אור ברסלב

ערך השולחן חושן משפט חלק ב· רבי יצחק טייב

סימן פז

סימן פו

א' דין א' אם מודה במקצת חייב שבו' מן התורה וכו' ראובן תבע את שמעון בפני כמה אנשים וא"ל לא לקחתי ממך רק סך פ' ולא יותר ואחר ימים עמדו לחשבון וכחש שלא קבל הסך הנ"ז ונשבע ועתה תובע אותו הסך שהודה בפני עדים וראובן אומר כבר נשבעתי ואיני זקוק לעמוד בדין דאין טענתו כלום דהא אפילו נשבע ויצא פטור מב"ד אם באו עדים משלם וא"כ צריך לעמוד בדין שאם יביא עדים ישלם וה"נ הא איכא עדי הודאה ואע"ג דהוא נאמן לומר משטה וכולי מ"מ צריך לעמוד בדין דקי"ל אם לא טען לא טעני' ליה ועוד נראה דצריך לישבע על טענה זו שהוא משטה מהר"י באסן בתשו' סי' ל"א ע"ש נראה דס"ל דאם תבע ונשבע לו בפני עדים אינו יכול לתובעו לעמוד עוד בדין דשבו' מעצמו שלא בב"ד מהניא:

ב' נסתפק ה' בית יעקב סי' ק"ך בראובן שחייב לשמעון מאה מנה לשלם בר"ח ניסן ושמעון חייב לראובן חמשים לשלם בר"ח תמוז ותב' שמעון את ראובן לדין בר"ח ניסן המנה שחייב לו וכפר ראובן בחמשי' והודה בחמשים ופסקו לו הב"ד שבו' דאורייתא כדין מודה במקצת ולא נשבע עד ר"ח תמוז שהגיע זמן תשלומי' שמעון לראובן החמשים שחייב לו מי אמרי' כיון שפסקו הב"ד כבר שבו' דאורייתא חייב או"ד דעכשיו הוי ראובן כופר בכל אבל אם לא הגיע הזמן לא חשיב כופר בכל עש"ב ונראה פשוט דאם א"ל הילך אפי' לא הגיע הזמן הוי כופר בכל דאם רצה לפורעו אפילו בתוך הזמן אין המלוה יכול לעכב כמבואר בסי' ע"ד וא"כ כשאמר לו הילך החמשים כנגדן שאתה חייב ודאי דהוי כופ' בכל:

ג' אם הוא מודה מקצת וכו' כתב מהר"ם ריקאנטי סימן רס"ה והביאו הרב כנה"ג ח"ב הקונה פרקמטי' מחבירו מוכר או' בכך מכרתי והקונה או' בפחו' ואומר למוכר השבע וטול והמוכר אומר לקונה השבע והפט' פסק הרי"ף דכיון שהקונה מודה במקצת חייב לישבע דאורייתא ואין כאן שבועה ע"כ והיא תשו' הרי"ף סימן ע"ח ע"ש וכן מבואר בדברי הרמב"ם והטור ומרן סס"י רכ"ב עיין שם:

ד' עד אחד מכחישו וכולי דוקא עד כשר ולא עד פסול מהרי"ל בתשו' ונראה דכל פיסול דפוס' בב' עדים אינו זוקק לשבועה בעד אחד הרב כנה"ג עיין שם וז"ל הרמב"ם פ"ה מהלכות עדות כל מקום שע"א מועיל אשה ופסול כמו כן מעידים חוץ מעד אחד של שבו' שאין מחייבים שבועה אלא בעדות כשר הראוי להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנתבע ממון על פיו וכתב מרן הכ"מ איני יודע מהיכן הוציא דין זה אם לא מדאמרינן לכל עון ולכל חטא' אינו קם אבל קם הוא לשבו' משמ' דבראוי לעדות ולחטאת בצירוף אחר עסיקינן עיי"ש והרב נודע ביהודה בתשו' חא"ה סימן ל"ה כתב ראיה מדתניא בספרי לעון אינו קם אבל קם הוא לשבועה אר"י ק"ו ומה פיו שאינו מצטרף עם אחר למיתה נשבע על פי עצמו עד אחד שמצטרף עם אחר למיתה אינו דין שישבע על פי עד אחד לממון מה לנשבע על פי עצמו שכן משלם על פי עצמו ישבע על פה עד אחד שכן אינו משלם ע"פ עד אחד תלמוד לומר לכל עון וכו' אבל קם לשבו' כצ"ל וא"א הרי מק"ו ליכא למילף רק עד כשר שראוי להצטרף עם אחר למיתה ואיצטריך קרא לומר דאפילו עד פסול קם לשבועה אלא ודאי גם מקרא לא ילפינן רק עד כשר וכו' ע"ש ומה שהגיה בספרי עד אחד שמצטרף עם אחר למיתה א"ד שישבע עד אחד לממון וכו' קשה דאם כן דיו אסוף דינא דגם לשבועה אינו קם לבדו אלא בצירוף עד אחד דומיא דמיתה ועיין בספר זית רענן ובספרי דבי רב ס' שופטים אבל לא ראו מ"ש הסמ"ג לאוין רי"ג חוץ מעד אחד המחייבו שבועה דאמר כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה ע"ש וכ"כ רבינו האיי בספר משפטי שבועות שער ב' וז"ל לפי שאם היו שני עדים מעידים עליו כגון זה היו מוציאין ממון עד אחד מחייבו דכתיב לא יקום וכו' אבל קם הוא לשבוע' דאמר מר כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון עד א' מחייבו שבועה וכו' ע"ש ובפרק שבועת הדיינים הכי אמ' שמואל ל"ש אלא בטענת מלוה והודאת לוה אבל טענת מלוה והעדאת עד אחד אפילו לא טענו אלא בפרוטה חיי' מאי טעמא דכתיב לא יקום עד אחד וכו' אבל קם הוא לשבועה ותניא כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה וכו' ואם כן בעדים פסולים שאין ב' מחייבים אותו ממון אין עד אחד מחייבו שבועה ואף על גב דלאו דוקא כל מקום וכו' דהא איכא כפירת שעבוד קרקעו' דשני' מחייבי' אותו ממון ואחד אינו מחייבו שבוע' כמ"ש התוספו' שם מכל מקום משמע בהדיא דכל שאין מחייבין אותו ממון כגון שהם פסולים אין עד א' מחייבו שבועה וכן כתב הרשב"ש בתשו' סימן תקס"ז עיי"ש וכן כתב הרב החינוך ס' שופטים סימן תקכ"ו עיי"ש וכה"ג כתב הרא"ש בפרק שבועת הדיינים בעד אחד אומר שט' אמנה וז"ל וקשה לר"ת דהא אמרינן בפרק הכותב כגון אבא מארי דקים ליה בגויה מרענא שטרא אפומ' ואי ריעותא דשטרא בכל מקום דוקא הוי להטיל שבו' עליה מאי רבותיה כל עד מעיד שהוא פרוע היה מזקיקו לשבו' ותירץ ר"ת דהתם מיירי באומר שטר אמנה ושטר פסים הוא דאפילו תרי סהדי לא מהימני בהכי כדאיתא בפרק האשה וכו' ע"ש הרי דעד אחד מזקיקו לישבע על טענת אמנה משום דאפילו שנים שאמרו אמנה הוא אין נאמנים וכן עד אחד מעיד על השטר שהוא פרוע דאין המלוה גובה אלא בשבועת המשנה ה"ד עד כשר ולא קרוב או פסול כמבואר בדברי התוס' דכתובות דפ"ה בד"ה מרענ' וכו' שכתב פר"ח היינו שצריך בעל השטר לישבע קודם שיגבה וכו' וא"ת למאי הילכתא אפילו לא מהימן כבי תרי ויתחייב שבועה הבא ליפרע וכולי וי"ל דרב פפא אפילו קרוב שאינו בר עדות וכו' וכן כתבו הרא"ש והריטב"א ותר"י שם הרי דעד אחד קרוב אינו מחייבו שבו' ליטול וה"ה פסול וכן מבואר בדברי המ"מ פרק כ"ד מהלכות אישות דין י"ז עיין שם:

ונראה דאפי' עד א' דאינו פסול אלא מדרבנן אין מחייבו שבועה דקי"ל כרב אחא בפ' שבועת העדות דמקרי אינו ראוי להעיד ולא קרי' ביה והוא עד ע"ש וכ"כ הרמב"ם בפ"י מה' שבועו' היו עדיו עד א' מהם פסול אפי' מפסולי עדות של דבריהם וכו' פטור משבוע' העדות שאלו העידו לא היו מחייבין אותו בעדותם ממון ע"ש הרי אפי' ראוי לעדות מדאורייתא כיון דס"ס אין מחייבים בעדותם ממון לא מיקרי עד וה"נ אין מחייבו שבועה מה"ט דכל מקום ששנים מחייבי' אותו ממון אחד מחייבו שבועה וכ"כ בתשו' בשמים ראש סי' קנ"ז דלכ"ע עד פסול מדרבנן אין מחייבו שבועה עש"ב וה"ה במקו' שעד א' המסייע לנתבע פוטרו משבועה ה"ד עד כשר דמהר"ם בתשו' הארוכות סי' תתקנ"ד והובא בתשו' המיי' לס' משפטי' סי' ס"א יליף לה בק"ו ומה המוציא מחייבו את שכנגדו שבועה דאוריית' המוחזק שיש לו עד אחד המסייעו א"ד שיפטרנו מן השבועה ועוד דכל מקום שני' מחייבי' איתו ממון עד א' מחייבו שבועה וה"נ כמו שב' פוטרין אותו ממון אפי' יש לשכנגדו שטר ה"נ עד אחד פוטרו משבועה עיין שם אם כן דוקא עד כשר שראוי להצטרף עם אחר לפוטרו ממון

ה' ועד א' מכחישו וכו' דוקא עד כשר אבל לא פסול מהרי"ל בתשו' ונראה מדבריו דכל פיסול הפוסל בב' עדים אינו זוקק לשבועה בעד א' ובספר תומת ישרים סי' ס"א כ' דעד א' פסול או קרוב זוקק לשבועת היסת ולא לשבועת התורה אבל פיסול דנגיעת ממון אינו זוקק אפי' לשבוע' היסת והכנה"ג בח"ב הוכיח מתשו' הראב"ד שכ' השה"ג בפרק זה בורר כדברי מהרי"ל עש"ב ומדברי הרמב"ם ומרן סי' נ"א שכתב שטר שחתומים בו שני עדים בלבד ונמצא אחד מהם קרוב או פסול הרי הוא כחרס וכו' משמע דאינו זוקק אפי' לשבו' היסת דבטל הוא לגמרי וכ"כ הרשב"א ח"ב סי' ק"י עש"ב: ו' כתב בתשו' בספר שערי צדק שער ה' סי' כ"ד הטעם דחייב שבועה נגד עד א' משום דכ"ע ידעי דלא מפקינן ממונא אלא על פי שני עדים וליכא דיהבי זוזי בהלואה על ידי עד אחד עד דמייתי תרי סהדי וכי מייתי לקמן חד סהדא אמרינן הוו תרי סהדי וחד מנהון אונס אית ליה או דאיתיה ברחוק וממון בחד סהד' לא מפקינן אלא רמינן עליה שבועה חמורה ע"כ ועיין בתשו' הרשב"ץ ח"א סי' שכ' הטעם:

ז' ועד אחד מכחישו וכו' נראה דה"ד בטענה שאם הודה לדברי העד או אם היו שנים היה חיי' לשלם אבל בטענה דאפי' היה מודה לדברי העד או אפילו היו ב' אינו חייב ממון רק שבו' בע"א שמכחישו אינו חייב שבו' דלא אמרו אלא בכל מקום שב' מחייבין אותו ממון א' מחייבו שבועה מהרח"ש ק"א סימן פ' ע"ש ועיין בשו"ת בשמים ראש סימן כ"ו:

ח' ועד א' מכחישו וכו' דוקא עד כשר אבל לא עד פסול מהרי"ל בתשו' נראה מדבריו דכל פיסול הפוסל בשני עדים אינו זוקק לשבועה בעד אחד ה' כנה"ג עיין שם ונראה דאפילו שנים כשהם פסולים אין מחייבי' אותו שבועה דאין חילוק בין עד אחד פסול לשנים פסולים וכן כתב מהריק"ו סימן פ"ז דעד אחד כשר עדיף מב' קרובי' דעד אחד מחייבו שבועה וב' עדים קרובים אין מחייבים אותו שבועה ע"ש ונראה דכ"ש דאין פוטרים אותו משבו' כעד אחד מסייע דפוטרו משבועה דדוקא עד כשר אבל עד פסול ואפילו ב' עדים קרובים מסייעין אותו אין פוטרי' אותו משבועה וכן כתב ראב"ן בתשובות סימן ק"י וז"ל ראובן תבע לשמעון ספר של מורישי בידך ואיני יודע למה ושמעון אמר אבי מכרו לי וכו' והשיב אביו יש לי שטר תנו לי זמן וכן עשה והביא את השטר אחר שלשה ימים והיו שני קרובים חתומים בו וכו' ישבע אבי שמ' שמורישו של ראובן מכרו לו ויחזיק בשלו כשאר כל הנשבעין שנשבעין ולא משלמין ואי משום שנמצא השטר פסול וכו' לא מיירי אלא בקרקע שנקנה בשטר ובחזקה וכיון שחזקה אתיא מכח השטר פסול אינה חזקה ואין כאן לא שטר ולא חזק' אבל הכא ספר דבר הנקנה במשיכה והוא כשאר מטלטלן ולא בעי לא שטר ולא חזקת שלש שנים אלא כיון שהוציא מתחת ידו הרי בחזקת שלו והשטר שעשה אבי שמעון לא הוי אלא להרווחא בעלמא שלא יצטרך לישבע שקנהו אם יצא ערער וכיון שנפסל השטר אזלה לה הרווחא וצריך לישבע וכולי עכ"ל הרי אפילו שני עדים קרובים כמאן דליתנהו וצריך לישבע ליפטר והכא נמי בהלואה אם הביא המלוה שני עדים שהלוהו ונמצאו קרובים הלוה פטור משבו' דאורייתא וחייב שבועת היסת משום דטענת המלוה לא באה מכח העדים אלא שרצה לטול על פה העדים ואם נמצאו העדים פסולים טענתו טענה וחייב הלוה שבועת היסת כדקיימא לן בסימן ע' ס"ב באומר פרעתיך בפני פלו' ופלו' וכו' ע"ש אבל אם המלוה טען ספק על פה העד דקי"ל בסימן ע"ה סכ"ג דהעד מחייבו שבו' דאוריית' ונמצא העד קרוב או פסול אין צריך הלוה לישבע אפי' שבועת היסת ועיין בתשו' מהרימ"ט ח"א סימן ק"ה:

ט' ועד אחד מכחישו וכולי אם עד מעיד על מנה ביום פ' ועד אחד מעיד על מנה ביום אחר דקיימא לן דמצטרפין לחייבו מנה אין צריך לישבע שבו' כמבואר בחי' הריטב"א לכתובות דף פ"ח גבי אי פקח הוא וכו' היכי סמיך וכו' פירש"י הא מה שראה זה לא ראה זה ואם תכפור על שתיהן אין כאן אלא עד אחד ותשבע ותטול שלישית ונמצא מפסיד והק' בתוספות דהא קיימא לן כריב"ק דהלואה אחר הלואה מצטרפין והוא הדין פירעון אחר פירעון שמצטרפין מיהת אם כל אחד מהם מעיד לכך פי' היכי סמיך והא כיון שנצטרפו שניהם למנ' אליבא דריב"ק כבר עשו כל א' עדותו במה שראה ונתקבל' עדותו ואיך יכול עוד לחזור ולהשביעו על פה עד אחד מהם עכ"ל וכן כתב הרא"ש בספר א"ז:

יו"ד וע"א מכחישו וכולי וכן אם טען המלוה כבר הגיע זמן הפירעון והלוה אומר שלא הגיע זמן הפירעון ועד אחד מעיד שהגיע הזמן חייב לישבע שבועת התורה שלא הגיע זמן הפירעון אלא בזמן פלוני מהר"י ן' מיגש בתשו' סימן ע"ד ע"ש אבל אם אין עד אחד ישבע שבועת היסת ועיין בתשובות פנים מאירות חלק שני סימן צ"ה עיין שם:

י"א אפי' א"ל מנה לי בידך והלה אומר לא הד"מ נשבע היסת וכולי התוספות בשבועות דף מ"א כתב' בשם ר"ת כיון דלא איתמר הילכתא בין הני תרי לישני היכא דליכא דררא דממונא לא משבעינן ליה מספק דהממע"ה וכולי וקצת נראה להשביע דא"ד טפל ללשון ראשון כמ"ש ריב"א וכו' וכן כתב בתשובות המיי' לס' משפטים סימן ל"ז ע"ש והרדב"ז בתשוב' ח"ג סימן תפ"ה גבי טענת רבית וכו' כ' וא"ל כיון דשבועת היסת דרבנן ואיכא פלוגתא ואנו מסופקים הלכה כמאן ניזיל לקולא ולא נשבע ככל ספק דרבנן הא ל"ק דלא אמרי' ספק דרבנן לקולא אלא אם הספק נולד מאיליו דלא נודע איך היה המעשה וכו' אבל כשהספק בא מחסרון ידיעה שאין אנו יודעים כמי נפסוק הלכה לא אזלינן לקולא וכו' ע"ש ותימא שלא ראה דר"ת סבירא ליה הכא כיון דלא איתמר הילכתא כמאן אין משביעין אותו מספק דהמע"ה והתוס' כתבו קצת נראה להשביע דקיימא לן כל' קמא כמו שכתב ריב"א אבל בכל פלוגתא דשבועת היסת לכ"ע אין משביעין מספק ור"ת לטעמיה שכתב הרא"ש בפרק קמא דע"ז וז"ל ומכאן היה פוסק ר"ת בכל איכא דאמרי בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל וריב"א אומר דכל איכא דאמרי טפל לל"א כי רב אשי סידר התלמוד לשון המרובי' והעיקר תחילה וכו' ורי"ץ גיאת כתב דלעולם הילכתא כאיכא דאמרי ומקצת הגאוני' פסקו בממון כאיכא דאמרי ובאיסורא לחומרא עד כאן לשונו ונראה לכאורה דלרי"ץ גיאת דלעולם הלכה כאיכא דאמרי הכא נמי קיימא לן כלישנא בתרא דאין משביעין היסת אלא כי איכא דררא דממונא כמו שפסק ר"ת מיהו הרא"ש בפרק ראוהו ב"ד אחר דברי רי"ץ גיאת כ' וז"ל מיהו נראה דהכא לא דמי לתרי לישני דעלמא משום דאורח' למי' ארישא תחילה ובתר הכי איכא דמתני לה אסיפא הילכך ליכא למיקם עלה הי מנייהו בתרייתא וכו' עיי"ש הכא נמי דאיכא דמתני לה אסיפא וכו' ליכא למיקם עלה ובדרבנן הלך אחר המיקל אלא דכבר הוכיחו התוספות והרא"ש בפרק קמא דב"מ בתשו' המיי' שם דהכא קיימ' לן כל' קמא דאפילו ליכא דררא דממונא צריך לישבע היסת ע"ש וכן הוכיח רבי' האיי בס' משפטי שבועו' עיין שם באורך וכן כתב רש"י בסוף פ"ק אמתני' אבל אם אמר איני יודע אם הלויתני פטור מיהו ישבע שאין יודע שחייב לו כלום דלא עדיף שמא מברי דהא א"נ הוה טעין ליה אין לך בידי כלום הוה משבעינן ליה שבועת היסת וכו עיין שם: ומ"מ שמעי' מינה דכל ספק שבועת היסת או פלוגתא דרבוותא אין משביעין אותו אפי' איכא דררא דממונא ומהר"ם ריקנטי סי' רס"ג כ' פסק רב אלפס והרמב"ם דמשביעי' שבוע' היסת אפי' וכו' אבל רב האי גאון ור"ת פוסקי' דאין משביעין אותו שבו' היס' אלא היכא דאיכא דררא דממונא וכו' וכן דן רשב"א וכו' ואף רב האי מודה דמחרימי' סתם עד שיודה האמת ע"ש וליתא בס' משפטי שבועות לר' האי כ' שי"א כן וכו' ואינו כן אלא שניהם שוים בשבוע' היסת וכו' וכ"ש שאנו מוצאי' בגמ' ד"ב אוחזין בטלית בההוא רעיא וכו' ע"ש מיהו כ' בתשו' המיי' דכי ליכא דררא דממונא ויש רגלים לדבר כמו עני תובע לעשיר מנה לי בידך והלה אומר להד"ם אם יש הפלגה למנין עוני או למנין עושר שלא להעלות על הדעת אין זה אלא כמערים ואין לחייבו שבוע' ע"ש וכ"כ מהר"ם ריקנטי סי' רס"ב שכן פסק ריב"א מיהו מחרימי' סתם על כל מי שחייב לו שיודה ומ"מ אם נתן העני אמתלא לדבריו משביעי' את העשיר ע"ש:

י"ב אם אמר הילך וכו' אינו חייב אלא היסת וכו' עיין בס' בשמים ראש סי' כ"ו דיש מה שרצה לומר דפטור אפי' משבועת היסת דהוי כמשיב אבידה ולא שייך חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו וה' דחה סברא זו עש"ב וכן מבואר בדברי הרמב"ם פ"ג מה' טוען דהילך חייב שבועת היסת עיי"ש וכ"כ הרב חוקות הדיינים סי' ס"ה ע"ש:

י"ג מוכן בידו בפני ב"ד וכו' עיין בתשו' הרשב"א ח"ב סי' ע"ה שכ' שכן דעתו נוטה דאין הילך אלא במזומן מיד ליתן לו ובסי' קי"ד כ' דאם אמר מוכנים בידי או בביתי פטור וכ"כ ה' חוקות הדייני' סי' ס"ז דבין מלוה בין פקדון אם אמר לו הילך אם המעו' הם בעין בידו או ברשותו הרי זה פטור וכו' ע"ש אבל אנן קי"ל במלוה בעינן שהוא בידו אבל בפקדון אפי' אינם בידו ועומדים באגם או בביתו הוי הילך כל היכא דאיתיה ברשות' דמריה איתיה כמ"ש הש"ך ע"ש:

י"ד מוכן בידו בפני ב"ד וכו' ה"ד במלוה אבל בפקדון הנה הוא בביתי די דכל פקדון ברשותא דמאריה קאי וכן אם עומד באגם רבי' ירוחם הביאו הש"ך והראב"ד בס' תמים דעים סי' ר"י כ' וז"ל איכא דבעי פקדון דאיתיה בעין ואיתיה בביתיה אי טעין ליה עשרה דינרים הפקדתי אצלך והלה טוען לא הפקדת אצלי אלא ה' דינרים והרי הם בביתי מי הוי כהילך או לא וי"א דהילך הוי דהא מתרץ בפקדון כעין דקיימ' באגם דלאו הילך טעמא דאיתיה באגם הא בביתיה כהילך דמי וכו' ע"ש מבואר דסבירא ליה דבאגם לא הוי הילך מדאמרינן בפ' הגוזל דק"ד ע"ב כי תניא ההיא דקא"ל הילך כי קאמינ' דקיימא באגם ע"ש ועיין מה שתירץ הרב גד"ת שער ז' דף נ"א ושדעת רוב הפוסקי' הוי הילך וכבר הובאו בש"מ למציעא דף צ"ח ע"ב תשוב' הראב"ד והרז"ה ודחה שם הרז"ה ראיה זו דדוקא לענין כפירה לא הוי הילך דבעי' מיד ליד לאתר דאלו מגנב ממונא קא כפר ליה ול"ד נקט אגם אבל לענין מודה מקצת הוי כהילך והביא ראיה מדברי רש"י והרי"ף מיהו מבואר שם דה"ד באגם דשכיחא ליה עיין שם באורך

ויש להסתפק בפקדון מעות שאינן צרורין דא"ל כיון דיכול להשתמש בהם ואפילו תובע אותם המפקיד קודם שהוציאם אין צריך להחזיר אותם המעות עצמם אלא מעות אחרים ודמו להלואה דלאו ברשותא דמרא קאי וכי האי גוונא כתב הט"ז והש"ך בסימן ע"ג ס"ק נ"ה דשייך בהו מחילה כמו בחוב מהאי טעמא ע"ש ומצאתי להראב"ד בספר תמים דעים סימן ר"י שכ' וז"ל איכא דבעי פקדון דאיתיה בעין ואיתיה בביתיה אי טעין ליה יו"ד דינרים הפקדתי אצלך והלה טוען לא הפקדת אצלי אלא חמשה דינרים והרי הם בתיבתי מי הוי כהילך או לא וי"א דהילך הוא דהא מתרץ בפקדון בעין דקיימא באגם דלא הילך טעמא דאיתיה באגם הא בביתיה כהילך דמי וכו' מיהו חזינן בשני כיסין קשורים מצאת והוא אומר לא מצאתי אלא א' דנשבע אלמא פקדון לא הוי הילך או י"ל כיון שצריך למיהב סימנא לא הוי כפקדון עכ"ל וההיא דשני כיסין וכולי בגיטין דף נ"א וכתב הרמב"ן והריטב"א בחי' שם כגון שזה טוען לא מצאתי אלא א' ונאבד ממני בפשיעה או הוצאתים לעצמי ואשלם לך דכיון שהוציאה אין כאן הילך עיי"ש משמע אפילו בפקדון מעות הוי הילך בכל מקום שהם אלא אם כן הוציאם מיהו נראה דהתם משום שאינו יכול להוציאם כדאיתא בפ' א"מ דמעות אבידה דלא טרח בהו לא עיי"ש חלא דהרמב"ם ומרן סימן רס"ז סביר"ל דהוי ש"ש עלייהו אבל הרמב"ן והריטב"א נראה דסבי"ל דלא הוי עלייהו אלא ש"ח כמ"ש הרא"ם והטור שם לכך כתבו ונאבד בפשיעה וכו' ואם כן כיון דאינו יכיל להשתמש בהם חשיב הילך אבל המפקיד מעות לחנוני ולשלחני דיכול להשתמש בהם אימא דלא חשיב הילך ומהר"ץ בהגהתו דחה דברי הט"ז והש"ך דודאי פקדון כל היכא דאיתי ברשות' דמרא איתיה ויכול להקנותו לאחרים כל זמן שלא הוציאו שהרי אם נאנס למפקיד נאנס וכן לענין פיסול המטבע הוא ברשות המפקיד ואם כדברי ה' לא היה הבכור נוטל פי שנים במעות המופקדים ביד אחרים ותהא שביעית משמטת וזה מבואר בהטור ע"ש ואיברא דמהר"ם בתשו' דשייכי לס' משפטים סי' י"ב וז"ל דלכל דבר חשוב עיסק' פלגא מלוה לענין המקדש במלוה אינה מקודשת וכן לענין מכירה אם מכר לו קרקע במלוה שהוא חייב לו לא קנ' להתחייב באונסין וכו' דהא אפי' פקדון דקיבל עליו אחריו' דינו כמלוה לענין קידושין כדמשמע בפרק הא"מ דפריך האי פקדון ה"ד אי דקבל עליו אחריות היינו מלוה והוא הדין לענין מכר וכל שכן לענין שמטה וכולי עש"ב הרי דסביר"ל דאפילו בפקדון שקבל עליו אחריות דינו כמלוה לכל דבר ושוב ראיתי להרדב"ז בתשובו' ח"ב סימן ת"ג שכתב מסתברא לי דאם תבעו לדין וכפר במקצת והודה במקצת והילך וקפץ והקדיש חל ההקדש על החמשי' דאמר הילך דכיון דחשוב כופר בכל ואינו חייב שבו' דאורייתא אם כן הוו כגבוי כבר או פקדון אצלו והם שלו בכל מקו' שהם ע"ש הרי דסביר"ל דאפילו חוב אם הוא מוכן בידו וא"ל הילך הוי כגבוי וחל ההקדש ואם כן הכא נמי אם קדש בו אשה הכא נמי מקודשת מהאי טעמא דהוי כפקדון וכבר כתב מהר"ם בתשו' הארוכות סימן תתקע"ו והוב' בתשו' המיי' דשייכי לס' משפטים סימן י"ב דאפי' פקדון דקבל עליו אחריות דינו כמלוה לענין קידושין ועיסק' נמי אף על גב דאינו יכול להוציא ולא נעשו מטלטלין אצל בניו מכל מקום לשאר מילי דינו כמלוה עש"ב וכ"ש חוב זה שביד חבירו והרי אפילו שטר דחשיב הילך בשעבוד קרקעות אם הקדישו אינו מוקדש וגם בשטר עיסק' תמה הרדב"ז סימן צ"א על הרמב"ם בתשו' דאיך חל ההקדש בפלגא דמלוה דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו ונדחק דמיירי כגון שבשעה שהקדישו מסר שטר העיסקא בכתוב' ומסירה ואמר זכה בשטר לעניים מעכשיו עיין שם ואף שכתבתי בסימן ס"ו דאפשר שסובר כדעת המרדכי והרז"ה דיכול להקדיש מלוה שאם הקדיש שטר חוב לא בעי כתיב' ומסירה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואצ"ל קני לך וכולי א"ל דדוקא בשטר עיסקא ס"ל דהוי כפקדון דיכול להקדישו כיון שאינו יכול להוציאו כמו שאין נעשה מטלטלין אצל בניו עיין שם מכל מקום בחוב (עכ"מ):

ט"ו ואפי' אם יתן לו משכון וכולי כ"כ הרמב"ם בפ"ג ובפ"ד מה' טוען וכ' המ"מ שם שכ"כ מהר"י ן' מיגש בשם רב אלפס ע"ש וכן הסכים הר"ן ז"ל בפ' ש"ה משו' דכי אמרינן ב"ח קונה משכון ה"מ במשכנו בשעת הלואתו משו' דקנו לו מעותיו א"נ במשכנו ב"ד שלא בשעת הלואתו קני ליה משו' דבגוביינא דב"ד אתא לידיה וגזרת הכתוב הוא דקני ליה מדר"י דהרי הוא כאלו הגבו לו ב"ד וכולי אבל בנתן לו לוה למלוה משכון שלא בשעת הלואתו כיון שמלוה אינו קונה במה קנאו המלוה וכו' עכ"ל מבואר דס"ל דמשכנו בשעת הלואתו או שלא בשעת הלואתו ע"י ב"ד חשיב הילך כיון דקנה מדר"י אבל שלא בשעת הלואתו שלא ע"י ב"ד אפי' נתן לו לוה למלוה מדעתו לא קנה המשכון ולכך לא חשיב הילך וכן פסק הטור ומרן בסי' ס"ז סי"ג דמשכנו שלא בשעת הלואתו ע"י ב"ד דינו כמלוה על המשכון משמע דלא קנה המשכון אלא בשעת הלואתו או שלא בשעת הלואתו ע"י ב"ד וכבר כתבתי שם דברי הר' בית דוד דאם מסר לו משכון מדעתו אחר ההלואה לא גרע ממה שנותני' ב"ד בע"כ ונעלם ממנו דברי הר"ן דס"ל דאפי' נתן לו מדעתו אחר הלואה לא קנה ע"ש וא"כ ה"נ לא הוי הילך אלא ע"י ב"ד או בשעת הלואתו הוי הילך וכן נראה דעת מרן שכ' בסימן ע"ב דמשכון הוי הילך דהיינו כשלוה עליו מתחילה כמ"ש הסמ"ע ס"ק פ"ב וכ"כ מהר"י הלוי אחיו של הט"ז בתשו' סי' כ"ג עיין שם וא"כ כ"ש שלא בשעת הלואתו ע"י ב"ד דלכ"ע קנה משכון דהוי הילך וא"כ דעת י"א דמשכון חשיב הילך היינו אפי' בשע' הלואתו שנתן לו הלוה מדעתו וכן מצאתי תשובו' הרי"ף סי' פ"ח שכ' וז"ל אם א"ל אין לך בידי אלא כו"ך והרי משכון זה טול אותו בדמים או המתין עד שנפדה אותו הרי הוא כהילך ואינו נשבע שבועת התורה עכ"ל הרי דס"ל דמשכון בשעת תביעה חשיב כהילך וכ"כ בשטה שלא נודע שמה דקידושין דף ח' ב' וז"ל לענין מודה מקצת משכון הילך הוא דהא קני ליה אידך המשכון שלא בשע' הלואתו הוא ואם אמר מלוה לא בעי משכון הרשות בידו עכ"ל וז"ל בעל העיטור דף ס"ד ע"ג ומסתמא אי יהיב משכון כהילך הוא דהא שטר כהילך הוא וכ"ש משכון אבל רב"י אבן מיגש כ' וכו' ש"מ דמאן דהודה במקצת וכפר במקצת ואנח ליה משכון בההוא מקצת דאודי לאו הילך הוא מדאמרי' הכא מנה אין כאן משכון אין כאן ומעשי' בכל יום דמחייבי' בה שבועת התורה וכו' עכ"ל הרי דמיירי בנותנו לו אחר הלואה על המקצת שהודה בו דמהר"י ן' מיגש ס"ל דלא הוי כהילך אבל הרי"ף ובעל העיטור ס"ל דהוי כהילך והביא דבריהם הטור סי' זה וכ' עוד הטור וז"ל וכתב הרמב"ם א"ל מנה וכלי יש לי בידך אין לך בידי אלא הכלי והילך ואמר התובע אין זה הכלי שלי וכולי ואם הודה הנתבע שאין זה כלי שלו אלא שנתחלף לו אע"פ ששוה כליו צריך לישבע דאורייתא ע"כ ואפשר שהוא סובר דמשכון אינו נקרא הילך אבל לפי מ"ש דמשכון נקרא הילך לא גרע זה משאר משכון עכ"ל הרי אפילו נתנו לו אחר הלואה חשיב הילך אבל הר"י ן' מיגש והרמב"ם ס"ל דלא חשיב כהילך והר"ן בפ' ש"ה הוכיח כן עיין שם באורך וכ"ד בעה"ת והריטב"א והנ"י והריב"ש כמ"ש הש"ך עיין שם באורך וכ"כ ה' חוקות הדיינים סי' ס"ה וז"ל אבל אם א"ל הילך משכון זה בחמשי' דינרים שאני חייב לך הרי זה חייב שבועת התורה משום דמשכון אינו כהילך כיון שאינו קונה אותו לחלוטין וכ"פ הגאונים ע"ש וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"ב סימן ע"ה דמשכון לא חשיב הילך כיון דצריך שומא וכן כ' הרדב"ז ח"ב סימן תי"ח ומשמע מדברי הרמב"ם והרשב"א והר' חוקות הדיינים והרדב"ז דאפילו משכנו בשעת הלואה לא חשיב הילך כיון דאע"ג דב"ח קונה משכון מ"מ לא קנה אותו לחלוטין וכ' הש"ך וז"ל ואע"ג דלקמן סי' פ"ח סכ"ח העליתי בדעת הרמב"ם דבכת"י שיש בו נאמנות כיון שאינו יכול לכפור הוי הילך היינו משום דהתם משום דא"י לכפור במעות עצמם שתובעו ואם כן לא הוי מודה במקצת כלל באותו דבר שתובעו משא"כ הכא יכול לכפור במעות ואינו חייב ליתן לו מעו' ונהי דיכול להגבות מהמשכון מ"מ לאו הילך הוא וכולי עיין שם ודבריו תמוהים דגם במשכון יכול לכופו לפורעו מעות כמ"ש הפוסקי' גבי מאן דאוזפיה אלפא זוזי וכמבו' בס"ס ע"ב ע"ש בהסמ"ע והש"ך מיהו דבכת"י שיש בו נאמנות נמי קי"ל בסי' פ"ח לא חשיב הילך אע"פ שאינו יכול לומר פרעתי והוכחתי שם שכן דעת רש"י והתוס' והרמב"ן והריטב"א והר"ן והנ"י וה' חוקות הדיינים וכן הסכים הלח"מ בדעת הרמב"ם דבעי' נמי שעבוד קרקעו' עש"ב וא"כ ה"נ משכון אע"פ שאינו יכול לומר פרעתי לא חשיב הילך אבל הר"ן והריטב"א והנ"י כ' דאם משכנו בשעת הלואתו הוי הילך וכן אם משכנו אחר הלואה בב"ד משום דקני ליה מדר"י ע"ש ועיין בתשו' בשמים ראש סי' כ"ו שכתב דמשכון חשיב הילך ונראה שיש ט"ס בדבריו דאיכא ראיה והוא מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר שאין המלוה יכול לומר נתתיו בתורת משכון כיון שאין לו מגו לא חשיב הילך כיון שהיה הלוה יכול לטעון דשאול הוא בידו נמצא בהודאתו הוי מודה במקצת אבל אי ליכא ראיה שהמלוה נאמן עד כדי דמיו כיון שאין הלוה יכול לכפור לא ישבע ונר' דמיירי דמשכנו בשעת הלואתו:

ט"ז ואפי' אם יתן לו משכון וכו' כ' הריב"ש סי' שצ"ו מיהו אפשר דאם נתן לו רשות למכור המשכון וליפרע ממנו בלא רשות ב"ד ואדם בעולם הוי הילך וכ' הש"ך משמע דאם לא אמר ברשות ב"ד ואדם בעולם אע"פ שנתן לו רשות למכור לא חשיב הילך ע"ש ונראה דס"ל דאם נתן לו רשות למכור ומכרו בלא שומ' בפחות משוויו אין מכירתו מכירה דהוי דינו כשליח שטעה אבל כשנתן לו רשות למכור בלא רשות ב"ד ואדם בעולם אפילו מכרו בפחות משוויו מכירתו מכירה וחשיב הילך ומ"ש הרא"ש בתשו' הביאה הטור בסי' ס"א וסימן ק"ג דאע"פ שרגילים לכתוב בשט"ח שיש רשות למלוה למכור כל מה שיש ללוה מנכסיו בלא רשות ב"ד ובלא שומא והרכזה בין בשוויו בין בפחות נ"ל דלאו כ"כ דמלוה לירד לנכסי לוה אלא בכח ב"ד נראה דה"ד כשלא משכנו משו' דעובר על ד"ת דהמלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב"ד וכו' וכמו שסיים הרא"ש שם אבל כשמשכנו לו והרשהו למכור בלא רשות ב"ד ובלא שומא ודאי דיכול למוכרו וכ"כ מהרש"ך ח"ד סי' פ"ח ע"ש וה' כנה"ג בסי' ע"ג אות כ"ח כ' וז"ל אם נתן לו משכונו והרשה אותו שאם רצה ימכרנו ויפרע מעותיו חשיב כמו פירעון ונפטר בכך מידי שבועתו ואפילו לא נתן לו רשות מוחלט אלא א"ל אם לא אביא לך מעותיך עד יום פ' יהיה המשכון שלך או תמכרנו ותפרע מעותיך לא עבר על שבועתו מהראנ"ח ח"ב סי' פ"א עיין שם ומהראנ"ח בתשו' למד כן מדברי הריב"ש שכ' דאם נתן לו רשות למכור המשכון ויפרע ממנו בלא רשות ב"ד ואדם בעולם הוי הילך וז"ל ולפ"ז נר' דבנ"ד שנתן לו רשות למוכרו בכל שומא שימצא הרי הוא כנותנו בתורת פירעון כיון דל"צ שומא ע"ש וא"כ נראה דה"ד כשנתן לו רשות למוכרו בכל שומא בהדיא אבל אם הרשה אותו למוכרו סתם לא נפטר משבועתו דהא צריך שומא כמו דלא חשיב הילך:

טו"ב הגה דהא אפילו שטר חשיב הילך כ' הגמ"ר בשטר או בקנין חשיב הילך ואין נראה בעיני מרן הב"י ובירושלמי ברפ"ב דכתובות מבואר דבשט' פטור וכתב הר' שדה יהושע דאפשר דמרן לא חלק אלא על הקנין ע"ש וכן דקדק מהר"י דאלבא בס' לשין למודי' סימן כ"ג מדכ' הרמב"ם אין חייב מודה עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בו וכו' וכתב הרב מ"מ דדוקא בשטר שא"א לומר פרעתי אבל בעדים או בכת"י דנאמן לומר פרעתי אם הודה בהם הודאתו הודאה לחייבו שבו' דאוריי' וכו' אם כן דוקא הודאה בשטר אבל בקנין בעדים הוי מודה במקצת וחייב שבועה דאורייתא עיי"ש וליתא דקנין נמי דינו כשטר דאינו נאמן לומר פרעתי וגובה ממשועבדי' כמבואר בסימן ט"ל וסימן ע' עש"ב ואם כן ודאי דהודאתו אינה כלום וז"ל בעל העיטור בדיני חוב דף ס"ב ע"ג גרסינן בפרק שנים אוחזין וכו' ואסיק' התם שתים נמי פטור דשטר הילך הוא והילך פטור כדאיתא במלוה על פה ושמע מינ' דאי אמר ליה מנה לי בידך חמשים בשטר וחמשים על פה ומודה בחמשים דבשטר וכפר בן' בעל פה הוה ליה כטוענו כלים וקרקעות והודה בקרקעו' וכפר בכלים דנשב' שבועת היסת על שכפר ופטור ועדות בקנין נמי כשטרא עיי"ש ונראה דמלוה בעדים בנאמנות שאין הלוה נאמן לומר פרעתי והודה במקצת הודאתו הודא' לחייבו שבועה:

י"ח דהא אפילו שטר חשיב הילך וכו' כתב הר"ב בספר א"ז למציעא וז"ל הא שטר דקא מודה ביה הילך הוא וכו' וא"ת אפילו לפי גירסת רש"י הכי הוה ליה למימר והא שטר הילך הוא דהא אפי' בלא הודאתו כל שטר הילך הוא וי"ל ה"מ בשטר מקויים או שיש עדים מצוים לקיימו אבל היכא דליכא חד מהני לאו הילך הוא אלא אם כן הודה וכיון שהודה אין צריך לקיימו והב' המפורשים בשטר הילך הוא עכ"ל נראה דסביר"ל דאפילו שט' שאינו מקויים אם הודה שלא פרע מקצ' חשיב הילך דגובה אפילו מלקוחות וכן כתבו התוס' במציעא ד' ע"ב בד"ה אמר אביי וז"ל דפשיטא ליה וכולי ומ"ל אי לא גבי ממשעבדי כיון דאין השטר אלא על פי הודאתו א"ד גבי וע"ז אביי הביא מדרב אסי דכי היכי מודה בשט' מהני הודאתו לגבות ממשעבדי אף על פי שאם היה או' מזוייף הוא צריך קיום הכא נמי וכו' ע"ש אלמא אף על גב דלא נתקיים השטר אלא על פי הודאתו גובה מלקוחו' ולכך חשיב הילך אבל הריטב"א שם דחה דבריהם דכיון שיכול לומר פרעתי פשיטא שאינו גובה מלקוחות דקיימא לן טוענין ללוקח ואין הודאתו של זה כלום במקום שחב לאחרים וכן כתב הרב חוקות הדיינים סימן רל"ז עיי"ש וכן הסכים הש"ך בסי' ק"ו וכן כתב הריב"ש בסי' רס"ד ואם כן אם הלוה הודה בשטר שאינו מקויים כיון שאינו טורף מלקוחות לא חשיב הילך דכתב רש"י בשטר הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדים על כך וכולי והריטב"א למד מדבריו דדוקא משום שעבוד הוא דהוי הילך הא לאו הכי אף על גב דלא מצי כפר מודה במקצת גמור הוא ומחייב וכו' עי"ש וז"ל הסמ"ג עשין צ"א אבל מי שטען על חבירו וא"ל מאה דינרים יש לי בידך חמשים בשטר זה וחמשים בלא שטר אין לך בידי אלא חמשים שבאותו שטר מפ' בפרק קמא דמציעא שהשטר כהילך דמי שהרי לא תועיל בו כפירתו וכו' ע"ש משמע אפילו אין בשטר שעבוד קרקעות חשיב כהילך משום דאינו יכול לכפור אבל התוספות בבתרא דף קכ"ח כתבו דלא חשיב שטר הילך אלא שטר דגבי ביה ממשעבדי עיין שם ועיין בב"י סוף סימן פ"ב בשם בעל התרומות

י"ט דין ה' והוא אומר לא לויתי וכולי כ' הסמ"ע דה"ג ובאו עדים וכו' דאע"ג דהוחזק כפרן בב' עדים כיון דמחמת העדים לא נתחייב שהרי העדים לא ידעו שלא פרעו אחר הלואתו אלא מפיו שטען תחילה לא לויתי לא הוי מודה מקצת ונשבע על השאר היסת ונפטר ולא אמר ר' חייא אלא כשהעדים מעידין שעדיין חייב לו ולכך הוחזק כפרן עיין שם וה"נ הא דאמר ר"ח מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידין שיש לו נ' וכולי היינו שמעידים שיש לו עכשיו בשעת התביעה ע"ש וכבר תמה עליו הש"ך שהרי כתב הרשב"א וכדר' חייא נמי אינו מתחייב אלא מתוך טענתו וכו' ואפ"ה דוקא בעדים ומק"ו הא לאו הכי לא וכולי משמע דוקא בעד א' לא אמרי' דהוי על השאר מ"מ ולא בב' עדים וכ"כ הר"ן והריטב"א והנ"י דרבי חייא מיירי כגון שאין העדים מעידים אלא שהלוהו עש"ב וכ"כ הרשב"א הובא בס' א"ז פרק האשה שנתארמלה ובפ"ק במציעא בשי' מקוב' שם וז"ל ע"כ כשאין העדים מעידים שיש עדיין בידו דא"ה הו"ל שעבוד קרקעות אלא הכא באומר אין לך בידי כלום שלא הלויתני כלום והעדים מעידים שהלוהו חמשים וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ע"ש אבל לשון הרמב"ם ספ"ד מה' טוען וז"ל מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדים מעידין עליו שעדיין יש לו אצלו חמשים וכו' משמע דמיירי דהעדים מעידי' שחייב לו עדיין ולא פרעו וכגון שלא זזה ידו מתחת ידם או בתו"ז וכה"ג כ' המ"מ בפ"ג מה' טוען דרבי' מפרש הא דאר"ח מנה לי בידך והלה אומר אין בידי כלום והעדי' מעידים שיש לו חמשים וכולי היינו שמעידים שי"ל עכשיו בשעת התביעה דאל"כ אמאי לא הוחזק כפרן ואפ"ה ישב' על השאר דלא הוי שעבוד קרקעות:

כ' דין ו' י"א שפוטרו משבועה וכו' נראה דעד א' מעיד בכתב שפרעו פוטרו משבועה למא' דקי"ל בסי' נ"א דעד א' בשטר מחייבו שבועה וה"נ פוטרו משבועה (א"ה עמ"ש ה' המחבר בסי' ע"ה)

כ"א י"א שפוטרו משבועה וכו' כ' הש"ך אבל מ"מ יש לו עליו חרם סתם כמבואר בטור סי' פ"ד ע"ש ועיין בה' כנה"ג בסימן ע"ה אות י"ט שכ' דמהר"י וויל סי' צ"ב חולק והטור דס"ל דכשהיה חייב שבועה אין ע"א פוטרו מחרם סתם גם כשלא היה חייב רק חרם סתם אינו פוטרו ומהר"י וויל דס"ל דכשהיה חייב חרם סתם ע"א פוטרו ה"ה כשחייב שבועה פוטרו משבועה וח"ס עש"ב ונר' עיקר דאי' פוט' מח"ס שהרי כ' בעה"ת (עכ"מ): כ"ב וי"א דאינו פוטרו וכו' וז"ל הרמב"ן במלחמות ריש מציעא ה' ר' יעקב בס' הישר כ' דמאן דמכחיש ליה סהדא חייב שבועה דאוריי' ומאן דמסיי' ליה נוטל בלא שבועה וטעמיה משום דשבועה דמתניתין משום חשדא היא שלא יהא כל א' הולך ותוקף בטליתו של חבירו כדר"י והאי כיון דמסייע ליה עד א' רגלים לדבר דלא משקר ע"ש לכאורה נראה דס"ל דאפי' בשבו' דרבנן אין עד א' פוטרו אלא משבועה דמתני' שהיא משו' חשד וכ"כ הריטב"א הובא בשי' מקו' שכ"נ מדברי ר"ת והרז"ה דה"ד בשבועה דהתם שהיא משו' חשד אבל מי שנתחייב שבועה מן הדין אפי' היסת אין עד א' פוטר ע"ש אבל לשון הרמב"ן שם משמע דכל שבועה דרבנן עד א' פוטרו ודוקא משבו' דאורייתא אינו פוטרו וכן משמע מדברי הנ"י והר"ן שם וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"א סי' תתקי"ו וז"ל כיון שכן אף שבועה אינו חייב דהא איכא חד סהדא דמסייע ושבועת הקרקעות אינה אלא מדרבנן וכל מדרבנן שיש עד א' מסייעו אינו נשבע כמ"ש בעל המאור ברפ"ק דמציעא גם הראב"ד כ"כ שם בשם אחרים עכ"ל וכן כ' בתשו' סי' אלף קס"א והמ"מ פ"ה מה' מכירה ע"ש וכן פסק הרדב"ז ח"ב סי' תש"ד ע"ש והתימא על המ"מ והרשב"א והרדב"ז שכ' שם שכן דעת הרז"ה והריטב"א שכ' דנר' מדבריהם דה"ד בשבו' דאוריית' דמתנית' שהיא משום חשד אבל משבועה אחרת מדרבנן אפילו היסת אין עד א' פוטרו דהרי הרז"ה הוכיח מדאמרי' לענין סלעי' דינרים משום דמסיי' ליה שטרא ומדאמרינ' מודה סומכוס וכו' מוכח בהדיא דס"ל דאפי' משבו' דאורי' כי התם עד א' פוטר וכדעת מהר"ם בתשו' המיימוניות דשייכי לס' משפטים סימן ס"ה והרא"ש בפ"ק דמציעא וכן הבין הרמב"ן והר"ן שם וכ' מהרימ"ט ח"א סי' קנ"א דלא מצינו שחולק על התוס' והרמב"ן והרא"ש ומהר"ם דעד א' פוטרו משבו' דאורייתא ע"ש ודבריו תמוהים דהרמב"ן והרשב"א והמ"מ ס"ל בהדיא דאין עד א' פוטר' אלא משבועה דרבנן וז"ל רבינו ירוחם במישרים נתיב ג' ח"ב דט"ו ע"ג יש מי שכתב כי אינו פוטרו משבועה דאורייתא ויש מי שכ' כי דברי ר"ת לפוטרו אפי' משבו' דאורייתא וכ"נ עיקר ע"ש א"כ ג' מחלוק' בדבר דהרמב"ן והרשב"א והמ"מ ס"ל דאינו פוטרו משבו' דאוריי' אבל משבו' דרבנן פוטרו והריטב"א ס"ל דאפי' משבו' דרבנן דחייב מן הדין אינו פוטר ומהר"ם והרא"ש ורב' ירוחם ס"ל פוטר אפי' משבו' דאורייתא והתוספות בקידו' דע"ג שכ' דפוטרו אפי' משבו' היסת ע"ש אפשר דר"ל דלאו דוקא משבו' דהתם שהיא משו' חשד הוא דפוטרו אלא אפי' שבוע' היסת שחייב מן הדין פוטרו לאפוקי הריטב"א או אפ' דשבו' דאורייתא נמי פוטרו ולאפוקי מבעה"ת דס"ל דפוטרו משבו' דאורייתא ולא משבו' היסת וכתב התוס' דפוטרו אפי' משבועת היסת ודלא כמהרי'"מט שם שכ' דכ"ע מודו לבעה"ת דאין ע"א פוטרו משבוע' היסת ע"ש וכ"כ הרשב"ץ בס' יבין שמועה די"ג ע"ד דע"א פוטרו משבו' היסת בהסכמת כל המפ' ע"ש ול"ד דהרי בעהי"ת ס"ל דאין עד א' פוטרו משבו' היסת ועיין בתשו' מהרש"ג בס' משפטים ישרים סי' י"ו והמרדכי כ' וז"ל ויש דוחין דברי ר"ת דיש בירושלמי אימתי ש"ח חייב שבו' בזמן דליכא עדים אבל אי איכא עדים דלא פשע פטור אפילו משבו' משמע אבל בעד אחד חייב משום שבועה ושוב אמרו לי משם רבינו פרץ דההיא איסי היא דאמר יביא ראיה בעדים דפטר דמיירי דוקא ברסתקא דמחוזא אבל במקום אחר קיימא לן כר"ת וכו' וכתב ה' מעדני מלך דלדברי הרא"ש נוכל לומר דגם התם עד א' פוטרו וכן נראה ע"ש אבל בספר א"ז לקמא דף י"א כתב וז"ל יביא עדים שנטרפה באונס וכולי תימא לפי' ר"ת דפי' דעד אחד פוטרו משבו' אם כן למה לי שני עדים בעד אחד סגי ול"ל דל"ד נקט עדים דהא כל מקום שאמר עדים הרי כאן שנים עד שיפרט לך הכתוב א' ונרא"ל דל"ק כיון דדרשי' קרא כאיסי דבמקום רואים צריך להבי' עדים ולא מפטר משבו' אם כן עד אחד נמי אינו פוטרו הרא"ש ע"ש הרי דהרא"ש סבירא ליה דהתם אין ע"א פוטרו דכל מקום שאמר ע"א הרי כאן שנים

כ"ג כתב מהראד"ב בתשו' סימן קצ"ד כיון דבעד אחד מסייעו איכא פלוגתא אם פוטרו משבועה יש לנו לקרב הסברות ואפושי פלוגתא לא מפשי' ולומר דע"כ דעד אחד פוטרו משבו' היינו דוקא כשהנתב' טוען ברי אבל שנאמר דאפילו טוען שמא פוטרו הפך מן הקצה אל הקצה דמ"ד אפילו הנתבע טוען ברי אינו פוטרו הא ודאי לא אמרינן אף על גב דבעד א' המחייבו שבו' איכא מ"ד דאפילו הנתבע טוען שמא על פה עד אחד מחייבו מכל מקום בהא דפוטרו מן השבו' כל אפייא שווין דאין עד אחד פוטרו אלא אם כן טוען ברי ע"ש ואין נראה כן מתשובות מהר"ם בתשובות הארוכות סימן תתקנ"ד והובא בתשובות המיי' דס' משפטים סימן ס"א וז"ל ועוד אני אומ' ק"ו דאיזה כח המרוב' כח המוחז' או כח המוצי' הוי אומר כח המוחזק וא"כ קל וחומר ומה המוצי' מחייב את שכנגדו שבו' דאורייתא המוחזק שיש לו ע"א המסייעו א"ד שיפטרנו משבו' ועוד דכ"מ ששנים מחייבים אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה וה"ה כמו כן כמו ששנים פוטרין אותו מממון אפילו היכא דחייב כגון היכא שיש לשכנגדו שטר וכו' הכא נמי עד אחד פוטרו משבו' וכו' ע"ש ואם כן אפילו בטענת שמא פוטרו דילפי' מק"ו ומה המוציא כשיש לו עד אחד המסייעו אפילו הוא טוען שמא מחייב את שכנגדו שבועה כדקיימא לן בסימן ע"ה סכ"ג ע"ש המוחזק שיש לו עד אחד המסייעו אינו דין שיפטרנו משבו' בטענת שמא ועוד דהא בעד א' מחייבו שבו' בטענת שמא למדו הפוסקים מהא דכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון עד אחד מחייבו שבו' ושנים מחייבים אותו ממון אפילו טען הלה שמא ואם כן הטוען מנה הלויתיך ביום פלוני והלה אומר איני יודע אם הלויתני דקיימא לן דנשבע היסת שאינו יודע ונפטר אם יש עד אחד שהעיד שבאותו יום לא זזה ידו מתוך ידו ולא הלוהו פוטרו משבועה אבל אם אמר יודע אני שהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דחייב לשלם נראה דאפילו יש עד א' שמעיד שפרעו חייב דאין עד אחד פוטר מחיוב ממון כמו שכתב הרא"ש בפרק קמא דמציעא וז"ל וי"מ מדאמרינן שומר שמסר לשומר חייב דא"ל האיך לא מהימנינן ליה בשבו' ואמאי חייב יפטרנו שומר שני בעדותו משבו' שהוא חייב ולא קשיא מדי דחיוב הא' משום שאינו יכול לישב' הוא וכו' ואין עד אחד פוטר מחיוב ממון ע"ש הרי כיון שחייב ממון מחמת שאינו יכול לישבע אין עד א' פוטרו והרא"ש בפרק שבועת הדייני' סבירא ליה דעד א' מחייבו שבו' אף בטוען שמא ע"ש ואם כן הכא נמי באומר איני יודע אם פרעתיך דמתוך שאינו יכול לישבע משלם אין עד אחד פוטרו אלא דצריך המלוה לישב' נגד העד ויטול ועד אחד מעיד שהוא פרוע מחייבו שבו' המשנה אפילו הלוה טוען שמא כמ"ש בסימן פ"ד ע"ש אבל אינו פוט' הלוה מחיוב ממון וכה"ג כתב הרב תרומת הדשן סימן של"ד עיי"ש והרב עבודת הגרשוני סימן ק' הביא ראיה לדברי הרא"ש מדאמרינן בפרק שבועת העדות הכל מודי' בשכנגדו חשוד על השבו' וכו' וא"א הוה ליה למי' הכל מודים באומר חמשים ידענא וחמשים לא ידענא ועד א' יודע דאינו חייב אלא חמשים והלוה השביע לאותו העד שיעיד לו ולא הגיד דחייב שהרי העד היה פוטרו ממון אלא ודאי דאפי' בעד אחד אמרינן מתוך שאינו יכול לישב' משלם ע"ש ואכתי קשה אמאי לא אמר הכל מודים באו' מנה הלויתיך והלה אומר איני יודע אם הלויתני ועד א' מעיד שהלוהו דקיימא לן דמתוך שאינו יכול לישב' משל' ואם המלוה משביע לאותו עד שיעיד לו ולא העיד חייב שהרי אם העיד לו היה נוטל בלא שבו' ואם כן הפסידו מיהו יש לומר דאביי דאמר הכל מודים וכו' בבתרא ד' קל"ג גבי האומר זה אחי וכו' משמע דאביי סבירא ליה דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב וכ' התוספו' שם דלא מחל' בין ברי חשוב לבין ברי גרוע דאפילו בברי' גרוע ושמא טוב חייב ע"ש ואם כן בלא העד היה המלוה נוטל מיהו אפילו למ"ד חייב ה"ד אם המלוה טוען ברי אבל אם שניהם לא ידעו אלא שעד אחד מעיד שאחד חייב לחבירו מנה מתוך שאינו יכול לישב' משלם כמו שכ' התוס' בכתובות דף י"ב בד"ה רב הונא וכו' עי"ש ואם כן אכתי אמאי לא אמר הכל מודים בשניהם לא ידעו ויש עד אחד אם השביע לאותו עד שהעיד לו ולא הגיד דחייב שהרי הפסידו:

כ"ד כתב הרב עבודת הגרשוני סימן ק' אם אחר שפטרו ב"ד לנתבע משבו' על פה העד המסייעו חזר התובע ותפס שלא בעדים משל הנתב' ישב' התובע להכחיש העד ולא אמרינן כיון שהאמינה תורה עד אחד דמסייע כשנים דאם כן קם הוא לממון וכן הסכים הרב שבות יעקב ח"א סימן קנ"ח עיין שם הטעם:

כ"ה כתב הרב תה"ד סימן של"ד דעד אחד מסייע פוטרו משבו' אפילו במודה במקצת ושבו' השומרים ועד אחד מכחישו והש"ך חלק עליו דמוקמי' חד לגבי חד וחייב שבו' דאורייתא משום שבו' השומרים או משום מודה במקצת והביא ראיה ממ"ש הטור בעד אומ' תנאי ועד אומר אינו תנאי אוקי חד לגבי חד ומשתבע היסת והא הטור סבירא ליה עד מסייע פוטר ודוח' לו' דלענין היסת שאני ועוד דאדרבא איפכא מסתברא דהא הרמב"ן והר"ן והנ"י סבירא להו דעד אחד פוטר משבו' התקנה ושבועת השומרים ומודה מקצת אינו פוטר עי"ש ולא זכר מ"ש בעה"ת בשער כ"ה חלק ה' וז"ל ולדידן מסתברא לן שלא יפטר מהיסת אפילו שהעד מסייעו דתקנת' דרב נחמן בכל דבר נתקנה דחזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עדיפא ליה וההיא דמציעא לא קשיא דהא לא פטרוהו אלא משבועת המשנה אך מהיסת לא יפטר וכו' עי"ש אלמא סביר"ל דבשבו' היסת אין ע"א פוטרו מה שאין כן בשבועת המשנה מיהו הרדב"ז ח"ב סימן שנ"ד חלק על מהרא"י דכל שחייב שבו' מב' פנים כגון שומר ויש עד אחד שפשע או כגון מודה מקצת ועד א' מעיד שחייב פשיטא דעד אחד אינו פוטרו והכריע עוד שם מסברא דמ"מ דעד אחד שחייב שבו' וע"א מסייעו פטור כיון דלא נתברר אם בא ממון חבירו לידו אבל בשומר שעד אחד מעיד שלא פשע מסתבר לפסוק כמ"ד דאין עד אחד פוטרו כיון שהוא מודה שבא ממון חבירו לידו ע"ש והרשב"ש סימן תקס"ז הסכים דפוטרו משבו' המשנה וכל שכן משבו' היסת וכן משבו' התורה בהעדא' עד אחד אבל מודה במקצת אינו פוטרו וכן דברי הרשב"ץ עיין שם:

כ"ו הגה והעיקר כסברא א' וכולי כן דעת התה"ד סי' של"ד ומהר"ם מפדווא סי' ס"ה דעד א' פוטר אפילו מודה במקצת ע"ש אבל הרשב"ש בתשו' סי' תקס"ז הסכים דעד א' פוטרו משבועת המשנה וכ"ש משבועת היסת וכן משבועת התורה דעד א' אבל מודה במקצת אינו פוטרו וכן דעת הרשב"ץ ע"ש וכן נראה דעת מרן כי"א בתרא דאינו פוטרו וכן דעת רוב הפוסקים כמ"ש לעיל דאף לנתבע דאין ע"א פוטרו משבו' דאוריי' וכן נראה לכאורה למאי דקי"ל דלא אמרינן מגו לפטור משבו' דהא אמרינן בפ' המוכר את הבית דהמפקיד אצל חבירו בשטר נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו וכ' רשב"ם שם אבל המלוה את חבירו בשטר לא מצי לוה טעין פרעתי דא"ל אידך שטרך בידי מאי בעי דגבי לוה ליכא מגו דאפילו נאנסו צריך לשלם דמלוה להוצאה ניתנה עיין שם אלמא כי איכא מגו נאמן ולא אמרי' שטרך בידי מאי בעי ואלו עד אחד שהעיד על השטר שהוא פרוע לא מהני לפטור את הלוה מממון אלא לחייב את המלוה שבו' וכיון דמגו לא מהני לפטור משבו' כ"ש עד א' דאינו פוטר משבו' ומהר"י ן' מיגש בפרק כל הנשבעין והביאו הרא"ש שם והראב"ד בס' תמ"ד סי' קצ"ה ס"ל דלא אמרי' מגו לפטו' משבו' דהא שבו' השומרי' דאית ליה מגו וכן מודה מקצת ועד א' א"ל בהו מגו ואפ"ה מישתבעי וכולי עיין שם הרי דבשבועת השומרים ובמודה במקצת וע"א איכא מגו ואפ"ה חייבי' שבו' דלא אמרי' מגו לפטור משבו' וא"כ כ"ש דאין עד א' פוטר משבועת השומרים ומודה מקצת והרא"ש ורבי' ירוחם דס"ל דע"א פוטר משבו' דאוריית' אפשר לטעמיה אזיל דס"ל דאמרינן מגו לפטור משבועה כמ"ש הרא"ש בפרק כל הנשבעין דכיון דמגו דאורייתא הוא מ"ל ממון ומ"ל שבו' אטו שבו' לאו ממון הוא דזימני' לא בעי לאשתבועי ויהיב ממונא עיין שם ואדרבא מע"א נילף בק"ו למגו ומה ע"א דאינו קם לממון ולא פוטר מממון פוטר משבו' מגו דפוטר מממון א"ד שפוטר משבו' אבל לדידן כיון דמגו פוטר ממון ואינו פוטר משבו' ק"ו לע"א דאינו פוטר מממון דאינו פוטר משבוע' מיהו א"כ ה"נ משבועת המשנה ואפילו משבועת היסת אין ע"א פוט' שהרי כ' הרמב"ם בפ"ה מה' טוען דין ו' מסרתי לך וכולי להד"ם ישבע היסת וכולי ואם אמר הנתבע אמת מסרת לי ואבד הר"ז פטור אף משבו' היסת וכ' הלח"מ דבטען להד"ם לא נפטר משבו' במגו דאבד דרבי' ס"ל דמגו לפטור משבו' לא אמרינן וכ"כ הב"ח בסימן צ"ה ובתשו' סי' ס"ו ע"ש ובתשו' הריטב"א הביאו מרן הב"י סס"י ס"ו כ' וז"ל אם טען החזרתי לך נאמן במגו דאי בעי אמר נאנסו והיה א"ל דאפילו היסת אינו נשב' במגו דאם טען נאנסו שאינו נשב' אפילו היסת אלא ליכא מגו דשבועת היסת דפקדון ומלוה שכופר בכל תקנתא רבנן בתראי היא וכיון דמדינא פטור וחייבו רבנן כי אית ליה מגו נמי חייב שבו' היסת דלא מהני ליה מגו דידיה טפי מטענת החזרתי עצמה וזה דעת רבותי עכ"ל הרי דס"ל דאפילו אמרינן מגו לפטור משבו' דאורייתא ושבוע' המשנה מ"מ שבוע' היסת דתקנתא דרבנן כיון דפטור מדינא ואפ"ה חייבו רבנן אפילו איכא מגו חייב וכן הסכים הש"ך סי' צ"ה ס"ק י"ז עיין שם וה"נ אין ע"א פוטר משבו' היסת כמ"ש בעה"ת שער כ"ה ח"ה וז"ל ולדידן מסתברא לן שלא יפטר מהיסת אפילו היה העד מסייעו דתקנת' דר' נחמן בכל דבר נתקנה דחזקה אין אדם תוב' אא"כ יש לו עדיפא ליה וההיא דמציעא ל"ק דהא לא פטרוהו אלא משבו' המשנה אך מהיסת לא יפטר וכולי עיין שם הרי דס"ל דע"א אינו פוטר משבו' היסת דתקנתא דר' נחמן היא בכל דבר מכח חזקה דאין אדם תוב' אא"כ יש לו ומה"ט לא אמרינן מגו לפטור משבו' היסת לכ"ע אבל בשבו' המשנה ע"א פוטר דהא אמרינן מגו לפטור משבו' המשנה ותשוב' בשמים ראש סימן ן' כ' דפוגם שטרו בתו"ז דא"ץ לישב' משום דאיכא מגו דלהד"מ וגם הרמב"ם שתפס דמגו לפטור משבו' לא אמרינן א"ל דלא חייבה המשנה אלא לאחר זמנו דאי בעי לוה אמר אישתבע לי אלא דאנן לא פתחי' ליה וכי איכא פגם פתח פיך לאלם ומשביעין אותו אבל בתו"ז לא וכו' ע"ש וא"כ מגו לפטור משבו' לא אמרי' ה"ד בשבו' דאורייתא אבל בשבו' המשנה כי איכא מגו פטור בלא שבו' וה"נ אפי' בנשב' ונוטל אם יש ע"א מסייעו נוטל בלא שבו' כמו דמהני מגו ליטול בלא שבו' וכ"כ ה' נתיבות משפט דף רצ"ז דפוגם שטרו וכל שבו' שאינה מן הדין אלא תקנת' אמרי' מגו לפטו' אותו וכו' ע"ש וכבר כתבתי בסי' נ"ח סק"ב דק' ממלוה על המשכון דאפי' ליכא עדים דנאמן במגו דלקוח צריך לישב' בנק"ח ותי' דפוגם שטרו דאפי' בלא מגו נאמן ליטול הממון אהני ליה המגו לפוטרו גם משבו' אבל מלוה על המשכון דאינו יכול להוציא ממון אלא מכח המגו לא מהני ליה לפוטרו גם משבו' ע"ש וכה"ג כ' הלח"מ פי"א מה' טוען דין ז' לדעת הראב"ד דמלוה שטוען שמא ע"פ ע"א הוי כטענת ברי דצריך הלה לישב' וכו' דהעד מועיל לב' דברי' לעשות טענת בע"ה ברי וגם להיות מחוייב שבו' מן התורה כדין ע"א ואין ראוי שהעד יועיל לב' דברים ע"ש וה"נ אין המגו מועיל לב' דברים ליטול הממון ולפוטרו ג"כ משבו' אבל אם יש ע"א פוטר משבו' דהמגו מהני לממון והעד לפוטרו משבו' (עכ"מ): כ"ז אם נתחייב שבו' דאורייתא על פה עד אחד כ' הנ"י בשם הר"ן דאפילו בא העד אחר שפסקו לו הבית דין לישבע כיון שלא נעשה מעשה ע'פ העד הב' פוטרו משבו' והש"ך כתב מפירש"י והתוס' בסוטה משמע דכל שבאו זה אחר זה אפילו לא נעשה מעשה על פה הא' אמרינן דהוי כב' ואין הכחשת השני כלום וכבר כ' בסימן מ"ו ס"ק ל"א לשון הר"ן דהא דאמרינן דבזה אחר זה אין הכחשת השני כלום לפי שהאמינתו תורה היינו דוק' כשנעשה מעשה על פה עדותו של א' אבל בדלא נעשה מעשה על פיו אפילו בזה אחר זה הוה ליה כבת אחת ועד אחד בהכחשה אינו כלום וראיה מדאמרינן בפרק האשה שלום וכו' וכן בסוטה שבא עד אחד ואמר נטמאת שפטורה מלשתות וכו' עש"ב וה' בית שמואל בא"ה סימן י"ז ס"ק ק"ט גבי עדות אשה כ' דהא דבעי' כאן שהתי' לינשא ולקמן סימן קע"ח לענין סוטה פסק הטור אפילו לא פסקו הדין על פה העד הרי הוא כשנים תי' התוס' ביבמות ובכתובות סוטה שאני דשם העד הא' נאמן מדאורי' אז העד נחשב כשנים אפילו לא פסקו הדין עפ"י אבל בדבר שאינו נאמן מדאורייתא אלא מדרבנן לא נעש' כב' אלא אם כן פסקו הדין עפ"י עכ"ל אם כן דוקא בעדות אשה דעד אחד אינו אלא מדרבנן לא נחשב כשנים אלא אם נעשה מעשה עפ"י אבל במקום דעד אחד נאמן מן התורה אפילו לא נעשה מעשה עפ"י נחשב כשנים וה"נ כשהעד הראשון העיד לחייבו שבו' כיון שנתקבלה עדותו בב"ד אפילו לא נעשה מעשה ולא הוראה על פיו נחשב כב' ועד אחר שהכחישו אחר כדי בדבור אינו כלו' ומהרח"ש בקו' עגונא דף ס"ה ע"ד כתב דרש"י גופיה שכ' בסוט' דבבת אחת היינו תוך כדי דיבור הכא בהאשה שלום כ' דוקא התירוה קודם שבא העד הב' וכו' אבל בא קודם שהתירוה מודה עולא דלא וכולי משמע דעולא לא איירי כלל כשבא העד הב' קודם שהתירוה דבהא ודאי היינו בבת אחת ואם נשאת תצא ודוקא אם בא העד הב' אחר שהתירוה לא תצא מהתירה ונראה דסביר"ל דגבי סוטה דעד אחד נאמן מן התורה אם נתקבלה עדות הראשון בב"ד ובא העד השני אחר כדי דיבור אפילו לא פסקו הדין אין הכחשת השני כלום ודוקא הב' בא בתוך כדי דיבור מיקרי בבת אחת אבל בעדות אשה שע"א אינו נאמן אלא מדרבנן בעי' התירוה לינשא אבל אם קודם שפסקו הדין בא העד הב' אפילו אחר כדי דיבור הו"ל כבבת אחת ועוד כ' הש"ך דאפילו באו זא"ז ונתן כל עדות הא' וב"ד עשו מעשה ואח"כ בא העד השני והכחישו לא אמרינן כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים ואין דבריו של א' במקום שנים אלא במקום שהא' נאמן והא' אינו נאמן כמו בסוטה אבל גבי שבו' שהאמין הכתוב למחייב כמו למסייע לא אמרינן הכי ע"ש והרשב"ץ שם בס' א"ז חולק על הר"ן וז"ל אבל ק"ק לי כי היכי דע"א אחר שהתירוה לינשא אינו כלום משום דחשיב בזא"ז כיון שנעשה מעשה עפ"י ה"נ כשהעד מחייבו שבו' וב"ד גמרו דינו אע"פ שלא נשב' עדיין אין ע"א פוטרו וכולי ואיני יודע חילוק בין התירוה לינשא ובין חייבו ב"ד שבו' ע"ש ולק"מ דהתירוה לינשא נגמר הדין ואינו מחוסר מעשה ונראה דמשום דס"ל דע"א מסייעו אינו פוטרו משבועה דאורייתא כמבואר שם וכ"כ הרשב"ש סימן תקס"ז ע"ש וא"כ ע"א המחייבו שבועה הוא דהוי כשנים אבל למאי דקי"ל דע"א מסייע פוטר משבו' דאורייתא דנאמן הוא מדאורייתא כמו העד המחייבו אפי' באו בזא"ז הוי ע"א בהכחשה וכבר כתבתי בסי' מ"ו חי' הרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' פ"ט גבי ע"א באיסורין וז"ל אבל נראה שאין זו דומה לזו שלענין טומאה לא האמינה תורה אלא האומר נטמאה וכולי אבל לענין איסור בין לאיסור בין להתיר ע"א נאמן וכו' וא"כ אפילו בא האוסר א' והמתיר אחרון הוי כבת אחת וכ"כ בס' יבין שמועה די"ד ע"ד והביאו מהראד"ב בתשו' סימן רכ"ט ופי' כן כוונת הריטב"א עשי"ב הרי דס"ל דכיון דע"א נאמן בין לאסור בין להתיר אפילו באו בזא"ז לעולם הוי ע"א בהכחשה וה"נ לענין שבו' דע"א נאמן בין לחיוב בין לפטור לעולם הוי הכחשה עש"ב ועיין בתשו' הרשב"א ח"ב סימן רצ"ז שכ' ואפילו במקום שע"א נאמן אם יש ע"א מכחישו אינו נאמן וכולי אבל כבר הוכיח הר' דברי אמת בקו' ח' סוסי"א מדברי המרדכי בפ' האשה דגם באיסורי' אמרי' כל מקום שהאמינה תורה ע'"א וכולי ומהר"ם בתשו' המיי' סי' ס"א בס' משפטים הביא ראיה דעד אחד פוטר משבו' דאורייתא מפר' קמ' דב"מ דאר"ח דעדים מחייבים שבו' מפיו דעד אחד ואם עד אחד אינו קם לפטור משבו' לפרוך מה לפיו וע"א כשעד אחד מחייבו שבועה אין כיוצא בהם פוטר מאותו שבועה שאם אחד בא ומעיד כדברי הנתבע אינו יכול לפוטרו מן השבו' וכן פיו וכו' אלא ע"כ עד אחד פוט' מן השבו' כיון שהוא מחייבו שבוע' עכ"ל משמע בהדיא דאם עד אחד אינו פוטרו מן השבו' אם נתחייב שבוע' על פי עד אחד ובא עד אחר וסייעו אינו פוטרו מן השבו' משום דעד אחד דמחייבו שבו' הוי כב' ואין דבריו של אחד במקום שנים ועיין בתשובות מהרימ"ט חלק אבן העזר סימן כ"ז:

כ"ח וי"א דה"ה בנשב' ונוטל אם יש לו עד המסיי' נוטל בלא שבו' מפרק קמא דמציע' דפריך וליחזי זוזי ממאן נקט וכו' וכתבו התוס' דהוי כעד אחד ואם כן אותו שהמכר מסייעו יפטר בלא שבו' וכולי וכן כתב הטור בסימן רכ"ב וז"ל ואם שניהם תפוסים במקח אותו שאומר נתרצה לו נוטל חציה בלא שבו' וחצי הדמי' וכולי אין ראיה אפשר דה"ד משום דמוחזק אבל באומר זה כולה שלי וזה אומר חציה שלי אם שניהם תפוסים והמוכר מסייע את האומר כולה שלי כיון דחבירו מוחזק בחצי אין עד אחד מסייעו פוטרו משבו' להוציא כמו שכ' התוס' שם דלא אמרינן מנו להוציא מהאי טעמא עיי"ש (א"ה מצאתי בדף אחר שכ' בו ובתשובו' הרשב"א וכו') ובתשו' הרשב"א סימן אל"ף וקס"א כתב וז"ל ואפי' אין לשמעון עדי חזקה כל ששטר המכירה בידו נאמן וכולי ואפילו שבועה לא בעי שהרי תפיסתו בשטר שהוא בידו מעיד שהשליש החזירו לו וכו' הרי זה כמעיד שמן הדין הי"ל להחזירו וכיון שכן אף שבו' אינו חייב דהא איכא חד סהדא דמסייעי) ושבו' הקרקע אינה אלא מדרבנן וכל בדרבנן כשיש עד אחד מסייעו אינו נשבע וכו' עכ"ל הרי דאפילו לא החזיק שלש שנים דקרקע בחזקת מרא קמא אם יש עד אחד מסייעו במכירה אין צריך לישבע איהו אפשר (עכ"מ ואחר כך מצאתי כתוב אבל בתשו מהר"ם וכו') אבל בתשו' מהר"ם בס' משפטים סימן ס"א מבו' דאפילו בנשבעים ונוטלים דתנן בפרק כל הנשבעין דמן הדין לא היו נוטלים אלא שחכמים הקילו עליהם ליטול בשבו' אם יש עד אחד מסייעו נוטלים בלא שבו' וכ"ש פוגם שטרו וכו' דתנן בפרק הכותב דמן הדין נוטלין בלא שבו' אלא שחכמים החמירו עליהם לא יטלו אלא בשבו' דודאי אם יש עד אחד מסייעו נוטלים בלא שבו' כדינם וכן מוכח מדברי הרא"ש בפ"ק דב"מ וז"ל ועוד הקשה מהא דתנן לענין שבו' שלא פקדנו אבא ארשב"ג אם יש עדים שאמר האב ששטר זה אינו פרוע גובין שלא בשבו' ומדקתני עדים משמע דעד אחד שאמר האב בפניו ששט' זה אינו פרוע לא היה פוטר את היורשים מן השבועה ואף על פי ששבו' זו אינה אלא מתקנת חכמים ונראה לי שלא דקדק התנא וכו' ע"ש אלמא אפילו שבועה כדי ליטול ממון עד אחד מסייעו פוטרו משבו' ובתשו' בשמי' ראש סימן מ"ה משמע שם דלמ"ד עד א' פוטרו משבו' ואפילו נשבעין ונוטלין עד אחד פוטרו משבו' כמ"ש: כ"ט ויש לו עד אחד המסייע וכולי הקשה בסמ"ע דכשיש לו עד אחד המסייע א"כ הנתבע חייב שבו' דאורייתא ואז אינו יכול להפך השבועה ותירץ דמיירי כשהתובע נתרצה ע"ש אפילו העד הועיל לחייבו שבו' דאורייתא דבלא העד לא היה הנתבע חייב שבועה דאורייתא מכל מקום מהפך השבו' על התובע יועיל העד לפוטרו משבו' וה' ש"ך ס"ק ל"ה כתב דאם לא נתחייב שבו' אלא על פה העד יוכל להפך אותה שבו' עצמה ולא יועיל העד לפטור כיון שכבר העיד לחייב שבו' ועיין בס' נתיבות משפט דף ש"א:

ל' דין ט' יורדים לנכסיו וכו' ומסתברא דכי משתב' סתרינן ליה לדיניה הרמ"ה בפרק ג"פ בסימן פ"ט עיין שם:

ל"א אם הוא מהנשבעין ונפטרין וכו' ולכאורה נרא' דעת הרמב"ם והר"ן שכ' אם הוא מהנשבעי' ונפטרים וכו' ס"ל דאם הוא מהנשבעין ונוטלין ותפס ולא רצה לישבע מוציאין מידו כיון שתפס שלא ברשות וכ"כ הסמ"ע ע"ש ורבי' לא הביא רק דברי הר"ן בפר' ש"ה שכתב דכי אמרינן בדרבנן לא נחתי' לנכסים ה"מ בנתב' שהוא תופס ברשות אבל התובע שתפס שלא ברשו' מפקי' מיניה ע"ש וכן ראיתי לבעל העיטור בדיני חוב דף ס"ו שחלק על הרי"ף עיי"ש ובזה ניחא מ"ש הרמב"ם ומרן לקמן ס' י"ב דאם אמר התובע אי אפשי בתקנה זו אלא הריני כשאר התובעים וישבע הנתבע היסת ויפט' שומעין לו ואם יחזור הנתבע ויהפך השבו' על התובע שומעין לו וכולי דמועיל לתובע בזה דאם היה התובע חייב שבועת המשנה ותפס ולא רצה לישב' מוציאין מידו אבל אם אמר אי אפשי בתקנה זו והנתב' הפכה עליו שאינו נשבע רק היסת אם תפס אין מוציאין מידו והרב בני אהרן סימן צ"א כתב משום שיש מי שאינו רוצה לישב' שבו' המשנה ונשבע שבו' היסת שהיא קלה עיין שם ועיין בספר א"ז למציעא דף ל"ה בד"ה כל לא ידענא וכו' שכתב תשוב' הרי"ף וז"ל ואלמלא שהרב אמרה לא הייתי אומר כן אלא אפילו באומר לוה עליו סתם אינו צריך שילוה עליו בעדי' דהא וכו' יכול לומר נאנס וכיון דהימני' בנאנס שאין צריך להעיז כל שכן בלא היו דברים מעולם שהוא צריך להעיז וכו' אי אמר נאנס שבוע' בעי בלא היו דברים מעולם נמי תקון רבנן היסת ולא משמע דבשבו' דאורייתא המניה בשבו' דרבנן לא המגיה שחומר שבו' אחת היא וכו' עיין שם והתוס' במציעא דף י"ד בד"ה דינא וכו' כתבו וז"ל ובפ' הכותב אמרי' אי פקח וכו' אלמא יש חומר בשבו' דאוריי' יותר משבו' דרבנן בנרות דלוקות וכו' עיי"ש מיהו הר"ן בפרק הכותב כתב וז"ל ואפילו הכי כיון דבשמעתא דהתם סמכי לה אפלוגתא דר"י ורבנן דגזל מציאת חש"ו וכולי דאף על גב דגזל מנייהו בידים כיון דמדרבנן הוא לא מפקינן מיניה כך לא נחתי לנכסייהו אלא משמתינן וכו' וכן כתב הרמב"ן הובא בס' א"ז דכתובות שם ועיין בס' נתיבות משפט דף ש"ב שכתב דבנשבעים ונוטלין נראה דהרמב"ם חולק על הרי"ף אבל מדברי הרב גד"ת דמ"ט משמע דגם הרמב"ם הכי סבירא ליה ומה שכ' אם הוא מהנשבעים ונפטרים וכו' היינו דבנשבע ונוטל שלא רצה לישב' לא איכפת לן ולא ישבע ולא יטול דלא מיירי בתפ' וז"ל מהר"י ן' מיגש בחי' לשבו' וה"מ כולהו לענין שבו' היס' הוא דעבדינן הכי דהוא נשבע ולא משלם אי נמי בהנך דמחייבי שבו' דרבנן כעין דאורייתא והם נתבעים שלא בטענה כגון השותפים והאריסי' והאפטרו' ומאי דדמי להו אבל בשבו' דרבנן כעין דאורייתא דהנך נשבעים ונוטלי' לא צריכי לשמותי' דהא לא משתבע ולא שקיל מידי וכו' ואי שבו' דרבנן כעין דאורייתא היא חזינן אי מהנשבעין ונוטלין הוא אמרינן ליה אי בעית למישקל אישתבע ואי לא לא יהיבנא לך מידי וכיון שכן לא צריכים לשמותיה וכו' עכ"ל משמע בהדיא דאם תפס דינו בשמתא כהנך ואין מוציאין מידו ואם כן נראה דמסתמא הרמב"ם ס"ל כרבותיו הרי"ף ומהר"י ן' מיגש וגם הראב"ד בס' תמים דעים דף נ"ו לא חלק על הרי"ף ע"ש ואם כן אף על גב דבעל העיטור חולק לא קיימא לן כוותיה נגד הרי"ף והרא"ש והני רבוותא וכן פ' מרן בא"ה בסימן צ"ו סי"א עיין שם:

ל"ב מנדין אותו ל' יום וכו' כ' ה' חוקות הדייני' סי' ס"ו וז"ל אבל לא אמרינן דמנדין אותו עד שישבע אלא ודאי הכפייה אינה אלא עד שישלם לו מה שתובע ממנו משום דכיון דאינו רוצה לישב' הדבר ניכר שחייב לו אותו ממון שתוב' ממנו וכו' עכ"ל והע"ש כ' שלא תקנו חכמים שישלם אם לא ישבע אלא ישבע ומותר לקרותו עבריינא אם לא ישב' וכולי אבל לשון הטו' בסימן ק"ח ואי לא בעי לאשתבועי לא מפקי' מניה אלא משמתי' ליה עד דמשתב' כדין מי שחייב שבועת היסת עכ"ל הרי דמנדין אותו עד שישב' וע"ש בהסמ"ע ס"ק ט"ז וכן מבואר בדברי הרמ"ה בפ' ג"פ בסימן פ"ט ע"ש: ל"ג כ' מהר"ם ריקאנטי סימן רמ"ט אם הנתב' הוא חשוד ושכנגדו תפס מאחר דליכא דין הפוך שבו' בלא דעת הנחשד היה נ"ל שאין תפיסתו מועלת כלום דאל"כ לא שבקת חיי לשום חשוד ילך כל אדם ויתפוס ממון החשוד ויתבענו שבועת היסת ורפיא בידי עכ"ל ול"נ דאין תפיסתו כלום בחשוד הש"ך וכ"כ הרדב"ז ח"א סימן רי"ז ע"ש ובעל העיטור בדיני חוב דס"ה ע"ב כ' ואם יבא ממון בידו כנגד חוב שלא בעדים יחזיק לעצמו ונשב' שבו' היסת ונפטר ע"ש משמע דאם תפס בעדים מוציאין ממנו אבל מצאתי תשו' הרי"ף סימן פ"ט וזה ל' שבועת היסת אין הופכין אותה מן החשוד וכו' ואין לתוב' תקנה אלא אם תפס כלום לנתבע ישבע שאין לו כלום אצלו וזה שנטל כדי ממון שהיה אצלו הוא עכ"ל והובאה תשו' זו בס' א"ז למציעא דף ה' גבי ההוא רעיא וכולי עיין שם הרי דהוי תפיסה שישב' מיהו אם לא רצה לישב' אפשר שתלוי במחלוקת דלדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן בפ' כל הנשבעין דחשוד מדין תורה חייב דמתוך שאיל"מ אלא דרבנן החמירו על שכנגדו שלא יטול אלא בשבועה אם קדם ותפס שכנגדו ולא רצה לישב' אין מוציאין ממנו אבל למ"ד דחשוד פטור מדין תורה אלא דרבנן הקילו על התוב' ליטול בשבו' וכבר האריך ה' דברי אמת בקו' ה' ע"ש אפשר דאפי' תפס אם לא רצה לישב' מוציאי' ממנו דלא הקילו עליו ליטול אלא כשישבע אבל אם לא רצה לישב' אוקמיה אדין תורה ואפילו תפס מוציאין ממנו אבל אין נראה לחלק כן אלא לכ"ע אפילו לא רצה לישב' אין מוציאין ממנו עוד כ' מהר"ם ריקאנטי אם לא רצה הנתב' לישב' והתוב' תפס משלו מפק"ל והביאו הש"ך וכבר כתב הרדב"ז בתשובות חלק א' סימן רי"ז דאין מוציאין ממנו אבל אם אמר לו הנתב' השב' וטול ולא רצה לישב' שומעין לו עיין שם:

ל"ד דין יו"ד י"א מי שחייב שבו' דרבנן אם קדם ותפס וכולי כ"כ הרי"ף בפ' הכותב גבי אי פקח וכולי ונ"מ אם קדמה ותפסה כתובתה בל"ש ולא רצתה לישב' דבדרבנן אין מוציאין ובדאורייתא מפקי' מיניה עיין שם ונראה דמיירי דתפסה בעדים דליכא מגו דאם תפסה בלא עדים נאמ' במגו דלהד"מ ולא היה צריך אלא שבו' היסת בלא נק"ח דמגו לאפטורי משבו' אמרי' לדעת הרא"ש ובתשו' בשמים ראש כ' גבי הפוגם שטרו תו"ז דאין צריך לישבע כיון דאות ליה מגו למלוה ובפוג' שטרו אח"ז לית ליה מגו דיכול למי' השב' לי ואף שהרמב"ם תפס סברת רבו דמגו אינו פוטר משבו' א"ל דלא חייבה המשנה שבו' אלא במקו' דליכא מגו עיין שם וה"נ גבי ע"א שפרעו דאם תפס המלוה בלא עדים דליכא מגו לא היה צריך לישב' דלא חייבה המשנה שבו' אלא היכא דליכ' מגו ולכך אמרינן אי פקח הוא מייתי ליה לידי שבועה דאורייתא וכולי מיהו כבר הוכחתי בסימן פ"ד דמדברי הרמב"ם והטור נראה דאפילו בשבועת המשנה לא אמרי' מגו לאפטורי משבו' עיין שם:

ל"ה דין י"א שבו' דאורייתא אם הפכה וכו' התו' בשבועו' דמ"א ע"א בד"ה ולמר וכו' כ' בשם הקו' דקי"ל כמר בר רב אשי דמפיך שבו' וכן בתשו' ר"ג מ"ה וכן ר' האיי גאון והביא ראיה דהילכתא כוותיה וכולי עיין שם וז"ל ראב"ן בספרו דצ"ב ולמר בר רב אשי דאמר בדאורייתא נמי מפכי' נ"ל דטעמא משי' דקסבר דהא דאמרה תורה מי שעליו לשלם הוא נשבע לא להחמיר עליו דלא מ"ל השב' וטול אלא להקל עליו משום דתפוס והממון בחזקתו מיהו אי איהו בעי לאחמורי אנפשיה ולחיובי עצמו בשבועת התוב' תע"ב ואע"ג דמר רב יאודה גאון וגאונים אחרים פסקו לית הלכה כמר בר רב אשי במפיך שבו' הרב רבי' גרשום מ"ה אמר כי קבל מרבו ר' אילון נ"ע דהלכה כמר בר רב אשי במפיך שבו' וכך נהגו הדורות אחריו בזה המלכות ונ"ל דבריו כדפי' טעמא דמר בר רב אשי ודבריו נכוחי' עכ"ל וכ' הרדב"ז סימן קמ"א דשבו' שמתחייב ע"פ ע"א לא מהפכי' והביאו הכנה"ג הגב"י אות י"ב עיין שם ואין נראה כן דגם מחוייב שבו' ע"פ ע"א התורה הקילה עליו לישבע נגד העד וליפטר מאחר שהוא תפוס והממון בחזקתו אבל אם רצה לחייב בשבו' התוב' תע"ב אבל ר"ח והרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרשב"א והר"ן פסקו דאינו יכול להפך כ"כ הר' חוקות הדיינים סימן ס"ו וז"ל מי שחייב שבו' התורה אינו יכול להפך וכולי וכן פסק רבי' שרירא ורי"ף ור"מ ז"ל וכן עיק' ויש מקצת מן הגאוני' שפוסקי' שיכול להפך אפילו שהוא מחוייב שבו' התורה ואין לנו לסמוך ע"ז הפסק וכולי עכ"ל: ל"ו אם הנתב' שנתחייב שבו' דאורייתא אמר שיחרים על שכנגדו ח"ס ויפר' ואחר כך הפך עליו החרם ויפטר הבחירה ביד הנתב' ויכול להפך עליו החרם סתם ויפרענו הר"י בן מיגש בתשו' סימן קצ"ח:

ל"ז אם אין הלה רוצה וכולי הטור כתב בשם הר"ש ן' חפני דאין מהפכין כלל אפילו שניהם רוצין בכך וכתב מרן הב"י אפשר שטעמו שלא יהא כעוקר דבר תורה שהתורה הקפידה שישב' זה או ישלם בלא שבועת חבירו עיון שם ואפשר לומר הכריחו מדאמרינן בר"פ המפקיד סלע הלויתני עליו וב' היה שוה והלה אומר סלע הלויתיך וה' דינרים היה שוה מי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישב' זה ויוציא הלה את הפקדון וכולי ות"ל דשבו' גבי מלוה היא וכולי וא"א אימא דאיצטריך ה"ט דאפילו להפך את השבו' על הלוה אינו יכול מה"ט דשמא יוציא המלוה את הפקדון ונמצאת שבועתו לבטלה ובתשו' מהר"ם הארוכות סי' רס"ד משם ר' ברוך הוכיח מכאן דאין מהפכין בדאוריי' עיין שם וא"א אכתי איצטריך דאפילו רצו שניהם אין יכולי' להפך מה"ט דשמא יוציא המלוה את הפקדון והוי שבועתו לבטלה אלא משמע דבלא"ה לעולם אין מהפכין ועיין בס' עיטור סופרים דקכ"ה ונראה דבשבו' המשנה מודה אם רצו שניהם להפכה וכ"כ הב"ח ומשמע מדבריו שם דשבו' היסת יכול להפכה בע"כ של תובע וליתא דז"ל ר' האיי בשער"י שבו' ואמרו מקצת הקדמונים בזה שאין מחזירי' שבו' היסת אלא מרצין שניהם בעלי הדין אבל הגזירה אפילו מרצון שניהם אין אנו מחזירים ומקצתם אמרו כי הדין להחזיר בגזירה מרצון שניהם ושבועת היסת מרצון הנתב' וכולי עיין שם הרי דלסברא א' שבועת היסת נמי אינו יכול להפכה אלא אם נתרצו שניהם ואפשר דהכריחו מדאמרינן בפרק י"נ עבדי גנבת וכולי רצונך השב' וטול וכולי משמע שתלוי גם ברצון הנתב' אבל מצאתו בבעל העיטור בדיני חוב דף ס"ה שכתב וזה לשונו איכא מ"ד דבדאורייתא לא מהפכי' כלל אפילו שניהם רוצין שבועה דרבנן מהפכין בשניהם רוצין או שרצה הנתב' להשבי' בעל דינו וליתן מה שתוב' עליו וכולי עיין שם הרי דבשבועה דרבנן אם רצה הנתב' יכול להפך להשבי' התוב' בע"כ וראב"ן בדקט"ו כתב דעדיין לא נתקנה שבו' היסת דאי נתקנה שבו' היסת וחייבו ב"ד לישב' שבו' היסת שקנאו והפכה על התוב' מאי רצונך בע"כ מהפך כדאמ' בדרבנן וכולי עיין שם אבל לסברא זו ניחא דאפילו אחר התקנה דוקא ברצון שניהם ולכך קא"ל רצונך וכולי וממילא שמעי' דבשבו' דאורייתא אפילו ברצון שניהם אין מהפכין ועוד אפשר דס"ל דהא דאמרי' מאי איכא בין שבו' דאורייתא לשבו' דרבנן כל שבו' דרבנן משמע בין שבו' המשנה בין שבו' היסת כמו שהוכיח הש"ך בסימן זה סק"ל ובסימן צ"ב סקי"ד עיין שם ואם כן הא דאמרינן עלה דשבועה דרבנן מהפכי' ושבו' דאורייתא לא מהפכי' היינו אם נתרצו שניהם דבנשבעי' ונוטלי' אין סברא דמהפכי' אפי' בע"כ אלא אם נתרצו שניהם ודומיא דהכי שבו' היסת דהא כל שבועות דרבנן קאמר דמהפכי' בחד גוונא משא"כ בשבו' דאורייתא אפילו נתרצו אין מהפכין אבל רב אלפס כתב בתשו' אם שניהם רוצים מהפכי' והכי מסתבר עיין שם וכ"כ רב שרירא גאון בתשו' בספר שערי צדק שער ה' סימן ג' ומבואר שם הטעם דבשבו' דרבנן מהפכי' מהנתב' על התוב' בע"כ דאמרינן לתוב' מדאורייתא אין לך על בע"ד שבו' ורבנן הוא דתקנו לך הכי והכי תקנו דיכול להפך השבו' עליך ואי מדרבנן בעית דינך הרי תקנו יכול להפכה ואי לא ניחא בדרבנן לית לך שבו' מן התורה אבל בשבו' דאורייתא לא שייך למימר הכי הילכך אינו יכול להפכה בע"כ אלא אם נתרצו שניהם עיין שם וכ"כ ראב"ן דצ"ב ע"ג וז"ל ומיהו אם יקבל עליו התוב' לישב' נ"ל דנשב' דלא מהפכי' משמע דבי דינא לא מהפכי אבל אי איהו מדעתיה עביד אבל שבו' היסת אי מחייב הנתב' והפכה התוב' מהפכי' עליה בע"כ וכולי ובדף קט"ז כ' דאורייתא לא מהפכי' דאין ב"ד מתקנן לעקור דבר מן התורה והתורה אמרה ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע הילכך מה שחייבתו התורה יעשה או ישב' או ישלם וכולי עכ"ל הרי דס"ל דאע"ג דאין מהפכי' מטעמא דאין עוקרין דבר מן התורה מ"מ אם רצו ב' מתכפכי' וכ"כ ה' חוקות הדיינים סי' ס"ו ע"ש: ל"ח וכן הנשבעין ונוטלין וכו' אפילו שבו' בפוגם שטרו וכולי בפרק הכותב דמן הדין נוטלים בלא שבו' אלא שחכמים החמירו עליהם שלא יטלו אלא בשבו' אין מהפכין וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א והתוס' שאנן\ץ הובאו דבריהם בספר א"ז למציעא שם גבי אי פקח הוא וכו' ע"ש וכן מבואר בדברי הרי"ף והרא"ש והר"ן בפר' הכותב והר"ן בפרק שבו' הדיינים כתב דגם רש"י בפר' הכותב דסבירא ליה דמהפכי' ה"ד בפוגם שטרו וכו' והנך דמן הדין נוטלים בלא שבו' אלא שחכמים החמירו עליה' שלא יטלו אלא בשבו' אבל דעת הרי"ף דאף באלו אין מהפכין וכן מסתבר משום דשאני אוקומי ממונא מאפוקי ממונא ועוד דבשבועת היסת דקילא טפי אמרו ואין לנו בשבו' המשנה החמורה עיין שם ונראה דנ"מ אם המלוה נתחייב שבו' היסת כגון מלוה בשטר או על המשכון וטען המלוה שלא קבע לו זמן או שהיום סוף הזמן שקבע שכ' מרן בסימן ע"ג דנשבע המלוה היסת ויגבה חובו מיד ע"ש וכיון דשבו' היסת קילא היא יכול להפכה על הנתב' אבל לטעמא דשאני אוקמי ממונא וכולי וכן כתב הטור והרי"ף והר"ש בפרק הכותב וז"ל דלא מהפכינן שבועה דרבנן אלא בנתבע לגבי תובע משום דאמר אנת לית לך גבאי מידי אי קושטא קאמרת דאית לך גבאי אשתב' ושקול וכו' אבל אם נתחייב תובע שבו' ל"מ להפוכי עליה דנתב' וכולי עש"ב אם כן אפילו לא נתחייב מלוה רק שבועת היסת אינו יכול להפכה על הנתבע מיהו אפשר דהתם המלוה הוי כנתבע כמ"ש מרן הכ"מ פי"ג מהלכו' מלוה הטעם דסגי בהיסת דכיון שהודה שחייב לו היי כאלו הלוה תובע למלוה חייב אתה שתמתין לי כך וכך עיי"ש וא"כ הכא נמי יכול להפך השבו' על הלוה מהאי טעמא וכן מסתבר שהרי כמה פוסקים סבירא להו דבשבו' דרבנן לעולם מהפכין וכמו שכ' הש"ך סק"ל ואף על גב דלא קיימא לן הכי מכל מקום בשבוע' היסת זו שהמלוה הוי כנתבע והלוה תובע יכיל להפכה המלוה על הלוה אבל בשטר שטען הלוה השבע לי שלא פרעתיך אפילו למאן דאמ' אינו חייב רק שבו' היסת דאין המלוה יכול להפכה על הלוה דאין מהפכין אלא מנתב' לתוב' וכל שכן למאי דקיימא לן דשבו' המשנה כעין דאורייתא היא דודאי אף שאין המלוה חייב לישבע בלא טענה אלא עד שיטעון הלו' השבע לי אין המלוה יכול להפכה על הלוה וכן כת' רב מתתיה בספר שערי צדק שער ה' סימן י"א וז"ל ראובן דנקט שטרא על שמעון וחייבים לראובן לאשתבועי ולמשקל לא יכיל למימר ליה לשמעון אשתב' והפטר אלא לרצונו דשמעון היכא דניחא לשמעון מן דעתיה לאשתבועי אבל למימר ליה ראובן אשתבע בע"כ אין לו מן הדין מ"ט דשבו' לראובן היא דהטילו חכמים אי משתב' מתפר' ואי לא פקע ממוניה וכו' ע"ש והרשב"א בתשו' ח"ד סי' ק"ץ כתב שכן הסכימו הגאונים ורבותי שאין מהפכין אלא בשבו' היסת בלבד וכן דנתי ויש לי ראיה מכרעת ואפ' בהיס' אין מהפכין מתובע לתובע אלא מנתבע לתוב' עיין שם ולכאורה לא מצינו שבו' היסת ליטול אלא כשהפכ' הנתב' לתוב' כמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות טוען דין ו' וכתב המ"מ כדברי רבו ן' מיגש ודברים ברורים ודברי מהר"י ן' מיגש בחי' לשבועות דף מ"א גבי טוען פרעתי בשטר וז"ל שבו' כעין דאורייתא היא דהא וכו' ועוד דהא נשב' ונוטל הוא ונקוט האי כללא בידך לא משכחת לה לעול' שבו' היסת בנשב' ונוטל אלא היכא דאין חייב בה הנתב' והפכה התוב' אבל שבו' דהויא מעיקר דינא על התובע דמישתב' ושקל לעולם לא הויא אלא כעין דאוריית' עכ"ל ואם כן לא משכחת לה שבועת היסת בתוב' שאינו יכול להפכה דאם הוא אחר הפירעון אם כן פשיטא דהו' ליה נתב' ויכול להפכה: ל"ט וכן הנשבעים ונוטלי' וכו' והוא הדין במלוה על המשכון שצריך לישבע על המשכון אינו יכול להפך את השבו' על שכנגדו דהא טעמא דנשבעים ונוטלים דאין מהפכי' משום דהנתבע יאמר השבע וטול כמו שתקנו לך חכמים או תלך כמבואר בטור עיין שם בב"י וכתב הר"ן הביאו הסמ"ע בסימן ע"ב סקל"ו וז"ל דלא מחייבין למלוה לישב' בנקיטת חפץ אלא כשבא הוא לתבוע ללוה שיפדה משכונו אבל אם המלוה שותק והלוה בא להוציא מיד המלוה אז אמרינן המלוה נאמן בכדי דמיו בשבועת היסת וכו' עכ"ל אם כן מי תבע לפדות המשכון אם המלוה תבע ללוה לפדות המשכון אין המלוה יכול להפך את השבועה על הלוה אבל אם הלוה תבע את המלו' והמלו' יכו' להפך את השבו' על הלוה אבל לדעת הש"ך דאם הלוה תובעו שיחזיר לו משכונו ואמר לו המלוה יש לי עליו כך וכך תפדנו או אמכרנו ואגבה ממנו חובי צריך המלוה לישבע בנקיטת חפץ עי"ש יש להסתפק אם המלוה יכול להפך השבועה על הלוה או לא הרי כתב הרי"ף והר"ש בפרק הכותב דלא מפכי' שבועה אלא מנתבע לגבי תובע משום דא"ל אי אית לך מידי גבאי אשתבע ושקול ואי לא פקע וכו' אבל בדחייב תובע שבועה לא מצי להפכה עליה נתבע ולמימר אשתבע לי דפרע' לי יתפטר דיכיל למימר ליה אנא לא בעינא לאשתבועי אלא את אי ניחא לך לאשתבועי ושקול לחיי ואי לא זיל דלית לך גבאי ולא מידי עכ"ל משמע דאין חילוק בין שבועת היסת לשבועת המשנה אלא משום דשבועת היסת היא ליפטר ושבועת המשנה ליטול אין יכול להפכה ואם כן מלוה על המשכון דשנים תובעי' דהלוה תובע לפדות משכונו והמלוה גם כן רוצה לפדות עכשיו או ימכרנו כדי שיקח דמיו צ"ע אם יכול המלוה להפך על הלוה וישבע ועיין בתשו' הרמב"ם בספר פאר הדור סימן ר"ג ועיין תשו' הרדב"ז ח"ב סימן נ"ב:

מ' שהרי זה טוענו ספק וכו' משמע דאפילו שבו' המשנה שהיא כעין דאורייתא בנשבעים ונפטרים בטענת בריא כגון החזרתי בפקדון בשטר וכולי יכול להפך השבועה על התובע שישבע בנקיטת חפץ ויטול וכן הוכיחו הט"ז והש"ך עש"ב וז"ל הסמ"ג עשין צ"א מי שנתחייב שבועה מדבריהם כתב ר"מ שאם היה מהנשבעי' ונוטלין אינו יכול להפך השבועה ואני אומר הדין עמו כמו שכת' בשבועות ובב"מ תקנתא לתקנתא לא עבדי' ועתה ק' והלא מפכי' שבועה דרבנן אלא פי' ר"ש כך תקנת' לתקנתא לא עבדינן כלומר שני תקנות בע"כ של נתבע לא עבדינן אבל הפוך ברצון הנתבע לאו תקנתא לתקנת' היא ולפיכך אין לך שבועה שתהפך אלא שבועת היסת בלבד וכו' וכ"ש הנשבעים בטענת ספק וכו' עכ"ל הרי דהנשבעים ונוטלים אינו יכול להפך השבו' משום דתקנתא לתקנת' לא עבדי' בע"כ של נתבע אבל הנשבעי' ונפטרי' יכול הנתבע להפך דלאו תקנתא לתקנתא היא אם כן אפילו שבועת המשנה יכול להפך מיהו בטוען החזרתי מפקדון א"ל דאינו יכול להפך דכיון דאינו נאמן אלא במגו דנאנסו ושבועת נאנסו שהיא דאורייתא אינו יכול להפך ה"ה בהחזרתי וכן אם תפס ולא רצה לישבע אף על גב דבכל שבועה דרבנן אם לא רצה לישבע אין מוציאין מידו הכא בטוען החזרתי בפקדון אם לא רצה לישבע מוציאין מידו כיון דאינו נאמן אלא במגו דנאנסו כמו בטענת נאנסו אם לא רצה לישבע נחתי' לנכסיה ה"ה בהחזרתי דאם לא כן לא הוי מגו דלא רצה לטעון נאנסו דאז יורדים לנכסיו אלא ודאי דהכא נמי בהחזרתי אם לא רצה לישב' יורדין לנכסיו כיון שצריך לישבע כעין דאורייתא כמו בטענ' המגו ומ"ש הש"ך כגון בטוען החזרתי בפקדון בשטר וכו' כן הוכיח הש"ך בסימן רצ"ו ס"ק ג' דטוען החזרתי אף על גב דאינו נאמן אלא במגו דנאנסו ואם טען נאנסו היה צריך שבועה דאורייתא אפילו הכי כשטען החזרתי אין צריך לישבע מדאורייתא אלא שבועה דרבנן כעין דאורייתא וכן כתב בהדיא בעל המאור בפרק המוכר את הבית ואם כן לא אמרינן בה מתוך שאינו יכול לישבע משלם אם לא רצה לישבע אין יורדין לנכסיו וכן יכול להפכה עיין שם באורך ומדברי התוס' בבתרא דף ע' גבי שטר כיס שכ' וז"ל וא"ל לר' אבא דאית ליה מתוך שאינו יכול לישבע משלם אמאי פטרינן להו הא מחוייבים הם שבועה ואין יכולים לישבע דלגבי יורשים לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכו' נראה דבטענת החזרתי נמי צריך שבו' דאוריית' דאם לא כן הא בשבו' דרבנן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם כמ"ש התוספות בפרק השואל ובר"פ כל הנשבעין ע"ש וכן נראה מדברי בעל העיטור בדיני פקדון דמ"ד דגם בטוען החזרתי צריך שבו' דאורי' כמו בנאנסו דבכל טענה שנאמן במגו חייב אותה שבו' שהיה צריך לישבע על טענת המגו אם דאורייתא וכולי עיין שם וכן כתב מהרימ"ט בתשו' ח"א סימן ע"ב דאם טען החזרתי או נאנסו היה צריך לישבע שבועת השומרי' שהיא של תורה דהא החזרתי לא מהימן אלא משום דמגו דנאנסו ולא אמרינן מגו לפטור משבועה וכן נראה דעת בעה"ת והטור בסימן קנ"א דצריך שבועה דאורייתא וכן כתב בהדיא הסמ"ע ס"ק י"ד שם אחר שישבע המלוה שבועה חמורה היא שבועת המשנה וכו' אבל שבו' הנתב' במפקיד בשטר היא שבועת התורה ממש כיון דאינו נאמן אלא במגו דנאנסו ע"ש וכן לשון הטור ומרן בסי' קל"ג גבי מפקיד אצל חבירו והתנה עמו אל תחזיר לי אלא בעדים והוא אומר החזרתי ביני לבינך ישבע שבו' דאוריי' במגו שהיה יכול לומר נאנסו והיה נשבע שבועה דאוריי' ע"ש וכן כתב הרא"ש בפרק ח"ה שבועה דאורייתא ממש כמו בטענת נאנסו וכן כתב הרשב"א בתשו' סימן אלף רי"א ע"ש ושוב ראיתי להראב"ד בספר תמים דעים סי' רי"א שכתב וז"ל המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר ליה החזרתיו לך נאמן בשבועה חמורה במגו וכו' וצ"ע אי בעי להפוכי הנתבע להתובע השבועה וא"ל השבע וטול כגון בשאר שטרות דאם אמר שטר פרוע הוא וא"ל אשתבע לי דמשבעי' לי יש מי שאומר כיון דהאי שבועה שבועת התורה כדין נאנסו ל"מ להפכה דהא מחוייב אתה שבו' התורה או החזיר לי פקדוני או השבע וכו' ויש מי שאו' מן הדין לא היה לנו להאמינו לנפקד כיון דשטר ביד המפקי' ומדין מגו מהימני' ליה מ"ל הנפק' וכולי לא ניחא ליה בתקנתא דרבנן דאהא נאמן מדין מגו עכ"ל הרי שכתב דהיא שבועת התורה כדין נאנסו ואינו יכול להפכה ויש מי שאומר ס"ל דמן הדין הנפקד נאמן כיון דשטר ביד המפקיד ותקנת חכמים שנאמן מדין מגו ויכול לומר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן דאהא נאמן מדין מגו א"כ משמ' דאינו יכול להפכה אלא דיכול לומר אי אפשי בתקנה זו שתקנו לי חכמים שאהא נאמן מדין מגו כמו בנשבעים ונוטלים שאינם יכולים להפך השבועה ואם אמר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו ונראה בודאי מגו מדאורייתא אלא דהכא כיון שהשטר ביד המפקיד ואי מהאי טעמא דשטרך בידי מאי בעי אין הנפקד נאמן לומר החזרתי במגו אלא מתקנת חכמים ויכול לומר א"א בתקנה זו ומכל מקו' משמע מדברי הש"ך דבשבועה דרבנן דנשבע ולא משלם אפילו היא כעין דאורייתא יכול להפכה וז"ל מהר"י ן' מיגש בחידושיו לשבועות דף מ"א והא דאמרינן בדרבנן מהפכי' שבו' דוקא שבועת היסת דכיון דעל הנתבע היא מצי א"ל לתובע אנא לא בעינא לאשתבועי אי ניחא לך דתשקול אשתבע וכו' אבל לגבי שבו' דרבנן כעין דאוריי' כיון דנשבע ונוטל לא מצי להפוכי מתרי אנפי חדא דהא טכסיסי שבו' דאורייתא ועוד כיון דנשבע ונוטל הוא מצי נתבע למימר אנא לא ניחא לי לאשתבועי את אי בעי דתשקול אשתבע וכולי וכן הנך נמי נשבעין ולא משלמין דמחייבי שבו' דרבנן כעין דאורייתא כיון דעל טענת שמא היא ל"מ להפוכי לההיא שבועה אתובע עכ"ל ונראה דגם לה"ט דהא טכסיסי שבועה דאורייתא היא וכו' היינו דוק' בנשבעים ונוטלים אבל בנשבעים ולא משלמין אף על פי שהיא כעין דאורייתא וטכסיסי שבועה דאורייתא היא יכול להפכה דהא בשבו' השותפים וכו' משום דעל טענת ספ' הוא דאינו יכול להפכה אלא דלא דקדק כיון דליכא שבו' כעין דאורייתא גבי נתבע על טענת בריא דגבי פקדון בשטר שטען הנפקד החזרתי צריך לישבע שבו' דאורייתא ממש:

תוכן העניינים

ערך השולחן חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה