אור ברסלב

ערך השולחן חושן משפט חלק ב· רבי יצחק טייב

סימן פה

סימן פד

א' דין א' ושמעון הוציא שטר שראובן מכר לו וכו' דוק' בשטר שיש עדים על המכירה הא לא"ה נאמן ראובן במגו דלהד"ם כמ"ש הש"ך ונראה דוקא שטר בב' עדים אבל אם היה שטר בעד א' אפי' ראובן מודה שמכר לו שדהו נאמן לומ' שעדיין חייב לו והאמינו במגו שהיה מכחיש את העד שמכר דמגו במקום עד א' אמרי' כמו שהוכחתי בסי' פ"ד בדיני מגו ע"ש ובעה"ת שער כ' דאפילו יש נאמנות בשטרו בטל דדמי' לדאמר סטראי נינהו דאיתרע שטרא כיון שפרעו בפני עדים ונאמנות שבו בטל ע"ש והתם אם פרעו בפני עד א' לא איתרע שטרא כמבואר בסי' נ"ח וה"נ אם היה שטר המכר בעד א' עד א' לא בטל השט"ח:

ב' ונאמן הלוה לומ' פרעתי וכו' ונשבע הלוה היסת ונפטר הבעה"ת של"ד ע"ש ואפשר דאזיל לטעמיה שכ' בשע' כ"א ח"ה סי' ב' דעד אחד מסייע אינו פוטר הלוה משבועת היסת דתקנתא דר"נ בכל דבר נתקנה דחזקה אין אדם תובע אלא א"כ יש לו עדיפא ליה וכולי אבל למאי דקיימ"ל דעד א' מסייע פוטר אף משבועת היסת א"כ כ"ש חזקה דעדיפא מעד א' דהא בחזקה זו איתרע שטרא ואילו בעד א' לא איתרע שטרא אלא שצריך לישבע וכיון דעד אחד פוטר משבועה כ"ש חזקה וכה"ג כת' מהריק"ו שרש צ"ד עיין שם ולכך לא הזכירו הטור ומרן שבועה משום דס"ל דעד א' פוטר משבועה כמ"ש הטור בססי' פ"ד ע"ש אבל אינו מוכרח דא"ל דעד א' פוטר משבוע' היסת משום דבלא"ה היה פטור מיהא משבועה אהני עד א' לפוטרו משבועה אבל דבלא החזקה היה גובה המלוה בשטרו אהני החזקה לבטל השטר דהו"ל כמלוה ע"פ וצריך הלוה לישבע היסת וכמ"ש הש"ך בסי' ע"ח ס"ק ט"ו גבי חזקה דאין אדם פורע בתו"ז ומסקנתו שם דלאחר הפירעון לכ"ע צריך לישבע היסת דומה לחזקת ג' שנים דכיון דשלא מיחה ג' שנים חזקה שמכר לו ואפ"ה צריך לישב' היסת עש"ב וא"כ אע"ג דאינו חייב לשלם מכח חזקה דאם היה חייב לו הוה לו לפרוע צריך לישבע היסת וכן ראיתי לה' פנים מאירות ח"ב סי' פ"ו שכ"כ עש"ב אבל ה' בית שמואל בא"ה סי' צ"ו ס"ק ח' כ' דמדברי הרי"ף ובעה"ת והרשב"א משמע דא"ץ לישבע אפי' אחר הפירעון שכתבו דלאו טענה היא וכ"נ עיקר דהא שבועת היסת תקנת' היא ובפלוגת' מוקמי' אדינא כמ"ש התוס' בשבועות דמ"א בד"ה מאן וכו' בשם ר"ת השתא דלא אתמר הילכתא כחד מהנך לישני לא משבעי' ליה מספק דהמע"ה וכ"כ הרא"ש בפ' הכותב והטור בא"ה סי' צ"ז ע"ש ומ"ש הש"ך דגם הרי"ף בתשו' אפש' דלא אמר אלא דא"ץ לישבע על כתובה קודם הפירעון אבל לאחר הפירעון צריך לישבע ליתא דל' בעה"ת בשם הרי"ף סי' מ"ח ויחרים סתם מי שגבה ממנו כתובה זו כלום שלא כדין שיודה וכו' משמע בהדיא אחר הפירעון יחרים סתם מי שגבה שלא כדין אבל א"ץ לישבע וא"כ ק' על בעה"ת הכא שכ' שצריך הלוה לישבע היסת אלא עכ"ל דחזקה זו גרועה:

ג' ונאמן הלוה לומר פרעתי ושובר היה לי ואבד וכו' או החזרת לי את השטר ונפל ממני ומצאתו הרא"ש וכפירש"י הובא בספר א"ז לכתובות דאף על גב דקיימא לן דלנפילה לא חיישינן הכא כיון דאיכא טעמא דאלו אני חייב לך וכו' נאמן ועוד דנאמן במגו דשובר היה לי ואבד כמבואר בסימן ן' ע"ש:

ד' ואפי' שיש בו נאמנות וכו' כתב הסמ"ע דדומה זו שהוציא שטר שיש בו נאמנות וחבירו מביא עדים שנתן לה מעות בפניהם דאמרינן איתרע שטרא שיש בו נאמנות הכא נמי אנן סהדי שפרע לו כבר ואפילו האמינו כבי תרי נראה דלא מהני נגד חזקה זו וכו' ואף על גב דהתם אם יש בשטר נאמנות כשני עדים נאמן לומר סטראי נינהו משום דבלאו הכי נאמן להכחיש העדי' המעידים על הפירעון כמו שכ' הסמ"ע בסימן נ"ח סק"י ע"ש אבל הכא אפילו נאמנות כב' עדים לא מהני נגד חזקה זו דליכא מגו דאינו יכול להכחיש עדי השט' מכיר' דלא האמינו להכחיש עדים שהעידו על דבר אחר כמ"ש הש"ך ע"ש ונראה דהא דמיא להודה בפני עדים שפרעו דלא מהני נאמנות כנגד עדים אלא כשמעידים בפנינו פרעו אבל אם העידו בפנינו הודה שפרעו נאמנים שלא פסלם אלא לפירעון כמבואר בסימן נ"ח עיי"ש והכא נמי כיון שמכר לו שדהו הוה ליה כאלו העידו שהודה בפניה' שפרעו ואם כן אף על גב דבנאמנות כב' עדים נאמן לו' סטראי נינהו בלא מגו ואפילו יעידו העדים שהפירעון מזה השט' אין חוששין להם משום דכיון שהאמינו כב' עדים טענת סטראי טענה מעליא ונאמן בלא מגו כמ"ש מהרשד"ם עי"ש בסימן נ"ח ס"ק י"א עיין שם ה"ד בעדי הפירעון אבל אם הודה בפניהם לא והכא הוי כאלו העידו שהוד' בפניהם דאין הנאמנות כלום והרב פרח מטה אהרן חלק סימן כ"ב הק' דהא נאמנות כב' עדים עדיף ממגו שהרי הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י סימן ע"א כתב דאינו נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו כיון שהאמינו כב' עדי' ואלו באו שנים והעידו שלא החזיר אינו נאמן דמגו במקו' עדים לא אמרינן וא"כ הכא דנאמנות כב' עדים לא מהני איך נאמן במגו נגד חזקה זו ותי' דלעולם הנאמנות עדיף ממגו והכא ה"ט דכשיש עדים שמכר שדהו חזקה אלימת' ומבטלת אפילו השטר שיש בו נאמנות אבל כי ליכא עדי' על מכירת השדה לא נתבררה החזקה כי אם על פיו והפה שאסר וכולי עש"ב וכעין זה קיימא לן באומר אל תפרעני אלא בעדים דאם טען הלוה שפרעו בלא עדים אינו נאמן משום כשיש עדים שהמלוה התנה עמו כן אנן סהדי מכח חזקה שלא פרעו ואינו נאמן אפי' במגו אבל כשאין עדים על התנאי נאמן במגו דהיה אומר לא התנ' עמו כלום כמו שכ' הסמ"ע בסימן ע' ס"ק י"א י"ב י"ג וע"ש בהש"ך סקי"א וכן כתב הרשב"א בתשו' ח"ב סי' רנ"א וז"ל ואי משום מגו ולומר שלא מועיל לו תנאו כיון שהוא יכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלו' וכו' לא היא דכיון שהתנה עמו כך כבר קבל על עצמו שלא יהא נאמן אף במקום מגו כזה וכו' מיהו ודאי דוקא בדאיכא עדי' בתנאי אבל אי ליכא עדים אלא שהוא מודה שכן התנה עמו שלא יפרענו אלא בעדים ומכל מקום נזדמן ופרעתיך שלא בעדים אה"נ נאמן משום מגו דכל עצמנו אין אנו חיים בעיקר התנאי אלא מפיו והרי כאן קול ושוברו עמו עכ"ל הרי אף שאינו נאמן נגד התנאי במגו ה"ד דנתברר התנאי מפי עדים אבל כשאין עדים ולא נתברר אלא מפיו אמרינן הפה שאסר וכו' והרשב"א בתשובות הביאה מרן הב"י סימן ע"ה על ראובן שנתחייב על פה ב"ד לפרו' לשמעון ואחר זמן תבעו בבית דין שיש לו עליו מנה מה שגבה ממנו רבית קצוצה מסתברא דאינו נאמן דחזק' דאלו היה כדבריו לא היה מקבל עליו בפני ב"ד לפרוע ואף על גב דאית ליה מגו דאי בעי אמר פרעתי במקו' חזק' אלימתא כי הא לא אמרינן מגו ע"ש ולכאורה הוא הפך המרדכי והג"א דסבירא ליה דנאמן במגו במקום חזק' זו והרב פרח מטה אהרן בתשו' שם נדחק לחלק בין רבי' לחוב דרבית שגובה ממנו התובע לאו לפירעון קאי ולא היה אפשר לנתבע ליפרע ממנו רק לכפור בבית דין וכיון שהודה חזקה אלימתא היא והמרדכי והג"א בטוען שיש לו חוב דלפירעון קאי ע"ש וליתא דתשו' הרשב"א היא בח"ד סי' י"ט וז"ל ואף על גב דבעיא היא בריש בתרא אי אמרי' מה לי לשקר במקום חזקה או לא מסתברא דחזק' דהכא עדיפא ואלימא דהא חזקה כגון זו מרעא לשטרא שהרי שנינו המוציא שטר חוב וכו' הילכך אפילו מגו נמי במקו' חזקה זו לא אמרינן וכ"ש שטענתו גרועה דמשוי נפשיה רשע שאחד המלוה ואחד הלוה עוברים בל"ת עכ"ל אלמ' אפילו בטענה דחוב קאמר כיון שחזקה זו מרעא לשטר' אפילו מגו לא אמרינן במקום חזקה זו וכן פסק רמ"א בסס"י ע"ט מי שקבל לפני לפרוע ואחר כך בא ואמ' כבר חייב לי אינו נאמן אף על גב דיש לו מגו דיכול לומר פרעתי במקום חזקה אלימתא לא אמרינן וכן כת' הע"ש שם הרי דאפילו אמר כבר חייב לי כנגד חוב זה אינו נאמן במגו ולפי מ"ש ניחא דהתם כיון שנתברר' החזק אינו נאמן במגו דטענה אחרת כגון פרעתי נגד חזקה אבל אם אין עדים דלא נתבררה החזקה אלא מפיו אמרי' הפה שאסר וכו' ולפ"ז דהא דמ"ל מי אמרינן מגו במקו' חזקה או לא וקיימא לן קולא לנתבע ואם תפס המלוה אין מוציאין מידו כמ"ש הש"ך בסימן ע"ח סי"ט עיין שם ה"ד באיכא עדים על הממון אבל אם אין עדים אלא שהלוה טוען פרעתי דנאמן במגו דלא היו דברים מעולם נראה דאפילו תפס המלוה אין תפיסתו כלום דכל שלא נתבררה החזקה אלא מפיו פשיטא דאמרינן הפה שאסר וכו' דהא הכא דחזקה אלימתא היא ולא אמרינן מגו נגד חזקה אפילו הכי אם לא נתבררה החזקה אלא מפיו אמרי' הפה שאסר וכו' להוציא ממון וכל שכן בחזקה דאין אדם פורע בתוך זמן דלאו חזקה אלימתא היא דאמרינן הפה שאסר וכו' וכבר הוכחתי בסימן ע"ח מדברי האחרונים דאפילו במגו דלא היו דברים מעולם מ"ל אי אמרי' מגו במקום חזקה דכיון שהודה אפשר דהוי כעדים דאנן סהדי שלא פרע ולא אמרינן מגו במקום חזקה דהוי כעדי' וכי האי גוונא כתב מהר"ם בתשוב' דשייכי לס' נזיקין סימן י"ב וז"ל ואפילו אין עדים שקצץ נטיעותיו לא מהימ' לו' אתה אמרת לי לקוצצו במגו דאי בעי אמר לא קצצתי וכו' וא"ת אמאי לא מהימני' ליה במגו וי"ל דהו"ל מגו במקו' עדים דאנן סהדי דמשקר דאין אדם נותן רשות לקצוץ נטיעותיו וכולי וכ"כ הנ"י בפ' החובל דאינו נאמן במגו דלהד"ם במקום חזקה ופסקו רמ"א בסימן שפ"ב וכן כ' הכנה"ג שם אע"ג דמגו במקום חזקה בעיא היא הכא חזקה אלימתא ומגו במקום חזקה אלימתא לא אמרי' ע"ש וכ"כ מהר"ם בתשו' הקצרות בסימן תס"ו על אחד שיש לו ערב על חבירו שכנגדו טען שנתנם לו במתנה וז"ל לא מיבעיא אם יש עדים ששמעון העמיד לראובן ערב עבור מעותיו דאז מוכחא מילתא שלא נתנם לו במתנה דאם נתנם לו לא היה שמעון מעמיד לו ערב ומשוי נפשיה עבד לוה לאיש מלוה וכולי וגדולה מזו תנן בפ"ב דכתובו' מי שהוציא שט"ח על חבירו וכו' אלא אפילו אין לו לראובן עדים שהעמיד לו שמעון ערב לא מהימן שמעון בטענתו במגו דאי בעי אמר לא העמדתי לך ערב ולא הודיתי לך מעולם דמגו במקום עדים הוא דאנן סהדי דאינו אמת מה שטוען לפנים משורת הדין עשיתי שהעמדתי לו ערב דא"א דיהיב ליה לא הוה מוקים ליה ערב ומגו במקום עדים לא אמרינן כמ"ש ר"ח ור"ת בספ"ק דגיטין גבי הנהו גינאי וכולי עש"ב הרי דאפילו לא נתברר החזקה אלא מפיו לא אמרי' מגו דלהד"ם במקו' חזקה זו דהוי כעדים:

ה' ואם אמר מזוייף הוא יש מי שאומר שאינו נאמן כיון שהוא מקויים וכו' כן כ' הרא"ש והטו' וכן כתב רבינו יונה בספר א"ז לכתובות וז"ל דטענ' דאילו הייתי חייב לך לא מחזקי' סהדי בשקר כיון שנתקיים השט' בחותמיו ומשום מגו דמצי לטעון פרו' הוא אינו נאמן לומ' מזוייף כיון שנתקיי' השטר הו"ל מגו במקו' עדים עכ"ל ע"ש ונר' דאם טען אמנה או כתבתי ללוות ולא לויתי או רבית נאמן דאע"ג דקי"ל דבטענות אלו אינו יכול להשבי' כמבואר בסי' פ"ב ע"ש הכא נאמן מטעמא דאלו הייתי חייב לך וכו' וגם איכא מגו דפרעתי ודוקא גבי שבועה לא אמרי' מגו להשבי' אבל לפטור נאמן במגו וכה"ג קי"ל בסי' ס"ט דכת"י נאמן לומר אמנה וכו' מגו דפרעתי אבל אינו נאמן לומר מזייף אם נתקיים במגו דפרעתי אבל לדעת רש"י והר"ן דה"נ אם טען מזוייף נאמן ונרא' דס"ל דאפילו השטר מקויים נאמן לומר מזוייף במגו דפרעתי דכיון דאיכא הוכחה דאם היה חייב לא הי"ל ליפר' ממנו ולא למכור לו דהיא חזקה אלימתא כמ"ש הרשב"א בתשו' ח"ד סי' י"ט וז"ל ואע"ג דבעיא היא בריש בתרא אי אמרי' מגו במקום חזקה או לא מסתברא דחזקה דהכא עדיפא ואלימתא דהא וכו' הילכך אפי' מנו במקו' חזקה נמי לא אמרי' ע"ש וא"כ כיון דחזקה זו מסייעא ללוה נאמן בטענת מזוייף במגו דפרעתי ולא הוי כמגו במקו' עדים דהקיום אינו מועיל דשמא המלוה טרח לזייף השטר בטוב עד שסוברים העדים שהיא חתימתן והטור בסי' ס"ג כ' וז"ל עדים שהעידו ראוב' שבא להם שזייפו שט' של מנה על שמעון ואח"ך הוציא שטר של מנה על שמעון אין גובין בו אפי' אם הוא מקויים עד שיעידו עדיו שהם כתבוהו וחתמוהו וכו' והרמ"ה כ' אפי' אם עידי השטר מעידים שזהו כתיבתם וחתימתם אינו מועיל וכו' דחיישי' שמא זייף עד שהם בעצמם סוברים שהיא חתימתן וכו' ע"ש הרי דהרמ"ה ס"ל דבשטר ריע חיישי' שמא זייף עד שהעדים עצמן סוברים שהיא חתימתן וכ"ש הכא דחזקה אלימתא היא ואף דהרמב"ם ס"ל התם דאם עידי השט' העידו שהם כתבוהו וחתמוהו גובין בו וכן פסק מרן בסי' ל"א וס"ג ע"ש נראה דה"ד התם דמה שבא לעדים שיזייפו לו שטר לא הוי ריעותא גמורה ליחוש לזיוף כולי האי עד שיסברו עידי השטר שהיא חתימתן אבל הכי חזקה אלימתא היא אפשר לכ"ע חיישי' ושוב ראיתי לה' פני יהושע בחי' לכתובות דק"י שכ' דאם נתקיים על ידי העדים עצמם אינו נאמן והתם מיירי בנתקיים ע"י עדי' אחרים דחיישי' שמא מזויי' בטוב ע"ש:

ו' וי"א שהוא נאמן וכו' זה דעת רש"י והר"ן וכ' הע"ש דס"ל דנאמן לומר מזוייף במגו דפרעתי והש"ך דחה דכיון שהוא מקויים הוי כמגו במקום עדים ע"ש וליתא שהרי כ' הרשב"א בתשו' והביאה מרן הב"י אה"ע סי' מ"ב וז"ל ואפי' יוציא זה שטר חתום בעדים ונתקיים השטר עפ"י שני עדים דעלמא מחזיקין אותו במזוייף כיון שבאו אותם שנים ואמרו שלהם אמר לזייף אותו וכדגרסי' בפ' אלו נערות האי שטרא ריעא וכו' ועוד דכל שלא באו עדי השטר ממש נאמנת היא לומ' שטר מזוייף הוא מגו דאי בעי' אמרה גרשתני וכו' ואע"ג דמגו במקו' עדי' לא אמרי' אי אתו עדים גופייהו דחתימי בשטרא אבל הכא ליכא עדים דאימור מזוייף הוא וכו' עכ"ל הרי דס"ל דאפי' נתקיים השטר נאמנת לומר מזוייף במגו ולא חשיב מגו במקום עדים כל שלא באו עדי השטר ממש שבא להם שיזייף להם והר"ן בפ' אלו נערות גבי שטר וכולי דמהדר אזיופא וכו' כ' דאפשר דאפי' באו העדים ואמרו כת"י הוא כל שאינו זוכרים ההלואה חיישי' שמא זייף בטוב עד שסברו העדי' שהיא חתימת ידם אבל הרמב"ם כ' דאם באו עדי השטר והעידו הם עצמם על כת"י גובים בו וכ"כ הטור סי' ס"ג כ' בשם הרמ"ה דאפי' עדי השטר מעידים על חתימת ידם חיישי' ע"ש בב"י הרי דחיישינן שמא זייף עד שהעדים עצמם סוברים שזהו חתימת' וה"נ כיון דאיכא הוכחה דאם היה חייב לו היה לו לפרוע ממנו ולא למכור לו דהיא חזקה אלימתה דאפילו מגו במקום חזקה זו לא אמרינן כמ"ש הרשב"א ח"ד סימן י"ט ע"ש אם כן כיון דחזקה וו מסייעא ללוה אפילו נתקיים השט' נאמן לומר מזוייף במגו דפרעתי וגם הרמב"ם דסביר"ל התם דאם עדי השטר העידו על כת"י גובים בו וכ"פ מרן בסימן ל"א וס"ג ע"ש אפשר דה"ד התם דליכא מגו אבל הכא דאיכא מגו אפילו עדי השטר קיימו חתימתן איכא למימר דנאמן לומר מזוייף במגו דפרוע וכה"ג כ' התוס' במציעא דף י"ב ע"ב בשטר שנפל דכיון דאיכא ריעותא דנפילה והלוה טוען בודאי מזוייף לא מהני קיום דשמא טרח לזייף השטר בטוב עד שסוברים העדים שהיא חתימתן וכו' ע"ש אלמא אם הלוה טוען מזוייף אפי' נתקיים השט' בעדיו חיישי' שמא טרח לזייף כגון דאתר' בנפילה והכא נמי דאתרע השטר מכח חזק' דאם היה חייב לו הי"ל להפרע ממנו שהיא חזקה גדולה.

ז' אין טענתו טענה שזה יאמר לא מכרתי לך וכולי דעת ה"ר יונה והרא"ש דאפילו אם יש לו שדות אחרות יכול לומר המלוה הייתי ירא שהיו עליך חובות אחרים מוקדמים ולכן מכרתי לך זה השדה דלוה ולוה אחר כך קנה משועבד לשניהם ונראה דאפילו לא כתב לו בשט' דאקני דקיימא לן דאם כתב לו דאקנ' ואחר כך לוה ואחר כך קנה לא משתעבד אלא לא' מכל מקום יכול לו' ירא אני שמא יש עליו חובות אחרים מוקדמים שלא כתב בהם דאקני דלוה ולוה ואחר כך קנה משתעבד לשניהם מיהו נראה דאם הלוה יש לו קרקע אחר שקנה אחר שלוה מזה אין טענתו טענה אבל בירושלמי (עכ"מ): ח' דין ג' יכול שמעון לומר וכו' כתב מהראד"ב סי' צ"ז דאין ראובן נאמן לומר אבד שטרי ועת' מצאתיו דאם כן אמאי יכול לומר אלו חייב הייתי לך לא הי"ל ללות ממני לימא ליה סמכתי על אמונתיך והוא נאמן במגו דיכול לומר אבד השטר ועתה מצאתיו כמ"ש הג"א בנ"ד דנאמן לומר האמנתיך במגו דלא פרעתי לך והכא נמי איכא מגו אלא ודאי אינו נאמן לומר אבד השטר ועתה מצאתיו ע"ש ולכאורה נראה דאם טען אבד השטר ועת' מצאתיו נאמן אבל אינו נאמן לומר האמנתיך במגו דאבד השטר וכה"ג כתב הרב כנה"ג סימן ע"א דטענת מחיל' גרועה היא ואם טען כן נאמן אבל לענין מגו לא מהניא וכן כתב מהראנ"ח ח"א סימן כ"א ע"ש והכא נמי א"ל אבד השטר טענה גרועה היא משום דלא שכיחא ולא מהני' לענין מגו אבל אם טען אותה נאמן ושוב ראיתי להרב משפט צדק ח"ב סימן ע"ג שכתב דכעין זה דלא שכיח ואין טוענין ליורשים טענה רחוקה עי"ש ואף ע"ג דא"ל דוקא לגבי יורשים לא טעני' טענה דלא שכיחא אבל לענין מגו מהניא כמו טענת נאנסו דמהניא לענין מגו דבשט' כיס נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו ולא טעני' נאנסו ליורשים כמ"ש התו' ריש גיטין עיין שם ונראה שזה תלוי במחלוקת שכ' בסימן ס"ט דין ב' אי אמרינן מגו מטענ' דלא שכיחא ע"ש ועוד דכבר כתבתי בסימן ע"ט דהרשב"א בתשובות ח"ד סימן י"ט סבירא ליה דאפילו מגו במקום חזקה לא אמרינן עיי"ש וא"כ אינו נאמן לומר האמנתיך אפילו איכא מגו וגם הג"א דסבי"ל דנאמן במגו אפשר דהיינו דוקא במגו חשוב כמו פרעתי אבל במגו גרוע לא וכה"ג כתב מהרשד"ם סימן צ"ד גבי אומן וז"ל שאפילו לדעת האומר דגם באומן מהני מגו הכא ליכא מגו ואינו נאמן שהיה ראובן חייב לו מגו דנאנסו משום דלא שכיח' וקלא אית ליה דדי לנו מגו דהחזרתי או לא היו דברים מעולם אם אפשר כיון דאפילו בזה איכא פלוגתא אין לו' מגו דנאנסו דלא מצינו וכולי הרי דבעלמא אמרינן מגו דנאנסו דאף על גב דלא שכיח אלא דבאומן כיון דאיכא למ"ד ליכא מגו כלל אף על גב דקיימא לן דנאמן במגו ה"ד מגו חשוב כגון החזרתי או לא היו דברים מעולם ולא מגו דנאנסו דלא שכיח מיהו הרב משפט צדק הביא ראיה מדפריך בגמ' אי דמטה זימניה מ"ט דרבנן וכו' וא"א הרי יכול לומר הוצרך למעות ולא היה השטר בידו מצוי כגון שהלכו למ"ה ולא היה בידו השטר ע"ש א"כ משמע דאפילו טען הוא כן אינו נאמן והכא נמי אינו נאמן לומר שאבד השטר ולכך לא מוקי מתני' בהכי:

ט' הגה ראובן שתובע משמעון וכו' ראובן היה לו שטר משכונה על שמעון והיה גובה הפירות מדי חדש בחדשו ואח"ז הוציא משמעון שובר בעדים שהודה ראובן בפניהם בקש"ס ששטר משכונה שיש לו סכום פ' פרוע הוא וזמנו ש' התק"ס והודה שהיה פורע לו הפירות עד עכשיו שלא נזכר מהשובר עד שמצא אותו מהו הדין לכאורה נראה דאמרי' דאם השובר אמת למה היה פורע הפירות ומ"ש שלא נזכר מהשובר אינו כלום כמ"ש מהראד"ב בס' לחם רב סי' צ"ז דאינו נאמן לומר שאבד השטר ועתה מצאתיו דא"כ למה אמרי' דיכול לומר אלו הייתי חייב לך איך אתה לוה ממני יהא נאמן לומר סמכתי על אמונתך במגו דאבד השטר ועתה מצאתיו כמ"ש המרדכי והג"א דנאמן לומר האמנתיך במגו דלא פרעתיך עש"ב מיהו אפשר דאם אין עדים שהיה פורע לו הפירות נאמן לומ' אבד השובר ועתה מצאתיו במגו דלא פרעתיך כמ"ש המרדכי והג"א דנאמן לומר האמנתיך במגו דלא פרעתיך אפי' להוציא וכ"ש ליפטר וא"כ נאמן לומר אבד השטר במגו דלא פרעתיך אבל אם יש עדים על הפירעון דליכא מגו אינו נאמן אפי' ליפטר וכ"כ גם המרדכי בפ' האשה שנפלו על א' שתבע את לוי שהשאילה לו רחל שריון א' קודם שנשאת וטען לוי שהחזירו לה ועכשיו הוא בידי ומעכבו בשביל חוב שחייב לו שמעו' בעלה כ' ראבי"ה וז"ל שאם אמר החזרתיו לרחל עד שלא נתחייב לי שמעון ושוב בא לידי מכח שמעון לא מפסיד בטענת החזרתיו לרחל אבל אם אמר החזרתיו לאחר שנשאת לשמעו' וגם אחר שנתחייב לי שמעון החוב ושוב בא לידי מכח שמעון ואני מעכבו לא אמר כלום וכו' דכיון שהחזירו לרחל ולא עכבו בחוב בעלה אלו היה בעלה חייב לו לא היה מחזיר כדתנן וכו' ואם נפשך לומר ה"מ כשיש שטר או עדים אבל כי ליכא עדים יהא נאמן לומר עדיין חייב לי במגו דאי בעי אמר לא החזרתיו או לא בא לידי מעולם לאו מילתא היא דלא אמרינן מגו אלא בדבר שהיה יכול לפטו' עצמו בטענה גלויה לכל שהיה פטור אבל הכא ליכא מגו שהיה סבור שאלו טען לא החזרתיו לרחל היה מחוייב להשיב וגם מגו דלא בא לידי או החזרתיו היה מגו במקו' עדים דהא וכו' עכ"ל הרי דסביר"ל דאם אין עדי' דאיכ' מגו נאמן ואם יש עדים דליכא מגו אינו נאמן אפי' להחזי' במשכון וכן נראה מדברי מהראד"ב בתשובות דבלא מגו אינו נאמן ומוציאין ממנו ממון אבל בדאיכא מגו ודאי דנאמן לומר אבד השטר ועתה מצאתיו במגו כמו שנאמן לומר האמנתיך במגו דלא גרע זו מזו:

יו"ד או עדיין לא הגיע זמני וכו' כ' מהר"א ששון סי' ל"ג דמיירי בשטר שאין בו זמן דאפילו שטר שאין בו זמן גובה מב"ח כמבואר בסי' מ"ג ולא דק דהתם מיירי בזמן הלואה והכא מיירי בזמן הפירעון הש"ך ע"ש ולא דק דכוונת מהרא"ש דמיירי הכא בשטר שאין בו זמן הלואה דאם יש בו זמן הלואה ולא יש בו זמן הפירעון סתם הלואה ל' יום וכיון שיש עדים על הפירעון מתברר אם פרעו לו אחר ל' יום מזמן ההלואה או בתוך ל' יום: י"א ראובן הוציא שטר על שמעון דעת הרז"ה דלר"נ אפילו הגיע זמן הפירעון הא' קודם הלואת האחרון לא הפסיד המלוה הא' והש"ך הכריע כן שכן דעת הרי"ף והרמב"ם והרמ"ה והרא"ש והריטב"א עש"ב וכן ראיתי להרשב"ש בתשו' סו' תר"ז שכ' על אשה שתבעה מיורשי אביה כתובת אמה והיורשי' טוענים שבעלה לוה מאביהם כת"י ובמשכון ואלו היה חייב לו חמיו לא היה לוה ממנו ואינה טענה דחוב זה אינו שלו אלא של אשתו והבעל בנכסי אשתו אע"ג דלא בעי הרשאה היכא דאיכא פרי אם מיחת בידו אינו יכול לתובעה והיא לא היתה רוצה להכאיב לב אביה לכך לא היה יכול לתבוע ואפי' היה חוב שלו ולוה ממנו לא בטל זכותו שהרי שנינו שנים שהוציאו שט"ח זה על זה אדמון אומר אלו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני וחכ"א זה גובה שט"ח מזה וכו' ואע"פ שיש פוסקים כאדמון הרי"ף והרמב"ם ופסקו כחכמים הרי דאפי' לוה אחר שקבע זמן הפירעון לא הפסיד וכן דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בתוספותיו הובא בס' א"ז לכתובות והרז"ה כ' בשם ר"ת דר"נ מוקי מתני' בשטרות שאין בהם זמן דרבנן סברי הואיל אין בו זמן שמא היה דוחק אותו וזה צריך למעות ע"ש א"כ אם יש בשטר זמן והגיע זמן קודם שלוה לכ"ע אמרי' אלו הייתי חייב לך וכו' וגם הרמ"ה והרא"ה ותר"י כ' דגם לר"נ מתני' מיירי ביום שנשלם הזמן אבל אחר הזמן אמרי' אלו חייב וכו' עש"ב א"כ דעת רוב הפוסקי' דאם הגיע זמן הפירעון אמרי' חזקה אלו חייב וכו' ומי יכניס עצמו בין הרים גדולים ובפרט דאין להוציא ממון ואפי' בשטר קי"ז דלא כגבוי דמי ומספק וקולא לנתבע מיהו ה"ד בחוב שלו אבל בחוב אשתו אפי' למ"ד דבחוב אפי' אין בו פירות הבעל א"ץ הרשאה ויכול לתבוע מ"מ אם מיחת אשתו אינו יכול לתבוע וא"כ לא אמרי' אלו חייב וכו'

תוכן העניינים

ערך השולחן חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה