אור ברסלב

ערך השולחן חושן משפט חלק ב· רבי יצחק טייב

סימן פב

סימן פא

א' דין א' מלוה שהוציא שטר שאינו מקויים וכו' וה"ה אם השטר מקויים ואין אדם מכיר חתימת העדים ולא חתימת הדיינים ואמ' המלוה פרעתי נאמן במגו דמזויף הרשב"א בתשו' המיוחסות סי' נ"ג ע"ש ועי' בתשו' הרשב"ץ ח"ב סי' כ"ב שהסכי' בקיום ב"ד דצריך קיום ואפי' בב"ד קבוע חיישי' לזיוף ע"ש:

ב' אלא שטוען פרעתי נאמן במגו דאי בעי אמ' מזוייף הוא כ"כ הרמב"ם והטור ומרן סי' מ"ו טעם זה וכ"כ בעה"ת שער י"ז ע"ש וכ' ה' גד"ת נר' דס"ל אע"ג דאיכא חזקה דלא פרע ומניח השטר ביד המלוה מ"מ מגו מהני אפילו במקום חזקה ע"ש ובפ' המוכר את הבית מ"ל המפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתי לך מי אמרי' מגו דאב"א נאנסו או"ד א"ל שטרך בידי מ"ב וכ' התוס' אפי' למ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ונאמן לוה לומר דפרוע הוא ולא אמרי' שטרך בידי מ"ב התם דזמנין דספרא זייר ליה וכו' ע"ש עוד בתוספות והרמב"ן שם כ' דשאני התם דכל אימת דלא מקיים לאו שטר הוא כלל והפה שאסר הוא הפה שהתיר וכו' וכה"ג כתבו התוספות במתני' דהעדים שאמרו כת"י הוא זה אבל אנוסי' היינו וא"ת למה נאמני' והא מגו במקום עדים הוא דאנן סהדי שלא היו אנוסים וכו' וי"ל כיון שהצריכו חכמי' קיום הכא לא חשיב כלל קיום מ"ש כת"י הוא זה כיון דאנהו גופיהו אמרו תכ"ד קטנים או אנוסי' היינו אבל לקמן חשבי' להו כב' עדים כיון שכבר מקויים וכו' ובד"ה אין נאמני' וכו' כ' הכא ל"ל ליהמניה במגו דאי בעי אמרי פרוע דכיון דמקויים הוי כמגו במקום עדים ע"ש הרי במקויים אין העדים נאמני' במגו דהוי כמגו במקום עדים אבל כשאינו מקויים אע"ג דאנן סהדי שלא היו אנוסי' נאמני' משום הפה שאסר וכו' אבל כשאין מקויים לא חשיב שטר ואמרי' הפה שאסר וכו' וכ"כ התוס' בקמא ד' ע"ב בד"ה אין לך וכו' ע"ש וא"כ כ"ש דאמרי' הפה שאסר וכו' במקום חזקה דשטרך בידי מ"ב וה' גד"ת תמה על התוס' שכ' למ"ד מודה בשטר שכתבו א"ץ לקיימו דאין במגו מה"ט דשטרך בידי מ"ב דמה יענו לר"מ בעדים שאמרו אנוסי' היינו וכו' דלא שייך ה"ט ע"ש וליתא דר"מ ס"ל דלא אמרי' הפה שאסר וכו' כמו שאמר רב הונא דלא אמרי' הפה שאסר לפסול השטר בלוה מכח דשטרך בידי מ"ב וה"נ סבר ר"מ בעדים דלא אמרי' הפה שאסר במקום עדים דאנן סהדי שלא היו אנוסי' וכו':

ג' מודה שכ' אלא שטוען פרעתי וכו' ואם הודה הלוה שלא פרעו כ' התוס' בשבת ד' ע"ח בד"ה ת"ק וכו' וז"ל וא"ת כי לא פרע נמי אמאי חייב מה תועלת יש בשטר כיון שאינו יכול לקיימו שאם יטעון הלוקח מזוייף או פרעתי יפטר ואם יודה אינו מכח השטר וכו' א"נ לטרוף ממשעבדי אם יודה הלוה שאינו מזויף עכ"ל וכ' מהר"ם מלובלין שם תימא דבשביל הודאתו של לוה יטרוף המלוה ממשעבדי בשטר שאינו מקויים ע"ש וכבר כ' המבי"ט ח"ב סי' ח' כיון דעדים החותמי' על השטר כמי שנחקרה עדותם בב"ד דמי וגובי' בו מדאורי' לא תיקנו חכמים קיום אלא לזה שטוען ודאי מזוייף אבל כשהלוה מודה בשטר שכ' ואינו פרוע השטר בחזקתו וטורף בו מלקוחו' ע"ש וזה דעת התוס' וכ"כ עוד התוס' במציעא ד' ע"ב בד"ה אמר אביי וכו' עש"ב אבל הריטב"א בחי' למציעא שם כ' וז"ל ואין פי' זה נכון דהא ודאי את"ל שיכול לומר פרעתי פשיטא שאינו גובה מנכסים משועבדים דקי"ל טועני' ללוקח ואין הודאתו של זה כלום במקום שחב לאחרים וכה"ג כ' הריטב"א בפ' האשה שנתארמלה גבי כותב אדם עדותו בשטר וכו' דאפי' בקנין והלוה מודה שלא פרע אין להם לכתוב שמא עשו קנוניא על הלקוחו' אא"כ דגובה מזמן הודאתו של עכשיו ע"ש ושוב ראיתי לה' פני יהושוע בחי' שם תמה על מהר"ם דגמרא ערוכה בפ' א"נ אמר רב אשי מודה בשטר שכ' א"ץ לקיימו וגובה מנכסי' משועבדים ואף שי"ל מסברא דדוקא למ"ד א"ץ לקיימו דאינו נאמן לומר פרעתי במגו דמזוייף משום דזיוף לא שכיח גובה מנכסים משועבדים מה"ט אבל למ"ד צריך לקיימו דלא"כ נאמן לומ' פרעתי במגו דמזייף אפ' דלא מהני הודאת הלוה לגבות ממשעבדי דחיישי' לזיוף ולקנוניא מ"מ אין תימא על התוס' דס"ל דלכ"ע מהניא הודאת הלוה לגבות ממשעבדי ולא חיישי' לזיוף ולקנוניא וכ"ש דלא איתרע עש"ב ומ"ש דלמ"ד דא"ץ לקיימו דאינו נאמן לומ' פרעתי במגו דמזוייף משום דזיוף לא שכיח ליתא דהרי התוס' בכתובו' די"ט כ' טעמא דמ"ד א"ץ לקיימו ואינו נאמן לומר פרעתי במגו דמזוייף משום דירא לומר מזייף פן יכחישוהו העדים או משום דקיום שטרות דרבנן דמדאירי' עדים התתומי' על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד ולא הצריכו קיום מדרבנן אלא כשטען מזוייף ע"ש ונר' משום דק"ל דטועני' ליורשי' וללקוחות מזוייף כמו שהוכיחו התוס' בריש גיטין ובפ"ק דמציעא ובפ' מי שהיה נשוי ע"ש:

ד' שטר מקויים שהוציא הלוה עליו שובר ולא נתקיים השובר נר' דאם המלוה טוען ברי' פשיטא דאם הלוה לא קיים שוברו חייב לשלם כמ"ש הרמב"ם בפי"ז מה' מלוה וז"ל טען לוי שהיה ראובן עני והטעהו ושמעון אומר עשיר הוה והעני נ"ל שעל שמעון להביא ראיה לא יהיה אלא שאבד בידו א"ל קיים שוברך והפטר ומיירי בחוב בשט' והמלוה והלוה טוענים ברי' כמ"ש ה' מש"ל שם אלמא אם לא קיים השובר חייב:

ה' והלוה מודה שכתבו אלא שטוען פרעתי נאמן במגו דא"ב אמר מזוייף הוא כ"כ הרמב"ם והטור ומרן בסי' מ"ו טעם זה וכ"כ בעה"ת שער י"ז ובסי' מ"ו סק"ב כתבתי על דברי התוס' בריש גיטין ד"ה ואם וכו' דנ"מ אם תפס המלוה דאין הלוה נאמן לו' פרעתי אבל אם טען מזוייף אפי' תפס המלוה אם לא קיים שטרו מוציאי' מידו אבל אין טועני' ליתומים וללקוחות מזוייף וא"כ אע"ג דטוענים להם פרוע במגו דמזייף אם תפס המלוה אין מוציאי' מידו ע"ש ולא מסתבר דאי אמרי' דאם טען מזוייף אפי' תפס המלוה מוציאין מידו ה"נ אפי' מודה שכתבו אלא שטוען פרעתי כיון דנאמן במגו דמזייף אפי' תפס המלוה מוציאין מידו כמו בטענ' המגו דמזוייף והתוס' בכתובו' ד' כ"ח כ' וז"ל קיום שטרות דרבנן תימא כיון דמדאורי' אפי' אין העדים שיבינו חתימת עדי השטר כשר א"כ כל אדם יזייף ויכתוב ויחתום מה שירצה ויגבה ממנו והכא אור"י דא"ל כגון שלוה מודה שכתבו וטוען שהוא פרוע וקסבר האי תנא דמודה בשט' שכתבו צריך לקיימו והאי קיום הוי מדרבנן וכו' עכ"ל וא"כ א"ל אם טען הלוה מזוייף דצריך קיום מדאורייתא אפי' תפס המלוה מוציאין מידו אבל אם מודה שכ' אלא שטוען פרעתי כיון דקיום זה אינו אלא מדרבנן אם תפס המלוה אין מוציאין מידו מיהו התוס' בס"ד כ' בריש גיטין מוכח דאפי' היכא דאין מכירים החתימה כלל הוי מדאורי' כמי שנחקרה עדותם בב"ד א"כ אפי' טוען מזוייף א"ץ קיום מדאורי' דהתם בבעל המערער מיירי ואי אמרינן אפי' תפס המלוה מוציאי' מידו ה"ה בטוען פרעתי כיון דנאמן מכח המגו דמזוייף דינו כטען מזוייף והתוס' בכתו' ד' י"ט בד"ה מודה וכו' כ' וא"ת מ"ט לא מהימן במגו דמזוייף וי"ל דשמא ירא לומ' מזוייף, פן יכחישוהו וליכא מגו וכו' וכ' הכנה"ג דלמ"ד נאמן לא מטעם מגו דמזייף דלאו מגו הוא שירא פן יכחישוהו דל"ל דר"ן חולק בזה אלא דס"ל דכמו דבמלוה ע"פ נאמן לומ' פרעתי, בלא מגו ה"ה בשטר שאינו מזייף נאמן לומ' פרעתי בלא מגו דמלוה ע"פ היא ועדים החותמי' שלא מדעת וכו' ע"ש ולפ"ז אפ' לחלק בין טען פרעתי לטוען מזוייף דאם מודה שכתבו אלא שטען פרעתי א"כ אם תפס המלוה אין מוציאי' מידו אבל אם טען מזוייף א"ל אין תפיסתו כלום אבל בסי' ס"ג בשטר שבאו ב' ואמרו ששאל מהם לזייף לו שטר דאין גובים בו לעולם וכ' הסמ"ע נר' דכ' לעולם לומ' דאפי' תפס אח"ך מהלוה חוזרין ומוציאי' מידו ומה"ט אין מניחים השטר ביד המלוה משא"כ בסי' נ"ח בדין שטראי ובסי' מ"ו בדין אם באו ב' ואמרו שהעדים פסולים היו דאע"ג דאמרי' אין גובי' בו ולא קורעים אותו מ"מ מניחים אותו בידו כיון דמהני בו תפיסה וכו' ע"ש בס"ק ח' ונר' דדוקא התם דהוי בחזקתו מזוייף לא מהני תפיסה אבל שטר שלא נתקיים וטוען הלוה מזויף מהני תפיסה ומניחי' השטר ביד המלוה והתוס' בשבת ד' ע"ח בד"ה ת"ק וכו' כ' וז"ל ומשפרעו אמאי פטור המוציא נהי דלא חזי לגבות חובו הא ראוי הוא לצור ע"פ צלוחיתו ואע"ג דאסור להשהות שטר פרוע הכא היאך נוציאנו מידו כיון שהוא עומד וצווח שאינו פרוע וי"ל דמיירי כגון שאמר אין לי עדים ואין לי ראיה ולא אמצא קיום דאפי' מצא קיום אינו מועיל לכך אסור להשהותו שמא לבסוף יקיימנו ויגבה בו שלא כדין ואי לא טעני' ללקוחו' וליתומים מזוייף הוא א"ש אך פי' בב"ק וב"מ ובגיטין דטעני' ללקוחו' וליתומי' פרוע ומזוייף וכו' עכ"ל וא"כ למאי דקי"ל דטועני' ליתומי' וללקוחות מזוייף מדכ' מר"ן בא"ה סי' קמ"א שליח המביא גט במקום שאצ"ל בפ"נ ובפ"נ נותנו לה וכו' וגובה כתובתה מב"ח משמע דמלקוחו' ומיורשי' אינה גובה משום דטועני' להם מזוייף ע"ש בב"ש ס"ק ס"ח ואע"ג דקי"ל דאין טועני' ליתומי' וללקוחו' טענה דלא שכיחא כמו שפסק מרן בסי' ס"ה אם טענו היורשי' על שטר שמוציאי' ברשות אביהם שאביהם הלוה עליו מעות למלוה וכו' לקחו במשכון טענתם וענה אבל אנן לא טעני' ליתומי' וכ' הסמ"ע משום דלא שכיח ליקח משכון בזה דאין גופו ממון וכל טענה דלא שכיחא לא טעני' להו ע"ש בהש"ך ס"ק י"ו צ"ל דטענת מזוייף שכיחא היא וגם למ"ד דאין טועני' ליתומי' וללקוחו' מזוייף דלא שכיחא מ"מ טעני' להם פרוע במגו דמזוייף כמו שהוכיחו התוס' בריש גיטין משטר כיס דאין טועני' להם נאנסו ואפ"ה טועני' להם החזרתי במגו דנאנסו כיון שאביהם היה נאמן לטעון כן עש"ב וא"כ במודה בשטר שכ' אלא שטען פרעתי כיון שהמלוה עומד וצווח שאינו פרוע אין מוציאי' השטר מידו דאם לא יקיימנו לא יגבה אף מהיתומי' ולקוחו' דטועני' להם פרוע במגו דמזייף ואם יקיימנו יגבה בו כדין וה"נ אם תפס המלוה ממון הלוה הוי תפיסה אבל אם אמר און לי עדים ואין לי ראיה ולא אמצא עדים לקיימו דאפי' מצא אח"ך אינו מועיל אסור להשהותו שמא לבסוף יקיימנו ויגבה בו שלא כדין וא"כ בין אם טען הלוה מזוייף או טען פרוע דנאמן במגו דמזוייף אם תפס המלוה ממנו מוציאין מידו וה' כנה"ג ח"ב הגב"י כ' דיש פוסקי' כמ"ד מודה בשטר שכ' שא"ץ לקיימו והב"ח ומהרש"ח כ' דסברא דחויה ואע"ג דבפלוגת' הלוה שהוא המוחזק יכול לומ' קים לי מ"מ נ"מ היכא דתפס בעל השטר ע"ש משמע דלמ"ד צריך לקיימי אפי' תפס בעל השטר מוציאי' מידו וליתא כמ"ש:

ו' והלוה מודה שכ' אלא שטוען פרעתי נאמן כמ"ש הטור ומרן כ' הטעם הואיל ואם רצה לומ' להד"ם והרי מפיו נתקיים וכו' וכ"כ הרמב"ם בפי"ד מה' מלוה דין ו' ובעה"ת ריש שער י"ז ע"ש וכ' ה' פני יהושוע בחי' בפ' האשה שנתארמלה ונר' לכאו' דאם נתקיימה חתימת עד א' אין הלוה נאמן לומ' פרעתי מגו דמזוייף משום דצריך לישבע להכחיש את העד ולא אמרי' מגו במקום עד א' ע"ש ובסי' מ"ו סק"ה כתבתי דבזה ניחא דמ"ש התוס' ריש גיטין בד"ה ואם וכו' אבל בממון טעני' להו מזוייף לנפרע שלא בפניו ומיתומי' ומלקוחו' דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה שיכול אדם לכתוב שטר מלוה וכו' מיהו מזה אין להוכיח דאפי' לא טעני' להו מזוייף טעני' להו פרוע כיון שהוא עצמו אומ' פרוע מגו דא"ב אמר מזוייף וכו' דנ"מ אם נתקיימת חתימת ע"א דאין האב עצמו נאמן לומר שהוא פרוע במגו דמזויף כיון שהיה צריך לישבע להכחיש את העד אלא דאם טען מזוויף והכחיש העד היה נאמן בשבוע' אבל היורשים דאין טועני' להם מזוייף וחייבי' לשלם מיהו לכאו' בלא"ה אין טועני' אותה ליתומים וללקוחו' כמ"ש מהרימ"ט ח"א סי' נ"ו באומ' אל תפרעני אלא בפני עדים וכו' דאין טועני' ליורשי' שמא פרעו אביהם בפני עדים והלכו להם למ"ה דמלת' דלא שכיחא היא ועדיפא מינה כ' הרא"ש הטעם דאינו נאמן כשהוא אומ' פרעתי' ביני לביניך במגו דא"ב אמר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה דאין זה מגו טוב שיאמרו העולם שהדבר שקר ולכך הרחיק עדיו וא"כ ק"ו אם נאנסו דלענין מגו מהני לגבי יורשי' לא טעני' להו כגון זו דאף לענין מגו לא מהני כ"ש דלא טעני' ליורשי' ע"ש וה"נ כיון דלא מהני מגו דלהד"מ דלא חציף להעיז ולישבע נגד ע"א כ"ש דלא טעני' לה ליורשי' ומ"מ אם נתקיים חתימת ע"א אין הלוה נאמן לומר פרעתי דלא אמרי' מגו מטענה שהעד מכחישו ומחייבו שבוע' והתוס' בבתרא דל"ד בד"ה גבי נסכא דר"א כ' וא"ת וליהמניה בשבוע' במאי דאמר דידי חטפי במגו דאב"א לא חטפי וכו' ואור"י דודאי אם לא היה העד מחייבו שבוע' הוה נאמן במגו וכו' אבל השתא דמחייבו שבוע' לא נאמן ע"י מגו שהיה יכול להעיז פניו ולישבע בדבר שהעד מכחישו אבל ק' וכו' לכ"נ כמ"ש ריב"ם דודאי הוי מגו ור"א סבר אע"ג דאיכא מגו כיון דאיכא עד המחייבו שבוע' כן הוא הדין שישבע להכחיש את העד או ישלם ואין מועיל לו מגו ליפטר עכ"ל ונר' שזה תלוי במחלוקת שפסקו הרמב"ם ומר"ן סי' נ"א בשטר בעד א' דאם טען לא לויתי נשבע להכחיש את העד ונפטר אבל אם טען פרעתי הרי זה מ"ש ואין יכול לישבע ומשלם וכ' הרשב"א במיוחסות סי' צ' והריב"ש בסי' שצ"ב דס"ל כיון שאם היו ב' בשטר היו מחייבי' אותו ממון אף עד א' בשטר מחייבו שבוע' וכיון שהודה שלוה ואינו מכחיש את העד הו"ל כב' בשטר ואינו נאמן לומ' פרעתי ע"ש וה"נ כיון שאם נתקיימה חתימת ב' העדים היו מחויבי' אותו ממון עד א' מחייבו שבוע' וכיון שהודה ואינו מכחיש את העד אינו נאמן לומ' פרעתי אבל הרשב"א שם כ' בשטר בעד א' דנאמן לומ' פרעתי דלא אמרינן כ"מ ששנים מחייבים אותו ממון וכולי אלא בכופר בהלואה דב' מחייבי' אותו בעדותם ממש אבל כשטען פרעתי אינו מתחייב מחמת עדותם שהם אין יודעים אם פרעו או לא אלא מכח חזקה דשטרך בידי מ"ב וכו' ע"ש וא"כ ה"נ נאמן לומר פרעתי במגו שהיה מכחיש את העד:

ז' אלא שטוען פרעתי נאמן במגו דא"ב אמר מזוייף הוא כן כתב הטור והרמב"ם ומרן בסי' מ"ו טעם זה וכן כתב הרשב"א במיוחסות סימן נ"ג עיין שם והתוספו' בפרק ב' דכתובות בד"ה מודה וכו' כתב וז"ל וא"ת מ"ט לא מהימן במגו דמזוייף וי"ל דשמא ירא לומ' מזוייף פן יכחישוהו וליכא מגו וכו' וכתב הכנה"ג בח"ב הגב"י אות ב' דלמ"ד נאמן לאו מטעם מגו המזוייף דלאו מגו הוא דירא פן יכחישוהו דל"ל דר"ן חולק בזה ונרא' דסבירא ליה דכמו דבמלוה ע"פ נאמן לומר פרעתי בלא מגו וה"ה בשטר שאינו מקויים מ"ל פרעתי בלא מגו ואף על פי שהמלוה אמת וכו' מ"ל פרעתי דמלוה ע"פ היא והני עדים המלוה החתימם שלא מדעתי וכו' עש"ב ולפ"ז הרמב"ם והטור ומרן סביר"ל דלמ"ד אין צריך לקיימו הא דאינו נאמן לומר פרעתי במגו דמזוייף לאו משום דלא הוי מגו טוב אלא משום דעדים חותמים בשטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד ורבנן הוא דאצרכוהו קיום אם טען בהדיא מזוייף כת"י אחר שכ' התוס' שם ע"ש אבל הא לית' דמודה בשטר שכ' היינו שהוא מודה דכתבו וחתמו העדים מדעתו וכמ"ש רש"י בפרק ב' דכתובות וכן כתב בעה"ת שער י"ז לוה שהודה בשטר שכ' וע"פ חתמו עדים אבל טוען פרעתי וכו' והוא מוכרח דאי טוען שחתמו העדים שלא מדעתו ודאי דלאו כ"כ לאורועי לסהדי שחתמו שלא כדין דאין כותבים שטר למלוה עד שיהא לוה עמו ואם כן אמאי הוי כמלוה ע"פ דנאמן לומר פרעתי ועוד שהרי כ' הגמ"ר בקידושין משם ר' אביגדור הכהן דהא דקיו' שטרו' דרבנן ה"ד כי ליכא הכחשה כגון בא ליפרע שלא בפניו או מיתומים ולקוחות אבל אם הלוה בפנינו וטען מזויף צריך קיום מדאורייתא וכבר כ' בסימן מ"ו ס"ק ח' שכן כתב הרמ"ה בתשו' סימן רצ"ג ושכן נראה דעת הרמב"ם והטור ומרן כמ"ש הרב בית שמואל סימן קמ"א ס"ק ט' ע"ש אם כן מודה בשטר שכתבו אמאי אינו נאמן במגו דמזוייף ואף על גב דנראה אפילו למאן דאמר צריך לקיימו אין צריך קיום רק מדרבנן כמו שכתבו התוס' בכתובות דף כ"ח וז"ל קיום שטרות דרבנן תימא וכו' אם כן כל אדם שירצה יזייף וכו' ויגבה ממנו והכא אומר ר"י דאיכא למימר כגון שלוה מודה שכת' וטוען שהוא פרוע וקסבר האי תנא דמודה בשטר שכ' צריך לקיימו והאי קיום הוי ודאי מדרבנן וכו' ע"ש מכל מקום אם טען מזוייף סובר הרמב"ם והטור ומרן דצריך קיום מדאורייתא ואם כן אם מודה שכ' למאן דאמר אין צריך לקיימו ואמאי אינו נאמן במגו דא"ב אמר מזוייף שהיה צריך קיום מדאורי' דודאי לא פליגי בהכי דמ"ד אין צריך לקיימו סבירא ליה דאפילו טען מזויף אין צריך קיום רק מדרבנן ומ"ד דצריך לקיימו סבירא ליה דאם טען מזוייף צריך קיום מדאורייתא יעוד קשה מההיא דכתובות פ"ב דמוקי פלוגתא דר"מ ורבנן עלה דעדים שאמרו כת"י הוא זה אבל אנוסים היינו דר"מ סבירא ליה דאין נאמנים ורבנן סביר"ל דנאמנים ואמרי' טעמא דרבנן משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר ור"מ סבירא ליה דמודה בשטר שכ' אין צריך לקיימו והתם ע"כ היינו טעמא דרבנן משום מגו הוא דנאמנים וכדאמרינן בשלמא לרבנן משום הפה שאסר וכו' וטעמא דר"מ כמ"ש התוס' בד"ה טעמא וכו' כי היכי דהלוה אינו נאמן ה"נ בעדים וכו' ע"ש ועוד קשה מההיא דפרק מי שמת דף קנ"ד גבי הוא אומר שכ"מ הייתי ס"ל לר"ז ולר"ל דראיה בקיום השטר וקאמרי רבנן דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וע"כ דנאמן לומר שכ"מ הייתי במגו דמזוייף דבלא מגו אדרבה אזלי' בתר השתא שהוא בריא וגבי בני משפח' נמי למ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו נאמני' לומ' קטן היה כמו שהוכיח הנ"י שם ואי בלא מגו פשיט' דאי מודו בעדים אינו נאמן לומר קטן היה וכן במוכר שטען לא נתת לי דמים דנאמן למ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו משום מגו דמזוייף הוא דאם מכר בעדים נאמן הלוקח לומר שנתן המעות כמ"ש הרשב"א בתשוב' הובא בב"י סימן קצ"ה ע"ש אלא ודאי משום מגו דמזוייף הוא דנאמן וכן הר' יונה בעליות הובא בספר א"ז שם הכריע כמ"ד דטעמא דמ"ד מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו משום דלית ליה מגו דירא לומר מזוייף פן יכחישוהו ומשמ' דלדידן אמרינן מגו וכן כתבו התוספו' בריש גיטין בד"ה ואם וכולי ובמציעא דף י"ג ע"ב בד"ה הא וכו' טעמא דמאן דאמר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דנאמן לומ' פרוע במגו דאי בעי אמר מזוייף ושם בס"ד הקשה לעיל דאר"י נפל ליד דיין הרי הוא בחזקתו ולא חיישי' לפירעון וכו' אמאי לא יהא נאמן לומר פרעתי במגו דמזויף ותי' דאין זה מגו דטוב לומר פרעתי שלא יכחישוהו שום אדם מלומר מזוייף כי ירא פן יקיימנו וכו' ע"ש הרי דאע"ג דמוכרח לומר דלא הוי מגו טוב דאפי' ליכא טעמ' דשטרך בידי מאי בעי אינו נאמן לומר פרוע במגו דמזוייף מ"מ למ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דאף על גב דא"ל שטרך בידי מ"ב נאמן לומר פרעתי במגו דמזוייף וזה לשון מהר"ם בתשו' הארוכות סימן קס"ז נראה לר' שאדם נאמן במגו אף על גב דכמה שטען השתא אין יכולים העדים להכחישו ובטענת מגו יכולים להכחישו וראיה לדבר מודה בשטר שכתבו למ"ד צריך לקיימו נאמן לומר פרעתי במגו דא"ב אמר מזוייף אף על גב דבפרעתי אין יכולי' להכחישו ובמזוייף יכולים להכחישו עכ"ל הרי שכ' דאמרי' מגו שאינו טוב אם כן בהכי פליגי דמ"ד אין צריך לקיימו סביר"ל דאינו נאמן במגו שאינו טוב ומ"ד צריך לקיימו סביר"ל דאמרי' מגו אפי' יכולי' העדים להכחישו מיהו ראיתי להרמב"ן בחי' בפרק המוכר את הבית דף ע' גבי שטר כיס למאי דס"ד דאינו נאמן לומר אף על גב דאיכא מגו משו' דא"ל שטרך בידי מאי בעי שכתב וז"ל ואף ע"ג דלמ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אי לא מקיים ליה נאמן למימ' פרעתי במגו דא"ב אמר מזוייף הוא ולא אמרינן שטרך בידי מאי בעי שאני התם דכל אימת דלאו מקויים לאו שטרו הוא כלל והפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל הכא שטר הוא וכו' ע"ש הרי שכ' דטעמא דמ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דנאמן לומר פרעתי במגו דמזויף משום דלאו שטר הוא והפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם כן א"ל דאם במה שטוען עכשיו אין יכולים להכחישו ובטענ' המגו יכולים העדים להכחישו לא אמרינן מגו ומגו דמזוייף דאינו שטר הוא דהפה שאס' הוא הפה שהתי' כמו שחי' הרמב"ן למאי דס"ד דאינו נאמן לומר החזרתי מטעמא דשטרך בידי מ"ב ואף על גב דמסקינן התם דנאמן לומר החזרתי א"ל דה"ד לענין דלא אמרינן דשטרך בידי מ"ב כיון דמגו דטוב הוא דיכול לומר נאנסו דאין יכולים להכחישו אבל מגו גרוע דיכולים העדים להכחישו אפשר דלא אמרינן אלא דוקא גבי מזוייף משום דהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכה"ג כתב הש"ך בסימן ק"ח ס"ק ז' עיי"ש וכן חילקו התוס' בכתובות דף ח"י ע"ב בד"ה הרי אלו נאמני' וכו' דטענה גרועה הוי כמגו במקום עדים ונאמן עליו במגו דמזוייף ולא במגו אחר ע"ש: וראיתי להרב מח"א בתשו' ה' איסורי ביאה דף כ"א שהקש' על הרא"ש שכתב דלא אמרינן מנו במקום עדים פסולים מדאמרינן בפרק קמא דמציעא דר' סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו מ"ט דחספ' בעלמ' הוא מאן קא משוה להאי שטרא לוה הא קאמר דפרוע הוא אלמא דאף על גב דליתא להאי מגו כמ"ש התוס' בכתובות דירא לומר מזוייף הוא פן יכחישוהו אפילו הכי כיון שאין זה יכול לתובעו אלא ע"פ הודאתו אמרי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר ולולי דברי הרא"ש א"ל דכי אמרי' הפה שאסר וכולי משום מגו דאי בעי היה שותק מיהו אלים האי מגו דהפה שאסר וכו' מה שא"כ מגו דעלמ' דאף במקום דלא אמרינן מגו וכו' הכא כיון שאין יכול לתובעו אלא ע"פ הודאתו נאמן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ונדחק בתשו' הרא"ש עש"ב שחי' ולא זכר שכן חי' הרמב"ן דמגו דמזוייף שאני משום דלאו שטר הוא והפה שאס' הוא הפה שהתיר אבל מהר"ם כתב דאדם נאמן במגו אף על גבי דבמה שטוען השתא אין יכולים להכחישו ובטענת מגו יכולים העדים להכחישו והביא ראיה ממ"ד מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו דנאמן לומר פרעתי במגו דא"ב אמר מזוייף אף על גב דבפרעתי אין יכולים להכחישו ובמזוייף יכולים להכחישו ואם כן נראה דהרא"ש לא ס"ל כמהר"ם:

ושוב ראיתי לה' נתיבות משפט דף קפ"ז שדחה ראית מהר"ם כמ"ש והביא ראיה ממ"ש התוס' בפ' ש"ה בעובדא דרבא בר שרשום דאף על גב אם טען לקוחה נאמן אינו נאמן בטענה אחרת, במגו דלקוחה דלא ניחא ליה לטעון לקוחה כיון דנפק קלא דארע דיתמי היא ע"ש וה"נ אין לו לטעון מזוייף שמא יכחישוהו ואי קשיא לך ממ"ש רשב"ם והרא"ש בבתרא דף מ"ה גבי פקדון דאם טוען החזרתי לך בפני פלו' ופלו' והלכו להם למ"ה נאמן אבל אינו נאמן בטענה אחרת במגו דהחזרתי לן בפני פלו' ופלו' והלכו למ"ה לפי שירא לטעון כן פן יבואו ויכחישוהו ע"ש וכן כתב הר' יונה בס' א"ז דף מ"ו בסוף הסוגיא ע"ש וכן כתב הרשב"א בתשו' ח"ב סימן רל"א גבי אל תפרעני אלא בעדים ע"ש ועיין להב"י סי' ע'.

ח' אלא שטען פרעתי נאמן וכולי ואם הלוה מודה שלא פרעו אין המלוה גובה מהלקוחו' דטועני' להם מזוייף או פרוע במגו דמזוייף ואין הודאת הלוה כלו' לחוב ללקוחות כמ"ש הש"ך בסימן ק"ו עש"ב ונר' דה"ה לערב דחיישי' לקנוניא דטוענים בשביל הערב שמא פרוע במגו דמזוייף: ט' והלוה מודה שכ' אלא שטוען וכו' אם הלוה מת והיורשי' מודים בשטר שכ' לכאו' נר' דכיון שאביהם נאמן לומ' שהוא פרוע במגו דמזוייף ה"נ טועני' ליורשי' כן כמ"ש התוס' בריש גיטין בד"ה ואם וכו' ע"ש מיהו כבר כתבתי בסי' מ"ו דכיון שאביהם לא היה נאמן אלא במגו דהכחשה ואם מודים דלא שייך מגו אין טועני' להם וכה"ג כתב בס' א"ז במציעא ד' י"ז סע"א כתוב בתוס' או פרעתי הכל במגו דאין את אשתי ובגי' התוס' הק' על זה דלא יפסיד בזה דאפי' הכתובה בידה מ"ל פרעתי הכל במגו דא"ב לא גירשתיך כדכתבו התוס' לקמן ונר' דעת התוס' דיפסיד שתגבה הכתובה מיורשיו דלא שייך מגו דאע"ג דלעיל פי' דטועני' ליתמי פרעתיך היכא דאביהם מצי טעין אע"ג דלית להו מגו ה"מ בפקדון אע"ג דלא טעני' להו נאנסו משום דלא שכיח אבל טענ' לא גירשתיך לא שייכא כלל גבי יתומי' וכולי עכ"ל ונראה משום (עכ"מ):

יו"ד שטר שלא נתקיים וטען הלוה מזויף ותפס המלוה שלא בעדים נראה דנאמן במגו דלא היו דברים מעולם וגבי ב' החתומים על השט' ואין כת"י יוצא ממקום אחר ובאו שנים ואמרו כת"י הוא זה אבל קטנים או פסולים היו דקיימא לן בסימן מ"ו סל"ז דאם אין כת"י יוציא ממקום אחר נאמנים וקורעי' השט' אפ' דאם תפס המלוה אף שלא בעדים מוציאי' מידו דדוק' בכת"י יוציא ממקום אחר אם תפס לא מפקינן מיניה וכן נראה ממ"ש הש"ך ס"ק ק"א דאם תפס אפילו בעדים לא מפקינן מיניה משמע דרישא מיירי בלא עדים ואפי' הכי לא מהניא תפיסתו וכעין זה דקדק הריב"ש בסימן שצ"ב מל' בעל העיטור ע"ש ונראה דדוקא התם משום דהוי מגו במקום עדים וכיון שיש ב' עדים שאמרו קטני' או אנוסים היו אבל הכא דליכא עדים נאמן המלוה בתפיסתו שהשטר קיים ואינו פרוע במגו דלא היו דברים מעולם מיהו נראה דהתם בתפיסה בעדים א"ב דבמקויים אפילו תפס בעדי' אין מוציאין מידו וכשאינו מקויים תפיס' בעדי' לא מהניא אבל אם תפס בלא עדים לעולם נאמן במגו דלא היו דברים מעולם וכן כתב הש"ך שם בת"ק צ"ת וקורעים השטר ולא מהניא תפיסה בעדים עיי"ש משמע בהדיא דתפיסה בלא עדים מהניא אפילו כשאין כתב ידו יוצא ממקום אחר וכן ראיתי להרשב"א בס' א"ז לכתובות דף ט"ז ע"ב גבי זמנין דתפסה מאתים וכו' שכתב וז"ל והא דאמרינן לקמן גבי ב' החתומים על השטר וכו' ואי תפס לא מפקינן מיניה א"ל דההיא נמי כשתפס שלא בעדי' מיהו ודאי התם לכאורה א"א לומר כן דא"כ אף אתה צ"ל דרישא דקתני אם אין כת"י יוצא ממקום אחר נאמני' אם תפס אפילו שלא בעדים מפקינן מיניה ואין זה נכון לומר כן כיון דאיכא שטרא בידיה ומדינא לא בעי קיום דעדים החותמים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד אי תפס שלא בעדים לא מפקי' מיניה דלא אמרי' בכה"ג מגו במקום עדים כיון דאיכא עדי השט' דמסייעי ליה אלא ודאי ההיא בדתפס בעדים הוא וכו' עד כאן לשונו והראב"ד שם סבירא ליה דאם אין כתב ידו יוצא ממקום אחר נאמנים לפוסלו ואפילו תפס שלא בעדים מוציאין ממנו משום דמ"ל לשקר במקום עדים לא אמרי' והרמב"ן חולק עליו ע"ש ובתשו' הרשב"ץ ח"ב סי' רמ"ב דף נ"ו ע"ד אם כן דעת הרמב"ן והרשב"א דאם אין כת"י יוציא ממקום אחר אף על גב דהעדים נאמנים לפסול השטר אם תפס המלוה שלא בעדים אין מוציאין מידו משום דאין צריך קיום מדאוריי' והראב"ד לא אמר מוציאין מידו אלא משום דהוי מגו במקום עדים אבל בשט' שלא נתקיים כיון דאין צריך קיום מדאור' לכ"ע מהני תפיסה שלא בעדים מיהו א"ל דדוקא התם דאין הלוה טוען מזויף אבל אם הלוה טוען מזויף הרי כתב הגמ"ר בקידושין תשובת ה' אביגדור הכהן וז"ל דהא דקיום שטרות דרבנן היינו היכא דליכא הכחשה וההיא דריש גיטין ה"פ בדין הוא בשאר שטרות לא לבעי תרי היכא דליכא הכחשה כדר"ל דאמר עדים החותמים וכולי ורבנן הוא דהצריכו קיום בשאר שטרות היכא שאין מכחישו וכו' אבל היכא דבעל דין לפנינו ואמר מזוייף אפילו מדאו' בעי קיום וכו' ע"ש ונראה דס"ל דהא דאמרי' בגיטין האי קולא חומר' הוא וכו' חד אתי בעל מערער ופסיל ליה וכו' פסיל ליה ממש קאמר ומדאורייתא פסול דכל דאיכא הכחשה צריך קיום מדאורייתא ומשני כיון דאמר מר וכו' מעיקרא דייק וכו' השליח יודע שברצון מגרשה ולא יבא ומערער ואפילו יבא ויערער אינו נאמן ואף על גב דקיום מדאוריי' אם יערער הכא כיון שהשליח דייק אין הבעל נאמן וכבר כתבתי בסימן מ"ו סק"ח ח' שכן כתב הרמ"ה בתשובו' סימן רצ"ג עיי"ש וכן נראה דעת הרמב"ם והטור ומרן כמ"ש הרב בית שמואל בא"ה סימן קמ"א סק"ע עיי"ש ודלא כהש"ך שם אם כן כשטען הלוה מזויף כיון שצריך קיום מדאורייתא אפילו תפס המלוה בלא עדים מוציאין ממנו אבל אם מודה שכתב אלא שטוען אף ע"ג דקימ' לן מודה בשטר שכתבו נאמן לומר פרעתי במגו דמזוייף נראה דלכ"ע קיום זה מדרבנן כמ"ש התוספות בכתובות דף כ"ח וז"ל קיום שטרות דרבנן תימא וכו' אם כן כל אדם שירצה יזייף וכו' ויגבה ממנו והכא אומר ר"י דא"ל כיון שלוה מודה שכתבו וטוען שהוא פרוע וקסבר האי תנא מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והאי קיום הוי ודאי מדרבנן וכו' מיהו בריש גיטין מוכח דאפילו היכא דאין מכירין החתימה כלל הוי מדאורייתא כמי שנחקרה עדותן בב"ד עכ"ל ונראה דר"י אזיל לטעמיה בתוס' בריש גיטין בד"ה חד וכו' דלמאי דס"ד נמי אפילו יבא הבעל ויערער אינו פסול ע"ש במהר"ם אבל רבי' אביגדור סבירא ליה כהתוס' שם דפסול ממש קאמר ואם טען מזוייף פסול דצריך קיו' מדאו' אבל אם מודה שכ' אלא שטוען פרעתי דקיימא לן מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ה"ד מדרבנן וא"כ אם תפס המלוה שלא בעדים אין מוציאין ממנו:

מיהו נר' דאפי' טען מזוייף דצריך קיום מדאורי' נאמן בתפיסתו במגו דלהד"ם דלא יהיה אלא מלוה ע"פ אם תפס המלוה בלא עדים נאמן ואע"ג דבא לידון על השטר הא קי"ל בסי' ע' ס"ב באומ' פרעתי בפני פו"פ אע"פ שצריך לברר דבריו מ"מ אם באו עדים והכחישוהו אומרי' להד"מ ישבע היסת ויפטר דלא אמרי' צריך לברר דבריו אלא בבא לידון בשטר חזקה משום דחזקה מכח שטרא אתיא דאם נמצא השטר פסול אף חזקתו בטילה אבל בטוען פרעתי' בפני פו"פ טענת הפירעון אינה באה מכח העדים אלא מלתא יתירתא הוא דאמר וזה דעת רוב הפוסקים כמו שכ' שם וגם למ"ד דאפי' במטלטלין בפירעון צריך לברר ובטל השטר ואינו נאמן ה"ד אם בטל השטר מטעם שהיו העדים פסולים אבל אם אין העדים בעיר לקיים השטר או לא מצא עדים אחרים לקיימו דבסתם אין חזקתו מזוייף ולא בטילה חזקתו כמ"ש הרמ"ה בפ' ג"פ סו' צ"א ע"ש וה"נ אפי' טען הלוה מזוייף אם תפס המלוה שלא בעדים לא בטילה תפיסתו

י"א אם הודה הלוה שלא פרע התוס' במציעא ד' ע"א ע"א בד"ה אמר אביי וכו' ס"ל דגובה מן הלקוחו' ע"ש וכבר כתבתי בסי' מ"ו סק"ו דנר' דלא חיישי' לקנוניא אלא בדאיכא ריעותא כמ"ש הסמ"ע בסי' ל"ז וכ"כ מהריב"ל ח"ב סו' י"ז שכן נר' לכאור' דלא חיישי' לקנוניא אלא דוקא כשיש הוכחה גמורה ע"ש וכ"כ מהרשד"ם חה"מ סי' רנ'"ח דלא חיישי' לקנוניא אלא בדאיכא הוכח' ורגלים לדבר וריעותא ע"ש ומתשו' הרשב"ץ ח"ב סי' קנ"ח שכתבתי שם דאפי' הודה הלוה למלוה והשטר מסייעו חיישי' לקנוניא אין ראיה דלגבי שבוע' חיישי' מהר"ם בתשו' המיי' דשייכי לס' משפטים סי' נ' דבקל רמו רבנן שבועה והכי ל"ל בהא דאמרי' בפ' הניזקי' ודילמא ה"מ לענין שבוע' אבל לענין זיבורית לא וטעמא דבקל רמו רבנן שבוע' כדאשכחן טובא דנשבעי' ונוטלין וכו' ע'"ש וכ"כ הרא"ש בפ"ק דב"ב דלהכי אמרי' טעמא דאין נזקקים ליתומים קטנים משום צררי ולא משום פירעון דחשש פירעון אינו מספיק אלא לענין שבוע' ולא לדחות הפירעון וכו' ע"ש וה"נ כיון דליכא ריעותא לא חיישי' לקנוניא להפסד למלוה שהשטר בידו ודוקא לגבי שבוע' חיישי' דבקל רמו רבנן שבוע' ובס"פ הנושא אמרי' דאין הבנות נזונות מנכסי' משועבדים דה"ט כיון דאיתנהו בתנאי ב"ד אימור צררי אתפסה וכ' התוס' תימא לר"י דבגיטין פרק הניזקין מפרש טעמא לפי שאין כתובי' וכו' וי"ל דאיצטריך לטעמא לפי שאון כתובי' היכא שהודה האב שלא התפיס צררי ע"ש הרי אע"ג דאין מוציאי' לנכסים משועבדים למזון הבנות דחיישי' לצררי אם הודה האב שלא התפיס צררי טורפי' מלקוחו' ולא חיישי' לקנוניא וש"ר לה' פני יהושוע בחי' שם שכ' דאפ' דס"ל דהא דחיישי' לצררי משום דנראה לחכמים דמצוי קצת שהאב מתפיס לבנותיו צררי דלא ליתזלו בב"ד אבל אם הודה האב קודם מותו אינו מצוי שיעשה קנוניא בשעת מיתה ולא מרעי' שטר הנעשה בקניא ע"ש א"כ נר' דדוקא שהודה בשעת מיתה לא חיישי' לקנוניא כעין דאמרי' בס"פ ג"פ בשכ"מ שהודה דאין אדם משטה בשעת מיתה משא"כ ברי' ע"ש וא"כ ה"נ אם הודה בשעת מיתה שלא פרעוהו נפרע מלקוחות דלא חיישי' לקנוניא בשעת מיתה אבל הודאת ברי' לא מהניא ללקוחו' משום חשש קנוניא ועוד תי' הפני יהושע דלא מהניא הודאתו לגבי לקוחו' שלקחו מהאב אלא לטרוף ממשעבדי ששעבדו האחים לאחר מיתת אביהם וכ"כ בחי' פ' הניזקי' בתוס' דב"ה כתובי' וכו' ע"ש ולפ"ז אפי' הוה בשעת מיתה חיישי' לקנוניא שלא יטרוף מלקוחו' שמכר האב קודם הודאתו וכן לערב חיישי' לקנוניא דטועני' בשביל הערב שמא פרוע במגו דמזוייף וכבר כתבתי בסי' מ"ו דאפ' דגם התוס' דמציעא דוקא לטרוף מלקוחו' שקנו אחר הודאת הלוה מיירי ע"ש אבל התוס' בכתובו' ד' צ"ב ע"ב בד"ה דינא וכולי כ' נר' לר' ראיה דאין טועני' ליתומי' וללקוחו' מזויף דתנן בפ"ק דב"מ מצא שט"ח אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר לא לזה ולא לזה וכו' וא"א דטועני' ליתומי' וללקוחו' מזוייף אמאי לא יחזיר אי כשלא יכול לקיימו ויש לו למלוה עדים לקיום א"כ יחזיר דקושטא קאמר ובדין יגבה דלפריעה ליכא למיחש דהא קאמר להד"מ וכל האומ' לא לויתי כאלו אמר לא פרעתי דמי וכו' נר' דס"ל דגם אם טוענים ליתומי' וללקוחו' מזוייף אם הודה הלוה שלא נפרע גובה המלוה מלקוחו' דהודאת המלוה מהניא לגבי לקוחו' אע"ג דאתרע השטר בנפילה וכבר תמה ה' פני יהושע בחידושיו שם וכ' דהא דאמרי' בפ' א"נ מודה בשטר שכתבו א"ץ וגובה מנכסי' משועבדי' כבר פי' כל המפרשי' דמיירי כגון שהלקוחו' יודעי' שאינו מזוייף ויש מהם שכ' גובה מלקוחו' שקנו אחר שהודה בעל השטר וא"כ ליכא למיחש למידי דהא בידו לכתוב לו שטר מקויים מאותו יום וכו' עיין שם:

אם לא נתקיים השטר ואבד וטען הלוה שהוא מזויף ותפס המלוה נר' דאין מוציאי' מידו שהרי כ' הרמב"ם ומרן בא"ה סי' קמ"א סנ"ג דאם בא הבעל וערער שהגט מזוייף ולא נתקיים תצא והולד ממזר אבד הגט ה"ז ספ' מגורשת וכת' המ"מ דס"ל כיון שהבעל מערער וטוען בריא מזוייף הוא וחתימת העדים אין מצוי לקיימם העמיד אשה על חזקת א"א אבל כשאבד הרי זה ספק מגורשת דדילמא אי הוה גט קיים היה מתקיים בחותמיו ע"ש ונר' הטעם דאם הגט לפנינו וטוען ברי שמזוייף הוא ולא ירא פן יתקיים הוי ברי' טוב ומה"ט איכא מ"ד מודה בשטר שכתבו א"ץ לקיימו ואינו נאמן במגו דמזוייף שמא ירא לומ' מזוייף פן יקיימנו וכ"כ התוס' במציעא ד' י"ג בד"ה הא וכו' אפי' בנפל וטען פרעתי דאינו נאמן במגו דמזוייף דאין זה מגו שירא לומ' מזייף פן יקיימנו ואע"ג דהקיום אינו מועיל לגבות בו מ"מ אין טוען ברצון דבר שיכול להכחישו ע"ש וא"כ כשטען מזוייף ולא חשש שמא יוכחש הוי בריא טוב ומעמידים האשה בחזקת א"א אבל באבד דליכא חשש שמא יוכחש דלא חייש שמא ימצא וגם יקיימנו הבריא שלו גרוע והוי ס' מגורשת שמא אם הוא קיים היה מתקיים בחותמיו ועי' בט"ז שם בא"ה שכ' טעם אחר וה"נ דכוותה בשטר שאבד אם תפס המלוה אוין מוציאין מידו מה"ט דדילמא אם השטר קיים היה מתקיים בחותמיו ודוקא אם השטר קוים וטען מזוייף ולא ירא שמא יתקיים בחותמיו ויוכחש מכח שטוען אמת אם תפס המלוה מוציאין מידו:

י"ב ואם אח"ך מצא המלוה וכו' עיין מ"ש בסי' פ':

י"ג הגה ויש חולקים ואומ' דנאמן הוא וכולי כן דעת רוב הפוסקי' כמ"ש הש"ך סי' ס"ט ס"ק ב' וכן הוכחתי שם וכ"כ ה' פני יהושע בחי' לכתובות ד' ח"י ע"ב בתוס' בד"ה אין נאמנים וכו' ע"ש:

י"ד אם כפר הנתבע ואמר קבעת לי זמן והביא עדים ומרענא לשטר קובעי' לו ל' יום זמן ב"ד הרמ"ה בפ' ב"פ סי' פ"ח ע"ש:

ט"ו דין ב' ואם השטר מקויים וטוען הלוה פרעתי כולו או מקצתו וכו' משמע בהדיא דאפי' בטוען שפרע מקצת המלוה נשבע ונוטל דא"ל שטרך בידי מ"ב דהו"ל לכתוב שובר או להחליף כמ"ש הרשב"א בתשו' כי' אלף וס"ה והביאה מרן בב"י בסימן זה ובח"ב סי' צ"ב הוכיח כן עש"ב ועי' בפרישה בסס"י שהסכים דגם הבעה"ת מודה לזה ועי' בהכנה"ג בסס"י זה ובהש"ך בסס"י זה ועי' מ"ש בסי' ס"ט:

ט"ז ואפי' אם יש בו נאמנות מפורש כ"כ הטור ונר' דכמו שאין מועיל נאמנות לגבי לקוחות ה"נ אינו מועיל לב"ח מאוחר וכ"ה לשון הרי"ף בפ' הכותב היכא דאיכא חוב עליה לאיניש אחרינא או כתובת אשה או לוקח לא מהני נאמנות ע"ש וז"ל הריטב"א בחי' בפ' הכותב אבל הגאונים כולם הסכימו וכן דעת הרמב"ם דלגבי יורשים מהני נאמנות אבל לא לגבי לקוחות דבשלמא יורש כרעא דאבוה והוי כאילו הנכסים ברשות לוה עצמו בשעת גוביינא משא"כ בלקוחות ומ"ש במשנה שהבאים ברשותה אין משביעין אותה אינו ר"ל לקוחות אלא כגון אפטרופא שמינה על נכסיו א"נ שנתן נכסיו במתנת שכ"מ כיורש שוי רבנן א"נ שמכר או נתן נכסיו במתנת בריא מהיום ולאח"מ כלומ' שיכול לחזור בו בחייו עכ"ל ונר' לכאו' דוקא גבי לקוחות שיצאו מרשות הבעל לגמרי אבל לגבי ב"ח מאוחר כיון דקי"ל דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה וכל שלא גבה עדין הנכסים ברשות בעלה

י"ז ואפי' יש בו נאמנות מפורש לראשון וכו' הטור כ' שכ' בעה"ת שאם יש בו נאמנות מפורש לראשון שא"ץ לישבע ונר' דכמו שאין מועיל נאמנות לגבי לקוחות הה"ד אנו מועיל לב"ח המאוחר וכת' מרן הב"י מטעם הרא"ש דלא מהני נאמנות לגבי לקוחות משום דנפישי רמאי מה"ט אין להאמינו אפי' נאמנות מפורש ע"ש וכבר כ' הפרישה דבלא"ה מוכח דלא מהני לגבי לקוחות אפי' נאמנות מפורש בסי' ע"א לגבי יורשים לכ"ע לא מהני נאמנות אא"כ בכתב לו בפי' שהאמינו ג"כ היורשים ומינה הפוסקי' דס"ל דאע"ג דמהני לגבי יורשים לא מהני לגבי לקוחו' היינו אפי' נאמנות מפורש ואין לחלק דמשם לא מוכח אלא דלא מהני לגבי לקוחות מאי דכתב לוה למלוה שהאמינו נגד באים ברשותו הכולל ג"כ יורשים ולקוחות וכמש"ר שם אבל אם כ' נאמנות מפורש שהאמינו נגד לקוחות הו"א דמהני דז"א דהא מבואר בבעה"ת דבאים ברשותו ובכל נאמנות מפורש קרי ליה וכולי ע"ש ונר' דאפי' כ' בפי' שהאמינו נגד לקוחות לא מהני שהרי הרז"ה בפ' הכותב והראב"ד בס' תמ"ד סי' רל"ח הק' על הרי"ף מדתנן נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא הבאים ברשותי ולא עליך ולא ליורשיך ולא הבאים ברשותיך אינו יכול לא הות ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו וכו' ומפרש בתוס' הבאים ברשותו כל שמכר וכו' אלמא משמע דעת הרי"ף דג"כ נאמנות מפורש ללקוחות לא מהני דהאי ליורשי קאמר ובפי' וא"כ הבאים ברשותו ה"ד לקוחות א"כ נר' דעת הרי"ף אפי' (עכ"מ):

ח"י ואם טען השבע לי וכו' בפ' הכותב ד' פ"ו בגמ' שבוע' מאי עביד' וכו' כ' בא"ז בשם תר"י ואע"ג דקי"ל דאם א"ל השבע לי דלא פרעתי משתבע שבועה זו לא היתה בימי המשנה אלא תקנת האמוראים היתה שתקנו אח"ך ולכך שאל אי זו שבוע' חייבת האשה כשתבא לתבוע כתובת' ע"כ ונר' דס"ל כמ"ש התוס' בשבועו' ד' מ"א בד"ה וכי מה וכו' וא"ת תק"ל אמתני' דקתני הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבוע' וטעמא משום דדילמא אי הוה אבוהו' קיים הוי טעין ואמר אשתבע אלמא מצי משבע ליה מיהו נר' דטעמא לאו משום הכי הוא דאפי' לא מצי אבוהון טעין טועני' ליתומי' דבפ' הכותב אמרי' נקי נדר נקי שבועה לא תפרע מן היתומים אצא בשבועה אלמא עבוד רבנן תקנתא ליתמי אפי' במקום שאין האב יכול להשביעו ע"כ וא"כ ה"נ מנכסים משועבדים ושלא בפניו דלא תפרע אלא בשבועה מה"ט דעבוד רבנן תקנת' ללקוחות ושלא בפניו אפי' במקום שאין המלוה עצמו יכול להשביע וא"כ שבועה זו לא היתה בימי המשנה אלא תקנתא דר"פ ולכך מק' שבוע' מאי עביד' וכו' אבל רש"י בכתובות במשנה מנכסי יתומי' ומנכסי' משועבדים ושלא בפניו לא תפרע אלא בשבוע' וכו' כתב רש"י ומנכסום משועבדים משום דאי הוה גבי מהלוה גופיה והוה טעין אשתבע לי דלא פרעתיך אמרי' בשבועו' דמשבעי' ליה וכו' אבל בשביל לקוחו' אנן טעני' דפתח פיך לאלם הוא ומנכסי יתומי' ונפרע שלא בפניו כולו משום ה"ט ע"ש וכ"כ הרע"ב שם וכ' ה' נתיבות משפט ד' רצ"ו דראיית התוס' אינה מכרעת דשאני התם שהוא מחוייב שבוע' כדי שבא ליפרע מנכסי יתומי' שלא יפרע אלא בשבוע' אלא שמכח פיטור המלוה רוצים לפוטרו מחיובו והא קאמר אבא שאול דפיטור דידיה לא מהני לגבי יתומים חזר הדין דטעני' ליתמי דילמא אבוהון הוה טעין אשתבע לי אם לא היה פוטרו אבל הכא א"א דבזמן המשנה אפי' אי הוה טעין אישתבע ליה לא משבעי' ליה מאי אולמיו דיתומי' הא לא טעני' ליתמי אלא מה דהוה מצי אבוהון טעין ע"ש וכעין זה כ' הריטב"א בפ' הכותב ד' פ"ד במשנה דמי שמת והניח אשה וב"ח וכולי ינתנו ליורשי' שכולן צריכין שבוע' וכו' מק' בירושלמי הגע עצמך שפטר משבוע' זו תורה וזו אינה תורה כלומ' דלאו בשבוע' מ"מ תליא מלתא אלא בדין גוביינא שכולם מחוסרי גוביינא ורואים שבוע' כל היכא שלא פטרם ממנה והיורשי' וכו' עיין שם הרי כיון דאם לא היה נאמנות היו צריכין שבועה ואע"ג דהשתא פטרם ואינם צריכים שבועה הוו מחוסרי גוביינא וה"נ הכא וכו' וז"ל מהר"ם בתשו' דשייכי לס' משפטים בסי' ל"ח הילכך בנ"ז אע"ג דלגבי דידיה מהני להו נאמנותו דהימננהו לגבי נפשיה לגבי יורשים לא מהני מידי וכמאן דלא הימננהו דמי כדחזינן בפ' הכותב נקי נדר נקי שבועה ממני יורשי' משביעין אותו לכ"ע ולגבי יורשים כמאן דלא הימנו דמי ואלו לא הימניה כלל לא הוה שקיל בעל השטר אלא בשבועה השתא נמי לא שקיל אלא בשבועה א"כ הכא דליכא שטרא אלא כת"י נימא נמי דהיכא דהימננהו לגבי דידיה לגבי יורשי' כמאן דלא הימננהו דמי ואלולי הימננהו הוה טעני' ליתמי פרוע כי היכי דמצי למטען אבוהון השתא נמי דהימנני טעני' להו הכי וליפטרי כיון דליכא שטרא אלא כתב יד דדילמא שכח ופרע ולא דמי לחייב מודה דלא פרע דמפקינן מיתמי דשאני התם דבשעת מיתתו הודה שלא פרע אבל הכא דילמא פרעי' ולאו אדעתיה דכתב ליה נאמנות דנשקול מניה כתב יד כי היכי דאמרי' התם נקי נדר נקי שבו' ממני דאמרי' דילמא פרע ושכח ולא הוציא השטר מידו או מודה ואדרבה נראין הדברים ק"ו ומה התם וכו' עש"ב הרי מבוא' דנאמנות סתם לגבי היורשין כמאן דלא הימניה דמי וכיון דאלו לא הימניה לא היה נוטל בעל השטר אלא בשבועה השתא נמי טועני' ליורשים אבל אם בזמן המשנה היה בעל השטר נוטל בלא שבועה אפי' בלא נאמנות גובה מן היורשים אבל תר"י נראה דס"ל דמנכסי יתומים ומנכסים משועבדי ושלא בפניו תקנת חכמים היא שלא יפרעו אלא בשבועה אפי' במקום שאין הלוה עצמו יכול להשביע את המלוה ושבועה זו דר"פ לא היתה בזמן המשנה ובא"ז דכתובות דפ"ז ע"ב דמסקי' גבי שבועה דעד אחד דמדרבנן כדי להפיס דעתו כ' בשם רש"י במהדורא קמח וז"ל והא דאמרי' בשבועות דאפי' היכא דליכא עד ח' אי אמ"ל אשתבע לי דלא פרעתיך להאי שטרא אמרי' ליה זיל אשתבע ליה תקנתא בתרא היא וכדי להפיס נמי דעתו של לוה וכי תקין הך שבועה דע"א מעיד שהיא פרועה אכתי לא הויא האי תקנתא ובראשונה לא הוה מני אמר לבעל כי ליכא ע"א ואינו פוגמת ישבע דלא פרעתיך אלא נוטלת בלא שבועה עכ"ל הרי דגם רש"י במהדורת קמא פ"ל ושבועה דרב פפא לא היתה בזמן המשנה וא"כ צ"ל מנכסי יתומים (עכ"מ)

ט"ו דין ב' משביעין אותו בנק"ח וכו' ואם לא רצה לישבע לח יטול אבל לא ישבע הלוה ויפטר ולהוציא השטר מידו ואם טען הלוה דישב' ויטול או יחזיר לו שטרו שומעי' לו וקורעי' השטר כ"כ הסמ"ע בסקכ"ב והט"ז ס"ו ומשמע דא"ל הלוה לישבע דכיון דלא רצה המלוה לישבע מוכח שהוא פרוע והרא"ש בתשו' כלל ק"ה סי' ח' שכ' בשטר שהוא מופקד אצל ח' וחמר הלוה למלוה השבע לי שלא פרעתיך צריך לישבע אפי' יש נאמנות בשטר כיון שאין השטר בידו ואם אינו רוצה לישב' יחזיר השטר ללוה ע"ש אפשר דה"ד כשאין השטר ביד המלוה ולא רנה לישבע מוכח שהוא פרוע ולכך מחזירין אותו ללוה וא"נ הלוה לישבע אבל אם השטר ביד המלוה דחזקה דשטרך בידי מ"ב מסייע ליה אפי' לא רצה לישבע חין מוניחין השטר מידו דהא אם תפס ממנו אין מוניחין ממנו ואינו נשבע כמבוא' בסי' פ"ז ובא"ה סי' נ"ו דתובע שחייב שבו' דרבנן בב"ד ותפס ולא רצה לישבע אין מוניחין מידו ע"ש ובהסמ"ע סקכ"ב וכ"ש שבוע' זו שהיא ע"י טענה וכ"כ הג"ח בפר' ח"ה ע"ש א"כ כ"ש השטר שהוא תפוס בידו שאין מוציאין מידו וכן נראה דעת הר"א מטרני והב"י שלא חילק בין ת"ח לאחר ע"ש:

ט"ז כתב הרשב"א בתשו' ח"ד סי' קס"ד ראובן משכן ביתו לשמעון בשטר וירד בו שמעון ודר בו שנה ואח"כ דר ראובן ג' שנים והוציא שמעון שטר חוב על ראובן שיפרענו וראובן טוען שכבר פרעו ושעשה לו שטר מחילה ונאבד ממנו וכו' ואמרת אתה שהדין עם שמעון ואין ראובן נאמן לו' שטר מחילה היה לי ואבד וכו' חלא יקיים זה שטרו וישבע כיון שמשכנתו בידו ונעמיד הבית בידו תשו' כדין אמרת וכו' אלא מ"ש שצריך שבועה אינו נראה כן אח"כ טען ראובן אישתבע ני דלא פרעתי' הא לא טען לא טעני' ליה וכו' ואעפ"י שמשכונתו בידו א"ץ כלום דמכל מקום שטר חוב שבידו מודיע שלא נפרע וכל שלח נפרע זכות משכונתו קיים עכ"ל ונר' דעת השואל דמה שהמלו' היה דר בה ועכשיו חין משכונתו בידו הוי ריעות' שנפרע ולכך צריך לישבע ולזה השיב דא"ץ לישבע אח"כ טען הנוה השבע דתע"פ שחין ממשכונתו בידו לא הוי ריעותא מיהו ח"ל דהשואל שאמר ישב' כיון שאין משכונתו בידו היינו משום דשטר משכונה חם היה מוחזק בה א"ץ לישבע כמבוא' בסי' ק"ח סי"ב דגובה מהיורשים בלא שבועה וה"ה אם הלוה חי אע"ג דטוען בריא א"ץ המלוה לישבע דהא אין נפרעי' מנכסי יתומי' אלא בשבועה משום דאם היה אביהם חי וטען השבע לי צריך לישבע וטועני' מה שהיה אביהם טוען כמ"ש רש"י בפ' הכותב ע"ש וא"כ דמשכונה דנפרע מהיורשי' בלא שבועה צ"ל דאביהם לא היה יכול להשביעו וכ"כ בהדיא בעה"ת שער י"ג ח"ג וז"ל דאם היה מוחזק' ביד המלוה ואוכל פירותיהם אפי' אין נאמנו' לשטר ומת לוה בחיי המלוה גובה בלא שבועה ובחיי המלוה והלוה נמי א"צ לישב' אבל אם לא היה דר בה והחזיק בה וליכא נאמנו' בשטר אינו גובה לאחר מיתת הלוה אלא בשבוע' וכן אם א"ל הלוה השבע לי דלא פרעתיך צריך לישב' וכן דנין וכו' עי"ש וזה סברת השואל דאם היה דר בה א"צ לישבע אבל כיון שאין משכונתו בידו צריך לישבע אם טען הלוה השב' לי וקצר וכה"ג כ' הרמב"ם גבי המפקיד אצל חבירו בשטר כשאין הנפקד נאמן לומ' החזרתי דישבע בעל השטר בנק"ח שלא החזיר לו וישלם וכ"כ המ"מ דה"ד אם טען הנפקד השב' לי כדין מלו' בשט' ורבי' קצר והביאו מרן הב"י ס' רצ"ו ע"ש:

י"ז אפי' אם גם המלוה משיב איני יודע אם הוא פרוע נר' דאם המלוה מסופק פרוע או לא אינו גוב' אלא מהלוה עצמו ולא מן היורשים ולא מן הלקוחות דהא אם טוען הלוה פרוע והמלוה אומר איני יודע אינו גובה בו וכמבוא' בסי' נ"ט וא"כ טוענים ליורשים וללקוחות כן וכה"ג כ' הרמב"ם והטור בסי' ע"א סכ"א מלוה שהאמין ללוה שיהא נאמן על השטר לומר שהוא פרוע וכו' דאין המלוה יכול לגבות בשטר זה לא מן היורשים ולא מן הלקוח' אפי' אמר הלוה שלא פרעתי אינו גובה מהלקוחות דחיישי' לקנוניא וכו' עיי"ש וה"נ אינו גובה מן היורשים ולא מן הלקוחות ואפי' אם טען הלוה שלא פרע אינו גובה מהלקוחות דחיישי' לקנוני' וגם למ"ש הש"ך שם סקמ"ח דאע"ג דבשטר שאינו מקויים טורף ממשעבדי אפי' שלא נתקיים השט' אלא ע"פ הלוה ולא חיישי' לקנוניא הכא שאני כיון דנתן ללוה נאמנות אתרע שטרא וכו' ע"ש נר' דה"ה הכא כיון שהמלוה היה לו לידע אם פרוע והוא מסופק איתרע שטרא וגם הרא"ש דס"ל התם דגובה מן היורשי' ה"ד גבי נאמנות משו' דלא האמין אלא את אביהם אבל בעלמא טוענים להם כל מה שאביהם יכול לטעון ע"ש בהש"ך סקנ"ו:

י"ח

הגה היה השטר על זמנים וכולי המלוה נשבע ונוטל וכו' כשטוען השבע לי דאל"כ נוטל בלא שבועה הש"ך ועיין בס' בית דוד סי' יו"ד שכ' ואולי דס"ל דהכא כיון דא"ל שהוכרח להניח השטר בידו מפני הפרעון האחרון אפי' לא טען הלוה השבע לי צריך לישבע ע"ש וליתא דז"ל הרשב"א בתשו' ח"ב סי' צ"ב ג"כ אני רואה דבעל השטר גובה כל חובו אפי' בלא שבועה אא"כ טען הלוה אשתבע לי דלא פרעתיך דאלת"ה א"כ בכל שט"ח דעלמא נאמר כן שאם יטעון הלוה פרעתי הכל חוץ מדינר יהא נאמן וכו' ע"ש והרמב"ם גבי המפקיד אצל חבירו בשט' כשאין הנפקד נאמן לו' החזרתי כ' דישבע בעל השטר בנק"ח שלא החזיר לו וישלם וכ' המ"מ דה"ד אם טען הנפקד השבע לי כדין מלוה בשטר ורבינו קצר והביאו מרן הב"י סימן רצ"ו עיין שם הרי שכתב ישבע סתם ופירושו אם טען השבע וכן כתב הטור בסימן רצ"ו ישבע בעל השטר וכולי וכתב הפרישה דה"ד דא"ל הנפקד השבע לי שלא החזרתי וכולי וכעין שכתב רבינו בסי' פ"ב בהוציא עליו שטר מקויים ואין בו נאמנות ע"ש וכה"ג כ' הטור ומרן בסי' קכ"א אחר שישבע המלוה וכו' ופי' שאם טען ע"ש בהש"ך סקל"ב והרמב"ם בפכ"ד מהל' אישו' כ' מי שראה אשתו שזינתה וכו' אם הודית שזינתה תצא בלא כתובה לפיכך משביעה בנק"ח שלא זינתה תחתיו אם ראה אותה בעצמו ואח"ך תגבה כתובתה וכו' וכ' מרן הב"י בא"ה סי' קט"ו משו' דהוי כטוען פרעתיך דבעל השטר צריך לישבע ע"ש וכ"מ בתשו' הרי"ף סי' ע"ג וז"ל אלא שאין בעלה נאמן בעדותו לכך. אם רצה לגרשה תשבע שבו' התורה שלא עשתה מכל מה שחשבה כלום ואח"ך תטול כתובתה לפי שהיא דומה למי שיש בידו שט"ח והלוה אומר אינו חייב כלו' שהוא נשב' ונוטל עכ"ל ונר' דה"ד כשטען הלוה השבע לי כמו שדקדק מרן בכ"מ מל' הרמב"ם וכ"כ מהר"י ן' מיגש הובא בס' א"ז לכתובו' בספ"ק וז"ל מי שטען שזינתה וכו' הא ודאי כיון דנקטה לה כתובתה בידה לאו כ"כ וכו' מיהו אם א"ל השבע לי דינא הוא דמשתבעת ליה כדין מאן דמפיק שטרא וכו' ע"ש וכ"כ הרשב"א סי' י"ט:

י"ט שטר משכונה על קרקע והיא מוחזקת ביד המלוה ואכל פירותיו כ' הראב"ד דאיכא מ"ד דאפי' אין נאמנות בשטר ומת לוה בחיי מלוה גובה בלא שבועה ובחיי הלוה והמלוה נמי א"צ לישבע אבל אם לא דר והחזיק בה וליכא נאמנות בשטר אינו גובה לאחר מיתת הלוה אלא בשבועה וכן אם א"ל הלוה השבע לי שלא פרעתיך צריך לישבע וכן דנין וכן מנהג בנרבונה אבל בשם הר"י הלוי מצאתי דכיון דמצי לסלוקי בזוזי לאו לפרעון קאי ואינו נפרע אלא בשבוע' וכן היה דן שאם מת הלוה בחיי המלוה ומת המלוה ולא נשבע ואין נאמנות בשט"ח אין אדם מש"ל הבעה"ת שער י"ד ח"ג ובעל העיטור בדיני אפותיקי דף מ"א ע"ש והרשב"א בתשו' ח"ד סי' קס"ד כ' וז"ל שאלת ראובן משכן לש' בשטר וירד בו שמעון ודר בו שנה ואח"ך דר בו ראוב' ג' שנים והוציא שמע' השט"ח על ראובן שיפרענו וראו' טוען שכבר פרעו ושעשה לו שטר מחילה ונאבד ממנו ועוד טוען שדר בו שני חזקה וזה לא ערער ואמרת שהשבת אתה שהדין עם שמעון ואין ראוב' נאמ' לומ' שטר מחילה הי"ל ואבד וכו' ומה שטען שדר בו שני חזקה לא אמר כלום שאין דין שני חזקה אלא דזה אומ' לקחתי וזה אומ' לא מכרתי אלא יקיים זה שטרו וישבע כיון שאין משכונתו בידו ונעמיד הבית בידו תשובה כדין אמרת וכו' אלא מ"ש שצריך שבועה אין כן נר' אא"כ טען ראו' אשתבע לי דלא פרעתיך הא לא טען לא טעני' ליה וכו' ואע"פ שאין משכונתו בידו א"ץ כלו' דמ"מ שט"ח שבידו מודיע שלא נפרע וכל שלא נפרע זכות משכונתו קיים עכ"ל ונר' דס"ל דהלוהו על המשכונה ודר בו בתחלה ואח"כ יצא ודר בו המלוה ג' שנים מוכח שפרעו ואפי' לא א"ל השבע לי צריך לישבע והרשב"א השיבו דאפי' אין משכונתו בידו מ"מ שט"ח שבידו מוכח שלא נפרע וא"צ לישבע אא"ך טענו השבע לי אבל אם משכונתו בידו לכ"ע אפי' טענו השבע לי א"ץ לישבע ונ"פ מרן בסי' ק"ח סי"ב דאם הוה המלוה מוחזק במשכון גובה בלא שבועה לפיכך אם מת גם יורשיו גובי' ע"ש וא"כ ה"ה בחיי המלוה והלוה אפי' טענו השבע לי א"צ לישבע דאין חי':

כ' כתב הרדב"ז בתשו' ח"ב סימן רכ"ז דפס"ד הוי כשטר שאין בו נאמנו' ואי טען הלוה פרעתי נשבע המלוה היסת וגובה חובו ע"ש ולא דק דאי לא טען השבע לי א"ץ לישבע כלל ואי טען השבע לי משביעי' אותו בנק"ח ולא היסת כמ"ש הטור וכ"כ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרשב"א והר"ן ובעה"ת הובא בב"י ע"ש וכ"ד בעל העיטור בדיני חוב דס"ב ע"ש וז"ל מהר"י ן' מיגש בחי' לשבועות ששבועה כעין דאורייתא היא חדא דומיא דפוגם שטרו קאמר ועוד דהא נשבע ונוטל הוא ונקוט האי כללא בידך דלא משכחת לה לעולם שבועת היסת בנשבע ונוטל וכולי וכ"כ הריטב"א בחי' שם וכ"כ הראב"ד בס' תמים דעים בסימן ס"ב ס"ג ע"ש ומ"ד דשבועה דרבנן היא יחיד בדבר ע"ש:

וראיתי לה' כנה"ג בהגה"ט אות י"ג שכ' דהמרדכי בפ"ק דבתרא גבי הקובע זמן לחבירו וא"ל פרעתיך בתוך הזמן שכ' דאם הוציא שטר על חבירו ואמ' אשתבע לי דלא פרעתיך בזמנו שישבע שבועת היסת וכ"כ הג'"א אפשר דס"ל כדעת איכא מי"ד שהביא הרי"ף והרא"ש דס"ל דשבועה זו שבועת היסת היא אך ק"ל דשבועת היסת נתקנה ליפטר ולא להוציא וכו' ואפשר שלדעת מי שסובר דשבועת היסת הך שבו' היא אחר הפירעון וטוען עליו הלוה שפרעו ב"פ ע"ש וליתא שהרי כ' הרי"ף והרא"ש איכא מ"ד שבו' דרבנן היא ואיכא מ"ד כעין שבו' דאורית' וכן מסתברא דומיא דפוגם שטרו והיינו מדאמרי' מה בין זה לפוגם שטרו וכו' וא"א זו שבועה דרבנן וזו שבועה דאורייתא כמ'"ש הרשב"א והר"ן מכלל דאיכא מ"ד דס"ל דשבועה דרבנן היא אפילו קודם לפירעון ול"ד לפוגם שטרו דאי לאחר הפירעון פוגם שטרו נמי שבועת היסת היא:

ונראה דס"ל להג"א והמרדכי אע"ג דבשטר צריך לישב' בנק"ח כעין דאורייתא אם הוא בתוך זמנו מכח חזקה דאין אדם פורע א"צ אלא שבועת היסת וכ"כ בעה"ת שער י"ז ח"ב סימן ה' וז"ל זה שפסקנו שגובה בלא שבו' אם הוא בתוך הזמן מי אמרי' דוקא כי לא א"ל לוה להמלוה אשתבע לי אבל אי אמר ליה אשתבע לי משתבע היסת דלא עדיף מחזקה דגו זמניה לאפטורי מהיסת ואע"ג דאתיא תוך הזמן די לנו אם פיטרי' אותו משבועת המשנה כדין מפיק שטרא וכו' הרי דס"ל דאע"ג דבשטר אם א"ל השבע לי צריך לישבע כעין דאורייתא אם הוא בתוך זמנו אהני חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו ליפטר משבועת המשנה וסגי בשבועת היסת וא"כ נר' שכ"ד הג"א והמרדכי וה' גד"ת שם פי' דברי בעה"ת דה"ד לאח' הפירעון דשבועת היסת דוקא ליפטר ולא להוציא ותמה על המרדכי והג"א עיין שם ואין נר' מדכ' בעה"ת די לנו אם פוטרין אותו משבו' המשנה כדין מפיק שטרא וכו' משמע אפי' קודם הפירעון דומיא דשטר דצריך שבועת המשנה קודם הפירעון דאי לאחר הפירעון בשטר נמי אם א"ל השבע לי א"צ אלא שבועת היסת וזה לשון בעה"ע בדיני חוב דס"ד ע"ד ומסתברא דינא בגו זמניה כמאן דנקט שטרא בידיה דמי ואי א"ל אשתבע לי משתב' ואיכא מ"ד שבו' היסת ואיכא מ"ד חרם ור"ח אמר רחיקא מילתא לדחויי משבו' דרבנן עכ"ל משמע דלסברא קמא נשבע בנק"ח אם א"ל אשתבע לי דלא פרעתיך כדין שטר והיינו קודם פירעון אבל איכא מ"ד ס"ל דאפילו קודם הפירעון א"צ אלא שבועת היסת דחזקה עדיפא ועיין בהש"ך סימן פ"ז סקל"א שכ' דכל שבועה שלא נזכרה במשנה בהדיא קרי לה הרמב"ם היסת וכ"כ בסי' פ"ט ע"ש וא"כ אפשר דגם המרדכי והג"א שכ' שישבע שבו' היסת משו' דלא נזכרה במשנה קרו לה שבועת היסת ואין חי' בין תו"ז לאח"ז:

כ"א דין ג' א"ל הביא מעותיו וכו' וה"ה כל הנשבעים ונוטלים יכולים לומר איני נשבע עד שיבוא ממוני ה' גד"ת ובודאי דה"ה מי שנתן מעות בשביל שיעשו לו מחילה ועכשיו טוען המוחל דלא הוי מחילה שיכול הנמחל לומ' תן לי מעותי תחלה ואח"כ ארד עמך לדין הכנה"ג בתשו' ח"א סי' קט"ז ע"ש:

כ"ב כתב בתשו' הגאונים ח"ב שער ב' סימן ט"ז וז"ל מי שנתחייב לחבירו שבו' בב"ד יכול שיאמר לחבירו הביא ממון שלי ושים אותו לפני בית דין ולאחר שאשבע אטול ממון שלי וכו' ואי חייש אידך לפסיד' דנכסיה דילמא מזבין ולא משתבע יביא משכון ויניח בב"ד זיקנו ממנו ב"ד שאם נשבע זה ולא יתן מעותיו לאלתר ימכרו המשכון שבב"ד ויתנו לו וישבע לו עכ"ל וקצת ק' אמאי צריך שיקנו בב"ד על כך דקיימא לן בסימן ע"ג מי שיש בידו משכון מחבירו וכשהגיע הזמן א"ל צא ומוכרו והלך ומכרו ואחר כך בא הלוה לבטל המכר ואמר שלא כיון אלא לדחותו אין בדבריו כלום והמכר קיים וכ' מור"ם אבל כל זמן שלא מכרו יכול לחזור בו ולומר שלא ימכרנו ע"ש ואם כן ה"נ אם יכול לחזור אפילו בקנין יכול לחזו' כמבו' בתשו' הרשב"א שם אבל נר' דהכא אינו יכול לחזור כדקיימא לן בסימן כ"ב בא"ל השבע לי והפטר או אתן לך כל מה שתטעון אם נשבע כמו שא"ל אינו יכול לחזו' בו אפילו בלא קנין ע"ש וכה"ג קיימא לן בסי' קס"ו גבי כותל שנפל דאם א"ל פנה אותם ויהיו שלך אין שומעין לו ואם נתרצה בעל הגינה בכך ופנה אותם וחזר זה ואמ' תן לי אבני ואתן לך יציאותיך אין שומעין לו אבל כל זמן שלא פנה אותם לא עי"ש וה"נ אפילו בלא קנין חייב ומ"מ משמע דסגי במשכון וכן כתב הרא"ש בתשו' הביאה הטור בסימן צ"ג או יתן משכון וכו' וכתב הש"ך דנרא' לכאו' דה"ה הכא ואפשר דשאני התם כיון שאינו זוכה עד שישבע מצד הפוך וכו' אבל בתשו' הגאונים שכתבתי משמע דבכל מין שבועה הדין כן:

כ"ג ישבע הלוה שאין לו וכו' הטור כ' שהגאונים כ' שאין א' מהם נשבע וכו' וכן כתב בעה"ת שער ב' בשם תשו' לקמאי והש"ך כ' דבעה"ת אינו חולק על הרמב"ם אלא מילתא באפי נפשה קאמר מי שהוא מן הנשבעים ונוטלים וכו' ומיירי בשאר נשבעי' ונוטלים בלא שטר כגון נגזל ונחבל וחנוני על פנקסו דמן הדין אפילו בשבועה לא יטלו אלא שחכמים תיקנו שישבעו ויטלו מה שאין כן ביש בידו שטר מקויים שמדין תורה המלוה נוטל בלא שבועה אלא שחכמים תקנו שישבע וכי האי גוונא מחלקין בסימן צ"ב לענין חשוד וכן מהר"ם ריקאנטי סימן רע"ד כתב בשם רב אלפס כמו תשו' לקמאי ולא הביא שום חולק עי"ש ולפ"ז פוגם שטרו ועד אחד מעיד שהוא פרוע וכל אינך דתנן בפר' הכותב דמן הדין נוטלים בלא שבו' אלא שחכמים החמירו עליהם שלא יטלו אלא בשבועה אם און ללוה לשלם צריך הוא לישב' תחל' מה שאין כן הנך דתנן בפרק כל הנשבעין דמן הדין לא יטלו אפילו בשבו' אלא שחכמים הקילו עליהם ליטול בשבו' וכבר ה' ש"ך בסימן צ"ב כתב מחלוקת הרז"ה והרמב"ן והסכים עם הרז"ה דחנוני דינו מן התורה ליטול בלא שבוע' ע"ש ובסימן ק"ח ס"ק כ"ז ואם כן ה"נ צריך הלוה לישב' שאין לו וכ"ש פועלים אבל אין נראה כן מדברי בעה"ת שטר נ"א ח"א סימן ו' שכתב וז"ל וכבר כ' בשער ב' דאי מפיק שטרא בלא נאמנות וטען פרוע הוא וכשבקש להשביעו בעל השטר טען ואמר יביא ממוני וכו' הדין עמו וכן הורה הרמב"ם וכן בררנו אם הלוה טוען שאין לו במה לפרוע מי נשבע תחילה וכו' משמע דאפילו בטענת שטר פרוע דמה"ד נוטל בלא שבועה אלא שחכמי' החמירו עליו לישבע אם אין ללוה לפרוע תלוי במחלוקת שכתב בשער ב' מי נשבע תחילה ומהר"ם ריקאנטי סי' רמ"ד שכ' נשב' ונוט' וכו' וכן הוא בתשו' הרי"ף סי' ס"א מי שנתחיי' שבועה שהוא נשבע ונוטל כגון אותם הנז' במשנה ושכנגדו אי' לו וכו' משמע דכל הנשבעים ונוטלים גם הנז' במשנ' בפרק הכותב וכן מצאתי למהר"י ן' מיגש בתשו' סי' ס"ד שכתב וז"ל ראובן הוציא על שמעון שטר מקויים וטען שמ' שהוא פרוע ותבע ממנו שישבע ראו' וכו' והוריתי שאין ראו' חייב לישבע אלא אחר שיביא לו שמעון מעותיו ואם שמ' טוען שאין לו ישבע ע"ז ולא תשאר שבועת שמעון שאין לו עד שישבע ראובן אלא אם לא היה מתחייב לו המעו' ההם אלא אחר שישבע ראובן כמו הפוגם שטרו וכיוצא בו שאז היה יכול הלוה לומר איני מחוייב לישבע שאין לי עד שיתברר חיוב הממון מעיקרו עלי בשבועת המלוה אבל כאן שהלוה הוא מתחיי' בממון מעיקרו לא וכולי לפי שהממון בחזקת קיום הוא מכח השטר שבידו דלא מרעי' ליה לשטרא בשום טענה הלא תראה שאפילו השבועה שהוא חייב בה אין אנחנו מחייבין אותו בה אלא אחר שאמר לו אשתבע לי וכו' עש"ב הרי מבואר דכל הנשבעי' ונוטלים כגון פוגם שטרו וכו' אף שמן הדין נוטלים בלא שבועה כיון דתקנת חכמים שצריך המלוה לישבע בלא טענ' יכול הלוה לעכב שבועתו שאין לו עד שיתברר חיוב הממון עליו בשבו' המלוה אבל בשטר מקויים שטוען הלוה פרעתי כיון דאין המלוה צריך לישבע אלא אם כן טען הלוה השבע לי הרי הממון בחזקת קיים על הלוה לכך צריך לישבע הוא תחלה שאין לו ואם כן נראה דהרמב"ם בשיטת רבו אמרה ודוקא בשטר שטוען עליו פרעתי קאמר וכן משמע מדברי הרמב"ם בפי"ד מה' מלוה והסמ"ג עשין צ"ד שכ' בתחילה הפוגם את שטרו או שעד אחד מעיד וכו' ואחר כך כ' מי שטוען שפרע השטר ואמר ישבע המלוה וכו' אם און לו כלום לשלם משביעין אותו וכו' ולא כ"כ על הפוגם וכו' משמע דוקא בטוען שפרע ואמר ישבע לי וכו' דשבוע' זו קילא דאינה אלא בטענת הלוה בחזקת חייב וצריך הוא לישבע תחלה שאון לו ליפטר מה שאין כן פוגם שטרו וכו' דחייב שבועה בבית דין הרי לא נתברר חיוב הממון על הלוה אלא עד אחר שישבע המלוה והרב גד"ת בשער ב' סימן יו"ד ד"ל דקדק דס"ל דפוגם שטרו וכו' אין יד המלוה יכול לעכב שבועתו עד שיביא הלוה המעות ע"ש ולא מסתבר כן וכן מבואר בתשו' מהר"י ן' מיגש דבכל הנשבעי' ונוטלי' המלוה יכול לעכב שבועתו עד שיביא הממון אלא דאם טען הלוה שאין לו מה לפרוע אין מחייבין אותו לישבע עד אחר שישבע המלוה ואם כן מסתמא הרמב"ם סובר כמהר"י ן' מיגש וכן הרי"ף בתשו' שכתב הנשבעים וניטלים כגון אותם הנזכרים וכו' דוקא הנז' במשנה שחייבים שבועה בבית דין אבל בשבועה דר"פ שלא נזכר במשנה מודה שאין המלוה חייב לישבע עד שישבע הלוה תחלה כדברי מהר"י ן' מיגש והרמב"ם תלמידיו:

כ"ד וכשתגיע ידו וכו' דאפי' נשבע בשעה שתבעו שאין לו כלום וכן האמת שלא היה לו ונשבע ואח"ך קנה נכסים גובה מהם וזה דבר ברור והא דאמרי' בפ' הגוזל ולקח בעליו ולא ישלם כיון שלקח בעליו שבוע' לא ישלם ה"ד בפקדון שנשבע הנפקד שנגנב ואח"ך נמצא שהוא גנבו אבל במלוה לא דכל מה שקנה או שהקנה הוא משועבד לו דגם בההיא לית הילכתא כרב הרשב"א בתשו' ח"ג סי' ח"ן ע"ש:

כ"ה דין ו' אבל אם תפס וכו' עיין בב"י והסמ"ע וכ' הש"ך שנעלם מהם מ"ש הרא"ש בפ' ח"ה דאין מוציאין מידו דלא נחתי' לנכסיה אלא משמתי' ליה וכו' ודברי הטור סי' ק"ח מהרא"ש ע"ש וכן הוכיח מהרח"ש בתש' ח"ג סי' ס"ב מדברי הרא"ש בפ' הכותב דבכל הנשבעי' ונוטלי' אם תפס ולא רצה לישבע אין מוציאין מידו אלא משמתי' ליה אבל ת"ח שבקי' ליה עש"ב וכבר כ' הסמ"ע בסי' ק"ח ס"ק ט"ז דהכא כיון דמן הדין. גובה בלא שבועה בשט"ח שבידו מכח חזקה דשטרך במ"ב אלא שחכמים הצריכו שבועה כשטען הלוה השבע לי כדי לפייס דעתו דלוה כשבא להוציא ממנו אבל זה שכבר תפס העמיד על דינו ונר' דכאן שבא להוציא מיורשי' החמירו ע"ש ולכאור' נר' דהכא מהני תפיסה כיון דמ"ה נוטל בלא שבועה בשט"ח שבידו אלא שחכמים החמירו עליו לישבע אם טענו הלוה השבע לי אבל כשבא להוציא מיורשים אע"ג דמ"ה נוטל בלא שבועה כיון שחכמים החמירו עליו לישבע בב"ד בלא טענה החמירו א"כ ה"ה בפוגם שטרו וע"א מעיד שהוא פרוע אע"ג דמ"ה נוטל בלא שבועה כיון דהחמירו עליו חכמים לישבע בב"ד בלא טענה אם תפס ולא רצה לישבע משמתי' ליה דבפ' הכותב מני הפוגם שטרו וע"א מעיד שהוא פרוע והנפרע מנכסי יתומים לא יפרעו אלא בשבועה דכולהו מ"ה נוטלי' בלא שבו' אלא שחכמים החמירו עליהם לישבע כיון דהנפרע מנכסי יתומי' אם תפס ולא רצה לישבע משמתי' ליה ה"ה הנך וק"ו הוא אם תפס מיורשים שטוענים שמא החמירו עליו וכ"ש פוגם שטרו וע"א מעיד שהוא פרוע דהלה טוען בריא וכה"ג כ' הרשב"א במיוחסו' סי' כ"ב ומהריק"ו שרש ק"ם ע"ש וא"כ דוקא הכא דא"צ לישבע אא"כ טען הלוה השבע לי אם תפס ולא רנה לישבע לא משמתי' ליה וכה"ג חי' מהר"י ן' מיגש בתשו' סי' ס"ד דבטוען פרעתי ואין לו לשלם אין לעכב שבועתו אבל בפוגם שטרו וכל הנשבעי' ונוטלי' שצריך המלוה לישבע בב"ד בלא טענה אין הלוה חייב ממון אלא אחר שישבע המלוה יכול לעכב שבועתו שאין לו עד שיתברר חיוב הממון עליו ע"ש וה"נ דכוותה:

אבל מדברי הסמ"ע בסי' פ"ז סקכ"ב משמע בהדיא דכל הנשבעי' ונוטלי' אם תפסו ולא רצו לישבע אין מנדין אותם ע"ש וא"כ נר' דדוקא בבא להוציא מיתומי' החמירו וכה"ג כ' הטור בסי' צ"ב החשוד על השבו' ומוציא שטר על היתומי' כיון שאין נפרעי' מהיתומי' אלא בשבוע' והוא אינו יכול לישב' יפסיד כמו מת לוה בחיי מלוה וכ' הב"ח דנ"ל דצריך ראיה למ"ד דבפוגם שטרו אם הוא חשוד נוטל בלא שבוע' כיון שהשטר מקויים בידו א"כ ה"נ כיון ששטר מקויים בידו הול"ל יטול בלא שבועה לזה הביא ראיה מדין מת לוה בחיי מלוה וכו' ע"ש הרי אע"ג דבפוגם שטרו חשוד נוטל מן הלוה בלא שבועה מ"מ כשבא ליפרע מהיתומי' הקילו עליה וכ"כ הפרישה שם אבל ראיתי להריב"ש סי' ק"א שכ' וז"ל ועוד שאפי' לא היה לו נאמנות ונאמ' שהיא חשודה ולא תוכל לישבע לא תפסיד כתו' וכו' שאין היורשי' שכנגדה יכולי' לטעון אותה טענת ודאי אלא טענת ספק ובידה שטר מקויים ואין שכנגדה יכול לישבע וליפטר משבועה המכחישתו בבריא וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מה' טוען שאם היה חשוד מן הנשבעי' בטענת ספק וכו' ונר' מדבריו אפי' בנשבעי' ונוטלי' וכו' ע"ש הרי דס"ל דגם הרמב"ם לא ס"ל דפוגם שטרו כשהוא חשוד מפסיד אלא משו' דהנתבע טוען בריא ולכך נשבע ונפטר אבל היורשי' שטועני' שמא ואין יכולי' לישבע נוטל מהם התובע בלא שבועה: ונראה דס"ל דאע"ג דטועני' ליורשי' מה שהיה אביהם טוען והנפרע מכנסי יתומי' לא יפרע אלא בשבועה. מה"ט דטועני' להם שמא פרע אלמא חשבי' לה טענת בריא דאל"כ הא אין נשבעין על טענת שמא ה"ד לחייבו שבועה דבקל רמו רבנן שבועה כמ"ש מהר"ם בתשו' דשייכי לס' משפטים סי' ן' ע"ש אבל כשהוא חשוד שאינו יכול לישבע אין טוענין ליורשי' להפסידו למלוה שיש בידו שטר מקויים כמ"ש הרא"ש בפ"ק דמציעא גבי עד א' מסייע וז"ל וי"מ מדאמרי שומר שמסר לשומר חייב דא"ל האיך לא מהימן לי בשבועה ואמאי חייב יפטרנו שומר שני בעדותו משבועה שהוא חייב ולק"מ דחיוב הא' בשביל שאינו יכול לישבע הוא וכו' ואין עד א' פוטר מחיוב ממון ע"ש הרי אע"ג דעד א' פוטר משבועה אם חייב ממון מחמת שאינו יכול לישבע מקרי ממון ואין עד א' פוטרו וה"נ אין טוענים ליורשים אלא לחייבו שבועה אבל גבי חשוד שאינו יכול לישבע אין טועני' ליורשים להפסידו ממון וכ"כ הרא"ש בריש בתרא דחשש פירעון אינו מספיק אלא לענין שבועה ולא לדחות הפירעון עד שיגדלו וכו' ע"ש וכ"ש לדחות הפירעון לגמרי ואע"ג דקי"ל דמלוה ע"פ אינו גובה מהיתומי' משו' דטעני' להו שמא פרע ה"ד במלוה ע"פ שלא להוציא מהם אבל להוציא השטר ולקורעו לא וכה"ג כ' הש"ך סי' כ"ח ס"ק כ"ט ע"ש וא"ת דבר"פ האשה שנתארמלה דאמרי' דלא אמר ר"ג דהיא מהימנא לומר משארסתני נאנסתי אלא בבריא ושמא אבל הכא דברי וברי לא וכ' הרא"ש ואלמנה נמי חשיבא טענת היורשי' טענת ברי כיון דטעי' ליתמי כל מאי דמצי אבוהון למטען וכו' וכן בירוש' שם בעי תינח נתגרשה נתארמלה מי עורר היורשי' וכולי ופי' שיטה ישנה בס' א"ז שם ניחא נתגרשה שלא יוכל לטעון אלמנה נשאתיך בברי אבל נתאלמנה מי יאמר בברי דאלמנה נשאת ומשני היורשים וכו' כלומ' אנו נטעון בשבילם וכו' כיון דטעני' ליתמי כל מאי דמצי אבוהון טעין כברי חשבי' ליה וכ"כ הריטב"א ע"ש אלמא טועני' ליורשי' נגד שטר כתובה וחשבי' לה בברי י"ל דהתם ספק בחיוב אבל הכא דודאי חייב בפירעון אין טועני' מיורשי' נגד השטר וכה"ג כ' בס' א"ז לכתו' סוף דף ט' וז"ל ועוד כ' הרשב"א וא"ת כיון דאילו אינה מכחיש' מהימנה וגבי' כתובה השתא נמי מהימנ' משום מגו א"ל מגו לאפוקי ממונא במקו' ברי וברי לא אמרי' ואע"ג דאיכא שטר כתובה לאפוקי ממונא הוא ול"ד לההיא דאמרי' בפש"ה וכו' מגו דאי בעי אמר להד"מ כי א"ל שטראי נינהו מהימן דאלמא כל לאוקומי שטרא לאו אפוקי ממונא חשבי' ליה דהא ליתא דהתם היינו משו' דההוא שטרא שעת הכושר הו"ל אבל הכא א"א דזינתה תחתיו שטרא כמאן דליתיה דמי דלא חל שעבודא בשטרא כלל וכו' ע"ש הרי אע"ג דלא אמרי' מגו להוציא ממון במקום שטר אמרי' מגו דכל לאוקומי שטרא לאו אפוקי ממונא חשבי' ליה וה"ד בשטר שהי"ל שעת הכושר דחל שעבודי' וס' בפירעון אבל הכא דס' זינתה תחתיו שטר כמאן דליתיה דמי ולא אמרי' מגו להוציא ממון וה"נ כיון שהשטר כמאן דליתיה טועני' בשביל היורשי' שלא להוציא מהם אבל בשטר דחל שעבודו אין טועני' בשביל היורשי' שמא פרע לבטל שטרא הוא ואין טועני' להם אלא להשביע למלוה אבל כשהוא חשוד דאינו יכול לישבע אינו מפסיד מס' וא"כ נר' דלאפוקי זה כ' הטור דאפי' לגבי יורש התובע יפסיד אבל למ"ד בפוגם שטרו אפי' חשוד נוטל מן הלוה כ"ש דנוטל מן היורשי' וכה"ג כ' הרשב"א במיוחסות סי' כ"ב גבי כת"י דלמ"ד דאינו נאמן לומ' פרעתי כ"ש דגובה מן היורשי' שטועני' שמא ע"ש:

ומ"מ נראה דהרא"ש בפרק ח"ה מיירי בבא ליפרע נכסי יתומים דחייב שבועה בבית דין בלא טענה אבל בטען הלוה פרוע דאין צריך המלוה לישב' אלא אם כן טענו השבע לי אפשר דאם תפס ולא רצה לישבע אין מנדין אותו וזה מוכרח שהרי הוכיח הרא"ש והנ"י שם מעובדא דרבה בר שרשום וז"ל שגם לאחר שאכל הפירות צריך לפטור עצמו במגו דא"ב אמר לקוחה היא בידי ואלמלא מטעם המגו היה נשבע גם לאחר שאכל הפירות ואף על פי ששטרו בידו ושמעי' מיהא הא דאמרי' הבא ליפרע מנכסי היתומים לא יפרע אלא בשבועה אם נטל שלא בשבו' מחייבי' ליה ומשמתי' ליה עד דמשתבע וכו' והא קיימא לן דת"ח אם תפס אין מוציאין מידו ואין צריך לישבע א"ו דשבועה דהבא ליפרע מנכסי היתומים אין חי' בין ת"ח לאחר אבל בטען הלוה פרעתי ותפס המלוה ולא רצה לישבע אפשר דאין חי' בין ת"ח לאחר לענין דאין מנדין אותו אלא בת"ח אין אומרים לו חייב אתה לישבע מה שאין כן אחר:

כ"ו כתב הט"ז נראה לי ברור דהא דמהני תפיסה בלא שבועה היינו משבועת המשנה שהיא חמורה אבל לאחר הפירעון יכול להשביעו היסת אפילו לת"ח ע"ש וכן במלוה ע"פ והיה המלוה ת"ח וטען שפרע צריך לישבע היסת ונ"ל ראיה מדברי התוס' בפרק ח"ה גבי רבה ב"ש דאמרינן מגו דא"ב אמר לקוחה היא בידי כתבו התוספ' וז"ל תימא מאי דעתיה דרב"ש דאפילו כי טען לקוחה היא בידי שבועת היסת לעולם צריך וכו' וי"ל דאין נשבעין שבועת היסת אלא היכא דטען בריא וכולי וכן כתב הרא"ש עיי"ש וא"א אם טען לקוחה היא בידי ת"ח מוחזק א"כ אין צריך לישבע היסת אלא ודאי דשבו' היסת אין חי' בין ת"ח לאחר ויש להסתפק בפוגם שטרו ועד אחד מעיד שהוא פרוע וכל הנשבעין ונוטלין אם היה ת"ח אם משביעין אותו דאפשר דדוקא שבו' דקיימא לן דאין בית דין פותחין אלא אם טען הלוה השבע לי אין משביעין לת"ח ואפשר דגם בפוגם שטרו וע"א מעיד שהוא פרוע דמן התורה המלוה נוטל בלא שבו' אלא שחכמים החמירו עליה לישבע אין משביעין לת"ח אבל כל הנשבעין ונוטלין דמדינא לא יטלו בשבו' אלא שחכמים הקילו עליהם ליטו' בשבו' אין חי' בין ת"ח לאחר וכי האי גוונא כ' הטור בסימן צ"ב בשם הרמ"ה ע"ש ובפ' ש"ה דאמרי' מה בין זה לפוגם שטרו התם אף על גב דלא טעין טעני' ליה הכא א"ל זיל שלם ואי טען אישתבע לי צריך לישבע ואי צורב' מרבנן הוא לא משבעי' ליה עש"ב נר' דה"ק התם אפי' בלא טענה צריך לישבע ואין חילוק בין ת"ח לאחר אבל הכא אין צריך לישבע אלא אם כן טען השבע לי ומה"ט אם היה ת"ח אין צריך לישבע וכ"נ מדברי בעל העיטו' בדיני חוב:

ז"ך אם הלוה ת"ח ואמר פרעתי דינו כשאר כל אדם דאם לא אמר ליה השבע לי גובה המלוה בלא שבו' כן כתב המרדכי בשם ראב"ן הביאו הב"ח עיין שם והרמב"ם בפי"ד מה' מלוה כתב וז"ל טען הלוה ואמ' ישבע שלא פרעתיו ויטול משביעין אותו בנקיטת חפץ שלא פרע כלום או שלא פרעו כך וכך וכו' וכתב הר' לח"מ היינו בפוגם את שטרו וק' שהרי כ' דין זה לעיל דאפילו לא טען טעני' ליה וי"ל דאתא לומר אפילו בדין פוגם אם המלוה ת"ח אין נזקקין לשבועתו אבל אין נרא' כן מדברי הטור דבדין הפוגם לא חי' בין ת"ח לאחר ובדין גביית מלוה חי' בין ת"ח לאחר עי"ש ואפשר לומר לפי מה שכ' מרן בסימן פ"ד דאם הוא כתוך זמן אף ע"פ שפגם שטרו יפרע שלא בשבוע' אלא אם כן טען הלוה ישבע לי וכתב הסמ"ע דסבירא ליה כיון דפוגם שטרו או דאיכא ע"א מהני ליה אפילו בתוך זמן דאם א"ל השבע לי דצריך שבו' וצ"ע מנ"ל הא ואפשר דמה שכ' הרמב"ם או שלא פרעו כך וכך וכו' מיירי כגון שהוא בתוך זמן אע"פ שפגם שטרו אין צריך שבוע' ולא מהני ליה אלא אם טען הלוה השבע לי דצריך לישבע ואם כן א"ל דדוק' בשבו' דאינה אלא בטענה אם המלוה ת"ח אין נזקקים לשבועתו אבל פוגם שטרו דבעלמא משביעין אותו בלא טענה אימא דאין חילוק בין ת"ח לאינו ת"ח וכן במלוה ע"פ אם הלוה ת"ח וטען פרעתי משביעין אותו:

והרב פני יהושע בתשו' סימן ו' כתב דהנפרע מנכסי יתומים אפילו ת"ח לא יפרע אלא בשבו' וראיה מדאמרינן בפרק ח"ה גבי רבה בר שרשום אכבשיה לשטר משכנתא ואכלו שיעור זוזי במגו וכו' וכתב הרא"ש והנ"י שם דגם לאחר שאכל הפירות צריך לפטור עצמו במגו דבלא מגו חייב לישבע אשמעינן מהא הא דאמור רבנן הנפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אם נטו שלא בשבועה מחייבי' ליה לישבע ומשמתי' ליה עד דמשתבע וכו' וא"א הא קי"ל דת"ח אם תפס אין מוציאין מידו וא"צ לישבע א"ו דבשבועת היתומי' אין חי' בין ת"ח לאחר ע"ש וכן שמעי' מינה דאם הלוה ת"ח וטען שפרע במלוה ע"פ צריך לישבע היסת שהרי התוס' והרא"ש שם הקשו דמאי דעתיה דרבה בר שרשום דאפי' אי טען לקוחה היא בידי שבועת היסת לעולם במי וכו' ע"ש וא"א דאם טען לקוחה היא בידי שהוא מוחזק בה א"צ שבועת היסת בת"ח א"ו בשבועת היסת נמי אין חי' בין ת"ח לאחר ושוב מצאתי למהר"ם ריקאנטי סי' רס"ג שכ' י"א שת"ח אינו נשבע היסת ורב אלפס הישב דנשבע ע"ש מיהו בסי' רפ"ב כ' דא"ד במלוה שהוציא שט"ח דריא"ז כ' אם התובע ת"ח לא אמרי' ליה לישבע ורב אלפס כ' דנשבע ע"ש:

כ"ח דין ח' אם מת המלוה וכו' והלוה טוען שהוא פרוע וכו' נר' דאפי' מת הלוה אח"כ נשבעי' יורשי המלוה שבועת היורשי' ונוטלי' מיורשי הלוה דלא אמרי' אמש"ל כשמת לוה תחילה דלא היה המלוה נוטל מיורשי הלוה אלא בשבוע' ב"ד וכן מבואר בא"ה פי' צ"ו באשה שנתגרשה ומתה דיורשיה נשבעין ונוטלין אפי' מיורשי הבעל אם מת אחריה ע"ש אבל אם אחר שנתגרשה מת הבעל תחילה ואח"ך מתה היא אין יורשי' נוטלין משום דבחייה היתה חייבת שבועת ב"ד כדין כל הבא ליפרע מנכסי היתומי' דחיישי' שמא פרעה לאחר הגירושין כמבוא' בתשו' הרשב"א סי' אלף וצ"ג ובתשו' ח"ג סימן ט"ל ע"ש אבל אם מתה היא תחילה יורשי' נוטלין בשבועה משום דאפילו בחייה אם טען הבעל שפרע אחר הגירושין אין צריך שבועת ב"ד אלא אם טען הבעל השב' לי ולא אמרינן אין אמש"ל אלא דוקא כשהיה חייב שבו' ב"ד בלא טענה וכן כתב הט"ז בא"ה שם ונדחק בדברי רש"י בפרק כל הנשבעין שכתב משו' דיש לו ממון עליו בלא שבו' שהרי פטרה מן השבו' וכו' ע"ש ונר' דרש"י למאי דס"ד אבל למאי דמסקינן הבו דלא לוסיף עלה והפוגם שטרו ומת יורשיו נשבעים ונוטלים ע"ש הכא נמי אפי' בלא נאמנות אם מת המלוה תחילה אף על גב דהיה חייב שבועה:

כ"ט נשבעין שבועת היורשים ונוטלין כ' הרשב"א בתשו' ח"ב סימן של"ה יורש שהוציא שטר חוב שירש מאביו וטען הלוה פרוע הוא והיורש טוען איני יודע גובה הוא בלא שבועה אלא שאם בא ליפרע מיתמי הלוה אחר שמת המלוה צריך לישבע שבו' היורשי' וכו' משמע לכאורה דסביר"ל כדעת י"א שכתב הטור כיון ששבו' זו קילא שהרי אין פותחין בה אם לא שישאל הלוה לפיכך נוטל בלא שבו' ובתשובו' ח"ד סימן קס"ה בלוקח שטר חוב מגוי כתב וז"ל ואין לוקח זה כאומר איני יודע אם הלויתיך אם נתחייבת לי כיון ששטרו בידו חזקה דלא פרעו דאם כן שטרו ביד מלוה מ"ב ואין אתה אומר כן אף היורשים לא יגבו שטר חוב שהניח להם אביהם שיטען הלוה פרעתי את אביכם והיורשים אין להם טענת בריא וחזרו להיות איני יודע אם הלויתיך וכו' ע"ש:

תוכן העניינים

ערך השולחן חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה