אור ברסלב

ערך השולחן חושן משפט חלק ב· רבי יצחק טייב

סימן עח

סימן עז

א' דין א' הקובע זמן לחבירו וכו' מבוא' בתשוב' הרא"ש כלל ס"ח דה"ה אם עבר הזמן הזמן ובקש להרויח לו זמן אחר והרויח לו ע"ש:

ב' הקובע זמן לחבירו וכו' מי שחייב לחבירו לזמן וחטף המלוה מהלוה קודם זמנו אם אפ' שיחזיר המלוה ללוה ודאי שבי"ד כופין להחזיר אבל אם א"א להחזיר נראה דחייב המלוה מן הדין לפרוע ללוה מה ששוה אותה המתנה דהיינו שמשערים כמה אדם רוצה שיוותרו לו מחובו שחייב לזמן פלוני כדי לפרוע מיד ה' ב"ד חי"ד ס"ס פ"ו ע"ש ועיין בהכנה"ג ח"ב ריש סי' ע"ג שהוכי' כן דאם באו לידו קודם הזמן אינו רשאי לעכבם ע"ש:

ג דחזקה אין אדם פורע בתוך זמן וכו' א לחקור דהא קיימא לן כשמואל בריש פרק המוכר פירות דאין הולכין בממון אחר הרוב וכתבו התוספ' שם בדבור המתחיל וליחזי וכו' בשם ר"ת דאפי' לרב אין הולכין בממון אחר הרוב אם הוא טוען בריא וכן כ' מהר"י ן' מיגש שם וכן קיימא לן כת"ק דברייתא דשור שהיה רועה וכו' דאין הולכין בתר חזקה ואם כן הכא אמאי מוציאין ממון על ידי חזקה דאין אדם פורע בתוך זמן אפילו הלה טוען בריא שפרעו וכה"ג כתב הרמב"ן במלחמות בפ' האשה שנתארמלה גבי הא דאמרינן אי עירעור דגזלנותא תרי ותרי וכו' וזה לשונו דאף על גב דאיכא לאוקמי אחזקה חזקה דממונא עדיפא א"נ שקולים נינהו לא עבדי' עובד' לאפוקי ממונא מחזקת מריה ואיך תעלה ע"ד דמשו' חזק' בעלמא מפקינן ממונא והלא אף בתר רובא לא אזלינן בממון וכ"ש בתר חזקה והכי מוכח בפרק המוכר פירות וכו' עיין שם וכן כתב בספר הזכות סימן ס"ב עיין שם והתוס' בסהנדרין דף ג' ע"ב בד"ה ד"מ וכו' כתב וז"ל תימא דבריש המוכר פירות אמר שמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ואמאי לא נילף בק"ו מד"ן כדאמר הכא וא"ל דד"נ גופיהו לא אזלינן בתר רובא ברובא דליתיה קמן דהא בריש פרק בן סורר ומורה משמע דבכל דוכתא אזלי' בתר רובא כד"ן כגון רוב נשים לט' ילדן ורובא דאינשי דטעו בעיבורא דירחא וצ"ל דרובא להדיא זבני לא חשיב כי הנך רובא הילכך לא סמכינן אהך רובא בד"מ עכ"ל וכתב הרב תה"ד סימן שמ"ט דהא דקיימ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב היכא דאיכא חזקת ממון נגד הרוב אף על גב דבשאר דוכתי אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף שאני חזקת ממון דאית בה טעמא דהממע"ה עיין שם ואם כן גם בממון הולכין אחר הרוב אחר רוב גמור בק"ו מד"ן ולא אמר שמואל אלא ברוב שאינו חשוב וה"נ דרו' בני אדם אין פורעי' בתוך זמן רוב גמור הוא ואפשר דאביי ורבא דאמרי תרוייהו דעביד איניש דפרע בגו זימניה מודו דרובא לא פרעי גו זימניהו אלא דס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב דאינו רוב גמור והלה טוען בריא ור"ל סבירא ליה דרוב גמור הוא אבל התוספו' בר"פ המניח תי' בע"א ומשמע דאין הולכין בממון אחר הרוב אפילו ברוב גמור ודוקא גבי דייני' ילפינן בק"ו ע"ש

ונראה דהכא כיון דבריא בחיובא וס' בפירעון חשיב המלוה כמוחזק כדקי"ל באומר לחבירו איני יודע אם הלויתני דפטור והאומר לחבירו הלויתני וא"י אם פרעתי' חייב וכ' ה' פמ"א ח"ב סי' כ' בשם הר"ח חיון דבספיקא דדינא כשיש ס' על החיוב הלוה הוא המוחזק והמלוה מוציא אבל כשהמלוה הוציא שטר מקויים והלוה מודה בו אלא שטוען פרעתי ומוציא שובר על הלוה להביא ראיה שפרעו לקיים שוברו ע"ש וכ"כ הכנה"ג בתשו' סי' ח"ן ד' ע"ט הטעם דבאומר א"י אם הלויתני פטור כיון שאינו מודה על ההלואה הוי מוחזק בשלו אבל באומר הלויתני וא"י אם פרעתי' כיון שהוא מודה על ההלואה חשיב המלוה כמוחזק וכאלו בא זה להוציא ממנו ע"ש וכן ראיתי להרשב"א בחי' לגיטין בפ' הזורק ד' ע"ח שכ' וז"ל הק' הר"א א"כ הא דקתני נמי לענין החוב מע"מ יחלוקו היינו נמי בב' כתי עדים אמאי יחלוקו אדרבה הול"ל אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונ' ובחזקת מריה ותי' דהכא לתרויהו אית להו חזקה למלוה א"ל אוקי אחזקתיה שהיה מחוייב לו הלוה קודם שנולד הספק ללוה א"ל חזקה דא"ל אוקי ממונא בחזקת מריה הילכך יחלו' וא"ת אדרבה הו"ל כהלויתני וא"י אם פרעתי' או לא דקי"ל דחייב י"ל דש"ה דליכא רגלים לדבר שפרעו אבל וכו' ע"ש הרי דהלויתני וא"י אם פרעתי' כיון דליכא רגלים לדבר שפרעו א"ל למלוה אוקי אחזקתיה שהיה חייב לו הלוה וא"כ הא דאין הולכין בממון אחר הרוב ה"ד בס' בחיוב משום דאיכא חזקת ממון נגד אותו רוב אבל בס' בפירעון אדרבה המלוה חשיב כבמוחזק ואפי' בדליכא רגלים לדבר דלא הוי כהלויתני וא"י אם פרעתי' כיון דליכא חזקה לזה וחזקה לזה פשיטא דאזלי' בתר רובא וחזקה דלא אמרי' אין הולכין בממון אחר הרוב אלא בדאיכא חזקה נגד הרוב וא"כ שפיר אמרי' חזקה אין אדם פורע בתו"ז משום דהמלוה הוי כבמוחזק:

אבל ק' מדאמרי' בפ"ב דכתובו' בעדים שאמ' קטנים היינו דאין נאמנים משום דחזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול ואפי' רבנן לא פליגי חלא משום מגו דא"ב אמר מזוייף וכ"כ הרשב"א דעדים שאמרו שהלוה היה קטן באותה שעה אין נאמני' ופסקו מור"ם בסי' מ"ו סל"ח ע"ש וכן באשה שאמרה לבעלה גרשתני דאמרי' חזקה דאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה סובר הרמב"ם דנאמנת אפילו לגבות כתובתה כמבוא' בא"ה סי' י"ז ע"ש וכ"כ בעה"ת והטור ומרן בסימן פ"א שכ"ח מנה לפ' בידי וקפץ ונשבע על הודאתו בפני עדים ובא המלוה ותבעו וטען שלא להשביע את עצמו כיון דנשבע לשקר אין שומעי' לו וכן אם טען שכחתי כשנשבעתי אין שומעי' לו דחזקה אין אדם נשבע לשקר אלא באמת ע"ש הרי בכל הני החזקו' מוציאי' ממון מחזקתו אפי' היה הספק בחיוב וכבר ראיתי למהריק"ו שרש ע"ב וז"ל על אשר כתבת דהסברא נכונה דיש לנו חזקה אוקי ממונא בחזקת מריה נגד חזקה דרב המנונא ידוע כי כמה חזקות יש בתלמוד אשר מחמת' מוציאי' ממון כגון חזקה דר"ל פ"ק דב"ב וחזקה דאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול בפ"ב דכתובו' וכהנה רבות ולא החזקה דאוקי ממונא בחזקת מריה תעמוד מנגד והטעם נכון למבין כי א"ל אוקי ממונא בחזקת מריה אלא כנגד חזקה דאתי ממילא כגון חזקת הגוף אבל היכא דחזקה באה מחמת טעם כגון דחזקה דאין אדם פורע בתו"ז או חזקה דאין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקה דפ' המדיר פשיטא דאין חזקת ממון עומדת כנגדה שהרי בהיות חזקה ההיא אמתית אין חזקת ממון כלום דא"כ הוא דלא פרעו שהרי בתו"ז היא נמצא זה מחזיק בממון שלא כדין כלום אבל במקום חזקת הגוף פשיטא דחזקת ממון מהניא כנגד חזקת הגוף כגון אוקי בחזקת בתולה שהרי נולדה בתולה ואע"ג דבעולה לפנינו אין אלא מטעם דאין לנו לבדות הנולד והשתנות משעת ראותנו אותו וכולי ומשום כך דין הוא דא"ל אוקי ממונא בחזקת מריה כנגדה דג"כ אין לנו לבדות ההשתנות ממון מיד בעליו כי אם כאשר יוכרח אבל כנגד חזקות התלויות בסברא דקי"ל לרבנן דהכי הוא פשיטא דלא תעמוד חזקת ממונא כדפי' וראיה יש מפ' המדיר עכ"ל הרי שכ' דלא אמרי' אוקי ממונא בחזקת מריה אלא כנגד חזקת הגוף שהיא עשויה להשתנות אבל כל חזקה התלויה בסברא וקי"ל לרבנן הכי הא עדיפא מחזקת ממון ולהכי אמרי' חזקה דאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול ומוציאי' ממון וכן אמרי' חזקה אין אדם פורע ומניח השטר ביד חבירו ומוציאי' ממון:

וראיתי להתוס' בפ' הנשרפין גבי הנסקלין בנשרפין כ' וז"ל שאל הריב"ם את ר"ת אמאי קאמר ר"ש ידונו בסקילה שהשריפה חמורה ניזיל בתר רובא להחמיר בד"נ כדאיתא בפ"ק דחולין ותי' דלא אזלי' בתר רובא לחייב אותו שהוא זכאי מכל וכל שלא הרג כלל ול"ד לאותן שהרגו ודאי אלא דלא ידעי' אי טריפה הואי אי שלם הואי וכו' עכ"ל מבואר דס"ל דגם בד"ן לא אזלי' בתר רובא אלא ודאי וא"כ א"ל דילפי' ד"מ מד"ן ולא אמר דאין הולכים בממון אחר הרוב אלא דוקא התם דס' חייב כלל דבד"נ גופיהו לא אזלי' בתר רובא לחייב שהוא זכאי ובזה ניחא מ"ש התוס' ביומא ד' פ"ה בד"ה לצרי' וכו' תימא דהול"ל כולהו לניזק אם רוב ישראל דנגחי תורא דידן לתורא דידהו וכו' ע"ש וק' דהא קי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ומוהר"י ן' חביב נדחק דאליבא דרב דסבר הולכין בממון אחר הרוב ע"ש והרשב"א בתשו' ח"ג סימן שמ"ח דשאל על הירושלמי שאמר נהרג מטבריא לציפורי חזקה ישראל וז"ל הא מספ"ל דאפ' דאיתא להא דירושלמי משום דבאיסור הולכין אחר הרוב ושמא אף בד"נ כן ועוד מדאמרי' (עכ"מ ושאר הדף קרוע ואח"ך מצאתי דף א' והוא תשלומין להא דלעיל וזה נוסחו) ועדים זוממין וליחוש דילמא טריפה הוה אלמא בד"ן אזלי' בתר רובא ובר"פ בן סו"מ חי' הכי מדתנן א' אומר בשנים בחדש וא' אומר בג' בחדש עדותן קיימת שזה יודע בעיבורו של חדש וזה אינו יודע ואמאי ונימא בדוקא קאמרי ונמצא מכחישי' זא"ז אלא ש"מ דאזלי' בתר רובא דרוב אינשי טעו בעיבורא דירחא ע"ש ק' תימא על הרשב"א דלא דייק מגמרין הכי וכן ק' על התוס' בר"פ הנשרפין שכ' דבספק אם הרג כלל לא אזלי' בתר רובא הרי התם ספק אם הרג כלל דעדים מכחישי' אהדדי ואפ"ה אזלי' בתר רובא וי"ל דהתם לקיים עדות העדים אזלי' בתר רובא שלא לפסול אותם ומה"ט בד"מ נמי אזלי' בתר רובא דאינשי דטעו בעיבורא דירחא כמ"ש הטור בסי' ל' בשם הרמ"ה ע"ש וכה"ג כ' הריב"ש סי' קצ"ג וז"ל כדאמרי' בפ"ק דפסחי' לאביי דס"ל דלר"מ אין אדם טועה ולא כלום המעשה היה בי' וכו' ואפי' לרבא לא פליג בה"ט אלא דמשום דבד"ן לא לכווני סהדותייהו בהכי למקטל גברא משו' דכתי' ושפטו העדה והצילו העדה אבל בד"מ אפי' וכו' נימא בהכי דהכי הוה עובדא והאי קאמר בסוף והאי קאמר בתחלה כדי לכוון עדותם עש"ב הרי דס"ל דאפילו למ"ד דבד"נ לא אמרי' הכי למקטל גברא משום דכתיב והצילו העדה בד"מ אמרי' הכי כדי לכוין עדותם:

וראיתי למהרימ"ט חא"ה סי' כ"ז שכ' דהא דאמרי' רוב' וחזקה רובא עדיף ה"ד שלא מכח סברא ולא מכח רובא אלא דאמרי' העמד דבר על חזקתו כגון העמד טמא על חזקתו אבל חזקה דאין אדם פורע בתו"ז באה מכח סברא דאנן סהדי שלא פרע דהלואי שאדם יפרע בזמנו ועדיפא מרובא ע"ש וה' הלכות יו"ט ד' ל"ו וד' נ"ב הביא לו ראיה ע"ש וכה"ג אמרינן בפ"ק דפסחים ואין ספק מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אפי' הם בני יומן הוי הן בחזקת מתוקני' והא הכא דודאי טביל הני פירי וספק מעושרים וכו' ופיר"שי משום דרוב חברים מעשרין הם מיד קודם שיניחנה מתחת ידו ומשני התם ודאי מעשרים דאר"ח חוזאה חזקה על חבר שאין מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ופיר"שי לאו משום דהולכים אחר הרוב אלא חזקה וכו' ע"ש הרי דחזקה עדיפא מרובא וא"כ א"ל אע"ג דאין הולכי' בממון אחר הרוב מ"מ חזקה זו דעדיפא מרובא עדיפא מחזקת ממון דהממעה וכ"כ מהר"אי בפסקים וכתבו בסי' רכ"ט דאזלי' בתר רובא דרובא דממון ע"ש וכן ראיתי בשיט' קידושין בפ' האומר שכ' וז"ל וק"ל הא דמ"ל בפ"ק דב"ב ד' ה' וכו' ולא פשטא ממחלוקת ר' ור"ן וכו' י"ל ההיא חזקה מעליא היא טפי שהיא חזקה דכולי עלמא לא עביד דפרע בגו זמניה ואינו על אדם זה בלבד הילכך לא אתי מ"ל לשקר ועקר לה לההיא חזקה וכו' עכ"ל הרי שחי' בין חזקה שעל אדם זה בלבד לחזקה דכ"ע לא פרעי בגו זמניהו דחזקה מעליא היא מיהו אכתי ק' בשטר דאמרי' זייר ליה אפשיטי דספרא וגרע מעדים וחזקה דצריך שבועה כמ"ש התוס' שם וכן במגו נגד השטר כדאמרי' בפ' המוכר את הבית במפקיד בשטר דנאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו וכ' רשב"ם שם אבל מלוה בשטר אינו נאמן לומר פרעתי דא"ל אידך שטרך בידי מ"ב דגבי לוה ליכא מגו דאפי' נאנסו צריך לשלם ע"ש אלמא בשט"ח נמי אי איכא מגו נאמן ולמאי דס"ד התם דאין הנפקד נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו כ' התוס' שם דאפי' למ"ד מודה בשטר שכ' צריך לקיימו ונאמן לומר פרעתי במגו ולא אמרי' שטרך בידי מ"ב משום דזמנין אפשיטי דספרא זייר ע"ש וא"כ גרע מעדים דלא אמרי' מגו במקום עדים ומחזקה דמ"ל אי אמרי' מגו וא"כ אמאי מוציאין ממון בשטר מכח טענת שטר' בידי מ"ב אע"ג דהרוב אין פורעין ומניחין השטר ביד המלוה כיון דזמנין זייר ליה אפשיטי דספרא והלוה טוען בריא פרעתי לכ"ע אין הולכין בממון אחר הרוב דהך חזקה נמי דאין אדם פורע ומניח השטר אע"ג דגרע מעדים דמיעוטא דמיעוטא הוא עדיף מרובא דמיעוטא דמיעוטא הוא דפורעין ומניחין השטר אפשיטי דספרא וכן חזקה דאין אדם פורע בתוך זמן אע"ג דלא חשיב כעדים דהא מגו במקום עדים לא אמרי' ומגו במקום חזקה מ"ל וקי"ל קולא לנתבע מ"מ עדיף מרוב ואזלי' בתר רובא דרובא דממון אבל ראיתי להמב"יט ח"א סי' מ"ג שכ' גבי עסקא וז"ל נר' דיכול לומר שלא נתן מה שנתן בשביל ריוח מפני שלא היה ריוח בעיסקא במגו שיכול לומר השתא פרעתי אע"ג דאם לא הוי משום ריוח הוי קרן וחזקה אין אדם פורע בתו"ז הך חזקה היינו כשהמלוה כופר שלא פרע אבל היכא דליכא הכחשה ביניהם במה שפרע אלא שהלוה מחזיק אותו בקרן ומלוה בריוח מהימן בשבועה כיון דאיכא מגו דהך חזקה לאו חזקה אלימתא היא דהא איכא רבוותא דסברי דלא אמרי' דגוב' מן היתומים בתו"ז אלא בגדולים אבל קטנים לא ואפי' בשבו' דשמא אתפשיה צררי כמ"ש המ"מ בפ"יד מה' מלוה וכן שאבד והעדים קיימים שקנה מידו לזמן נאמן לומר פרעתי תו"ז וכו' עכ"ל הרי דס"ל דהך חזקה גרועה היא הפך בנו מהרי"מט וכן ראיתי לה' גופי הלכות סי' רמ"ב וסי' שפ"א שכ' דחזקה זו לאו חזקה אלימתא דכמה אינשי דפרעי גו זמנייהו והראיה דרבא סבר הכי ולא יהא אלא מיעוט אינשי הא איתרע פורתא דחזקה ע"ש ועי' במהרש"דם סי' ס"ו ומצאתי להרשב"א בתשו' ח"ג סי' ש"ך שכ' וז"ל ראובן לוה משמעון מנה בשטר ובשבועה לפרוע לו לששה חדשים וחזר ולוה ממנו בשטר שלא בשבועה כל זמן שירצה ומתוך זמן השטר הא' פרע סתם מנה א' ועכשיו אחר עבור ששה חדשים תבעו שמעון בשטר השבועה והשיב ראובן דאותו מנה שפרע מחמת אותו מנה שלוה בשבוע ואע"פי שפרעו בת"ז וכו' תשובה הדין עם שמעון התובע דכל שפרע סתם לא על אותו שלא הגיע זמנו פרע דלא עביד איניש דפרע גו זמניה וחזקה זו חזקה גדולה היא עד שאנו סומכין עליה אף ליפרע מן היתומים קטנים וכו' עש"ב הרי דאפי' במקום שבועה דאיכא נמי חזקה ואין אדם עובר על שבועתו אמרי' חזקה אין אדם פורע בתו"ז דחזקה גדולה היא: ד' כתב מהר"י ן' מיגש הובא בש"מ לכתובות על ד' י"ט גבי האומר שטר אמנה וכו' דאם אמר פרוע הוא נאמן במגו דא"ב מחיל ליה וה"ד לאח"ז אבל אם זמן השטר עדיין כיון דקיי"ל חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זמניה לא מהימני' ליה עי"ש ודבריו תמוהים דמגו במקום חזקה בעיא ולא איפשיטא הוא וקיימא לן קולא לנתבע כמ"ש הפוסקים ואם כן התם נמי יהא נאמן שלא להוציא מהלוה ועיין בהש"ך סימן ק"ח ס"ק ז' שכ' לדעת הטור דדוקא התם דא"ב לא אמר כלל שפרע בתוך זמן וקיימא לן הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכו' ואפש' שזה דעת מהר"י ן' מיגש דאינו נאמן במגו דא"ב מחיל ואפשר דסביר"ל כמ"ש בש"מ לבתרא וז"ל ועוד נר' דהכא מיירי שיש עדים שהלוהו מדקאמר תבעו אחר זמן ולא קאמר תבעו תוך זמן אין נאמן במגו דלהד"מ ולכך כל זמן שהוא תוך זמן עדיף מסברא דשטרך בידי מ"ב אבל כשעבר הזמן תו אינו בחזקת חיוב ולכך מ"ל ול"ד להא דרמב"ח דכל זמן שהשטר ביד זה שכנגדו בחזקת חיוב אמרינן וה"נ בתוך הזמן בחזקת שהלוהו ואפילו היה לו מגו אינו נאמן עכ"ל גיליון אלמא בתוך זמן בחזקת חייב ואפי' יש לו מגו אינו נאמן וה"נ אינו נאמן לומר פרוע במגו דאי בעי מחיל ועיין מה שכתבתי בסימן ע"ה על תשו' הרשב"א: ה' לא אמרינן חזקה אין אדם פורע בתוך זמן אלא דוקא אם פרע מעות בעין אבל כל שפורע בסחורה אפ' דבההיא הנאה שמרויח באותה סחורה שפורע בה נתרצה לפרוע תוך זמן מהרש"ך חלק רביעי סי' צ"ו עיין שם:

ו' חזקה אין אדם פורע בתו"ז וכו' יש מי שכ' דה"ד כשטוען פרעתי הכל אבל אם טען פרעתי זוזא זוזא אפי' בת"וז נאמן וכבר דחה ה' באר יעקב דא"כ מאי מ"ל אי אמרי' מגו במקום חזקה תיפשוט דלא אמרי' מגו במקום חזקה מד"רל גופיה דאל"כ אמאי אינו נאמן לומר פרעתי הכל במגו דפרעתי זוזא זוזא עיין שם ועוד דאם כן אמאי גובה אפי' מהיתומי' ולא טעני' להו שפרע אביהם זוזא וא"ל דטענה זו גרועה היא ואם טען אותה נאמן אבל לענין מגו שיהא נאמן דטענה אחרת במגו דטענה זו אינו נאמן ומהאי טעמ' לא טעני' ליורשים כן דמלתא דלא שכיחא לא טעני' להו וכה"ג כתב הכנה"ג בסימן ע"א הגב"י אות י"ד ואות כ"ב גבי טענת מחילה דלא שכיחא ואם טען נאמן אבל לענין מגו לא מהניא ומה"ט לא טעני' לה ליורשים והביא ראיה מדברי התוס' גבי עובדא דרבא בר שרשום אף על גב דאם טען לקוחה היא נאמן לא הוי מגו ע"ש וכן כתב מהראנ"ח חלק א' סימן כ"א וה"נ דכותה מיהו בסי' ע"ה דין י"ז הוכחתי מדברי התוספו' ריש גיטין בד"ה ואם וכו' דסביר"ל גבי טענת מזוייף ונאנסו לא שכיחא ואפי"ה מהנו לענין מגו ונאמן לומר פרעתי והחזרתי במגו דמזוייף וה"נ אף על גב דמחילה לא שכיחא מהניא לענין מגו דנאמן לומר פרעתי דמגו דמחילה ע"ש וה"נ א"ל דנהי דטענת פרעתי זוזא זוזא לא שכיחא ולכך לא טעני' ליורשים מכל מקו' מהניא לענין מגו כמו טענת מזוייף ונאנסו במגו דפרעתי זוזא זוזא ואף על גב דנר' דטענת מזוייף ונאנסו שכיחא ולא שכיחא דהא איכא מ"ד דנאנסו מלתא דשכיחא היא וטוענים ליורשים נאנסו כמ"ש בסימן ס"ט ס"ה עיון שם ואם כן אפילו למ"ד דלא טענינן ליורשים מהניא לענין מגו אבל טענת מחילה ופירעון בתוך זמן לא שכיחא כלל ולא מהניא אפילו לענין מגו הרי הרי"ף והרמב"ם והרא"ה והנ"י בפרק הגוזל בתרא סביר"ל דטועני' ליורשי' כל מה שיוכל אביהם לטעון אפילו טענה דלא שכיחא כלל כמ"ש בסימן ק"ח ואם כן אמאי גובה מהיתומים ולא טעני' להם שפרע אביהם בתוך זמן זוזא זוזא זוזא ועוד דהא גבי נאנסו נשבע וגובה מחצה דאפילו לא שכיחא צריך שבו' יפרע מנכסי יתומי' וה"נ אמאי גובה מנכסי יתומי' בלא שבו' נטעון להם שפרע זוזא זוזא וצריך שבו' לפחות דכל שהיה אביהם היה נאמן אפילו בטענה דלא שכיחא דלא טענינן להו צריך המלוה לישבע לגבות מהם אלא ודאי ליתא.

ז' דחזקה אין אדם פורע בתוך זמן וכו' נרא' דאפי' טען הלוה שהמלוה א"ל שאם יפרע לו כך וכך מהחוב ימחול לו השאר ולכך פרע לו בתוך זמן כדי שירויח מה שמחל לו אינו נאמן דאם כן אמאי מלוה ע"פ תוך זמן גובה מהיתומים נטעון להו הכי ואל תטעה בתשו' הרב פני משה סימן ז' שכתב וז"ל דבשלמא איפרע בצי' ממה שכבר נתחייבו היה צודק דפרעה גו זמנה כדי להרויח וכו' ע"ש מיהו א"ל דמלתא דנא שכיחא היא שיפרע בתוך זמן כדי שימחול לו ואין טועני' ליורשים כן אבל אם טען הוא ברי נאמן: ח' חזקה אין אדם וכו' כתב הסמ"ע דה"ד בטוען טענת בריא וכו' והרב קול יעקב ד' נ"ז ע"ג תמה ממה שכתב הטור סי' ק"ח ס"ד וז"ל אם מת המלוה והיורשים וכו' גובים מהם ע"ש הרי אפילו יורשי המלוה טועני' שמא גובי' ול"ל התם משו' דשניה' טועני' שמא והוי כבריא ובריא דה' עצמו בפרישה כתב דאפילו יורשי המלוה באים לגבות מהלוה עצמו דינא הכי ע"ש ולק"מ דמה שטוענים ליורשים טענת בריא חשבינן לה כמו שהוכיח בסימן קי"ח ע"ש אבל אם טען המלוה עצמו שמא ל"א חזקה זו:

ט דחזקה אין אדם פורע בתוך זמן וכו' דהיינו דוקא בטענת בריא אבל אם הלוה טוען בריא שפרע והמלוה אינו יודע פטור כדקיימא לן בסימן נ"ט במלוה שיש בידו שט"ח מקויים וטען הלוה שהוא פרוע והמלוה א"י דאינו גובה בו וכתב בעה"ת ש' כ"ג משום דלוה טוען בריא והמלוה טוען שמא אוקי ממונא בחזקת מריה ואתרע שטרא ול"ד ליורשי המלוה שבאים ליפרע מן הלוה שנשבעי' שבו' היורשים ונועלי' דהיורשים היקלו עליהם מפני שהם אנוסים ולא פשע ולא היה ליה לדקדק מה שאין כן האב ע"ש ואף על גב דא"ל דחזקה אין אדם פורע בתוך זמן עדיף משטר דאין צריך שבועה וטענת דשטרך בידי מ"ב לא מהני לפוטרו משבו' כמ"ש התוס' בפ"ק דב"ב ע"ש דהא מ"ל אי אמרינן מגו במקו' חזק' או לא וקיימא לן קולא לנתבע ואין מוציאין ממון א"כ מכח מגו עם חזקת ממון דחי' חזקה אין אדם פורע תוך זמן וה"נ אף על גב דבאומר מנה לי בידך והלה אומ' א"י קיימא לן כמ"ד דלא אמרינן ברי' ושמא, ברי' עדיף אלא אוקי ממונא בחזקת מריה וקי"ל מגו להוציא לא אמרי' מ"מ מצרפין בריא ושמא עם מגו ומוציאין ממון דהא מ"ל אי אמרי' מגו במקום חזקה זו וקיימא לן קולא לנתבע אלמא מצרפין מגו עם חזקת ממון ודוחין חזקה ה"נ במקו' בריא ושמא מצרפין בריא עם חזקת ממון ודוחין החזקה דאין אדם פורע בתוך הזמן וכן אמרינן בפ"ק דכתובות באומרת משארסתני נאנסתי וכו' דנאמנת מהאי טעמא משום דבמקום מגו או חזקה דגופא אמרינן בריא ושמא בריא עדיף וכמ"ש מהר"י ן' פלט בתשו' הביאו בעה"ת שכ"ט ח"ב סי' ך' דבמקום דאיכא תרתי חזקה או מגו בהדי ברי ושמא מדחי' חזקת ממון תרי אנפי עיין שם באורך והכא נמי כיון דאמרינן מגו בהדי חזקת ממון ומדחי' חזקה דאין פורע בתוך זמן ה"נ בדאיכא חזקת ממון בהדי בריא ושמא דלעולם מדחי' חזקה בתו"ז מקמי תרי אנפי

יו"ד חזקה אין אדם פורע בתוך זמן וכו' עיין בתשו' הרא"ש כלל ע"ז וכתב הרב משנה למלך מהלכות מלוה פי"א אף על גב דאיכא שובר אפ' דס"ל דתלי' שנכתב השובר קודם שטר החוב כיון שלא נתברר איזה מהם מקודם ע"ש ונר' משו' דחזקה עדיפא משטר כמ"ש התוס' בבתרא דף ה' בד"ה מ"י וכו' דבחזקה אין צריך שבו' וטעמא דשטרך בידי מ"ב לא מהני לפוטרו משבו' עיי"ש ולמ"ד המפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בעדים ואינו נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו משום דא"ל שטרך בידי מ"ב כ"ש דסב"ל דלא אמרינן מגו במקום חזקה דחזקה עדיפא משטר והא דמ"ל מי אמרינן מגו במקום חזקה או לא היינו למאי דקיימא לן המפקיד אצל חבירו בשט' אין צריך להחזיר בעדי' דנאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו דא"ל דבחזקה לא אמרינן מגו משום דחזקה עדיפא משט' והתוס' בשבועות דף מ"ה כתבו בשם ריב"א דהכא צריך להחזיר בעדים משום דשטרך בידי מ"ב אבל בפ' המוכר את הבית דמיירי בעיסקא דפלגא מלוה א"ל דאפשיטי דאספרא זייר ליה עיין שם הרי דסביר"ל דדוקא בפקדון למ"ד אינו נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו מה"ט דשטרך בידי מ"ב אבל במלוה מודה דא"ל דאפשיטי דספרא זייר ליה וכן דעת הגמ"י בפי"ד מה' מלוה דה"ט דשטרך בידי מ"ב לא הוי חזקה אלימתא לגבי הלואה אלא לענין פקדון כמ"ש מהרש"ך ח"ב סימן רל"ו עי"ש ואם כן הא דמ"ל מי אמרינן מגו במקום חזקה או לא אתיא למי כרמב"ח דדוקא במפקיד אצל חבירו סביר"ל דלא אמרינן מגו במקו' חזקה דשטרך בידי מ"ב לפטור משבו' ובחזקה דאין אדם פורע בתוך זמן אין צריך לישבע וכ"ש למאי דקיימא לן המפקיד אצל חבירו בשטר אין צריך להחזיר בעדים דנאמן במגו דנאנסו ובחזקה מ"ל אי אמרינן מגו או לא אלמא חזקה עדיפא משטר ואם כן אף על גב דבשטר ושובר שיצאו ביום א' קיימא לן דיד בעל השטר טל התחתונה ולא אמרינן שטרך בידי מ"ב מכל מקום אם הוא בתוך הזמן תלינן שהשובר נכתב קודם השטר מכח חזקה ועוד אפשר דבמלוה על פי בעדים בזמן והוציא הלוה שובר באותו יום עצמו אף על גב דאיכא חזקה לא תלי' שנכת' השובר קודם חוב זה והרא"ש דוקא בשטר סב"ל דתלי' שנכתב השובר קודם השטר מכח חזקה זו והשטר שבידו דמסייע שלא נפרע: י"א חזקה אין אדם פורע בתוך זמן וכו' כ' הרדב"ז ח"א סי' ץ' דחוב שאינו מבורר חזקה דלא פרע ונפרע מן היתומים והביאו הכנה"ג אות י"ב עי"ש וכן כ' הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תקי"ז דחוב שאינו מבורר אפילו אביהם אינו נאמן לומר החזרתי ואת"ל שאביהם נאמן אין טועני' ליורשים כן דמלתא דלא שכיחא היא עיין שם ונראה דודאי גובה מיתומי' גדולים דאף ע"ג דאביה' נאמן לומר החזרתי אין טועני' ליורשים כן דמלתא דלא שכיחא ולא טעני' טענה דלא שכיחא כמ"ש מרן סי' הדין ה' אם יטענו היורשים על שטר שמוצאין ברשות אביהם שאביהם הלוה עליו מעות למלוה וכו' טענתם טענה אבל אנן לא טעני' להו ע"ש בהסמ"ע והש"ך וכ"כ האחרונים ע"ש אבל ביתומים קטנים נראה דאם אביהם היה נאמן טועני' ליתומים קטנים טענה דלא שכיחא וכה"ג כתבו התוספות בכתובות דף צ"ב בד"ה ראובן וכו' בס"ד עיין שם אבל דעת הרדב"ז אפי' אביהם אינו נאמן בחוב שאינו ברור לומר החזרתי דחזקה דלא פרע ואם כן גובה אפי' מיתומים קטנים כגון חוב בתוך זמן וכן כתב מהרימ"ט ח"א סימן ק"ה וז"ל בחובו שהיה ביד אחרים וגבותה היא ונכנסו לרשותה וכו' נראה דלא נאמנת לומר החזרתי כיון דמיעיקרא אמרה שבעלה נתן לה כל הנכסים במתנה ולכך תפיסת' אינה עשויה לחזור דמי יימר דמחייבו ליה רבנן דומיא דההיא בפ"ק דבתרא בחזקת שלא נתן וכו' דאמר מי יימר דמחייבו לי רבנן וכו' וכן מוכח מההיא דפ"ק דמציעא וכו' וסברא גדולה היא דהלואי שיפר' אדם אחר שפסקו דינו שכמה פעמים מתוך שבני אדם מתעצמי' בדין ומעכבים את הממון באים לידי פשרה וכו עיי"ש וכ"כ בסימן קי"ב עיין שם באורך: י"ב דחזקה אין אדם פורע בת"וז וכו' ואפי' נשבע על החוב שיפרעו בזמן ע' וטען שפרעו בתו"הז אינו נאמן והוי חשוד שעבר על שבועתו מהרש"ך ח"ב סימן צ"ו ע"ש ונ"ל ראיה מתשו' הרשב"א ח"ג סי' ש"ך שכתבתי בסימן נ"ח ס"ד עיי"ש וכתבתיו לעיל וכן מתשוב' מהר"י ן' הרא"ש הביאה מרן הב"י בסימן ל"ד ובסימן צ"ד וז"ל אם היתה השבו' כתובה בשטר ולא היה כתוב בה שלא יוכל לטעון שפרע והוא אומר שקיים שבו' ופרע אף על פי שלא היינו יכולים לפוסלו מחמת השבו' שמא פרע מ"מ צריך לפרוע השטר ע"ש הרי דאפי' יש שבו' בשטר ונאמן לומר שפרע לגבי השבו' אינו נאמן לגבי הממון משום דחזקה דשטרך בידי מ"ב וכבר הוכיחו התוס' בפ"ק דב"ב דחזקה זו עדיפא משטר דבחזקה גובה בלא שבו' ובשטר צריך לישבע ע"ש ואם כן דכיון דגובה בשטר אפילו יש בו שבו' וכ"ש חזקה דאין פורע בתו"ז: י"ג דה"ה אפוטרופוס שהיה מתעסק בנכסי יתומים כיון דאין לו הנאה ה' עדות ביעקב ס' מ"ח ע"ש:

י"ד אפי' קטנים וכו' כן הסכמת הפוסקים ועיקר וכ' מהרי"בל ומהרש"דם בתש' דלא מ"ל היתומים קטנים לומר קי"ל וכו' הש"ך וכן הסכים מהר"חש ח"א ס' מ' ע"ש הטעם:

ט"ו אפי' קטנים נפרעים מהם בל"ש וכו' ראובן שהתנה עם חתנו שמעון לזון אותו עשר שנים וחיי' עצמו מעכשיו בקנין בסך לשנה אם לא רצה להיות לזון על שלחנו וכו' ומת ראובן והניח יתומים קטנים וכו' פשיטא דקנה ואפי' שמת כשאר חוב דעלמא תדע דהמקבל עליו לזון את בת אשתו אם היה שם קנין גובה מנכסי' משועבדי' וכו' ולענין אם גובה חוב זה אפי' מיתומים קטנים ל"מ למ"ד כיון שלא הגיע זמן הפירעון לא עביד דפרע בגו זמניה אלא אפי' למ"ד דאפי' שטר שלא הגיע זמנו אין גובין אותו מיתומים קטנים מודה בנ"ד דהתם ה"ט דילמא צררי אתפסי אבל הכא עדין לא נתחייב בחוב זה שהרי היה ניזון על שלחנו ואין אדם מתפיס צררי לחוב שעדין לא בא וכו' הרדב"ז ח"ב סי' תרכ"א ע"ש ומ"ש ה' קול אליהו ח"ב סי' י"ד דכתובה תוכיח דאע"ג דעדין לא הגיע זמן החוב עד שימות הבעל חיישי' לצררי ע"ש כבר כת' התוספות בפ' השולח במתני' דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה וא"ת והא לא נתנה כתובה לגבות מחיים ואר"ל בפ"ק דב"ב חזקה אין אדם פור' בתו"ז וכו' ע"ש:

ט"ז ואפי' מיתמי וכו' אם מת המלוה בתו"ז הפירעון וכשתבעו יורשיו ללוה הוציא שובר חתום בעדים שפרע כל חובו קודם מותו ודאי העדים אלו צריכין דרישה וחקירה שיש קצת אמתלא שהם עידי שקר שחזק' אין דרך בני אדם לפרוע החוב קודם הזמן הקצוב אז לפרוע לכן צריך חקירה יפה אולי יתברר שקרונם ואחר החקירה אין כח בחזקה זו לבטל ב' עדים כשרים ועדותם עדות וכו' הרא"ש בתשו' בס' חזה התנופה סי' נ"א ע"ש. י"ז אפי' קטנים נפרעין מהם בלא שבועה וכו' כן דעת רוב הפוסקים דאפילו מיתומים גובה מהם בלא שבועה מכח חזקה דאין אדם פורע בתו"ז ונר' דמשום דחזקה גדולה היא כמבואר בתשו' הרש"בא ח"ג סי' ש"ך שכתבתי לעיל והתוס' בפ' המפקיד בד"ה ודילמא וכו' כ' וז"ל וא"ת הא דתנן בפ' כל הגט המביא גט ממ"ה והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים וכו' וי"ל דגבי דוקא וכו' אבל הכא אדרבא החמירו בנכסי יתומים וכו' וכבר כ' ה' תה"ד סי' שמ"ט דלאו דוקא גבי גט היקלו משום עיגונא דכל דליכא סברא לא להקל ולא להחמיר דודאי מוקמי' לה בחזקת קיימת ודוקא גבי יתומים החמירו כמ"ש התוס' בפ' כל הגט ע"ש וכ"כ בס' א"ז למציעא בשם תוס' שאנץ וז"ל ונ"ל דאע"ג דבעלמא מוקמי' גברא בחזקת שהוא קיים שא"ה דחשו חכמים לתקנת היתומים טפי וכו' אלמא במקום חזקה חשו לתקנת יתומים קטנים וכה"ג כ' התוס' בכתובות ד' צ"ב בד"ה ראובן וכו' דביתומים קטנים חיישי' טפי ע"ש וא"כ הכא דנפרעים אפי' מיתומים קטנים בכח חזקה דאין אדם פורע בתו"ז צ"ל דחזקה גדולה היא וכן התוס' בפ' האשה שלום בד"ה או"ד וכו' שאין הוה כלל שהוא פורע בתו"ז ע"ש וא"כ ודאי דחזקה זו עדיפא מחזקת הגוף שהרי כ' התוס' בפ' המדיר דחזקת ממון עדיפא מחזקת הגוף ואלו חזקה זו עדיפא מחזקת ממון דמוציאין ממון מכח חזקה זו

י"ח יש להסתפק בנשבע לפרוע בזמן פ' וטען שפרעתי' בתו"ז החוב משום דחזקה אין אדם נשבע לשקר כמ"ש הטור ומרן סי' פ"א אמר מנה לפ' ונשבע על הודאתו ובא הלה ותבעו והשיב שלא להשביע את עצמי נתכוונתי והשבועה היתה לשקר אין שומעין לו דחזקה דאין אדם נשבע אלא באמת וכ' הש"ך שם סק"ח דאפ' לא היתה השבועה בעדים או עבר הזמן דאיכא מגו אינו נאמן ע"ש א"כ חזקה דאין אדם נשבע לשקר אלימא מחזקה דאין אדם פורע בתו"ז דהא הכא מ"ל מי אמרי' מגו במקום חזקה וקי"ל קולא לנתבע ונאמן לומר פי בתו"ז במגו אבל מכח חזקה דאין אדם נשבע לשקר נאמן אפי' במגו אלמא חזקה זו עדיפא וכה"ג כ' הש"ך בסי' קמ"ו ס"ק כ"ה ע"ש א"כ נר' דנאמן לומר פרעתי' בתו"ז אם יש שבועה דחזקה דאין אדם נשבע לשקר מרעא להך חזקה

וראיתי למהרש"ך ח"ד סי' צ"ו שכ' דאפי' נשבע על החוב לפורעו בזמן פ' וטען שפרעתי בתו"ז אינו נאמן והוי חשוד שעבר על שבועתו ע"ש ואפ' דדוקא בשבועה דלעבר אמרי' חזקה דאין אדם נשבע על שקר אבל בשבועה דלהבא לא וכה"ג מחלקו' בסו' ל"ד דעובר על השבועה דלהבא לא נפסל לעדות ולשבועה משום דבשעת שבועה לא יצא מפיו שבועה לשקר שאון בדעתו לקיים שבועתו ע"ש וגם למ"ד דבשבועה דלהבא נמי נפסל משום דס"ס הרי עבר על שבועתו אבל לענין זה אפשר דלא אמרי' חזקה אין אדם נשבע על שקר מיהו מדבר מהרימ"ט ח"מ סי' ס"ה מבואר דאפי' בשבועה דלהבא אמרי' חזקה אין אדם נשבע לשקר ובודאי לא יחזור וה' דבר משה ח"ב סי' יו"ד הכריח דבסי' פ"א מיירי דוקא תו"ז דליכא מגו דפרעתי' שהרי כ' בעה"ת סוף שמ"ב כיון דאמר זה בשבועה הו"ל כאילו נטל לאותן לאותם עדים קנין על כך וכו' ובשכ"ח כ' אם המחהו בפני עדים או שקנו ממנו בפני עדים וחזר ואמר טעיתי אינו נאמן וכן אם קבע זמן לפורעו וא"ל בתוה"ז ההמחאה בטעות היתה נאמן אבל אם המחהו שלא בעדים נאמן במגו דלהד"מ וכן אח"ז נאמן במגו דפרעתי ע"ש הרי דאפי' בקין או בשטר נאמן במגו וה"נ (עכ"מ):

י"ט אפי' מיתומים קטנים וכו' ראובן שמת והניח יתומים קטנים ויש עליו חובות בשטרות ושעבד להם מטלטלי אג"מ ואחר שלוה מן האחרון לא קנה מטלטלי ונמצא שלא נשתעבדו הנכסי' אלא לראשון אלא שהוא הגיע זמנו ליפרע ואין נפרעי' מנכסי' יתומים עד שיגדלו והשטר אחרון לא הגיע זמנו ליפרע וכולי תשו' נכסים אלו נשתעבדו למי שקדם שטרו ולא לאחרון כיון שלא קנה נכסים אחר שלוה ממנו ומ"ש אין נפרעי' מנכסי יתומים עד שיגדלו ה"ד לתועלת היתומים שמא יביאו ראיה אבל לא להפסיד את המלוה אשר קדם שטרו לזכות את האחרון שלא נשתעבדו לו הנכסים לכן שורת הדין שרואין כמה הוא חוב הא' ומניחים אותו בב"ד והשאר נותנים אותו לב"ח המאוח' וכשיגדלו היתומים אם מצאו ראיה שפרע אביהם נותני' אותו לב"ח המאוחר חובו ואם לא ימצאו ראיה נותני' אותו לב"ח הקדום שנשתעבדו לו וכו' הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' ע"ט ע"ש:

ך' אפי' מיתומים קטנים וכולי הרא"ש כ' בשם הר"י דאע"ג דלא חיישי' לפירעון בגו זמניה לצררי חיישי' דמשכון עביד איניש דמתפיס בתוה"ז ואף בשעת הלואה ולהכי לא פי' טעמא דאין נזקקין משום פירעון אלא משום צררי לאשמועי' דאף בתוה"ז אין נפרעי' וכו' וק' דהא רב הונא בריה דר"י דפי' טעמא דאין נזקקין משום צררי הוא ס"ל כאביי ורבא דעביד איניש דפרע בגו זמניה וא"כ אכתי ק' אמאי לא פי' טעמא דאין נזקקין משום פירעון ונר' דס"ל דגם לאביי ורבא מלתא דלא שכיחא היא לפרוע בתוה"ז ולא טעני' ליורשים טענה דלא שכיחא אבל ראיתי בס' א"ז לבתרא ד' ל' שכ' הרשב"א וז"ל ותמה ע"ע היאך נעשה לרבא טועה בדבר שהכל יודעי' דטעני' ליורש ומלוה ע"פ אפילו לא עבר זמנה לדברי רבא אינו גובה מיורשים וכולי ע"ש הרי דס"ל דלרבא דאדם פורע בתוה"ז ה"נ טעני' ליורש וכ"כ הרמ"ה בפ' ג"פ סו' קל"ג ע"ש ונר' דהרמ"ה ס"ל דטועני' ליורשים כל מה שאביהם יכול לטעון אפילו טענה דלא שכיחא דדוקא נאנסו לא טעני' מטעם אחר שכ' בפ' המוכר את הבית ע"ש וכן דעת הרשב"א בתשו' שהביא מהרשד"ם סי' ע"ז ע"ש וא"כ לפרוע בתו"ז אע"ג דלא שכיחא טעני' ליורשים אבל הר"י אפ' דס"ל כדעת התוס' והרא"ש דלא טעני' ליורשים טענה דלא שכיחא וכן ראיתי בס' א"ז בפרק הכותב שכן דעת תר"י בשם רבם ע"ש והב"ח כ' דרשב"ם בפ' חזקת דף ל"ג בד"ה ולכי גדלי וכולי ס"ל דאפי' מת בתוה"ז לא גבי מקטנים בלא שבו' ותמה הכנה"ג בתשו' סי' ע"ד מנ"ל דמיירי דמת בתוה"ז ולא במת לאח"ז אי משום דלאח"ז אינו נוטל בשבועה אפ' דלא פי' כן רשב"ם אלא לדברי אביי דס"ל דלא אמרי' חזקה דפרע בנו זמניה ואביי הוא דאמר התם ולכי גדלי וכו' ע"ש ולכאור' לאביי תוה"ז דינו כלאחז"ז דאינו גובה מלוה ע"פ אפי' בשבועה וע"ש בחי' הרמב"ן ובש"מ אבל לפי מ"ש ניחא דאפילו לאביי דלא אמרי' חזקה דלא פרע בגו זמניה מ"מ מלתא דלא שכיחא היא ולא טעני' ליורשים מלתא דלא שכיחא אבל לענין שבועה בקל רמיא שבועה אפי' בטענה דלא שכיחא ולכך אינו גובה בלא שבועה וכה"ג כתב הרא"ש בריש בתרא שם:

כ"א אפי' קטנים נפרעין בלא שבו' וכולי כ' הר' בית דוד סימן כ"ה מדכת' רשב"ם דף קע"ד וז"ל ואע"ג דקי"ל לקמן בג"פ מלוה ע"פ גובה מיורשי' ה"מ כגון דשמתו' ומת בשמתיה א"נ בחייב מודה ולא כ' נמי בתו"ז ע"ש דהתם קאי אליבא דר"ה בריה דר"י דהוא ס"ל בריש בתרא כאביי ורבא דעביד איניש דפרע בגו זמניה ע"ש וא"כ אינו גובה מהיתומים: כ"ב אפי' קטנים נפרעין מהם בלא שבו' וכו' אבל חרם סתם נר' למעשה שצריך הר' בית דוד סי' כ"ה ע"ש:

כ"ג אפי' קטנים נפרעין מהם בלא שבו' וכו' והתוס' בפ"ק דב"ב ד' ה' בד"ה ואפי' וכולי כ' נר' דביתומים גדולים מיירי אבל בקטנים לא גבי אפילו בתו"ז וכו' ואפילו לר"ה בריה דר"י דמפ' טעמא משום צררי וכולי אפילו נתקבלה העדות בחיי האב מצית למימר דחיישי' לצררי אפי' בתוה"ז בקטנים כדאשכחן גבי אלמנה בפ' השולח ע"ש וכה"ג כ' התוס' בכתובות ד' צ"ב בד"ה ראובן וכולי וז"ל ותימא הואיל ולא זקפו ליכא למיחש לצררי אם כן למאן דמפרש טעמא וכו' משום צררי משכחת לה דנזקקין כמו ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ולא זקפו עליו במלוה ומת ושלם שמעון המעות ליתומים ואח"ך נמצאת שאינו שלו הרי עכשיו חוזר על היתומים ונזקקין הואי' ולא חיישי' לצררי וא"ל רבי דביתומים גדולים לא חיישי לצררי כה"ג ביתומים קטנים חיישי' לצררי עכ"ל הרי דאע"ג דבנדולי לא חיישי' בקטני' חיישי' טפי וה"נ אז"ל בתו"ז דלא חיישי' לצררי בגדולים אבל בקטנים חיישי' וכן כתב הג"א בשם מהרי"ח עיין שם:

כ"ד אינו נאמן וכו' התנה הלוה עם המלוה שיהא נאמן לומר שפרעו אם טען הלוה שפרעו בתו"ז נאמן כמ"ש הטור סימן ע"א בשם בעה"ת והכנה"ג נסתפק לדעת הרא"ש דיכול לומר לאביהם האמנתי ולכם לא האמנתי דאפ' דגם אם טען הלוה עצמו פרעתי תוה"ז אינו נאמן דא"ל במלתא דשכיחא האמנתיך במלת' דלא שכיחא לא האמנתיך ע"ש ולי פשוט דהרא"ש מודה דהלוה עצמו אם טען תוה"ז פרעתי' נאמן וכן משמע בהדיא מדברי מרן בסימן ע"א דין כ"ב ע"ש ושו"ר להר' קול יעקב ד' נ"ח ע"ג ע"ש:

כ"ה וגובה בלא שבועה וכולי יש להסתפק אם יש ע"א שפרע לו בתוה"ז אם צריך המלוה שבו' נגד העד דחזקה זו עדיפא דבשטר אינו גובה אלא בשבו' ובהך חזקה גובה בלא שבו' כמ"ש התוס' בריש בתרא ע""ש וא"כ אפ' דאפי' (עכ"מ) וכעין זה מצאתי בס' ארעא דישראל אות כ' שכ' אע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב אם יש ע"א לרוב לתובע הולכין אחר הרוב כמ"ש הרז"ה ברפ"ב דכתובות דאי איכא נמי חזקה הולכין אחר הרוב וה"ה רוב וע"א כמו רובא וחזקה אלא שהביא ראיה דאפי' איכא ע"א אין הולכין אחר הרוב מדתנן אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן וכו' זכור הייתי בפ' שיצאת בהינומ' וראשה פרוע וכו' ואמ' ר"ה בריה דר"י והוא שיש גדול עמו ורוב נשים בתולות נישאות וא"א כיון דאיכא ע"א ורוב נשים בתולות נישאות עדות הקטן למאי בעיא איברא דהרמב"ם ס"ל דר"ה בריה דר"י לא קאי איצאת בהינומא וכולי אבל רוב הפוסקים ס"ל דקאי נמי איצאת בהינומא וכולי וכן כתב מרן בא"ה סימן צ"ו עיין שם וכן י"ל ממתני' דקתני ואם יש עדים שיצאת בהינומ' וראשה פרוע כתובתה מאתים ואי ע"א בהדי רוב מהני ליתני רבותא דאם יש ע"א שיצאת בהינומא וראשה פרו' כתובתה מאתים מה"ט דאיכא נמי רובא דרוב נשים בתולות נישאות אלא ודאי דאין הולכין בממון אחר הרוב אפי' איכ' ע"א ע"ש ואין זה הכרח דבר"פ המוכר פירות פרכי' מינה לרב טעמא דאיכא עדים הא ליכא לא ואמאי הלך אחר רוב הנשים ורוב נשים בתולות נישאות אמר רבינא משו' דא"ל רוב הנישאות בתולות יש להם קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא ע"ש וא"כ אע"ג דאיכא ע"א אין הולכין אחר הרוב דאיתרע אבל רוב גמור אף ע"ג דלא מהני לחודיה מ"מ בצירוף ע"א מהני והתם דאיתר' ליה רובא אם לא היה עדות הקטן אע"ג דאיכא עד א' לא מהני אבל בצירוף עדות הקטן אע"ג דאיתרע רובא מ"מ רוב נשים בתולות נישאות עדיף מרובא דרוב הנישאות בתולות יש להם קול וסגי בגילוי מלתא בעלמא כמ"ש התוס' שם ומ"ש התוס' שם וז"ל לשמואל דלא אזיל בתר רובא א"ש אע"ג דאיכא רוב גמור אכתי צריך לגילוי מלתא ע"ש א"ל דהשתא לא בעי שמואל גדול אחר עמו גבי יצאת בהינומא ברוב גמור דא"כ ל"ל עדות הקטן אלא בעדות הקטן סגי כיון דרוב גמור הוא בגילוי מלתא סגי אבל למסקנא גם לשמואל מוקי למתני' באין לה קול דאיתרע רובא ואפ"ה חשיב גילוי מלתא ומהני בצירוף עדות הקטן וגדול שעמו:

כ"ו אינו נאמן דחזקה אין אדם וכו' אם יש ב' כתי עדים שפרעו וב' עדים מכחישי' אותם נר' דנאמן המלוה שלא פרעו מכח חזקה וכה"ג כ' מהראנ"ח ח"ב סי' מ' במגו במקום עדים דאם יש ב' כתי עדים המכחישי' זא"ז אמרי' אוקי תרי בהדי תרי ונאמן המלוה בטענת המגו וכן הוכחתי בסי' פ"ב בדיני מגו ע"ש וה"נ אוקי תרי בהדי תרי ונאמן המלוה שלא פרעו מכח חזקה דאין אדם פורע בתו"ז דלא גרע מגו דמ"ל אי אמרי' מגו במקום חזקה או לא אלא דקיימא לן קולא לנתבע שלא להוציא מהלוה אבל גבי מלוה כיון דאמרינן מגו אפילו במקום דעדים מכחישים אותו ה"ז דאמרינן חזקה במקום עדים כיון שעדים אחרים מסייעי' לחזקה וכבר כתבתי בסי' ע"א גדולה מזו דאם השטר ביד המלוה ויש ב' כתי עדים מכחישים בפירעון נאמן המלוה מכח חזקה דשטרך בידי מ"ב ע"ש וכ"ש חזקה זו דאין אדם פורע בתו"ז דאלימא מחזקה דשטרך בידי מ"ב דבשטר צריך לישבע ובחזקה זו א"ץ לישבע כמ"ש התוס' בפ"ק דב"ב ע"ש

כ"ז

כ' מהריב"ל ח"א סי' ט' דבשותפות לזמן ומת ראובן קודם תשלום הזמן טועני' ליתמי דילמא נחלק השותפות דחזקה דאין אדם פורע בתו"ז משום דהלואי שיפרע אדם בזמנו אבל לחלק השותפות תו"ז דבר מצוי הוא וכו' ובדברי הטור ומרן סי' ק"א גבי שטר כיס מוכח בהדיא דבתוה"ז אין טועני' ליורשים החזרתי וז"ל הרמ"ה בפ' המוכר את הבית סי' ע"ז ואע"ג דבין הכי ובין הכי נשבע וגובה מחצה משום חששא דפירעון נ"מ דאי איתברר שלא פרע כגון דמת בגו זמניה א"נ דאודי מגו מרעיה דלא פרע וכו' א"נ היכא דהימניה כל היכא דאמר דלא פרעיה דכה"ג לא מהני' ליה ללוה מגו ליהמניה דפרע וכיון דאיהו לא מהימן ליתמי לא טעני' ולאונסי' לא חיישי' וכו' עכ"ל הרי מבואר דבתוה"ז אפי' הוא עצמו אינו נאמן לומר החזרתי ולכך אין טוענים ליורשים וה' כה"ג הגב"י אות ג' נסתפק בדעת מהריב"ל אם אמרי' בעיסק' חזקה וכ' דעתו נוטה דלא אמר ה' אלא בשותף כיון דיש לו חלק בקנין ליכא חזקא דדילמא בשביל קטטא וכו' אבל בשמתעסק שאין לו קרן אלא חלק בריוח לבד חזקה דסובל כל מה שעושה לו בעל הקרן בשביל הנאת הריוח ע"ש וא"כ א"ש דס"ל בעיסקא כמבואר בדברי הרמ"ה והטור אפ' דמודו בשותפים אבל מהר"ץ אשכנזי סי' ד' כ' דלא אמרי' חזקה דוקא ומהריב"ל שכ' טעמא דקטטא לרוחא דמלתא נקטיה ע"ש נר' דס"ל דגם בעיסקא לא אמרי' חזקה זו:

כ"ה אם היא מלוה בשטר וכו' משמע דבשטר א"ץ קבלת עדות בחיי אביהם דקי"ל דמקיימים השטר שלא בפני בע"ד וה"ה ביתומים קטנים וכ"כ הע"ש בהדיא ע"ש וכ"כ הרמב"ם בפ' י"ד מה' מלוה והסמ"ג עשין צ"ד ומרן סי' ק"י ס"ו קרקע שהיתה בחזקת קטנים וכו' אין מוציאין אותה מידם עד שיגדלו שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד אבל אם הוציא שטר שהיא לקוחה בידו ה"ז מקיים השטר ומוציאין אותה וכו' ע"ש וה"נ מקיימים שטר שהוא בתו"ז להוציא מהיתומים וכ"כ הרמ"ה בפ"ק דבתרא סי' נ' דאי מלוה בעדים היא אע"ג דמת בגו זמניה לא גבי לה מיתמי עד דגדלי דאין מקבלין עדים וכו' ואי מלוה בשטר היא גבי לה אפי' מקטנים דאי משום קבלת עדות שלא בפני בע"ד ליכא וכו' וכיון דקי"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד הו"ל כמאן דאסהידו בהאי מלתא בפני בע"ד וכו' וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"ג סי' ד' והובא בב"י בסי' זה ובס"ס רפ"א וז"ל אלא דכל כה"ג דלא הגיע זמן הפירעון בחיי האב מעמידין אפטרופוס וכו' ואי משום אין מקבלין עדים וכו' הא קי"ל מקיימי' את השטר שלא בפני בע"ד וכו' ע"ש ומ"ש הרשב"א ופסקו מרן בסי' ק"ח סי"ו ואפי מתקיים השטר בחותמות ואפי' מפי עדים שאמ' אנו חתמניהו ונקב יש בו מצד פ' אין מקבלין מהם לפי שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד דכבר מרן בב"ה דשאני התם דרגלים לדבר וכו' וכ' הש"ך שכן משמע בחי' הרמב"ן בפ"ק דב"ב וז"ל אלא דרבינא כבר דמקיימי' השטר שלא בפני בע"ד ומסקנא דכיון דלא אפקי' חיישי' ולא מזקקי' ליה לקיומי עד דגדלי דשטר ריעא הוא לדידן ולא טרחי' ביה לקיומי עכ"ל לכאו' דהרמב"ן מדמי ליה לשטר ריעא וסובר כדעת הרמ"ה שכ' הטור סי' ס"ג דאפי' אם עידי השטר מעידים שזהו חתימתם אינו מועיל דחיישי' שמא זייף עד שהם סבורים שהיא חתימתם אבל הא ליתא דמדברי הרמב"ן מוכח בהדיא דאם עברו וקיימו השטר גובי' בו שכ' וז"ל ק"ל אם במקויים היכי חיישי' וכו' וסתברא דלא מקויים אלא דרבינא סבר דמקיימי' את השטר שלא בפני בע"ד וכו' ומסקנא כיון דלא אפקיה חיישי' וכו' דכשטרא ריעא הוא לדידן ולא טרחי' ביה לקיומי עכ"ל משמע דאם נתקיים אפי' בעדים אחרים לא חיישי' למזוייף אלא דלכתחילה לא טרחי' לקיומי כיון דאיתרע ולא מדמי' ליה לשטרא ריעא לגמרי דהתם לכ"ע אפי' הוא מקויים אין גובין בו והכא בדיעבד אם נתקיים קורעים השטר אבל הרשב"א שכ' אפי' נתקיים בחותמיו ואפי' עדים שאמרו וכו' משמע דאפי' נתקיים בדין אין דנין ע"פ עדותם דכל קבלת עדות שלא בפני בע"ד דאפי' בדיעבד אין דנים ע"פ וז"ל הנ"י כ' הרשב"א שאע"פ שמקויים בחותמיו ואפי' העדים כיון דזייף וכההיא דאמרי' בפ' ג"פ וכו' אפי' אמרו העדי' אנו חתמינהו ונקב יש בצד פ' אין מקבלין מהם לפי שאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד וכו' עכ"ל הרי בהדיא דאפי' מקויים כבר חישי' שמא זייף בטוב עד שנר' שהיא חתימתם וס"ל בשטר ריעא כהרמ"ה או דס"ל דאע"ג דשטר ריעא אם העידו עדיו שהם נקבוהו וחתמוהו גובים בו זה גרע טפי דאפי' עידי השטר קיימו אותו חישי' שמא מזוייף בטוב עד שנראה להם שהיא חתימתם וז"ש ואפי' העדים וכו' ר"ל אפי' מקויים מפי העדים עצמם של השטר ומזה מוכח דאע"ג דהרשב"א סבירא ליה דטעמא דמקיימים את השטר שלא בפני בע"ד לפי שלא על מנה שבשטר הם מעדים אלא חתימת העדים אין חי' בין עדים אחרים בין עידי השט' דאף על גב דאם הם עצמם מעידים על חתימתן קי"ל כרבנן דעל מנה שבשטר הם מעידים מקיימים שלא בפני בע"ד משום דס"ס אין מעידין עכשיו על דבר חדש כמ"ש הדרישה בסי' מ"ו ודעת מהרש"ח שם נוטה דלטע' הרשב"א כיון דקיימא לן כרבנן דעל מנה שבשטר הם מעידי' אין מקיימי' בעידי השטר שלא בפני בע"ד וכתבתי שם דברי הרמ"ה דסביר"ל הכי עש"ב וא"כ ה"נ אין מקיימין השיב' מפי עידי השטר עצמם משום דאין מקיימי' שלא בפני בע"ד ואפ' הרשב"א שכתב ואפי' מתקיי' השובר בחותמיו וכו' מדמי ליה לשטר ריעא וסבירא ליה התם דדוקא אם נתקיים מפי עדים אחרים אין גובין בו אבל אם העידו עדים שהם כתבו וחתמו גובי' בו דלא חיישינן שזייף עד שנ"ל שהיא חתימתם והכא נמי אפילו אם נתקיים השובר בחותמיו וכו' ל"מ אם נתקיים מפי עדים אחרים דחיישי' שמא זייף בטוב עד שנ"ל שהיא חתימת העדים אלא אפי' אם נתקיים מפי עדים עצמם דשטר ריעא גובין בו דלא חיישינן לזיוף הכא לא משום דאין מקיימי' שלא בפני בע"ד דקיימא לן כרבנן דעל מנה שבשטר הם מעידים והו"ל כקבלת עדות דאין מקבלין שלא בפניו אבל מדברי הנ"י משמע דמקיימין אפי' על פי העדים עצמם ודוקא הכא משום דחיישינן לזיוף בטוב עד שנ"ל שהיא חתימתם וכבר כתב הכנה"ג בסימן ק"ח הגב"י אות ס"א ובתשו' ח"א סימן נ"ח דף נ"א דהרשב"א שכ' לפי שאין מקבלין עדותם שלא בפני בע"ד לא קאי למ"ש ואפילו נתקיים בחותמיו אלא למ"ש העדים שאמרו אבל הא דאין מקיימי' אותו לאו מה"ט הוא אלא משום דחיישינן לזיוף כמ"ש הנ"י עיין שם באורך ומהר"ם אלשיך סימן קל"ו כתב דסביר"ל אין מקיימי' השטר על הקטן והביאו הכנה"ג בסי' ק"ח ע"ש ומתשו' הרשב"א ח"ג סימן ר' שכתב וז"ל ולא עוד אלא דכל כה"ג דלא הגיע זמן הפירעון בחיי האב מעמידין אפוטרופוס ליתום כדי לפרוע לב"ח וכו' ואי משום דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד הא קיימא לן מקיימי' את השטר שלא בפני בע"ד וכו' והביאו מרן הב"י סימן זה ובס"ס רפ"א ע"ש נראה לכאורה דסביר"ל דמקיימי' את השטר על הקטן היפך מהרמ"א אבל ראיתי להדרישה בסימן מ"ו שכתב דודאי מקיימי' השטר על הקטן מיהו היינו דוקא לקיימו אבל לא לגבות ממנו מיד ע"י הקיו' דמסתבר לומר דדוקא גדול דידע במילי דאבות אפי' יבא לגבות ממנו על ידי קיום הרי יכול להביא עידי אבותיו לסתור את הדין משא"כ קטן דאינו יכול לחזור ולהביא עידי אבותיו לסתו' את הדין ובזה ל"ק מסי' ע"ח דהתם תו"ז דחזקה שלא נפרע מ"ה נפרעים ממנו דכיון שהוא תוך זמן כגדול דמי וכן כתב הרשב"א בתשו' טעמא דמקיימי' שלא בפני בע"ד משום דלא על מנה שבשטר הם מעידין אלא חתימת העדים הרי דטעמא דכיון שאינו על שחייב לו והבע"ד יכול להביא עדים לסתור את הדין אין קפידא בדבר וממילא ביתום קטן דלא שייך ה"ט אין מקיימין שלא בפניו ע"ש ואם כן מ"ש הרשב"א בתשו' ח"ג דמקיימין השטר על הקטן ה"ד בתוך זמן דנפרעין ממנו אבל בסי' ק"ח לקרוע השטר אין מקיימין השובר כיון דקטן אינו יודע לחקור ולהביא עידי אבותיו אבל מצאתי להרשב"א בתשו' ח"ב סימן קל"ט שכתב באשה שמכרה ירושתה לא' ומתה והניחה בן קטן וז"ל אבל אם שטר המכר מקויי' מוציא הלוקח זה הספרים מיד השליח ואם שטר המכר אינו מקויי' מקיימו ואע"פ שאותו בן היורשה קטן לפי שמקיימין השטר שלא בפני בע"ד וכו' ע"ש הרי בהדיא דס"ל דמקיימין השטר על הקטן ומוציאין ממון ממנו וכן כתב בספר א"ז לקמא דט"ל וז"ל ואף על גב דאמרינן בערכין דכשחייב מודה בפני ב"ד או בפני עדים ואמר כתבו וחתמו דמשעה שכתב נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואי משום קיום עדותם הא אמרינן בפ' הגוזל דמקיימין השטר שלא בפני בעל דין וכו', הרשב"א ועיין בתשו' מהרימ"ט ח"מ סי' ז':

כ"ט מלוה על המשכון ונאבד באונס וטען הלוה שפרע לו תוה"ז שקבע כדי שיתן לו משכונו ואח"ך נאבד הדבר ברור שהלוה נאמן דאין כאן חזקה דאין אדם פורע בתו"ז שרצה הלוה שלא יהא משכונו ביד אחר ה' קרבן העדה על היורשלמי בקידושי' פ' האומ' ע"ש ואין נר' כן שהרי כתב הבעה"ת סוף ש"א והביאו מרן הב"י סימן צ"ו במשכון בשעה שהחזירו המלוה ללוה דנאמן הלוה לומ' פרעתי' במגו דהחזרתי לך ואם הוא בתו"ז אינו יכול לומ' פרעתי' אע"ג דאית ליה מגו ע"ש אלמא אפי' במשכון אמרי' חזקה אין אדם פורע בתו"ז והכנה"ג שם הגב"י אות כ"ז כ' ע"ז בשם מהרד"ב דבסי' ע"ח משמע דאפי' תוה"ז אמרי' מגו ע"ש וכן הק' מהרש"ף דהא מ"ל אי אמרי' מגו במקום חזקה או לא וקי"ל קולא לנתבע ואמאי הכא אינו נאמן ואולי י"ל בדוחק דאינו במגו אלא מעין הטענה שאומ' כגון פרעתי' תוה"ז מגו דיכול לומר פרעתי' אחר הזמן אבל בנדון זה שהוא בתו"ז אינו נאמן לומר פרע תוה"ז במגו דהחזרתי דאין המגו מעין הטענה וכו' ע"ש ואין נר' כן מדברי הרשב"א ח"ד סי' י"ט שכ' על ראובן שנתחייב ע"פ ב"ד לפרוע לשמעון לאח"ז תבעו בב"ד שיש לו על ראובן מנה שגבה ממנו ר"ק מסתברא דאינו נאמן דחזקה אם היה כדבריו לא היה מקבל עליו בפני ב"ד לפרוע ואע"ג דאית ליה מגו דא"ב אמר פרעתי במקום חזקה אלימתא כי האי דלא אמרי' מגו ואע"ג דבעיא היא בריש בתרא אי אמרי' מ"ל לשקר במקום חזקה או לא דמסתברא דחזקה דרובא עדיפא ואלימא ע"ש משמע דאפילו מטענה לטענה אמרי' מגו במקום חזקה אם לא בחזקה אלימתא כי התם וכ"כ הרשב"ץ ח"א סימן קנ"ב וז"ל דאפילו בחזקה גמורה היכא דאיכא לא סמכי' אחזקה דהא בפ' השותפי' מ"ל אי אמרי' מ"ל לשקר במקום חזקה או לא ומספק לא מפקי' ממונא וכן פסק הרי"ף וכולי ומעתה את"ל דחזקה מעולה היא זאת היכא דאיכא מגו לא סמכי' לאפוקי ממונא ובודאי דהכא מגו מעליא איכא שהרי לוי יכול לפטור עצמו בטענת נאנסו וכו' הרי דס"ל דאפילו במקום חזקה נאמן במגו דנאנסו דלאו ממין הטענה הוא וכן מוכח מדברי התוס' בפ' השותופין בד"ה מי וכו' ע"ש ולדברי הכנה"ג ניחא מ"ש מהר"י ן' מיגש בס' א"ז לכתובות גבי האומר שטר אמנה וכו' דאם אמר פרוע הוא נאמן במגו דא"ב מחיל ליה וה"ד אח"ז אבל אם זמן השטר עדיין כיון דקיימא לן חזקה דלא עביד איניש דפרע גו זמניה לא מהימנא ליה עיי"ש דמביר"ל דלא מ"ל אי אמרינן מגו במקום חזקה וקיימא לן קולא לנתבע אלא דוקא באומר פרעתיך תוך זמן במגו דפרעתיך אחר זמן אבל אינו נאמן לומר שפרע בתוך הזמן במגו דיכול למחול דאין המגו מעין הטענה וקרוב לזה תי' הפרישה בסימן צ"ז וז"ל דשאני התם דאם אמר אחר הזמן פרעתי' היה נאמן ומשום דשפת יתר דסיים ואמר בתוך זמן א"ל מגו המגו דהחזרתי והוה ליה מגו במקום חזקה אבל אכתי ק' דבסימן ע"ח כתב רבינו והוא פשוט לכ"ע דאם אין עדים בהלואה ובקביעות הזמן נאמן לומר פרעתי במגו דלהד"מ וכו' ע"ש ואם כן א"ל שכן דעת מהר"י ן' מיגש דדוקא לאחר זמן נאמן לומר פרעתי בתוך הזמן במגו דא"ב אמר פרעתיך ושתיק ומ"ש דהא אין עדים בהלואה ובקביעות הזמן נאמן לומר פרעתיך ואפילו בתוך הזמן במגו דלהד"מ אפ"ל דמגו דלהד"מ אלים דהוי כמגו דא"ב שתיק וכן הוכיח מהר"ם הלוי בתשו' מהרימ"ט ח"א סי' ס"ה דמגו דלהד"מ אמרינן אפילו להוציא והסכים עמו ה' נתיבות משפט דף קפ"ח וכן כתב עוד דף ק"ט דאמרי' מגו דלהד"מ לפטור משבו' לכ"ע מה"ט דהוי כמגו דאי בעי שתיק ע"ש אלמא אף על גב דקיימא לן דלא אמרי' מגו להוציא ולא מגו לפטור משבו' מגו דלא הד"מ אלים טפי ונאמן אפילו להוציא ולפטור משבו וה"נ אף על גב דלא אמרינן מגו במקום חזקה מגו דלהד"מ אמרי' דהוי כמגו דא"ב שתיק מיהו בסי' פ"ב וסי' צ"ג דחיתי דברי מהר"ם הלוי והוכחתי דאפילו מגו דלא הד"מ לא אמרינן להוציא ולא לפטור משבו' עש"ב אך מ"ש הפרישה דפשו' לכ"ע דאם אין עדים בהלואה וכו' לא ראה מה שכ' ר' ירוחם נתיב ל' ח"ב וז"ל ואם אין עדים כשקבע לו נאמן במגו דיכול לומר לא קבעתי ויש מי שכתב דאינו נאמן לומר פרעתי דמגו במקום חזקה וכו' עיין שם ואפש' דיש מי שכ' ס"ל הכי דדוקא לאחר זמן נאמן לומר פרעתיך בתוך זמן במגו דאי בעי אמר פרעתי' ושתיק אבל בתוך זמן אינו נאמן אפילו במגו דלהד"מ או דס"ל דכל שהוא בתוך הזמן בחזקת חייב הוא כמ"ש בספר א"ז לבתרא שם הנ"י וכמש"ל ואפשר שזה דעת הר"י הברצלוני ולכך הטור כתב סתם דנאמן במגו ולא חי' משמע אפי' בתוך זמן נאמן במגו דאכתי ק' על בעה"ת שהביא דברי ר"י הברצלוני ובשער ט"ז כתב דאם אין עדים בהלואה או בקביעות הזמן נאמן לומר בתו"הז במגו דלא היו דברי' מעולם עיין שם:

ל' ובלבד שיש עדים בהלואה ובקביעות הזמן וכו' ואם יש ביד המלוה כת"י הרי הוא כאילו יש עדים שקבע לו זמן מהריב"ל הביאו הכנה"ג אות כ"ט ע"ש ועיין בספר א"ז לכתובות דף כ"א בד"ה ותנן וכו' וא"ת לפי דעת הרמב"ם שסובר דכל כת"י יכול לומר פרעתי מאי חששא איכא הכא וכו' ועוד תירץ הרא"ה דדילמא כתב ביה זמן דלא יכול למימר פרעתי וכו' עיין הרי דכת"י הוי כעדים וגם שאר פוסקים שלא תירצו כן כבר כתבתי בסימן ס"ט דסבי"ל דהתם אביי קאמר לה והוא סביר"ל בפ"ק דבתרא דגם בתוך הזמן נאמן לומ' פרעתי עש"ב או משום דמיירי אפילו לא כתב בו זמן דומיא דמתני' דמייתי' עלה הוציא עליו כת"י עש"ב אבל למאי דקיימא לן כר"ל דחזקה דאין אדם פורע בתוך זמן ודאי דכת"י שיש בו זמן הוו כעדים וכן קיימא לן בסי' ע"ט דאם הוציא עליו כת"י שהוא חייב לו וא"ל להד"מ ואין זה כת"י אם הוחזק כת"י בבית דין או שבאו עדים שהוא כת"י הוחזק כפרן ומשלם עיין שם וה"נ אם טען פרעתי ונתקיים כת"י שהוא בתוך זמן הוחזק כפרן אבל אם לא נתקיים אפילו הודה שהוא כת"י והוא בתוך זמן נאמן לומר פרעתי במגו דמזוייף דאין זה סותר הודאתו דאפילו בתוך זמן נאמן במגו במקום חזקה דזה פשוט דהודאתו כק' הדים דמי והרא"ש בתשובות הביאו הטור בסימן ע"א ס"ך על שטר שיש בו נאמנות והלוה הוציא כת"י למלוה שקצתו פרוע והמלוה מעסק אחר הוא אינו נאמן דהא יש עדים שפרעו אינו נאמן לומר סטראי נינהו וה"נ כת"י מעיד שקבל ממנו הממון דהודאת בע"ד כק' עדים דמי עיי"ש הרי דכת"י הוי כעדים ומבטל השטר ואינו נאמן לומר סטראי נינהו וה"נ כת"י הוי כעדים בהלואה ובקביעות הזמן וכ"כ בס' א"ז לכתובות:

ל"א ובלבד שיש עדים בהלואה וכו' משמע דוקא שיש ב' עדים אבל אם לא היה רק ע"א בהלואה ובזמן אפי' הוא מודה אלא שטען פרעתי נאמן במגו שהיה מכחיש העד וכ"כ בסי' פ"ט גבי שכיר דנשבע ונוטל וכו' בד"א כשיש ב' עדים ששכרו אבל אם לא היו שם ב' עדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך וכו' משמע בהדיא דלא היו ב' עדים אפי' היה ע"א נאמן במגו דלא שכרתי' וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפי"א מה' שכירות דין ו' וכ' המ"מ שכן נר' דא"א דע"א סגי לא היו אומרי' בגמ' שכרו בעדים וכו' ע"ש אלמא אמרי' מגו שהיה מכחיש העד ולישבע ואף שיש לומר דשאני שבועת שכיר דתקנת חכמים היא ובמגו כל דהוא אוקמוה אדיניה כמ"ש הרא"ש בפ' כל הגט והמ"מ שם מ"מ נר' מדנקט הכא שיש עדים בהלואה וכו' משמע דוקא ב' עדים אבל אם היה ע"א נאמן במגו שאין מכחישו וא"ל כיון שטוען פרעתי בתוה"ז נגד חזקה דאין אדם פורע בתו"ז והוי כמכחיש העדים אמרי' מגו דלהד"מ שאינו מכחיש רק ע"א אך ק' דהא דמי לשטר בע"א שפסק הרמב"ם ומרן בסי' נ"א ואם טען הלוה פרעתי ה"ז מחוייב שבועה ואין יכול לישבע ומשלם אבל חם טען לא לויתי נשבע להכחיש את העד ונפטר וכ' הריב"ש סי' שצ"ב דס"ל כיון שאם היו ב' בשטר היו מחיבי' אותו ממון ואינו נאמן לומר פרעתי אף ע"א בשטר מחייבו שבועה וכיון שהוא מודה שלוה ואינו מכחיש תת העד הו"ל כב' בשטר ואינו נאמן לומר פרעתי וכ"כ הרשב"א במיוחסות סי' ץ' ע"ש וה"נ כיון שחם היו ב עדים בהלואה ובזמן, היו מחייבי' אותו ממון ואינו נאמן לומר פרעתי אף ע"א מחייב אותו שבועה וכיון שהודה בהלואה והזמן אינו מכחיש העד אינו נאמן לומר פרעתי אבל הרשב"א בתשו' חלק על הרמב"ם בשטר בע"א דכל מקום שב' מחייבי' אותו ממון בעדותם ממש כגון שהעידו ב' שהלוהו מנה והלה אומר לא הלויתי ה"ז מתחייב ע"פ עדותם וכו' אבל כשהוציא עליו שטר שחתומי' בו ב' עדים והוא אומר שפרע אינו מחוייב לשלם משום עדותם ממש שהרי אין מעידים שלא פרעו והם אינם יודעים אם פרעו אם לא ולא מחמת עדותם אנו מחייבי' עכשיו אלא משום חזקה דשטרך בידי מ"ב וכו' ע"ש וה"נ אם היו ב' עדים בהלואה ובזמן והוא אומר שפרע לח מחמת עדותם אנו מחייבי' אותו אלא משום חזקה דאין אדם פורע בתו"ז א"כ אם היה ע"א נאמן לומר פרעתי ולכאו' נר' דגם שחולקי' בשטר בע"א דנאמן לומר פרעתי היינו מטעם כיון שאין בו רק ע"א לא חשש להניחו בידו וליכא חזקה דשטרך בידי מ"ב אבל הכא דחזקה דאין אדם פורע בתו"ז אינו נאמן לומר פרעתי אלא במגו שהיה מכחיש העד וכ' התוס' בבתרא דל"ד גבי נסכא דר"א בד"ה הוי וכו' וא"ת ולהימניה בשבועה במאי דאמר דידי חטפי במגו דא"ב אמר לא חטפי וכו' ואור"י דודאי אם לא העד מחייבו שבועה היה נאמ' במגו וכו' אבל השתא דמחייבו שבועה לא מהימן בשבועה ע"י מגו שהיה יכול להעיז פניו ולישבע בדבר שהעד מכחישו אבל ק' וכו' לכן נר' כמ"ש ריב"ם דודאי הוי מגו וכו' ור"א סבר אע"ג דאית ליה מגו כיון דאיכא ע"א המחייבו שבועה מ"ה כן הוא הדין שישבע להכחיש את העד או ישלם ואין מועיל לו מגו ליפטר וכו' עכ"ל וא"כ לדעת ר"י דלא אמרי' מגו בטענה שהעד מכחישו ומחייבו, שבועה, ה"נ כיון דחזקה דאין אדם פורע בתו"ז ואינו נאמן לומ' פרעתי אלא במגו דלהד"מ אם היה ע"א לא אמרי' מגו מטענה שהעד מכחישו ומחייבו שבועה אבל לריב"ם דהוי מגו אלא אפי' איכא מגו כיון דע"א מחייבו כן הדין שישבע להכחיש את העד או ישלם ולא יועיל מגו ליפטר הכא:

ל"ב שאם אין עדים נאמן וכו' ואם תפס המלוה נר' דאין מוציאין מידו דה"נ מ"ל אי אמרי' מגו במקום חזקה ותפיסתו תפיסה כמ"ש הש"ך ס"ק י"ט ע"ש וא"ל דהכא ודאי אמרי' מגו במקום חזקה כיון דליכא עדים והפה שאס' הוא הפה שהתיר ואפ' תפס מוציאי' מידו דלא מ"ל אלא לאח"ז והתוס' שכ' וז"ל דהל"ה נאמנים שפרעו בתו"ז במגו וכו' ולקמן מ"ל אי אמרי' מגו במקום חזקה וכו' אפ' דר"ל דמיירי בדליכא עדים ואפ"ה אינו נאמן מאי מ"ל דהא אפי' ליכא עדים דהוי הפה שאסר הוא הפה שהתיר לא אמרינן מגו כ"ש לאח"ז אלא ודאי דמיירי כשיש עדים אבל כשאין עדים פשיטא דאמרי' מגו במקום חזקה והיינו דל"מ לן אלא לאח"ז דליכא הפה וכו' אבל הא ליתא דה"נ תבעו לאח"ז וא"ל פרעתיך בתוה"ז הוי הפה שאסר הוא הפה שהתיר דאי אמר פרעתיך ושתיק ובעה"ת סוף ש"א הביאו מרן הב"י סי' צ"ז כ' גבי משכון בשעה שהחזיר המלוה ללוה דנאמן הלוה לומר פרעתי' במגו דהחזרתי לך ואם הוא בתו"ז אינו יכול לטעון פרעתי' אע"ג דח"ל מגו ע"ש והק' הפרישה מהכא דנאמן לומ' פרעתי' בתוה"ז במגו דפרעתי' עתה ה"נ אפי' בתוה"ז יהא נאמן לומר פרעתי במגו דהחזרתי לך המשכון ותי' דשאני התם שאם חמר אחה"ז פרעתי' היה נאמן ומשום דשפת יתר דסיים וחמר בתו"ז לא הפסיד זכותו מאחר דיש לו מגו משא"כ כאן דאין נאמן לומ' פרעתי' כיון שהוא בתו"ז א"ל מכח המגו דהחזרתי והו"ל מגו במקום חזקה אבל אכתי ק' דהא לכ"ע אם אין עדים בהלואה או בקביעות הזמן נאמ' לומר פרעתי' במגו דלהד"מ או לא קבעת לי זמן וצ"ל דס"ל וכו' ע"ש הרי דס"ל דלאח"ז דנאמן לומר פרעתי' בתוך הזמן במגו עדיף ממגו דלהד"מ מיהו א"ל דמגו דלהד"מ נמי אלים דהוי כמגו דאי בעי שתיק דהפה שאסר הוא הפה שהתיר שהרי כ' התוס' בפ' האשה שנתארמלה גבי עדים שאמ' כת"י הוא זה אבל אנוסי' היינו וכו' וז"ל וא"ת ולמה נאמנים והא מגו במקום עדים הוא דאנן סהדי שלא היו אנוסים וכו' וי"ל כיון דהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב כלל קיום מ"ש כת"י הוא זה כיון דאנהו גופיהו אמרו תכ"ד קטנים או אנוסי' היינו אבל לקמן חשבי' להו כב' עדים כיון דכבר מקויים וכו' ובד"ה אין נאמנים וכו' כ' הכא ל"ל דלהמניה במגו דא"ב אמרו פרוע כיון דמקויים הוי כמגו במקום עדים עכ"ל הרי דבמקויים אינם נאמני' במגו דהוי מגו במקום עדים אבל כשאינו מקויים לא חשיב מגו במקום עדים דכל שלא נתקיים לא חשיב שטר וכ"כ התוס' בקמא ד' ע"ב בד"ה אין וכו' דהא לאו מגו הוא שאין השטר מתקיים אלא ע"פ והפה שאסר הוא הפה שהתיר כדאמרי' בההוא פירקא מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר ל"ל קרא סברא הוא וכבר הוכיח ה' נתיבות משפט ד' קפ"ח דכל טענה נאמנים העדים במגו דמגו דמזוייף כגון יש נאמנות בשטר שנאמנים הם לומר פרוע במגו דמזוייף והסכים שם עם מהר"ם הלוי בתשו' מהרימ"ט ח"א סי' ס"א דמגו דלהד"מ דהפה שאסר וכו' אלים ואפי' להוציא ממון אמרי' מגו דלד"מ עש"ב וכ"כ ד' שכ"א והביא ק' ראיה מדברי, הרמב"ן בחי' בפ' ח"ה גבי אי טעין לפירות ירדתי נאמן וכו' אבל אם אמר לקוחה היא בידי אינו נאמן במגו דלפירות ירדתי דמגו לגרוע לא אמרי' וכו' דהא לא אמר לפירות ירדתי מפני שהוא רוצה לעצמו אף בגוף של קרקע וא"ת והא והא אמרי' דהיכא דליכא סהדי דאכל נאמן לומ' אכלי ודידי אכלי מגו דא"ב אמר לא אכלי וכו' דהתם כיון דליכא סהדי דאכל ואי שתק איהו מיפטרי כי אמר אכלי ודידי אכלי הוה ליה הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואף ע"ג דאי טען לקוחה היא בידי אלמיה לטענתיה מהימן שהרי כל עצמך אינך יכול לתובעו פירות אלא על פי הודאתו אבל היכא דצריך טענה כגון באו עדים שאכל לא אמרי' מתוך שיכול לגרוע טענתו נאמן וכו' הרי דיש חילוק בין מגו דצריך טענה להפה שאסר וכו' ע"ש וכ"כ עוד בד' קנ"א דאמרינן מגו דלא היו דברים מעולם לפטור משבו' לכ"ע מה"ט דהוי כמגו דאי בעי שתיק ע"ש וכן נר' לכאורה ראיה ממ"ש הרמב"ן במלחמות בפרק ק"ה גבי קריביה דרב אידי וכו' שכתב וז"ל וע"ד ל"ג דאיהו מקריב טפי משום דלא אמרינן הכא מ"ל לשקר במקום עדים לא אמרי' אימשו' הא לא אריא דהכא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ול"ד למ"ל לשקר דלעיל וכו' הרי דסביר"ל דאמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר אפילו במקום דנאמן במגו דלא היו דברים מעולם ואם כן כ"ש דאמרינן הפה שאסר וכו' במקום חזקה דהא מהני אפילו להוציא ממון מיהו בפ' האשה שנתארמלה דאמרי' אליבא דר"מ דאין נאמני' לומר הטעם משום דאמרי' חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה בגדול כ' התוס' הכא משמע דלא אמרי' מגו במקום חזקה ולרבנן אמרינן מגו במקו' חזק' וצ"ע דבעיא היא וכולי משמע מגו דמזוייף הוי בעיא דאל"כ לא קשה לרבנן ובשיטה מקובצת לכתובות סוף דף י"ח כתב וז"ל ואם תאמר ולר"מ נמי היכי מפקינן ממונא משום דאיכא מגו וכו' מ"ל בריש פ"ק דבתרא וכו' וא"ד אפי' תימא מגו במקום חזקה אמרי' אבל הפה שאסר וכו' לא אמרי' דכיון שהעידו שזה כתב ידם וחזקה שאם הוא כתב וההלואה אמת לא היו קטנים וכו' כי הדרי ואמרי פסולי עדות היינו לא מהימני שהרי הם כסותרים עדותם ודבורם הא' וכחוזרים ומגידים דהא דבורא קמא משמע בכח חזקה שלא היו קטנים עכ"ל שיטה ישנה ע"ש הרי שכ' דהפה שאסר וכו' גרע ולא אמרי' במקום חזקה וא"כ ה"נ א"ל דאם אין עדים לא אמרי' מגו במקום חזקה דכיון שהודה בהלואה ושקבע לו זמן וחזקה שאם ההלואה אמת וקבע עליה זמן לא פרע בתוא"ז כי חזר ואמר פרעתי אינו נאמן דהרי הוא כסותר דבריו וא"כ נר' דהתוס' דבתרא ס"ל דאין חילוק ולא דהפה שאסר וכו' עדיף לאפושי פלוגתא וכן משמע מדברי הנ"י בפ' מי שמת והובא בש"ך סי' פ"ב ס"ק ג' דאפי' הוי הפה שאסר וכו' דיכול לטעון מזוייף מ"ל אי אמרי' מגו במקום חזקה שכ' וז"ל דהא דאמרי' חזקה אין העדים חותמין אא"כ נעשה בגדול ה"ד בשטר מקויים אבל בשטר שאינו מקוים נאמן לומר קטן היה במגו דמזוייף ואע"ג דמ"ל בעלמא אי אמרי' מגו במקום חזקה או לא הכא ודאי אמרי' מגו או משום דאין כל החזקות שוות או משום דנוקי ממונא בחזקת מריה וכו' ע"ש הרי דאפי' מגו דמזויף מ"ל אי אמרי' מגו במקום חזקה אלא דאין כל החזקות שוות וא"כ רבנן דס"ל דנאמנים לומר קטנים היינו במגו דמזוייף במקום חזקה דאין העדים חותמין וכו' משום דלא הוי חזקה גמורה ולא מ"ל אלא גבי חזקה דאין אדם פורע בתוך זמן דחזקה אלימתא היא וכה"ג כ' התוספות בפרק האשה שלום בדבור המתחיל א"כ וכו' וכן מוכח מדאמרי' בפ"ק דכתובות וליתני ומודה ר"י באומר לחבירו מנה לויתי ממך וכו' משום דבעי למיתני סיפא ואם יש עדים וכו' ואי בדליכא עדים פשיטא דאמרינן מגו במקו' חזקה אכתי קשה ליתני ומודה ר"י באומר לחבירו מנה לויתי ממך ופרעתיך בתוך הזמן דנאמן דהפה שאסר וכו' ואם יש עדים שלוה אינו נאמן אפילו אחר זמן דאיכא מגו ומדלא קתני הכי תפשוט דאמרינן מגו במקום חזק' אלא ודאי אין חי' דאי אמרי' מגו במקום חזקה אפילו יש עדים נאמן ואי לא אפי' ליכא עדים אינו נאמן והריטב"א והרא"ה הובאו בש"מ שם כת' וז"ל והא דלא קתני לה באומר לחבירו כך בתוך הזמן דהשתא אם יש עדי' שלוה ממנו אינו נאמן י"ל הא נמי פשיטא דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה ולא הוה בסיפא שום רבותא עכ"ל ונר' דסב"ל דה"נ בדליכא עדים מ"ל אי אמרינן מגו במקום חזקה והיינו דק"ל תפשוט דלא אמרינן מגו במקום חזקה דאם לא כן ליתני באומר כך מן במגו דלא היו דברים מעולם ואם יש עדים שלוה והוא בתוך הזמן אינו נאמן דליכא מגו ותי' דליכא רבותא בסיפא אבל לא ק"ל איפכא דתיפשוט דאמרינן מגו במקום חזקה דאל"כ ליתני ואם יש עדים שלוה אבל אין מעידין על הזמן דאינו נאמן אפילו במגו דאם כן ברישא אמאי נאמן דאי לא אמרי' מגו במקו' חזקה אפילו ליכא עדי' דהוה ליה הפה שאסר וכו' אינו נאמן דאין חי' כמ"ש וראיתי לה' נתיבות משפט דף רס"ו שהק' על התוס' ריש גיטין בד"ה ואם וכו' שכתב וז"ל אבל בממון טוענים מזוייף לנפרע מיתומי' ומלקוחות דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה שיכול אדם לכתוב שטר מלוה וכו' מיהו מזה אין להוכיח דאפילו לא טעני' להו מזוייף טעני' להו פרוע כיון שהוא עצמו יכול לומר פרוע במגו דמזוייף וכו' דאם כן ק' הא מ"ל אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא תפשוט דע"כ אמרינן מגו דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה שיכול אדם לזייף שטר בתוך זמן ומזוייף לא טענינן ופרוע נמי דהוי מגו במקום חזקה ול"ל דשאני מגו דמזוייף דאין כאן חזקה שהרי כתבו התוס' שם דמיירי בשיש עדים שחייב לו וקבע לו זמן דאל"כ נאמן שפרעו במגו וכו' ולקמן מ"ל אי אמרי' מגו במקום חזקה ע"כ נראה מדבריהם דמגו דלא היו דברי' מעולם בכלל הבעיא וה"ה מגו דמזוייף ע"ש ונר' דמדברי התוספ' (עכ"מ) וכן דעת מהרח"ש ח"א סימן א' עיי"ש ומהראד"ב בתשו' סימן נ"ב כתב דחזקה דבעיר מפותה עדיפא מחזקה דאין אדם פורע בתוך זמן תדע שהרי כ' מגדל עוז לקיים דברי הרמב"ם מה תועלת בחזקה זו אם שניהם מודים בבעילה והיא אומרת אנוסה ויש לי צער והוא אומר מפותה ואין לה צער דסמכי' אחזקה דבשדה אנוסה ובעיר מפותה כיון שאין עדים רק שניהם מודים אם כן כשהוא אומר בשדה מפותה אמאי יהא בצער נאמני' במגו דלהד"מ דאף על גב דהוי מגו במקום חזקה קי"ל קולא לנתבע ואין מוציאין ממון מיד המוחזק אע"כ דחזק' דסתם שדה אנוסה עדיפא מחזקת ובחזקה אלימתא לא אמרינן מגו כמ"ש התוס' דכתובות עיי"ש הרי דסביר"ל דמגו דלא הד"מ דהפה שאסר וכו' מ"ל אי אמרינן מנו במקום חזקה או לא ואין מוציאין ממון מיד המוחזק וכן כ' הרמ"ה בפרק השותפין סי' ן' וז"ל ודוקא נמי במלוה בעדים ואצ"ל במלוה בשטר א"נ אף על גב דליכא שטר או עדים והוא דמודו יתמי דאוזפיה לאבוהון ומת בגו זמניה דקבע ליה ולא ידעי אי פרעיה אי לא אבל היכא דליכ' שטר ולא עדים וקטעני יתמי אין יזיף ופרע בגו זמניה כה"ג מ"ל לקמן ולא איפשיטא אי אמרינן במקום חזקה או לא ומספיקא לא מפקי' ממונא וכ"ש מיתמי וכו' עכ"ל הרי דאפילו במגו דלא היו דברים מעולם מספקא ליה ואין מוציאין ממון:

ל"ג

ואם תבעו תו"ז וא"ל פרעתיך וכו' ז"ל המרדכי וזה מספק"ל לרבינו יקר היכא דתבעו תו"ז וא"ל השתא פרעתי' ובזה אינו נאמן ולאחר זמנו בא ואמר השתא פרעתי' אי נאמן או לא אמרי' הוחזק כפרן כיון שמתחלה כפר גם עתה כופר או"ד זה יכול לומר ודאי פרעתי בתו"ז מיהו מאחר שלא הייתי נאמן אמרתי בלבי אפרע לו לאח"ז וכן עשיתי ונר' לומר הוחזק כפרן וכו' ע"ש וכ"כ הרמ"ה בחו' לסנהדרין ד' כ"ט וז"ל ק"ל דהכא משמע דהודאה בב"ד ככת"י וכו' והתם בפ' ב' אוחזין בטלית אסיקנא בין צא תן בין חייב אתה ליתן ואמר פרעתי נאמן בא מצוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו והתם הודאה בב"ד קאי וכו' וכ"ת דילמא בקובע זמן לחבירו ותבעו תו""ז וכו' ה"ד אלישנא בזמנו וא"ל פרעתיך היכי משכחת לה דא"ל ב"ד צא תן לו והוא אכתי לא מטא זמניה ועוד כי הדר ואמר פרעתי אמאי נאמן והרי הוחזק כפרן מתחלה וכו' ע"ש הרי דס"ל דהאומר פרעתי' בתוך הזמן ודאינו נאמן הוחזק כפרן ואינו נאמן לומ' פרעתיך אחר זמן ומ"ש הש"ך צ"ע דהא יכול לומר ודאי פרעתי' בתו"ז אלא דמאחר שלא הייתי נאמן הוכרחתי לפורעך, אחר זמני ומה"ט נסתפק הר' יקר עכ"מ:

ל"ד הגה ואם היו מעות מופקדין בידו וכולי הג"א בס"פ השואל כ' בשם ר"י דפקדון שאסור ליגע בו אע"פ שקבל עליו להיות נפקד עד אותו זמן יכול לומר החזרתי לך בתו"ז וכ' מהר"ר צבי אשכנזי סי' ד' דבלאו הכי הא קי"ל המפקיד אצל חבירו בשטר נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו ובחזקה זו קי"ל דבמקום מגו נאמן וא"כ ודאי הנפקד נאמן לומ' החזרתי במגו דנאנסו אפי' היה יכול ליגע בפקדון דהא קיי"ל כר"ן בס"פ המפקיד דעד שלא נשתמש בהם פטור מן האונסים ע"ש וליתא דמדברי הטור לקמן סימן ק"ח גבי שטר כיס נראה דבתו"ז אינו נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו והש"ך שם ס"ק ז' תמה דמגו במקום חזקה בעיא היא וקי"ל קולא לנתבע וצ"ל דדוקא התם ודאי דא"ב לא אמר כלל שפרע בתו"ז והפה שאסר הוא הפה שהתיר וכו' ע"ש וכה"ג כ' הרמב"ן בפ' המוכר פירות גבי שטר כיס עש"ב וכ"כ הרמב"ן במלחמות בפ' חז' גבי קריביה דרב כו' וז"ל ומ"ד ל"ג דאיהו מקרב טפי משום דלא אמרי' הכא מ"ל לשקר במקום עדים לא אמרי' אי משום הא לא אריא דהכא הפה שאסר הוא הפה שהתיר ול"ד למ"ל לשקר דלעיל וכו' ע"ש הרי דס"ד דאמרי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר אפי' במקום עדים ועוד נר' דס"ל דלא אמרינן מגו במקום חזקה אלא כשטענת המגו שכיחא וז"ל מהר"ם בתשו' הקצרות סי' ע"ו וכן הא דאמרי' חזקה אין אדם פורע בתו"ז אמאי לא מהימן במגו דמ"ל מחלת לי ותפשוט מינה דלא אמרי' מגו במקום חזקה אע"כ טענ' מחילה גופה טענה גרועה היא דלא שכיחא וכו' ע"ש אלמא אם טענת המגו גרועה היא ולא שכיחא פשיטא דלא אמרי' מגו במקום חזקה וה"נ טענת נאנסו דלא שכיחא היא כמ"ש התוס' והרא"ש דה"ט לא טענינן ליורשים אינו נאמן לומר פרעתי בתו"ז במגו דנאנסו מיהו במגו דנאנסו מודה מהר"ם כמ"ש הפרישה בסי' ק"ח גבי שטר כים אע"ג דאין טועני' ליורשים נאנסו דלא שכיחא מ"מ חשיב מגו גבי טענת החזרתי לגבי אביהם משום דטענת החזרתי אלו היה משקר הוי העזה משא"כ בטענת נאנסו וכ"כ בסמ"ע שם ס"ק י"ז ע"ש הרי דאע"ג דלא אמרי' מגו בטענה דלא שכיחא מ"מ החזרתי במגו דנאנסו אמרי' משום דטענת נאנסו עדיפא דליכא העזה וה"נ איכא למימר דבתו"ז אינו נאמן במגו דמחלת לי משום דבשני הטענות איכא העזה ובמקום חזקה לא אמרי' משום דטענה גרועה אבל מגו דנאנסו אמרי' במקום חזקה משום דבטענת החזרתי אלו היה משקר הוי העזה משא"כ בטענת דנאנסו ובס' א"ז לכתובות ד' י"ט וז"ל גבי שטר, אמנה וכ' כ' מהר"י בן מיגש דאם אמרו פרוע הוא נאמן במגו דא"ב מחיל ליה וה"ד לאח"ז אבל אם זמן השטר עדיין כיון דקי"ל חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זמניה לא מהימניה ליה ע"ש וק' דמגו במקום חזקה בעיא היא וקי"ל קולא לנתבע והר"ן בפ' האומר גבי האומר בשעת מיתתו יש לי בנים וכו' כ' דה"ד במגו שהיה יכול לטעון טענה אחרת דלא עדיף האי מגו כולי האי אבל מגו דבידו כעדים דמי וכ"כ הרמב"ן והרשב"א בחי' שם וא"כ אפי' בתו"ז יהא נאמן לומר פרוע במגו דבידו שהיה יכול למחול ולדברי הש"ך ניחא דה"ד התם דהפה שאסר הוא הפה אבל בתו"ז לא אמרי' מגו במקום חזקה ואפ' דס"ל דאע"ג דאמרי' מגו במקום חזקה במפקיד בשטר דאיכא נמי טעמא דשטרך בידי מ"ב אע"ג דלאחר זמנו נאמן במגו דנאנסו מ"מ בתו"ז דאיכא חזקה והשטר שבידו מסייע שלא נפרע לא אמרי' מגו במקום חזקה דלא מהני מגו נגד שטר וחזקה ועוד נר' עיקר דמהרי' ן' מיגש לא אמרה אלא התם דחב לאחרים דלא עדיפא טענת פרוע בתו"ז מטענת שטר אמנה דאינו נאמן במגו דמשום דטענה גרועה היא וה"נ בטענת פרוע אינו נאמן במגו לחוב לאחרים ואדרבה הלוה שטען אמנה נאמן כמבואר בסי' מ"ו וכבר כ' הב"ח אע"ג דמשים עצמו רשע מ"מ כיון דמפסיד מעותיו נאמן בטענתו במגו דלא גרע מטוען רבית הוא דנאמן במגו ע"ש וגבי חזקה דאין אדם פורע בתו"ז מ"ל אי אמרי' מגו במקום חזקה וא"כ כיון שאומ' מלוה שטר אמנה הוא אינו נאמן כשחב לאחרים וכ"ש דאינו נאמן לומ' פרוע בתו"ז בחב לאחרים אבל הלוה שטען פרעתי בתו"ז נאמן לגבי המלוה במגו:

מו"מ נר' לדעת הג"א דאינו נאמן שהחזיר הפקדון בתו"ז במגו דנאנסו דלא אמרי' מגו במקום חזקה אלא התם דהפה שאסר הוא הפה שהתיר או משום דטענת נאנסו טענה גרועה היא ולא אמרי' מגו במקום חזקה אלא אם טענת המגו טובה היא וכדמוכח מדברי מהר"ם כמ"ש ור"י במישרים נתיב ג' ח"ב כ' וז"ל ואם אין עדים כשקבע לו זמן נאמן במגו דיכול לומ' לא קבעתי ויש מי שכ' דאינו נאמן לומר פרעתי דמנו במקום חזקה וכו' ע"ש ונר' דס"ל כדעת הגי' שכ' בס' א"ז לבתרא וז"ל ועוד נר' דהכא מיירי כשיש עדים שהלוהו מדקאמר תבעו לאח"ז ולא קאמר תבעו בתו"ז אם נאמן במגו דלהד"מ ולכך כל שהוא בתו"ז עדיף מסברא דשטר בידי מ"ב אבל כשעבר הזמן תו אינו בחזקת חייב ולכך מ"ל ול"ד להא דרמב"ח דכל זמן ששטר ביד זה שכנגדו לחזקת חייב אע"ר וה"נ בתו"ז בחזקת שהלוהו ואפי' הי"ל מגו לא מהימן עכ"ל ואפשר שזה ג"כ דעת מהרי ן' מיגש והג"א דכל שהוא בתו"ז בחזקת חייב הוא ואינו נאמן במגו ודוקא בתבעו לאח"ז מ"ל וקיי"ל קולא לנתבע

וראיתי בס' א"ז לכתובות סוף ד' י"ח וז"ל וא"ת ול"רמ נמי היכי מפקי' ממונא משום דאיכא מגו וכו' וא"ד אפילו תימא מגו במקום חזקה אמרי' אבל הפה שאסר וכו' לא אמרי' דכיון שהעידו שזה כת"י וחזק' שאם הוא כת"י וההלואה אמת לא היו קטנים וכולי כי הדרי ואמרי פסולי עדות היינו לא מהימני שהרי הם כסותרי' עדותם ודבורם הא' וכחוזרים ומגידים דהא דיבורא קמא משמע בכח חזקה שלא היו קטנים עכ"ל הרי שכ' דהפה שאסר וכולי גרע ולא אמרינן במקום חזקה ובזה ניחא מ"ש התוס' בקידושין דף מ"ג בד"ה והשתא וכו' וז"ל הא אמרינן בפרק האשה שנתארמלה ל"ש אלא דאמרו אנוסי' היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים ומק' התם ר"י אמאי לא יהיו נאמנים לומ' אנוסים מחמת ממון במגו דאי בעו אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות ותי' ר"י דבב' עדים לא אמרינן מגו וכו' וכן כתב ר' שמשון בס' כריתות ע"ש וק' דלהאי לישנא אם אמרו אנוסו' היינו מחמת ממון אפי' אין כת"י יוצא ממקו' אחר דאיכא אין נאמני' משו' דאין אדם משי' עצמו רשע ואם כן אימא דה"נ מה"ט לא מהימני במגו אנוסי' מחמת נפשות ומה שתירץ הרב יבין שמועה אין נראה דאדרבה דתרי מגו גריעי ע"ש ואפשר דס"ל כדעת השיטה והפה שאסר וכו' גרע ואם כן אפילו אין כת"י יוצא ממ"א דאיכא מגו כיון שהעידו שזה כת"י ואם כת"י חזקה שלא היו אנוסים מחמת ממון ופסולי עדות אין נאמנים שהם כסותרי' עדותם אבל במגו שיכולי' לומר אנוסי' היינו מחמת נפשו' היו נאמנים אלא דבב' עדים ל"ש מגו וא"כ א"ל דה"נ אפילו אין עדים לא אמרי' מגו במקום חזקה דכיון שהודה בהלואה ושקבע לו זמן ואם הוא כן חזקה שלא פרע בתוך זמן אינו נאמן לומר פרע דהרי הוא כסותר דבריו אבל אינו מוכרח שהרי כתב הרשב"א בתשו' סימן ד' על שטר מתנה מוקדם שטעה הסופר וז"ל ואם אין כת"י יוצא ממ"א הוחזק השטר כבר בבית דין שוב אינם נאמנים דעדים אינם נאמנים במגו מכל מקום ראובן הקונה נאמן לומ' טעות היה משום מגו וכו' ע"ש הרי דאפילו אין העדי' נאמנים במגו קונה נאמן:

תוכן העניינים

ערך השולחן חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה