי שלא נתחייב שבועה מן התורה ולפי שאין התובע טוענו טענת ודאי כדי שישבע על טענתו וכ' הלח"מ לפי נוסח' זו נר' דר"ל הטעם שאין שכנגדו נשבע מפני שאין זו שבועה מן התורה ועוד טעם אחר דאפי' שבועת התורה לא היה שכנגדו נשבע לפי שאין טוען ודאי כדאמרי' גבי שומר וכו' ע"ש הרי דאין חי' בין שומר לאחר דכל שאין הלה טוען ודאי ואין יכול לישבע החשוד פטור והריב"ש בסי' ק"ח כ' וז"ל ועוד שאפי' לא היה נאמנות ונאמר שהיא חשודה ולא תוכל לישבע לא תפסיד כתובתה מפני זה בנדון זה שאין היורשים שכנגדה יכולין לטעון אותה טענת ודאי אלא טענת ספק ובידה שטר מקויים ואין שכנגדה יכול לישב' וליפטר שבועה המכחישתו בברי וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מה' טוען שאם היה חשוד מן הנשבעין בטענת ספק אינו נשבע לפי שהוא חשיד ואין שכנגדו נשבע מן התורה ולפי שאין התובע טוענו טענת ודאי כדי שישבע על טענתו ע"כ ונראה מדבריו אפילו בנשבעין ונוטלין כמ"ש בפיסק' הסמוכה לזה שכ' שאם נתחייב החשוד שבועה מדבריהם והוא מן הנשבעין ונוטלין אינו יכול לישבע וליטול אלא שכנגדו נשבע שבועת היסת ונפטר וכן פוגם שטרו וכולי וזה שכנגדו טוען בריא לכן כתב הרב שנשבע היסת ויפט' מן השטר וכו' עי"ש וכבר תמה הרב דברי אמת בקונ' ה' דף ל"ה ע"ג נראה דמפרש דברי הרמב"ם שכ' היה חשוד מן הנשבעין בטענת ספק כגון ששטר בידו ואין חבירו טוען עליו בריא להשביעו אלא טענת ספק כמו היורשים שנשבע התובע על טענת ספק שלהם לכך פי' אין נשבע כלום ונוטל בלא שבועה וכו' (עכ"מ):

ועוד נ"ל דאפילו למ"ד דחשוד שטוען בריא אע"ג דאינו יכול לישב' גובה בשטרו אבל תוב' שטוען שמא גרע ואינו גובה מן החשוד שטוען בריא משו' דברי ושמא בריא עדיף כדאמרינן בפרק ק' דכתובות גבי אומרת משארסתני נאנסתי וכולי אף ע"ג דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור דלא אמרינן בריא עדיף אלא הממע"ה באומרת משארסתני נאנסתי וכולי קי"ל כר"ג דבריא ושמא בריא עדיף משום דחזקה מסייע לה אלמא כיון דחזקה מסייעא לטוען בריא מוציאין ממון מחזקתו וכ"ש הכא דמסייע חזקת ממון ללוה שטוען בריא דאמרי' ברוא ושמא בריא עדיף וכבר כ' בעה"ת שער כ"ט ח"ב סימן ו' תשו' מהר"י ן' פלט וז"ל וכן נמי אי אתי חנוני ותבע לבע"ה ואיכא פועל דמכחיש ליה שקיל מיניה בלא שבו' ול"ד למנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם לויתי אם לאו דמשתב' היסת ונפטר משום דהתם איכא בריא גבי תובע וחזקת ממון גבי נתבע ואוקי ממונא בחזקת מריה טפי עדיף וכולי אבל הכא גבי חנוני איכא תרי אנפי חזקת שליח עושה שליחותו ובריא ומדחי' חזקת ממון מקמי תרתי ומנ"ל דכל היכא דאיכא תרי אנפי כה"ג מדחי' חזקת ממון מקמייהו דתנן הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים וכולי רג"א נאמנת והלכה כוותיה וטעמא משום דאיכא חזקה דגופא בהדי בריא ושמא א"נ איכא חזקה דמגו בהדי בריא ושמא ומדחי' חזקת ממון מקמי הני תרי אנפי ושקיל בלא שבוע' וכולי ומאי דק"ל למה המוציא הוצאות על נכסי אשתו והמכיר כליו וספריו ביד אחר וחבריהון דמשתבעי על מאי דתבעי ושקלי אף ע"ג דליכא מאן דמכחיש להו והכא פטרתו ליה לחנוני בדלא מכחיש ליה פועל משום דאיכא גבי חנוני תרתי חדא חזקת שליח עושה שליחותו וכולי ואיכא בריא ושמא וגבי מוציא הוצאות על נכסי אשתו וחבריהון ליכא אלא בריא ושמא וליכא חזקה וכולי עכ"ל הרי דגבי חנוני כיון דאיכא תרתי חזקה ובריא נוטל בלא שבו' וה"נ אע"ג דהלוה היה חייב שבו' דאורייתא אם התובע טוען שמא והוא טוען בריא דאיכא תרתי חזקת ממון ובריא אמרי' בריא ושמא בריא עדיף ופטור בלא שבועה וק"ו הוא דחזקת ממון עדיפא מחזקת הגוף דהא קי"ל כשמואל בר"פ המוכר פירות דאין הולכין בממון אחר הרוב וכה"ג כ' הרמב"ן במלחמות פ' האשה שנתארמלה גבי אי עירעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו וכולי אע"ג דאיכא לאוקמ' אחזק' חזקה דממונא עדיפא א"נ שקולין נינהו לא עבדי' עובדא לאפוקי ממונא ואיך תעלה על דעתך דמשום חזקה דעלמא מפקי' ממונא והלא אף בתר רובא לא אזלי' בממון וכ"ש בתר חזקה וכולי וכ"כ בס' הזכות בסימן ס"ב ע"ש וא"כ אם התובע טוען שמא והנתבע טוען בריא דאיכא תרתי חזקת ממון ובריא אמרי' בריא עדיף ופטור בלא שבועה וכ"כ בעל המאור סוף שבועות דחנוני על פנקסו וחשוד נוטל בלא שבו' והרמב"ן במלחמות כ' טעה בחנוני על פנקסו שדינו כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דקי"ל דפטור וכו' וכ' הש"ך סס"י זה נ"ל דדברי בעל המאור נכונים דהא באומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע גופיה פליגי וכולי ונהי דקי"ל התם כר"נ דפטור היינו דמשום טעמא דמפ' התם דאוקי ממונא בחזקת מריה ולא מפקי' ממונא כלל משא"כ הכא דס"ס מפקי' ממונא מבע"ה ועוד מסתמא חנוני עשה כמו שצוה לו בע"ה דקי"ל חזקת שליח עושה שליחותו וכולי עכ"ל ומ"ש משא"כ דס"ס מפקינן ממונא מבע"ה וכולי א"נ דהרי בעל הבית חייב לפועל ולחנוני ומן הדין הול"ל דאינו חייב רק לפועל דהוי כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אבל לגבי חנוני דהוי כאומ' איני יודע אם הלויתני פטור אלא משום חזקת שליח עושה שליחותו מסייע לחנוני שטוען בריא אמרינן בריא עדיף אף להוציא ממון וכדברי מהר"י ן' פלט ואפשר דהרמב"ן ס"ל דלא אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו אלא באיסור' ולא בממון ומהר"ם בתשו' הקצרות סימן כ"ה כ' על ראובן ששלח פקדון לשמעון ביד לוי וכולי נראה דאינו יכול להשביעו כי טענת שמא היא דלא אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו אלא באיסור' שלא יהא המשלח חוטא כי הוא סומך עליו אבל בממון לא תדע וכולי ע"ש הרי דאפילו דאינו יכול להשביעו בטענת שמא בכח חזקה זו וכן מבואר בתשו' המיי' דשייכי לס' משפטים סימן מ"ד דלא אמרי' חזקת שלוח עושה שליחותו להוציא ממון עש"ב וא"כ סובר הרמב"ן דחנוני על פנקסו הוי כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור מן הדין לא אמרי' חזקת שליח עושה שליחותו להוציא ממון ולא דמי להא דאמרי' בפ"ק דכתובו' גבי משארסתני נאנסתי וכולי דנאמנת דאמרי' בריא ושמא בריא עדיף אף להוציא ממון משו' דחזקה דגופא מסייע) לה דחזקה דגופא אלימתא דאפילו לקולא אמרי' לה אבל חזקת שליח עושה שליחותו לא אמרינן אלא לחומ' ולא לקולא כדאיתא בפרק התקבל ס"ל דאין מצרפי' חזקה זו לטוען בריא להוציא ממון מחזקת מריה אבל הכא בשומר חשוד שטוען בריא וחזקת ממון מסייע' ליה נר' דלכ"ע אמרי' ברי עדיף ונפטר בלא שבו' ומ"מ נר' דה"נ תובע את החשוד שמא ע"פ ע"א כיון שהחשוד טוען בריא וחזקת ממון מסייע ליה אמרינן בריא עדיף וה' דברי אמת שם הכריח כן מפ' שבועת העדות דלא אוקמוה בחשוד לוה ולא מלוה ובטוענו שמא ע"פ ע"א דלא מ"ל מי יימר דמשתבע וכולי ושם דף ל"ג ודף ל"ד כ' דרבי' ישעיה והרמ"ה אפשר דס"ל כס' רבי' אפרים דאין משביעין בטענת ספק ע"פ ע"א ע"ש ואכתי ק"ל על הטור דבסי' ע"ה נר' דסובר דטוען שמא ע"פ ע"א מחייבו שבו' דאוריי' כמסקנת אביו הרא"ש ובסימן זה כתב בסוף דברי רבי' ישעיה והרמ"ה דשומר חשוד חייב משמע דס"ל וכו' וא"כ ק' ההיא דפ' שבועת העדות דלא מוקי לה בטוען שמא ע"פ העד והלוה חשוד שהיה משלם בלא שבועת המלוה ע"ש (עכ"מ):

כ"ז הגה וי"א דהא דחשוד וכו' כ"כ רבינו ירוחם בשם הראב"ד ודברי הראב"ד באו בס' א"ז למציע' וז"ל ות"ל דהו"ל רועה ק"ל דילמא אביי נמי משום דהו"ל רועה קאמר וא"ל דהכי אקשי' והא רועה גזלן ידו' הוא ומעיקרא כי אפקיד גביה אדעתא דספק פסידא אפקיד דאי אמר נגנבו לא היה נשב' ולא שכנגדו יכול לישבע הילכך השתא נמי נימא מגו וליפסוד ע"כ ונראה דס"ל כדעת הרמב"ם דשומר שטוען נגנב או נאבד הפקדון והוא חשוד אין שכנגדו נוטל שאין יכול לישב' כיון שאינו טוענו ודאי השתא נמי שטוענו להד"מ נאמן במגו ומפסי' ומשמ' דבלא מגו אפי' חשוד ידוע שכנגדו נשב' ונוטל ואם הלוה לחשוד והודה במקצת לד' מהר"י ן' מיגש שמ' דטעמא דמודה במקצת דצריך לישב' משום דמגו לפטור משבועה לא אמרי' והא דאמר רבא מ"מ אמרה תורה מודה מקצ' ישב' חזקה וכו' כבר כתבתי בסי' צ"ג משום דמשי' אביד' וכו' ומכח חזקה דאין אדם מעיז לא חשיב משי' אבידה אבל ודאי דהוי מגו ומגו דהעזה אמרי' ליפטר מממון אבל ליפטר משבו' לא מהני מגו עש"ב וא"כ חשוד שדינו לשלם מתוך שאינו יכול לישב' אמרי' מגו ליפטר מחיוב ממון כמ"ש הרא"ש בפ"ק דמציעא גבי ע"א מסיי' פטו' משבו' ואינו פוטר שומר שאינו יכול לישב' דהוי חיוב ממון ואין ע"א פוטר מחיוב ממון ע"ש וה"נ חשיב ממון לענין מגו דאמר' מגו לפטור מחיוב ממון וכן ראיתי לה' דברי אמת בקו' ד' ל"ג שלמד כן מדברי הרא"ש דגם למ"ד מגו לפטור משבו' לא אמרינן כשאינו יכול לישבע חשיב חיוב ממון ואמרינן מגו ע"ש משמ' דאם לא היה חשוד ידוע מיהו מדברי הראב"ד בשעה שמסר לו אלא דנעשה חשוד על השבו' אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל ואין החשו' נאמן במגו דנגנב או נאבד:

כ"ח דין ח' היה חשוד שומר וכו' דעת רבי' ישעיה ק והרמ"ה דהשומר הוי מחויי' שאיל"מ כמ"ש הטור ע"ש וה' דברי אמת בקו' ה' דל"ג הק' למה אינו נאמן במגו דהחזרתי או להד"מ דנהי דמגו לפטור משבו' לא אמרינן גבי חשוד שאינו יכול לישב' מקרי חיי' ממון כמ"ש הרא"ש בפ"ק דמציעא גבי ע"א דפוטר משבו' דשומר שאינו יכול לישבע מחוייב ממון ואין ע"א פוטרו מחיוב ממון ע"ש ולק"מ דא"כ מודה במקצת שהוא חשו' וכן ע"א מעיד שלוה והוא מכחישו אמאי שכנגדו נשבע ונוטל יהא נאמן במגו והר"י ן' מיגש בחידושיו בפ' כל הנשבעין והביאו הראב"ד בס' תמ"ד סי' קצ"ה כ' דמגו לפטור משבו' לא אמרינן דהא שומרים דא"ל מגו לא מפטרי משבו' ומודה מקצת וע"א דא"ל מגו ואפ"ה חייבי' רחמנא שבו' וכבר כתבתי בסימן פ"ב בדיני מגו דאפש' דסביר' ליה דהא דאמרינן חזקה היינו לענין דלא חשיב משיב אבידה דפטור משבו' דחזקה וכו' אבל מגו דהעזה ואפילו במקום חזקה אמרינן מגו אלא דה"ד לגבי ממון אבל לפטור משבו' לא אמרינן עש"ב וא"כ בחשוד דחייב ממון מתוך שאיל"מ אמאי לא אמרינן מגו דפוטרו מחיוב ממון וכן בע"א יהא נאמן במגו דפרעתי וז"ל הרמ"ה בפ' יש נוחלין הימן קכ"א ועוד דע"כ אפילו היכא דאיכא מגו לא מהני לאפטורי משבועה דאם כן שבו' עד אחד היכי משכחת לה לימא מגו דיכיל מימר פרעתי וכו' ואף על גב דמשכחת לה בקובע זמן לחבירו ולא עבר זמנו וכו' א"נ דעד אחד בשטר אי נמי דאסהיד ביה דא"ל אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' סוגיא דעלמא לא הכין היא אלא כל מקום ששני' מחייבים אותו ממון א' מחייבו שבו' אע"ג דא"ל מגו דאלת"ה גבי נסכא דר"א וגבי חד סהדא ותרתי שני ולפירי דקאמרינן דהו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישב' וא"א מגו דהא לא מחייב שבו' דא"נ הוה טעין לא אכלתי ולא חטפתי לא הוה מחוייב שבו' מגו דאי הוה טעין פרעתי א"נ לפירות ירדתי אלא לאו ש"מ דלא אמרינן מגו לאפטורי משבו' וכו' עכ"ל

תוכן העניינים

ערך השולחן חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה