ערך השולחן חושן משפט חלק ב· רבי יצחק טייב
סימן פד
א' דין א' הפוגם שטרו וכו' וכ' הב"ח נראה דמלוה בעדים בקנין חשוב כשטר גם לענין פוגם שטרו וכו' ע"ש וכ"כ הרי"ף בס' שערי שבועו' שער ך' בדין י"א וז"ל וכן אם פוגם חובו הקנוי לו בקנין שלא נכתב עדיין אינו נפרע על השאר אלא בשבועה וכו' וכן מבואר בדברי בעל העיטור בדיני חוב דס"ג ע"ש:
ב' הפוגם שטרו וכו' נר' דשטר שיש בו מלוה ופקדון והודה המלוה בפקדון שפרעו ותובע חצי מלוה והלוה אומר שפרע הכל נראה דלדעת הראב"ד בהשגות פ"ג מה' טוען שאם טענו מנה מלוה ומנה פקדון והודה בא' וכפר בא' אין זה מודה במקצת הטענה שהלואה ופקדון שני טענות הם וכו' ע"ש ה"נ לא מקרי פוגם שטרו דבפ' הכותב סבר רמב"ח דפוגם שטרו הוי כמודה מקצת דצריך לישבע שבועה דאורייתא וא"כ כמו דאם טענו מנה מלוה ומנה פקדון והודה בא' מהם לא הוי מודה במקצת ה"נ לא הוי פוגם שטרו וגם רבא דמסיק דשבועה מדרבנן משום דמיפרע לא דייק משמע דלא פליגי וכה"ג כ' הר"ן בפ"ק דגיטין גבי מעמד ג' ע"ש וכן מצאתי להראב"ד בס' תמ"ד סי' רל"ח דנ"ג שכ' וז"ל והא דאמרי' בר"פ אע"פ תנאי כתובה ככתובה דמי לפוגמת וכו' פי' לפוגמת א"ל התקבלתי כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה ומאתים א"נ שאמרה לא התקבלתי אלא התוספת הרי היא כפוגמת כתובתה ולא תפרע אלא בשבוע' וכו' ואילו לא היה התוס' כעיקר אלא שהיה עליו דין חוב או מתנה אם פגמה העיק' וכו' אינה נשבעת וכו' ומכאן יש ראיה למה שא"א במי שתובע את חבירו מנה מלוה ומנה פקדון והודה בא' מהם שאינו מודה מקצת הטענה ואינו נשבע שבועת התורה לפי שהם ב' טענות וכו' שאין חיובו של של זה כחיובו של זה שהמלוה אינו יכול ליפטר ממנו אלא בפירעון או במחילה והפקדון יכול ליפטר ממנו באונס וכו' עש"ב הרי דב' טענות חלוקות כגון מלוה ופקדון בשטר א' והמלוה הודה בא' מהם לא מיקרי פוגם שטרו דהא כתובה ותוס' אי לא אמרי' בה תנאי כתובה ככתובה הוי ב' טענות חלוקות ופוגמת א' מהם אינה נשבעת אבל הרמב"ן והרשב"א והמ"מ שם חלקו על הראב"ד וס"ל דטענו מנה מלוה ומנה פקדון והודה בא' מהם לא גרע מטענו חטים ושעורים והודה בא' מהם דצריך לישבע ע"ש ונר' דס"ל דה"נ חשיב פוגם שטרו ובס"פ אע"פ דאיצט' למימר דתנאי כתובה ככתובה לפוגמת וכו' כבר כ' בס' א"ז בשם תר"י דאם פגמה כתובה אפי' יהא תוס' בשטר א' אינו גובה אותו אלא בשבועה דאילו בשאר טענת אינו כן דאם פוגם שטר אחד נפרע שטר האחר בלא שבועה וע"ש בהרא"ה והר"ן: ג' הפוגם שטרו וכו' מרן בב"י כ' בשם בעה"ת דאם פרעו בנו לא ישבע והביאו הסמ"ע אבל הש"ך הסכים דאפי' פגמו בנו שאמר אבא א"ל שפרעו מקצת צריך לישבע וכ"כ רבינו ירוחם עש"ב ובאמת דבעה"ת עצמו שער י"ד כתב בשם בע"ה והר"י כד' רבינו ירוחם וה' כנסת הגדול' בסימן ק"ח הגב"י אות כ"ה כתב אולי לא תקנו לישבע אלא במלוה שפגם שטרו או שיורשיו אמרו שמורישם צוה להם שפרעו מקצת דס"ס השטר פגום ע"פ המלוה אבל יורש שפגמו שאמר שפרע הוא לא תקנו ע"ש ועיין בס' פני משה ח"א סס"י י"ג שכ' דאין סברא לחלק בכך ונעלם מהם הירושלמי בפ' הכותב וכ"כ בעל העיטור בדיני חוב ד' ס"ג ע"ב וז"ל תני יורש שפגם אביו שט"ח הבן גובה בלא שבועה בזה יפה כח הבן מכח האב וכו' אר"א ונשבע שבועת יורש שלא פקדנו אבא וכו' דנתחיי' אביו שבועה בב"ד ומת אין בנו גובה וכו' אלמא בפגמו המלוה עצמו אין צריך שבועה גם ה' משפט צדק ח"ג סי' ל"ז צידד להפך דהירוש' מיירי בפגם הבן ולא האב שאמר שאביו נפרע מקצת אבל אם פגם הבן השטר שאמ' שגבה הוא מקצת צריך הוא לישבע וגם האב עצמו פגם נשבעי' שבועת היורשים אבל רבי' ירוחם כ' דאם באו היתומי' ליפרע מלוה עצמו ופגמו שטר ואמרו א"ל אבא שנפרע קצת או עד וכו' לא יפרע אלא בשבו' וק' עליו מהירושלמי וצ"ל דרבי' ירוחם שבועת היורשים קאמר והירו' משבועה דפוגם שטרו קאמר דפטור ע"ש וכ"כ מהרש"ך ח"ב סי' רל"ו ותמה מזה על רב ש"ש דס"ל דהלוה נשבע ונפטר וכבר כתבתי דדברי בעל העיטור בפגם האב עצמו דנוטל הבן בלא שבועה דפוגם שטרו אבל נשבע שבוע' היורשים שלא פקדנו אבא וכו' ובזה ניחא נמי דברי בעה"ת בשער י"ד שכ' כדברי רבי' ירוחם דשבועת היורשי' מיירי אבל משבועה דפוגם שטרו פטור אבל הרשב"א בתשוב' ח"א סי' תתקע"א וח"ב סי' קל"ה צידד דאם כתוב נאמנו' בשטר אפי' אינו מפורש על היורשי' אין היורשים יכולים להשביעו וכת' וז"ל ואע"פ ששנינו בפ' הכותב נדר ושבו' אין לי עליך אינו יכול להשביעה וכו' אבל היורשי' משביעי' וכו' התם בפוגמת כתובתה לאח' מיתת בעלה במה שהיורשי' בעצמם טועני' שהם פרעוה אבל לא בפגימת מה שנעשה בחיי בעלה עכ"ל וז"ל הרמב"ן בחי' לשבועות דמ"ז ע"ב הא דתנן כשם שאמרו הפוגמת וכו' כך היתומים לא יפרעו אלא בשבועה ופירש"י בגמ' היתומי' מן היתומים לאו דוקא היתומים מן היתומים בלחוד דא"כ ליתני כשם שאמרו הבא ליפרע מן היתומים לא יפרע אלא בשבועה כך היתומים ול"ל למיתני כל הני אלא ה"ק כשם שאמרו הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה כך היתומים שפגמו שטר אביהם שאמרו א"ל אבא פרעתי מקצתו וכו' וכ"כ הריטב""א בחי' שם ובש"מ לכתובות דף פ"ו ע"ב בשם ר' ישעיה ע"ש וכ"נ מדברי מרן בא"ה סי' צ"ח ס"ד ואפי' פגמה היא או היורשי' כתובתה וכו' משמע דבלא נאמנות אם פגמו היורשים כתובתה. צריכים לישבע עיין שם בבית שמואל:
ד' גוי ועבד שפגם שטרו נר' דדינו כחשוד ושכנגדו ישבע ויפטר כדאמרי' בירוש' גבי שכיר דעבד דינו כחשוד שתחזור השבועה לבעל הבית והביאו הר"ן בפ' כל הנשבעין כמבואר בב"י סי' פ"ט ע"ש והט"ז בסי' פ"ז ס' כ"ה כ' דעבד לאו בר שבועה הוא וה' המגיה תמה דודאי דעבד דינו כאשה והירושלמי אפשר דה"ד בנשבע ונוטל שלא רצה להפקיע ממונו של בע"ה בשבועת העבד משא"כ בנשבע ונפטר וכו' מיהו ודאי סתם עבד בחזק' גנב וקוביסטוס ופסול לשבועה אבל אם בחזקת כשרות כטבי עבדו של ר"ג ודאי דכשר לשבועה אף שפסול לעדות ע"ש ועיין בתשו' רב האי גאון בס' שערי צדק שער ד' סי' יו"ד שכ' דעבד כיון שפסול לעדות כ"ש לשבועה ודינו כחשוד שכנגדו נשבע ונוטל ע"ש בהגה ומ"מ נר' דסתם עבד חשוד הוא ושכנגדו נשבע ונפטר אבל אם הוא נתבע פטור בלא שבועת היסת:
ה' אפי' אם היו העדי' בשע' הפירעו' וכו' כ' הסמ"ע ולא אמרינן כיון שאנו רואים שלא רצה הלוה להאמין למלוה בלא עדים וכו' משמע דאפי' ייחד העדי' בשעת פירעון המקצת צריך לישבע ולא אמרי' וכו' וכ"כ בהדיא בדרישה אה"ע סי' צ"ו אבל הט"ז שם חלק עליו והוכיח דאם ייחד העדי' בשעת פירעו' המקצת אין צריך לישבע אא"כ טען השבע לי דלא פרעתיך יותר כשאר החוב ע"ש ועיין במהרימ"ט סי' קכ"ג דנר' דס"ל דלמאי דקי"ל בכתב שובר מיקרי פוגם ה"נ אפי' הזמין עדים אמרי' דאיתרמו ליה עדים בנקל לכך הזמינם:
ו' אם א"ל אל תפרעני אלא בעדים דקי"ל דאין הלוה נאמ' לומ' שפרעו בלא עדים והמלוה גובה בלא שבועה נראה דאפי' פוגם המלוה מקצת שנפרע בלא עדים אין צריך לישבע דלא גרע מפוגם שטרו בתו"ז דגובה בלא שבועה דלא בטלה חזקה דאין אדם פורע בתו"ז וה"נ בא"ל אל תפרעני אלא בעדים חזקה דלא פרעו ועיין בב"י סי' ע' שכ' דהא דאינו נאמן במגו דיכול לומר קיימתי התנאי ופרעתי בפני פ' ופ' משו' דהוי מגו במקום עדים דאנן סהדי שלא פרעו בלא עדים א"כ חזקה זו אלימתא היא ועדיפא מחזקה דאין אדם פורע בתו"ז דהתם מגו מרע לה דנאמן הלוה לומ' פרעתי בתו"ז במגו אבל חזקה זו בעדים דאפי' במגו אינו נאמן דאנן סהדי שלא פרעו בלא עדים והוי כמגו במקום עדים וא"כ ר' האיי דס"ל דפוגם שטרו אפי' בתו"ז צריך לישבע דבטלה לה חזקה אפשר דמודה בחזקה זו דהוי כעדים מיהו ה"ד כשיש עדים על התנאי אבל אין עדים על התנאי כ' הסמ"ע סי' ע' סק"א דנאמן הלוה במגו דלא היה תנאי וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"ב סי' רנ"ה ע"ש וא"כ כ"ש כשפגמה המלוה שנפרע בלא עדים אבל יש להסתפק קצת דאפשר דדוק' בפוגם שטרו סובר הרמב"ם דלא בטלה חזקה דאין אדם פורע בתו"ז כיון שהשטר ג"כ מסייע ליה דאם פרעו הכל שטרך בידי מ"ב אבל במלוה ע"פ אפי' בתו"ז או א"ל אל תפרעני אלא בעדים כיון שהודה המלוה שנפרע קצת א"ל לכ"ע בטלה חזקה ונשבע הלוה היסת ונפטר דהא בשטר אם טען הלוה השבע לי צריך המלוה לישבע משו' דאהני ריעותא בפגם שטרו או ע"א מעיד שהוא פרוע לחייבו שבועה א"כ דינו כשטר בעלמא אם טען השבע לי צריך לישבע וה"נ במלוה ע"פ אהני הך ריעותא לבטל החזקה דהוי כמלוה ע"פ דעלמא דנשבע הלוה ונפטר ועיין בב"י שכ' בשם בעה"ת דפוגם חובו ע"פ נשבע היסת ונפטר והב"ח נדחק דמיירי בכת"י דאפי' לדעת הרמ"ה דאינו נאמן לומ' פרעתי לא מיקרי שטר לענין פוגם שטרו וכבר השיגו הט"ז ע"ש ואפשר דאשמעי' דפוגם חובו עפ"י אפי' בתו"ז או בתנאי דא"ל אל תפרעני אלא בעדים נשבע הלוה היסת ונפטר דדוקא בשטר דחזקה דשטרך בידי מ"ב מסייע ליה כמ"ש:
ז' ואפי' דקדק לצרף חשבונו אפי' פחות משו"פ דוקא צרף בחשבונו אבל נפרע פחות משו"פ אין זה פוגם שטרו דפחות משו"פ אינו כלום ריב"ש בס' א"ז לכתובות ע"ש ול' בעל העיטור בדיני חוב דס"ג ואסיקנא וכו' ופוגמת אפי' פחות משו"פ סלקא בתיקו וכו' ולקולא ע"ש ל"ד הוא וקולא לנתבע קאמר שאינו פורע עד שישבע המלוה כמ"ש הרא"ש והר"ן ע"ש ומדברי בעל העיטור שם והרי"ף שכ' ומסקנא בין בעדי' וכו' משמע דבעיא דפוגם בעדים איפשטא אבל הרא"ש כ' דלא איפשטא הילכך לא תפרע אלא בשבועה עיין שם ונר' דאם תפס המלוה ולא רצה לישבע לכ"ע אין מוציאין מידו שכן הדין בכל שבועה דרבנן אם תפס ולא רצה לישבע אין מוציאין ממנו כמבואר בסי' פ"ז ע"ש בהש"ך ס"ק כ"ז.
ח'
ואפי' פחות משו"פ וכו' בעיא היא בפ' הכותב וכ' הרא"ש והר"ן דלא תגבה אלא בשבועה דהוי קולא לנתבע ונר' לכאור' דנ"מ אם תפס המלוה ולא רצה לישבע מוציאין מידו דאע"ג דכ' הרי"ף בפ' הכותב דבשבועה דרבנן כגון פוגם שטרו ועד א' מעיד שהוא פרוע אם קדם ותפס אין מוציאין מידו כבר כ' הר"ן שם בשם הרמב"ן מסתברא דה"ד כשתפסה מעות אבל תפס מטלטלין כיון דגופייהו לא מקנו מוציאין מידו ולא גבי אלא בשבועה והכי קי"ל כמ"ש הסמ"ע והש"ך בסי' פ"ז ס"ק כ"ד ע"ש וכן מבואר בא"ה סי' צו' ע"ש וא"כ הפוגם שטרו ותפס מטלטלין ולא, רצה לישבע מוציאין מידו אבל אם דקדק לצרף חשבונו אפי' פחות משו"פ כיון דבעיא היא אם תפס אפי' מטלטלי' ולא רצה לישבע אין מוציאין מידו וה' נתיבות משפט דרצ"ח ע"א הק' על הר"ן שכתב דהרי"ף סמך על סתם המשנה דהא נ"מ מסתם המשנה לא תפרע אלא בשבועה נר' דאפי' תפסה מוציאין ממנה אבל כיון דבעיא היא אם תפסה אין מוציאין וכ' דאדרבה נר' דעת הרי"ף כיון דבעיא ולא אפשיטא תפרע שלא בשבועה כיון שיש שטר בידה והוי כמוחזק' בנכסים והבעל נקרא מוציא ממנה כמ"ש המפרשי' דאע"ג דמגו להוציא לא אמרי' כשיש שער בידו הוי מגו להחזיק וא"כ הוי קולא לנתבע לגבי דידה ותפרע שלא בשבועה אבל בעיא דפוגמת בעדים ס"ל דאיפשטא דחייבת לישבע ע"ש וא"נ כן דהא קי"ל כב"ה דשטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי וכבר כ' הכנה"ג בסי' פ"ב אות נ"ז דס"ל להתוס' דפ' ח"ה דלא אמרו ב"ה שטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי אלא דוק' בשרוצה להוציא בשטר זה בטענה לבד בלא מגו דומיא דסוטות וכו' אבל כשבא להוציא בשטר מכח מגו כמו גבי דסטראי נינהו דנאמן במגו דלהד"מ הרי הוא כגבוי עש"ב וא"כ ה"נ בספק שבועה אמרי' דשטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי ומספק אין להוציא ממון בטענה לבד בלא מגו ודוקא לענין מגו מוקמי' שטר אחזקתיה דהא קי"ל כרבה בקרקע דנאמן במגו להחזיק הקרקע ביד המוחזק בו וחשיב מגו לאוקומי ממונא
ט' ואפי' וכו' משמע אפילו פגם שטרו בעדי' ובפחו' משוה פרוטה נמי צריך לישבע כמ"ש הר' כנה"ג בתשו' ק"ב סימן קי"ג ע"ש:
יו"ד ואם יש בו נאמנות וכו' בעה"ת שער כ"א כ' איכא מ"ד בסתם נאמנות יד בעל השט' התחתונה ובכולו דלא מרע לשטרא הימניה במקצתו דפוג' שטרו לא המניה ואיכא מ"ד דכ"ש הוא כיון שהאמינו בכולו וכ"ש במקצתו ואנן סביר"ל הכי ע"ש והריטב"א בחידושיו לשבועות דף מ"א כתב וז"ל דאילו יש בו נאמנות ודאי לא משתבע כלל ואפילו בפוגם דמה שמודה לו משיב אביד' דפטור משבועה מדין מגו דאי בעי אמר לא גביתי כלל עכ"ל וכ"כ בחי' בפרק הכותב עיי"ש ונראה דהוא אזיל לטעמיה שכ' בחי' בפרק הכותב שם דפוגם שטרו אינו נאמן במגו דכופר משום דטפי חשוב מעיז כשכופר בכל מהיכא דכופר במקצת ע"ש ואם כן כשיש לו נאמנו' נאמן במגו שהיה כופר הכל דמעיז ומעיז הוא שהנאמנות מסייעו ואם כן למ"ד דמגו לפטורי משבו' לא אמרינן הכא פטו' משבוע' משום דמשיב אבידה הוא ואם כן אם יש עדים על מקצת שפרעו או שכתב לו שובר והלוה טוען שפרי לו השאר צריך המלוה לישבע דה"נ הוי פוגם שטרו וליכ' מגו אבל לדעת בעה"ת אפילו יש עדים על מקצת שפרעו אין צריך לישבע על השאר דכ"ש שהאמינו על מקצתו י"א דין ב' יפרע שלא בשבועה וכו' המ"מ גמגם בזה דהא בטלה החזקה דאין אדם פורע בתוך זמן במה שפרע מקצרו וכולי וכתב הרב משנה למלך אם לדעתו לחייב שבו' למלוה ניחא ואם לפוטרו כמלוה ע"פ ללוה בשבועתו ק"ל פוגם שטרו אמאי נשבע ונוטל דהא בטלה חזקה דשטרך בידי מאי בעי במאי שפרע מקצת ולא כתב ע"ש ונראה דסבירא ליה דאי לחייב שבועה למלוה ניחא דלא בטלה חזקה אלא לחייבו שבועה אבל במלוה ע"פ לפטור הלוה בשבועתו לא בטלה דלעולם נשבע המלוה ונוטל וכה"ג אשכחן דלא טעני' ליורשים טענה דלא שכיח' לדחות הפירעון וטעני' להו לענין שבו' דבקל רמי' שבו' כמ"ש בסימן פ"ב דין ח' עיי"ש ולכך פוגם שטרו נשבע ונוטל דלא בטלה החזקה לפטור לגמרי אבל אי אמרינן דבטלה החזקה אפילו לפטור פוגם שטרו אמאי נשבע ונוטל דהא בטלה החזקה דשטרך בידי מאי בעי והוה ליה למימ' דנשבע הלוה ונפטר:
י"ב אבל אם הוא בתוך זמן וכו' יפרע שלא בשבו' המ"מ גמגם בזה דהא בטלה לה חזקה דאין אדם פורע בתוך זמן שהרי פרע מקצתו ועיין לה' מח"א בה' גביית חוב סימן ז' שכתב דסבירא ליה דמאי דפרע פרע ומאי דלא פרע לא פרע וכה"ג כ' התו' בפ' ח"ה עיי"ש וכן כתבו בשו"ת בשמים ראש סימן ן' דאין מחזיקין מזה לזה ועוד כתב הרב וז"ל ועוד א"ל דאית ליה מגו למלוה ובפוגם שטרו אחר זמנו אין לו מגו דיכול למי' אישתב' לי ואף שהרמב"ם תפס סברת רבו רב יוסף ז"ל דמגו אינו פוטר משבו' מכל מקום א"ל דלא חייבת המשנה אלא במקום דאי בעי לוה אמר אישתבע לי אלא דאנן לא פתחינן ליה אבל היכא דאיכא פגם פתח פיך לאלם ומשבעי' ליה אנן אבל תוך זמן לא וכו' עיין שם ונראה דסבירא ליה דפוגם שטרו אחר זמנו אין לו מנו כיון דאם טען לא היו דברים מעולם נמי היה יכול להשביעו דאפילו למ"ד דאמרינן מגו לפטור משבו' ה"ד אם בטענת כו היה פטור משבו' אבל אם בטענת המגו חייב שבו' אף על פי שטענת המגו היא יותר טובה לא אמרי' מגו לפטור משבוע' כדאמר בפרק קמא דמציעא גבי סלעים דינרים מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש וכו' דאי סלק' דעתך שתים חייב בשלש היכי פטר לר"ע האי איערומי מערים סבר אי אמינא שתים בעי' אישתבועי אימא ג' דהוי כמשיב אבידה ואיפטר אלא ש"מ שתים נמי פטור ע"ש וכן כתבו התוספ' בגיטין דף נ"א עיי"ש וכן בפרק המוכר את הבית אמרינן המפקיד אצל חבירו וא"ל החזרתי נאמן במגו דנאנסו וכולי א"ל ס"ס כי אמר נאנסו לאו שבו' בעי הכא נמי מאי נאמן נאמן בשבו' עיין שם וא"א אימא אף על גב דבנאנסו צריך לישבע בטען החזרתי כיון דאיכ' מגו אין צריך לישבע א"ו דמגו לאפטורי משבו' לא אמרינן וה"נ פוגם שטרו לא חשיב משיב אבידה במגו דלא נפרעתי כלל שהיא טענה טובה דהשטר מסייע מהאי טעמא דאיערומי הוא דסבר דאי אמר לא נפרעתי כלל היה הלה טוען השב' לי ובעי לישב' אימור נפרעתי מקצ' דהוי כמשיב אבידה ואיפטר לכך צריך לישב' ואפש' שזה דעת המרדכי בפרק הכותב וז"ל סבר רמב"ח למי' שבו' דאורייתא תימא לרב' ניהמניה במגו דאי בעיא אמרה לא נפרעתי כלל וי"ל דאין זה מגו דעזות הוא דהא קמסייע ליה שטר כתובה ע"כ ונראה דטעות סופר נפל וצ"ל ול"ל דאין זה מגו דעזות הוא דהא קמסייע לה שטר כתובה ור"ל דלרבא דמסיק דשבו' דרבנן היא לא קשה מדי דליכ' מגו דהא בטענת המגו נמי היה יכול להשביעו ואם כן אף על פי שטענת המגו יותר טובה לא אמרינן מגו מהאי מערים סבר אי טעמא דמערים הוא אבל לרמב"ח דסבר דהוי שבועה דאורייתא קשה ליהמנה במגו דלא נפרעתי כלל שאינה צריכה לישבע מדאורייתא ול"ל דאין זה מגו דעזות הוא כדאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענ' ישב' חזקה דאין אדם מעיז וכו' דהכא כיון דשט' כתוב' מסייע לה ליכא העזה ואם כן הוי כמשיב אבידה דפטו' משבו' ועיין בספר נתיבות משפט דף רצ"ה מיהו הרשב"א במיוחסות סימן ק' ובשו"ת ח"ב סימן רנ"ד כתב דגם לרמב"ח לא טעי בהא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין אלא דשבוע' כעין דאורייתא קאמר שהחמירו בה כעין דאורייתא וכן כתב הרשב"א והריטב"א בחי' בפרק הכותב עיין שם ואם כן א"ל אף על גב דאם טען לא נפרעתי כלל שהיה יכול להשביעו אין השבו' חמורה כעין דאוריית מ"מ כיון דס"ס יכול להשביעו היכא דאיכא פגם החמירו רבנן להשביעו כעין דאורייתא ממש אבל הריטב"א בחי' תי' דלאו מגו הוא דטפי חשיב מעיז כשכופר בכל מכופר במקצת כיון דמיפרע לא דייק ע"ש ונראה דודאי יש העז' יות' בכופ' הכל מכופר במקצת כרו שהוכיחו התוס' בפרק קמא דמציעא בד"ה בכולי וכו' מיהו לפי' התוס' שם והאי בכולי וכו' כלומר מאחר דאין מעיז א"כ אמת שאינו חייב לו יותר ולמה ישב' וכו' ומשני דאין זה הע' דאישתמוטי קמשתמיט א"כ הכא דלא שייך האי טעמא אי חשיב העזה אם כן אמת שהוא חייב לו מקצת ולמה ישב' אלא דמשום דמיפרע לא דייק ואפשר דר' ברוך סבירא ליה דלרבא לק"מ דטעמא דפוגם שטרו דצריך לישב' משום דפרע דייק דמיפרע לא דייק וכדכ' התוס' שם דלא שייך מגו והואיל טעמא דמשום דלא דייק דהוא סבור שדקדק ולא דקדק כמ"ש באשה שהלכה וכו' ע"ש אבל לרמב"ם דסבר למי' דשבו' דאורייתא כמודה במקצת למה לא נאמן במגו דלא נפרע כלל ותי' דאין זה מגו דעזות הוא דלא רצה להעיז פניו לכפור בכל כדאמר רבה במודה מקצת חזקה דאין אדם מעיז וכו' והאי בכוליה וכו' ופי' התו' כלומר מאחר דאין מעיז אם כן אמת שאינו חייב לו יותר ולמה ישבע וכו' ואם כן הכא נמי לא אמרינן מגו דאי בעי אמר לא פרע כלל דעזות הוא וכ"ת כיון שאינו מעיז א"כ אמת הוא שחייב לו לזה אמר דהא מסייע לה שטר כתובה ר"ל דעכשיו שטוען שחייב לו מקצת לא הוי העזה כיון דשטר מסייעו שלא פרע הכל אבל אם טען לא היו דברים מעולם הוי העזה:
י"ג אבל אם הוא בתו"ז וכולי יפרע שלא בשבועה כ' בשו"ת בשמים ראש סי ן' דאין מחזיקין מזה לזה ועוד א"ל אית ליה למלוה מגו ובפוגם שטרו אחר זמנו אין לו מנו דיכול למי' אישתבע לי ואף שהרמב"ם תפס סברת רבו רב יוסף ז"ל דמגו אינו פוטר משבו' א"ל דלא חייב' המשנה שבועה אלא במקום דאי בעי לוה אמר אשתבע לי אלא דאנן לא פתחי' ליה אבל היכא דאיכא פגם פתח פיך לאלם הוא ומשבעי' אנן אבל בתו"ז לא וכו' עיין שם ונראה דס"ל דפוגם שטרו אחר זמנו אין לו מגו כיון שאם טען להד"מ היה יכול הלוה להשביעו אבל בתו"ז דאם היה טוען להר"מ לא היה יכול להשביעו אמרי' מגו ולפ"ז רב פפא למד שבו' זו מפוגם שטרו דמתני' דא"א דאם טען הלוה פרעתי אינו יכול להשבי' אמאי פוגם שטרו צריך לישב' ליהמני במגו דלא נפרע' כלל ובעה"ת שער כ"א ח"ד סי' ב' כ' דשבועה דר"פ בימי חכמי המשנה כמו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבו' הוא דאפק' ע"ש אבל התו' בשבועו' דמ"א בד"ה וכי מה וכו' כ' דאפילו לא היה יכול אביהם לטעון טועני' ליתומים דעבוד רבנן תקנה ליתמי במקום שאין האב יכול להשביעו ע"ש וא"כ לא שמעי' דרב פפא האב ליפרע מנכסי יתומים אלא שמעי' לה מפוגם דלא"ה פוגם שטרו אמאי צריך לישבע ניהמניה במגו דלא נפרע כלל והיינו דלר"ח פריך מה בין זה לפוגם שטרו וכו' ולא מעד א' מעיד שהוא פרוע משום דר"פ גופיה (עד כאן מצאתי):
י"ד אבל אם הוא תו"ז וכולי יפרע שלא בשבועה המ"מ בפי"ד מה' מלוה גמגם בזה דהא בטלה חזקה דאין אדם פורע בתו"ז שהרי פרע מקצת וכה"ג כ' הנ"י בפ' ב"ש גבי יבמה שאמרה לא נבעלתי לאחר ל' יום דאינה נאמנת מכח חזקה לא מוקים איניש נפשיה יותר מל' יום דאם הודה שלא בעל וחזר וטען בעלתי אחר זמן אינו נאמן כיון דהורע חזקתו והביאו מרן הב"י חא"ה סי' קס"ז ע"ש וה' כנה"ג כ' ונר' דלא מפני שראינו שפרע מקצת בתו"ז נאמר שפרע הכל ואדרב' נימא איפכא שהוא הקדים לו זה המקצת שנזדמן כדי שלא יכופנו על השאר בזמנו מ"כ בשו"ת כ"י וכדומה שהוא ממורי הרב ע"ש ועיין לה' מח"א בה' גביית חוב סימן זה שכ' דס"ל דמאי דפרע פרע ומאי דלא פרע לא פרע וכה"ג כ' התו' בפ' ח"ה ע"ש וכ"כ בשו"ת בשמים ראש סימן ן' דאין מחזיקי' מזה לזה ועוד כתב ה' וז"ל ועוד א"ל דאית ליה למלוה מגו ובפוגם שטרו אחר זמנו אין לו מגו דיכול למי' אשתבע לי ואף שהרמב"ם תפס סברת רבו רב יוסף ז"ל דמגו אינו פוטר משבו' מ"מ א"ל דלא חייבה המשנה שבו' אלא במקום דאי בעי לוה אמר אשתבע לי אלא דאנן לא פתחי' ליה אבל היכא דאיכא פגם פתח פיך לאלם ומשבעי' ליה אבל בתו"ז לא וכולי ע"ש ונר' דנ"מ אם יש עדים במקצת שפרעו בתו"ז או שכתב לו שובר והלוה טוען שפרע השאר בתוך הזמן דלה"ט צריך המלוה לישבע כיין דליכא מגו ופוגם אפי' בעדים צריך לישבע אבל מה"ט דאין מחזיקין מזה לזה אפי' ליכא מגו אין צריך לישבע דחזקה דאין אדם פורע בתו"ז ומה שפרע פרע ומה שלא פרע לא פרע וכבר כתב בשו"ת בשמים ראש שם דטעם זה עיקר ע"ש וכ"נ דגם בשבו' המשנה לא אמרי' מגו לפטור שכ' הטור בסי' צ"ג וכל אלו אפילו אין עדים שהיה שותפו או אריסו אלא שהיה מודה מעצמו שהיה שותפו או אריסו אלא שאמר לא גזלתי כלום אפ"ה נשבע בנק"ח שאין אומרים מגו לפטור משבו' וכ"כ הר' יוסף עיין שם הרי דאפילו מגו דלהד"ם איכא שבועת המשנה מיהו אפש' דה"ד בשבו' השותפין והנך דתנן בפ' כל הנשבעין דמן הדין לא היו נוטלין אפילו בשבו' אלא שחכמים הקילו עליהם ליטול בשבו' אבל פוגם שטרו דתנן בפ' הכותב דלא תפרע אלא בשבועה כיון דמדין תורה נוטלין בלא שבועה אלא שחכמים החמירו עליהם שלא יטלו רק בשבוע' כמ"ש התו' בפרק האשה שנפלו ובפרק הכותב והר"ן בר"פ כל הנשבעין עיין שם א"ל דדוקא בלאחר זמנו דבלא"ה אם אמר הלוה השבע לי צריך לישבע החמירו בפוגם שטרו שלא יטול אלא בשבו' דפתח פיך לאלם אבל בתו"ז דאיכא מגו דלהד"ם דהיה נאמן בלא שבועה אוקמוה אדין תורה אך ק' ממ"ש הרמב"ם בפ"ג מה' מלוה המלוה את חבירו על המשכון וכו' הרי זה נשבע בנק"ח כדרך כל הנשבעין ונוטלין ומפני מה אינו נשבע היסת לפי שאינו נשבע על עצמו של משכון אלא על הממון וכולי ופי' המ"מ כיון שאם היו שם עדים שהיה המשכון בידו היה צריך המלוה לשבועת התורה דליכא מגו דלקוח ג"כ כשאין שם עדים שבידו המשכון אע"פ שהיה נאמן בלקוח בהיסת לא אמרי' מגו לפטור משב' כמ"ש מהר"י בן מיגש וכן כתב הראב"ד בס' תמים דעים סי' קצ"ה עיין שם הרי אפילו איכא מגו צריך לישבע כדין כל הנשבעין ונוטלי' ולא אמרי' מגו לפטור משבוע' ומלוה על המשכון נראה דמדין תורה נוטל בלא שבועה דהר"ן בפרק כל הנשבעי' הביא ראיה למלוה על המשכון מדתנן המכיר כליו וכולי וכן כתב הרמב"ם פ"ח מהלכות טוען דין י"ח ע"ש ובר"פ בל הנשבעין כ' הר"ן דמכי' כליו וספריו ביד אחר מדינא נוטל בלא שבועה ולכך לא חשיב לה בכל הנשבעין ונוטלין וה"נ המלוה טל המשכון מדינא נוטל בלא שבועה ואפי"ה החמירו עליו שלא יטול אלא בשבועה אפי' איכא מגו דלא אמרי' מגו לפטור משבועת המשנה מיהו הרמב"ם פי"ב מה' אישות דין כ"א כתב הרי שעמדה בדין ופסקו לה מזונות ומכרו ונתנו לה או שמכרה היא לעצמה ובא הבעל ואמר הנחתי לה מזונו' הרי זו נשבעת בנק"ח שלא הניח לה וכו' מכרה מטלטלין ואמרה למזונות מכרתי והוא טוען ואומר מזונותיך הנחתי נשבעת שבועת היסת שלא הניח וכו' וכ' המ"מ דס"ל שלא מכרה קרקע אלא מטלטלין שהיתה יכולה לכפור בהן ולומר אין לך בידי כלום ולא היתה נשבעת אלא היסת אף כאן אינה נשבעת אלא היסת עכ"ל משמע דאף אם יש עדים על המטלטלין דליכא מגו צריכה לישב' בנק"ח כלו בקרקע השתא נמי דאיכא מגו אמאי נאמנ' הא לא אמרינן מגו לפטור משבועה אלא ודאי דשבועת המשנה לא תיקנו אלא במקום דליכא מגו וה' נתיבות משפט דקננ"א תי' דה"ד במגו דלקוח או שאר טענות אבל מגו דלהד"ם אלים טפי משאר מגו ואמרי' ליה אפי' לפטור משבועה ע"ש וא"כ ה'"נ בפוגם שטרו בתוך זמנו דאיכא מגו דאי בעי שתיק ולא היה צריך אלא להראות שטרו מגו כזה אמרי' אפי' לפטור משבו' וכ"כ מהר"ם הלוי בתשו' מהרימ"ט ח"א סו' ס"א ואף שמהרימ"ט חלק עליו ובסי' פ"ב הוכחתי כן מדברי הפוסקים דלא אמרי' מגו להוציא כלל אפי' מגו דאי בעי שתיק עש"ב מ"מ מגו לאפטורי משבו' אפשר דאמרי' מגו דאלים אך ק' שהרי כ' הרמב"ם פ"ד מה' גזילה הטוען את חבירו שנכנס בביתו וגזלו כלים והוא אומר דרך משכון לקחתי בחובי שיש לי אצלך ובע"ה אומר אין לך בידי כלום אף ע"פ שהודה שמשכנו שלא ברשות הואי' ואין שם עדים שמיעדים שגזל הר"ז נשבע וגובה חובו מן המשכון שהפה שאסר הוא הפה שהתיר והואיל הוא נשבע ונוטל הר"ז נשבע בנק"ח וכו' ע"ש הרי דאפי' מגו דלהד"ם והפה שאסר וכו' לא אמרי' לפטור משבועה וכבר הסכים ה' דאפי' פרעו כמה פעמים בפני עדים בתו"ז אינו נאמן עכשיו ע"ש ועוד דבפ' הכותב אמרי' אמר רבא טעמא דפוגם שטרו צריך לישבע משום דפרע דייק דמיפרע לא דייק וכ' התוס' דלא שייך מגו הואיל וטעמא משום דלא דייק דהוא סבור שדקדק ולא דקדק כמ"ש באשה שהלכה וכו' א"כ לאחר זמנו איכא מגו אלא משום דלא דייק לא שייך מגו וא"כ ה"נ בתו"ז לא שייך מגו אך התוספות שם כ' מיהו ק' לר"י דבר"פ כל הנשבעין גבי שכיר בזמנו נשבע ונוטל אמרי' ל"ש אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך ואמאי נאמן במגו והא טעמא דשכיר נשבע משום דבע"ה טרוד בפועליו וסבור שפרעו וכו' וכבר תי' התוס' בר"פ כל הנשבעין בד"ה מתוך וכו' דהכא דאין טוען שמא אלא ברי ואומר ודאי שלא שכח אין לנו להחזיקו במשקר כיון דאית ליה מגו וכו' ע"ש וא"כ ה"נ בפוגם שטרו שטוען ברי שלא נפרע הכל ואומר ודאי שלא שכח ואית ליה מגו אין להחזיקו במשקר והריטב"א בחי' תי' דלאו מגו הוא דטפי חשיב מעיז כשכופר הכל מכופר במקצת כיון דמיפרע לא דייק ע"ש וגבי שכיר בעדים דאמרי' מתוך שיכול לומר לא שכרתיך נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך אע"ג דאיכא העזה משום דתקנת שכיר ובמגו כל דהו אוקמוה אדין תורה כמ"ש הרא"ש והריטב"א בחי' שם אבל בפוגם שטרו לענין שצריך שבועה במגו כל דהו לא פטרו משבו' ולדברי ה' בשמים ראש ניחא דה"נ בפוגם שטרו כיון שטוען ברי שייך מגו אלא דלאחר זמנו כיון שיכול להשביעו בטענ' השבע לי דלא פרעתיך ועוד נראה דנ"מ דאם תבעו לאחר זמנו וטען שפרע בתו"ז והמלוה מודה שפרעו מקצת דלה"ט צריך המלוה לישבע אעפ"י שיש למלוה מגו שהיה אומר שלא פרעו כלל דהא ללוה נמי איכא מגו שהיה יכול לומר שפרעו אחר הזמן ועוד דלא אמרי' מגו מממון לממון כמ"ש המרדכי והנ"י בריש מציעא בשם ר"ת וכ' הר"ש בס' כריתות ושאר אחרונים והביאם הכנה"ג בכללי מגו אות קצ"ז ע"ש וה"נ אינו נאמן על החצי מגו שהיה תוב' הכל והא דאמרי' במודה במקצת הטענה ישב' וכו' כ' הר"ש דפעמים מצינו דאמרי' מגו מממון לממון כדאמ' מ"מ אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע פי' ונהמני' במגו דכופר הכל דהוי מממון לממון והטעם מפני שאינו תובע ממון רק להציל אותו ולפרוע כל תביעות חבירו ע"ש וא"כ הכא אכתי תובע הוי מגו מממון לממון מיהו אפשר דבעל השטר מיקרי מוחזק ואמרי' מגו מממון לממון להחזיק השטר דהא מגו להוציא לא אמרי' ואפ"ה בשטר אמרי' כמ"ש הרשב"א במיוחסות סי' ק' גבי שטר שנמצא בו גרר וכו' וז"ל לפי שהשטר מוחזק ביד המלוה וכאילו הממון הכתוב בו מוחזק בידו כדמשמ' בההיא דשבו' הדייני' דסטראי נינהו ואע"ג דקי"ל דמגו לאפוקי לא אמרינן וטעמא דמילתא משום דשטר מוחזק הוא וכאילו הממון הכתוב בו מוחזק ביד המלוה ואוקומי ממונא הוא ונ"ל דזו היא סברת רמב"ח דפ' הכותב גבי הפוגמת כתובת' דקאמר שבו' דאורייתא דקא טעין מאתים וקא מודה ליה במאה וק"ל היכי אפשר דטעי רמב"ח דהא מתני' היא כל הנשבעין שבתורה נשבעי' ולא משלמי' וכדאקשי' לרבא ועוד דלישנא דקאמר דקא טעין במאתים וקא מודה ליה במנה ק' דאדרבה איהי דקטענה ותבעה מאתים ואיהו מודה לה במנה אלא טעמא דרמב"ח משום דמוחזקת הוא ובעל דאתי לאורועי שטרא חשבינן ליה כמוציא ותוב' ואיהי כמודה מקצת ממה שהוחזק וכאילו טען הוא ששטר וכו' עש"ב וכ"כ בתשו' ח"ב סי' רנ"ד הרי בהדיא דפוגם שטרו המלוה מיקרי מוחזק והוי כמודה במקצת ולכך נשב' כעין דאורייתא ואם כן שפיר אמרינן מגו מממון לממון כמו מודה במקצת:
ט"ו אלא א"כ טען הלוה ישבע לי כ' הסמ"ע דס"ל כיון דפוגם שטרו או דאיכא עד א' מהני אפילו בתו"ז לענין דאם אי"ל השבע לי צריך לישבע וכה"ג סובר הראב"ד בהשגות פי"ד מה' מלוה בנאבד השטר והוא בתו"ז דנשבע ונוטל ובעה"ת שער כ"ב תמה עליו דאם נדון כקובע זמן לחבירו וא"ל פרעתיך בתו"ז בלא שטר יטול בלא שבו' ואם אין הזמן מועיל א"כ בשבוע' לא יטול ותי' הר' גד"ת בתוך הזמן אהני דגובה וריעותא דנאבד השטר אהני לחייבו שבו' עיין שם וה"נ א"ל כיון דפוגם שטרו או דאיכא ע"א אהני הך ריעותא לחייבו שבועה והרמב"ם דסובר שם דנשבע הלוה היסת ונפטר היינו משום דאיתרע השטר בנפילה וכ"ש באבד דרגלים לדבר שפרעו אפילו בתו"ז אבל פוגם שטרו או ע"א לאו ריעותא גמורה לבטל כח השטר שבידו אלא דחשיב ריעות' קצת לחייבו שבו' אם טען השבע לי ומה שדחה הש"ך דכיון דקי"ל בתו"ז גובה אפילו מיתומי' א"כ כ"ש כאן ועוד דא"כ אמאי גובה מיתומי' נטעון להם דילמא אביהם היה טוען השבע לי דכל מה שאביהם יכול לטעון טועני' ליתומי' עיין שם ולא דק דאם לא פגם שטרו ואין ע"א מעיד שהוא פרוע כיון דחזקה שלא פרע גובה ממנו ומיורשיו בלא שבועה אבל אם פגם שטרו או שיש עד שהוא פרע אפילו בתו"ז איתרע חזקה לענין שאם א"ל השבע לי צריך לישבע וה"נ טוענים ליורשיו לענין שצריך המלוה לישבע דכל הנפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה מה"ט דטועני' להם מה שאביהם יכול לטעון השבע לי וכולי כמ"ש רש"י בפרק הכותב עיין שם וה"ד לגבי שבועה אבל לגבי ממון כיון שאביהם לא היה יכול לפטור עצמו גם יורשיו חייבים ועוד דאפשר דלא שכיח' שפרע בתו"ז ובסי' ק"ח סתם דאין טועני' להם נאנסו דלא שכיחא וגם למ"ד דטועני' להם נאנסו אפשר דס"ל דנאנסו שכיח כמ"ש הש"ך בסי' פ"ב בדיני מגו אות כ"ב עיין שם אבל מילתא דלא שכיחא סובר מרן דאין טוענים ליורשי' כמו שפסק בסי' ס"ה ס"ד דאם טענו היורשים על שטר שמוצאין ברשות אביהם שאביהם הלוה עליו מעות למלוה וכו' טענתו טענה אבל אנן לא טעני' להו משום דלא שכיחא ע"ש:
ט"ז אא"כ טען הלוה ישבע לי כתב הסמ"ע דס"ל כיון דפגם שטרו או שיש ע"א מהני אפי' בתו"ז לענין דאם א"ל השבע לי צריך לישבע ונר' דאם מת הלוה אין המלוה גובה מיורשיו אלא בשבו' דהנפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבו' משום דטועני' להם מה שהיה טוען אביהם השבע לי כמ"ש בפרק הכותב ובפ"ק דגיטין עיין שם וכן כתב הב"י והסמ"ע בסי' ק"ח עיין שם וה"נ בתו"ז אם פגם שטרו או דאיכא ע"א כיון שהלוה יכול לטעון השבע לי טועני' ליורשיו כן ולא יגבה המלוה מהם אלא בשבועה אבל יש להסתפק אם גובה מיתומים קטנים כמו דאינו גובה מהם בשטר דדוקא בתו"ז גובה אפילו מיתומים קטנים דחזקה אין אדם פורע בתו"ז אלימתא כמ"ש התוס' בפ"ק דב"ב דחזקה עדיפא משטר דבחזקה גובה בלא שבו' ובשטר צריך לישבע ע"ש אבל כשפגם שטרו או שיש עד א' שהוא פרוע דדינו כשטר שצריך לישבע דאינו גובה מיתומים קטנים וראיתי בבעל העיטור בדיני חוב דס"ד ע"ב שכ' וז"ל למ"ד אין נזקקי' לנכסי יתומים משום פריעת ב"ח מצוה בגדולים עסיקי' ולמ"ד משום צררי ומשום שובר אפילו בקטני' דבגו זמיניה ליכא למיחש וכולי ומסתבר' דינא בגו זימניה כמאן דנקט שטרא דמי ואי א"ל אשתבע לי משתבע ליה וכו' עכ"ל הרי דגם בתו"ז דינו כשטר דאם א"ל השבע לי צריך לישבע ואפ"ה גובה מיתומים קטנים דלא הוי כשטר ממש וה"נ א"ל לדידן בפוגם שטרו אע"פ שצריך לישבע גובה מיתומים קטנים
י"ז אא"כ טען הלוה השבע לי כ"ה בס"ה גבי עד אחד וכ' הסמ"ע וצ"ל דס"ל כיון דפוגם שטרו או יש ע"א מהני ליה אפי' בתו"ז לענין דאם א"ל השבע לי שצריך לישבע ע"ש ומ"ש הש"ך דאם כשטוען הלוה השבע לי צריך לישבע אמאי גובה מיתומים נטעון להם דילמא היה אביהם טוען השבע לי דכל מה שהיה אביהם יכול לטעון טועני' ליתומי' ע"ש לק"מ שהרי רב האיי ס"ל דאם פגם שטרו או שיש ע"א שהוא פרוע צריך שבועה ואפשר דס"ל כמ"ש הטור כה"ג אפי' בתו"ז לא יפרע מיתומי' אלא בשבועה ועוד שהרי בעל העיטו' בדיני חוב דס"ד ע"ב כ' וז"ל ומסתברא דינא בגו זימניה כמאן דנקיט שטר' בידי' דמי ואי א"ל אשתב' ליה משתב' ליה ואיכא מ"ד שבועת היסת וכו' משמע דלסברא קמא נשבע בנק"ח אם א"ל השבע אי כמו בשטר וא"כ ק' אמאי יפרע מיתומי' בלא שבועה נטעון להם שמא היה אביהם טוען השבע לי דמה"ט אינו גובה בשטר מיתומי' אלא בשבועה כמ"ש רש"י בפ' הכותב ובפ' השולח ע"ש וה"נ בתו"ז כיון שהיה אביהם יכול לטעון השבע לי אמאי גובה מיתומי' בלא שבועה לכ"נ דס"ל משום דחזקה אין אדם פורע בתו"ז א"א דפרע היה מצוה לבניו בשעת מיתה וע"ש בפ"ק דבתרא ובהסמ"ע סי' ע"ח ס"ק י"ב ואע"ג דאביהם היה יכול להשביעו אין טועני' ליורשים כן משו' דמוכחא מילתא דלא פרע מדלא צוה לבניו ואפשר דה"נ בפוגם שטרו אויש עד א' אע"ג דאיתרע חזקה לענין שאם טען הלוה השבע לי דצריך לישבע מ"מ לגבי היורשי' לא אתרע כיון דמוכחא מילתא דלא פרע מדלא צוה כן בשעת מיתה והתוס' בר"פ הכותב בד"ה מרענא וכו' כ' וז"ל פי' ר"ח וכולי היינו שצריך בעל השטר לישבע קודם שיגבה וכולי וא"ת למאי הילכתא אר"פ דמרענא ליה אי לשבועה כדפי' אפי' לא מהימן כבי תרי יתחייב שבועה הבא ליפרע כדתנן וכו' וי"ל דר"פ קאמר אפי' יהא קרוב וכו' והרא"ש דחה זה וכת' בשם ר"ח דנ"מ היכא שהיה נאמנות סתם וכו' וכ"כ תר"י בס' א"ז שם ולדעת הרמב"ם א"ל דנ"מ אם היה השטר בתו"ז דאפי' יש ע"א שהוא פרוע אין צריך שבועה ואם קי"ל בגויה לא יפרע אלא בשבועה וא"ל דהם ס"ל כרב האי דאפי' בתו"ז אם יש ע"א צריך לישבע אבל לד' מרן אפשר דס"ל כהרמב"ם דאין צריך לישבע אלא א"כ טען השבע לי אלא דדוחק לומר דמרענא שטרא דקאמ' לענין דב"ד משביעין אותו בלא טענת הלוה דבע"א דעלמא בתו"ז אין ב"ד משביעין אותו אלא א"כ טען השבע לי: י"ח דין ג' כתוב בו פירעון ביני שיטי וכו' אבל הרמ"ה בפ' ג"פ סי' י"ד כ' וז"ל ואי ק"ל בין לר"י בין לר' יוסי אמאי יחליף ואמאי יכתוב שובר ליכתביה ביני שיטי וכו' לא תק"ל לר"י ה"ט דיחליף כי היכי דלא ליפגום שטריה ולר' יוסי ה"ט דיכתוב שובר כדי שיכוף לפורעו ע"כ מבואר דס"ל דאם כתב פירעון ביני שיטי היי כפוגם שטרו כמו בכותב שובר ונר' דה"נ אם כתב הפירעון ע"ג השטר הוי פוגם שטרו דאל"ה אכתי אמאי יחליף יכתוב הפירעון ע"ג השטר אבל לדעת הרא"ש דפירעון ביני שיטי לא חשיב פוגם שטרו משו' שבקל יכול לעשות וא"א דפרעו הכל היה כותב ה"נ פירעון ע"ג השטר דלא חשיב פוגם שטרו מה"ט וכ"כ הב"ח והביאו הכנה"ג בלא חולק וכ"כ מהריק"ש בהגהותיו וה' משפט צדק ח"ג סי' ל"ה וה' דבר משה ח"ב סי' צ"ה ע"ש אבל המבי"ט ח"ב סי' קמ"ט כ' דנמצא פירעון כתוב ע"ג השטר הוי פוגם והביאו ה' כנה"ג בסי' ק"ח אות צ' ע"ש:
י"ט דין ד' אמנה היתה בינינו וכו' הא לא"ה איתרע שטרא ונ"מ לאומר לחבירו מנה לי בידך והלוה אומר אין לך בידי כלום וזה מוציא עליו שטר ש מאתים ואינו טוען אמנה ביני לבינו אתרע שטרא ולא מגבי ביה כן דעת הרי"ף ותלמידי הרשב"א בפ' הכותב עיין שם.
כ'
אלא א"כ יאמר הלוה השבע לי כ"כ הטור דאם אמר הלוה השבע לי דלא פרעתיך צריך לישבע מדברי הראב"ד בהשגות פי"ד מה' מלוה שכ' ויש דמות ראיה לזה כי הפוגמת כתובת' נשבעת והפוחתת נוטלת בלא שבועה לפי שהשטר מצוי יותר בפירעון ע"כ משמע דאפי' טען השבע לי א"ץ לישבע כמ"ש הרמב"ם ורבותיו על שאר טענות דא"ץ לישבע אבל בעל העיטור בדיני חוב דס"ג כ' וז"ל ופוחתת כתובת' ופוחת את שטרו גובה בלא שבועה ואי אמר אשתבעי לי משתבע ליה כאומר אמנה היה ביני לבינו ונאמן במגו בהיסת ע"כ ונר' דלא שבועת היסת אלא שבועה כעין דאוריית' כדין שטר בעלמא וכ' הפרישה וז"ל ליהוי המלוה כמשיב אבידה דאלו רצה היה תובעו אלף ומשיב אבידה פטור משו' דלא אמרינן משיב אבידה אלא בנתבע אבל לא בתובע ע"ש וליתא דבפ' הכותב אמרי' פוגמת שלא בעדים אימא תיהוי כמשיב אבידה ותשקול בלא שבועה קמ"ל משמע דגם בתובע הוי כמשיב אבידה ונוטל בלא שבועה אלא אשמעי' דצריך לישבע משום דמיפרע לא דייק ע"ש בתוס' ועיין בס' גד"ת דק"ט:
כ"א דין ה' עד א' מעיד שהוא פרוע וכו' נראה פשוט דדוקא עד כשר ולא עד קרוב או פסול וכן מבואר בדברי המ"מ פכ"ד מה' אישות דין י"ז ע"ש וכ"כ ה' החינוך סי' תקכ"ו שאין מחייבו שבועה אלא בעדות עד כשר ע"ש והתוס' בכתובות דפ"ה בד"ה מרענא וכו' פר"ח היינו שצריך בעל השטר לישבע קודם שגבה וכו' וא"ת למאי הילכתא אפי' לא מהימן כבי תרי יתחייב שבועה הבא ליפרע וכו' וי"ל דר"פ קאמר אפילו קרוב שאינו בר עדות וכו' וכ"כ הרא"ש והריטב"א ותלמידי ר"י שם מבואר דעד אחד שהוא פרוע דלה יפר' אלא בשבו' ה"ד בעד כשר ולא קרוב וכן בשבועה דאוריית' להכחיש עד אחד ה"ד עד כשר כמ"ש בסימן פ"ז עי"ש אבל ל' הלכות גדולות סוף הלכ' עדות דקט"ו אלא מרענא וכו' מפיק ראובן על שמעון שטרא דחתימי עליה תרי סהדי מעליא ואמר חד סהדא פרוע הוא לא משגחי' ביה ודאי כגון רשב"י דמהימן טובא אמרינן להאי דנקיט אשתבע והד' שקיל בהאי שטרא עכ"ל משמע אפילו עד כשר דמעליא אין צריך לישב' והרא"ש כתב בשם ר"ח דנ"מ אם היה בשטר נאמנות סתם דמועיל נאמנות סתם שעה אחת אינו יכול להשבי' ובכה"ג קאמר וכו' וכן הסכימו תלמידי ר"י שם ולדברי הרמב"ם דבתוך זמן אין עד אחד מחייבו שבועה אפשר דמייתי בתוך זמן דעד אחד במלוה אינו מחייבו שבו' אבל הנאמן חשיב כשני עדים לענין שצריך לישבע אפילו בתוך זמן ושאר פוסקים שלא תי' כן אפשר דס"ל כדעת רבי' האיי דאפילו בתוך זמן עד אחד מחייבו שבו' אבל אינו מוכרח דכיון שבא לתבוע בשטר נראה דהוי לאחר זמנו אבל נאמנות סתם שכיח והמ"מ פי"ב מהל' מלוה כ' שלא היו רגילים בשטרי אומנות בב' עדי' אבל נאמנות סתם ודאי שכיח:
כ"ב כתב הר"ן בפרק האשה שנתארמלה בד"ה והא דתנאי וכו' וז"ל והרמב"ן הכריע כדברי האחרונים מדאמרינן עד אומר תנאי וכו' לא יהא תנאי אלא באומר פרוע הוא דהא מלתא אחריתי בודאי א"א למי' בעד אחד שהוא נאמן לומר בשטר מקויים פרוע הוא ולא מיבעיא בהכחשה דע"א בהכחשה לאו כלום הוא אלא אפילו דליכא דמכחיש ליה לא מהימן דא"כ מצינו עד א' קם בממו' והתורה אמרה אינו קם אלא לשבו' וכו' עכ"ל דעד א' אינו נאמן לומר בשטר מקויים שהוא פרוע ליפט' הלוה אלא דהמלוה נשבע ונוטל כדתנן בפ' הכו' ואמרינן בגמרא סבר רמב"ח למי' דשבו' דאורייתא היא וא"ל רבא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין וזו נשב' ונוטל' ועוד דאין נשבעים על כפירת שעבוד קרקעות אלא מדרבנן כדי להפיס דעתו של בעל הבית ע"ש והתימא על הרדב"ז בתשו' ח"א סימן ר' שכ' פוגם שטרו או עד א' מעיד שהוא פרוע נשבעין שבועת היורשים ונוטלים אפי' מיתמי לוה אלא דק"ל דבשלמא פוגם שטרו הוי דרבנן אלא עד א' מעיד שהוא פרוע הוי מחוייב שבועה דאורייתא ואין היורשים יכולים לישב' ואמאי נוטלין אפילו מלוה וכל שכן מיורשי לוה וי"ל שהתורה חייבה שבו' להכחיש העד היכא דאפשר עש"ב דאשתמטיה סוגיא דהכותב דרמב"ח סבר דפוגם שטרו ועד אחד מעיד שהוא פרוע חייב שבועה דאורייתא ורבא מסיק בתרוייהו דאינו חייב אלא שבועה דרבנן וכבר כתב הרשב"א במיוחסות סימן ק' ובתשובו' ח"ב סימן רנ"ד דרמב"ח נמי לא טעי בהא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין אלא דשבו' כעין דאורייתא קאמר שהחמירו בה כשבו' דאורייתא וכן כתב הריטב"א בפ' הכותב עש"ב ואם כן אפילו מחל לו השעבו' דליכא שעבוד קרקעות אין צריך לישבע מדאורייתא מהאי טעמ' דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין:
כ"ג אם עד א' שהוא אמנה וכו' אם צריך המלוה צריך המלוה לישבע ומהרימ"ט סימן קכ"ג כתב בפוגם לישבע או לא כמו שאם טען הלוה כן אין שטרו וטען על השאר רבית וז"ל ואין לפקפק דלא אמרו הגאונים אלא היכא דליכא פגימה דאין שם שבועה אלא אם כן טען הלוה בברי וגם לא הוי שבו' חמורה כעין של תורה אבל בפוגם דאף על גב דהוא לא טעין אנן טעני' ליה וגם משתבע שבו' חמורה כעין של תורה לא יפטר בכך דאדרבה הכא לא שייך שבו' בפוגם כלל וכו' ע"ש ולא דק דאפילו לא פגם שטרו אלא שטוען השב' לי צרי' לישבע שבו' חמורה כעין של תורה וכמבואר בסי' פ"ב ע"ש בב"י אלא דא"ל דוקא כשאין שם שבו' אלא אם כן טען השבע לו אבל הכא שצריך לישבע בלא טענה לא פטר בכך ודוקא בפוגם שטרו דלא שייך לטענת אמנה ורבית פטור משבוע' אבל אם ע"א מעיד ששטר אמנה או רבית נראה שצריך לישבע וכ"כ הרמב"ם בפי"ז מהל' אישות דין י"ז מי שראה אשתו שזינתה וכו' ואם הודית לו שזנתה תצא בלא כתובה לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו אם ראה אותה בעצמו וכו' וכ' המ"מ לא נתברר טעמו ובודאי אם יש עד אחד מן הדין שנשבע להכחיש את העד אבל אם אין שם עד כשר אף על פי שהבעל אומר שראה למה תשבע וכו' ופירש הרב מש"ל כוונתו דאם טען ודאי שראה שזינתה אינו בדין שתשבע משום דאין המלוה נשב' אלא על טענת פירעון שהשטר עומד לפירעון אבל על שאר טענות כגון אמנה ורבית אין צריך לישב' ונוטל בלא שבו' ובודאי זינתה אין השט' עומד לכך ולמה תשבע אבל אם עד אחד ג"כ ראה שזינתה צריכה לישב' ע"ש משמע בהדיא דעד אחד מחייבו שבו' אף על טענת אמנה ורבית ונראה משום דאם באו עדים אחרים ששטר אמנה נאמנים דאף על גב דעדים שאמרו אמנה היו דברינו אפילו אין כתב ידם יוציא ממקו' אחר אין נאמנים דהיינו משום דעולה ואין אדם משים עצמו רשע אבל עדים אחרים נאמנים שהרי אפילו עדים עצמם אם אמרו שבשעה שחתמו לא ידעו שהיה אמנה ואחר כך נתברר נאמנים דהוי כעדות אחרת שפרעו או מחלו כמבוא' בסימן מ"ו עיי"ש ואם כן עדים אחרים נאמנים ולא הוו כב' כתי עדים דאפשר שעדי השטר לא ידעו שהיה אמנ' וכן כתב רבי' ירוחם במישרים נתיב ב' ח"ב וז"ל עדים החתומים בשטר ואמרו אמנה היו דברינו אין נאמני' אפי' אין כ' ידם יוציא ממקו' אחר וכו' אבל אמרו שנים אחרי' בפנינו שהיה אמנה נאמנים דאולי לא רצו לומ' כן לעדי השטר כדי שיכתבו לו שטרו וכו' ע"ש הרי אף על גב דעדי השטר אין נאמנים אפי' אין כתב ידם יוצא ממקום אחר משום דעולה ואין אדם משים עצמו רשע מכל מקו' עדים אחרים נאמנים משום דאמרינן עדי השטר לא ידעו שהיה אמנה וכיון שאין העדים מכחישים נאמנים אפילו כשכתב עדי השטר יוצא ממקום אחר וכן כתב ר' ירוחם שם דנאמנים עדים אחרים לומר תנאי היה אפילו כתב עדי השטר יוצא ממקום אחר ונר' כיון דעולה הוא אמרי' דלא רצו לומר כן לעדי השטר כדי שיכתבו לו שטרו אבל גבי תנאי לא שייך האי טעמא דיאמר לעדי השטר אלא דבלאו הכי כיון דגם עדי השטר נאמנים אם און כת"י יוצא ממקום אחר עדים אחרים נאמנים לעולם כיון דליכ' הכחשה וכן מבואר בתשו' הרשב"א הביאה מרן הב"י סי' כ"ט דעדים אחרים נאמנים מהאי טעמא לפי שאין אלו העדים מכחישים עידי השטר אלא ברור בעיקר הוא ועי' בתשו' הרשב"א סימן רכ"ט שכתב דעדים אחרי' שאמרו תנאי היה בו נאמנים דלא מרעי' לשטרא ולא לסהדי שאפ' שתנאי היה ביניהם קודם הקנין שלא בפני עדי השטר והסכימו ביניהם לעשות שטר המכירה סתם דכל כה"ג אלו ואלו כשרים ולא מכחשי אהדדי ולא מחזקי' סהדי בשקרי וכה"ג כ' בתשו' ח"א סי' אלף רמ"ו וז"ל ומ"ש אם אין התנאי בתוך השטר וכו' תשובה אע"פ שכ"י יוצא ממ"א אלו היו כאן עדים אחרים שהעידו שהבעל כתבו על תנאי האשה אסורה לעלמא משום דהו"ל תרי ותרי וכו' ומ"מ מסתברא שאם העדים אחרים מעידים שנתנו לה בתנאי אלו ודאי נאמנים שהרי אין עדים אלו מכחישים וכו' שאלו החתומי' מעידים שנכתב ונחתם בלא תנאי ואלו מעידים שבשעה שנתנו לה בפניהם נתנו לה בתנאי וכו' ע"ש הרי דעדים אחרים נאמנים דאין מכחישים עידי השטר וה"נ עדים אחרים שאמרו אמנה היה ביניהם נאמנים דאין מכחישים עידי השטר דאפשר שהיה ביניהם שלא בפני עידי השטר ועיין בס' א"ז לכתובות בפ' האשה שנתארמלה גבי שנים חתומים על השטר ומתו ובאו שנים אחרים ואמרו ידענו שכת"י הוא זה אבל אנוסים היו וכו' שכ' הרא"ה ה"ה נמי שאין נאמנים לומ' כת"י הוא זה אבל מודעא הוא או אמנה היו דבריהם ע"ש ונר' פשוט דה"ד כשהעידו על עדי השטר אמנה היו דבריהם דהו"ל תרי ותרי אבל אם אמרו היה ביניהם שאין מכחישי' עידי השט' נאמנים לעולם כמו שחי' הרשב"א וא"כ ה"נ ע"א שהעיד אמנה היה ביניהם מחייבו שבועה כמ"ש אבל ראיתי להרא"ש בפ' שבועת הדיינים סי' י"ט שכ' וי"ל וק' לר"ת דהא אמרי' בפ' הכותב כגון אבא מרי ברי דקי"ל בגווה מרענא שטרא אפומיה ואי ריעותא דשטרא בכל דוכתא הוי להטיל שבועה מאי רבותיה וכו' כל עד שהיה מעיד שהיה פרו' היה מזקיקו לישבע ותי' ר"ת דהתם מיירי באומר שטר אמנה ושטר פסים הוא דאפי' תרי סהדי לא מהימני בהכי כדאיתא בפ' האשה שנתארמלה וכו' ע"ש הרי שכ' דעד א' אינו מזקיקו לישב' על טענת אמנה או רבית דאפי' שנים שאמרו אמנה אין נאמנים ואפשר דס"ל כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מה' עדות דע"א אין מחייבו שבועה אלא בעדות כשר הראוי להצטרף עם אחר ויתחייב הנתבע ממון על פיו וכבר כתבתי בסי' פ"ב הטעם שכ' הסמ"ג לאוין רי"ג משום דאמרי' כל מקום שהשנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבו' ובעדים פסולים דאין ב' מחייבין אותו ממון אין ע"א מחויבו שבו' וה"נ באומ' שטר אמנה כיון דב' עדים אין נאמנים אין ע"א מחייבו שבוע'
ושוב ראיתי בירושלמי בפרק הכותב ר' ירמיה בעא כמו בע"א מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבו' דכוותה עד אחד מעידה שהיא פחותה לא תפרע אלא בשבו' אר"י בשעה שעד אחד מעיד שהיא פחותה דעד א' מכחיש השנים ואין עד אחד מכחיש השנים וה' קרבן העדה הק' דהא קי"ל עדים שאמרו שבשעה שחתמו לא ידעו שהיה אמנה ואח"כ נתברר להם שהיה אמנה נאמנים א"כ כ"ש כשאחר אומר שהיה אמנה דנאמן לכ"ע ואם נאמר דאם כת"י יוצא ממקום אחר אפילו שבשעה שחתמו לא ידעו שהיה אמנה אין נאמנים כנר' מל' הטור ומרן בסי' מ"ו אפש' דהכא מיירי בכת"י עדי השטר יוצא ממקום אחר דאין נאמנים ועד א' נמי הוי כמכחיש עדי השטר ע"ש הרי דע"א מעיד שהיא פחותה דהיינו אמנה א"ץ לישבע משום דהוי כמכחיש הב' עדים שבשטר משא"כ בפירעון דאין העד מכחיש את השטר דשטר עומד לפירעון ואפילו שהעידו ב' שטר אמנה נראה דהו"ל תרי ותרי המכחישים זא"ז כדקי"ל בסי' מ"ו סל"ז דאם באו שנים והעידו דעדי השטר קטנים היו או אנוסים אם כת"י יוצא ממ"א אינם נאמנים ואין קורעי' השטר דאם תפס המלוה אין מוציאין מידו עיין שם ונראה דה"ה אם אמרו שטר אמנה דאפילו העדים עצמם החתומי' בשטר אין נאמני' לומר אמנה או שפסולי' בעבירה והתוס' בכתובות ד' ך' בד"ה אלא וכולי כ' וז"ל וא"ת ולר"נ אמאי לא מגבי' בשטרא הא סבר ר"נ כרב הונא דשני כתי עדים המכחישים זה את זה דכל א' באה בפני עצמה ומעידה וכולי ה"נ כיון דאין מכחישי' אותם לומר שלא לוה כלום אלא אומרי' אינכם נאמנים בדבר זה דפסולים הייתם ליתכשרו ואמאי לא מגבי' בשטר וי"ל דהתם באה כל א' בפ"ע ומעידה משום דמוקמי' כל א' בחזקת כשרות אבל הכא שאמרו קטנים היו או קרובי' משנולדו עד עתה שנתרחקו ל"ל אוקמי' אחזקתי' דפסלי' אותן משנולדו ואנוסים היו נמי מחמת נפשות לא שייך לאוקמי אחזקתי' דהא לא פסלי' להו כלל וכולי עכ"ל הרי דס"ל דדוקא אמרו אנוסים הם מחמת נפשות או קטנים או קרובים משנולדו הו"ל תרי ותרי ואוקי ממונא בחזקת מריה אבל אם אמרו אנוסים היו מחמת ממון או פסולים בעבירה למאי דקי"ל ב' כתי עדים המכחישי' זא"ז כל א' באה בפ"ע ומעידה כמבואר בסו' ל"א עיין שם ה"נ אמרו אנוסים הם מחמת ממון או פסולי' בעבירה אין נאמני' דמוקמי' להו אחזקתייהו וגובי' בשטר ונר' דה"ה אם אמרו שטר אמנה דעדים חתמו אעולה והוו רשעים דאינם נאמנים ועיין סי' ל"א שכ' דהרמב"ן והרשב"א והרא"ה והריטב"א ס"ל דאם אמרו אנוסים היו מחמת ממון נאמנים אבל אמנה היו דבריהם הוו תרי ותרי ואוקי ממונא בחזקת מריה כמ"ש הרא"ה בס' א"ז וכבר הסכים הש"ך בסי' מ"ו ס"ק קי"ד והר' כנה"ג שם הגה"ט אות פ' דאפילו כת"י עדי השטר יוצא ממקום אחר נאמנים לומר שלא ידעו עד אחר שחתמו דהרי הם כמעידים על השטר שהוא פרוע או מחול וכמ"ש הריטב"א הביאו בב"ה שם ומהר"ם אלשקר בתשו' עש"ב ומרן הב"י הביא דברי הריטב"א וסיים וכן כתב ר' ירוחם עיין שם וז"ל ר' ירוחם עדים החתומים על השטר ואמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים אפי' אין כת"י יוצא ממ"א וכולי אבל אם אמרו שלא ידעו בשעה שחתמו ושוב נתברר להם שהיה שטר אמנה נאמנים מודעה היו דברינו נאמני' וכולי וכתבו התוס' דאפילו במודע' דוקא כשאין כת"י יוצא ממ"א אבל כת"י יוצא ממקום אחר לא מהימני אבל אמרו שנים בפנינו שהיה אמנה נאמנים דאולי לא רצו לומר כן לעדי השטר כדי שיכתבו לו שטרו וכן אם אמרו ב' אחרים בפנינו מסר מודע' וכ"כ הגאונים עכ"ל משמע בהדיא דעדים אחרים שאמרו שהיה אמנה אפילו כת"י עדי השטר יוצא ממ"א נאמנים דומיא דעדים אחרים שאמרו מודע' היו דנאמנים אפילו כת"י עדי השטר יוצא ממ"א דאם אין כת"י יוצא ממקום אחר אפילו עדי השטר נאמני' וה"נ באמנה אפי' כת"י יוצא ממ"א נאמנים:
ומ"מ עד א' שאמר שטר אמנה אינו מחייבו שבועה דאין דבריו של א' במקום שנים וגדולה מזו כ' הב"ח בסי' פ"ב גבי תנאי היו דברינו נאמנים דוקא ב' עדים אבל ע"א לאו כלום הוא דכיון דעדי השטר חתמו בסתם דחשיב כאילו העידו שלא היה תנאי ואין דבריו של א' במקום שנים כלום מיהו ודאי אין עדי השטר חשיב כאילו העידו כן בפי' דא"כ אפילו יש שני עדים שהיה תנאי הו"ל תרי ותרי ואין הלוה נפטר בלא שבו' ומדהלוה נפטר בלא שבועה אלמא עדי השטר לא חשיבי לגמרי כאילו העידו שלא היה תנאי עכ"ל הרי דאפילו בתנאי ושני עדים נאמנים ולא הוו כתרי ותרי עד א' לא חשיב כלום דאין דבריו של א' במקום שנים ק"ו בטענת אמנה דחשבי' לעדי השטר כאילו העידו שלא היה אמנה והו"ל תרי ותרי דודאי דעד אחד אינו כלום: כ"ד מלוה על המשכון יש להסתפק אם צריך המלוה לישבע דשבועה זו דרבנן דוקא בשטר אבל כשיש משכון א"צ לישב' שהרי הר"ן בפ' כל הנשבעין הק' על הגאונים דמלוה על המשכון דצריך לישבע מדין אומן שהטלית בידו דנאמן בלא שבועה ותי' וז"ל ואפשר עוד לומר דאפילו אומן בא לגבות אין צריך לישב' דהא וכולי כדי להפיס דעתו של בע"ה אלמא אי לא"ה היה נוטל בלא שבועה ודוקא הוא בפועל הוא שצריך להפיס דעתו של בעל הבית שבא ליטול ואינו תופס כלום אבל אומן כיון שהטלית בידו וכולי אע"פ שאם בא לגבות נוטל בלא שבו' אין לחוש משום פיוס בע"ה שכבר הוא מפוייס ועומד כשמחזיר לו טליתו וכולי עיין שם וה"נ ע"א מעיד שהוא פרוע דשבו' דרבנן היא כדי להפיס דעתו של בעל ואפשר דאם תופס במשכון נוטל בלא שבו' דכבר מפויים ועומד כשמחזיר לו משכונו גם שהרשב"א בחי' שם כתב וזה לשונו ועוד י"מ מדגרסי' בירושלמי גבי שכיר אם יש משכון בידו נוטל בלא שבו':
וגם בזה י"ל שאני שכיר דכיון דתקנו לו רבנן דאפילו בלא משכון נשבע ונוטל משא"כ בעלמא הילכך כל שהמשכון בידו אסקי' דרגא דבעלמא אינו נוטל אלא בשבו' והשכיר נוטל בלא שבו' וכולי עיין שם והכא נמי כיון דבלא משכון היה נוטל בשטר שבידו בשבוע' כשיש משכון בידו אסקי' דרגא ונוטל בלא שבו' וכה"ג כ' בשו"ת בשמים ראש סי' ן' דפוגם שטרו בתו"ז דא"צ לישב' משום שיש לו מגו ודוקא לאחר זמנו דליכא מגו צריך לישבע ואף להרמב"ם ורבו דלא אמרינן מגו לפטור משבו' איכא למימ' דלא חייבה המשנה שבועה אלא במקום דליכא מגו אבל במקום דאיכא מגו לא עיין שם ואם כן כל הנשבעי' ונוטלים אם תפסו בלא עדים דאיכא מגו דנאמנים בלא שבועה דלא חייבה המשנה אלא במקום דליכא מגו אבל במקום דאיכא מגו לא דהא פוגם שטרו בתוך זמן אמרינן מגו אפילו להוציא וכ"ש אם הוא מוחזק במשכון דאיכא מגו ולדברי הרשב"א שכיר שיש בידו משכון נוטל בלא שבו' מה"ט כיון דבלא"ה היה נוטל בשבו' אפשר דה"נ פוגם שטרו בתו"ז נוטל בלא שבו' מה"ט כיון דלאח' זמנו נמי היה נוטל בשבו' אהני' חזקה בתו"ז ליטול בלא שבו' אבל אם הוא מוחזק במשכון ודאי דלא גרע משכיר שהרי כ' הר"ן בר"פ כל הנשבעי' ז"ל ומק' הכא טפי נינהו דהא איכא פוגמ' כתובתה וע"א מעידה שהיא פרועה וכולי וי"ל כי חשיב הני דמדינא לא הו"ל למישקל כלל אלא שחכמי' תקנו שיהיו נוטלי' בשבו' וכולי וכ"כ הרמב"ן והריטב"א שם והתוס' בכתובות בפרק האשה שנפלו ובפ' הכותב עיין שם וא"כ ק"ו אם השכיר דמדינא לא היה נוטל כלל אלא שחכמים תקנו שיהיה נוטל בשבו' אם יש משכון נוטל בלא שבוע' כ"ש פוגם שטרו ועד א' מעיד שהוא פרוע וכולי דמדינא היו נוטלין בלא שבועה אלא שחכמים החמירו עליהם לישבע דאם יש להם משכון דאיכא מגו נוטלי' בלא שבו' וכן ראיתי להש"ך בסי' פ"ט שכ' דשכיר משום דטענתו טובה דלכ"ע היה נשבע ונוטל מ"ה כשיש לו משכון פטור משבו' וה"ה דכל הנשבעין ונוטלין כשהם מוחזקים ואיכא מגו נוטלין בלא שבועה עיין שם באורך ולפ"ז מ"ש הרי"ף והרא"ש בפרק הכותב גבי אי פקח וכולי דנ"מ אם קדמה ותפסה כתובתה בלא שבו' ולא רצתה לישבע דבדרבנן לא מפקי' מינה ובדאורייתא מפקי' מינה ע"ש דצ"ל דמיירי דתפסה בעדים דליכא מגו דאם תפסה בלא עדים נאמנת במגו דלהד"מ אין צריך לישבע בנק"ח אבל החשוד שכנגדו נשבע ונוטל אם היה לו משכון נראה דתלוי במחלוקת שדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן החשוד מדאורייתא פטור אלא שהחכמים הקילו על שכנגדו לישבע וליטול אבל איכא מ"ד דחשוד נמי מדאוריי' שכנגדו נוטל בלא שבו' אלא שחכמים החמירו עליו שלא יבול אלא בשבו' וה' דברי אמת בקו' ה' האריך במחלוקת זו עש"ב וא"כ למ"ד דמן הדין היה נוטל בלא שבועה אלא שהחמירו עליו לישבע אפשר דאם יש לו משכון שיש לו מגו לא החמירו ונוטל בלא שבו' אבל למ"ד דמדאוריי' היה חשוד פטור אלא שחכמים הקילו ליטול בשבו' אפי' יש לו משכון שיש לו מגו צריך לישבע ועיין במהרימ"ט סי' פ"ד שכ' כיון שאם היו ב' מעידים כן היו מחייבי' אותו להחזיר המשכון כל ששנים מחייבי' אותו ממון עד א' מחייבו שבו' דאורייתא עיין שם ונראה דמלוה על המשכון בלא שטר ועד א' מעיד שהוא פריע אם המלוה שותק והלוה תובע לפדות משכונו וא"כ העד בא להוציא מיד המלוה צריך לישבע דאורייתא להכחיש העד ומה"ט כתב הר"ן והביאו הסמ"ע סי' ע"ב ס"ק מ"ט דנאמן המלוה בכדי דמיו בשבועת היסת וא"ץ בנק"ח עיין שם בהש"ך א"כ המלוה שהמשכון בידו מיקרי מוחזק והעד בא להוציא מידו ודינו כלוה שמכחיש עד אחד שצריך לישבע שבועה דאורייתא ליפטר וכ"כ מהר"ש צרור סי' כ"ז שכן הדעת מכרעת דמי שיש בידו המשכון הוא המוחזק שהוא אינו תובע רק עומד ומחזיק במשכונו והלה בא להוציא ממנו ובסי' כ"ח הביא מהרש"ך שכ"כ עיין שם והכנה"ג בסי' פ"ז אות ס"ח הביאו עש"ב אבל אם המלוה רוצה עכשיו ליפרע מהמשכון נראה מדברי הרמב"ם והטור ומרן בסי' ע"ב דהלוה מוחזק בממון והמלוה בא להוציא ממנו ולכך נשבע בנק"ח ככל הנשבעין ונוטלין וכן כתב הראב"ד בס' תמים דעים סימן קצ"ה וז"ל ק"ל למה צריך שבועת המשנה וכולי ומשיב כי נשבע ונוטל הוא שהמשכון של בעל המשכון והוא נשבע ויטול מה שטוען עליו והרי הוא כתובע ולא נתב' הילכך מי שנשב' ונוטל דינו שיהא נשב' שבו' דרבנן כעין דאורייתא עכ"ל הרי שהמלוה תוב' ולא נתב' ואם כן העד בא להחזיק ביד הלוה ואין צריך לישב' אלא שבועת המשנה וכן מוכח מדברי בעה"ת שער מ"ט ח"ב בפ"י לירושלמי ושוב מצאתי להרשב"א ח"ב סימן שפ"ז שכ' וז"ל אם לוה פורע שני דינרים בפני העד ותוב' ממנו משכונו והעד מעידו שהוא חייב להחזיר לו משכונו נמצא שאין המלוה מודה לדברי העד כיון שעל המשכון הם דנים הו"ל מלוה חייב שבו' ונשב' להכחיש את העד ואם המלוה תוב' הלואתו ללוה ועליו הם דנים אין בכאן עסק שבוע' עד א' דכל נשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין אלא הרי זו נשב' שבועת המשנה כעין דאורייתא בנק"ח כתקנת חכמים כשאר נשבעין ונוטלין והו"ל כעד א' מעידו שהוא פרוע נפרעת בשבו' ובשבו' דרבנן כדרבא וכולי עד כאן לשונו והרשב"א בתשו' כ' על ראובן שלוה משמעון במשכון ולזמן אמר ראובן תן לי משכוני ואתן לך עשרה דינרים שהלויתני השיב שמעון עשרה דינרים הלויתיך ובא עד א' ואמר לא ידעתי בכמה משכנם אבל ידעתי שכו"כ משכונות משכן לו וכולי הדין עם ראובן הלוה דכל מקו' שב' מחייבי' אותו ממון עד א' מחייבו שבו' ואולי היו כאן שני עדים שראוהו ודאי היה לשמעון להחזיר לו המשכון בעשרה דינרים דעליו להביא ראיה על הסך שהרי אינו טוען בגוף המשכון כלום והו"ל כההיא דפ' המקבל יתומים אמרו אנחנו השבחנו וכולי עכ"ל הרי דאפילו הלוה תוב' לפדות משכונו חשיב המלוה מוציא ועליו להביא ראיה וכן כתב מהריק"ו שרן צ"ד ע"ש:
כ"ה עד א' מעיד בשטר שהוא פרוע לא יפרע אלא בשבועה וכולי כ' הרמב"ם בפ' כ"ד מה' אישות דין י"ז מי שראה אשתו שזינתה או שאמר לו א' מקרוביו או א' מקרובותיה וכו' ואם הודית לו שזינתה תצא בלא כתובה לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו אם ראה אותה בעצמו ואח"ך תגבה כתובתה אבל מדברי אחר אינו יכול להשביעה וכו' וכ' מרן בכ"מ ובב"י סימן קט"ו דדוקא אם ראה אותה בעצמו אבל אם לא ראה אותה בעצמו אפי' הוא ע"פ ע"א אינו יכול להשביעה והא דתנן בפ' הכותב עד א' מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה התם כשהבעל טוען ברי ע"ש וה' חלקת מחוקק תמה דאפי' שבועה דאוריית' דעת רוב הפוסקים דמשביעין ע"פ העד מכ"ש שבוע' המשנה ע"ש לק"מ שהרי כ' הר"ן בר"פ כל הנשבעין וז"ל ומק' הכא דהא נשבעין ונוטלי' טפי נינהו דהא איכא פוגמת כתובתה ועד א' מעידה שהיא פרועה וכו' ואמאי לא תנינהו הכא י"ל כי קא חשיב הני דמדינא לא הו"ל למישקל כלל אלא שחכמים תקנו שיהיו נוטלי' בשבוע' אבל הנהו דמדינא אית להו למישקל בלא שבועה אלא שחכמים החמירו עליהם לישבע וליטול לא קא חשיב וכו' וכ"כ הריטב"א בחי' שם ע"ש וא"כ אע"ג דטוען שמא עפ"י עד א' נשבע מדאורייתא מ"מ הכא דמדינא הי"ל ליטול בלא שבועה כיון שהשטר בידו לא החמירו עליו חכמים לישבע אלא כשטוענו הלה ברי וכה"ג כ' המ"מ והביאו מרן הב"י סי' צ"ב גבי חשוד דאותם שדינם ליטול בלא שבועה כגון פוגם שטרו וכו' לא החמירו עליהם לישבע אלא היכא דאפשר אבל חשוד שא"א לו לישבע העמידו על דין תורה ונוטל בלא שבועה כיון שיש לו שטר ע"ש וה"נ א"ל דלא החמירו לישבע אלא בטענת ברי כדי להפיס דעתו של בעל כדאמרי' בפ' הכותב אבל כשטוען שמא אע"פ שע"א אומר שהוא פרוע לא שייך להפיס דעתו והשטר בחזקתו והגמ"י פי"א מה' שבועות כ' על רש"י דס"ל דשבועת עד א' בעי נק"ח נ"ל דיפה פי' רש"י ודבריו במאזני צדק דגבי ע"א מעיד שהוא פרוע אינו אלא להפיס דעתו של בעל משא"כ פוגמת כתובתה מיהו שכיר דנשבע ונוטל וחנוני ופועלים אע"ג דנשבעין להפיס נ"ל דבעי' נק"ח דאדרבה חידוש גדול הוא מאי דשקיל אפי' בשבועה אבל עד א' מעיד שהיא פרועה אין חידוש דשטר כתובה יוצא מתחת ידה ורגלים לדבר שהדין וכו' עש"ב הרי דעד א' מעיד שהיא פרועה קיל מפוגם שטרו משום דרגלים לדבר שלא נפרע ומה שצריך לישבע חידוש הוא ומקילים בשבועתו ואע"ג דקי"ל דאפי' בשבועה דעד א' בעי' נק"ח כמבואר בסי' פ"ז ע"ש מ"מ מסתבר דלא שייך להפיס דעתו אלא בטוען ברי ולא בטוען שמא:
גם הרב שפתי כהן ס"ק ז' כתב כיון דקיימא לן דבטענו ספק על פה העד צריך שבועה דכמו שנים מחייבים אותו ממון אף בשמא הוא הדין הכא ע"ש דאיברא שגם הרמב"ם ס"ל הכי דטוען שמא ע"פ העד חייב שבועה דאורייתא כמו שהוכיח מהראנ"ח ח"ב סימן ל"ג וה' דברי אמת בקו' דף ל"ג ממ"ש הרמב"ם פ"ז מה' טוען היה החשוד שומר וטען שאבד הפקדון או נגנב שכנגדו אינו יכול לישבע וליטול שהרי אינו טוענו ודאי שאכלו וכו' ע"ש מיהו אפשר דה"ד בשבועה דאורייתא אבל גבי עד א' שמעיד שהוא פרוע דשבוע' המשנה היא ולא מדאוריית' כדמסיק רבא בפ' הכותב כדי להפיס דעתו א"ל לא תקנו שבועה זו אלא בטוען ברי אבל בטוען שמא ע"פ העד אינו נשבע ולפ"ז דהא דאמרינן בפ' הכותב אי פקח הוא מייתי ליה לידי שבועה דאורייתא וכו' א"ל דנ"מ אם הבעל טוען שמא ע"פ העד בשבועת המשנה א"ץ לישבע ובשבועה דאוריית' צריך לישבע ועיין בהרי"ף שם שכ' נפקותא אחרת ועיין בתשו' מהרימ"ט ח"מ סי' פ"ד כנראה דס"ל אפי' בטוען שמא ע"פ העד חייב שבו' דרבנן וכ"כ הש"ך שכן מוכח מדברי הרשב"א ע"ש אך ק' שהרי בחי' לקידושין דף כ"ז כ' דאין עד א' מחייבו שבועה בטענת שמא ע"ש וכ"כ המ"מ בפ"ג מהל' טוען בשמו ע"ש וכבר כתבתי דשבועה זו דרבנן כיון דחמורא היא ומן הדין היה נוטל בלא שבועה לא החמירו בטענת שמא ואי משו' דב' מחייבי' אותו ממון ע"א מחייבו שבו' ה"ה הכא כיון ששנים פוטרים אותו ומבטלים השטר ע"א נמי מחייב שבועה לבטל השטר הא ליתא דא"כ יחייבו שבועה דאורייתא ובפ' הכותב סבר רמב"ח למימר דשבועה דאורייתא ודחי רבא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והיא נשבעת ונוטלת ועוד אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות אלא אמר רבא מדרבנן כדי להפיס דעתו וכו' משמע דבלא טעמא דשעבוד קרקעות כגון שמחל השעבוד א"ץ לישבע מדאורייתא משו' דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין וכו' ולא אמרי' כיון ששנים מבטלין השטר ע"א מחייבו שבועה מדכתי' ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם עליו לו השבועה כדיליף בר"פ כל הנשבעין והריטב"א בחי' שם כתב מסתברא דאסמכתא בעלמא הוא דשבועת השומרים בהדיא כתיב וכו' וכן מודה במקצת וכן עד א' כל מקום ששנים מחייבי' אותו ממון ע"א מחייבו שבועה וכו' ע"ש ולפי מ"ש בלא"ה קרא הוא דעד א' מעיד על השטר שהוא פרוע מחייב התובע שבועה דכל ששנים מחייבים אותו ממון א' מחייבו שבועה וה"נ ששנים טועני' להפסיד התובע ולבטל השטר עד א' מחייבו שבו קמ"ל וע"ש בהר"ן אבל מדברי הר"ן בפ' הכותב בעובדא דאבימי שכ' וז"ל והיכי מ"ל שלא היו דברים מעולם דהא איתא לחמא שהוא כעד א' ומחייבי שבועה וכו' משמע בהדיא דעד א' מעיד שהוא פרוע מחייב שבו' המש' אפי' אין הלוה טוען ברי דאבימי לא ידע אם נתנם להם וכ"כ הריב"ש והרשב"א בא"ז והרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י סימן ע"ב מחודש' כ"ב כ' וז"ל השואל כלי מחבירו ונאבד הכלי המשאיל אומר סלע היה שוה והשואל אומר איני יודע ועד אחד מעיד שאינו שוה אלא שקל וכולי אם רצה השואל משביעו שבו' המשנה כענין עד אחד מעידה שהיא פרוע' ואם רצה נותן לו סלע לפני עד זה ואחר כך מביאו לידי דאורייתא כההיא דפרק הכותב וזה לדברי הרי"ף שכתב דשבועת עד אחד באה אפילו במקום שאין טוען בריא אלא על פה עד א' אבל יש מהגדולים שחלקו עליו ומכל מקום אינו נוטל אלא בשבו' המשנה כענין עד א' מעיד שהיא פרועה עכ"ל ולכאורה נראה דסביר"ל דלא נחלקו הגדולים אלא דוקא בשבו' דאורייתא אבל בשבו' המשנה דעד אחד מעידה שהוא פרוע לכ"ע נשבע אפילו בטענ' ספק ומ"ש וזה לדעת הרי"ף היינו בנותן לו סלע ומביאו לידי שבו' דאורייתא שזה תלוי במחלוקת אבל בנשב' ונוטל לכ"ע אפילו בטענת שמא צריך לישבע שבו' המשנה וכן ראיתי להרב מש"ל פ"ה מה' שאלה ופקדון שכ"כ משום דשבו' המשנה מצויה שבאה על הספק כמו שבו' השותפין עיי"ש אבל אין נראה כן ובס"פ כל הנשבעין תנן אלו נשבעין שלא בטענה השותפין וכו' ומפרשי' טעמא דמשו' דמורו היתרא לעצמם ואם כן בעד אחד מעיד שהוא פרו' דלא שייך האי טעמא אמאי נשבע בטענת שמא והריטב"א בס"פ כל הנשבעין כתב וז"ל מדקתני אלו משמע דליכא אחרים דמשתבע בטענת שמא אלא אלו וכו' ומכאן מביאין קצת ראיה דשבו' עד אחד בטענת ברי ואינה ראיה דהכא לא קתני אלו אלא למעוטי שאר שבועות דרבנן אבל שבו' ע"א דאורייתא לא ממעיט דהא כל ששנים מחייבים אותו ממון עד אחד מחייבו שבו' עכ"ל אם כן עד א' מעיד שהוא פרוע דשבועה דרבנן היא אינה אלא בטענת ברי מיהו למ"ד דשבועה דעד אחד אפילו בטענת שמא א"ל דשבו' דעד אחד בטענת שמא דכיון דעד אחד מעיד כן מקרי טענת בריא ואלו לא ממעט רק טענת שמא ממש וכה"ג כתב הרשב"א בתשובו' ח"ב סימן ס"ח דהא דאין נשבעין היסת על טענת שמא ה"ד בשמא גמור אבל שמא שאינו גמור וקרוב לודאי נשבעין עי"ש וה"נ הטוען ספק ע"פ עד אחד שמא קרוב לבריא הוא ולא ממעט אלא טענת שמא גמור דומיא דשותפין וכו' דנשבעין אפי' בשמא גמור ואם כן אפילו למ"ד דשבו' עד אחד בטענת בריא גמור אפשר דשבו' המשנה תקנו רבנן אפי' בטענת שמא קרוב לודאי כדאשכחן בשבו' היסת דנשבעין בטענת שמא קרוב לודאי ולא ממעט אלא שמא גמור (מכאן עד סוף הל' יש קצת גמגום מפני שנמצא הנייר קרוע קצת) וא"כ נראה דאפילו למ"ד דשבו' עד אחד אינה אלא בטענת ברי מודה דמשביעין אותו היסת דטוען ספק ע"פ ע"א לא גרע מרגלים לדבר דנשב' היסת דדוקא בשמא גמור אין משביעין וכן ראיתי למהר"י חנדיל שכתב דכ"ע נשב' היסת והביא ראיה מדברי המרדכי פרק שבועת הדיינין ומדברי תה"ד סימן ש"א ע"ש ומהריט"ץ סימן י"ז נסתפ' במודה בעד אחד שחייב לפלוני וכן כתוב בפנקס אי חשי' עד אחד כרגלים לדבר כמ"ש הרא"ש דדנין על הפנקס ואומדנא ועיין להרשב"א ח"א סימן ע"ז שכ' ע"א נאמן כשיש קצת רגלים לדבר כגון סוטה ואם כן פנקס ואומדנ' אפשר דמוציאין ממון וכן כתב הרדב"ז סימן ע' דעל ידי אומדנא וע"א מוציאין מן היורשים ואם כן לענין ודאי לא גרע מאומדנא דמשביעין אותו:
כ"ו עד אחד מעיד וכולי כתב הסמ"ע דה"ד כשאין כתוב בשטר נאמנות אפילו סתם דאם כן היה נאמן נגד עד אחד עיי"ש וכבר כתבתי בסימן ע"א דרוב הפוסקים סבירא להו דנאמנות סתם אינו מועיל נגד עד אחד וכל דאיכא פלוגתא לא מפקינן ממונא עד שישב' המלוה כמ"ש הרא"ש בתשו' בנאמנות לגבי לקוחות דכיון דאיכא פלוגתא לא מפקינן ממונא עד שישב' המלוה ע"ש וכן קיימא לן בפוגם:
כ"ז כתב הרשב"א בתשו' ח"ב סי' קע"ד על שטר חוב ליתומים בנאמנות וטען הלוה שפרע להם מזונות ופרנסה ופרע המס המוטל על הממון כת' וז"ל מיהו אם היתום כופר בו ואומר לא קבלתי ממך מאומה על יעקב להביא ראיה אפשר כי היתום לא רצה לאכו' את האסור לו והנה הוא מוחזק בשטר והרי הוא כטוען פרעתי מחצה והלה טוען לא נפרעתי כלום שעל הלוה הראיה וכל שכן כאן שטען שפרעו באיסור שעליו הראיה ואפילו טען אישתב' לי לא משגחינן ביה דהא הימניה ועל ענין המס כיון שאין היתום מודה שפר' יעקב הלוה כלום למס משלו על יעקב זה הראיה ואם גבאי המס מעידין שמיד יעקב גבו המס כל השנים הללו על אותו הממון אלו טען היתו' משלי פרע ובשליחותי ואי נמי משלו פר' אבל אני חזרתי ופרעתי היה היתום נשב' היסת ונפטר שהרי יעקב טוען הלויתיך כך וכך שנתתי למס בשבילך והיתו' השיבו כן היה ופרעתיך אבל עכשיו שהיתום כופר בו הו"ל כמודה דלא חזר ופרעו דכל האומר לא לויתי כחומר לא פרעתי דמי וכו' ואם אין לו אלא גבאי אחד הוה ליה כעד אחד מעיד שהוא פרו' ונשב' היתום שבו' המשנה שהיא בנקיטת חפץ כעין שבועת התורה וגובה כל חובו עכ"ל ונראה דאף על גב דאם הלוה טען על השטר אמנ' או רבית אין צריך לישב' משום דאין השטר עומד לכך וכן דעת הרשב"א בתשוב' סימן של"ה עיי"ש ובב"י סימן פ"ד מכל מקום בנדון דידן שחייבו עצמם במזונו' ובפרנס' כמ"ש בשטר הרי השטר עומד לכך צריך לישב' אלא משו' הנאמנות אין צריך לישב' אבל אם יש עד אחד דצריך לישב' דנאמנות סתם לא מהני נגד עד אחד כמ"ש בסי' ע"א ע"א אבל מ"ש דאילו טען היתום משלי פר' יעקב המס בשליחותי או שחזרתי ופרעתי נשב' היסת ונפטר ק' כיון שבא לגבות בשטרו לא שייך שבו' היסת ליטול אלא בשבו' בנקיטת חפץ כדין המוציא שטר חוב על חבירו וא"ל פרעתיך וא"ל אמת פרעתני אבל מלוה על פה יש לי עליך ובשבילה קבלתי וזה השטר עדיין בחזקתו דאם אין בשטר נאמנות אינו נוטל אלא בשבו' בנקיטת חפץ אם טען השב' לי והכא נמי שבא ליטול והלה טען פרעתי המס עליך והמלוה משיבו כן היה ופרעתיך והיינו משום עדיין לא הגיע זמן פירעון השטר דאינו יכול לעכב כמבוא' בסימן פ"ה ע"ש אינו נוטל אלא בשבו' בנקיטת חפץ אם א"ל השב' לי אלא כיון שיש בו נאמנות אין צריך לישב' כלל כמבואר בסימן נ"ח ע"ש:
כ"ח כ' הטור במלוה ע"פ שטען שפרעו ועד א' מסייע הלוה פטו' ואין עליו אלא ח"ס ובעה"ת כ' אע"פ שהעד מסייעו צריך שבועת היסת ליפטר ול"נ דכמו דעד א' מחייבו שבועה ג"כ פוטר משבועה וכ' הפרישה דבעה"ת ס"ל דאין עד א' פוטר משבו' דאוריית' כדעת הרמ"ה אבל אין לומר דס"ל דדוקא משבועה דאורייתא פוטרו ולא משבועת היסת שתקנו חכמים אף במקום שאין חיוב שבועה דאוריית' וכו' וכ"כ מרן הב"י דבעה"ת ס"ל כהרמ"ה ע"ש ול' בעה"ת שער כ"א ח"ה ולדידן מסתברא לן שלא יפטר מהיסת אע"פ שהעד מסייעו דתקנת' דר"נ בכל דבר נתקנה דחזקה אין אדם תובע אלא ח"כ יש לו עדיפא וההיא דמציעא ל"ק דהא לא פטרו אלא משבועת המשנה וכו' עש"ב משמע דעד א' פוטר משבועה דאוריית' ומשבועת המשנה אבל לא משבועת היסת כמ"ש הגד"ת שם ומהרימ"ט:
כ"ט אבל אם הוא בתו"ז נפרע שלא בשבועה וכו' אם המלוה פגם שטרו ועד א' מעיד שהוא פרו' י"ל אפילו בתוך זמן צריך המלוה לישב' כיון דאיכ' תרתי לריעותא וכה"ג כתב הרב גד"ת בשער י"ד ח"ב שכת' דאף על גב דלא אמרינן אין אדם מוריש שבו' לבניו במשכון שהוא מוחזק כיון שמת שמעון בחיי ראובן דחיי' ראובן שני שבועות א' שהיה חייב גם לשמעון בחייו ככל תובע על משכון שאינו נוטל אלא בשבו' והב' משו' שהבא ליפר' מנכסי יתומים עכשיו שמת שמעון מועלת החזקה ליורשים שלא נדון להם דין אין אדם מוריש שבו' לבניו הכא מכח שני שבועות אבל לפוטרם גם משבו' היורשים לא אלימא חזקה כ"כ עיי"ש והכא נמי פוגם שטרו וגם עד אחד מעיד שהוא פרוע א"ל דלא אלימא חזקה דבתוך זמן לפוטרו משבועה ועיין בספר קהלת יעקב דף ע"א שכתב שכן מסתבר ע"ש וכבר הרב תרומת הדשן סי' של"ד כתב כעין זה בעד אחד מסייע דפוטר משבועה וז"ל דא"ל וכו' דכלל זה של ר"ת אינו אלא היכא דליכ' אלא חיוב שבו' כגון שבו' שומרים או מודה במקצת וכו' אבל היכא דאיכא כבר חיוב שבו' בלא העדאת העד כגון שבו' שומרים או מודה במקצת ואיכא העדאת עד אחד בהדיא כה"ג לא מצי עד אחד פוטר וכולי מכל מקום נראה דאין לחלק משום דכי נמי העדאת העד ושבועה דרמיא עליה כבר מ"מ אין עליו שום חיוב ממון אלא חיוב שבועה ועד א' מכל חיוב שבועה וכו' והוכיח כן דתוספת שבועה אינה מועלת יותר עש"ב וה"נ כיון דחזקה פוטרת משבועה אין תוספת שבועה מועיל יותר ופוגם שטרו בתו"ז אפי' איכא נמי עד א' שהוא פרוע חזקה פוטרת משבועה ל' עד א' מעיד שהוא פרוע ומת המלוה עד שלא נשב' אין יורשי' גובים וכולי עמ"ש בסי' ק"ח דין ה' ועיין בתשו' בעי חיי ח"ב סימן פ"ו: ל"א אין יורשיו גובי' אותו וכולי כ' הע"ש ול"ד למ"ש בסימן פ"ב שנשבעין שלא פקדנו וגובי' אף ע"פ שאביהם לא היה יכול לגבות בלא שבו' דהתם שבו' קילא היא דאם לא טען הלוה לא משבעי' ליה לכך לא רצו חכמים להפסי' ליתומים מחמת אותה שבוע' שאינה אלא תקנת חכמים אם יטעון וכן הדין בעד א' מעיד שהוא פרו' והוא בתו"ז וכולי אבל הכא שעבר זמנו ואיכא עד א' שיש כאן שבו' דאורייתא וכן בפוגם שטרו והוא לאחר זמנו שאפילו אם לא טען הלוה צריך לישבע גם היתומים מפסודי' עיין שם ומ"ש דעד א' יש כאן שבו' דאורייתא ליתא דבפ' הכותב סבר רמב"ח למימר דשבו' דאורייתא וא"ל רבא חדא דכל הנשבעין שבתורה נשבעי' ולא משלמין וזו נשבעת ונוטלת ועוד דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות אלא מדרבנן כדי להפיס דעתו של בעל עיין שם ועיין הרדב"ז ח"א סימן ר' שכ' דפוגם שטרו או עד אחד מעיד פרוע נשבעין היורשים ונוטלין אפילו מיתמי לוה אלא דק"ל בשלמא פוגם שטרו הוי דרבנן אבל עד א' דחייב שבו' דאורייתא ואין היורשים יכולים לישב' אמאי נוטלין אפילו מהלוה וכ"ש מיורשי הלוה ונדחק שהתור' חייבה שבו' להכחיש העד דוקא היכא דאפשר עיין שם באורך ונראה דשבו' דעד אחד ודאי דלא חייבה התורה אלא ללוה ולא ליורשי' דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישב' משלם כמ"ש התוס' בפרק המוכר את הבית דף ע' ע"ב בד"ה גבי שטר כיס וז"ל וא"ל לר' אבא דאית ליה מתוך שאיל"מ אמאי פטרי' להו הא מחוייבים הם שבועה ואין יכולי' לישבע דלגבי יורשי' לא אמרי' מתוך שאיל"מ כדדרשי' בפרק כל הנשבעין שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים עיין שם וה"ה גבי עד אחד כמ"ש הרמ"ה שם סימן מ"ח וז"ל ושמעי' מינה נמי במאן דא"ל לחבריה מנה לי ביד אביך והלה אומר איני יודע ועד א' מעידו שיש לו ומת הלוה בתו"ז דאע"ג דאי הוה קיים הוא מחייב שבו' דאורייתא אפומא דחד סהדא כיון דמת לא אמרינן הו"ל בריה מחוייב שבו' ואיל"מ עיין שם וכן כ' בעה"ת שער ל"א ח"ג סימן ג' והטור בסימן ע"ה סי"ט בשם הר"י הברצלוני ע"ש א"כ גבי הלוה חייבי' שבו' דאוריית' והיכא דלא אפשר לישבע כגון שאינו יודע מתוך שאיל"מ אבל לגבי יורשי' לא אמרי' הכי מיהו עד א' מעיד על השטר שהוא פרוע אינו חייב שבו' דאורייתא רק שבוע' דרבנן כדי להפיס דעת הלוה כדמסיק רבה בפ' הכותב וכבר כ' הרשב"א במיוחסות סימן ק' ובתשו' ח"ב סימן רנ"ד דגם רמב"ח לא טעי בהא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין אלא דשבועה כעין דאורייתא קאמר שהחמירו בה כעין שבו' דאורייתא וכ"כ הרשב"א והריטב"א בחי' בפרק הכותב עיין שם וא"כ בשבו' דרבנן לא אמרי' מתוך שאיל"מ כמ"ש התוס' בפ' כל הנשבעין בד"ה מתוך כיון דשבועת התובע לא הוי אלא מדרבנן לא מפסיד כשאינו יכול לישב' ולכך ביתומים מן היתומים ומת לוה בחיי מלוה או בפוגם שטרו דהוי שבו' דרבנן נשבעי' שבועת היורשי' ונוטלי' וכולי וכ"כ בעה"ת שער י"ט סח"א בשם הרמב"ן בעד א' שפרעו והלה טוען סטראי נינהו וכו' וז"ל בודאי זה הדין אינו דומה לנסכא דר' אבא וכולי ועד א' מעיד שהוא פרוע לא מחייב שבו' דאורייתא אלא שבוע' דתקנת' וקי"ל דשבו' דרבנן היכא דלא מצי לאשתבועי שקיל בלא שבו' דהא אפסיק' בגמ' הבו דלא לוסיף עלה דרב ושמואל וכולי עיין שם הרי דשבו' דרבנן לא אמרי' מתוך שאיל"מ וכ"כ הסמ"ג עשין צ"ה עיין שם וכ"כ הטור בסי' ע"ה סי"ז בשם הרמ"ה וה"ה נמי בשבו' דעד א' וכולי ע"ש וא"כ נראה לכאורה דפוגם שטרו שנפרע מקצת והשאר איני יודע לא אמרינן מתוך שאיל"מ אלא נוטל בלא שבו דלא חייבו חכמים אלא אם אפשר לישבע אבל הרשב"א בתשו' ח"א סימן תתקע"ו ובמיוחסות סימן פ"ה כ' וז"ל ועוד כיון שהודה שקבל עליו מקצת כבר פגם שטרו ותנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבו' וכיון שאפי' אם טוען ברי שלא קיבל לא היה נפרע אלא בשבו' עכשיו שאינו יודע שאינו יכול לישב' ואינו נוטל עכ"ל וכבר כ' הר' דברי אמת בקו' דף ל"ו ע"ב דהכא לכ"ע כיון שהוא מסופק בפירעון אינו גובה לא כן בחשוד דהוא טוען ברי באנו למחלוק' בסימן צ"ב עיין שם הרי דפוגם שטרו והשאר איני יודע שהוא מסופק בפירעון אינו גובה אבל לא אמרי' הכי דאפילו המלוה פגם שטרו והיורשי' אינם יודעים אם פרעו לא אמרינן מתוך שאיל"מ ואפילו בשבו' דאורייתא כגון המלוה על המשכון והמלוה מודה שנפרע מקצת והלוה הביא עד אחד שפרעו ובא ליטול משכונו דהמלוה חייב שבו' דאורייתא דכיון שאם היו שנים מחייבי' אותו להחזיר המשכון כל ששנים מחייבי' אותו ממון עד אחד מחייבו שבו' דאורייתא כמ"ש מהרימ"ט סי' פ"ד ע"ש אפ"ה יורשיו נשבעין שלא פקדנו וגובי' אפי' מיורשי הלוה דלגבי היורשי' לא אמרינן מתוך שאיל"מ: