אור ברסלב

ערך השולחן חושן משפט חלק ב· רבי יצחק טייב

סימן פח

סימן פז

א' דין א' ותהיה הכפיר' לפחו' ב' מעין וכו' קהל שרצו לתקן משום חומר שבוע' שוא שלא יפסוק הדיין מלדין שבו' שהוא פחות מעשרה פרחים כדי שלא יהיו רגילים בשבו' בין ההמון וכו' תקנה זו לא טובה היא שהתורה אמרה כקטן כגדול תשמעון שיהא חביב עליך דין פרוטה כק' מנה וכו' כיון שהם יחידים שאינם רוצים להם שומעים שאומרים כהלכה וכולי תשובת בשמים ראש סימן רנ"ה עיין שם:

ב' אבל תבעו וכו' פטו' וכו' משבו' דאור' אבל ודאי דצרי' שבו' היסת וכ"כ הרמב"ם ספ"ג מה' טוען כ"מ שנאמר בענין זה פטור הרי זה פטור משבו' התורה וחיי' שבו' היסת וכ"כ רבינו האיי בס' משפטי שבו' שער ה' ע"ש וכ"כ הסמ"ג עשין צ"ה וז"ל פסק רבינו האיי גאון ואע"פ וכו' שאין כפיר' הקרקעו' והודאו' מביאו לידי שבו' דאוריי' מ"מ נשב' שבו' היסת על הקרקעו':

ג' דין ג' אבל תבעו שני כלים וכולי וזה לשון הטור כ' רבינו האיי אפילו אין בב' שוה פרוטה חייב וכ"כ הרמב"ם בפ"ג דטוען ואע"ג דבירושלמי אמרו דבעי' שני פרוטות הודה באחד וכפר בא' כבר כ' הסמ"ג עשין צ"ה דתלמוד שלנו אינו מחלק ע"ש:

ד' דין י"ב אפילו יש עדים על השעורים פטור וכו' כ' הש"ך דאם טענו חטים ועדים מעידי' שיש לו חטים או שעורים חייב לשלם עכ"פ שעורים שהרי התוב' אומר שהעדי' מעידי' על חטי' כדברי ואם אתה אומר שמעידים על השעורים תן לי לפחות שעורים אבל הכא וכו' ע"ש וכ"כ הרשב"א בס' א"ז ס"פ המניח דאם יש עדים שהלוהו או חטים או שעורים חייב בפחות שבשניהם וכן נמי בניזק ומזיק וא"ת דכל שאין העדים מעידים בברור אין זה חייב לו ואינו נותן לו כלום דהכא שני גופים הם ואינו כאחד אומר מנה ואחד אומר מאתים שנוטל מנה מתוך מאתים דהתם יש בכלל וכו' דא"כ הדרא קושיא לדוכתא דנמצא דמשלם על פי עצמו וגם הראב"ד דחה תירוץ זה דעל כרחך מתניתין דחטים ושעורים דרב"ג כשאינו מעמיד דבריו דאי מעמיד דבריו ודאי נותן כמו שהודה אלא בודאי חוזר ואומר משחק הייתי בך ואין בידי לא חטים ולא שעורים ואם יש עדים איך יוכל לומר כן וכו' ע"ש ואין כן דעת כל הפוסקים אלא אפי' מעמיד דבריו אינו נותן לו אפי' שעורים וכדקי"ל בסי' ע"ה ס' י"א אמר ליה חייב אני לך מנה והלה אומר ודאי אינך חייב כלום פטור וכו' אלמא הולכין אחר הודאת המלוה שלא יתחייב לו ולא אחר הודאת הלוה וכו' וכן כתב הרשב"א בחי' לקידושין דף ס"ה באומר מנה וכו' דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי וכאותה שאמרו כתבתי ונתתי שדה פלוני לפלו' והוא אומר לא כתב ולא נתן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ע"ש ונראה דהוא אזיל לטעמיה שכתב בפרק השולח דהיינו טעמא דאמרי' הודאת בעל דין כמאה עדים על המקבל טפי מנותן כיון שזה מודה העמד קרקע בחזקת בעלים הראשונים וכן כתב הראב"ד ע"ש וה"נ שזה מודה שאינו חייב לו שעורים אפילו הלוה מודה שחייב לו אמרי' הודאת בעל דין על המלוה דהעמד ממון על חזקתו ואפי' הלוה מעמי' דבריו אין מוציאין ממון ממנו ודלא כהראב"ד:

ה' פטור אף מדמי שעורים וכו' הראב"ד והרמ"ה כתבו דה"ד כשאמר הנתבע אחר שהוד' בשעורי' אין לך אצלי לא חטים ולא שעורים ומשחק הייתי בך אבל אם עומד בשעורים חייב בשעורים וכ' הש"ך דאפי' לא טען משט' טעני' ליה ודוקא אם אחר שפטרוהו ב"ד חזר התובע ואמר תן לי שעורים צריך שישיב הנתבע משטה הייתי בך דכיון שתובעו על הודאתו צריך שיטעו' הוא בעצמו משטה הייתי ואם לא טען לא טעני' ליה ע"ש וכ"כ ה' המאירי בס' א"ז בפ' המניח וז"ל ונ"ל פי' דבריהם שאף שעומד על טענתו אינו כופהו בב"ד מצד הודאתו הא' אלא כגון שהיה קובל בב"ד עליו ואמר שעורים יש לי בידך שכבר הודית לי בהם בב"ד אם חזר זה ואמר משטה הייתי בך פטו' הא אם כשחזר לתובעו שעורים עומד על טענתו ומודה וכו' ע"ש ובשי' קידושין דס"ה גבי אומר קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני כ' דאם נתן גט מעצמו אינו נותן כתובה דכיון שהיא אומרת לא קידשתני אע"פ שהוא מודה שקידשה הו"ל טענו חטים והודה לו בשעורים דפטור אף מדמי שעורים כפי' הראב"ד ע"ש מבואר דס"ל דכיון שהיא אומרת לא קדשתני אפי' הוא מודה שקדשה לא אמרינן הודאת בע"ד כק' עדים דמי לחייבו וכן קי"ל בסי' ע"ה ס"א בא"ל חייב אני לך מנה והלה אומר אינך חייב כלום פטור אע"פ שיודע בודאי שהוא חייב לו דהוי כאילו מחל לו וה"נ כיון שהאשה אומרת לא קדשתני ואינך חייב כלום אע"פ שהבעל יודע בודאי שקדשה וחייב לה כתובה פטו' הוא ומהר"ם הביא ראיה מטענו חטים והודה לו בשעורי' דפטור ע"ש והתוספות בס"פ הכותב בד"ה יכול וכו' כ' וז"ל וא"ת מאי מגו הוא זה דאם יאמר לא גרשתיך יתחייב בשאר וכסות ועכשיו דאמר פרעתי פוטר עצמו ויש לומר דכשאמ' לא גרשתיך נמי פטור גם משאר וכסות דדמי לטענו חטים והודה לו בשעורים דקי"ל דפטור וכו' עכ"ל ונראה דלדעת הראב"ד והרמ"ה לא שייך מגו זה דלא רצה לטעון לא גרשתיך שלא יתחייב בשאר וכסות אם תתבענו וצריך הוא לטעון נתתי לך כתובה אלא דהם ס"ל דה"ט משום דהודה או מחל על השעורים וה"נ שהוא מודה שאינו חייב לה שאר וכסות ואפ' דהראב"ד והרמ"ה מודו בה דלפי טענת' שגרשה בעלה ודאי פטור משאר וכסו' ואין לך הודאה גדולה מזו אבל טענו חטים והודה לו בשעורים יכול לתובעו אחר כך על השעורים ועיין בחידו' הרשב"א שם:

ו' הגה אבל אם תפס לאחר וכולי כיון שכבר הודה שאין לו בידו שעורים לא מהני תפיסה הטור וכתב הסמ"ע דלה"ט אפילו תפס שלא בעדים לא מהני דהו"ל כמגו במקום עדים דאנן סהדי דכיון דלא תבעו שעורים דמחל לו וכ"כ הב"ח והש"ך ס"ק כ"ג עיון שם ואיברא דהנ"י בפ' י"ן גבי האומר עבדי הוא וכולי כתב וז"ל אינו נאמן כשהוא אומר אח"ך זה בני ואע"ג דהשתא אית ליה מגו דא"ב הוא יהיב ליה לכולהו נכסי' אין אדם נאמן לסתור הודאתו משום מגו כך פי' מורי נר"ו וכ"נ אפילו למסקנא וכולי עיין שם הרי דס"ל דאין נאמן במגו לסתור הודאתו משום מגו אבל הרמב"ן בפ' ח"ה דל"ג כתב וז"ל וכן הא דאמרינן בפרק י"נ בני הוא זה וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן ומשמע שהוא יורשו ובנו לכל דבר ואמאי נימא מתוך שבידו להפקיר נכסיו או ליתן מתנה לאח"ז ואינו יורשו דהא אמרינן מגו אפי' להכחיש דבריו הא' בפ' האומר בקידושי' אלא וכולי לא אמרינן מגו גרוע לחצי טענה וכולי ע"ש הרי דס"ל דאמרי' מגו אפילו להכחיש דבריו הא' ואפשר לומר דה"ד במגו דבידו דאלים וכה"ג כתב הר"ן בפרק האומר דקידושין גבי מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים וכולי וז"ל ולענין הלכה משמע דקי"ל כר' דאינו נאמן לאסור דהא מ"ל לשקר כעדים דמי דקי"ל הלכה כר' מחבירו ואע"ג דבפ"ק דב"ב מ"ל אי אמרינן מגו אפי' במקום חזקה או לא התם הוא דמגו שהיה יכול לטעון טענה אחרת דלא עדיף האי מגו כולי האי אבל הכא דמגו דבידו הוא וכולי ומ"ל לשקר דבידו כעדים דמי עכ"ל וה"נ א"ל דמגו אפילו להכחיש דבריו הא' והתוס' בספ"ק דגיטין גבי הנהו גינאי וכולי כ' וז"ל פר"ח וכן ר"ת שהיו בע"ד מודים לו וכולי ומשמע מדבריהם דאינו נאמן לומר טעיתי במה שהודיתי אע"ג דא"ל מגו דא"ב אמר חזרתי ופרעתי וכן משמע מהא דתנן בשבועו' מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי אם נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב וכו' ואמאי לא מהימן במגו דא"ב אמר פרעתי אלא משמע דבמגו לא מהימן לומר שטעה עכ"ל וכ"כ הרא"ש והר"ן שם אלמא אינו נאמן במגו לסתור הודאתו אפילו לומר טעיתי ומהריב"ל ח"ג סימן ע"ט הביא מ"ש הנ"י בפרק ח"ה גבי לפטור כגון שאמר מתחלה לא לויתי ואח"ך פרעתי נאמן אע"פ שמכחיש דבריו הא' וחידוש גדול אשמועינן דנאמן במגו להכחיש דבריו וס"ד כי היכי דלא אמרינן מגו במקום עדים ה"נ לא אמרינן מגו להכחיש דבריו הא' עיין שם ולא זכר מ"ש הנ"י בפ' י"נ דלא אמרינן מגו לסתור דבריו הא' וכבר כתבתי בסימן ס"ט דין ב' תשו' הרשב"א דס"ל הכי ע"ש וגם המרדכי בפ' ז"ב וכ' וז"ל ונשאל לראבי"ה על עסק אלמנה א' שצותה בשעת מיתה לתת מנכסיה לפ' ז' זהובים והבן שתק ומתה אח"מ אמר שאמו לא נשבעה על כתובת' ומה ששתק מפני שלא רצה להכעיסה והשיב כיון שצותה בפניו ושתק הוי כאילו הודה וכולי אעפ"י שלא היו שם עדים חייב אם הוא מודה שכך הוא עכ"ל אלמא משום דשתיקה כהודאה אפי' אין עדי' אינו נאמן לסתור הודאתו:

ז' דין י"ט הרי זה מודה במקצת וישבע ש"ד הראב"ד בהשגות בפ"ג דטוען כ' טענה מנה מלוה ומנה פקדון והודה בא' וכפ' בא' אין זה מודה במקצ' הטענה דהלואה ופקדון ב' טענות הם וכולי וה"ה שאין בזה מקצת הודאה עכ"ל ונראה דס"ל דטענו מנה מלוה ומנה פקדון והודה בא' וכפר בא' או הודאה בחמשים שהם פקדון לא חשיב מודה במקצת אבל טענו מנה מלוה בלבד והודה לו במנה פקדון חייב ולא הוי כשטענו חטים והודה לו בשעורים דפטור כמ"ש הראב"ד בתשו' על הרז"ה והובא בס' א"ז בפ' השואל דף צ"ח ע"ב וז"ל דאילו מלוה ופקדון כיון דבעיקר המנה הם שוים ובתשלומי' פשיטא הם שוים הכחשת הזמן והכחשת תשלומי אונסים לאו הכחש' היא לפוטרו מעיקר הממון אבל מי שתובע לחבירו מלוה ופקדון והודה בא' מהם וכולי עש"ב הרי דאם טענו מנה מלוה בלבד והודה לו בפקדון חייב כיון דבעיקר הממון אין הכחשה ביניהם ודוקא אם טענו מנה מלוה ומנה פקדון והודה בא' מהם הוו ב' טענות מה שהודה הודה ומה שכפר כפר וה"ה אם טענו מנה מלוה והודה בחמשים פקדון לא הוי מקצת הודאה והמ"מ כ' שהרמב"ן חלק על הראב"ד בטענו מנה מלוה ומנה פקדון והודה בא' מהם דלא גרע בטענו חטים ושעורים והודה בא' מהם שהוא חייב אבל בטענו מנה מלוה והודה לו בחמשים של פקדון נר' דעת הרשב"א מסכים לדברי הראב"ד שהוא פטו' וגדולה מזו שאם טענו מנה מלוה והודה במנה פקדון הו"ל כטענו חטים והודה לו בשעורים דפטור ע"ש בהל"מ ונר' דטענו מנה מלוה ומנה פקדון והודה בא' מהם הראב"ד סובר דחייב דכיון בעיקר הם שוים והרשב"א הוסיף דגם בזה פטור וכ"ד הרמב"ן שם והריטב"א בחי' לשבועות בפרק ש"ה כ' וז"ל ולמדנו מכאן שהתובע לחבירו מנה של מלוה והוא מודה לו בחמשים של פקדון וכו' מודה מקצת הוא וכ"ד הרמב"ם והרמב"ן ומורי הרא"ה והרשב"א עיין שם ודבריו תמוהים דהרמב"ן והרשב"א ס"ל כהראב"ד כמ"ש המ"מ והובאו דבריהם בס' א"ז בפ' השואל ע"ש:

ח' דין כ"א פטור מש"ד וכולי לשון הראב"ד בס' תמ"ד בסימן קצ"ח מסתברא שהשני פטור מש"ח וכו' ע"ש:

ט' דין כ"ח אין הודאה בשטר וכולי כ' ה"ה וז"ל ונראה דדוקא בשטר שא"א לו לומר פרעתי אבל אם היו החמשים בעדים או בכת"י שהוא נאמן לומר פרעתי אם הודה בהם הודאתו הודאה לחייבו שבועת התורה וכולי ור' האיי כ' בשערי השבועו' שאפי' אין הנ' אלא בעדים אם הודה בהן אין הודאתו הודאה ע"ש ונראה דאם יש עדים שחייב לו חמשים שלא פרעו וכגון שלא זזה ידם וכו' או בתו"ז והודה בהם אינו חייב ש"ד וכ"כ הר"ן בר"פ שבועת הדיינין גבי דר"ח קמייתא וז"ל וא"ת ולמה הוא נשב' דהא קי"ל שיעבוד' דאוריית' וכולי וכיון שכן הנ' הללו שמעידים בהם עדים שעבוד קרקעות נינהו י"ל אי בדאמרי סהדי שעדין יש בידו נ' זוז שהלוהו ולא פרע הנ' הכי נמי אלא הב"ע כגון שהעדי' אינם מעידים אלא שהלוהו דמלקוחות לא גבי וכו' ע"ש וכ"כ הרשב"א ז"ל הובא בס' א"ז בר"פ האשה שנתארמלה ובפ"ק דמציעא ע"ש הרי דאם מעידים שהוא חייב לו עכשיו פטור משבוע' דאורייתא דשעבוד' דאורייתא ואינו יכול לומר פרעתי וה"ה אם יש עדים שהוא תו"ז כמ"ש ה' בית שמואל בא"ה סימן צ"ו ס"ק ל"ב גבי כתובה ע"ש מיהו הר"ן בפר' שבועת הדיינים סיים וז"ל אבל השתא דתקון רבנן דמלוה ע"פ אינה גובה מן הלקוחות וכו' אין כאן שעבוד קרקעות ע"ש וכן כ' התוס' בפ"ק דמציעא ד"ד ע"ב בד"ה אין נשבעים וכו' כ' וז"ל אבל לר"י דאמר בפ' שבו' הפקדון כופר בממון שיש עליו עדים חייב עליו קרבן שיש עליו שטר פטור משום דכופר שעבו' קרקעות דבעדים לא חשיב כופר שעבוד קרקעות אע"ג דסבר ר"י שעבוד' דאוריית' היינו משו' כיון שהפקיעו חכמי' השעבוד במלוה על פה משום פסידא דלקוחות חשיב כאילו מחל השעבוד עכ"ל הרי דבעדים כיון דתקנו חז"ל שלא לטרוף מלקוחו' לא חשיב שעבוד קרקעות וחייב קרבן על כפירתו מן התורה וא"כ ה"ה בדר"ח קמייתא אפי' העדים מעידי' שלא פרעו לא חשיב שעבוד קרקעות והוי כמודה במקצת דחייב שבו' דאורייתא וכ"כ הריטב"א בחי' שם עיין שם אבל לשון הרמב"ם ספ"ד מה' טוען וז"ל מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדים מעידים עליו שעדין יש לו אצלו חמשים זוז וכולי משמע דמיירי דהעדים מעידים שחייב לו עדין ולא פרעו כגון שלא זזה ידו מתחת ידם או בתו"ז וכה"ג כ' המ"מ בפ"ג מה' טוען דרבי' מפרש הא דאר"י מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידי' אותו שיש לו וכו' היינו שיש לו עכשיו בשעת תביעה ולכך הוחזק כפרן ע"ש וה"נ הא דאר"ח מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו חמשים וכולי היינו שמעידים שיש לו עכשיו בשעת תביעה דאל"כ אמאי משלם הרי לא הוחזק כפרן ואפ"ה ישב' על השאר דלא הוי שעבוד קרקעות:

יו"ד דין כ"ט אבל כת"י אפי יש בו נאמנות וכו' הש"ך הסכים דכת"י שיש בו נאמנו' כיון שאין יכול לומר פרעתי פטור שכן נר' דעת הרמב"ם כמו הנ"י והמ"מ וכ"כ הלח"מ ומ"ש על הנ"י וכו' הוא תמוה דהנ"י אדרבה כתב כדבריו וכולי עש"ב וכן ראיתי להרדב"ז בתשו' ח"ב סימן תט"ו שהבין כן דברי הרמב"ם ושכן מסתבר עיין שם אבל הרואה דברי הלח"מ יראה שחזר בו ופי' דברי הרמב"ם דבעינן נמי שעבוד קרקעות ודחה דברי הנ"י עיין שם וכ"כ התוס' בב"ב ד' קכ"ח ד"ה הילכתא וכולי וז"ל וא"ת והא קי"ל דהילך פטור וכולי וי"ל דלא חשיב שטר הילך אלא שטר דגבי ביה ממשעבדי עכ"ל ואפשר שזה הכריח הרמב"ם ומיהו בלא"ה י"ל דהתם כיון דיכול לכפור השטר דעדים מעדי' שהוא פרוע הו"ל כבע"פ דלא חשיב הילך אלא בדבר שאינו יכול לכפור ועיין בחי' מהר"י בן מיגש שם ובתשו' הובאה בס' א"ז בפ"ק דמציעא עיין שם ומ"מ דעת התוס' דהשטר לא הילך אלא משום דגובה בו ממשעבדי וכן כת' רש"י בפרק קמא דמציעא וכ' הריטב"א שם וז"ל ולמד מדבריו דדוקא משום שעבודא הוא דהוי הילך וכו' וא"כ שמעינן מינה שהטוען לחבירו מנה חמשים בכת"י וחמשים בע"פ והודה בנ' של כת"י וכפר באידך חייב ואפי' היה בכת"י נאמנות כיון דלאו שעבוד קרקעות הוא וכן פי' אדונינו הרמב"ן עכ"ל וכן פסק ה' חוקות הדיינים סימן ע"ט עיין שם הרי דעת רש"י והתוס' והרמב"ן והריטב"א והר"ן והנ"י וה' חוקות הדיינים דאם בכת"י הודה בפי' אפילו יש בו נאמנות לא חשיב הילך דדוקא בשטר שיש בו ג"כ שעבוד קרקעות חשיב הילך:

כ' הטור דה"ה הודאת מלוה בקנין ויש עידי הקנין אינה הודאה דסתם קנין לכתיבה עומד ודינו כשטר וכ' הפרישה אע"ג דס"ל דקנין כל זמן שלא נכתב לא גבי ממשעבדי אם עידי הקנין לפנינו וזוכרים זמן הקנין גובה ממשעבדי עיין שם וכן כתב מהר"י ן' מיגש בתשו' הובאה בס' א"ז בפרק קמא דמציעא וז"ל אם ראובן טען שיש לו אצל שמעון מנה בקנין והודה שמעון בחמשים וכולי כיון שהודה שמעון שיש אצלו חמשי' גם שהטענה היתה בקנין והובאה בקנין חייב שבו' ומ"ש אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות היינו אם היה השטר יוצא לפנינו וכולי אבל שטר שאינו מצוי לפנינו כ"א בטענתם בלבד וכולי עיין שם הרי דדוקא קנין בלא עדי' לא חשיב הילך אבל קנין בעדים חשיב שעבוד קרקעות דגם בקנין גובה ממשעבדי כמבואר בסי' ט"ל ועי' בתשו' הרשב"א ח"ד סימן קי"ח ומרן בר' סי' ט"ל פסק דקנין בעדים הוי כשטר אפילו לא נכתב כלל גובה ממשעבדי ואין חי' בין כשהעדים לפנינו או לא כמ"ש הש"ך שם ומרן בב"י בסימן ע"ה כ' דהגמ"ר כ' דבשטר או בקנין חשיב הילך ואין נראה בעיני ונראה דודאי דשטר או קנין פטור מטעם שעבוד קרקעות אלא דאם מחל לו השעבוד או אין לו קרקע לא מפטר מטעם הילך כמ"ש הנ"י דאפי' למ"ד הילך פטור שטר לא חשיב הילך ע"ש ועי' בהב"ח וה' כנה"ג בסימן ע"ה ובירושלמי רפ"ב דכתובות מבואר דבשטר פטור וכ' ה' שדה יהושע שם אפשר דמרן לא עליו אלא על הקנין גם מהר"י דאלבא בס' לשון למודי' בסימן קנ"ג דקדק מדכ' הרמב"ם אין מודה מקצת חייב עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בו וכולי וכ' המ"מ דדוקא בשטר שא"א לומ' פרעתי אבל בעדים או בכת"י דנאמן לומר פרעתי אם הודה בהם הודאתו הודאה לחייבו שבו' דאורייתא ורב האיי כ' דאפילו אין החמשים אלא בעדים אם הודה בהם אין הודאתו כלום ודברי רבי' נ"ל עיקר עכ"ל אם כן דוקא בשטר אבל בקנין בעדים הוי הודאה במקצת וחייב שבו' עיין שם וליתא דמדברי המ"מ נראה להפך דדוקא במלוה בעדים או בכת"י דיכול לומר פרעתי הוי הודאה לחייבו שבו' ובשטר דפטור לא משום שעבוד קרקעות אלא משום דאינו יכול לכפר כמו שהבין הנ"י והביאו מרן הב"י סס"י זה דס"ל דלמאי דקי"ל כרב ששת דהילך פטור לא צריך בשטר לטעמא דשעבוד קרקעו' עיין שם וא"כ בקנין נמי דאינו יכול לומר פרעתי דינו כשטר וגם הלח"מ שם שחזר ופי' דברי הרמב"ם דבעי' נמי שעבוד קרקעות ע"ש ה"נ הקנין דינו כשטר דסתם קנין לכתיבה עומד ואפילו לא נכתב כלל טורף מלקוחות כמ"ש הבעה"ת הביאו מרן הב"י סימן ט"ל שהרי"ף פסק בתשו' שהקנין יש צו קול וטורף וכן פסקו הרמב"ם והראב"ד וכולי וכן פסק הב"י בסי' ט"ל ובסי' ע' ע"ש בהש"ך וא"כ אם יש ב' עדים על הקנין הוי כשטר דאיכא שעבוד קרקעות הודאתו אינה מחייבו שבועה ושטר בע"א וקנין בע"א והודה בקצת נר' דתלוי במחלוקת (עכ"מ):

י"א אבל כת"י אפילו יש בו נאמנות וכו' כן כתב הנ"י בפ' קמא דמציעא על הרי"ף שכתב דטעמא דשטר משום שיש בו שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות משמע דמודה במקצת דא"א לכפור עליו כי הכא חייב שבועה כגון מנה לי בידך ן' בחתם יד וחמשים בעל פה והלה הודה בחתם ידו וכפר בחמשים אחרים דבעל פה אפילו אינו יכול לכפור בחמשים שבכת"י שיש בו נאמנות כיון דלאו שעבוד קרקעות הוא ולא מסייע לי שטרא חייב שבועה דאורייתא וכו' וכן כ' הרדב"ז בתשו' ח"ב סימן תט"ו שכן דעת הרמב"ן והר"ן עיי"ש ונראה דה"ד אם כפר בחמשים שבעל פה והודה בכת"י אבל כת"י שיש בו סלעים או דינרים סתם ויש בו נאמנות ומלוה אומר ה' ולוה אומר ב' אף על גב דליכא שעבוד קרקעות פטור משבועה דאורייתא מטעם דמסייע ליה הכת"י דסתם סלעים ב' מדלא פי' מנינם וכן בשטר פקדון דקיימא לן (עכ"מ):

י"ב דין ל"ב ולוה אומר ב' פטור וכו' נראה דאם העדים העידו כדברי המלוה נאמני' דאף על גב דאמרינן בפרק קמא דב"מ דהשטר מסייע ללוה ופירש"י דעדים החתומים על השטר מעידים כדבריו שלא היו אלא ב' דלכך לא פירש מנינם ע"ש מכל מקו' אם העידו בעל פה כדברי המלוה לא הוו כחוזרי' ומגידי' שהרי כ' הנ"י בשם הרמב"ן דהשטר דמסייע אינו כעדו' גמורה לפוטרו אלא משבועה דאורייתא אבל מהיסת לא וכן פסק מרן בסימן מ"ב ע"ש והכי אמרינן בהדיא בפ' המקבל הכא מלתא דעבידא לאגלויי היא וכו' ופי' רש"י שיבואו עידי השטר ויעידו ע"ש והרשב"א בתשו' ח"ב סי' שנ"ה למד מכאן לשטר שכתוב בו סלעים סתם אף על גב דהעדים מסייעין ללוה לפוטרו אפילו משבועת היסת כאילו העדים מעידים כדבריו מכל מקום לא חשיב כעדו' גמורה להוציא ממון אם תפס עיי"ש ואף על גב דהנ"י שם דחה דשאני התם דכיון דהניחו הלוה למלוה לאכול פירות של שנה ג' איתרע שטרא וכן קיימא לן בסי' פ"ב דאם תפס מוציאין מידו מכל מקום לענין עדות העדים אין חי' דהכא נמי אפילו לא איתרע שטרא לא הוי כעדו' גמורה ואם העידו עידי השטר או העדים אחרים כדברי המלוה נאמנים וכן מוכח בבתרא דף קכ"ח ע"ש ברשב"ם מיהו אם עד אחד מסייע למלוה אינו נאמן נגד עידי השטר וכי האי גוונא כתב הרב ב"ח בסימן פ"ב ס"ך בשטר שיש ללוה עדים שנעשה על תנאי וכו' וז"ל ומ"מ נראה דוקא בדאיכא ב' עדים דבתנאי נעשה אבל ע"א לאו כלום הוא דכיון דעידי השטר חתמו בסתם חשיב כאילו העידו שלא היה שם תנאי ואין דבריו של א' במקום ב' כלום מיהו ודאי אין עידי השטר חשובים מן הסתם כאילו העידו בפירוש דלא היה תנאי דאם כן אפילו איכא שני עדים דהיה שם תנאי וכו' ע"ש הרי דאף על גב דשני עדים נאמנים עד אחד אינו כלום דעידי השטר שחתמו סתם חשיב כאילו העידו שלא היה שם תנאי נגד ע"א אפילו להוציא ממון כל שכן הכא דעידי השטר מסייעי ללוה כאילו העידו שלא היה אלא ב' מדלא פי' מנין אבל הכנה"ג שם הגב"י אות רכ"א כתב דנראה דלאו דיקא עדים אלא אפילו עד אחד נפטר הלוה בלא שבועה כלל כיון דעידי השט' חתמו בשטר סתם הוה ליה כאילו מעידי' שלא היה תנאי ואין דבריו של אחד במקום שנים דאם כן אפילו איכא ב' עדים שאמרו שבתנאי נעשה אמאי נפטר תרי ותרי נינהו אלא ודאי העדים החתומים בשטר לא מעלין ולא מורידין לענין זה וכו' ולזה נתכוון הב"ח וכו' ע"ש:

י"ג ואפילו אמר הלוה וכו' אפילו הכי פטור וכו' המ"מ בפרק ד' מה' טוען כ' דפטור משבועה דאורייתא אבל שבועת היסת חייב וכתב הכ"מ ונראין דבריו ודקדק כן מלשון רבינו וכן כתב הרב מ"ך בספר א"ז למציעא עיין שם וכן כתב הסמ"ע שכן דעת הטור ומרן וה' ב"ח חלק עליו דהוי כמשיב אבידה ממש ופטור אף משבועת היסת דדוקא בלוה אומר ב' כ' הטור ומרן לפטור משבועה דאורייתא ע"ש מבואר בלוה אומר ב' לכ"ע צריך לישבע היסת וכן כתב בהדיא הטור ומרן בסימן ע"ב ע"ש אבל בלוה אומר ג' דעת הב"ח דהטור סבירא ליה דפטור אף משבועת היסת וכן נראה מדברי רשב"ם בבתרא דף קכ"ח שכתב על ג' שהודה הוי כמשי' אבידה ותנן המוציא מציאה לא ישבע מפני תיקון העול' ע"ש משמע דפטור אף משבועת היסת אבל הסמ"ע ס"ל דגם בזה צריך לישבע היסת וכתב הש"ך שכן כת' הנ"י והרמב"ן ואף על פי שכתב שהרשב"א והר"ן דחו ראייתו מכל מקום יכול להיות דבדינא לא פליגי עליה עיין שם וליתא דהרשב"א בתשובו' ח"ב סימן שנ"ה כתב וז"ל יש מגדולי הרא' דלגמרי מסייע לי שטרא לפוטרו אף משבו' היסת כאילו העדים מעידים כדבריו ולזה דעתי נוטה עיין שם הרי דסביר"ל דאומר לוה ב' פטור אף משבו' היס' ומשמע דבאומר לוה ג' נמי פטור משבועה והנ"י שכת' בשם הרמב"ן דצריך לישבע אפשר דה"ד באומר ב' אבל באומר ג' אפ' דמוד' דחשיב משיב אביד' ופטור לגמרי דהא למאי דס"ד דבאומר ב' חייב שבועה דאורייתא ובאומר ג' דפטור אלמא דאפילו בטענת המגו צריך לישבע שבועה דאורייתא באומר ג' פטור דהוי כמשיב אבידה ואם כן אע"ג דבאו' ב' חייב להשב' היס' באו' ג' פטו' לגמרי אבל הא לית' דאמרי' בגמר' ה"נ מסתבר' דאי ס"ד דעתך שתים חייב בג' היכי פטר ליה ר"ע האי אערומי קא מערים סבר אי אמינא שתים בעינא אישתבועי אימא ג' דהוי כמשיב אבידה ופטור אלא שמע מינה שתים נמי פטור וכו' ואם כן למאי דקיימ"ל דבאומר ב' חייב לישבע היסת באומר ג' חייב לישבע גם כן מהאי טעמא דאיערומי וכולי וכי האי גוונא איתא בריש פ' הא"מ גבי עדים והשתא דתקנו רבנן שבועת היסת וכו' וזהו שכתב הטור ומרן אפילו וכו': י"ד שטר שכתוב בו סלעין דאינון ונמחק הסכום ויש להסתפק אם הלוה אומר שלשה או שהודה למלוה בה' אם גובה ממשעבדי דא"ל דוקא בכתו' בו סלעין סתם אמרינן בפרק קמא דמציעא דהשט' מסיי' ליה ופירש רש"י העדים החתומים על השטר מעידין כדבריו שלא היו אלא שני' ולכך לא פירש מניינם אבל כשכתוב סלעין דאינון ונמחק הסכום דלא שייך האי טעמא אפש' דגובה ממשעבדי והרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י בסי' ט"ל כתב אף על פי שאין לשון השטר מוכח על זה אם הוא מודה שאף ע"ז קיבל אחריות חייב וכתב ה' כנה"ג שם וז"ל אם נפרש דמיירי כשחב לאחרים א"ל אמאי נאמן הא אמרינן בכתובות מלוה שאומר על השטר שבידו שטר אמנה הוא או פרוע אם חייב לאחרים אינו נאמן וכולי ואולי כיון דאפשר לפרש שאף ע"ז קיבל אחריות כל שהלוה מודה נאמן אפילו במקום שחב לאחרים ועי"ל המלוה שאני שאין כאן תובע ולכך אינו נאמן אבל לוה שיש כאן תוב' המלוה שאומר שאף ע"ז קיבל אחריות והוא מודה נאמן אף שמקום שחב לאחרים וכו' והנכון כתי' א' ע"ש ואם כן הכא נמי כשכתו' סלעין דאינון ונמחק דהמלוה תובע ה' והלוה הודה לו ואפשר לפרש כן השטר גובה ממשעבדי ומצאתי למהר"י ן' מיגש והובא בספר א"ז בפרק י"ן דף קכ"ח שכתב וז"ל תשובה כי אמרינן אין נשבעין על כפיר' שעבוד קרקעות הני מילי לגבי שטר שכתוב סלעין דינרין סתמא כיון דא"ל תרי וא"ל תלתא או ד' וה' אשתכח דהאי ה' דקטעין מלוה איתיה במשמע השטר וכיון שכן האי דקא כפר ביה לוה מהני ה' דקא טעין מלוה הוה ליה כפיר' שעבוד קרקעות הואיל האי שטרא אפשר למיהוי ה' כדקאמ' מלוה או תלת כדקאמר לוה אבל הכא וכו' וכ"כ בתשו' הובאה בספר א"ז בפרק קמא דמציעא ע"ש הרי בהדיא אפילו כתוב בו סלעין סתמא אם הודה הלוה למלוה שהם ג' או ה' איכא שעבוד קרקעות והרא"ש ריש פרק שני דכתובות כתב וז"ל והכי איתא בירושלמי דפרקין דגרסי' סלעין דאינון ונמחק אין פחות משנים מכאן ואילך מלוה אומר ה' ולוה אומר ג' וכו' וחכמים אומרים אין ההודא' מעין הטענה פי' שההודאה בקרקעות היא נהי נמי דשטר' לית בה אלא ב' מכל מקום כיון שהודה בג' הוי כאילו נכתב בשטר והכפירה הוי במטלטלין וכו' ע"ש הרי דאו' ג' יש בו שעבוד קרקעות וגובה ממשעבדי דהוי כאילו נכת' בשטר ג' מיהו אפשר דה"ד בסלעין דאינון ונמחק אבל בשט' סתם שכתו' סלעין סת' מוכח בפ"ק דמצי' דדוק' באו' ב' פטור משום דאין נשבעין על שעבוד קרקעות אבל באו' ג' לא פטר ר"ע אלא משום דהוי משיב אבידה ונראה דמשום השטר מסייעו שהם שנים אף למאי דס"ד דחייב שבועה מכל מקום לשון השטר משמע ב' יותר מג' ולכך באומר ג' הוא כמשיב אבידה כמ"ש רש"י שם מדהול"ל ב' והשטר מסייעו דכיון דלא פי' ניכרים הדברים ששנים היו ולכך לא הוצרך לפרש וכו' ע"ש וכן כתב רבי' האיי בשערי שבועות שער א' ע"ש והתימא על מהר"י ן' מיגש שכתב בסלעין סתם אף בג' וה' איכא שעבוד קרקעות ונראה דאפילו יש עדים שהם ה' אינו גובה מלקוחות כיון שאינו מוכח מתוך השטר וכתב מהרימ"ט ח"א סי' קכ"ט וז"ל הא למה זה דומה לשטר שכתוב בו סלעין דינרין דאין פחות מב' והעדים שמעידין שמאה הוי והוא מודה שמאה היו אלא שפרע שאין העדאת עדים מוציאין מידי נאמנותו שלא יטעון פרעתי והואיל אין לשון השטר הוכח' לא חש ליטלו ע"ש ואם כן כיון שיכול לטעון פרעתי אינו גובה מלקוחות שהרי כ' הרמב"ם והטור ומרן סי' ע"א סכ"ד מלוה שהאמין ללוה שיהא נאמן על השטר לומר פרוע וכו' ואפילו אמר לא פרעתי אין המלוה טורף בשטר זה מלקוחו' אלמא אפילו המלוה תובע והלוה מודה לו כיון דאם טען הלוה פרעתי היה נאמן אפילו הודה שלא פרע אינו נאמן לטרוף מלקוחות דחיישינן לקנוניא וכה"ג כתב הריב"ש סי' והביאו הש"ך בסימן ק"ו עש"ב ואם כן שטר שכתוב בו סלעין סתם אף על גב דמשמע אפילו מאה כדאמ' מלו' כיון דאם טען הלוה פרעתי היה נאמן אפילו הודה שלא פרע אינו טורף מלקוחות דחיישינן לקנוניא מיהו הרא"ש והטור בסימן ס"ה גבי המוציא שטר אצלו ואינו יודע מה טיבו כ' וז"ל ראיתי מפ' שאפילו שניהם רוצים לא יוציא מתחת ידו אלא קרוע דחיישינן לקנוניא ולא מסתבר דלא חיישינן לקנוניא אלא בשטר שנפל דאיתרע וכו' וכבר כ' מהרשד"ם סי' רכ"ח דגם מ"ד דלא חיישינן לקנוניא בשט' המופקד משום דהוי ריעותא כיון שלא צוה אביהם וכ"ש כשהנפקד חי ולא ידע מה טיבו דהוי ריעותא ועיין שם בפרישה וכן כתבו מהרש"ך ורמ"א בתשובו' הביאה הרב כנה"ג סימן ס"ה ע"ש אם כן הכא נמי שטר שכתו' בו סלעין סתם סובר מהר"י ן' מיגש כיון שיש במשמע השט' ה' כדאמר מלוה אם הודה לו הלוה טורף מלקוחות דלא חישינן לקנוניא כיון דלא איתרע ומ"ש הרמב"ם והטור ומרן בסימן ע"א מלוה שהאמין את הלוה לומר על שטר פרוע אפילו אמר המלוה לא פרעתי אין המלוה טורף מלקוחות דחיישי' לקנוניא כ' מהרשד"ם סי' רכ"ח דהרמב"ם דמיירי בעבר זמן הפירעון א"ל דהוי ריעותא כיון דכת' נאמנות ללוה היה ליה לתבוע חובו בזמנו לחוש שמא יטעון הלוה פרעתי וכיון שעבר זמנו ולא תבעו חיישי' לקנוניא וגם למ"ד דאפילו בתוך זמן נאמן לומר פרעתי ואפי"ה לא יפרע מהלקוחות נראה דהענין עצמו הוי ריעותא דאין דרך כלל להאמין ללוה ואם כן א קנוניא על הלקוחות וכו' ע"ש (אמר המגיה עכ"מ בקו' זה אבל בקו' אחר מצאתי כתוב אחר שתמה על דברי מהר"י ן' מיגש וז"ל) והתימא על דברי מהר"י ן' מיגש שכתב בסלעין סתם אף בג' וה' איכא שעבוד קרקעות כתוב וז"ל אבל סלעין דאינון וכו' ונמחק דאפשר היה כתוב הסכו' כדטען המלוה לא שייך האי טעמא אלא משום דהוי שעבוד קרקעו' ובסימן מ"ב קיימא לן אם כתוב בו סלעין סתם והלוה אומר ב' דאם תפס המלוה מפקינן מיניה כתב הסמ"ע ס"ק ל"ב וז"ל דשאני הכא דלשון השטר מסייע ללוה דסת' סלעין אינם משמע יותר מב' ולפ"ז בדין שלפני זה דהיינו דכתוב בשטר דאינון ונמחק הסכום מסתבר לומר דמהני תפיסה ע"ש ואף שמדברי הש"ך וד"מ משמע דגם בהא לא מהני תפיסה ה"ד התם עיי"ש בהש"ך אבל הרמב"ן והרא"ה הובאו בספר א"ז פירשו טעמא דחכמים דירושל' משום דהוי כמשיב אבידה כר"ע גם הרשב"א שם כתב וז"ל גרסינן בירושלמי סלעין דאינון וכו' וחכמים אומרים דאין ההודאה מעין הטענה כלומר שזה כמודה בקרקעו' וכופר במטלטלי דשטרא שעבוד קרקעות וכדאיתא ברפ"ק דב"מ בהאי פלוגתא גופה ואף על גב דכל שהוא מונה ביותר מב' לא חשיב התם שעבוד קרקעות ומשום דליכ' במשמע השטר טפי מב' וחכמים דירושלמי משמע דס"ל דכיון דכתיב ביה סלעין סתמא ואפשר דאינון ה' כדטעין מלוה כל שהלוה מודה בהם שעבוד קרקעות הוי וכולי עכ"ל הרי דסביר"ל דאין חילוק ביניהם והרמב"ם פ' ב' מהל' מלוה דין ו' כתב וז"ל וכן כל מי שיש עליו שטר חוב והודה לאחר מעצמו בחוב אחר אם אין לו נכסי' כדי שיגבו שניהם גובה בעל השטר שלא יעשו קנוניא על שטרו של זה וכתב מרן דה"ד כשהודה מעצמו אבל אם תבעו תחלה והודה נאמן עיי"ש הרי דאם תבעו הלוה והמלוה הודה לו אפילו חב לאחרים נאמן דומיא דהכי בשט' אמנ' דוקא מפני שהמלוה הוא שאמר כן מיהו הרמב"ם והטו' ומרן בסימן ע"א סכ"ד מלוה שהאמין ללוה שיהא נאמן על השטר לומר פרוע וכו' ואפילו אמר הלוה לא פרעתי אין המלוה טורף בשטר זה מהלקוחות אלמא אפי' המלו' תובע והלוה מודה לו כיון דאם טען הלוה פרעתי היה נאמן אפילו הודה שלא פרעו אינו נאמן לטרוף מלקוחות דחיישינן לקנוניא וכה"ג כתב הריב"ש סי' והביאו ה' ש"ך סימן ק"ו עש"ב והכא נמי כיון שאם טען הלוה סלעי' שתים היה נאמן אף על פי שהמלוה תבעו ה' והלוה הוד' לו אין הודאתו כלום ואף שהש"ך בסימן ע"א ס"ק ל"ח כ' וז"ל וא"ל מכאן למ"ש בסימן ק"ו דאפשר בשט' שאינו מקויים וטורף ממשעבדי אף על פי שאינו חשוב שטר אלא על פי הלוה דשאני הכא כיון דנתן ללוה נאמנות איתרע ליה והוה ליה כנפל וכו' עי"ש והכא נמי בשטר שכתוב בו סלעין דאינון ונמחק הסכום איתרע שטרא והוה ליה כנפל וחיישינן לקנוניא ושוב ראיתי להרב ט"ז בא"ה סי' צ"ו סי"ט שכתב גבי סלעין דאינון וכו' דודאי לא יטרו' מלקוחות דינר ג' דלא יפסידו הם בשביל הודאת הלוה ע"ש (עכ"מ):

ט"ו או לאביך בידי וכו' ז"ל ר' האיי בתשובה בס' שערי צדק שער ה' סי' ה' כך ראינו לענין אלו היורשים שא"ל מאיליו שלא בתבי' מצאתי בחשבון מכמה שנים כי יש לאביכם אצלי חשבון כו"ך וא"ל היורשין תעלה על דעתנו כי הניח אצלך יותר מזה זה משיב אביד' וע"ז שאומרים עלה ע"ד ואנו חוששין כגון טענת שמא ואין טוענים טענת בריא ידועה אין להם עליו אפילו שבועת היסת שאין נשבעין שלא בטענה אלא אותם המנוי' בלב' אבל ב"ד מקללין סתם על כל מי שיש לאביהם כלום ולא יודה בהם וכו' עכ"ל משמע אפי' הודה קודם שלא בתבי' מצאתי בחשבוני שיש לאביכם אצלי כו"ך אם טענו אח"ך היורשים בריא שיש יותר לא חשיב משיב אבידה וצריך לישב' ועיין לשון רבינו האיי בס' משפטי שבועות והביאו הרב שפתי כהן עיין שם:

ט"ז פטור אפי' משבו' היסת וכו' הש"ך כתב דבעה"ת בשם הרמב"ן דוקא בלא נזכר כלל הוא דכ' פטור אף משבו' היסת משום דהשתא נמי ליכא תביעה אבל באומר זכרתי ויודע אני שלא פרעת לי כלום דהשתא תובע בבריא נהי דאין חייב שבו' דאוריי' כיון שלא קדמה תביעה להודאה מ"מ מאן לימא דלא מחייב שבוע' היסת וכו' ע"ש וזה נראה דעת רש"י בפ' האשה שנתאר' גבי וליתני ומודה ר"י באומר לחבירו מנה לויתי ממך ופרעתיו לך שהוא נאמן וכו' וכ' רש"י נאמן מדאוריי' בלא שבו' עיין שם משמע דשבועת היסת חייב אפילו לא תבעו ומיירי שם בטען לבסוף בריא כמ"ש מהרש"ל שם:

תוכן העניינים

ערך השולחן חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה