אור ברסלב

ערך השולחן חושן משפט חלק ב· רבי יצחק טייב

סימן צא

סימן צ

א' דין א' חנוני על פנקסו וכו' שניהם נשבעים וכו' אפילו החנוני רגיל להפקיד אצל השכיר הכא לא יקבל שבועת השכיר מהר"ץ אשכנזי סימן קכ"ו ע"ש:

ב' אפילו החנוני הוא עכו"ם אם מכחיש לפועל וכו' כמבואר בתשו' הרשב"א הובאה בב"י סי' ע"ב וסימן קפ"ה דאף שמשמע לכאורה מדברי ה' מ"מ בפי"ד מהל' טוען דאין משביעין היסת על פה בריא של עכו"ם מכל מקום הכא ליטול אפשר דכ"ע מודו דאינו נוטל אלא בשבועה הש"ך עיי"ש ובתשו' הרשב"א מבואר דאפילו ליפטר צריך לישבע על פה טענת הגוי שכתב הרמב"ם שלא תקנו שבועת היסת אלא בישראל וכת' ה' מ"מ שאין טענת הגוי טענה להשביעו עליה חולק על הרשב"א אלא דאפשר דהרמב"ם מודה בבא ליטול דאינו נוטל אלא בשבועה ודוקא בקרקע שהוא בחזקת בעלים הראשונים מוציא מהלה בלא שבו' דאין טענת הגוי טענ' ומעמידים אותה בחזקת בעלים ועיין בהרב כנה"ג סימן ע"ה אות ס"ט שכתב דמדברי מהרשד"ם חח"מ סי' קט"ו נראה דטענת הגוי טענת ב"ד מקרי ותמה עליו מדברי הרמב"ם והמ"מ ע"ש ולא זכר תשוב' הרשב"א דסביר"ל הכי דבנשבעים על פה טענת הגוי בתשובות ח"ב סימן קט"ו ע"ש וכן דעת הרדב"ז ח"ב סימן ת"ה דנשבע על פי טענת הגוי ליפטר ע"ש ועמ"ש בסימן נ"ח:

ג' אם מת החנוני כ' ה' קול אליהו סימן כ"ד דטועני' ליורשיו שפרע אביהם ונוטל מבע"ה בלא שבו' ע"ש ולא דק דלא עדיף מפוגם שטרו וכו' והשטר מקוים בידו ודינו ליטול בלא שבועה אלא שחכמים החמירו עליו לישבע דמהאי טעמא אם מת יורשיו נוטלים ולא אמרי' אין אדם מוריש שבועה לבניו ואפ"ה צריכים לישבע שלא פקדנו וכו' ובסוף פרק כל הנשבעין מוקמינן בריית' דיפה כח הבן מכח האב שהבן גובה בין בשבו' בין שלא בשבו' והאב אינו גובה אלא בשבועה כב"ש דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי ואפילו מת לוה בחיי מלוה מקרי ממון להורישו לבניו ולא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו ואפילו הכי צריכים היורשים לישבע שלא פקדנו אבא וכו' וכבר כתב בתשו' מהר"ם הארוכות סימן תתקנ"ז משום דס"ס אין זה להחזיק אלא להוציא עש"ב וכבר כ' הש"ך בסימן ק"ח ס"ק כ"ו שדי' החנוני שמת תלוי במחלוקת הרז"ה והרמב"ן סוף שבועות דהרז"ה סבירא ליה דחנוני נמי דינו מן התורה ליטול בלא שבועה ואם הוא חשוד נוטל בלא שבועה וכן בשמת יורשיו נוטלים בשבועה שלא פקדנו אבא וכו' אבל הרמב"ן סבירא ליה דחנוני דינו מן התורה שלא ליטול דדמי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דקיימא לן דפטור ואם הוא חשוד שאינו יכול שישב' מפסיד וכן בשמת אין יורשיו נוטלים כלל והר"ן בריש פ' כל הנשבעין כתב וז"ל מקש' הכא דהא דנשבעין ונוטלין טפי נינהו דהא איכא פוגמת כתובתה וכו' ותנן נמי וכו' המכיר כליו וספריו ביד אחר וכו' ותנן נמי המוצי' הוצאו' על נכסי אשתו וכו' י"ל כי הא חשיב הני דמדינא לא הוה ליה למשקל כלל אלא שחכמים תיקנו שיהיו נוטלים בשבועה אבל הנהו דמדינא אית להו למישקל בלא שבו' אלא שחכמים החמירו עליהם לישבע וליטול לא חשיב וכו' ומוציא הוצאות על נכסי אשתו נמי מדינא שקיל בלא שבו' דברי ושמא הוא ואף על גב דבעלמ' אמרי' לאו ברי' עדיף הכא כיון שהוציא ברשות והשביח נאמן מדינא ושקיל בלא שבועה אלא שחכמים החמירו עליו לישבע וכן כ' התוס' בכתובו' דף פ' עיין שם משמע דס"ל כהרמב"ן דחנוני נמי דתני בפרק כל הנשבעין דינו שלא ליטול אלא שחכמים תקנו שיהא נוטל בשבועה והר"ן שם בפסקא דחנוני וכו' שכתב וז"ל והוי יודע דכי אמרינן דחנוני נשבע ונוטל ה"ד כשמודה בע"ה שהוא ליתן וכו' כיון דחנוני יודע ובע"ה לא ידע נאמן החנוני בשבועה כיון שהוציא ברשות כדין המוציא הוצאות על נכסי אשתו לא מדמי חנוני למוציא הוצאות על נכסי אשתו לגמרי אלא שחכמים היקלו על החנוני ליטול בשבועה ועשאהו כמוציא הוצאות על נכסי אשתו ומת ולא נתברר כמה הוציא לא יטלו היתומי' כלו' אם כן אף על גב דמדינא נוטל בלא שבו' כיון שחכמי' החמירו עליו לישבע אין יורשיו נוטלים כלום ומהר"ם ן' חביב בתשו' בספר גנת ורדים כלל ג' סימן ב' הקשה על מרן שם שכתבו בשם יש מי שאומר ונדחק לחלק בינו לשכיר עש"ב ולא קשיא מידי שהרי מבואר בדברי הר"ן המוציא הוצאות על נכסי אשתו מן הדין נוטל בלא שבו' אלא שחכמים החמירו שלא יטלו אלא בשבועה אבל שכיר ונגזל והנך דפרק כל הנשבעין דמן הדין לא יטלו כלל אלא שחכמי' היקלו עליה' ליטלו בשבו' וא"כ א"ל דדוק' הנך אם מתו לא יטלו היור' כיון דמ"ה לא יטלו וחכמי' היקלו עלי' ליטלו אם ישבעו אבל בסתם חשוד או מתו אוקמו' אדאוריית' אבל מוציא הוצאות על נכסי אשתו דמדינא נוטל בלא שבו' אלא שהחמירו עליו לישבע ס"ד דה"ד אם אפשר לישבע אבל כשאינו יכול לישב' או מת אוקמוה אדאורייתא ונוטלים יורשיו דשבועה דשלא פקדנו וכו' קמ"ל:

ד' שניהם נשבעין ונוטלין מבע"ה וכו' ואם מת בע"ה נשבעים ונוטלים מן היורשים

ה' וצריכי' שישבעו כ"א בפני חבירו וכו' כ' הב"ח היינו לכתחילה אבל אם נשב' שלא בפני חבירו א"ץ לחזור ולישבע והש"ך כ' דשאני הכא כיון דודאי חד מנייהו לשקר נשבע וכ' ע"ש ואין נראה כן מדברי המ"מ בפ' ט"ז מה' מלוה דין ה' שכ' וה"ה בכל שבו' שמן הדין בפני הלה שכנגדו ומה שהוסיפו בכאן הוא שאע"פ שבין חנוני ופועלים אין שום תביעה נשבעים הא' במעמד חבירו וכו' ע"ש משמע דאין חי' בין זו לשאר שבועות ואדרבה לרבו' אמרו כאן דאפי' אין תביעה בין חנוני לפועלים צריכים לישבע כל א' בפני חבירו וכ"ש בעלמא וא"א הרי הוסיפו כאן דאפי' נשבע כבר שלא בפני חבירו צריכים לחזור ולישבע ובתשו' אשכנזית הביאה מרן הב"י סי' פ"ז ובתשו' מהר"ם הארוכות סי' רל"ז והובאה בתשו' המיימו' לספר זה סי' א' כ' דאם אין התוב' טוען בריא אלא ע"פ העד צריך הנתבע לישב' בפני העד לכתחילה כדאיתא בתוספות דשבועות פועלים נשבעין לפני חנוני וכו' וא"א אימא שאני הכא דחד מינייהו נשב' לשקר ומהר"ם בתשו' בס"ד כ' ועוד כיון דכבר נשבעו כ"ש דאם יודו ויכחישו שבועה א' דהו"ל כסופא טפי ע"ש וא"כ הכא נמי בחנוני ופועלים אם נשב' א' שלא במעמד חבירו אין צריך לחזו' ולישבע מהאי טעמא כיון דכבר נשבע כל שכן דאם יודה ויכחיש שביעה א' הוה ליה כסופא טפי:

ו' כ' בשו"ת חיים שאל ח"א סי' ע"ד על אחד שאמ' לחנוני מהחוב שאתה חייב לי תן כד שמן ללוי לחשבוני ועברו קצת ימי' והחנוני נתן כד שמן ללוי והמלוה טוען זה שאמרתי לך לתת כד השמן ללוי היה ביום או יומים ואח"ז פרעתי אני ללוי ליקח השמן ממני ופסק שהדין עם החנוני דהי"ל להודיעו שכבר פרע ויש קצת ראיה מסי' קכ"ב דאפי' בעל ההרשאה הנתבע נפטר שהי"ל להודיעו ע"ש ונראה דה"ד אם היה החנוני חייב לו אבל אם לא היה חייב לו והחנוני עכשיו בא להוציא ממנו מה שנתן בעדו לא שהרי כ' (עכ"מ):

ז' דין ב' אבל אם מת החנוני וכו' נר' דאפי' לא מת אלא הלך למ"ה נוטל בלא שבוע' כמבואר בסי' קכ"א גבי שליח ע"ש וה"ה בחנוני ופועלים וז"ל בעה"ת שער כ"ט ולא תימא דוקא כשמת א' מהם אלא אפי' לא מת אלא שהלך למ"ה אע"פ שי"ל אולי יבא היום או למחר ויאמר שנתן אעפ"כ כיון דהשתא ליתיה קמן לא מחייבי' ליה לאשתבועי אם רצה להחרים התם וכו' וכן דעת מהר"י ן' מיגש והר"מ ז"ל עכ"ל וכ"כ הראב"ד בס' תמ"ד סי' ס"ב וז"ל ולא עוד אלא אפי' בענין פועלים וחנוני נמי אי אזל חד מינייהו לעלמא ולא מכחיש ליה לאידך האיך שקיל מבע"ה בלא שבו' ול"מ בע"ה למימר לפועלי' משתבעי' ליה דלא פרעך החנוני א"נ לחנוני אישתב' לי דפרעת לפועלים אלא ודאי שקלי בלא שבו' ואי בעי לאחרומי סתם מחרים כדאמרו עכ"ל:

ח' או שמתו פועלי' והחנוני לבדו תובע נוטל בלא שבו' וכו' בעה"ת שער כ"ט ח"ב בשם תשו' הר"י בן פלט כתב דלא דמי למנה לי בידך והלה אומר איני יודע וכו' דהתם איכא ברי גבי תובע וחזקת ממונא גבי נתב' אבל הכא גבי חנוני איכא נמי חזקת שליח עושה שליחותו ע"ש ומצאתי למהר"ם בתשובות הקצרות סי' כ"ו שכ' וז"ל ומה ששאלת על ראובן ששלח פקדון ליד שמעון ביד לוי והלך למ"ה אי אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו ויכול ראובן לטעון על שמ' טענ' ודאי להשביעו או לא נראה דאינו יכול להשביעו כי טענ' שמא היא דלא אמרי' חזק' שליח ע"ש אלא באיסו' שלא יהיה המשלח חוט' כי הוא סומך עליו אבל בממון לא וכן משמע גבי חנוני על פנקסו דלא מהימני' לחנוני בלא שבו' מטעם חזקת שליח עושה שליחותו ולא יטול השכיר אפילו בשבו' אלא ש"מ דבממון לא אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו ע"ש ועיין תשו' המיי' דשייכי לס' קנין סי' ס"א והראב"ד בס' תמ"ד סי' ס"א גבי הרשאה כ' וז"ל בטענת חזרה לא מדאמרי' חזקת שליח עושה שליחותו ה"נ אמרי' חזקת בע"ה מעמידו בשליחותו ול"מ האיך למי' ליה דילמא הדר וכו' תדע שהרי הולך מנה לפ' במתנה קי"ל דהולך לאו כזכי דמי ואי בעי למיהדר ביה מצי הדר ביה ואפ"ה מסתמא אזיל שליח ויהיב ליה למקבל מתנה ולא חיישי' לחזרה אלמא מסתמא מוקמי' לבע"ה בחזקת עומ' בדיבורו עיין שם מבואר דס"ל דבממון נמי אמרי' חזקת שליח עושה שליחו' ובע"ה נמי בחז' עומ' בדבו':

ט' דין ג' הגה נשבע התובע ונוטל וכו' כ' הסמ"ע מור"ם סתם וכ' נשבע ונוטל ונר' וכולי מיהו לפי מ"ש וכולי צריכין לחלק ולומר דדוקא התם שיש לספק דלא נתן להם החנוני כלום משא"כ בזה דמיירי דודאי הוציא הוצאות אלא שאין אנו יודעים כמה מ"ה סגי בהיסת ע"ש וכ' הר' עבודת הגרשוני סימן קי"ט דס"ל אע"פ דפ' האשה שנפלו תנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע ויטול דהיא שבועת המשנה היינו משו' דשלא ברשותו הוא אבל יורד ברשות ליכא שבועה כלל אלא אחר תקנה תקנו דגם ביורד ברשות נשבע היסת דוקא עש"ב וליתא שהרי כ' הרמב"ם בפ"י מה' גזילה דין יו"ד כל מי ששמין לו בין שהיתה ידו על העליונה בין שהיתה על התחתונה אינו נוטל כלום עד שישבע בנק"ח וכולי וכת' המ"מ זה נלמד ממתני' דהוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול אע"ג דבעל כיורד ברשות ע"ש:

יו"ד נשבע התובע ונוטל וכולי עיין בהש"ך שכ' והחילוק פשוט דבסעיף ב' כיון דאיכא חזקת שליח עושה שליחותו נוטל בלא שבו' וכ"כ בעה"ת וכולי עיין שם ומהר"ם בן חביב בס' גנת ורדים כלל ג' סימן ב' תמה דה"נ מיירי בעשאו שליח ואפ"ה צריך שבו' וכ' לחלק בין חנוני שהוא קבוע לשאר שליחות עיין שם באורך ומדברי בעה"ת בשער כ"ט ח"ב סימן ו' שכתב וז"ל מאי דק"ל למה המוציא הוצאות על נכסי אשתו וכו' משום דאיכא גבי חנוני תרתי חדא חזקת שליח עושה שליחותו דהא מזומן ועומד להקיף לבני אדם וכולי ע"ש משמע דבחנוני דוקא שהוא קבוע א"ץ שבו' דמה"ט אמרי' דחזק' שליח עושה שליחותו משא"כ בשאר שליחו' והרשב"ץ ח"ג סי' קל"ב כ' דכיון שהוא מודה בהוצאה אלא שלא ידע כמה הוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם ונוטל הלה בלא שבו' ע"ש וצ"ע:

י"א וה"ה לכל מידי וכולי כ' הסמ"ע דה"ד הכא שהוציא עליו לטובתו וכו' והש"ך כ' בשם הגאון אביו שאני הכא שהיה ברשות חבירו וכו' ונכון הוא ע"ש ובתשו' שב יעקב סימן ז' דחה חי' הסמ"ע מתשו' מהריק"ו והאריך בזה עיין שם באורך:

י"ב דין ה' יש לדון ע"פ פנקס וכו' ה' חוות יאיר סימן ר"ב כתב דאפילו לטובתו דבעל הפנקס לחייב אחרים עיין שם ועיין בס' בית דוד סימן כ"ו שכן פסק רבו דמוציאין מיורשי לוה ע"פ פנקס המלוה וכ' עליו הרב דל"ד דנדון הרא"ש במי שכתב על עצמו שהוא חייב לאחרים דאדם נאמן על עצמו אבל הכתוב בפנקסו שאחרים חייבים לו מה מהני וכו' ע"ש:

י"ג יש לדון ע"פ פנקס וכולי היכא דיש רגלים וכו' נסתפק מהריט"ץ סימן י"ז בהודה בפני עד אחד שחייב לפלוני וכן כתוב בפנקסו מי חשיב עד אחד כאומדנא דמוכחא שכ' הרא"ש דאם יש רגלים לדבר דנין על הפנקס עיין שם והרשב"ץ ח"א סימן ע"ז וז"ל ויש לדקדק מ"מ פסלה תורה ע"א לממון שא"א שפסלתו מפני שיש לחוש שמא הוא משקר שא"כ וכו' וא"א לומר ג"כ דלשקרא לא חיישינן אפילו בחד משום דלא נחשדו ישראל להעיד בשקר דשארית ישראל לא יעשו עולה אלא שגזירת המלך היא שלא יקום ע"א אלא לשבו' וכמו שפסלה קרובים וכולי דהא בפרק האשה שלום אמרי' בבעיא דע"א במלחמה דע"א מהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלוי לא משקר משמע הא בעלמא חיישינן דילמא משקר ונרא"ה טעמו של דבר וכולי שמעיד בשקר לפי ששכור הוא וכולי א"כ דבר מועט מספיק לב"ד לסלק חששא זו וכולי ונראה שזהו טעמו של דבר שהאמינה תורה ע"א בסתירה בסוטה דכיון דקינא לה ונסתרה רגלים לדבר וכולי וכיון דאיכא קצת רגלים לדבר שהרי קינא לה בעדים ועכשיו העיד זה העד שנסתרה אמרינן דודאי בקושטא קא מסהיד וכו' עיין שם ובתשו' הרשב"א ח"ג סימן ב' כ' דודאי ע"א אינו משקר דאפילו בערוה החמורה האמינה תורה ע"א לענין קנוי וסתירה וקם הוא לשבו' וממון נמי מפקינן אפומיה לפעמים כענין נסכא דר' אבא עש"ב וע"כ פנקס וע"א א"ל דמוציאין ממון וכה"ג כתב הרדב"ז ח"א סימן ע"א דע"י אומדנא וע"א מוציאין מהיורשים וכ"כ מהרשד"ם סימן ל"ז עש"ב ועי' בה' פמ"א ח"ב סימן קכ"ד שכת' דמהרשד"ם לא סמך על טעם זה עש"ב וגם. הרדב"ז עצמו בתשו' ח"ב סימן תרע"ח כתב וז"ל ואת"ל דהיכא דאיכא אומדנא וע"א מצטרפין לאוקומי ממונא אבל בנ"ד ליכא אומדנא דמוכח ואפי' לאצטרופי לא חזיא ומ"מ להתלמד במקום אחר כיון דאומדנא לחודא לא אזלינן בתרא לא מצטרפי' עם העד לדעת הרב דלשבועה קם ולא לדבר אחר ואילו היה בנ"ד אומדנא דמוכח היה קרוב לפסוק הדין כאותה שפסקו דאזלי' בתר אומדנא דמוכח כיון דאיכא ע"א דמסייע לאומדנא וכו' עכ"ל:

י"ד דין ז' ונוטל מבע"ה בלא שבו' וכ' הסמ"ע וצ"ל דר"ל בלא שבו' חמורה אבל צריך לישבע היסת וכולי עיין שם וכבר ה' עבודת הגרשוני סי' תי"ט כ' דלא קי"ל הכי שהרי ר' בב"י כ' וז"ל וכ' המפרשי' דלדעת הרמב"ם נוטל בלא שבו' דקאמר היינו אפי' בלא שבועת היסת ופשוט הוא עיין שם מיהו מ"ש דלא מטעם דשלי' עוש' שליחו' כדמוכח מדברי המ"מ הביאו הב"י וז"ל ויש מי שכ' שדין נתתי אינו אלא בחנוני דדוקא שם תקנו שיהא נשבע ונוטל אבל בשאר שליחות וכולי צריך להביא ראיה וכו' וא"א דטעמא דחנוני נשבע ונוטל משו' חזקה א"כ מ"ש חנוני מאחר דה"נ גבי אחר איכא חזקת שליח עושה שליחותו עיין שם ליתא דכבר הוכחתי לעיל בדין ג' מדברי בעהי"ת דגבי חנוני הוא דאמרינן חזקת שליח עושה שליחותו כיון שהוא קבוע ועומד להקיף לבני אדם משא"כ בשאר שליחות

תוכן העניינים

ערך השולחן חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה