אור ברסלב

ערך השולחן חושן משפט חלק ב· רבי יצחק טייב

סימן עט

סימן עח

א' דין א' וכפר בב"ד וכולי אם אינם ג' ב"ד הוי כחוץ לב"ד והכופר בפניהם ואח"ך באו עדים לא הוחזק כפרן אפי' קיבלו עליהם כמ"ש הרא"ם בתשו' הביאו הכנה"ג סי' ג' הגה"ט אות י"א ע"ש אבל הרשב"ץ בתשו' ח"א סי' אלף קכ"ו כ' דכיון שקיבלו עליהם אפיל' נדון יחיד כל מה שטוען או שהודה בפניו הרי הוא קיים ואינו יכול לחזור מחיוב לפטור והכופר בפניו ואח"ך באו עדים הוחזק כפרן ע"ש וכ"כ הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תק"ט דאם קיבלו עליהם בע"ד או שביררו אותו הציבור הוי כה"ג ב"ד לכל דבר ע"ש ועי' בס' בית שלמה סו' כ"ו:

ב' הטור כ' בשם הר"י דאפי' כפר חוץ לב"ד אינו נאמן לומר אח"ך פרעתי ודברי הר"י באו בס' א"ז לבתרא ד' ו' ודף ל"א ומבוא' שם אפי' לא אמר אתם עדי' ע"ש ועי' למהרימ"ט סי' ל"ו:

ג' ואמר להד"מ וכו' דוקא כשאמר להד"מ אבל אם אמר לא היו דברים ולא אמר מלת לעולם לא הוחזק כפרן דמ"ל לפ' שהחזרתי או מחלת לי מהרשד"ם סימן ס' עיין שם:

ד' ובאו ב' עדים וכולי כ' הר' ב"ח מדברי הנ"י ריש מציעא נראה דבאומר לא לויתי אפילו אמר פרעתי קודם שבאו עדים אינו נאמן והביאו הכנה"ג ע"ש וזה כדעת הרמ"ה שכ' הטור בסימן פ' דאם באו עדים והכחיש בטענה א' אינו נאמן בטענה בלא ראיה וכו' וכ' מרן הב"י הטעם דאמרי' מה שחזר מטענה א' לפי שהיה יודע שיש עדים בדבר ע"ש וז"ל הרמ"ה פ' ח"ה סימן ט"ל אבל היכא דאתו סהדי בתר הכי ואכחשוה בטענה קמייתא מחיי' ולא משגחי' בטענה בתרייתא עד דמייתי ראיה דהא ל"ל מגו וכו' ועוד הגע עצמך דטעין מעיקרא לא לויתי והדר טעין אין לויתי ופרעתי דכיון דקיי"ל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי הו"ל כמאן דאודי מעיקרא דלא פרע ותו ליכא ליהמניה דלוה ופרע אלא קמי דלא אתו סהדי דאיכא ליהמניה משום מגו אבל היכא דאתו סהדי וכו' עש"ב ועמ"ש בדין ט': ה' הרי זה חייב לשלם וכו' כ' המבי"ט ח"א סי' י"א דה"ד כשעמד בטענת לא לויתי אבל אם חזר ואמר כבר פרעתי קודם והביא עדים ע"ז נאמן והש"ך כ' דא"נ כן מסתימת הפוסקים וכן משמע מדברי הסמ"ע בסי' זה ס"ק י"ז ע"ש ולא זכר שכ"כ הסמ"ע בסי' זה ס"ק י"ב ע"ש וכ"כ הר' גד"ת בשער י"א וי"ב דדוקא אם יביא עדים שפרעו אחר התביעה הוא דנאמן עיין שם מבואר בדבריהם דהמבי"ט ס"ל דאפי' עד אחד ששמע שאמרו העדים שפרע נאמן אבל הסמ"ע והש"ך וה' גד"ת ס"ל דאפילו חזר קודם ששמע מפי העדים נאמן מיהו מסתימת הפוסקי' אין ראיה דכבר הוכיח כן המבי"ט מדכ' הרמב"ם בסו' פ"ז מה' טוען דמודה בב"ד וא"כ אמר נזכרתי שפרעתי לו נאמן וכ' המ"מ שהמפרשי' הקשו מדכ' בפי"ד מה' מלוה ולוה המוציא שט"ח וכו' מלוה אומר לא נפרעתי ולוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידים שנפרע כולו נשבע הלוה ונותן מחצה ולמה לא יחזור ולומר נזכרתי שפרעתי הכל והרי העדים מעידים ותי' לדעת רבי' דהתם בעומד על דבריו הא' אבל אם חזר ואמר נזכרתי ה"ז יכול לטעון כיון שהעדים מסייעין אותו הא קמן דיש חי' בין עומד בכפרנותו למי שאינו עומד בכפרנותו וכו' ע"ש וכן הסכים הש"ך בסימן פ"ב ס"ק ט"ל ע"ש הרי אע"פ שכ' סתם מיירי דוקא בעומד בדבוריו אבל אם חזר ואמ' פרעתי נאמן ועיין בספר א"ז למציעא דף ג' שהר"ן הוכיח הפך דברי הרמב"ם וכתב הרשב"ץ עליו וז"ל ולי אין כאן צ"ע שהם דברי טעם ואין ראיות אלו מכריעות כלו' דהא דאמרינן הכא דבפיו ליכא הכחשה והזמה היינו עומד אבל אמר נזכרתי ועדים מעידים כדבריו עדותן מועלת וא"ת אי עומד בדבורו מאי אולמיה דפיו מתנה הוא דקא יהיב ליה ואיהו רוצה ליזוק בנכסיו הא ל"ק דמשכחת לה בעומד בדבורו ולא מצי יהיב ליה במתנה כגון שאחר שהודה לחבירו שחפץ זה שלו הוא נתן כל נכסיו לאחר בקנין והלה תובע חפץ זה שהרי עדים מעידים שהוא של נותן והרי הוא בכלל כל נכסיו והנותן אומר שהוא של התובע כמו שהודה לו שמעינן מהכא שכיון שמתחלה הודה לנתבע תו ליתיה בהכחשת עדים וכו' אבל אם אמר נזכרתי אפילו בכה"ג נאמן כיון שהעדים מעדים כדבריו וההיא דפרק יש נוחלין נמי לא מכרעא דלעולם אימא לך דבעומד בדבורו היא וקמ"ל דלא משיב אבידה הוא וכו' אבל אם חזר ואמר נזכרתי שפרעתי הכל והרי אלו עדים נאמן וכן ההיא דפ"ה ש"ה אלו חזר ואמר עכשיו נזכרתי שלויתי ופרעתי כדברי העדים היא נאמן וכו' ע"ש הרי דסבי"ל להרמב"ם דאם חזר ואמר פרעתי כדברי העדים נאמן ולא מיירי אלא במי שעומד בדיבורו ועיין בהלח"ם פ"ו מה' טוען שדחה כן ראיית המ"מ שם דמיירי בעומד בדיבורו אבל אם חזר וטען אחר העדים שפרע פטור מיהו כבר הלח"מ כתב ואולי דסביר"ל להמ"מ דמיירי אפילו כשחזר וטוען דסתמא דמלתא הכי הוא דכשיראה שב"ד חייבו יטעון כן עיי"ש וכה"ג כתב המ"מ בספ"ז מה' טוען כההיא י"ן עיין שם וגם לתי' המפרשים בההיא י"ן דמיירי בעומד בדבורו אפ' דדוקא התם כשחזר ואמר פרעתי כדברי העדים נאמן שהרי כתב בעה"ת בשער ח' סימן ג' וז"ל שהק' הא' שהרי אמרי' שהם עדים מכחישים והוא בעצמו הכחישם למה יבטל כח השטר על פיהם וי"ל אלו אמר פרעתי מחצה ולא יותר היו מוכחשים אבל עתה כשאמר פרעתי מחצה אינה הכחשה אלא באדם שאומר ע"כ אני זכור והעדים מעידים זכורים יותר ממך כי פעם אחרת פרע' לו מחצה אחר עכ"ל וכ"כ הרשב"א בשם הראב"ד בספר א"ז לבתר' דף קכ"ח ע"ש וא"כ א"א נזכרתי שפרעתי הכל נאמן אבל אם אמר בפי' לא פרעתי יותר אינו יכול לחזור באומר לא לויתי דבאומר לא פרעתי דמי אינו נאמן לו' נזכרתי וכן כתב בעה"ט בדיני חוב דף ס"ו ע"ב וז"ל והיכא דאמר להד"מ ואתו סהדי דאוזפי' חייב וכו' ואף על גב דסהדי אמרי אוזפיה ופרעיה וכו' לא מצי למימ' אשתלאי כההיא אודיתא ואף על גב דאיכא סהדי דמסייעי ליה וכו' ע"ש הרי בהדיא אינו נאמן לומר נזכרתי שפרעתי אף על גב דהעדים מסייעי ליה כתב עלה בשם ה' מהר"י ן' מיגש דמאן דאודי לחבריה וכו' אף ע"ג דאייתי סהדי דלית ליה גביה מידי ל"מ לטעון דאשתלאי בההיא אודית' דכיון דאודי אודי וכו' ע"ש וכן כתב הרשב"א והר"ן שכן ראוי להורות שלא כדברי הרמב"ם וכן סיים הרשב"ץ שם וכן כתב הרב חקות הדיינים סי' מ"ט ע"ש הרי דמהר"י ן' מיגש ובעה"ט והרשב"א והר"ן וה' חקות הדיינים ס"ל דאינו נאמן לומר נזכרתי שפרעתי וגם הרמב"ם דסבי"ל דמי שהודה בב"ד נאמן לומר נזכרתי אם הביא עדים וקיימא לן הכי הרי כבר כתב הנ"י בריש מציעא דה"ד משום דחזר בו קודם שהכחישו העדים אבל הכא שלא חזר בו אלא אחר הכחשת העדים אינו נאמן וז"ש ואינו כאומ' לא לויתי מעולם וכן כ' הרדב"ז בל' הרמב"ם סי' קע"א ע"ש וה' גד"ת בריש שער י"א כ' דמשמע מדבריו דהא דאינו נאמן ה"ד כשאמרו העדים שפרע שחזר מפני העדי' ששמע שאומרים כן אבל אם לא אמרו העדים שפרע אלא שהוא חזר ואמר פרעתי והביא עדים על זה מהימן עיין שם וליתא דמדברי הנ"י שם משמע דאפי' לא אמרו העדי' שפרע ולא הכחישו רק בהלואה וחזר וטען נזכרתי שפרעתי והביא עדים אינו נאמן כיון שלא חזר אלא אחר שהוכחש בטענתו הא' ודוקא במודה בב"ד וחזר בלא הכחשת העדים הוא דנאמן וכן כ' הנ"י בסוף בתרא דאם טען על השט' מזוייף הוא ואחר כך נתקיים השטר שוב אינו נאמן להביא עדים שפרע שכל האומר מזויף הוא ולא לויתי כאומר לא פרעתי דמי עכ"ל הרי דאפילו לא סייעוהו העדי' אלא אחר שחזר אינו נאמן וכן הסיק הרב גד"ת וכן הסמ"ע בס"ק י"ב וי"ז ע"ש: ו' הרי זה חייב לשלם וכו' א' שהיה חייב לקרובו מנה ופרעו ותבעו לדין בפני גוים דבדינם אם יטעון פרעתי נשבע שכנגדו ונוטל כ' הרשב"ש בתשו' סי' ק"י דאם ישביעו אותו שלא לוה ממנו אע"פ שחזר ופרעו אינו יכול לישבע לשקר שלא לוה אבל אם ישביעו שאינו חייב לו כלום יכול לישבע באמת אם פרעו שאינו חייב לו כלום ע"ש ונראה דה"נ יכול לישבע שאין בידו כלום כדקי"ל כרוב הפוסקים דאין לך בידי לא הוי כמו להד"מ אבל לישבע שלא לוה הוי שבועת שקר והרא"ש כלל ח' סימן י"ג במי שמשכן ליהודי משכון בתנאי שאם לא יפדנו לזמן פ' יהיה שלו כ' וז"ל דע כי בדיני הגוים צריך לישבע להכחיש העד שלא משכן לו כלום וזו השבוע' איני מורה בה היתר אבל אם יוכל ליפטר במה שישבע אין לו בידו משלו כלום זו שבוע' מותרת כי בדיני הגוים אסמכתא קניא ע"ש ונר' דבדיני ישראל יש אסמכת' במשכון אבל בדיני הגוים אסמכתא קניא כמ"ש הראב"ד בהשגות פ"ד מה' חמץ גבי ישראל שהרהין חמצו אצל הגוי וכו' דאם הגיע זמנו קודם הפסח אפי' לא אמר מעכשיו קנאו שאין דין אסמכת' לגוי וכ' המ"מ דס"ל דיש דין אסמכתא במשכון כמ"ש בפי"א מה' מכירה אלא בגוי קונה דאין בו דין אסמכתא והרמב"ם ס"ל להפך ע"ש וא"כ הרא"ש נראה דס"ל כהראב"ד שיש אסמכתא במשכון אבל בגוי אין בו דין אסמכתא ולכך יכול לישבע שאין לו בידו משלו כלום כיון שקנה המשכון ישראל מגוי ואין בו אסמכתא אבל לישבע שלא משכן לו אסור וכבר כתבתי בי"ד סי' רל"ב דהריטב"א ורבו ס"ל דשבו' לשקר אסורה באונס וכן דעת הגאונים ורבי' ישעיה הא' וכ"כ הרדב"ז בל' הרמב"ם דס"ג ודחה מרן הב"י שם וא"כ אפ' שכן סובר הרא"ש ולכך לא היתר לישבע לגוי שלא משכן לו דשבועה לשקר היא ואסו' אפי' באונס וזה כדברי הרשב"ש דאם לוה מנה מחבירו אסור לישבע שלא לוה ממנו דאסור לישבע לשקר אפי' באונס מיהו נראה דאם יחשב בלבו היום מותר לישבע באונס ושוב ראיתי למהר"י באסן בתשו' סימן מ"ו שכת' וז"ל דאפילו שבועה דלעבר דמוציא שקר מפיו מות' לישב' לאנסיה וכו' מיהו דה"ד האנס דאינו מכיר בשקרו ומ"מ נראה דבאונס יכול לישבע שלא לוה ומחשב בלבו שלי עמד בהלואתו אלא שפרע שהרי כתבו התוספ' בשבועות דף מ"א בד"ה כל וכו' וא"ת ואמאי לא מתרצי' דיבוריה הכא לא לויתי כלל ולא עמדתי בהלואתי אלא פרעתי כמו בפ' א"ל גבי לא נטמאתי וכו' ואומר ריב"א דהכא לא קאמר לא לויתי אלא להד"מ דלא שייך לתרץ לישניה אבל בפ' הכותב ק' וכו' וי"ל דהאב יכול לטעון ולתרץ דיבוריה אבל ליתומים לא טעני' מלתא דלא שכיחא ועוד י"ל דהכא כשטועני' עליו בבית דין יש להשיב בענין שיפטר ואין לו לתרץ דבריו עכ"ל נראה דסביר"ל דהאומר להד"מ אינו יכול לתרץ דבריו אבל האומר לא לויתי יכול הוא לתרץ דבריו לא עמדתי בהלואתי אלא פרעתי אבל אם הוא לא טען אין טועני' לו ואפילו ליתומים אין טועני' להם דהוי מלתא דלא שכיחא והתוספו' בכריתות כתבו בשם ריב"א דאינו במקום עדים להפסיד את חבירו אפי' במתרץ דבריו ע"ש ובספר א"ז לכתובות בפר' הכ' וז"ל פי' ריב"א שאם אמר מתחלה לא לויתי ואחר כך חזר ואמר לא לויתי וכו' שכבר פרעתי אינו נאמן ונפרעין ממנו שלא בשבועה ואי ק"ל הא אמרינן במסכת כריתות א"ל שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי שיכול אחר כך לתרץ דיבוריה ולחזו' ולומר לא אכלתי שוגג וכו' י"ל דהתם איכא הוכחה שהרי כשאמרו לו אכלת ר"ל אכלת בשוגג ואתה חייב להביא קרבן ואם כן מוכחא מלתא כי כשהשיב לא אכלתי ר"ל לא אכלתי שוגג אלא מזיד וכו' תר"י עי"ש הרי בהדיא דאפילו הוא מפרש דבריו לא לויתי שכבר פרעתי אינו נאמן ומה שנראה מדברי התוס' ותר"י דהתם נמי דוק' אם פי' הוא דבריו נאמן אין נראה כן מדאמרינן שם דנ"מ לטומאה וכו' דא"כ הו"ל נ"מ לאומר לא אכלתי בשגגה וכו' ע"ש וגם לדעת הרי"ף והרמב"ן והרא"ה והנ"י בפ' הגוזל בתרא דטועני' ליתומים כל מה שהיה יכול אביהם לטעון אפילו טענה דלא שכיחא צ"ל דהכא אין האב נאמן אפילו מתרץ דיבוריה דאל"ה טועני' ליורשים כן וכן כ' התוס' בריש ב"ב דף ו' בד"ה כל וכו' וכן דעת הרמ"ה שם וכן כ' המרדכי והג"א בס"פ הכותב וז"ל מכאן הוכי' ה"ר שמריה דהאומר לחבירו בבי"ד לא לויתי אינו יכול לתקן דבריו וכו' לא לויתי היינו שלא עמדתי בהלואתי אלא פרעתי דא"כ היו ב"ד טועני' ליתומים וכו' וכן משמ' בשער אלפסי וכן פי' ר"ח בפ' השותפין עכ"ל:

ז' אין משביעי' אותו היסת וכו' כ' הב"ח דה"ה אם רצה להחרים על מי שנטל ממונו שלא כדין ג"כ מוחין בידו ומ"ש הטור בסי' פ"ב בשם הראב"ד דאין מוחי' ה"ד גבי שטר משום וכו' עש"ב ונר' דס"ל דמ"ש הטור לקמן בשם הרי"ף גבי מי שהוחזק כפרן דאין עליו רק חרם סתם שנטל ממונו שלא כדין ה"ד בהוחזק כפרן שטען שפרע אח"ך וה"נ אם רצה להשביע אחר הפירעון פרעתיך ב' פעמי' צריך לישבע היסת כמ"ש הרב בסי' פ"ב גבי שטר ע"ש וכ"כ הש"ך לקמן בס"ק ח"י אחר הפירעון יכול להשביעו היסת שלא נפרע ממנו ב"פ חוץ מאם טען שפרעו קודם לכן וכו' ע"ש וכן מצאתי להרמ"ה בתשו' בסי' רס"א שהסכי' עם הרי"ף דמי שהוחזק כפרן נוטל בלא שבוע' וסיים וז"ל מיהו איבעי ליה בתר הכי לאשתבועי היסת מחמת דאיפרע מיניה מחד ממונא תרי זמני מצי משבע ליה מידי דהוה הכל תביעות דעלמא עכ"ל ותשו' הרי"ף היא בסי' פ"ב ומהר"ם ריקאנטי העתיק בקיצור וז"ל שאלה שראיתי לרבי' האיי גאון ז"ל בס' שבועות כי מי שהוחזק כפרן ישבע שחזר בו ממה שכ' בס' שבועו' ואמר אין עליו אלא שבו' היסת תשו' מה שראיתי לרבי' האיי גאון בס' שבועו' ובתשו' הוא ט"ס שכל האומ' לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ומי שאומר לא פרעתי אין על שכנגדו לא שבוע' דאוריי' ולא שבוע' דרבנן אלא חרם סתם וכו' ע"ש ונר' דרב האיי שחזר בתשו' וסבר דישבע היסת היינו אחר הפירעון שלא מצינו שבועת, היסת ליטול כמ"ש מהר"י ן' מיגש והריטב"א בחי' לשבועו' ד' מ"א גבי טוען פרעתי בשטר ע"ש וז"ל רב האיי גאון בתשובות הגאוני' בספר שערי צדק בשער ד' סי' ח' אם חזר כך ואמר כבר לויתי ממנו כמו שאמרו העדים אלא שאח"ך פרעתי אין שומעי' לו וכו' וטענה זו שאתה טוען כי נתתה יש לך עליו שבוע' היסת כשתשלם לו מה שנתחייבת וכו' ע"ש משמע דשבוע' היסת אחר הפירעון קאמר ועל זה השיב הרי"ף דט"ס הוא דאפי' אחר שכנגדו שבועת כעין דאוריי' ויטול ולאחר מצאתי תשובה, הפירעון אין צריך לישבע היסת רק חרם סתם מיהו מדברי רבי' האיי בתשו' שם נר' דמיירי דחזר מיד לאחר שהכחישו העדים בב"ד אין לויתי וחזרתי ופרעתי דאי טוען פרעתי אחר שחייבו בב"ד כתבו אח"ך ועלה כ' הרי"ף דט"ס הוא דאין עליו רק חרם סתם וכן משמעות לשון הרי"ף והטור דבכל מי שהוחזק כפרן קאמר וכ"כ הש"ך כאן דאין דברי הב"ח נראין ע"ש וכ"נ מדברי הסמ"ע לקמן ס"ק י"ט שכ' נוטל בלא שבועה וכו' חזר וכ' כאן ללמדנו דכל מי שהוחזק כפרן באיזה ענין שיהיה דינו כן וגם לכתוב עליו דאפי' אם ירצה להטיל חרם אין בידו כי אם חרם סתם דקאי החרם אכ"ע ע"ש משמע בהדיא דכל מי שהוחזק כפרן דינו שוה ואשמעי' דאפי' חזר וטען שפרע אחר התביעה לא יחרים על המלוה בפרט אלא סתם ובסי' פ"ב ס"ק י"ט נדחק הסמ"ע אמאי חזר וכ' גבי שטר ולא כ' אשמעי' דיכול להחרים סתם וכ"כ בפרישה שם ס"ד וז"ל וי"ל מה חידש ר' בדברי הראב"ד הא כ' בריש סי' ע"ט דין מי שהוחזק כפרן וכו' וא"ל דכ' לשון הראב"ד ללמדנו דיכול להחרים סתם דזה פשוט וכו' ע"ש וא"כ נר' דכל מי שהוחזק כפרן אין צריך לישבע אחר הפירעון רק חרם סתם והרמ"ה שכ' דמשבי' אחר הפירעון אפ' דס"ל כדעת בעל העיטור שהביא בעה"ת בשי"א ואפ' דרב האיי בתשו' הכי ס"ל: ה וכן אם הוציא עליו כתב ידו וכו' תבעו מנה וכפר הכל והוציא כת"י שלוה נ' וחזר וטען פרעתי דלא הוחזק כפרן אלא בנ' וישבע היסת על השאר אם יש נאמנות בכ"י דאינו נאמן לומר פרעתי שפ' מרן בסי' פ"ח ס"ק כ"ט דכת"י שיש בו נאמנות כיון שאינו טורף ממשעבדי דינו כחייב שבוע' דאוריי' כמו במלוה ע"פ ע"ש א"כ ה"נ בתבעו מנה וכפר בכל והוציא כת"י בנאמנות שלוה ן' וחזר וטען פרעתי הכל דלא הוחזק כפרן אלא בנ' וישבע על הנ' האחרים שבוע' דאוריי' כמבו' בסי' ע"ה ס"ד כפר בכל ועדים מעדים שחייב לו חמשי' ישלם חמשי' וישבע מן התורה על השאר וכו': ט' דין ד' מנה הלויתיך בפני פו"פ וכו' כ' הב"ח דתבעו מנה הלויתיך בפני פו"פ וא"ל לא היו דברים מעולם יכול לתרץ דבריו להד"מ שהיה הלואה אלא מתנה ודוקא באומר מנה הלויתיך וא"ל להד"מ דמשמע לא מנה לו מעולם הוחזק כפרן וכן הסכים הש"ך ע"ש והריטב"א בחי' לשבועות דף ל"ג ע"ב כתב וז"ל שהתובע לחבירו מנה לי בידך והלה אומר להד"מ וא"ל והרי פ' ופ' ראו שמניתיך מנה וא"ל לא הד"מ ואומר התנא וכו' שהוחזק כפרן ול"ד למאי דאמרינן בפרק שבועת הדייני' הב לי מנה וא"ל פרעתיך בפני פ' ופ' וכו' דהתם הוא דלא רמי אנפשיה לפני מי הוא פורע וכולי אבל שפיר אית ליה למרמי אנפשיה אם מנה לו מעות אם לאו וכו' ע"ש משמע דדוקא אם מנה לו מעות וא"ל בפני פלוני ופלוני:

יו"ד הוחזק כפרן וכו' נראה דאין המלוה צריך לישבע כדלקמן סעיף ה' אבל הרב חוקות הדיינים סי' מ"ח כתב דמכל מקום צריך המלוה לישבע שבועת היס' שחייב לו אותו מנה ונוטל עיי"ש אבל באומר לא הד"מ והעידו העדים שלוה ממנו בסימן מ"ז ובסימן מ"ט כת' דאין המלוה צריך לישבע עיי"ש ודעת הטור ומרן דה"נ אין צריך המלוה לישבע שכ' לקמן כל מי שהוחזק כפרן וכו' ע"ש בסמ"ע ס"ק י"ט:

י"א אבל במתנה היו וכו' מהרשד"ם סימן ס' כתב דל"ד טוען בריא אלא אפי' אמר א"י אם הלויתני ונאמן במגו שהיה יכול לומר החזרתי והיה פטור עכשיו שאמר א"י נאמן אלא שי"ל דאין זה מגו טוב דהוי מגו דהעזה דאומר א"י אין התובע מכיר בשקרו אבל כשאומר החזרתי הוי העזה שמכיר התובע בשקרו ועכ"ז הוי מגו אלא צריך לישבע ע"ש ונראה דאי מדמי לאיני יודע אם הלויתני ודאי דאיכא מגו שהרי כתבו התוספות במציעא דף קי"ב בד"ה שכיר וכו' וז"ל ותימא דהיכי נאמן במגו דהא מפרש בגמרא טעמא דשכיר נשבע משו' דבעל הבית טרוד בפועליו ואנן חושבים אותו כאילו אמר א"י וכו' וא"כ מה מועיל מגו דאילו אומר א"י לא הוה מהני' שום מגו והוה חייב דהוה ליה כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דחייב וכו' ע"ש משמע דוקא באומר הלויתני וא"י אם פרעתיך אפילו איכא מגו שיכול לומר לא הלויתני השתא שמודה בחיוב ומסופק בפירעון חייב אבל באומ' א"י אם הלויתני הוי מגו טוב דמגו דהעזה אמרי' בשבוע' מיהא כמ"ש הרמב"ן והרשב"א והר"ן והריב"ש סי' שצ"ב וכמ"ש בסי' פ"ב בדיני מגו ע"ש ומהרשד"ם עצמו סי' ט"ו דחה דברי רב א' שכ' דא"א מגו אלא בטענות שקולות וכו' דכבר כ' הר"ן בתשו' בשם המפ' דהא דלא אמרי' מגו דמעיז לשאינו מעיז כדי שלא יתפטר מן השבוע' אבל בשבוע' מיהא נאמן וכו' ע"ש ואפ' דהכא לכ"ע אמרי' מנו שהרי כ' התוס' בפ' השואל ד' צ"ז בד"ה ביום וכו' וז"ל וא"ת היכי מגלגלי' שבוע' לעולם דאפילו כשנתבע טוען ודאי יהא נאמן במגו דא"ב אמר א"י וי"ל דאין זה מגו דאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק כי אז נר' שהתובע אומר אמת שטוענו בריא והוא טוען א"י וכו' ע"ש וכ"כ הר"ן בפ' כל הנשבעי' דמגו דא"י לא אמרי' והביא ראיה לדבריו ע"ש אלמא טענת בריא עדיפא מטענה א"י וא"כ כשטוען א"י דנאמן במגו דהחזרתי דאילו משקר לא היה טוען א"י שנראה שהתובע אומר אמת שטוען בריא והוא טוען שמא וכה"ג כ' הפרישה בסי' ק"ח גבי שטר כיס אע"ג דאין טוענים ליורשי' נאנסו דלא שכיח מ"מ חשוב מגו גבי טענת החזרתי לגבי אביהם משום דבטענת החזרתי לא היה משקר הוי העזה משא"כ בטענת נאנסו וכ"כ הסמ"ע שם ס"ק י"ז ע"ש הרי אע"ג דלא אמרי' מגו משום דטענתו עכשיו גרועה דאיכא העזה ה"ד כשטענתו עכשיו טובה אבל הכא אמרי' אילו היה משקר לא הוה טוען א"י שנר' שהתובע אומר אמת שטוען בריא הי"ל לטעון בריא החזרתי:

מיהו נר' דטוען א"י אם הלויתני אפי' ליכא מגו פטור כמו בטען בריא להד"מ ורש"י בסו' ב"ק כ' שצריך לישבע היסת שאינו יודע דלא עדיף מאילו היה כופר בכל ע"ש בהתוס' וכ"כ התוס' בפ' השואל דאל"כ כל נתבע יאמר א"י ויפטר לגמרי ע"ש משמע דבלא מגו פטור ואם אינו נאמן אלא במגו דלהד"מ או פרעתי פשיטא דצריך לישבע כמי בטענת המגו וא"כ ה"נ אי דמיא לא"י אם הלויתני בלא מנו נאמן שלא באו לידו מיהו הכא שמנה לו מעות בפני עדים ולא ידעו אם בהלואה או מתנה נר' דאם טוען א"י אינו נאמן כמו בהלויתני, וא"י אם פרעתיך דאפי' הלוהו שלא בפני עדים דאיכא מגו דלא הלויתני או א"י אם הלויתני כיון דהשתא מודה בחיוב ומסופ' בפירעון חייב ואינו נאמן במגו כדברי התוס' דמצי' ה"נ שמנה לו מעות בפני עדים ולא ידעו אם בהלואה או במתנה אם טען א"י נר' דכיון דודאי באו המעות לידו וספק במתנה אמרי' בריא ושמא בריא עדיף שהרי כ' בעה"ת שמ"ו ח"ד סי' ג' גבי המקבל מעות מחבירו בפירעון חובו או בהלואה ונמצא יתרון במעות דמסתברא כי שתיק ולא תבע אבל אי אתי בתר הכי ואמר טעיתי אעפ"י שהוא בכדי שאין הדעת טועה ויש לנו לומר דילמא מעיקרא יהבינהו ניהליה בתורת מתנה וכו' אפ"ה מחזירים לו דאיהו בריא ואידך שמא וקי"ל בריא ושמא בריא עדיף ע"ש:

עוד כ' מהרשד"ם בתשו' שם וז"ל הא דקי"ל בסי' נ"ח במי שהוציא שט"ח על חבירו וטען הלוה פרעתי' בפני פו"פ אם העדים שראו שנתן לו המעות ולא ידעו אם בתורת פירעון אם פקדון אם מתנה וטען המלוה דפירעון של חוב אחר הוא ונשבע ונוטל וגם החולקי' ש היינו משום דמגו להוציא לא אמרי' אבל לאוקומי ממונא מודו דהנתבע נאמן וראיה מדין זה ע"ש ולא ראה מ"ש הרא"ש בפ' שבוע' הדיינים והביאו מרן הב"י בסי' נ"ח וז"ל וכ"ת דל"ד התם נאמן במגו להחזיק מה שבידו אבל הכא מגו להוציא הוא כי דייקת שפיר לאו להוציא הוא דהני סהדי לאו אגופא דשטרי וכו' הילכך השטר במקומו עומד לגבות ועל המעות נאמן במגו להחזיק המעות שבידו והרמב"ן לא הודה לו דמנ"ל דנאמן לו' במתנה נתנם לי וכו' ול"ד לההיא דפ' ש"ה דהתם לא היה חייב תחלה כלום וכו' אבל הכא שהיה חייב לו מעות וכו' ודאי לשם פירעון השטר נתנם ונראין דבריו דמתנה לא שכיחא וכו' ע"ש הרי דלכ"ע התם נמי הוי להחזיק ולא חלקו על מהר"י ן' מיגש אלא מטעם דכיון שהיה חייב לו ודאי לשם פירעון נתנם ומתנה לא שכיחא אבל הכא שלא היה חייב לו נאמן לו' דבמתנ' נתנם לו או בפירעון חוב אחר ולמאי דקי"ל בסי' נ"ח כמהר"י מיגש אפי' במלוה בשטר שפרע בפני עדים ולא ידעו אם בפירעון או במתנה נאמן המלוה לו' שהם מתנה ונשבע וגובה שטרו וכ"כ הרשב"א בתשוב' המיוחסו' סי' ל"ו וז"ל יעקב ואשתו לאה מכרו כרם א' שהיה ליעקב וכתוב בשט' מכירה שקבלו יעקב ולאה מאתים זהובים מדמי הכרם ואח"ך מת יעקב ובאה לאה לגבות כתובתה מנכסי יעקב וראובן ן' יעקב טוען שכבר קבלה היא מנכסי יעקב מאה זהובים וכו' תשו' הדין עם האלמנה וכו' ועוד שאפי' נודע באמת שהיא קיבלה מחצות המעות ושהוצאתם בצריכו' או נתנתם לאחר אפ"ה אין מנכין לה מכתובת' כלום חדא דאפשר שהבעל נתנם לה במתנה או שהיה חייב לה שלוה ממנה ממעות שנתנו לה אחרים ע"מ שאין לבעלה רשות בהם וכו' ולא עוד אלא אפי' היה הבעל טוען בבריא והיא אומרת במתנה נתנם לי נאמנת כל זמן שלא הזכיר פירעון וכענין שאמר בפ' ש"ה וכו' עש"ב הרי דאפי' בשטר נאמן המלוה לו' במתנה נתנם לי וגובה שטרו ואפ' דבמלוה בשטר בתו"ז או בכתובה כ"ע מודו דנאמן המלוה לומר דבמת' נתנם לו והשטר בחזקתו דחזקה אין אדם עשוי לפרוע תו"ז כמ"ש הרשב"א בתשו' וא"כ אע"ג דמסתמא כיון דחייב לו לשם פירעון נתנם לו ומתנה לא שכיחא כיון שלא הגיע זמנו אפ' לומר דבמתנה נתנם והשטר בחזקתו אבל אנן קי"ל אפי' במלוה בשטר אח"ז שפרעם בפני עדים סתם נאמן המלוה לומר דבמתנה נתנם לו והמש"ל בפט"ו מה' מלוה ולוה כתב דאפי' נתנם לו בפני עדים בפירעון סתם כנר' מדברי הרא"ש בתשו' דאם חוב השטר בתו"ז נאמן המלוה לומר שעראי נינהו מכח חזקה דאין אדם פורע בתוך זמן ע"ש ואף שכתבתי בסימן נ"ח אות כ"ח דבתשו' בשמים ראש סימן מ"ב מבואר דאפילו לא הגיע זמן השט' אינו נאמן ע"ש מ"מ דאם לא ידעו העדים אם בתורת פירעון או בתורת מתנה נתנם לו אפש' כיון דחזקה דאין אדם פורע בתוך זמן לכ"ע נאמן דהא איכא מגו ואיכא חזקה מסייעי' אמרי' מגו אפילו להוציא כמ"ש הגמר' בפ' קמא דב"מ והרא"ש בפרק ח"ה ומהר"ם בתשו' הארוכות סי' תתקס"ב ע"ש ובעה"ת הובא בב"י סימן ס"ז ע"ש:

י"ב

כתב בשו"ת בשמים ראש סימן רפ"ד על אחד שנתן מעות לנער וב' עדים ראו מן החלון וזה טוען שנתנו לו לאביו ולאחיו בפירעון חובו והלה או' שנתנו לו במתנה בפ' ש"ה אמר' וכו' אי דאמר מתנה נתתה לי כי עדים רואים מאי הוי פי' הרי לא שמעו דבר וזה אומר אתה אמרת לי לשם מתנה אתה נותן מיהו ה"מ דאיכא אמתלא וסברא דאפ' שכן הוא אמנם אם אין ביניהם שום קורבה ואין דרכו של זה ליתן מתנה לנער שאין לו שייכות עמו ודאי לא מהימן כיון דליכא מגו עכ"ל נראה דסביר"ל דדוקא אם טען שנתנו לו במתנ' בפירוש אבל אם נתנו לו סתם לא אמרינן לשם מתנה נתנו אלא הלואה ובמקדש אחותו פליגי רב ושמואל רב סבירא ליה אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון ושמואל סבירא ליה דגמר ונתן לשם מתנ' וקיימא לן כשמואל דמעות מתנה כמ"ש הש"ך בסי' שנ"ו ס"ק ז' שכן דעת הרמב"ם ומרן בא"ה סימן ן' עיין שם אבל במקדש נכרית קיימא לן כרב דמעות פקדון אם כן כי איכא אמתלא וסברא שהיו מתנה נאמן כשמואל אבל אם אין ביניהם קורבה אינו נאמן לומר מתנה הם כיון דליכא מגו אבל הכא אפילו ליכא אמתלא וסברא נאמן במגו דפרעתיך וכבר כתבתי בסימן נ"ח אות כ"ה דמדברי הרמב"ם ומרן בא"ה סימן ן' משמע דמקדש אחותו ל"ד אחותו אלא בכל העריות המעות מתנה אם כן אין חי' בין נכרי' לאחותו כמ"ש הרב נתיבות משפט והמש"ל בפ' ד' מה' עבדים ע"ש ונראה דגם הרמב"ן והרא"ש שכת' בפ' ש"ה דהא דנאמן לומר במתנה נתנם לי משום דלא היה חייב לו תחלה כלום אבל הכא שחייב לו מעות ודאי לשם פירעון השטר נתנם לו וכ"נ דמתנה לא שכיחא עיין שם ה"ד אם היה חייב לזה שנתנם לו אבל אם היה חיי' לאחר וטוען שנתנם לזה להוליכם לב"ח וזה טוען שנתנם לו במתנה נאמן דאדם עשוי ליתן מתנה אף על פי שהוא חייב לאחרים אבל אין דרך ליתן מתנה למי שהוא חייב לו ובודאי לשם פירעון נתנם לו: י"ג אבל אם טען אני לא קבלתי ממנו אלא בפירעון שלי וכו' בסימן נ"ח אות כ"ב כ' דנראה דטענה זו גרועה היא ואינו נאמן אלא במגו דפרעתיך אבל אין נאמן לומר מתנה הם במגו דפרעתי דהוה ליה מגו במקום עדים ע"ש וכ"כ הגד"ת ד' ס"ט א"ל אם מת הלוה אם טועני' ליורשיו כדהוה טעין אבוהון או לא מסתברא דבעידי ראיה בלא ידיעה טעני' להו דאבוהון שקיל ההוא מנה לפירעו' חובו דמלתא דשכיחא היא אבל כשראו מבחוץ שנתנם דרך הלואה לא טעני' להו דילמא אבוהון לא היה יכול ליפרע ממנו ולהציל את שלו הודה שמקבל בתורת הלואה דודאי מלתא דלא שכיחא היא ע"ש וכן קי"ל דאין טועני' ליורשי' טענה דלא שכיחא כמו שפ' מרן סי' ס"ה דאם טענו היורשי' על שטר שמוציאי' ברשות אביהם שאביהם הלוה עליו מעות למלוה ולקחו במשכון טענתם טענה אבל אנן לא טעני' ליתמי וכ' הסמ"ע משום דלא שכיחא ע"ש בהש"ך וכן תפסו רוב האחרוני' דאין טועני' ליורשי' טענה דלא שכיחא וכן כ' הרב ב"ד ח"ב סימן ל"ז דהכי נקטי' ע"ש ואם כן ה"נ כשראו עדים מבחוץ שנתנם לו דרך הלואה נהי דאם טען הלוה לא היה יכול ליפרע ממנו ולהציל את שלו הודה שמקבל בתורת הלואה נאמן מ"מ אין טוענים ליורשים כן דטענה דלא שכיחא היא ואם כן נראה דגם הוא ג"כ שטען בריא אינו נאמן אלא במגו דפרעתי וכה"ג כתב מהראנ"ח ח"א סימן כ"א גבי טענת מחילה והביא תשו' מהר"ם דכל הטענות הגרועות לא מהימנא להו אלא במגו כההיא דשטראי נינהו וכן הא דאמר חזקה אין אדם פורע בתוך זמן אמאי לא מהימן במגו דמחלת אלא ע"כ טענ' דמחילה טענה גרועה היא דלא שכיחא ולא מהימני' לשום אדם אלא במגו דמ"ל פרעתיך או להד"מ ע"ש א"כ נר' דה"נ טענה זו דלא טעני' לה ליורשים משום דלא שכיח' כיון שטענה גרועה היא אפילו הוא שטוען כן בבריא לא מהימני' ליה אלא במגו והכנה"ג בסי' זה הגב"י אות י"ו כתב על דברי הגד"ת ואני אומר דאפילו למ"ד דנאנסו לא טעני' ליתמי בהא מודה דהא שכיחא וטעני' ליתמי דלהציל מידו הודה שקבלם דרך הלואה וכו' ע"ש אם כן הוא שטען בבריא כן נאמן אפי' בלא מגו והש"ך כ' נ"ל דדוקא הכא כיון שהעדים לא ראו ההלואה ממש בעיניהם רק שמעו שנתנם לו דרך הלואה הילכך כיון שאינו חייב אלא מכח פיו יכול לומר לא חששתי להודות וכו' אבל אם העדים ראו ההלואה ממש בעיניהם אינו יכול לטעון שום טענה וכו' וכ"ה בני חיי וק' דיהא נאמן במגו דפרעתי כמ"ש מרן בסימן ע"ה סי"ז דאפילו ב' מעידים שהלוהו ואין יודעים שפרעו נאמן בהיסת לומר יש לי בידך כנגדו וכו' ודוחק לומר דמיירי כשהוא בתוך זמן או שידעו העדים שלא פרעו דהא הכא מיירי בדין מוחזק כפרן וכו' עיין שם באורך הרי מבואר דסביר"ל דאם לא ראו ההלואה. רק שמעו אפילו בתוך זמן דליכא מגו דפרעתי נאמן לו' לא חששתי להודות כיון שלא ראו עדים אבל אם ראו עדים ההלואה נאמן בדאיכא מגו דפרעתי

י"ד דין ה' וחזר ואמר פרעתי' הוחזק כפרן וכו' בס' א"ז למציעא סוף ד' י"ו גבי שט"ח שנפל כ' הרשב"א וז"ל מסתבר' לי דאפי' הוחזק כפרן לאותה מלוה הו"ל למיחש כיון דנפל ואיתרע כדחיישי' לשטר בתו"ז דאע"ג דאינו נאמן לומר פרעתי וגובה אפי' מיתמי אפי' בלא שבוע' אפ"ה כיון דנפל ואיתרע חיישי' ע"ש אבל מדברי רש"י שם משמע דאם הוחזק כפרן באותה מלוה אינו נאמן לומר פרעתי ע"ש:

ט"ו ראובן לוה מנה לשמעון בלא עדים ואח"ך תבעו וא"ל אין לך בידי אלא נ' וראובן הביא עדים שראו ששמעון קנה סחורה וא"ל מנין לך מעות וא"ל של פ' שנתן לי מעות לקנות סחורה אפי' אם טען שמעולם לא לוה ממנו רק נ' נאמן ונשבע שבועה דאוריי' ככל מודה מקצת ומה שהודה בפני עדים אינה הודאה דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואמר כן כשהוא קונה סחורה שלא להחזיקו אותו עשיר הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תר"א ע"ש ועי' בהב"י סי' ע"ה מחו' ה' שתמה על תשו' הרא"ש שחייב לר' עוזיה הרי יכול לומר שלא להשביע את עצמי הודיתי ותי' דבתבעו והודה מיירי:

ט"ז כתב ראב"ן בתשו' בסוף הספר ראובן תבע ס' שלי בידך השיבהו לא כי לא מכרתיו לך ולא משכנתיו לך ענה שמעון אין בידי שום ס' שלך ענה ראובן יש לי עדים שראוהו בידך וכו' והביא ע"א שהעיד ראובן זה שלחני לשמעון שיחזיר לו ס' שראה בידו והשיב לי שמעון יתן לי ראובן נ' כסף שהלויתי לאשתו על ספר זה בהיותו במ"ה ואני אחזיר לו הספר אמר ראובן לב"ד עדיין אביא עדים שראו הספר בביתו והיה רוצה ראובן לילך להביאם וכשראה שמעון כן הודה ודאי יש לי בידי אותו ספר אבל לאשתו הלויתי עליו וכו' אם שמעון זה הוחזק כפרן שכפר בתחלה אין בידי שום ס' שלך אלא שמפני עדות העדים הודה שממושכן הוא בידו וכו' דעתי נוטה שאין זה כפירה דהא קאמר שאין בידי ס' שלן דכל זמן שלא פדאו אינו שלו ולבסוף פי' דבריו כשאמר ממושכן הוא בידי והעד אשר שלח ראובן אליו מסייעו שגם אליו אמר כדבריו האחרונים וכו' וגם חוזר וטוען אינו כיון דלא חזר מטענתו הא' כדאמרי' דהרי אמר' בח"ה זה אומר של אבותי וכו' ה"נ כשפי' לבסוף ואמר ממושכן הוא בידי אינו סותר טענתו הא' אלא מפ' הוא בסוף ואמר אין בידי ספר שלו משום דממושכן הוא בידי ולא פדאו וכו' עכ"ל ועמ"ש בסי' צ':

י"ז אבל לא לממון אחר וכו' כ' הרשב"א בתשו' סי' תתק"ה במי שהוציא שטרות על ראובן וביררה אלמנתו שגנב מקצתם אחר מיתת בעלה מן הבית שהוחז' כפרן לכולם שכשם שהוציא מקצתם כך הוציא כולם וכו' והא דאמרי' בפ' אלו נערות האי שטרא ריעא לא מגבי' ביה ואוקי' כגון דאמרי' לדידן א"ל זייפו ליה שטרא דמשמע דוקא האי שטרא אבל שטרי אחרינא לא שאני התם דלא ידעי' אי זייף או לא אבל הכא דודאי ידעי' שגנב מבית ראו' יש לחוש ג"כ לכל השטרות והביאו הב"י בסס"י ס"ו והסמ"ע כאן בקיצור ע"ש ונר' דס"ל דה"נ גבי שטר ריעא אם נתברר בעדים שזייף שטר זה יש לחוש ג"כ לכל השטרות שיוציא וכ"כ מהר"י ן' מיגש סי' קס"ד מי שנתברר עליו שהוא זייף שטרא הוא פסול לעדות להיות גזלן כיון שבקש דרך א ליקח מה שאין לו ליקח מן הדין או לפטור עצמו מחוב שעליו ע"ש ונראה משום דנתברר שזייף דהוי גזלן ופסול לעדו' ולשבועה אבל אם באו עדים ששאל להם לזייף כיון דלא נודע שזייף לא נפסל לעדות כמ"ש הרשב"א וכ' הב"ח בסימן ס"ג דאם הוציא ב' שטרות על שמעון וכל אחד מזה הסכום אין לפסול אלא א' מהם ומספק אינו טורף מלקוחות בשטר שזמנו מאוחר ע"ש ונראה דהרשב"א מיירי בהוברר איזה שטרות שגנב דאם לא נודע איזה מהם גנב בלא"ה נפסל שהרי כתב הרא"ש בפרק אלו נערות י"מ דכל שטרותיו בחזקת מזוייף וכו' אבל אם העדי' לא הזכירו שם הלוה וסכום המעות מסתבר קצת שחשוד לזייף כל שטרותיו ותלי' דזייף שטרא ולא ידעינן היניהו וכתב הדרישה בסימן ס"ג לכאורה נראה דעתו טעמא דהרא"ש אינו אלא משום דאין אנו יודעים וכו' ויש נ"מ אם היה למלוה ב' שטרות על לוה א' דלטעם י"מ אין גובי' שום א' מהם ולטעם הרא"ש גובין הקטן מהם כמ"ש רבינו לעיל ר"ס ל"א בב' כתי עדים המכחישות זה א"ז ובס"ס ס"ה באומר שטר בין שטרותי פרוע והיה לא' ב' שטר חוב עליו וכו' אלא דאם כן לא הוה ליה להרא"ש לסתו' אלא לפרש דבכה"ג גובים הקטן שבשניהם כמ"ש בשני כתי עדים המכחישות זה א"ז ואדרבא מדברי רבינו מוכח דאין גובי' שום א' מהם וכו' לכן צ"ל דה"פ הרא"ש בתחלה כ' שבזה לא זכרו העדים מסתבר קצת לומר שחשוד הוא שזייף כל שטרותיו וזהו מסתבר קצת אבל עוד ט"א לפסול שטרותיו והוא דאף דלא חשוד אלא א' מכל מקו' כיון דלא ידעי' היניהו הממע"ה ומ"ה סתמו הרא"ש והטור דבריהם וכו' ע"ש ונראה דבלא"ה לא דמי לאומר לחבירו שטר לך בידי שהוא פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע דהתם ודאי א' מהן מן השטרות פרוע כמ"ש הרשב"א בתשוב' סימן תתק"ה וז"ל וא"ת והא אמרינן בפ' כל הנשבעים מלוה ולוה ושני שטרות א' ממנה וא' ממאתים גובה של מנה שאני התם דודאי א' מן השטרות כשר עי"ש וא"כ הכא דיכול להיות שזייף כל השטרות ואין א' מהשטרות ודאי כשר אינו גובה כלל וכן לשון קיצור פסקי הרא"ש שם אבל אם העידו שבא להם שזייף לו ולא פיר' להם השטר כל שטרותיו בחזקת פסולים והב"ח שם כ' דהרא"ש מסופק בזה מי חשוד לזייף כל שטרותיו או תלינן דזייף א' ולא ידעינן הי מיניהו וכן הבין הטור לכן כ' דבספ' ממונא הוי קולא וכל שטרותיו איתרעו ע"ש וא"נ דא"כ אם תפס המלוה אין מוציאין מידו מספק והלא בשטר א' ששאל לעדים לזייף דאין גובי' בו אפילו תפס מוציאין מידו כמ"ש הסמ"ע שם וא"א ששאל לזייף שטר סתם מספק' ליה וקולא לנתבע ואם תפס המלוה אין מוציאין מידו הוה ליה לפרש:

י"ח אבל לא לממון אחר וכו' כ' הרשב"א ח"א סי' תתק"ה א' שביררו עליו שגנב שטרי מבית ראובן הוחזק כפרן עי"ז על כל שטרות שמוציא על ראו' וכו' וכתב הש"ך אפשר משום דכיון שגנב מקצת נעשה חשוד שגנב כולו וסב"ל כמ"ד בסימן צ"ב דחשוד שמוציא שטר שכנגדו נשבע היסת ונפטר וכאן כיון שמת ראובן האלמנה פטורה ואם כן למאי דקיימא לן כסברא אחרונה דחשוד גובה בלא שבועה כיון ששטר מקויים בידו הכא נמי לא הוחזק כפרן בשאר שטרות ע"ש ומתשו' הרשב"א סימן תתקע"ז שכתב בשטר שהמלוה מודה שנפרע מקצתו ומקצת אינו יודע כיון שהודה שקבל ממנו מקצת כבר פגם שטרו ותנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבו' והוה ליה מחוייב שבועה ואי"ל ומשלם וכ"כ במיוחסות סי' פ"ה עיי"ש נראה לכאורה דסביר"ל דחשוד נמי שמוציא שטר אינו נוטל דהוה ליה מחוייב ואי"ל אבל ראיתי לה' דברי אמת בקו' ה' דף ל"ו ע"ב שכתב דאין ללמוד כן מתשו' הרשב"א דשאני הכא כיון שהוא מסופק בפירעון אינו גובה משא"כ חשוד שטוען בריא באנו למחלוקת ע"ש ולא זכר דברי הש"ך בכאן שהכריח מתשוב' הרשב"א זו דסביר' דחשוד אינו נוטל מיהו אפשר דהרשב"א מיירי בבא לגבות מן היתומים והחשוד שמוציא שטר על היתומים כיון שאין נפרעין מן היתומים אלא בשבועה והוא אינו יכול לישבע מפסיד ואפילו למ"ד דגובה מהלוה בלא שבועה ביתומים מודה כמ"ש האחרונים בסימן צ"ב עש"ב ואף שהוכחתי שם מדברי הראב"ד והריב"ש להפך דחשוד אפי' אינו גובה מהלוה עצמו שטוען בריא גבי מהיתומים כיון שהוא טוען בריא והם טוענים שמא ע"ש מ"מ אפ' דהרשב"א סובר הכי דנוטל בלא שבו' הכא להוציא מהיתומים חשוד שאינו יכול לישבע יפסיד אבל מצאתי להרשב"א בתשובות ח"ה סימן קצ"ט דמיירי בראובן נתן מתנה לאשתו קרקעות ידועים ואחר מותו הוציא קרובו שטרות שהיה חייב ראו' קודם המתנה לבנו וכו' וביררה האלמנה שמקצת שטרות גנב אותם ופסק דהוחזק כפרן על השאר וכו' א"כ אפי' לא בא להוציא מהיתומים אלא מהאלמנה מקבלת המתנ' נעשה חשוד על הכל מיהו נראה דהא דקיימא לן דחשו' גובה בשטר מקויים שבידו ה"ד חשוד על השבועה או על עבירה אחרת אבל זה שגנב מקצת שטרות נעשה חשוד שגנב הכל דנחשד באותה עבירה אבל נר' דהא דקי"ל דלא הוחז' כפרן לממון אחר להחזי' שלא יתחיי' ממון אחר אבל הכא הוחז' כפרן בכל השט' שלא להוציא בכל מיד המוחז' וכן ל' הרשב"א בתשו' אבל הכא דודאי הוברר שגנב מבית האלמנה והא נעשה בשטר שאינו ודאי יש לחוש ג"כ לכל השטרות שיוציא ע"ש ועי' בתשו' בית יעקוב סי' ע"ז א"כ להוציא בשטר שאינו ודאי מספק חיישי' וכן גבי שטר ריעא קי"ל בסי' ס"ג דאם לא אמרו העדים ששאל להם לזייף שטר זו אלא שטר סתם כל שטרותיו של זה שבקש לזייף איתרעו והיינו שלא להוציא ממון מספק וכן אם הוברר בעדים דזייף שטר זה ה"נ אינו יכול להוציא ממון בשטר אחר משום דשמא זייף ודוקא התם שלא נודע שזייף אלא ששאל להם לזייף שטר זה אבל הכא להחזיק שלא להוציא ממון מידו אמרינן דלא הוחזק כפרן אלא לממון זה ולא לממון אחר:

י"ט דין ו' הוציא המלוה שטר בעדים שהלוהו הוחזק כפרן וכו' אם תבעו מנה והוציא המלוה שטר בנ' לא הוחזק כפרן אלא בנ' שכ' בשטר ואם כ' בשטר סילעי' או דינרים סתם נר' דלא הוחזק כפרן אלא לב' סילעי' שכ מרן בסימן מ"ב סי"ב כ' בשטר סילעי מלוה אומר ה' ולוה אומר ב' נותן לו ב' ונשבע לו היסת על השאר ואם תפס מפקי' ממונא וכ' הסמ"ע היינו בתפס בעדים דאל"כ נאמן במגו וכו' דל' השטר מסייע ללוה דסתם סלעים אין במשמע יותר מב' וכו' וכ"כ הלבוש שם א"כ נר' דלא הוי כעדים ממש דא"כ אפי' אין עדים למה מהימן במגו דהוי מגו במקום עדים והרשב"א בתשו' ח"ב סי' שנ"ה כ' דכל שכ' בשובר שפרע דינרי' וזה אומר השטר מסייעו כדאמרי' בפ"ק דמציעא דשטר מסייע ללוה כלומר שהעדים החותמים על השטר מעידים כדבריו שלא היו אלא ב' לפיכך לא פי' מניינם אלמא כודאי משוי' ליה ויש מגדולי הא' שאמרו דלגמרי מסייע ליה שטרא לפוטרו אף משבו' היס' כאלו העדי' מעידי' כדבריו ולזה דעתי נוטה ומ"מ אין בנו כח להוציא ממון בכך משום דקיי"ל בכ"מ יד בעל השטר על התחתונה וכו' עכ"ל והמבי"ט ח"א סי' רפ"א כ' שכ' הרשב"א בתשו' על מי שתבע מחבירו ק' קפיזים מלח והוא אמר להד"מ והוציא כת"י שחייב לו מלח ולא נז' שום סכום וחזר הנתבע ואמר לא היו אלא ב' קפיזים דהוחזק כפרן וחייב בכל שהרי הוכחש ע"י הכתב ואין בכתב כך ידוע לפי' נתפשטה ההכחשה בכל ע"כ ונר' דה"ד לפי שלא נזכר בכתב שום סכום אלא מלח סתם אבל אם כתוב בו קפיזים מלח הוא מסייעו כדאמרי' בפ"ק דמציעא גבי סילעי' דינרי' מלוה אומ' ה' ולוה אומר ג' דהוי כמשיב אבדה ופירש"י מדהל"ל ב' והשט' מסייעו דכיון דלא פי' ניכרים הדברים שב' היו לכך לא צריך לפרש דמיעוט סילעי' וכו' ע"ש:

כ' דין ז' וכן אם הוציא עליו כת"י שהוא חייב לו וכו' נר' דאפי' כת"י שאין בו נאמנות דקי"ל בסי' ס"ט דנאמן לומ' פרעתי ותבעו בע"פ וטען להד"מ והוציא עליו כת"י הוחזק כפרן ושוב אינו נאמן לומר פרעתי והרשב"א בתשו' בס' תולדות אדם סי' ש"ט על ראובן תבע לשמעון בב"ד במנה והוציא עליו כת"י וכו' ומה שחזר וטען פרעתי אם באותו מעמד חזר ואמר פרעתי וזה דבר פשוט שאינו נאמן ולא מטעם שהוחזק כפרן אלא משום דהודה מתוך כפירתו שלא פרע וכדקי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואפי' אם יצא מב"ד אחר שחייבוהו ב"ד וחזר וטען פרעתי אינו נאמן משום דהוחזק כפרן וכו' עכ"ל מבו' דאם חזר ואמר פרעתי באותו מעמד בב"ד אינו נאמן משום דכבר הודה שלא פרע מדאמר לא לויתי דמי כאומר לא פרעתי ולא צריך לטעמא דהוחזק כפרן אלא אם יצא מב"ד וחזר ואמר פרעתי אח"ך דאפ"ה אינו נאמן דהוחזק כפרן ולדעת הרשב"א דבכת"י אינו נאמן לומר פרעתי ה"נ דא"ץ המלוה לישבע דאם לא הוחזק כפרן אע"ג דאין הלוה נאמן לומר פרעתי היה יכול להשביע את המלוה שלא נפרע השתא דהוחזק כפרן אינו יכול להשביעו כמו מרן דאם טען להד"מ והוציא המלוה שטר בעדים שהלוהו הוחזק כפרן ואין המלוה צריך לישבע וכו'.

כ"א כתב הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תש"ו על ראובן שכ) לשמעון כת"י שהוא חייב לו כו"כ בל' מעכשיו אם ישאר ביד האלתזם של המלך יר"ה ושאר האלתזם בידו אלא שהוסיפו עליו וכו' וז"ל ולענין מה שטען שלא היה בדעתו אלא א"כ ישאר האלתזם כמו שהיה בתחי' בזה איני רוצה את דבריו כיון דמלתא דשכיח' היא דמוסיף האלתזם הו"ל לאתנויי בפי' וכיון דלא פי' אין שומעי' לו ומה שטען דאית ליה מיגו אם כתוב בכת"י נאמנות הדבר פשוט שאינו נאמן לומ' פרעתי וכו' אבל אם אין כתוב בו נאמנות שהוא נאמן לומ' פרעתי יש לדון דלא אמרי' מגו מטענה טובה לטענה גרועה ואם הממון הוא גדול פירעון כזה קלא אית ליה לפיכך אינו טוען ברצון פרעתי ולפיכך אין זה מיגו טוב שלא יאמינוהו העולם ואפי' היה הממון דבר מועט אני אומ' שאין זה מגו דבשלמא אם היה טוען בפי' התניתי אם ישאר האלתזם כמו שהוא עתה וחבירו מכחישו היה ראוי להאמינו במגו דא"ב אמר פרעתי אבל כיון שהוא מודה שלא התנה בפי' אלא שכך היה בדעתו ואנו אומרי' שאין שומעין לו משו' דהו"ל לפרושי מה מעלה ומוריד המגו לזה וזה דבר פשוט עכ"ל וכבר הוכחתי בסי' ע' אות כ"ב דדברים שבלב אינם דברים אפי' איכא מגו דנאמן היה שכך היה דעתו ע"ש:

כ"ב

דין

ח' נוטל בלא שבוע' וכו' הטור כ' דרב אלפס העיד דרב האיי חזר ואמר שאין עליו אלא חרם סתם ע"ש ובתשו' הרי"ף סי' פ"ב מבואר בשאלה דרב האיי היה סובר דחייב שבועה דאוריי' וחזר בו בתשו' ואמר שאין עליו אלא שבוע' היסת וכ' הרי"ף דהכל ט"ס שאין עליו אלא חרם סתם וכ"כ מהר"ם ריקאנטי סי' רס"ט ע"ש וכ"כ המ"מ בפ"ו מה' טוען שכן דעת הרמב"ם וקצת מפרשים והביאו הב"י ברס"י זה וכ"כ הרמב"ם בתשו' בס' פאר הדור סי' קצ"ג ע"ש וכ"כ ה' חקו' הדייני' סי' מ"ז והרשב"א בתשו' ח"ב סי' צ"א דנוטל בלא שבו' כלל ע"ש גם הסמ"ג עשין צ"ה כ' וז"ל וכ"מ שתמצא הוחזק כפרן בכופר הכל לא שישבע שכנגדו ויטול אלא שישלם וכו' וכן פי' מורי בשם ר"י ודלא כפי' רב אלפס שישבע ויטול גם ר"ת הגיה בס' רב אלפס שאין כאן שבו' על התובע ע"ש ומ"ש דר"ת הגיה בס' רב אלפס וכו' אפ' דט"ס דרב האיי סב"ל הכי ורב אלפס הגיה ומ"מ הרי דעת הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג ומהר"ם ריקאנטי וה' חקות הדייני' והרשב"א דכל שהוחזק כפרן נוטל שכנגדו בלא שבועה וכ' הכנס' הגדול' שכ"כ רי"ו נתיב ג' הביאו הב"י סי"ג בשם התוס' ושם כתוב שהוא סובר דנשבע ונוטל ע"ש וליתא דז"ל רי"ו בח"א הוחזק כפרן באותה תביעה שכנגדו נוטל בלא שבוע' כגון מנה לי בידך והלה אומ' אין לך בידי כלו' והעדי' מעידי' אותו שיש לו וחזר ואמר פרעתי שכנגדו נוטל בלא שבוע' הרי דס"ל דנוטל בלא שבו' ובח"ב נר' דט"ס הוא שהרי חזר וכ' אח"ך הדין וסיים וכ' התוס' כשהוחזק כפרן נוטל שכנגדו בלא שבועה ע"ש ועי' להרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תקנ"ג שכ' דרש"י ס"ל שכנגדו מ ונוטל והוא נמשך אחר הגמרא אבל הרא"ש שם כ' דרש"י לא פי' כן אלא בחייב אתה ליתן לו למ"ד דאינו נאמן לומ' פרעתי אבל בהוחזק כפרן נר' דס"ל דנוטל בלא שבוע' ע"ש ועי' בתשו' מהר"ם ב"ב סי' ל"ש:

כ"ג כתב הש"ך דאחר הפירעון יכול להשביעו היסת שלא נפרע ממנו ב' פעמי' חוץ מאם טען שפרעו קודם לכן וכו' וכן ראיתי להרמ"ה בתשו' סי' רס"ה שהסכי' עם הרי"ף דמי שהוחזק כפרן נוטל שכנגדו בלא שבוע' וסיים ומיהו א"ב בתר הכי לאשתבועי היסת מחמת דאיפרע מניה מחד ממון תרי זמני מצי משבע ליה מידי דהוה הכל תביעות דעלמא עכ"ל הרי בהדיא דנוטל בלא שבוע' קודם הפירעון אבל אחר הפירעון יכול להשביעו היסת שלא נפרע ממנו ב"פ ול' הרי"ף בתשו' אין על שכנגדו לא שבוע' דאוריי' ולא שבוע' דרבנן ואין עליו אלא חרם סתם בלבד וה"ה למי שאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא ן' והשאר איני יודע מתוך וכו' ואין על התובע לא כעין דאורי' ולא כעין דרבנן ולא בהיסת אלא ח"ס בשם מי שנטל ממני מה שאין לו אצלי עכ"ל ונר' דרבי' האיי שכ' בתשו' דנשבע היסת היינו לאחר הפירעו' וז"ל רבינו האיי בתשובות הגאונים בספר שערי צדק בשער ד' סי' ח' ואם חזר אח"ך ואמר כבר לויתי ממנו כמו שאמ' העדי' אלא שאח"ך פרעתיו אין שומעין לו וכו' וטענה זו שאתה טוען כי נתת יש לך עליו שבוע' היסת כשתשלם לו מה שנתחייבת וכו' משמע דשבוע' היסת אחר הפירעון קאמר וע"ז השיב הרי"ף דהכל ט"ס הוא דאין עליו לא שבועה דאוריי' ולא שבוע' היסת רק ח"ס וא"כ אפי' לאחר הפירעון א"ץ לישב' ועי' בתשו' ה' פני' מאירות ח"ב סי' פ"ו ובתשו' הרדב"ז ח"א סי' תקכ"ג מוכח בהדיא שבו' היסת קודם לפירעון הוא שכ' מסתברא שלא יטול אלא בשבוע' דהוי פלוגת' וכיון דזה מוחזק מצי למימר כי הנך רבוותא ס"ל ע"ש וק' דלא מצינו ש"ה ליטול אלא כשהפכה הנתבע לתובע כמ"ש הרמב"ם פ"א מה' טוען דין ו' וכ' המ"מ כדברי רבו מהר"י ן' מיגש ודברי מהר"י ן' מיגש הם בחי' לשבועו', ד' מ"ה גבי הטוען פרעתי בשטר וז"ל שבוע' כעין דאוריי' היא דהא וכו' ועוד דהא נשבע ונוטל ונקוט האי כללא בידך דלא מ"ל לעולם ש"ה בנשבע ונוטל אלא היכא דאחייב בה הנתבע והפכה על התובע אבל שבועה דהויא מעיקרא הדין על התובע דמשתבע ושקיל לא הויא אלא כעין דאורי' עכ"ל ועי' בחי' הריטב"א שם וא"כ נר' דכל שהוחזק כפרן א"ץ לישבע אחר הפירעו' רק ח"ס והרמ"ה שכ' דמשביעו אחר הפירעון אפ' דס"ל כדעת בעל העיטור שהביא בעה"ת בשי"א ואפ' דרבי' האיי גאון בתשו' הכי ס"ל:

כ"ד דין ט' אם לא היתה הכפירה בב"ד לא הוחזק כפרן וכו' הטור כ' בשם הר"י אפי' כפר חוץ לב"ד אינו נאמן לומ' אח"ך פרעתי' וכ' הט"ז הנר' יותר דהר"י לטעמיה שכ' הטור בסס"י קמ"ו בשמו ההודאה אפי' חוץ לב"ד שהיא חובה מכלל טענה שבא לזכות בו כק' עדים דמי וה"נ אפי' לא אמר אתם עדים הויא הודאה מה"ט ע"ש ואיברא שכ"כ הר"י בעליות בס' א"ז לבתרא דל"א וז"ל ונר' בעיני שאם טען חוץ לב"ד של אבותי ולא של אבותי' הרי הוא כמי שטען לא לקחתיה ממך לעולם כגון הא דקי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וכו' אע"פ שלא אמר אתם עדי שהרי לפטור עצמו הוא בא וכ"כ בפ"ק דב"ב ד' ו' ולענין התובע את חבירו מנה וא"ל חוץ לב"ד להד"מ וכו' והכי אדם מחייב עצמו בהו דאתו חוץ לב"ד הן בהודאת חיוב גמור הן בהודאת חיוב הבא מכלל פטור כגון זה שהוא בא לפטור עצמו ולטעון להד"מ וכו' עיון שם הרי בהדיא דסב"ל דהודאה חוץ לב"ד לחיוב מכלל פטור הוי הודאה אפי' לא אמר אתם עדי ומהרימ"ט סימן ל"ז והרב פנים מאירות חלק א' סימן ע"ד נסתפקו בזה ע"ש ומרן בסימן קמ"ו כת' יש מי שאומר וכולי ויש מי שחולק ודעתו כמי שחולק שהוא בתרא וכמו שסתם כאן שכן דרכו בכ"מ:

כ"ה אבל הטוען להד"מ וכו' חזר וטען פרעתי וכו' כ' הכנס' הגדול' ח"ב אבל בפסקי מהר"ם ריקאנטי סי' רפ"ד כ' על דברי הראב"ד אבל הכופ' בב"ד ואח"ך אומר שפרע אין שומעין לו שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי יראה דס"ל דדוקא באומר דמי יראה דס' אומר א"י שאינו סותר הדיבור הא' בודאי נשבע שאינו יודע אבל הטוען לא פרעתי שסותר דבריו הא' אינו נאמן שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וק' שזה היפך כל הפוסקי' וכו' ע"ש ובחי' הריטב"א בשבועו' ד' מ' ע"ב כ' וז"ל אבל מורי הרא"ה ס"ל דאינו טוען וחוזר וטוען כיון דקי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי הו"ל כשחוז' וטוען פרעתי כחוזר בו מחיוב לפטור שהרי בכלל טענתו הא' שלא פרע וכן נראין הדברים וזכורני שהרבה דנתי לפני מורי הרשב"א ע"ש הרי דרא"ה והריטב"א ס"ל דאם כפר ואח"ך אמר שפרע אפי' לא הוכחש בעדים הוי כחוזר מחיוב לפטור ואין שומעי' לו וכן מצאתי להרשב"א בתשו' ח"ב סי' ש"ט וז"ל ומה שחזר וטען פרעתי אם באותו מעמד שכפר בו חזר ואמר פרעתי זה דבר פשוט שאינו נאמן ולא מטעם שהוחזק כפרן אלא משום דהודה מתוך כפירתו שלא פרע כדקי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואפי' אם יצא מב"ד אחר שחייבוהו ב"ד וחזר וטען פרעתי אינו נאמן משום דהוחזק כפרן וכו' ע"ש שכ' אם חזר ואמר פרעתי אינו נאמן ולא משום שיש לו כתב ידו דא"כ הוחזק כפרן אלא משמע אפי' לא הוחזק כת"י בב"ד דלא הוחזק כפרן אפ"ה אינו נאמן מטעם דכיון שהודה מתוך כפירתו שלא פרע דכל האומ' לא לויתי כאומ' לא פרעתי דמי מיהו בתשו' הרשב"א ק"ב סי' של"ה מבוא' דכל שלא באו עדים וחזר וטען פרעתי נאמן והביאו מרן הב"י בסי' פ' ע"ש וכ"כ הרמ"ה בפ' ח"ה סימן ט"ל ע"ש וז"ל מהר"י ן' הרא"ש בתשו' על ראו' שתבע שמ' מנה והוציא עליו כת"י שחייב לו ושמ' השיב להד"מ ואינו כת"י וא"ל ראובן שישבע שאינו כת"י ליפט' ולא רצה שמעון לישבע והודה בבי"ד שהוא כת"י וחזר וטען פרעתי נ"ל שהדין עם שמעון והא דאמרינן שאינו נאמן לו' שפרע לאחר שכפר ה"ד כשהכחישוהו עדים בטענתו א' ואינו יכול לזכות בה וכ"פ רבינו יונה וז"ל בפ' ח"ה על ההיא דטוען וחוזר וטוען במד"א שאין הטוען חוזר וטוען לסתור דבריו הא' במקום שהוא מתחייב בדין בטענתו א' אבל זכה בדין אילו עמד בטענתו הא' יכול לחזור ולטעון ולזכות עצמו בטענה אחרת כיצד היה טוענו במנה וא"ל להד"מ ואין שם עדים שלוה יכול לחזור ולטעון לויתי ופרעתי וא"א הרי הודה מתחלה שלא פרע שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ועכשיו מודה שלוה והרי הוא חייב אלא כיון שאילו עומד בטענתו הא' היה זכאי יכול לזכות עצמו בטענה ב' וכן כתב הר"י ן' מיגש וכן פ' א"א הרא"ש עכ"ל וכן כתב הרי"ף בתשו' סימן פ"א ומהר"ם אלשיך בתשו' סימן ט"ל ע"ש:

כ"ו ובאו ב' עדים והכחישוהו וכו' אם הכחישו לזה כתב הטור ישבע היסת שפרע וכו' וכת' הסמ"ע שכ"כ לדעת הרשב"א ולכך מרן השמיטו משום דקיימא לן כהרמב"ם דהוי מחוייב שבועה שאי"ל ומשלם וכמבואר בהטור ומרן בסימן ע"ה סי"ג ע"ש והש"ך כ' בשם גאון דשאני הכא שהעד בא לאחר שחזר וטען פרעתי דהוי מפיטור לפיטור ונכון הוא וכ"כ הב"ח עיי"ש וכבר כ' הפרישה תירוץ זה בשם רש"ל וכ' הב"ח והדרישה שם דהטור כתב כן לדעת הרמ"ה דסבירא ליה דאם באו ב' עדים אחר שחזר וטען פרעתי אינו נאמן אשמועינן דבע"א לא הוחזק כפרן ונאמן אבל אנן קיימ"ל דאפילו באו שני עדים אחר שחזר וטען פרעתי נאמן כמו שפ' מרן בסי' ף' עיי"ש והרשב"א במיוחסות סימן ץ' נשאל על דברי הרמב"ם בפרק ד' מה' טוען שכתב מנה לי בידך והרי ע"א מעיד עליו והטוען אומר כן הוא אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה הרי זה מ"ש ואין יכול לישבע ומשלם וכו' וז"ל ומה ששאלת אם לאחר ששאלוהו וזה השיבו יש לי כנגדו בידך כך וכך והעיד העד אם נאמר הוי מחויי' שבועה או לא דע שאין הפרש בין שבא קודם מכאן בין שבא אחר מכאן שהרי כ' מחייבי' אותו ממון בכענין זה וכו' אף ע"א מחייבו שבועה ואם איל"מ ולא עוד אלא אפילו חייבו אותו ש"ה עד שלא בא העד ונשבע ואח"ך בא העד חוזר הוא לדינו וכו' ע"ש הרי דסביר"ל אפילו בא העד אחר שחזר וטען פרעתי אמ' משאוכל"מ א"ק דאם כן סבירא ליה כהרמ"ה דאם באו ב' עדים אחר שחזר וטען פרעתי אינו נאמן דכ"מ שב' מחייבים אותו ממון ע"א מחייבו שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם והא ליתא דהרשב"א בספר תולדות אדם סימן של"ה כת' דמפיטו' לפיטו' יכול לחזור ולטעון כל שלא באו עדים ודוק' א"ל מנה לי בידך ואמר לא היו דברים מעולם ובאו עדים שאמרו שלוה וחזר וטען אין לויתי ופרעתי אינו נאמן אבל קודם שבאו עדים חזר וטען שלוה ופרע נאמן עיין שם הרי דאם קודם שבאו עדים חזר וטען פרעתי לא הוחזק כפרן ואם כן אין א' מחייבו שבועה אלא נראה דשם משום דמיירי כגון שהעד מעיד שהמנה עדיין בידו וכגון שלא זזה ידו משעת הלואה עד עכשיו א"נ כשמעיד שקבע לו זמן והוא בתו"ז דאילו ב' בכענין זה מחייבי' אותו ממון כמ"ש הרשב"א במיוחסו' שם לזה בא העד אחר שאמר יש לי כנגדו בידך כך וכך כיון דאילו ב' מחייבים אותו ממון ואינו נאמן בטענתו עד א' מחייבו שבועה וכיון שהודה לדברי העד ואינו יכול לישבע משלם אבל לענין זה דאין ב' מחייבים אותו ממון אלא מתוך כפירתו שאמר תחילה לא לויתי:

כ"ז הגה ואפי' במקום דא"ל דמה שהודה וכו' הטור בסי' פ' כ' בשם הרמ"ה דאם באו עדים אח"ך והכחישוהו בטענה א' אינו נאמן בטענה ב' בלא ראיה וכ' מרן הב"י הטעם משום דאמרי' מה שחזר בו מטענה א' לפי שהיה יודע' שיש עדים בדבר אבל מהר"י ן' מיגש והרמב"ם ס"ל דאפי' באו עדים והכחישו בטענה א' כיון שלא באו קודם שטען טענה ב' נאמן וכ' הב"ח שכן פ' האגודה בשם מהר"ם ע"ש וכן מצאתי בתשו' מהר"ם הארוכות סימן תנ"ז בשם רבי' האיי דמי שאמר להד"מ כיון שנתחיי' שבו' וחזר ואמר פרעתי לא הוחזק כפרן עד שיכחישוהו העדים וכו' וכן אם הודה מעצמו אינו כפרן עד שיעידו בו העדים ובעוד שלא העידו בו העדים אע"פ שראה עדי' שממשמשין ובאין וחזר והודה מחמת ביעתות' דעדי' לא הוחזק כפרן בכך מאחר שהודה קודם שיעידו בו עדים וכן דן מו"ר כחכמים דפליגי עליה דרשב"ג גבי גנב וטבח ומכר ע"פ ע"א בפ' מרובה עכ"ל הרי דאפי' ראה עדים ממשמשי' ובאי' נאמן בטענה ב' והב"י כאן כ' שכן מ"כ ע"ש ודברי הרמ"ה הם בפ' ח"ה סי' ט"ל ונראי' דבריו כסותרים זא"ז דבתחי' כ' וז"ל ודוקא היכא דלא הדר מטענתי' קמיית' אלא לבתר דאתו סהדי דמכחשי' ליה דמוכחא מלתא דמחמת סהדותא דאכחשוה הוא דהדר וטען טענתא אחריתא אבל היכא דהדר ביה מטענ' קמיית' מקמי דאכחשוה סהדי וטעי' טענתא אחריתא אע"ג דלא יהיב אמתלא לטענה קמייתא ואע"ג דאשתעי מילי מעיקרא בבי דינא ולא טען להאי טענתא בתרייתא ונפק אבראי והדר ואתא לבי דינא וטעי' לה מקבלי' לה מניה דע"כ כל כמה דלא אתו סהדי אמרי' מגו דא"ב קאי בטענתא קמייתא דאכתי ליכא סהדי דמכחשי ליה כי עקר לה לטענה קמייתא וטען טענתא אחריתא דמיפטר בגווה מהימן וכו' מבוא' בהדיא דדוקא אם באו עדים קודם שחזר הוא דאינו נאמן אבל אם חזר בו מקודם נאמן אע"פ שבאו עדים אח"ך ואילו בסוף דבריו כ' וז"ל ועוד הגע עצמך בטען מעיקרא לא לויתי והדר טעין אין לויתי ופרעתי דכיון דקי"ל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי הו"ל כמאן דאודי מעיקר' דלא פרע ותו ליכא ליהמניה דלוה ופרע אלא כל כמה דלא אתו סהדי דאיכא ליהמנוה משום מיגו אבל היכא דאתו סהדי ואכחשוה בטענת' קמייתא אע"ג דלא אתו סהדי אלא לבתר דהדר איהו מינה לגבי סהדי דאכחשוה בגווה כהודאה דמיא כמאן דטעין מעיקרא הודאה דמחיי' בה ממונא והדר וטעין מילתא דמיפט' בה דלא מקבלי' לה מיניה אלא בראיה דהא ליתא למגו כלל עכ"ל הרי דבאומר לויתי ובאו עדים והכחישוהו אפי' חזר ואמר קודם שבאו העדים לויתי ופרעתי אינו נאמן וז"ל רבי' האיי בשערי שבועו' שער י"ב וכן אם אחר שכפר ובאו עדים שהעידו בעיקר המלוה וחזר והודה ואמר אמת שלויתי זה המעות אלא שאח"ך חזרתי ופרעתי אינו נאמן ואפי' אם הודה מקודם ואמר פרעתי ואח"ך באו עדים הואיל וכפר מבתחי' ועתה בראותו העדים חזר והודה ועתה מרמה לינצל אינו נאמן שכבר הוחזק כפרן עכ"ל ומ"מ דעת מהר"י ן' מיגש והרמב"ם והנ"י ומהר"ם והאגודה כל שלא באו עדים אלא אחר שטען טענה ב' נאמן דלא בטל המגו וראיתי להר"ב בס' א"ז לכתובות ד' כ"ג שכ' בשם בעל ההשלמה וז"ל ומאי דאמרי' גבי נשביתי וטהורה אני אם משנשאת באו עדים ה"ז לא תצא וכו' א"ל אי אמרי' הכי גבי שדה כי אמר מעיקרא של אביך היתה ולקחתיה ממנו והימנוה משום הפה שאסר וכו' ואח"ך באו עדים שהיא של אבותיו אי מפקי' מניה דמחזק או לא ונראי' הדברים דלא מפקי' לה מניה כיון דהמנוה המנוה וכו' וכבוד רבי' במקומו מונח דא"ל ממונא מאיסורא לא ילפי' ומה יעשה זה שלא היה יודע שהיו לו עדים מתחי' ואח"ך מצא לו והביאם יפסיד נחלת אבותיו בשביל כך ומהא דאמרי' בסנהדרין בפ' ז"ב משמע דאמרי' דכ"ז שמביא ראיה סותר את הדין וצ"ע ה' המעילי עכ"ל הרי דבעל ההשלמה ס"ל דאם לא באו עדים עד לאחר שהימנוה ב"ד אין מוציאי' אותה מידו אבל ה' המעילי ס"ל דמוצואי' מידו וכ"כ הר"ב במתני' סוף ד' ט"ו לדעת רש"י וז"ל והכא קא אתא לאשמעי' דאע"ג דמהמי' לוה כבר יכו' אם שוב באו עדים שהיא של אביו לא מיהמי' ליה מאי דטעי' מעיקרא לקחתיה ממנו ומוציאי' השדה מידו עד שיביא ראיה לדבריו ואע"ג דתנן לקמן נשביתי וטהורה אני נאמנ' שהפה שאסר וכו' ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת ואם משנשאת באו עדים ה"ז לא תצא ואמרי' בגמרא לא נשאת נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא וכו' שבויה שאני דבשבויה הקילו ע"ש הרי דס"ל דמתני' היא גופא אתא לאשמעי' דאפי' באו עדים אחר שהאמינוהו ב"ד מוציאי' אותה מידו וכ"כ עוד שם בד' י"ז ע"ב עיין שם ומהר"י קצבי בתשו' בס' פני משה ח"א סימן ס"ז כ' דההיא דכתובות קי"ל כמאן דמתני לה אסיפא דוקא דבשבויה הקילו ועוד אמרו שם ואי אשמעי' הני תרתי משום דממונ' אבל א"א דאיסור' אימא לא נשביתי וטהורה אני ל"ל משום דקבעי למיתני ואם משנשאת באו עדי' ה"ז לא תצא הניחא למאן דמתני לה אסיפא וכו' אלמא למאן דמתני אסיפא לא תני ואם משנשאת באו עדים ה"ז לא תצא אלא דבשבויה דהקילו בה אבל כל הנך דתני לעיל דנאמן במגו ואם יש עדים אינו נאמן בין בממונא בין באיסורא דינם שוה דהיכא שבאו עדים על הדבר אינו נאמן עש"ב ואינו מוכרת דא"ל משום רישא דאיסורא דא"א דאם באו עדים אפי' נשאת תצא אשמעי' סיפא דהקילו באיסור שבויה אבל בממונא אימא כל שכבר הימנוהו ב"ד והחזירוהו בשדה אין מוציאי' אותה מידו מיהו אפי' למאן דמתני ארישא נר' דה"ט משום דמסייע ליה חזקה דאין האשה מעיזה פניה אפי' שלא בפני בעלה אבל בממונא אפ' דלכ"ע אם באו עדים אח"ך מוציאי' השדה מידו כיון דליכא מגו והתוס' ביבמות ד' קי"ו ע"ב בד"ה באותה שעה וכו' כ' וז"ל ועוד י"ל דההוא אמורא דאמר שלא בפניו אינה מעיזה ה"ד אמתני' שאומ' א"א הייתי וגרושה אני שיש להאמינה מטעם דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואע"ג דאיכא איסור א"א כיון דשלא בפניו אינה מעיה וכולי עיין שם הרי דס"ל דאפי' באו עדים כיון שקודם שבאו עדים הי"ל מגו נאמנת אלא משום דאיכא איסור א"א צריך לטעמא דאינה מעיזה אפי' שלא בפני בעלה א"כ משמע דבממון אמרי' מגו וכן דעת הרשב"א בתשו' ח"ב סי' של"ה וז"ל אבל מפטור לפטור יכול לטעון ולחזור ולטעון כל שלא באו עדים כיצד הרי שא"ל מה אתה בתוך שלי השיבו הוא מפני שבית זה של אבי היה והביא הטוען עדים שמת אביו מתוכה מעתה אין הטוען נאמן לומר אין של אביך היה ולקחתיו ממנו וכן אם א"ל מנה לי בידך ואמר להד"מ ובאו עדים שלוה וחזר וטען אין לויתי ופרעתי אינו נאמן אבל אם קודם שבאו עדים חזר וטען שלוה ופרע נאמן וזה היא שאמר הרב לא זולת זה עכ"ל משמע בהדיא דכל קודם שבאו עדים חזר וטען אין לויתי ופרעתי אפי' באו עדים אח"ך לא הוחזק כפרן:

כ"ח דין יו"ד אם אמר אין לך בידי סתם וכו' כן דעת הרמב"ם בפ"ו מה' טוען ובעה"ת והרא"ש והמ"מ והטור של' אין לך בידי אינו כמו להד"מ ונר' דס"ל דר"י בפ"ק דמציע' מיירי שאומ' בפי' להד"מ וכ"כ הסמ"ג עשין צ"ה וז"ל בפ"ק דב"מ אר"י הרי שטען עליו שהלוהו מנה והשיב זה ואמר להד"מ ואח"ך הביא הטוען עדים וכו' אבל אם השיב אינו חייב לך כלום או אין לך בידי כלום וכו' ע"ש וכ"כ הרי"ף בתשו' סי' פ"א וז"ל אם הפרש בין מי שאמר להד"מ בין מי שאמר אין לך בידי לענין הוחזק כפרן וכו' תשו' דין מי שהוחזק כפרן אינו עד שיכחישו אותו עדים וז"ש ר"י מנה לי בידך והלה אומ' אין לך בידי כלום וכו' לא בא לומ' אין לך בידי ממש אלא להד"מ תדע וכו' שאינו מוחזק כפרן עד שיאמר להד"מ וכ"כ מהר"ם ריקאנטי סי' רס"ט ע"ש וכ"כ בעל העיטור בדיני קבלת עדות ד' ל"ז ע"ב ע"ש והמ"מ כ' דרבי' מפ' דהא דר"י בעדי' מעדים שיש לו עכשיו בשעת תביעה וכו' והיינו כגון שעדים מעידים שלא זזה ידם מתוך ידו או שהוא תו"ז דחזקה שלא פרעו והק' הלח"ם דא"כ צ"ל דמיירי שחזר ואמר פרעתי אחר התביעה ומאי ארייא ב' עדים אפילו ע"א נמי הו"ל משאיל"מ כמ"ש רבי' לעיל בפ"ד וכו' ונר' דס"ל דמ"ש הרמב"ם בפ"ד וכן כפרן שבא עליו עד וטען שפרע וכו' ופי' המ"מ כגון שטען בתחי' להד"מ וכו' ה"ה אם טען בתחי' פרעתי והכחישו העד שלא זזה ידו מתחת וכו' וחזר וטען פרעתי אחר התביעה הו"ל מחויי' שבו' ומ"ש המ"מ שם דאם העד מעיד שעדיין חייב לו ישבע להכחיש העד ויפטר וכו' ה"ד כשעמד בטענתו א' אבל אם חזר והודה לדברי העד שלא פרעו בזמן התביעה אלא אחר התביעה פרעו ודאי הו"ל משאי"ל וא"כ מאי ארייא דנקט ב' עדים ונר' דאלו לר"י בפ"ק דמציעא א"ל דס"ל כרב ושמואל דנאמן במגו דלא אמרי' משאיל"מ כדאיתא בפ' כל הנשבעי' ע"ש בתוס' אבל על הרמב"ם גופיה ק' שכ' הרי שטען עליו ואמר שהלוהו מנה והשיב זה ואמר להד"מ והביא עדים שהלוהו בפניהם וחזר וטען ואמר כן היה שלויתי וכו' מאי ארייא ב' עדים אפי' ע"א והוא פסק כר"א אלא דלק"מ דלא אמרי' בעד מתוך וכו' אלא כששנים היו מחייבי' אותו ממון וא"כ אי לא אמרי' דהוחז' כפרן בב' עדים כ"ש בע"א דפטור כשחזר ואמר פרעתי לכך אשמעי' דבב' עדים הוחזק כפרן וממילא בע"א אמרי' מתוך וכו' ובלא"ה צ"ל כן דאמרי' התם צא תן לו ואמר פרעתי ועדים מעידים אותו שלא פרעו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון ופסקה הרמב"ם בפ"ח מה' טוען ע"ש במ"מ דמאי ארייא ב' עדים הא אפי' ע"א נמי הוי מחויי' שבו' שאינו יכול לישבע דמשלם ושו"ר להרשב"א בתשו' ח"ג סי' מ"ט שהוכיח מכאן דלא הוחזק כפרן בע"א מדלא אשמעינן ע"א וכ"ש ב' וכ' והא דאמרי' כ"מ ששנים מחייבים אותו ממון א' מחייבו שבוע' ה"ד כשהעדים מחייבים אותו בעדותם ממש אבל כאן אין העדי' מחייבי' אותו שהמלוה את חבירו בעדי' א"ץ לפורעו בעדי' אלא כפרנותו הוא שמחייבתו וסיים ומ"ש הרמב"ם בפי"ד מה' מלוה ולוה הכופר במלוה ע"פ ב"ד ובא ע"א ואמ' פרעתי ה"ז משאיל"מ כשכפר בב"ד ואמר שלא לוה ובא ע"א והכחישו וחזר וטען קודם שיצא מב"ד אין לויתי ופרעתי וכו' הרי דדוקא כשכפר שלא לוה ובא ע"א והכחישו:

ומ"מ הרי דעת הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג ובעה"ת ומהר"ם ריקאנטי ובעל העיטור והרא"ש והמ"מ והטור דלשון אין לך בידי כלום אינו כמו להד"ם אבל רבי' האיי הובא בבעה"ת והטור ס"ל של' אין לך בידי כלום כמו שאומר להד"ם וכ"כ המרדכי בפ"ק דמציעא ועיי' בתשוב' רבי' האיי בס' שערי צדק שער ד' סי' ח' דהכי ס"ל וה' קהלת יעקב סי' רנ"א ד' קמ"ח ע"א כ' דהתוס' בשבועו' ד' מ"א ע"ב בד"ה כל האומ' וכו' נר' דס"ל כרבי' האיי ודעמיה ע"ש וז"ל התוס' ואביי לית ליה הא דתנן למחר א"ל תנהו לי אין לך בידי חייב וטעמא כיון דאמר לא לוה הוי כמודה שלא פרע התם ליכא עדים וכו' ונר' דס"ל דלרבא ניחא דמיירי דאומ' להד"מ דהא ר"י דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי וכו' כ' הרי"ף ובעל העיטור דלאו אין לך בידי ממש אלא להד"ם ובריש בתרא אמרי' עלה דמתני' מאי לאו און לך בידי דא"ל פרעתי' בתו"ז וקתני חייב אלמא במקום חזקה לא אמרי' מה לי לשקר לא מאי אין בידי להד"מ וכו' כ' הר"ב בס' א"ז בשם הראב"ד דס"ד מדאמר אין לך בידי ולא אמר להד"ם משמע דאין לך בידי עכשיו אבל היה לך בתחי' וכו' ומשני אין לך בידי דאמר להד"מ כגון שפי' ואמר אין לך בידי מעולם ע"ש וא"כ אפ' שזה דעת התוס' ובזה ניחא מה שהק' מהרש"א שם דאכתי באין לך בידי אמאי לא מתרצי' דיבוריה און לך בידי לפי שפרעתי לך ע"ש דא"ל דמיירי באומר און לך בידי מעולם כמו להד"מ גם רבי' האיי בתשו' הגאוני' ח"ב שער ה' סי' ח' כ' וז"ל אמר תובע מנה לי בידך ואמר נתבע אין לך בידי חוקרים אותו בב"ד ופירשי' את הדבר אם אמר להד"מ והעדים מעדים שלוה ממנו בפניהם או שהודה לו בפניהם שלוה ממנו וכו' ואם חזר אח"ך ואמר לויתי ממנו כמו שאמרו העדי' אלא שאח"ך פרעתיו שלא בעדים אין שומעי' לו וכו' ודוקא שאמר באותו מושב להד"מ וחזר ואמר אחר שהעידו העדים פרעתי' ואלו אמר און לך בידי ולא וכו' ואמ' כבר פרעתי' וז"ש אין לך בידי כי עכשיו בשעה זו אין לך בידי פטור אא"כ אמרו העדים כי אנו מעדים שעכשיו יש לו בידו והיאך תהיה זאת או שאמרו לו היום הודית לו בפנינו בעדות והרי אתה בפנינו משעה שהודית עד עכשיו או שיאמר הנתבע פרעתי' ביום פ' ומאח"ך לא היה לו בידי כלום ויבאו העדים ויעידו כי אחר היום ההוא הודה לו דקי"ל כרבא וכו' עכ"ל וכ"כ הריטב"א בחי' בפ"ק דמצי' והובא בס' א"ז וז"ל והעדי' מעדי' שיש לו בידו וא"ת והיאך הם יודעי' שלא פרעו וכו' ואי משום שמעידים שלוה בפניהם הא לא אמר שלא לוה אלא דקאמר אין לך בידי כלום דמשמע אין לך בידי עכשיו לפי שפרעתיך וי"ל כגון שטען שפרעו ביום מסויים ואלו מעדים שלא זזו ממנו כל אותו היום ולא פרעו והנכון דהכא בשטען בפי' להד"מ וכו' וכן פי' בשם רבינו האיי גאון וכן פי' מורי בשם רבי' הרמב"ן עכ"ל הרי דגם הריטב"א ורבותיו ס"ל דאין לך בידי כלו' היינו עכשיו לפי שפרעתי' ודוק' בשטען להד"מ ושזה דעת רבי' האיי גאון וכ"כ בהגמי"י שכן דעת רבי' האיי גאון עיי"ש:

כ"ט שכול לתקן דבריו הא' וכו' מל' בעה"ת שי"ב כ' וז"ל אם לא שאלוהו ב"ד מהו:

ל' וה"ה אם אמר איני חייב לך וכו' עיין בתשו' הרמב"ם בס' פאר הדור סי' קצ"ג:

ל"א דין י"א ובאו עדים אח"ך יכול לטעון וכו' נר' לכאו' דאין טועני' לו כן עד שיטעון הוא וכן ל' הרא"ש בפ' שבוע' הדייני':

ל"ב

דין

י"ב הוחזק כפרן וכו' הראב"ד בס' תמ"ד סי' רל"ז ד' נ"א כ' וז"ל מדלא קאמר הוחזק כפרן אלמא חייבי' במאתן בלחוד קאמר ותנ"ה מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי והעדים מעידים שיש לו ן' ישבע על השאר אלמא אין מחזיקים אותו בכפרן אלא על מה שהעדים מכחישי' אותו וא"ת ולחייב רבא שבו' על ד' מאה כההיא דר"ח ל"ד דהתם בגוף ההלואה הם מעידים שיש לו מקצת ומש"ה לא תהיה הודאה גדולה מהעדאת עדים אבל הכא אין העדים יודעי' כלו' לא בהלואה ולא בפירעו' אלא שהכחישוהו בשער העפצים עכ"ל: דין י"ד אינו נאמן וכו' כ"כ הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י מחו' כ"ב על ראובן שנתחייב ע"פ בית דין לפרוע לשמעון ואחר זמן תבעו בב"ד שיש לו על ראובן מנה שגבה ממנו ר"ק מסתברא דאינו נאמן דחזק' אלו היה כדבריו לא היה מקבל עליו בפני ב"ד לפרוע ואף על גב דאית לה מגו דא"ב אמר פרעתי במקו' חזק' אלימתא כי האי לא אמרינן מגו ע"ש ונראה דהמרדכי בפרק שני דייני גזירות חולק שכתב שנסתפק הר' הכהן אם אדם הוציא שטר חוב על חבירו וא"ל הלה פרעתי' כך וכך בזה השבוע והשיב האמנתיך אם נאמן במגו דיכול לומר לא פרעתי לך שום דבר שלא הייתי חייב לך כלו' נאמן לומר פרעתיך חובך אבל אתה חייב לי א"נ מגו שיכול לומר עדיין לא תגיע זמני ליפרע ולכך פרעתי' כי אמר נמי הגיע זמני ואפי"ה פרעתיך נאמן ור"ת אומר דנאמן וכ"כ הג"א ע"ש אלמא נאמן במגו במקום חזקה גם המרדכי בפרק האשה שנפלו על אפטרו' שתבעת לאה שכוין שאשילה לו רחל וכו' וז"ל וראבי"ה כתב אם בודאי היו הנכסים של הבעל יפה וכו' אבל אם החזרתיו לאחר שנשאת לשמעון וגם אחר שנתחייב לי שמ' החוב ושוב בא לידי מכח שמעון ואני מעכבו לא אמר כלום וכולי דכיון שהחזירו לרחל ולא עיכבו בחוב בעלה אילו היה בעלה חייב לו לא היה מחזירו כדתנן וכו' ואם נפשך לומר ה"מ כשיש שטר או עדים שהחזירו וכו' אבל כי ליכא עדי' יהיה נאמן לומר עדיין חייב מגו דא"ב אמר לא החזרתיו או לא בא לידי מעולם לאו מלתא היא דלא אמרי' מגו אלא בדבר שהיה יכול לפטור עצמו בטענה גלויה לכל שהיה פטור וכו' וכן משמע בכמה דוכתי וכך מקובל אני מרבותי אבל הכא ליכא מגו שהיה סבור שאילו טעון לא החזרתיו לרחל היה מחוייב להשיב וגם מגו שלא בא לידי או החזרתיו דהוי מגו בעדים דהא וכו' ע"ש משמע דמגו טוב היה נאמן במקום חזקה זו וכ"כ הרב פליטת יהודה סימן י"ז ע"ש והרב פמ"א ח"א סימן כ"ב כתב דשאני נדון הרשב' דמגו של רבית שגבה התובע ממנו לא לפירעון קאי והנתבע א"א ליפרע ממנו רק לכפור ממנו בבי"ד וכיון שהודה חזקה אלימתא היא אבל נדון המרדכי טוען שיש לו חוב דלפירעון קאי עש"ב וליתא דתשו' הרשב"א היא בח"ד סימן י"ט וז"ל ואף על גב דבעיא בריש בתרא אי אמרינן מגו מ"ל לשקר במקום חזקה או לא מסתבר' דחזקה דהכא עדיפא ואלימא דהא חזקה כגון זו מרעא לשטרא שהרי שנינו המוציא שטר חוב על חבירו והלה מוציא שמכר לו את השדה וכו' ואמרינן עלה באתרא דיהיב ליה זוזי והדר כתבי שטרא כ"ע לא פליגי דמצי א"ל היה לפרוע את שלך אלמא במקום חזקה זו מרעינן לשטרא דחזקה אלימתא היא הילכך אפילו מגו במקום חזקה זו לא אמרינן וכ"ש שטענתו גרועה דמשוי נפשיה רשע שא' המלוה וא' הלוה עוברים בל"ת עכ"ל אלמא אפילו בטענ' חוב קאמר כיון דחזקה זו מרעא לשטרא אפילו במקום חזקה זו לא אמרינן מיהו ק' דמה ראיה דחזקה אלימת' כיון דמרעא לשטרא שהרי התוספו' בפ"ק דב"ב הוכיחו דחזקה עדיפא משטר דבחזקה גובה בלא שבועה ובשטר' צריך לישבע עיי"ש אלמא אף על גב דחזקה דאין אדם פורע בתוך זמן עדיפא משטר נאמן במגו נגד חזקה ואם כן אימא דה"נ בחזקה זו נאמן במגו:

ומ"מ אפילו בטענת חוב קאמר וכן לשון רמ"א כאן ואחר כך בא ואמר כבר היה חייב לי משמע אפילו חוב שאינו רבית וכן כתב מהר"ם בתשו' הקצרות סימן קס"ו וז"ל ולא זו בלבד שיש לראובן עדים כדבריו שהעמיד לו שמעון ערב עבור מעותיו דלאו כ"כ דשמעון לו' לפני מש"ה עשיתי אלא אפילו אין לראובן עדים שהעמי' לו שמעון לא מהימן שמעון בטענתו' במגו דא"ב אמר לא עמדתי לך ערב דלא הודיתי לך מעולם דמגו במקו' עדים הוא דאנן סהדי דאינו אמת מה שטוען לפני מש"ה עשיתי שהעמדתי לך ערב דא"א דיהבי ליה לא הוה מוקי' ליה ערב ומגו במקום עדים לא אמרינן כמ"ש ר"ח ור"ת בספ"ק דגיטין גבי הנהו גינאי וכו' עש"ב ועיין בספר לחם רב סימן צ"ז ובה' פליטת בית יהודה סי' י"ז:

וראיתי לה' באר יעקב סי' פ"ב דף ק"ב ע"ד שהק' מתשו' הרשב"א שהביא הב"י שם שנשאל על שמ' שהוציא שטר חוב על ראובן וראובן טוען שהוא פרוע והא ראיה שלא כתב חוב זה במזכרת נכסיו כשנשבע לתת מזכרת כל נכסיו לגבאי המס והשיב שהדין עם שמעון ואין ראיה ממה שלא כתב במזכרת המס דשמא שכחו ע"ש אם כן כמו דאמרי' לענין שבו' שמא שכח מכ"ש דנימא הכי דקבל בפני ב"ד לפרוע שמא שכח ותי' דלא אמרי' שמא שכח אלא דוקא בשטר דאיכא חזקה דמסייע ליה דהניח שטרו בידו ע"ש וכן ראיתי להרב דברי אמת בקונט' ד' כ"ט ע"ד שתירץ כן לסתירה אחרת בתשו' הרשב"א עיין שם באורך אבל הכא ליתא שהרי הרשב"א הוכיח כן ממתני' דהמוציא שטר חוב על חבירו וכו' דחזקה זו מרעא שטר' אלמא אפי' איכא חזקה דשטר שהניחו בידו חזקה זו מרעי' לה ואם כן אמאי לא אמרינן שמא שכח כמו גבי שבו' וכן משמע קצת מדברי מהרשד"ם סימן קס"ד וז"ל אי מפני השבועה שנשבע זה המוריש שלא היו נכסים אחרי' אלא אותם שהיו לו בחנות עם השותפים אינה טענה כלל מלבד וכו' מצאתי תשו' להרשב"א על שמעון שהוציא שט' על ראובן שחייב לו מנה וטען ראובן שהוא פרוע והא ראיה שלא כ' זה כאשר נשבע וכו' הדין עם שמעון ואין ראיה שלא כ' במזכרת המס שמא שכחו וה"נ א"ל טענ' זו ע"ש וא"א אימא שאני התם דאיכא חזקה דמסייע ליה שהניח השטר בידו מיהו תשובת הרשב"א במזכרת המס היא בח"ב סימן ש' וכתב שם וז"ל ואלו שאלו הגבאים חייב לך אדם אחר יותר מזה ואמר אין אדם חייב לי יותר אפשר שהפסיד חוב זה שהרי הודה שאין אדם חיי' לי יותר מזה וי"ל שגבאים אלו כב"ד הן לדבר זה ומודה בזה בפניהם כמודה בפני ב"ד ובראיה אחרונה דאמר אין לי ראיה שוב אין מקבלין ממנו וכו' ואפשר כי גם בענין שאמר שאין לו אלא מה שראה כתוב אינו מפסיד בכך דהפרש יש בין אומר בכלל נכסיו שאין לו יותר ובין שמודה בענין פרטי שאין לו כגון מודה שאין לו ראיה על דינו זה שבענין א' פרטי אדם עשוי לזכות אם יש לו ראיה עליו אם לא אבל מה נעשה לא' שנכסיו מרובים ואין עשירים יודעים וזוכרים כל אשר להם וכו' ע"ש ואם כן לק"מ דהכא שנתחייב ע"פ ב"ד לפרוע לשמעון הוי כמודה בענין פרטי ועיין בהט"ז סס"י כ"ב:

ל"ד כתב הרב פנים מאירות ח"ב סימן פ"ו דצריך לישבע היסת והביא ראיה ממ"ש הש"ך בסימן ע"ח ס"ק ט"ו דאם הלוה חי ואמר שפרע דא"ץ שבועה דה"ד קודם פירעון אבל לאחר תוך זמן הפירעון צריך לישבע וטעם הדבר דהך חזקה דאין אדם פורע בתוך זמן משוי ליה כאלו המלוה מוחזק בממון ודומה לחזקת ג' שנים דמקרי חזקה כיון דלא מיחה שלש שנים חזקה שמכר לו או שהוא שלו ואפילו הכי צריך לישבע היסת אלמא לא אלימא חזקה לאפוקי משבועת היסת וה"נ א על גב דאינו חייב לשלם מכח חזקה דאם היה חייב לו הי"ל לפרוע צריך לישבע היסת ע"ש ואין נ"ל דהרי כת' הב"ש בא"ה סימן צ"ו ס"ק ח' דמדברי הרי"ף ובעה"ת והרשב"א נראה דאין צריך לישבע אפילו אחר הפירעון שכ' דלאו טענה היא וכ"נ עיקר וכו' ע"ש וגם הב"ח והש"ך בסי' ע"ח שפסקו לאחר הפירעון צריך לישבע היסת אפ' דה"ד התם דלאו חזקה אלימתא היא דהא מיבעיא לן באומר פרעתיך תוך זמן אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא וקיימא לן קולא לנתבע אבל חזקה זו אלימתא כמ"ש הרשב"א בתשו' ח"ד סימן י"ט דאינו נאמן במגו במקום חזקה זו דאלימתא ועדיפא מחזקה דאין אדם פורע תוך זמן ועוד חזקה זו הוי כעדים כמ"ש מהר"ם בתשו' קצרות סימן קס"ו וכתבתיו לעיל ע"ש ואפילו למאן דאמ' התם דאם הלוה חי צריך לישבע מודה הכא דאין צריך לישבע והא דמיא לטענת פרוזבול דנאמן בלא שבו' מכח חזק' דלא שביק היתר' וכו' ודעת הרשב"א בתשו' ח"ג סי' ח"י נוטה דאפילו חרם סתם אין צריך דכודאי משוינן ליה עיין שם.

תוכן העניינים

ערך השולחן חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה