ערך השולחן חושן משפט חלק ב· רבי יצחק טייב
סימן פ
א' דין א' מי שטוען בב"ד וכו' טען אין לך בידי אלא ן' והשאר איני יודע וכשראה שהוא מתחייב בדין חזר ואמר נזכרתי שאין לך בידי רק כך חייב דכל דבר שאדם טוען איני יודע שוב אינו יכול לחזו' בו מחיוב לפיטור הרשב"א בתשוב' ח"ב סימן ג' עיי"ש משמע בהדיא דאפילו היה סבור שהוא פטור וכשראה שמתחייב בב"ד חוזר הוי מחיוב לפטור וכן נראה מלשון הטור ומרן אבל מהרי"א סימן קמ"ט הביאו הכנסת הגדו' הגב"י אות ה' כתב דדוקא כשטוען טענה שהטוען עצמו יודע שנתחייב בו אבל כשטוען טענה שהוא סבור שפוטר את עצמו בה אע"פ שהדין מחייבו יכול ולחזור ולטעון ע"ש:
ב'
אבל אם בא לתקן וכולי עיין בתשובות הרדב"ז ש חלק ג' סימן תקע"ג: ג' יכול לחזור ולטעון אפי' לסתור וכו' כן דעת הרא"ש וז"ל הרמ"ה מסתברא דאפילו טען אבראי של אבותי ולא של אבותיך והדר וכו' ומצי א"ל האי דאמינ' לך אבראי של אבותי ולא של אבותיך משטה הייתי בך וכו' ע"ש אבל בש"מ לבתרא כתב בשם ר"י דאם טען חוץ לב"ד של אבותי ולא של אבותיך הוי כמו שטוען לא לקחתיה ממך לעולם בהדיא דקיימא לן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והודאת ב"ד לחובתו אפי' חוץ לב"ד הוי כק' עדים ואינו יכול לטעון משטה הייתי בך אפילו לא אמר אתם עדי שהרי לפטור עצמו הוא בא והרי הודה בחובתו מכלל טענה שבא לזכות בה את עצמו וכ"כ הגמ"י בפ' יו"ד מה' טוען וכ"כ הרב המאירי בשם הגאונים ע"ש וכ"פ הרדב"ז בתשו' ח"א סימן קל"ז באומר לא היו דברים מעולם או לא לויתי חוץ לבית דין ובאו עדים שלוה הוחזק כפרן ואינו נאמן וכן דעת הראב"ד והתוספות עיין שם:
ד' ואף על פי שיצא מבית דין וחזר וכו' נר' דאפי' יש בין טענה א' לטענה אחרונה זמן מרובה וכו' אבל הטור כ' דוקא תכ"ד וכו' כ"כ הרשב"ש בתשו' סימן תק"ה עי"ש ודבריו תמוהים דמפטור לפטור אפילו אחר זמן רב יכול לחזור ולטעון ובהכי מיירי הרמב"ם והטור בנתחייב בדין בטענה הא' או הוכחש בעדי' דאינו יכול לחזור ולטעון אלא דוקא בתכ"ד:
ה' מפיטור לפיטור וכו' כתב הריטב"א בחידושיו לשבועות דף מ' ע"א אבל מורי הרא"ה סבירא ליה שאינו טוען וחוזר וטוען דכיון דקיימא לן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי הוה ליה כשחוזר וטוען פרעתי כחוזר בו מחיוב לפטור שהרי בכלל טענתו א' יש שלא פרע וכן נראי' הדברים וזכורני שהרבה דנתי לפני מורי הרשב"א ע"ש אבל הרשב"א בתשו' ח"ב סימן של"ה והביאו מרן הב"י כתב דאם טען לא היו דברים מעולם וחזר וטען שלוה ופרע נאמן ע"ש וכן כ' הרמ"ה בפ' ח"ה סי' ט"ל עש"ב וכן מבואר בדברי הטור ומרן בסימן ע"ט ע"ש וז"ל מהר"י ן' הרא"ש בתשו' על ראו' שתבע שמעון מנה והוציא עליו כת"י שחייב לו ושמעון השיב לא היו דברים מעולם ואינו כת"י ואמר לו ראובן שישבע שאינו כת"י ויפטר ולא רצה שמעון לישבע והודה בבית דין שהוא כת"י וחזר וטען שפרע נ"ל שהדין עם שמעון והא דאמרינן שאינו נאמן לומר שפרע לאחר שכפר ה"ד כשהכחישוהו העדים בטענתו א' ואינו יכול לזכות בה וכן פ' רבינו יונה וז"ל בפרק ח"ה על ההיא דטוען וחוזר וטוען בד"א שאין הטוען חוזר וטוען לסתור דבריו הא' במקום שהוא מתחייב בדין בטענתו הא' אבל זכה בדין אלו עמד בטענתו ראשונה יכול לחזור ולטעון ולזכות עצמו בטענה אחרת כיצד היה טוענו במנה וא"ל להד"מ ואין שם עדים שלוה יכול לחזור ולטעון לויתי ופרעתי וא"א הרי הודה מתחילה שלא פרע שכל האומר לא לויתי כאומ' לא פרעתי דמי ועכשיו מודה שלוה והרי הוא חייב אלא כיון שאלו עומד בטענתו א' היה זכאי יכול לזכות עצמו בטענה ב' וכן כתב הר"י ן' מיגש וכן פ' א"א הרא"ש עכ"ל וכן כתב מהר"ם אלשיך בתשו' סימן ט"ל עיין שם מיהו כתב הרדב"ז בתשובו' ח"ב סימן תשפ"ט דאם לא נכתבו טענותיהם יכול לחזור כגון לא לויתי וחזר וטען לויתי ופרעתי אבל אם כתבו טענותיהם לפני הדיינ' שוב אינו יכול לחזו' ולטעון אפי' מטענ' פטו' לטענ' פטו' דכיון דלא חזרו בהם עד שנכתבו בודאי בדוקא אם טוענים ע"ש:
ו' נסתפק הרח"ש ח"א סי' כ"ד בהא דקי"ל דטוען וחוזר וטוען כגון שאמר לא לויתי וכו' דשמא ה"ד לגבי נתבע שבא לפטור עצמו אבל לגבי תובע שבא להוציא לא ואפ' דבהא תליא פלוגתא דרשב"ם והרא"ש בפ' ח"ה גבי ערער וחזר וערער וכו' שכ' רשב"ם דה"ה למוחה ג' מחאות בתוך ג' שנים המכחישות זא"ז דאין כאן מחאה כלל וכ' הרא"ש ולא נ"ל דאין אדם מוחזק כפרן אלא ע"פ עדים וכו' ולכאור' תמיה מלתא לומ' דס"ל לרשב"ם הוחזק כפרן ע"פ עצמו נגד כל הפוסקי' ע"כ נ"ל דרשב"ם ס"ל דלא אמרי' טוען וחוזר וטוען אלא לגבי נתבע שבא לפטור עצמו אבל הכא חשיב כתובע שבא לערער להוציא מיד המחזיק והרא"ש סבר דאדרבה המחזיק הוא שבא להוציא מיד בעל השדה ותובע שלקחו ממנו ובעל השדה פוטר עצמו בטענת מחאה ולכך טוען וחוזר וטוען וכו' באופן דאפש' דלעולם לא אמרי' הכי גבי תובע הבא להוציא ע"ש וליתא שהרי כ' הרא"ש פ' ח"ה סי' י"ב גבי ההוא דא"ל האי שטרא זייפא וכו' וז"ל ותי' הריב"ם דלא אמרי' מגו לאפוקי ממונא ואע"ג שהוא מוחזק בקרקע אין זו חזקה דקרקע בחזקת בעליה עומדת וכו' דלא אמרי' מגו אלא לאוקומי ממונא וכו' אם יש לו ראיה בשטר או חזקה ושכנגדו בא לפוסלו והוא יכול לקיימה ע"י מגו וכו' וכגון זה אומר של אבותיו וזה אומר של אבותיו ואייתי חד מניהו סהדי דאכלה שני חזקה מהמני' ליה להאי דאית ליה שני חזקה במגו וכו' עש"ב מבו' דס"ל דאם יש לו שני חזקה הרי היא בחזקתו והמערער חשיב כתובע וכ"כ גבי עובדא דרבה בר שרשום והטור בסי' קמ"ט דאם צריך להביא עדים על חזקתו אע"פ שהיה המערער קטן מקבלין העדו' כיון שהחזיק כראוי ועתה היא בחזקתו ע"ש ועוד הא דטוען וחוזר וטוען איתמר בפ' ח"ה גבי זה אומר של אבותי ואייתי סהדי דאבהתי היא ואידך אייתי סהדי דאכלה שני חזקה המחזיק חוזר וטוען ואם המחזיק חשיב כתובע ובא להוציא מיד בעל השדה ש"מ אפי' גבי התובע אמרי' הכי ואפ' דרשב"ם והרא"ש פליגי בהכי דרשב"ם ס"ל דלא אמרי' הכי אלא התם דהמחזיק הוא נתבע כיון שעתה היא בחזקתו אבל הרא"ש נר' דס"ל דאין חי' דהא בפ' ח"ה אמרינן דהמחזיק חוזר וטוען נגד בעל הקרקע והכא גבי ערער וחזר וערער וכו' דלא הוחז' כפרן א"כ ממ"נ אם המערע' חשיב תובע או המחזיק ש"מ דאפי' תובע טוען וחוזר וטוען וכבר ראיתי להב"ח סי' קע"ו שכ' דרשב"ם דוקא גבי מחאה קאמר כיון דדבריו מכחישי' זא"ז יכול המחזיק לטעון לא חששתי למחאתו שהרי הוחזק כפרן בדברים ול"ד הוחזק כפרן בדין קאמר אלא כלומר הוחזק שקרן ולא חששתי למחאתו ע"ש וכן נר' מדברי הרמ"ה בפ' ח"ה סי' ק"ג עש"ב וכן משמע מדברי הרשב"ש בתשו' סי' תק"ה דגם התוב' טוען וחוזר וטוען עש"ב גם הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תק"ג כ' בא' שטען על חבירו שערב לו ואח"ך כששמע דשלא בשעת מתן מעות אינו כלום חזר וטען דערב לב"ד הוא דאינו חוזר וטוען אלא מפיטור לפיטור אבל מחיוב לפיטור אינו חוזר וטוען וה"נ הוי מפיטור חבירו לחיוב חבירו שהרי בטענתו הא' חבירו פטור מהערבו' ובטענתו אחרונה חייב בערבו' ע"ש הרי דאם טענתו הא' נמי לחיוב חבירו יכול לחזור ולטעון מחיוב חבירו לחיוב חבירו והתוס' בפ' ח"ה ד' ל"ב ע"ב בד"ה אמאי וכו' כ' וז"ל תימא דליהמני' במגו דא"ב אמ' שטרא מעליא הוא וכו' א"נ מש"ה לא אמרי' הכא מגו משום דהוי חוזר וטוען דמיעק' טען והא שטרא ועתה חוזר בו ומודה דחספא הוא אלא שטרא מעליא הו"ל עכ"ל וכן תי' הרא"ש בס' א"ז שם ע"ש ונר' דס"ל דאינו טוען וחוזר וטוען לסתור טענתו הא' כדעת הריטב"א בחי' לשבועו' ד' מ' ע"ב בשם רבו הרא"ה דכיון דקי"ל דכל האומ' לא לויתי כאומ' לא פרעתי דמי הו"ל כשחוזר וטוען פרעתי כחוזר בו מחיוב לפיטור שהרי בכלל טענתו א' שלא פרע ע"ש וה"נ דכוותא או דרב יוסף סבר כנהרדעי דאינו טוען וחוזר וטוען ומ"מ הא מסקי' התם הילכתא כרבה בארעא וכרב יוסף בזוזי אלמא בתובע אינו טוען וחוזר וטוען אבל בארעא טוען וחוזר וטוען אפי' לא החזיק ג' שנים דלאוקמיה ממונא הוא:
ז'
עד שיבואו עדים וכו' הטור כ' בשם הרמ"ה דאם באו עדים אח"ך והכחישוהו בטענה א' אינו נאמן בטענה ב' בלא ראיה וכ' מרן הב"י משום דאמרי' מה שחזר בו מטענה א' לפי שהיה יודע שיש עדים בדבר אבל מהר"י ן' מיגש והרמב"ם ס"ל דאפי' באו עדים והכחישוהו בטענה ראשונה כיון שלא באו קודם שטען טענה ב' נאמן ובסימן ע"ט כתב שכן מ"כ וכ' הב"ח שכן פ' האגודה בשם מהר"ם ע"ש ועיי' מ"ש בסי' ע"ט דין ט' ובפ' האשה שנתארמלה במשנה דהעדים שאמ' כת"י זה אבל אנוסי' היינו וכו' פירש"י שהיו מעידים על חתימתם לקיים השטר וכ' ה' בס' א"ז וז"ל ונשמר רש"י שלא נפרש העדים שאמרו וכו' שלא בשעת הקיום אלא אינהו מנפשייהו אתו למימר על האי שטרא כת"י וכו' אבל אנוסי' היינו וכו' כדי לאחזוקי האי שטרא בפסול ושוב לא יועיל בו קיום כלל דהא ודאי ליתא דאם שוב נכיר אנו מעצמינו החתימו' לא יועילו דבריהם כלל ונתקיים השטר שפיר מיהו אם כשבאו לקיים השטר נפל זה ההפרש ואמרו כת"י וכו' כיון שכבר נפסל השטר ואתרעאי לפני ב"ד שוב אין לו תקנה אע"ג דשוב נמצא כת"י יוצא ממ"א ומאי דקתני מתני' ואם יש עדים וכו' אינם נאמני' אין לפ' דה"ק דאם לאחר שאמ' כת"י וכו' והימני' להו שוב באו עדים וכו' אינם נאמני' במאי דאמ' מעיק' כת"י וכו' דהאי פירושא ליתא וכדכתי' אלא ה"ק ואם יש עדים וכו' פי' אם כשבאו לקיים את השטר ואין אנו צריכי לעדותם אלא היינו יכולים לקיים את השטר ע"פ עדים אחרים וכו' וכן פי' רש"י וכן פי' הגאוני' וכו' עכ"ל הרי דאפי' נתקיים השטר אח"ך כיון שכבר שבשעת העדות לא נתקיים נאמני' ולא בטל המגו ולכאו' ק' ממ"ש הרמב"ם והטור ריש סי' פ"ב מלוה שהוציא שטר שאינו מקויים ואינו מוציא לקיימו והלוה מודה שכתבו אלא שטוען פרעתי נאמן שהפה שאסר וכו' ואם אח"ך מצא המלוה עדים לקיים השטר הרי הוא כשאר שטרות וגובה בו אלמא אם באו עדים אח"ך בטל המגו ודוחק לומ' שאני עדים דאלימי ומרעי לשטרא כדאמרי' בפ' מ"ש למ"ד מודה בשטר שכתבו א"ץ לקיימו דעדים אלימי ומרעי לשטרא וה"נ אע"ג דקי"ל מודה בשטר שכתבו נאמן במגו ה"ד כ"ז שלא נתקיים אבל כשנתקיים אח"ך בטל המגו משא"כ העדים דאלימי לאורועי שטרא לגמרי אפי' בנתקיים דמנ"ל לחלק בכך דמשמע למאי דקיי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אין חי' בין הלוה לעדים ואי ק"ל מדין זה דס"ל להרמב"ם דנאמן בטענה ב' ואפי' באו עדים אח"ך לא בטל המגו י"ל דשטר שאני דקי"ל עדים החותמי' על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד אלא דרבנן אמרו צריך קיום ונאמן לומ' פרעתי כ"ז שלא נתקיים אבל אם נתקיים אח"ך אוקמוה אדאורי' וכן תי' מהר"י כולי בתשו' בס' עזרת נשים ד' מ"ה ע"ב ע"ש וכה"ג כ' התוס' בב"ב ד' קכ"ח בד"ה נשבע וכו' למ"ד מודה בשטר שכתבו א"ץ לקיימו דאינו נאמן במגו משום דהוי שטר גמור דעדים החותמי' על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ע"ש וה"נ למאי דקי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו א"ל דלא הקילו חכמים אלא כ"ז שלא נתקיים אבל כשנתקיים השטר דהוי שטר גמור בטל המגו:
ועוד נר' דדוקא לענין דלא הוחזק כפרן ס"ל להרמב"ם דאפי' באו עדים אח"ך נאמן דלטענתו א' לא חשש לעדים אבל לענין מגו דטענה אחרת ס"ל כיון דבאו עדים אח"ך הפך טענת המגו אמרי' דלא רצה לומ' טענת המגו משום דראה עדים ממשמשי' ובאי' וליכא מגו וזה נר' דעת הפרישה בסי' קמ"ט סכ"ד שכ' באומ' שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו דנאמן במגו דה"ד כ"ז שלא ידוע לנו שהיתה של אביו אבל אם אחר זמן נתברר בעדים שהיתה של אביו חוזרים ומוציאי' אותה מיד המוחזק ע"ש ודלא כמהר"י כולי שם ע"ש:
ומה שתי' עוד מהר"י כולי דהתם רגלים לדבר שלא פרעו דשטר ביד המלוה מ"ב ולכך אינו נאמן אלא כ"ז שלא נתקיים ע"ש ליתא דהא בטענת אמנה וכו' אם נתקיים השטר בטל המגו והתם לא שייך ה"ט וכה"ג כ' התוס' בכתובו' ד' י"ט בד"ה מודה וכו' אבל אין לפרש דאינו נאמן לומ' פרוע במגו משום דאם פרעו שטר בידיה מ"ב דהא כי טעין נמי אמנה הוא מסקי' דאינו נאמן והתם לא שייך ה"ט ע"ש:
וראיתי להר"ב בס' א"ז לכתובו' ד' כ"ג שכ' בשם בעל ההשלמה וז"ל ומאי דאמרי' גבי נשביתי אם משנשאת באו עדים ה"ז לא תצא וכו' א"ל אי אמרי' הכי גבי שדה כי אמר מעיקרא של אביך ולקחתיה ממנו והימנוה משום הפה שאסר וכו' ואח"ך באו עדים שהיא של אבותיו אי מפקי' מיניה המחזיק או לא ונראי' הדברי' דלא מפקי' לה מיניה כיון דהימנוה הימנוה ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר דאמ' ר' מנחם ב"י אימתי אני אומ' תצא בזמן שבאו עדים ואח"ך נשאת אבל נשאת ואח"ך באו עדים לא תצא ע"כ וכבוד רבינו במקומו מונח דא"ל דממונא מאיסור' לא ילפי' ומה יעשה זה שלא היה יודע שהיו לו עדים מתחי' ואח"ך נודע לו והביאם יפסיד נחלת אבותיו בשביל כך ומהא דמס' סנהדרין בפ' ז"ב משמע דאמרי' דכ"ז שמביא ראיה סותר את הדין וצ"ע ה' המעילי עכ"ל הרי דבעל ההשלמה ס"ל דאם לא באו עדים עד לאחר שהימנוה ב"ד אין מוציאי' אותה מידו ומדמה לה לב' אומרי' נתגרשה דאמ' ר"מ ב"י דאם נשחת ואח"ך באו עדים שלא נתגרשה לא תצא וכן ראיתי להכנה"ג בחא"ה סי' קנ"ב הגב"י אות א' שכ' וז"ל אר"מ וכו' אע"ג דבנדון זה לא נפק"ל מידי דהלכה כת"ק דאפי' דבאו עדים ואח"ך נשאת לא תצא מ"מ דין זה הילכת' היא והיכא שהדין נותן שאם נשאת תצא אם באו עידי האיסור אחר שנשאת לא תצא וכן מבוא' מדברי מהר"ם אלשקר סי' י"ז ע"ש ותמהני דהא מתני' דקתני אם משנשאת באו עדים ה"ז לא תצא איכא דמתני לה ארישא דאמרה א"א הייתי וגרושה אני דאם נשאת ואח"כ באו עדים לא תצא משום חזקה דרב המנונא דאין אשה מעיזה פניה אפי' שלא בפני בעלה ואיכא דמתני לה אסיפא בשבויה דוקא דבשבויה היקילו אבל ברישא לא ע"ש הרי אפי' למאן דמתני לה ארישא אינה נאמנת אלא מכח חזקה דאין מעיזה פניה אפי' שלא בפני בעלה וכ"ש למאן דמתני לה אסיפא דק"ל כוותיה כמ"ש הרא"ש שם שכן פ' ר"ח כמאן דמתני לה אסיפא וכן משמע מתוך רב אלפס וכו' וכ"כ הר"ן שם ע"ש א"כ דוקא אסיפא דבשבויה הקילו אבל ברישא באיסור א"א אפי' באו עדים אחר שנשאת תצא וכמבו' בא"ה שם והרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תי"א כ' כיון דאמרי' אם נשאת תצא ודאי דבניה מן הא' ממזרים ואי לאו דמסתפינא ה"א דהוי ממזר מן התורה דכיון שהיא בחזקת א"א ע"פ העדים והיא אינה נאמנת לומ' גרשתני מוקמי' לה אחזקתה וכו' ע"ש מיהו הר"ן שם כ' דחיישי' לא צריכה גט מן הב' וכן דעת הרמב"ן עיי"ש א"כ בניה מן הא' אינם ודאי ממזרים ומ"מ באיסו' א"א אפי' לא באו עדים עד אחר שנשאת תצא א"כ אפי' הימנוה ב"ד במגו וחזקה מסייעא לה תצא משום דאח"ך בטל המגו וההיא דרמב"י שאני דאיכא עדים שנתגרשה ומה"ט ס"ל לת"ק דאפי' נשאת אחר שבאו עדים לא תצא ודברי מהר"ם אלשקר בס"ס ט"ז הם לענין תרי ותרי שכ' וז"ל וידוע הוא דהא דרמב"י דבאו עדים אחר שנשאת ע"כ דהלכה היא והתם בפ' ח"ה אקשי' מינה וכמ"ש מהר"י ן' מיגש שם אבל נשאת ואח"ך באו עדים ה"ז לא תצא אלמא אע"ג דאתו סהדי השתא דא"א היא ואילו אתו מעיקר' מקמי דאנסיבת לא הוה שבקי' לה לאנסובי וכיון דבתר דאנסיבת הוא דאתו להו הני סהדי ואכתי ס' א"א היא מספיקא לא מפקי' לה מתותיה גברא דהא איכא סהדי דנשאת על פיהם דקא מסהדי דלאו א"א היא וה"נ וכו' ע"ש א"כ דוקא התם מס' לא תצא לפי שנשאת ע"פ עדים דלאו היא והרמ"ה בפ' ח"ה סי' מ"ג כ' דלית הילכתא כרמב"י דהא ר"ן פליג עליה ועבד עובדא לבסוף בשמעתי' וסלקא שמעתא כוותיה הילכך אי הוה ס"ל דכי באו עדים ואח"כ נשאת תצא אפי' נשאת ואח"ך באו עדים נמי תצא אלא אנן כת"ק ס"ל דאפי' באו עדים ואח"ך נשאת ה"ז לא תצו וכו' עיין שם ואם כן אי מדמי' שדה לא"א כל שבאו עדים אחר כך בטל המגו ומוציאין אותה מידו וכ"כ הר"ב בס' א"ז שם סוף דף ט"ו וז"ל והכא אתא לאשמעינן דאע"ג דמהימי' ליה כבר משום הפה שאס' וכו' אם שוב באו עדים שהיא של אביו לא מהמני' ליה במאי דטעין מעיק' לקחתי' ממנו ומוציאין השדה מידו עד שיביא ראיה לדבריו ואע"ג דתנן לקמן נשביתי וטהור' אני נאמנת שהפה שאסר וכו' ואם יש עדים שנשבית וכו' אינה נאמנת ואם משנשא' באו עדים ה"ז לא תצא ואמרי' בגמרא לא נשאת נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא וכו' שבויה שאני דבשבויה הקילו ע"ש הרי דס"ל דאפי' באו עדים אחר שהאמינוהו ב"ד מוציאי' אותה מידו וכ"כ עוד שם ד' י"ז ע"ב ע"ש ומה שהק' מהר"י כולי שם דלדעת רש"י נאמן משום דא"ב שתיק מה סברא היא לומר משום דבאו עדים מוציאין אותה מידו דהא לא שייך לומר דמפני העדים לא שתק כיון דאין תובעו שתיקותו יפה מדיבורו דאפ' שלא יערערו עליו עד עבור זמן חזקה דיכול למיטען בפה מלא לקחתיה ממך ע"ש י"ל שהוא מערים סבר אי שתקית עד דתבעו לי בפה צריך לישבע לכן טען עכשיו שיהיה כמשיב אבידה דא"ץ לישבע וכדאמרי' בפ"ק דמציעא ד"ד ע"ב ע"ש:
ח' הגה וכל זה דוקא לאחר כדי דיבור וכולי כ' הרשב"א סי' אלף וס' התוב' לחבירו מנה בפני ב"ד והודה וא"ל התובע אל תפרעני אלא בפני עדים ובתכ"ד חזר הנתבע וטען יש לי בידך משכון אין בדבריו כלום דכיון שהודה אין חוזר וטוען ולא אמר' תכ"ד כדיבור דמי אלא בתכ"ד עצמו אבל תכ"ד של חבירו לא וכ"כ בתשו' ח"ב סי' קל"ו ע"ש והרמב"ם בפ"ב מה' שבועות כ' מי שנשב' וחזר בו מיד תכ"ד ה"ז מותר וכן אם א"ל אחרים חזור בך וכו' וקיבל מהם תכ"ד ואמר הן או חזרתי הרי זה מותר כתב הראב"ד אינו מחוור שאין אחרים נזקקים לנדרו שתאה מחאה שלהם סומכת נדרו לחזרתו ונראה דסבירא ליה דבעי תכ"ד של עצמו ולא של חבירו דאף על גב דאמרינן גבי שכפרו ב' כל א' בתכ"ד של חבירו חייבים התם שאני דאין כפירת העדו' נגמרת לחיוב עד שיכפרו שניהם וכעדות א' היא וכן בעדי' זוממי' ההתראה צורך עדות כמ"ש הרשב"א בתשו' וא"כ הכא דאין אחרים לנדרו לא מהניא חזרתו תכ"ד שלהם אלא תכ"ד של עצמו ונר' דגם הרמב"ם מודה הכא דלא מהניא חזרתו בתכ"ד של חבירו דכבר כתב מרן הכ"מ שם והרדב"ז בלשון הרמב"ם דף ס"ג ע"ג הטעם דכיון דאחרים החזירו אותו תכ"ד לשבועתו והוא קיבל מהם תוך כדי דבור כחזרה אריכתא דמיא דהכל ענין א' עיין שם בהלח"מ אבל הכא ודאי דלא מהניא חזרתו תוך כ"ד ש חבירו וכן כתב הריטב"א בחי' למכות ע"ש וכ' הרדב"ז בתשו' ח"ב סימן תשנ"ו דה"ד לענין שאינו נאמן אבל פורע חובו וחוזר וטוען עליו משכון פ' יש לי אצלך ואם לא יודה ישבע היסת ומסתברא שיבא לעכב הפירעון עד שישב' חבירו על, המשכון דלא דמי לשטר מקויים וכו' ע"ש:
ט' אבל תכ"ד יכול וכו' הוא כדי שיאמר שלום עליך ר' ומורי אחר שישתוק הרשב"ש סימן תק"ה ע"ש משמע דאם לא שהה אלא שיעור כ"ד ממש לא הוי הפסק ושיעור כ"ד הוא ד' תיבות שלום עליך ר' ומורי וכבר כתבתי בחי"ד סימן ר"י דלפי טעם ר"ת שכתבו התוספות בקמא דף ע"ג בד"ה כי וכו' לא הוי הפסק אלא יותר מכ"ד מיהו שיעור כ"ד הוא ג' תיבות שלום עליך ר' כדקאמרינן בפרק מרובה וכן משמע בש"מ דנזיר אבל דעת רש"י והתוס' בנזיר דבעי' תכ"ד דאם שהה שיעור ג' תיבות הוי הפסק וכן דעת הרמב"ם ע"ש: