ערך השולחן חושן משפט חלק ב· רבי יצחק טייב
סימן פא
דין א' משטה הייתי בך וכו' ואפי' מנה לו בפני עדי' וכשתבעו הודה בפני עדים ואח"ך אמר משטה הייתי בך ומה שמניתי לי מתנה היא נאמן ה' המאירי בחי' לסנהדרין ד' כ"ט וע"ל בסי' ע"ט ס"ד
ב' ואפי' לא טען משטה הייתי בך אלא להד"ם פטור וכו' כ' מהרימ"ט ח"א סי' קט"ו דדוקא כשחז' וטען משטה וכו' ודקדק כן מל' הרמב"ם בפ"ו מה' טוען שכ' לפיכך אם אמר להד"מ לא הוחזק כפרן ול' הוחזק כפרן המוזכר בכ"מ הוא מטענה לטענה ולא מצינו בשום פוסק דס"ל בפירוש דיועיל לו להכחיש העדים עש"ב וזה דעת הרמ"ה בחי' לסנהדרין אבל ל' הרמב"ם שם דין ז' ודין ח' והסמ"ג עשי' צ"ה מוכח דאפי' לא חזר וטען משטה וכו' אלא להד"מ לבד נאמן וכ"כ מהראנ"ח ח"ב סי' ח"י שכן דעת הרי"ף והרמב"ם ע"ש וז"ל ה' חקות הדייני' סי' ל"ה אעפ"י שלא אמר משטה הייתי בך וכו' אלא שכפר ואמר להד"מ ה"ז פטור וזה שלא טען משטה הייתי בך אתמול הוא מפני שלא היה זכור וכו' וכן דעת הרמב"ם אבל יש מי שאומ' דדוקא כשחזר וטען לאחר שאמר להד"מ אמת משטה הייתי בך רציתי לומר לך ולפיכך לא הוחזק כפרן אבל אם לא טען כן ה"ז הוחזק כפרן ומ"מ אין לנו לזוז מדברי הרמב"ם עכ"ל הרי שכ' דהרמב"ם ס"ל דאפי' לא חזר וטען משטה פטור ומינה לא תזוז והביאו ג"כ המבי"ט ח"א סי' קט"ו ע"ש וכ"כ הר"י בחי' שם וז"ל י"א שצ"ל שכוח הייתי כשאמרתי להד"מ וכו' אין הדברים נראים כן אלא כי אמר להד"ם פטור דאין טענת משטה גדולה מזו שהרי הוא מבטל עכשיו הודאתו ואומ' להד"ם ואותה הודאה כאלו אינה כיון שהוא אומ' שלא היתה הודאה כאלו אמר שכחתי מפני שלא היתה אלא השטאה בלבד וכו' ע"ש וכן נר' מדברי ראב"ן בספרו ד' קי"ב ע"ג ע"ש וכן דעת מהרשד"ם סי' קמ"ב ע"ש גם הרדב"ז בתשו' ח"א סי' קמ"ג כ' דאם טען משטה הייתי בך כ' קצת פוסקי' דמשבעי' ליה וכו' ונ"ל באם טען להד"מ פטור אפי' משבועה כיון דלא דכיר וכו' ע"ש ואם אינו נאמן אלא כשחזר וטען משטה וכו' צריך לישבע שהוא משטה אלא ודאי דס"ל דבטענת להד"מ לבד פטור אפי' משבוע' מיהו מדברי הר"י שכתבתי מבוא' דטענת להד"מ לא מהניא אלא משום דהו"ל כאלו אמר שכחתי' מפני שהייתי משטה וא"כ למ"ד בטענת משטה צריך לישבע ודאי דה"נ אם טען להד"ם צריך לישבע וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג בהדיא וז"ל אבל אם טען ואמר משטה הייתי בך או להד"ם או שלא להשביע את עצמי נתכוונתי פטור ונשבע היסת עכ"ל
ג' כ' הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' ש"ו דאפי' חזר וטען הודיתי ופרעתי לא הוחזק כפרן וכ"כ הר"ד תלמוד הרמב"ן וז"ל ולא עוד אלא אפי' אמר פרעתי אחר ההודאה נאמן אע"ג דהשתא לא הוי מלתא דכדי כיון שהוא אומר שאח"ך פרעו מ"מ הטענה בעצמה היא מילתא דכדי שלא היה מתחיי' עליה ואינה כדאי שיהיה מוחזק כפרן עליה והיינו דקאמר תלמודא בסתמא שלא הוחזק כפרן עכ"ל ונר' משום שאין אדם נעשה כפרן ע"פ עצמו אלא א"כ הכחישוהו העדים וכיון שטענתו מצד עצמה אין בה הכחשת העדים ולא יתחייב בה לא הוחזק כפרן וכה"ג כ' הלח"ם בפ"ו מה' טוען לדעת המ"מ גבי אין לך בידי ע"ש אבל בעה"ת שי"ב והביאו הטור בסי' ע"ט ס"ל דאפי' מצד הטענה לא היה מתחייב אם גילה דעתו נעשה גזלן ע"ש ועיי' בגד"ת וה"נ דכוותא: ד' דין ב' אבל ש"מ שתבעו וכו' משמע דאפי' לא היה למצוה מחמת מיתה והודה במקצת נכסיו לחבירו הויא הודאה גמורה משום דאין אדם משטה בשעת מיתה אבל מדברי הרמ"ה בפ' מ"ש סי' ג' שכ' וז"ל הא מתניתא לא מתוקמא אלא בש"מ דמחלק כל נכסיו א"נ דמצוה מחמת מיתה דמקנו באמירה דעלמא ומהני ביה האי לישנא דאם ילדה יטול אבל בבריא א"נ בש"מ במקצת וכו' אסמכתא לא קניא וכו' וכ"ת מ"ש ש"מ מבריא וכו' דהא אסמכתא מי לא קניא בבריא ה"נ היכא לא מטי ממונא לידא דמקבל מתנה אבל היכא דמטי ממונא לידא דמקבל מתנה וכו' וה"ה גבי ש"מ וכו' דהא דברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמי וכמאן דמטא לידיה דמי ועוד מ"ט אמור רבנן אסמכתא לא קניא דסמכא דעתיה דלא מקיים תנאיה ולא גמר ומקני ה"נ ש"מ כאן דמצוה מחמת מיתה מגמר גמר ומקני דאין אדם מצוה מחמת מיתה וכו' עכ"ל משמע דלה"ט נמי דאין אדם משטה בשעת מיתה דוקא במחלק כל נכסיו או במקצת מחמת מיתה אבל בש"מ במקצת דינו כבריא לענין אסמכתא וא"כ נר' דה"ה גבי הודאה דהא דאין צריך קנין במתנת ש"מ או במצוה מחמת מיתה ה"ט משום דגלי דעתיה שסובר שהוא מת ולכך נתן כל נכסיו אבל במקצת ולא היה מצוה מחמת מיתה דצריך קנין לא היה סבור שמת לכך שייר לעצמו וא"כ ה"נ לא אמרינן אין אדם משטה בש"מ אלא במצוה מחמת מיתה וכו' לכאו' מדאמרינן נמי דאצ"ל כתובו משום דדבריו ככתובי' וכמסורים דמי דה"ד במצוה מחמת מיתה:
ה' הגה או שתקו לצואתו הוי כהודאה וכו' ואפילו לא היו עדים בצואתו אם הוא מודה שכך הוא חייב המרדכי וכתב הש"ך דהא דאינו נאמן במגו נראה לי הטעם דהוי כמגו במקום עדים דאנן סהדי דשתיקתו ודאי הודאה וכיון דהודה לית ליה מגו וכה"ג כתב מרן הב"י בסימן ע' עיין שם וכעין זה כתב מהר"ם בתשובו' דשייכי לס' ניזקין סימן י"ב וז"ל ואפילו אין עדים שקצץ נטיעותיו לא מהימן לומר אתה אמרת לי לקוצו במגו דא"ב אמר לא קצצתי וכו' וא"ת אמאי לא מהימני' ליה במגו וי"ל דהוה ליה מגו במקום עדים דאנן סהדי דמשקר דאין אדם נותן רשות לקצוץ בנטיעותיו שאין עומדי' ליקצץ וכו' וכן כ' הנ"י בפרק החובל אינו נאמן במגו דלהד"מ דהוי כמגו במקום חזקה ופסקו מור"ם בסימן שכ"ב עיין שם וכבר כתב הכנה"ג שם אף על גב דמגו במקו' חזקה בעיא היא הכא חזקה אלימתא ובמקום חזקה אלימתא אמרינן מגו ע"ש וה"נ אינו נאמן במגו דלא היו דברים מעולם דהוי כמגו במקום עדים או במקום חזקה אלימת' ועמ"ש סימן קכ"ו דין י"ג וכתב עוד הש"ך ומשמע מכאן דכל היכא דהוי הודאה כגון שאמר אתם עדי אפי' אין מודה שהודה אלא שטוען שאינו חייב לו כלום אינו נאמן במגו וכן נ"ל להוכיח ממ"ש בעה"ת והטו' ומרן סי' ע"ה סי"ז ואם טען לחבירו הודית לי בעצמך שאתה חייב לי כו"כ ואמרתי לעדים אתם עדי או אתה אמרת אתם עדי ואין העדים כאן זהו טענת בריא ויכול להשביעו היסת שלא אמר לעדים אתם עדי וכו' משמע להדיא הא אם מודה שאמר לעדים אתם עדי חייב לשלם אף ע"פ שאין העדי' כאן ולא אמרינן שיהא נאמן שאינו חייב לו במגו דאב"א לא הודיתי ע"ש ולי נר' דמיהא יש לדחות דלא הוי מגו טוב דירא לומר לא הודיתי שמא יבואו העדים היום או למחר ויכחישו אותו וכה"ג כתבו התוספות בפרק קמא דכתובות דף י"ט ע"א בד"ה מודה וכו' וז"ל וא"ת מ"ט לא מהימן במגו דא"ב אמר מזויף וי"ל דשמא ירא לומ' מזוייף פן יכחישוהו העדים וליכא מגו ע"ש וה"נ ירא לו' לא היו דברים מעולם פן יבאו העדים ויכחישוהו ואף על גב דקיימא לן כמ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו כבר כתב הכנה"ג בח"ב סימן פ"ב הגב"י אות ב' דמ"ד דנאמן לאו מטעם מגו דמזוייף דלאו מגו הוא דירא פן יכחישוהו העדים דל"ל דר"ג חולק בזה אלא נ"ל דסבירא ליה דכמו דבמלוה על פה נאמן לומר פרעתי בלא מגו ה"ה בשט' שאינו מקויים דמ"ל פרעתי בלא מגו ואף ע"פ שהמלוה אמת וכו' מ"ל פרעתי דכמלוה על פה היא והני עדי המלוה החתימם שלא מדעתי וכו' ע"ש אם כן לכ"ע לא אמרינן מגו גרוע שירא פן יכחישוהו העדים:
איברא דהתוס' בריש גיטין בד"ה ואם וכו' ובפ"ק דמציעא דף י"ג בד"ה הא וכו' כ' דטעמא דמ"ד דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו משום דנאמן לו' פרוע הוא במגו דא"ב אמר מזויף ע"ש וכן משמע בתשו' מהר"ם הארוכות סימן קס"ז שכתב וז"ל נר' לר' שאדם נאמן במגו אף על גב דבמה שטוען השתא אין יכולים העדים להכחישו ובטענת המגו יכולי' העדי' להכחישו וראיה לדבר מודה בשטר שכתבו למ"ד צריך לקיימו דנאמן לו' פרעתי במגו דא"ב אמר מזויף אף על גב דבפרעתי אין יכולים להכחישו עכ"ל הרי שכ' דמ"ד מודה בשט' שכתבו צריך לקיימו סבירא ליה דאמרינן מגו אף שהעדי' יכולים להכחישו אם כן בהכי פליגי דמ"ד אין צריך לקיימו ס"ל דאינו נאמן במגו דמזויף שירא פן יכחישוהו העדים ומ"ד צריך לקיימו סבירא ליה דאמרינן מגו אם שיכולי' העדי' להכחישו ודלא כה' כנה"ג מיהו א"ל דה"ד התם דהשתא מיהא ליכא עדים אבל הכא דאיכא עדים: ו' כתב מרן הב"י בסימן ל"ב דאם הודה בשעת מית' אפילו קם על רגליו אינו נאמן לטעון משט' דאם הוא יכול היינו טוענים ליורשיו והכנה"ג שם בהב"י אות י"א דחה דמשטה בשעת מיתה מלתא דלא שכיחא היא ודוקא אם טען הוא נאמן אבל ליורשיו לא טענינן להו מלתא דלא שכיחא והוכיח דטענת השטאה לא שכיח' ממ"ש התוס' דלבניו טוענים מדאמרינן טעמא דאין אדם משטה בשעת מיתה ואי הוי מלתא דשכיחא פשיט' דטועני' ליורשים כל מה שיכול לטעון הוא אלא ודאי סבירא ליה דאפילו שלא בשעת מיתה הוי מלתא דלא שכיחא עיי"ש ובאמת שכן כתב מהר"ם בתשו' הקצרות סימן ע"ו דטענ' גרועה היא וכ"כ בתשו' המיי' השייכי' לס' משפטים סי' ס"ד דלא שכיח כלל שיודה אדם לחבירו בפני עדי' להשטאה בעלמא ולכך לא טעני' ליה אי לא טעין איהו גופיה עיין שם ונראה דסבירא ליה דה"נ דלא טעני' ליורשים דמלת' דלא שכיחא לא טענינן להו והא דאמרינן טעמא דאין אדם משטה בשעת מיתה נ"מ להיכא דעמד על רגליו דאינו יכול לטעון כן או דסבירא ליה דאפילו מלתא דלא שכיח' טענינן ליורשים כל מה שהיה יכול אביהם לטעון כמו שהוכיחו הרמב"ן והנ"י בשם הרא"ה בפרק הגוזל בתרא ע"ש אבל התוס' צ"ל אי סבי"ל דאפילו מלתא דלא שכיח' טעני' ליורשיו אם כן אפי' הודה בשעת מיתה כיון דהוא יכול לטעון אמאי לא טעני' ליורשיו ואי סבירא ליה דלא טעני' ליורשים מלתא דלא שכיחא אפי' בהודה שלא בשעת מיתה לא טעני' להו והתוס' בפ' המוכר את הבית ובפ' הכותב ובריש גיטין בד"ה כל וכו' הוכיחו דלא טעני' להו ליורשים טענת נאנסו וטענת מזוייף דלא שכיחי עיין שם וכה"ג כתבו התוספות בשבועות דף מ"א בד"ה כל וכו' באומר לא לויתי דאם טען הוא ומתרץ דיבוריה לא עמדתי בהלואתי נאמן אבל אין טוענים ליורשים כן דמלתא דלא שכיחא היא ע"ש ואם כן ה"נ אי טענת השטאה לא שכיח' אפילו בהודה שלא בשעת מיתה אמאי טועני' ליורשיו וצ"ל דשכיחא ולא שכיחא אבל בשעת מיתה לא שכיחא כלל וכי ה"ג כתב הכנה"ג עצמו בסימן ס"ו הגב"י אות ל"ה וז"ל, דבשלמא כשהלוה בחיים וטוען למלוה פרעתי מהימני' ליה אבל כשמת לוה נהי דאנן טעני' ליתמי כן להצריך שבו' ללוקח ולמוכר אבל לא לענין שאם מת המלוה אחר כך יאבד הלוקח מעותיו כדין מת לוה בחיי מלוה וכולי כיון דלא שכיח שיפרע למלוה אחר מכירת השטר דומיא דשט' כיס היוצא על היתומים דלא טעני' ליתמי נאנסו משום דלא שכיח מיהו בשטר כיס היוצא על היתומים לא טעני' להו הכי אפילו להצריך שבועה למלוה משום דלא שכיח כלל אבל הכא דשכיח ולא שכיח לענין להצריך שבו' למלוה טעני' אבל לא לענין שיכנס בסוג מת מלוה בחיי לוה וכו' עש"ב הרי דדוקא טענה דלא שכיחא כלל לא טעני' ליורשים דומיא דשטר כיס אבל טענת שכיחא ולא שכיח' טעני' ליורשים להשביע המלוה בשטר וה"ה לפטור היורשי' ואם כן ה"נ א"ל דטענת השטאה במודה בשעת מיתה לא שכיחא כלל ולא טענינן ליורשים אבל שלא בשעת מיתה שכיחא ולא שכיחא וטעני' ליורשים ולזה הוצרכו התוספו' להוכיח דטעני' ליורשים טענת השטאה מדאמרינן טעמא דאין אדם משטה בשעת מיתה משמע דוקא בשעת מית' דלא שכיחא כלל לא טעני' להו אבל שלא בשעת מיתה דשכיחא ולא שכיחא טענינן להו ימה שהקשה ה' דאם ס"ל דהוי מלתא דלא שכיחא דלא טענינן ליורשים נימא אכתי איצטריך לטעמא דאין אדם משטה בשעת מיתה להיכ' דהיורשי' טענו א"ל אבא משטה הייתי אבל אם הם אינם טוענים אנן לא טעני' להו ע"ש י"ל דס"ל להתו' כמו שהוא עצמו נאמן לטעון משטה ה"נ אם טענו היורשים א"ל אבא משטה הייתי נאמנים ולא אמרי' אין אדם משט' בשעת מיתה אלא לענין דאין בית דין טועני' להם ולכאו' אפי' נימא דטענת משטה לא שכיחא ולא טעני' להן ליורשי' טעני' להו פרוע כמ"ש התוספות פ"ק דמציעא דף י"ג בד"ה הא וכו' וא"ל דחיישינן שמא יוציאנו שלא בפניו או על הלקוחות והיתומים ולא להם נטעון מזוייף משום דלא שכיח כמו שאין טוענים ליתמי נאנסו וכו' הא ליתא דאפי' לא נטעון להם מזוייף נטעון להם פרוע כדאמרינן בפרק המוכר את הבית גבי שטר כיס וכו' ע"ש ונראה דנ"מ אם הודה שחייב לו לזמן ותבעו בתוך הזמן נאמן לומר פרעתי במגו דהיה יכול לומר משטה כדקיימא לן בסימן ע"ח דאפילו בתוך הזמן נאמן במגו ע"ש ואם כן אע"ג דנאמן הוא לומר פרעתי במגו מכל מקום לא טעני' ליורשי' טענת פירעון בתוך זמן דמלתא דלא שכיחא היא וס"ד דה"נ לא טענינן משטה דלא שכיחא ולזה הוכיחו דטעני' להו משטה מדאמרינן אין אדם משטה בשעת מית' משמ' דוקא בשעת מיתה דל"ש כלל אבל בברי' טעני' להו אבל רי"ו נתיב כ"ו ח"ג כתב טוענים ליתומים וכו' כל דבר שהיה אביהם יכול לטעון בדבר מצוי כגון בפקדון שמא יחזיר או שמא לקח או משטה היה בך וכו' זולתי ממ"ש בשעת מיתה דאין אדם משטה בשעת מיתה וכו' עיי"ש משמע דטענת השטאה שכיחא היא ולכך טעני' להו:
ז' דין ה' לא מהניא טענת השטאה אלא כשתבעו והודה וכולי וכן הא דקיימא לן אין צריך קנין וכו' אם עמד מעצמו ואמר חוב שיש לי אצלך מחול לך אפילו לא אמר אתם עדי הרי החוב מחול דל"ש הכא משטה אני בך ושלא להשביע את עצמו אבל אם הלה תובעו ואמר חוב שאני חייב לך מחלת אותו או מחול אותו ואמ' מחול אם אמר אתם עדי דרך הודאה הרי הוא מחול ואם לא אמ' דרך הודא' אפי' יש עדי' אינו מחול דשייך לו' משט' אני בך לפי שתבעתי' דבר שאין דרך לעשותו ועוד שישמעו שאין אני עשיר שיש לי חובות על אחרי' וכן נר' מל' הרמב"ם בפ"ה מה' מכירה שאפי' במחילה צריך שיאמר בדרך הודאה ולא בדרך השטאה שכ' זה שנהגו וכו' הרדב"ז בתשו' ח"ד סי' ש"א פ"ו עיין שם:
ח'
דין
ז' אבל כששתק מתחילה ועד סוף וכו' עיין מ"ש בסימן ע"ה דין ט': ט' כתב בשו"ת בשמים ראש סימן ק"ל בראו' שאמ' לשמעון ולוי מנה לי בידכם ואמר שמעון אין ווי שתק מי הוי הודאת שמעון ושתיקת לוי הודאה לגבי לוי תשו' אף על גב דלמקצת ענינים שתיק' כהודא' בהאי ענינא דממונא אפילו אמר אין לא מהני עד שיאמר אתם עדי וזה ישתוק לא זולת ואפילו היה שמעון כשר לעדות נגדו אין זה ענין לא"ל ע"א נטמאת אשתך דהתם כשהוא אינו יודע מן הענין וכאן זה אומר עכשיו ודאי והאי דשתק משום דלא איכפת וכו' ע"ש הרי דסביר"ל דשתיק לא הויא הודאה ואפילו יש ע"א נגדו ומ"ש דל"ד לע"א שא"ל נטמאת אשתך ושתק דהתם משום דאינו יודע מן הענין וכו' לכאורה ק' דבר"פ א"ל מבוא' דע"א א"ל אכלת חלב ושתק חייב וכן כתב הרמב"ם פ"ג מהלכות שבועות דאפילו א"ל אשה אכלת חלב ושתק חייב עיי"ש משמע אפילו הוא יודע הענין שתיקה כהודאה:
יו"ד דין ח' דרך הודאה גמורה וכו' ז"ל בה"ג דקי"ט ע"א כל היכא דאמ' עדים בפנינו הודה לו עדות מעלייתא היא דתנן אם אמ' הוא א"ל שאני חייב לו איש פ' א"ל שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמ' בפנינו הודה שהוא חייב לו וכו' ואמור רבנן כל היכא דאמ' בפנינו הודה לו ל"צ למימר אתם עדי וכו' ע"ש ובכ"מ ברפ"ז מה' טוען אבל הר"ן בחי' שם כ' וז"ל ולא עוד אלא אפי' הכמין לו עדים וכולי מהכא שמעי' שבכל הודאה שע"י התביעה אע"פ שאמ' במוסר יכו' הוא לומ' משטה אני בך וכו' שלא אמרו אם כמוסר עדותו עדות וכדאמרי' לקמן אלא שלא ע"י התביעה שהיא מטעם השבעה דאם אמ' כמוסר ודאי לא אמ' משום השבע' הוא וכ"ת א"כ למה אמר הכמי' לו עדים אחורי הגדר שאף אם היו העדים בפניו הרי אינם כלום אם לא א"ל אתם עדי ואף כשאמר כמוס' י"ל שהוא יכול למימר משטה אני בך וכדכתי' ליתא דכל עיקר ל' הכמי' לא אתא אלא ללמד שאם היו העדים בפניו אע"פ שלא א"ל אתם עדי אם אמר כמוסר דבריו קיימים שאחר שאמר בפני ב"ע אין אדם משטה ע"ז שמתירא הוא מן העדים וכך הם דברי הרמב"ם פי"ז מה' עדות עכ"ל מבוא' דס"ל דהרמב"ם למד אם אמר בדרך הודאה אינו יכול לטעון משטה מההיא דהכמי' וכו' דמשמע דאם היו העדים בפניו חייב ולכך כ' הרמב"ם בפי"ז מה' עדות דין זה סמוך לההיא דהכמין ע"ש ובזה ניחא דשמעי' מינה נמי דבפני התובע אינו יכול לטעון אפי' טענת השבעה דהא מיירי בפני התובע וקתני אפי' הכמין וכו' משמע דאם היו העדים בפניו חייב משום דאינו יכול אפי' טענת השבעה ועי' להרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' קנ"ז ולמהרימ"ט ח"א סי' מ"ד ומ"ב ולכנה"ג בסי' ל"ב הגב"י אות י"ז:
מיהו מ"ש הר"ן דאין טענת השבעה מהניא כמוס' אפי' לא היו העדים בפניו אין כן דעת הרמב"ם ברפ"ז מה' טוען דסביר"ל דאפילו הודה בפני עדים יכול לטעון טענת השב' ע"ש בל"מ ובפ"י מה' זכיה ועוד נר' דסביר' ליה דאין חילוק בין ש"מ לבריא דכל שהודה בדרך הודאה מסתמא הכי הוא ולא שלא להשביעו נתכוון אלא דאם טען הוא נאמן אבל אין טוענים לבניו דהוי כמלת' דל"ש דלא טעני' ליתמי וכה"ג כתב הש"ך בסק"ז עי"ש הרדב"ז בתשו' ח"ג סימן תר"א כ' בראו' שהלוה מעותיו לשמעון שלא בעדים ואחר כך א"ל תן לי מעותי שהם ק' והשיב לו שמעון אין לך בידי אלא ן' והלך ראובן והביא עדים שראו את שמעון קונה סחורה וא"ל מנין לך מעו' ואמר של פ' הם שנתן לי ק' פרחים לקנות סחור' דאפי' אם יטעון שמעון שמעולם לא לוה ממנו אלא ן' ישבע שבו' דאורייתא כשאר כל מודה במקצת ומה שהודה בפני עדים לא חשיב הודאה דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו שהרי לא בתורת הודא' היה אומר דאפ' שמפני שראו אותו קונה סחורה הרבה אמר של פלוני הם כדי שלא יחזיקו אותו עשיר משמע דס"ל דאם אמר בדרך הודאה גמור' הלשון חסר (עכ"מ) ומדברי הר"ן שכתב מוכח דסביר"ל דאפילו לא הזמין העדים כיון שהודה בפניהם כמוסר חיי' וכתב עוד שם וז"ל ומ"מ נראה וכו' אם הודה בפני ג' הודאתו הודאה אף על גב דלא א"ל אתם עדי וכו' דמאחר שהוא מחזר לעשות ההודאה בפני ג' הרי הוא כמוסר בתור' עדות וכו' ועוד כתב ה"ר דוד דאפילו בשנים אם חזר אחריהם כדי שישמעו ההודאה הודאה שלא הצריכו לומר אתם עדי אלא כדי שיזמינום לדבר זה הן בדבור הן במעשה דין א' להם וכו' עיי"ש מבואר דסבירא ליה דאם חזר אחריהם אפילו לא מסר דבריו בתורת עדות ואם אמר כמוסר אפילו לא חזר אחריהם הוי הודאה אבל ראב"ן בספרו דף קי"ב ע"ד כתב וז"ל ראו את אביהם וכו' אם כמוסר דבריו להם שקראם וא"ל ראו שאם אמות או אשכח אלו מעות של פ' וכו' נראה דסבירא ליה דבעי' שיזמין שמוסר דבריו בתורת עדות וכ"כ הסמ"ג ובעה"ת הביא דבריהם הש"ך בסקי"ט עיי"ש ועיין בתשו' מהר"ש צרור בספר חוט המשולש סימן ל"ד:
י"א
נראה דאפי' לא אמר מודה אני מהני מרן בתשו' בס' אבקת רוכל סי' פ"ב וע"ש עוד בסי' צ"ג ועיין במהריב"ל ח"ג סי' ל"ח ובהש"ך ס"ק ח"י וכן משמע בתשו' הריב"ש סי' ע"ח ע"ש:
י"ב אע"פ שלא אמר אתם עדי וכו' הש"ך הוכיח דאם אמר אתם עדי אפי' שלא בפני התובע אינו יכול לטעון שום טענה דאין לאחר אתם עדי כלום וכ"כ בהדיא הרמב"ן במלחמו' ע"ש וז"ל רבי' יונה בחי' איכא מ"ד וכו' שאמר בפני עדים חייב אני מנה לפ' ואתם עדי אינו כלום אלא אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואיכא מ"ד דהא דקתני בסיפא אלא וכו' לאו משום דבעי' שהודה בפניו אלא קמ"ל דברישא אפי' א"ל בפניו של מלוה אינו כלום כיון שאמר מעצמו אבל לעולם אתם עדי סגי בין בתר טענה בין קודם טענה בין בפני מלוה בין שלא בפניו וכן נר' מדברי הרז"ה שכ' אבל אם מעצמו הודה בין בפניו בין שלא בפניו ולא אמר אתם עדי אפי' לא טען טענה טוענים לו משמע דאם אמר אתם עדי חייב שאין אחר אתם עדי כלום עכ"ל הרי דגם הרז"ה ור"י ס"ל דאם אמר אתם עדי אפי' שלא בפני המלוה ולא תבעו אינו יכול לטעון כלום ודלא כנר' מדברי הרא"ם בתשו' סי' ס"ח ע"ש ועי' במהריב"ל ח"ג סי' ל"ח:
עוד כ' רבי' יונה וז"ל וא"ל דהא דתניא בתוס' הודאת בעל דין כק' עדים דמי אימתי בזמן שתבעו והודה אבל אם הודה מעצמו יכול לחזור בו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ה"ד אי דאמר לעדים אתם עדי כשהודה מעצמו אמאי יכול לחזור בו הא קאמר אתם עדי ואי כשלא אמר אתם עדי היכי קתני בתבעו והודה דהודאתו כק' עדים דמי הא מ"ל משטה וכו' ואיכא דדייקי מהכא דבמודה מעצמו אע"ג דאמר אתם עדי אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ומפ' לברייתא באמר אתם עדי ולא נ"ל דמאי הפה שאסר הוא הפה וכו' והרי אפי' לא טען טעני' ליה ועוד מאי הפה שאסר והרי הוא טוען שהודאתו לאו כלום היתה ולא אשכחן כי האי הפה וכו' ואינו אלא תוך כ"ד אבל כאן אפי' לאחר כמה שנים יכול לטעון להשביע וכו' ונ"ל דהא דתניא בתוס' לא שייכא הכא כלל ולא במודה בפני עדים עסיקי' אלא במודה בפני ב"ד וה"פ הודאה בע"ד כק' עדים דמי כשתבעו בב"ד והודה לו ושתק שוב אינו יכול לטעון בשעה שהודיתי כבר פרעתי וכו' אבל אם הודה מעצמו יכול לומר בתוך כ"ד פרעתי שהפה שאסר וכו' וכיון דמ"ל פרעתי יכול לחזור כמו כן ולומר טועה הייתי במגו דא"ב אמר פרעתי ול"ד הודה מעצמו אלא ה"ה כשתבעו והודה יכול לחזור בו תכ"ד אלא מפני שנאמנותו אינו אלא מפני שהודה מעצמו קאמר וכן משמע מסיפא דברייתא דכולה משום מגו הוא וצ"ע עכ"ל נר' דס"ל דבהודה בפני ב"ד מעצמו אינו יכול לטעון להשביע וכו' אלא טעיתי וכן הסכים הש"ך בס"ק נ"ו והכריח כן פי' התוס' כדברי ר"י אלא שהעלה דאם תבעו והודה בב"ד אינו יכול לחזור בו בכל ענין אלא תכ"ד ואם הודה מעצמו יכול לחזור ולומר טעיתי בהודאתו אבל אינו יכול לטעון משטה ע"ש אבל ר"י ס"ל דבהודה מעצמו אינו יכול לחזו' בו לו' טעיתי אלא תכ"ד דה"ט דהפה שאסר וכו' אינו אלא תכ"ד וא"כ אם תבעו והודה אינו יכול לחזור אפי' תכ"ד אבל בש"מ למציעא ד' י"א מהספר כ' דאם הודה מעצמו אפי' בב"ד אינו חייב משום דאדם עשוי שלא להשביע וכו' ע"ש:
י"ג דין יו"ד הודאה בפני ע"א הויא הודאה וכו' הרז"ה כתב דהודאה בפני עד אחד לא הויא הודאה כלל אפילו אמר לו אתה עד וכתב ה' כנסת הגדולה בסי' ל"ב הגה"ט אות נ"ח וז"ל יש להסתפק אם הודה בפני ע"א ואמר אתה עד ושוב הודה בפני ע"א ואמר אתה עד אי מצטרפין וכו' ושו"ר שאין מקום להסתפק בזה דהא קי"ל כנהרדעי וכו' ואפי' לרב וכו' בהודאה אחר הודאה ובהודאה אחר הלואה מודה דמצטרפין וה"ד הודאה אחר הודאה כגון שא' אמר בפני הודה לו ביום א' שחייב לו מנה והב' אמר בפני הודה לו ביום ב' שחייב לו מנה וכו' ע"ש ולא ראה מ"ש הרמב"ן והרא"ש בפ' ח"ה וז"ל והראב"ד כ' דהודאה בפני ב' דוקא וכו' והא דקאמר הודאה אחר הודאה מצטרפין כגון שכל א' אומר בפני ובפני אחר הודה וכ"כ הרמב"ן במלחמות בפ' ז"ב ע"ש וכ"כ הרשב"ש בתשו' סי' תקס"ד ע"ש הרי דס"ל דאם הודה בפני ע"א ואח"ך בפני עד אחר לא מצטרפין אלא דוקא אם כל א' מעיד דבפני ובפני אחר הודה לו וכ"נ להגיה בדברי ר' ירוחם וכ"כ מהרשד"ם סי' קמ"ב ומהרימ"ט ח"א סי' ע"ב ע"ש ודלא כהכנה"ג שצידד בדברי מהרשד"ם דסי' ל"ז ע"ש ומה שהק' הרמב"ן דא"כ ליפלוג וליתני פטור באומר בפני הודה לו ע"ש נר' דס"ל להרז"ה דאם הודה בפני ע"א אם לא טען אין טועני' לו ומתני' קתני אם אמר הוא שאני חייב לו לא אמר כלום דאפי' לא טען אין טוענין לו ולכך לא קתני פטור וסיפא מילתא אחריתי קתני דאם הודה לו אע"ג דאין טועני' לו יכול הוא לטעון טענת השטאה עד שיאמר בפנינו הודה דהוי הודאה בפני ב' אבל הודה בפני ע"א יכול לטעון טענת השטאה אבל אין טועני' לו וכן משמע מדברי הרז"ה שם וכה"ג כ' ר"י כתבתיו לעיל דין ה' ע"ש ובזה ניחא מה שהק' עוד ולדידיה מי ניחא כיון דמעצמו הוא אפילו לב' לא אמר כלום ולא קתני א"ל ע"ש די"ל דקתני א"ל למידק דוקא א"ל לא אמ' כלום דטועני' לו הא אם הודה אפי' בפני ע"א אין טוענים לו אבל הוא יכול לטעון משטה עד שיאמר בפני ב' והש"ך תי' בענין אחר ופי' דברי הרז"ה דאפי' הודה לבדו מצטרפי' כיון דס"ס ב' עדים הם נר"ל מדין השטאה עש"ב וז"ל ר"י מה שדקדק ממשנתינו מדקתני סיפא בל' רבים דהא הוא דהודאה אחר הודאה מצטרפין וטעמא משום דס"ס תרי סהדי נינהו והוה ליה הודאה בפני ב' ונ"ל מדין השטאה ואם כן במתני' הו"מ למתני בפני הודה לו דהא איכא אחרינא בהדיה ול"מ היכא דתרוייהו חזו כחדא אלא אפילו בזה אחר זה דיינו ועדיין לא היה צריך סיפא לשנות בל' רבים וא"ת משום דשני בדיבוריה הוא דאשמועינן דב' בעי ולא משום דאיצטריך בפנינו כגון דאיכא אחר בהדיה כמה דחוק וכו' עכ"ל מבואר שהבין דברי הרז"ה דאפילו הודה לכל א' לבדו מצטרפי' ולכן ק"ל אמאי קתני מתני' בפנינו וכ"כ הרב המאירי דאיכ' מ"ד הכי ע"ש ואפשר שזה הכרח הראב"ד והרמב"ן דבעי' שיאמר בפני ובפני אחר הודה לו מדקתני מתני' בפנינו ומהרימ"ט סימן ח"י כתב דמ"ש הראב"ד בההיא דהודא' אחר הודאה שכל אחד אומר בפני אחר דמשמע דאיכא תרי סהדי יש להעמידו משום דההיא דהודאה אחר הודא' משמע נמי אף בב' הודאות דעל מה שהעיד זה לא העי' זה כיון דתרוייהו מחייבים ליה מנה מצטרפים ובהא הוא דצריך שכל אחד יאמר בפני ובפני עד אחר הודה אבל כששניהם מעידים על ד"א מצטרפי' ע"ש והרמב"ם בפ' ד' מה' עדות כתב אמר הא' בפני הלוהו ביום פלו' או בפני הודה לו ואמר הב' וכן אני מעיד שהלוהו בפני או הודה לו ביום אחר הרי אלו מצטרפין ע"ש נרא' דאפילו העיד א' שהודה לפניו ביום פלו' ועד הב' אמר שהודה בפניו ביום אחר מצטרפין ועיין בתשו' הרדב"ז חלק שני סימן תרל"ב:
ט"ו דין
י"ג אבל אם שתק שהיא הודאה וכו' משמע אפי' לא ראו אותו העדים אלא שמעו קולו בלבד והכירו אותו מהר"י ן' מיגש בתשו' סי' קמ"ט ע"ש
ט"ז דין
י"ד לא תבע שום אדם אלא הוא בעצמו הודה דהך הודאה וכו' כ' המאירי בחי' לסהנדרין וז"ל ואף בזו אם אמר להד"מ לא הוחזק כפרן ומ"מ גדולי המחברים כ' דוקא כשאמרו דרך שיחה ובמערי' אבל אם אמרו דרך הודאה ואמר להד"מ אין שומעין לו אלא א"כ אמר אחר כך שלא להשביע את עצמי נתכוונתי וכו' עכ"ל נראה דסב"ל דאם הודה דרך שיחה וכשתבעו כפר ואמר לא היו דברים מעולם לא הוחזק כפרן אפי' לא חזר וטען טענת השבעה אבל אם הודה דרך הודא' וכפר כשתבעו ואמר לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן אא"כ חזר וטען שלא להשביע את עצמי נתכוונתי:
י"ז שלא להשביע וכו' כתב הרדב"ז בתשובות ח"א סימן קע"ג בא' שקנה בית ואמר שקנה בית ואמר שקנה אותה להקדש דאינו יכול לטעון טענת השטאה דאין אדם משטה להקדש ולא עשוי שלא להשביע את עצמו כי ירא הוא מן ההקדש וכו' דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכו' ע"ש והרב קהלת יעקב דף קפ"ח ע"א דקדק כן ממ"ש המרדכי ופס' רמ"א לעיל ס"א מי שאמר לחתנו העשיר תלמוד עם בנך ואני משלם לך פטור כיון דלאו עני הוא ובלא"ה חייב ללמוד עם בנו יכול לומר משטה הייתי בך וכו' משמע דאם היה עני לא מצי טעין טענת השטאה וכו' ע"ש ליתא דהתם ה"ט דאם היה עני לא מצי טעין טענת השטאה וכו' משום דליכא תביעה ולא אמרי' משטה אלא כשתבעו אבל היה עשיר אע"ג דליכא תביע' שייך טענת השטאה כמ"ש הסמ"ע שם בסק"ו ע"ש:
והרב כנסת הגדולה בסימן ל"ב הגה"ט אות כ"ח כ' דאשתמטיה להרדב"ז הא דתניא בפ' זה בורר א"ל א' ראיתי את אביכם שהטמין מעות ואמ' של מעשר שני הם בבית לא אמר כלו' הרי שראו את אביה' שהטמין מעות ואמר של מעשר שני הם אם כמערים לא אמר כלום וטעמא משום דאפשר דאמר כן שלא להשביע את עצמו ע"ש נראה דמרישא ודאי דלק"מ שהרי כתב הנ"י שם דאפילו כמוסר לא אמר כלום דמ"מ עד אחד הוא וע"פ לא נוציא ממון מחזקתו ע"ש ובסמ"ע ס"ס רנ"ה ס"ק פ"ז וא"כ אע"ג דל"ש טענת השבעה לא אמר כלום אבל מסיפא ק' ואפ' דמערים דוקא קתני אבל מן הסתם אינו תולה בהקדש כדי שלא להשביע את עצמו ודינו כמוסר ומה שדקדק ה' לחם רב סי' קל"ז מדקתני אם כמוסר הא סתמא נעשה כמערים ע"ש י"ל דק"ק אם כמוסר דבריו קיימין אפי' אמר של פ' הם ואם כמערים לא אמר כלום אפי' באומר של הקדש הם אבל בסתמא יש חילוק דאם אמר של פ' הם דינו כמערים ואם אמר של הקדש הם דינו כמוסר ולכך לא קתני אם כמוסר דבריו קיימי' ואם לאו לא אמר כלום וכה"ג משני' בקידושי' ד"ה ע"ב ע"ש ועי' במהרימ"ט ח"א סו' ע"ג אבל הר"ן בחי' שם כ' וז"ל עוד י"ל דטעמא דמלתא דבבית לא אמר כלום לפי שרואין מן הסתם שלא אמר כמוסר אלא שלא להשביע את עצמו הא אם אמר כמוסר ממש נאמן כיון דאיכא צד איסור אבל בשדה וכו' כיון שבידו ליטלן הילכך מן הסתם אמרי' דכמוסר א"ל ונאמן ע"ש נר' דס"ל דהיכא דאמר של פ' הם בבית אפי' אמר כמוסר ממש אינו נאמן דאין מוציאי' ממון מחזקתו ע"פ ע"א אבל אמר של מעשר ב' הם דוקא מן הסתם אינו נאמן אבל אם אמר כמוסר ממש נאמן כיון דאיכא צד איסו' וא"כ סיפא דקתני אם כמוסר דבריו קיימי' וכו' דוקא מוסר ממש קתני אבל מן הסתם רואין אותו שלא אמר אלא שלא להשביע עצמו ודינו כמערים מיהו י"ל דה"ד דמעשר ב' אבל הטור שכ' דין זה בהקדש אפ' דס"ל כמ"ש ועי' מה שאכתוב עוד בזה לקמן דין טו"ב:
י"ז כתב ה' פני משה ח"א סי' ח' דלא שייך שלא להשביע אלא כשמודה לאדם שיודיע האמת אבל אם אמר ליורשי' חייב אני לאביכם מנה הוי הודאה כיון שהיורשי' אינם יודעי' השומעי' הודאתו יחשבו שהוא אמת עש"ב וכ' ה' בני חיי סי' ל"ב דמה שהק' המורה מדברי בעה"ת שער מ"ב ח"ו והטור בסס"י זה גבי מתעסק ע"ש לע"ד י"ל דטענת השטאה שאני כיון שהיא ע"י תביעה כן דרך להשטות לחבירו ואינו חושש לשמא יסבור האמת כן ויתבענו דהא בלא"ה כבר תבעו אבל בטענת שלא להשביע דמעצמו הוא מודה חושש להודות למי שאינו יודע האמת שיתבענו ע"ש וכ"מ מדברי ה' פני משה שם שתי' תשו' הרא"ש דל"ש שלא להשביע וכו' בהודאה כיון שהודה ליורש וגם טענת השטאה לא שייכא דהודאתו לא היתה ע"י תביעה היפך מ"ש מרן הב"י בסי' ע"ה ע"ש משמע דאם הודה ע"י תביעה אפילו ליורש שייך טענת השטאה ומה שהק' ה' מבריית' דפ' ז"ב הרי שראו את אביהם שהטמין מעות וכו' ע"ש י"ל שאני התם שהיה מטמון וכשרא' בניו רואי' אותו נתירא מהם ואמר כן דאיכא הוכחה דשלא להשביע א"ע אמר כן כמו שאכתוב לקמן בדין טו"ב להרדב"ז דס"ל דבהקדש לא שייך טענת השבעה דה"ד מן הסתם אבל הכא דאיכא הוכחה שהיה מטמין וכו' אפי' גבי הקדש אמרי' שלא להשבי' וכה"ג כ' ה' מח"א בה' זכיה סי א' עש"ב:
י"ח כתב הרא"ש בתשו' ופסקו מרן בסי' ס' ס"ט שטר שהיה כתוב על שם ראובן וכתו' בסופו אלו המעות הם מחכירות הקהל וטוען ראובן דכיון שכתובי' על שמו שלו הם וכו' והקהל מכחישי' אותו הדין עם הקהל וכ' הלבוש הטעם דאינו יכול לטעון טענת השבעה משום שאין דרך היחיד לתלות מעותיו בקהל ע"ש ועוד נראה לכאו' דהרא"ש ס"ל דלא שייך טענת השבעה אלא מודה על חוב שחייב לפ' אבל במודה בדבר מסויי' שהוא של פ' לא וכ"מ להמביט ח"א סי' רס"ט שכ' דבפקדון לא שייך טענת השטאה ולא השבעה דהודאת פקדון הוי הילך דברשות מריה קאי עיי"ש וכן תי' מהרשד"ם סי' קמ"ב קושית מרן הב"י סי' ע"ה על תשו' הרא"ש כלל צ"ט דס"ל הכי דבפקדון ל"ש טענת השטאה ולא טענת השבעה אלא שכ' דלא ראה שום פוסק דמחלק כן ע"ש וכבר תמה עליו הכנה"ג בסי' ל"ב אות ט' מדברי רשב"ם והנ"י והמרדכי בפ' מ"ש ע"ש ועי' בתשו' (עכ"מ):
י"ט בין שהיה ש"מ וכו' המ"מ ס"ל כדעת הרמב"ם דבריא שהודה דרך הודאה מהני לענין שאינו יכול לטענן משטה אבל יכול שלא להשביע את עצמי אבל ש"מ שהודה דרך הודאה כיון דבלא"ה אין אדם משטה בשעת מיתה מהני הודאתו לטענת השבעה וההיא דראו את אביהם שהטמין מעות ואמר של פ' הם אם כמוסר דבריו קיימי' לא מיירי אלא בש"מ דאלו בבריא לא מהניא דהוי כמוסר אלא לטענת השטאה ולא לטענת השבעה וכ"כ הלח"ם פ' יו"ד מה' זכייה ע"ש ומהרח"ש ח"א סי' י"ג נמשך אחר המ"מ בש"מ שהודה דההודאה מהניא וכ' וז"ל ועוד היה נר' לכאו' דלכ"ע הודאה גמורה היא מדתניא בפ' ז"ב וכו' אמנם יש לדחות דהתם שראו את אביהם שהטמין שהיה הדבר לבינו לא אמרי' שלא להשביע אלא בפני סהדי אחריני דלא אמרי' שרוצה שלא להחזיקוהו בעשיר מפני העין ומאי דאמרי' התם אם כמערים לא אמר כלום פירש"י שמתירא שלא יטלום בניו בחייו או שלא יחזיקוהו בניו כעשיר להוסיף על יציאותיו עכ"ל ונר' דס"ל דדוקא בפני אחרים אמרי' שלא להשביע א"ע שלא יחזיקוהו כעשיר מפני העין אבל בפני בניו לבד לא שייך אלא שלא יחזיקוהו כמעשר להוסיף על יציאותיו וה"ד בבריא אבל ש"מ שהודה בפני בניו אפי' שלא כדרך הודאה לא שייך טענת השבעה וברייתא דראו את אביהם וכו' מיירי בבריא דחושש לבניו שהוסיפו על יציאותיו ואם כמוסר דבריו קיימין משום דלא שייך טענת השבעה עם בניו לבד כ'
בין שהיה ש"מ דאמרי' אדם עשוי שלא להשביע את בניו שלא יחזיקו אותו עשיר והניח לבניו ובבת' דנ"ח אמרי' ההוא דאמ' חביתא דעפרא לחד בהאי וכו' כ' ה' ח"א כי רשב"ם שאמ' כן שלא יבינו הכל שהוא עשיר וכולי וק"ק למ"ד בסנהדרין דאין אדם שלא להשביע בשעת מיתה וכו' וי"ל שעשה כן שאם יעמוד חוזר בכל צוואתו כדין ש"מ ולא ידעו כל הבנים וכו' ועדיין ק' בההוא דאמר פו"פ מסקי בי זוזי:
כ"א דין טו"ב הגה ודוקא כת"י שביד חבירו וכו' כן דעת רוב האחרונים כמ"ש הכנה"ג בסימן ס"ה הגה"ט אות ל"ח ע"ש ומשמע דל"ד ביד חבירו שחייב לו אלא כל שיצא מתחת ידו ומסרו לאחרים ל"ש טענת השבעה וכ"כ מהרשד"ם חי"ד סימן פ' הטעם דלא יצא מתחת ידו גרע לפי שבידו לשורפו ולאבדו וכ"כ בחא"ה סימן ק"ס ע"ש א"כ כל שיצא מתחת ידו דאין בידו לאבדו ואפי' לא יצא מתחת ידו אם הוחזק בב"ד שראוהו ל"ש טענת השבעה דהוחזק בב"ד אין בידו כמבואר בסי' מ"ז ע"ש בהש"ך א"כ כל שיצא מתחת דאין בידו לאבדו אפי' אינו ביד חבירו שחייב לו ל"ש טענת וכ"כ בהדיא מהרימ"ט ח"מ סי' קנ"ד ע"ש ודלא כנראה מדברי מהר"ש הלוי סימן כ"ב דל"ה ע"ג ע"ש ובסימן י"ט:
ומה שהוכיח הש"ך מתשו' הרא"ש ריש כלל ס"ה דאפילו בכתב שתחת ידו לא אמרי' שלא להשביע כבר כ' מהר"ש הלוי ומהרימ"ט שם דדוקא כשכת' ע"ג השטר שייך טענת השבעה כשצריך להוציא לגבותו אבל בפנקסו אין אדם רואהו אך מ"ש מהרימ"ט דאין סברא שרוצה להסתיר מבני ביתו דאין כל דבר נעלם מהם ק' דתניא בפ' ז"ב הרי שראו את אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמ' של פ' הם וכו' אם כמערים לא אמר כלום ופירש"י שהוא מתירא שלא יטלום בחייו או שלא יחזיקוהו עשיר ע"ש אלמא אדם עשוי להסתיר מבניו גם מהר"ש הלוי בסי' י"ט כ' וז"ל ראיתי מי שר"ל דשאני התם שראו את אביהם שהטמין שהיה בינו לבין בניו ולא אמרי' טענת השבעה אלא בפני אחרים שרוצה שלא יחזיקוהו לעשיר ומ"ש כמערים פירש"י שלא יטלום בניו בחייו וכו' ולעד"ן כיון דמסיק תלמודא דבמוסר דבריו קיימי' אין לחלק ע"ש והתימא עליו שהרי רש"י סיים או שלא יחזיקוהו עשיר להוסיף על יציאותיו א"כ שייך טענת השבעה גם לבני ביתו ומרן בש"ע א"ח סי' קנ"ג סי"ט כ' יש מי שאומ' שאם נמצא אחר מיתת אדם כתב כתו' שהקדיש כלים וכו' הוי הקדש והם דברי מהריק"ו וכ' ה' מג"א שם וצ"ע דילמא כ"כ שלא להשביע את עצמו כמ"ש בח"מ סי' פ"א וע"ש בהש"ך שכ' חי' בזה ע"ש ואפי' דס"ל למהריק"ו דדוקא שכ' ע"ג השטר שייך טענת השבעה כשצריך להוציא לגבות בו ולא בפנקסו דאין אדם רואהו כסברת מהרימ"ט ומהר"ש הלוי והוא מיירי כשנמצא כתב כתו' שאין אדם רואהו דל"ש טענת השבעה:
ועוד אפ' דס"ל כמו שכ' הרדב"ז בתשו' ח"א סי' קע"ג בא' שקנה בית ואמר שקנה אותה להקדש דל"ש טענת השטאה או שלא להשביע א"ע לגבי הקדש שירא הוא מן ההקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ע"ש והכנה"ג בסי' ל"ב הגה"ט אות כ"ז כתב דאשטמתי' הא דתניא בפ' ז"ב א"ל א' ראיתי את אביכם שהטמין מעות ואמר של מעשר ב' הם אם בבית לא אמר כלום הרי שראו את אביהם שהטמין מעות ואמר של מעשר שני הם אם כמערים לא אמר כלום וטעמא משום דאפ' דאמר כן כדי שלא להשביע את עצמו ע"ש ונראה דודאי מרישא ל"ק שהרי כ' הנ"י שם דאפי' כמוסר לא אמ' כלו' דמ"מ עד א' הוא וע"פ לא נוציא ממון מחזקתו עיי"ש ובסמ"ע סוף סי' רנ"ה ס"ק פ"ז א"ב אפילו ל"ש טענת השבעה לא אמר כלום אבל מסיפא ק' ואפ' דהתם שאני שהיה מטמין וכשראה את בניו רואין אותו נתיירא מהם וכה"ג כתב הרב מח"א בה' זכייה סס"י א' דשכ"מ שאמ' מעות אלו של פלו' הם דבריו קיימים והא דתניא בפר' זה בורר הרי שראו את אביהם וכו' אפילו נימא דמיירי בשכ"מ א"ל דשאני התם שהיה מטמין וכשראה את בניו רואין אותו נתיירא מהם ואמר כן עיין שם ואף שדבריו תמוהים בעיני דמדברי הרמב"ם בפ"י מה' זכייה דין ג' מוכח בהדיא דסבירא ליה דגם בשכ"מ בעינן הודאה גמורה ע"ש בהלח"מ ובש"ך בסימן זה סקל"ד ודעת מרן דאפי' בהודאה גמורה יכול לטעון טענת השבעה מ"מ שמעינן דאפילו בדבר דל"ש טענת השבעה שאני מטמין וכו' ובזה ניחא מה שכ' מהרימ"ט דאין סברא שרוצה להסתיר מבני ביתו וכו' דה"ד דלא תלינן מסתמא שאמר כן להסתיר מבני ביתו ושאני ההיא דהיה מטמין וכו' דמוכחא מלת' כן ועיין לה' כנה"ג שם אות ל"ו והרב קהלת יעקב דף קפ"ט ואם כן הכי נמי בהקדש אף על גב דבעלמא ל"ש טענת השבעה היה מטמין שאני ודלא מח"א עצמו הגהותיו דף ע"ג ע"ש אבל בבתר' ד' קע"ה ע"ב אמרינן שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלו' בידי אם אין בידו שטר מקויים אינו נאמן מהאי טעמ' דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו וכתב הרמ"ה בשם התוס' וז"ל והלא של הקדש הם ולא של בניו וי"ל דה"פ ה"נ גלי דעתיה דישאל עליו להחכם ויהיה שלו ואמר כן שלא להשביע את בניו עיין שם וה"נ נימא דאמר של הקדש הם כדי שלא להשביע את עצמו מה"ט דדעתו לישאל עליו להחכם ועי' להסמ"ע סימן רנ"ה סקי"ב שכתב דשייך התם שלא להשביע עצמו אמר כן כדי שלא יאמרו היה בחייו והוא היה מתרושש וכן כתב הש"ך בסימן זה ס"ק ל' עיין שם אבל דברי הרמ"ה נראה דגם בהקדש שייך טענת השבעה ואם כן אפשר דגם מהריק"ו הכי סביר ל ודוק' בנ"ד שהיה בכתב שאין צריך להוציאו ואין אדם רואהו סבירא ליה דלא שייך טענת השבעה כמו שחי' מהרימ"ט ומהר"ש הלוי מיהו י"ל כיון דהקדש אינו ניתר בחרטה בעלמא אלא על ידי פתח כמ"ש הרב מח"א בה' צדקה סימן ח' ע"ש אם כן הכא ודאי לא אמר של הקדש הם שלא להשביע עצמו דלא מעייל נפשיה לספיקא דשמא לא ימצא פתח לנדרו ויפסיד בכך אבל אם הקדיש נכסיו ואח' כך אמר של פלו' הם שייך טענת השבעה שאמר כן על הס' אם ימצא פתח לנדרו ויהיו שלו ועוד נראה דלזכות ההקדש הוא דאמרינן התם דשמא בדעתו לישאל על הקדשו ואמר כן שלא להשביע בניו דודאי לא יזכו בהם בניו דשמא אין דעתו לישאל עליו ולדחות פ' שאמר שהם שלו הוא דאמרינן דשמא דעתו לישאל עליו ואמר כן שלא להשבי' בניו אבל הכא להפסיד ההקדש לא אמרינן דאמר שלהקדש הם שלא להשביע עצמו דמן הסתם ירא הוא מן ההקדש דשמא לא ימצא פתח לנדרו ומה שהק' הרב קהלת יעקב שם על הרדב"ז מדאמרי' בשבועות דף מ"ב ע"ב דבברי' אדם עושה קנוניא על ההקדש עיין שם נ"ל דוקא לזכות ההקדש הוא דאמרי' הכי דשמא זה אינו ירא מן ההקדש אבל להפסיד הקדש לא אמרי' דאמר של הקדש הם שלא להשביע את עצמו דמן הסתם ירא הוא מן ההקדש:
כ"ב דין כ"ג הגה מיהו בחשבון שכ' על פנקסו וכו' אפי' הפנסק יוצא מתחת יד שכנגדו יכול לומ' טעיתי ואם מסר הפנסק ביד חבירו בפני עדים בזה אינו יכול לטעון טעיתי דאי לאו שדקדק יפה בחשבון לא הה מוסר לו בפני עדים ומגו במקום אנן סהדי לא אמרי' ואם עשה החשבון בפני עדים ולא העידם עליו ולא מסר הפנקס בפניהם בזה אני אומר שאפי' בלא מגו נאמן לומ' שטעה דאיכא למימ' כיון דלא העידם עליו וליכא לא קנין ולא שעבוד ולא מסירה לא דייק וכ"נ מל' הר"ן בפ"ק דגיטין וכו' מדקאמר לא היה משעביד נפשיה משמע דוקא ע"י שעבוד כגון קניין או שהעידם עליו על החשבון או שמסר הפנקס בפניהם דהוי כעין שעבוד ממש אז דייק בחשבון ושוב אין נאמן לומ' טעיתי אבל בפני עדים בעלמא לא דייק כלל וכו' הרדב"ז בתשוב' ח"ב סי' רמ"ד ע"ש וכבר הוכיח כן מהרי"ק שורש ס"ה מדברי הר"ן דאפי' בפני עדים אם לא יש שעבוד נאמן לומ' טעיתי בלא מגו ומה שדחה הרדב"ז בל' הר"ן שכ' בס"ד אבל בדליכא עדים וכו' עדות וכגון שהעדים עליו או כגון שמסר הפנקס בפניהם שזה נק' עדות וכו' א"ץ דהר"ץ בשעבוד עצמו במע"ג או קנו מידו קאמר דאם לא היו עדים בשעבוד זה לא דייק וכ"כ מהרי"ק ומה שהוסיף הרדב"ז דבעינן שהעידם עליו וכו' אבל הרמב"ן בחי' שם כ' בשם הראב"ד וז"ל אבל אם יש עדים אעפ"י שלא א"ל אתם עדי אינו יכול לומ' משטה אני בכם וכו' ומסתברא ה"ה למודה אפי' בלא עדים דליכא טענת משטה אלא שיכול לומ' טעיתי בחשבון מגו דיכול לומ' להד"ם וכו'
כ"ג אבל לא יכול לומ' טעיתי בהודאתי ושלי הם וכו' הש"ך הוכיח דיכיל לומ' טעיתי במגו דפרעתי אפי' הודה בפני עדים ור"ח והרי"ף בפ"ק דגיטין מיירי בקנין דאינו יכול לטעון פרעתי וכ"נ ממ"ש הרי"ף דאלת"ה כל שטרי וכו' דמדמי ליה לשטר וכ"כ הרשב"א בחי' שם. עש"ב וכ"כ הרמב"ן בחי' שם דמיירי בדאיכא עדי' שלא פרע ולא כוונתו אלא לומ' שאינו נאמן בטענת הטעות מחמת עצמה אבל בטענת מגו נאמן ואפ' דס"ל דבקנין אינו יכול לטעון פרעתי ע"ש וכ"כ הרשב"ץ בתשו' ח"ב סי רל"ח ע"ש אבל הראב"ד בס' תמ"ד סי' רל"ט ד' נ"ז ע"ב כ' דהמחאה בפני עדים כקנין דמי ודקדק כן מדברי הרי"ף דמדמי לה לשטר ומוכח שם בהדיא דבעי' תרתי בפני עדים והמחאה במע"ג כמו שהוכיח הש"ך מדברי שאר פוסקי' עש"ב ועי' בתשו' מהר"ש צרור פ' חוט המשולש סי' ל"ג:
כ"ד דין כ"ה ונשבע וכו' מהרשד"ם סימן ע"ד כ' באחד שנשבע לחבירו לשלם לו ואח"כ אמר עיינתי בחשבוני וטעיתי נאמן אם לא היתה השבו' בעדים או עבר הזמן דפירעון דאיכא מגו דפרעתי' כמבו' בסימן קכ"ו לענין מע"נ ותמה עליו הש"ך מדין זה דאינו נאמן כשיטעון שכחתי ונשבעתי ונזכרתי שאיני חייב לו ואולי סבר דכאן מיירי שהודה בעדים דליכא מגו אבל לא נהיר' וכו' ע"ש ול' בעה"ת סוף שער מ"ב ונשבע בכך לפני עדים וכן כתב הטור עיי"ש ואם כן ליכא מגו דלא היו דברים מעולם וכבר הוכחתי בסימן ע"ח גבי חזקה דאין אדם פורע בתוך זמן דאפילו נשבע לפרוע לחבירו לזמן פלו' וטען שפרע תוך זמן אפילו נגד השבו' ואפילו הכי קיימא לן דנאמן לומר פרעתיך בתוך זמן במגו וכל שכן חזקה זו דאין אדם נשבע על השקר דאמרינן מגו והכא מיירי בנשבע בפני עדים ותבעו מיד אחר שנשבע או בתוך זמן דליכא מגו דפרעתיך וכן מוכח ממ"ש בעה"ת שם אבל כיון שאמר דבר זה בשבועה כאלו נטל לאותם עדים קנין על כך וכו' ע"ש ואם המחהו בפני עדים או שקנו מידו בפני עדים וחזר ואמר טעיתי אינו נאמן וה"נ אחר זמנו נאמן במגו דפרעתיך וכן כתב הרב דבר משה חלק ב' סימן יו"ד עיין שם:
כ"ה הגה ותקיעת כף הוי כשבועה וכו' עיין בי"ד סימן רל"ט ס"ב דה"ד כשהיה דרך שבו' אבל שהיה כדרך הסוחרים שתוקעים כפם זה לזה לקיי' המקח אין לו דין שבו' כלל ועיין בתשובות שבות יעקב ח"ג סימן קנ"ב: כ"ו דין כ"ט המודה לחבירו בפני עדים וכו' מהר"י באסן בתשו' מהר"ש הלוי סימן מ"ג כתב אפשר דה"ה בפני עדים אבל שלא בפני עדים יכו' לטעון טענת השטאה ומהר"ש הלוי ממאן בזה ולענ"ד נר' קצת כמהר"י באסן דכל שלא היה בפני עדים נאמן במגו דלא היו דברים מעולם הכנה"ג בסימן ל"ב הגב"י אות ה' ע"ש ונראה דאם מלוה בשטר תלוי במחלוקת שכתבו התוס' בבתרא דף ל"ב בד"ה הילכתא וכו' דבשטר אמרי' מגו להוציא מההיא דסטראי דאם לו נתן לו בפני עדי' נאמן במגו דלא היו דברים מעולם וכן כתב בעה"ת שכ"א ח"ג ע"ש וה"נ נאמן לומר משטה במגו דלא היו דברים מעולם ומהר"ם בתשו' הקצרות סימן מ"ו כ' וז"ל ומתוך דבריך בינותי דסבירא ליה למר דהיכא דטעין משטה אני בך דנאמן בלא שבו' ואינו כן וכו' וטעמא רבה איכא דבכל טענות גרועות לא מהימ' להו אלא במגו כההיא דפרק הכותב מגו דיכול לומר סטראי נינהו וכו' עיין שם הרי דמדמה לטענת סטראי ואם כן כמו דנאמן בטענת סטראי במגו דלהד"מ אפילו להוציא ה"נ בטענת משטה נאמן במגו דלהד"מ אבל הרמב"ן בחי' בפרק ח"ה כת' דמגו להוציא לא אמרינן וההיא דסטראי נאמן לומר על מה שהוא תפוס סטראי נינהו ואין נאמנותו על מנה שבשט' אלא על מה שפרע לו שהוא אומר שטראי נינהו ואע"ג דממילא דמהני ליה מגו לגבות מה שבשטר עכ"ל הרי דס"ל דאפילו בשטר לא אמרינן מגו להוציא ודוקא גבי שטראי נאמן על מה שתפוס וכ"כ הרא"ש בפ' שבו' הדייני' בשם מהר"י ן' מיגש וז"ל ויכול לומר שטראי נינהו במגו דא"ב אמר במתנה כדאמרינן בפרק שבועת העדות וכו' וכ"ת דל"ד התם נאמן במגו להחזיק במה שבידו אבל הכא מגו להוציא הוא כי דייקת שפיר לאו להוציא הוא דהני סהדי לאו אגופא דשטר' קא מסהדי דפריע' הוא וכו' הילכך השט' במקומו עומד לגבות אבל המעו' נאמן במגו להחזי' במעו' שבידו וכו' ע"ש וא"כ הכא דמודה על החוב שבשט' אינו נאמן בטענ' השטא' במגו דלא היו דברים מעולם להוציא ממון וכה"ג כ' ה' פ"מ ח"א סימן ח"ן ע"ש:
ושו"ר לה' תורת חסד סי' ק"מ בא' שרצה לטרוף מהלוקח בשטר שבידו וטען הלוקח שהוא הודה שהוא פרוע והמלוה טוען משטה וכו' שכ' דלא שייך טענת השטאה שהרי כ' הטור דאם התובע תופס ממון הנתבע בשעת הודאתו אינו יכול לטעון טענת השטאה שהתפיסה עושה להודאתו הודאה גמורה וא"כ כ"ש שהלוקח מוחזק שלא יכול לטעון טענת השטאה להוציא מידו ול"מ אם יש עדים על הודאתו אלא אפי' דליכא עדים שהיה נר' לומר שהוא נאמן במגו דלהד"מ אפ"ה אין להאמינו דהוי מגו להוציא דאע"ג דבשטר אמרי' מגו להוציא הרי יש חולקי' וס"ל דלא אמרי מגו להוציא ויכול המוחזק לומר קים ליה ע"ש ולא זכר מ"ש בעה"ת והטור סל"ב המודה לחבירו בפ"ע קבלתי ממך כו"כ שיש לי עליך וכו' ל"ש מלוה בשטר וכולי אין כאן לא השטאה ולא השבעה וכולי וכ' הב"ח דאע"ג דגדולה מזו כ' דאם התובע תופס ממון הנתבע ליכא השטאה הכא אשמועי' אפי' בשטר נמי אצ"ל אתם עדי ע"ש הרי מבואר דאפי' בשטר אם הודה התובע ל"ש טענת השטא' והתובע שתופס אין ראיה ומ"מ דעת מהר"י באסן והכנה"ג וה' תורת חסד דלמאי דקי"ל דאמרי' מגו להוציא בשטר ה"נ נאמן בטענת השטאה במגו דלהד"מ אם במלוה בשטר אבל אם היא במלוה ע"פ לא אמרי' מגו להוציא מיהו כבר כ' הש"ך סק"ח דכל דהוי הודאה אפי' ליכא עדים והוא מודה שהודה אינו נאמן במגו ע"ש: כ"ז ה"ה למוחל וכו' כ' מהר"ש הלוי סי' מ"ג דלא טענת השטאה אלא במוחל חוב או אבל במוחל זכות או שעבוד שיש לו על חבירו יכול לטעון טענת השטאה וצ"ל אתם עדי וכו' וכ' הכנה"ג בסי' ל"ב הגב"י אות ו' דמ"ש מהר"ש הלוי או פקדון הוא שלא בדקדוק דבמחילת פקדון בלא טענת השטאה יכול לחזור דהמוחל פקדון שיש לו ביד חבירו צריך קנין כמ"ש הרא"ש וכו' ע"ש ולא זכר דגם הרמב"ם פ"א מה' מכירה כ' כלשון הזה או המוחל לחבירו חוב או פקדון שיש לו בידו וכו' ונר' דמיירי בפקדון מעות שאינם צרורים דיכול להשתמש בהם דהוו כמו חוב כמ"ש הש"ך סי' ע"ג ס"ק נ"ה דדוקא במעות פקדון צרורים שאינו יכול להשתמש בהם ל"ש מחילה אבל מעות שיכול להשתמש דהוו כמו הלואה דשייך לשון מחולה וכ"כ הט"ז שם ומהרשד"ם סי' שצ"ו נדחק דמיירי בפקדון שנשרף ונאבד ע"ש וא"כ לק"מ על מהר"ש הלוי שכ' כלשון הרמב"ם ומ"ש הכנה"ג דצריך קנין כמ"ש הרא"ש לא דק דמדברי הרא"ש משמע דאפי' בקנין ל"ש לשון מחילה כמ"ש הפרישה שם ומהרשד"ם סי' רמ"ח ע"ש מיהו יש פוסקים דס"ל דמהני קנין כמ"ש בסימן כ"ה המ"ה עש"ב:
כ"ח דין ל ולבסוף טען שלא היה שם ריוח וכו' עי' בס' זקן אהרן סי' תכ"ד:
כ"ט א"נ מודה ליה וכו' כ' הפרישה וז"ל וא"ל דנהמני' במגו דא"ב לא הודה משום דהוי מגו במקו' דחזקה היא כיון דא"ל כן דבודאי היה ריוח ועוד הוי מגו דהעזה דאינו יכול לכפור ולהעיז כנגדו מה שהודה לו וכו' ע"ש ונר' דמגו דהעזה אמרי' ונאמן בשבועה כמו שהוכיח בסי' פ"ב אלא משום דהוי מגו במקום חזקה אע"ג דמגו במקום חזקה בעיא היא וקי"ל קולא לנתבע שאם אין עדים על קביעות הזמן נאמן לומר פרעתי' במגו דלהד"מ כמבואר בסי' ע"ח י"ל דחזקה זו אלימתא היא ובמקום חזקה אלימתא לא אמרי' מגו וכה"ג כ' הנ"י ופסקו מור"ם בסי' שפ"ב דהמזיק ממון חבירו אינו נאמן לומר אתה אמרת לי אע"ג דאיכא מגו דהוי מגו במקום חזקה וכו':
וכתב הכנה"ג שם דלא אמרי' מגו במקום חזקה אלימתא דהוי כעדים ע"ש אבל י"ל דה"ד בטועני' ברי' וברי' אבל בברי' ושמא נאמן זה שטוען ברי' נגד החזקה במגו דהא קי"ל מגו להוציא לא אמרי' ה"ד בברי' וברי' אבל בברי' ושמא אמרי' וזה שטוען ברי' נאמן במגו אפי' להוציא כמ"ש הר"ש והגמרא ריש ב"מ ע"ש וה"נ אמרי' מגו במקום חזקה בברי' ושמא דהא בעיא היא בברי' וברי' א"כ ודאי דבבריא ושמא אמרי' וכן ראיתי לה' מקור ברוך סי' נ"ז הביאו הכנה"ג אות דמגו במקום חזקה בבריא ושמא ודאי דבריא עדיף ע"ש:
ל' כתב הר"ב בספר א"ז למציעא בפ' א"נ דס"ח ע"ב גבי בני רב עילש וכו' וז"ל קשה לי להראב"ד מאי אהני לרב עילש משום דהוא גברא רבא א"נ הוא איניש אחרינא לא גבי פלגא באגר כיון דאית ליה פלגא בהפסד ומוקי לה כגון דיהיב ליה מנה פלגא באגר ובהפסד ואפסיד מעיקרא ושקיל מריה עיסק' פלגא בהפסד ובתר הכי רווח ויהיב ליה פלגא רווחא ואתא עובדא קמיה דרבא דתבע מריה עיסקא קרנא מיתמי ואמ' אלו הוה איניש אחרינא אמינא פלגא רווחא יהיב ליה וכיון דשקל לא מפקינן מניה ולא מסלקי' ליה מקרנא דשטריה בלא זוזי דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא כיון דגברא רבא הוא ע"כ הכי כתיב בשטרא תרי תילתי באגר הילכך מאי דשקל פלגא ברווחא תילתא דממונא הוי רווחא ואינך קרנא הוא דשקל והך סברא לא מרווחא גבן דאי מאי דיהיב ליה רווחא בסתם יהיב ליה א"נ לאו גברא רבא הוא מצי אמר מאי דיהבי לך קרנא הוא ורווחא לא יהבי לך מיניה כלום וגבי מיניה בדיניה ולאפלגא וליכא סלוקי בלא זוזי כיון דמצי למימר הכי טועני' ליורש כד"מ וכ"ש במקום איסור ואי לשם רווחא יהיב ליה באפי סהדי אף ר"ע דגברא רבה הוא פלגא באגר ופלגא בהפסד שקל ושבקיה לחסידותיה דהא איכא סהדי וכו' עיין שם ותמהני דהתם כיון שיש שטר על הקרן אינו יפול לומר לא נתתי לך לשם ריוח כמבואר בס' ל"א וה"נ מכי שקל לא מפקי' מיניה ולא מסלקינן ליה מקרנא דשטרא בלא זוזי אבל ר"ע כיון דג"ר הוא ע"כ מאי דשקל פלג' קרנ' הוא דשקל אבל הם הם יש עדים שנתן לי לשם ריוח מודה הראב"ד בשטר כמ"ש הש"ך בס"ק ע"ז ואם כן אפילו ג"ר ודאי שבקיה לחסידותיה: