ערך השולחן חושן משפט חלק ב· רבי יצחק טייב
סימן עז
א' דין א' שנים שלוו וכו' כ"כ מה"רם בתשו' הקצרות סי' קמ"ו וז"ל גרסי' בירושלמי דשבועות ב' שלוו וכו' ותניא בתוס' ה' שלוו בשטר א' כל מי שיש לו קרקע כותב פרוזבול וכו' רשב"ג אומר אפי' לא' ומשמע שיש מחלוקת בתוס' ממ"ש בירושלמי וכו' עכ"ל הר"י מקורביל ונ"ל דרשב"ג קאי כירושל' וכדגרסי' בפ' השולח לו אין קרקע ולערב יש קרקע כותבים עליו פרוזבול ובתשו' רב אלפס מצאתי ב' שלוו מן הא' בשטר והעני א' מהם מי שנמצא בידו פורע הכל כדגרסי' בירושל' וכו' עכ"ל ונר' דס"ל דקי"ל כהירושלמי ודוקא אם אין לחבירו לפרוע דדינו כערב ורשב"ג הכי סובר דאפי' א' שיש לו קרקע כותבים פרוזבול מה"ט דהוי כערב אבל הר"י מקורביל נר' דס"ל דקי"ל כחכמים וכ"כ הסמ"ג עשין צ"ד על הירושל' ואני אומר שדבר זה מחלוקת חכמים ורשב"ג דתניא בתוס' וכו' וכ' הב"ח דס"ל דהלכה כחכמים דאינן ערבנים זב"ז דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ולא בברייתא ע"ש אבל מהר"ם ס"ל דקיי"ל כרש"בג מכח הירושלמי וכן דעת הרי"ף בתשו' והיא נדפס' בסי' קנ"ד ע"ש וכ"כ הר"אש בפ' השולח ע"ש:
ב' הג"ה בין בשטר בין בע"פ דעת הרש"בא והרא"ם בתשו' דוקא מלוה בשטר ולא מלוה ע"פ וכן הסכים ה' גד"ת והש"ך ע"ש ועי' בס' פמ"א סי' קי"א וכ"כ הרד"בז בתשו' ח"ב סי' קצ"ד דדוקא שלוו בשטר א' נעשו ערבאים ז"לז אבל לא כתב עליהם שטר לא נעשו ערבאים ז"לז וכן משמע מדברי הרמ"בם בפ"ד מה,' שלוחין ושותפין וז"ל היה עליהם חוב לא' אם אינן אחראי' ז"לז חולקין ולשיגיע זמן הפירעון יתן כל א' חלקו וכו' וא"א בלא"ה יכול לעכב כל א' מהם לחלוק כיון דכל א' חייב לשלם כל השטר אלא ודאי דמסתמא לא נעשו אחראין ע"ש ונר' דמוקי דברי הרמב"ם דמלוה שלא כ' עליהם שטר א' ולא ראה מ"ש מהרי"קו שרש ק"ך דמ"ש רבינו אם אין אחראין ז"לז צ"ל כגון שפי' בהדיא דאינן אחראין ז"לז ולא יתחייב הא' בחלק חבירו והביאו מרן הכ"מ ובב"י סי' קע"ו ופ' בש"ע שם ס"ך היה עליהם חוב אם לא פי' שאינן אחראין וכו' ע"ש והרש"בא כ' הטעם דמלוה בשטר נעשו ערבאים ז"לז משום דאל"כ למ"ל בשטר א' ולא כתבו כל א' שטר בפ"ע וא"כ נר' דה"נ כת"י דינו כשטר בזה דה"ט שייך נמי בכת"י וכן כ' ה' נחפה בכסף ד' צ"ה ע"ד ע"ש אבל הרא"ם בתשו' סי' פ"ה כ' וז"ל אבל כשהמלוה ע"פ אע"פ שהוא בעדים מתוך שיכול לומר פרעתי שהמלוה חבירו בעדים א"ץ לפורעו בעדים יכול לומר תנאי היה בינינו שיפ' כל א' חצי המלוה ויפטור וכו' הילכך אם שמעון טוען איזה טענה שהוא לפטר על ידו מערבנות הרי הוא נאמן ויפטר ואם לאו הרי הוא ערב וכו' ע"ש ולכאו' נר' דכת"י שאין בו נאמנות דינו כמלוה ע"פ שאם יש לו טענה נאמן במגו דיכול לומר פרעתי מיהו א"ל כיון שהכת"י עליהם יחד הוי כמגו במקום עדים דאנן סהדי דהם ערבים דאל"כ למ"ל בכת"י א' וכ"כ הכנה"ג בהג"בי אות ד' דלדבריו אם מת א' מהם טוענין ליורשיו שמא אביו היה טוען טענה שהוא נפטר מערבות וה"ד לדעת הרי"בש סי' תצ"א שטועני' ליורש אפי' טענה שאביהם לא היה נאמן אלא במגו אבל לא למה שנר' מדברי מהרימ"ט סי' קי"ב וסי' קי"ח האריך בזה ע"ש וסי' ק"ח אות מ"ז כ' על הרי"בש ואולי התם שאני דחזקה דלא שביק היתרא ואכיל איסורא מסייע לטענת המגו וכיון דחזקה מסייע להו טועני' ליורשים אפי' אין אביהם נאמן אלא במגו וע"כ צ"ל כן דאל"כ איך טועני' ליורש להוציא מיורש אחר עש"ב וכבר הוכחתי בסי' מ"ו אות ד' דטוענין ליורשים אפי' טענה שאפילו אביהם לא היה נאמן אלא במגו כמ"ש התוס' ריש גיטין בד"ה ואם וכולי ובמציעא ד"יג בד"ה הא וכולי דאפילו לא טענינן ליורשים מזוייף טענינן להו פרוע כיון שהוא עצמו יכול לומר פרוע במגו דמזוייף כמו בשטר כיס דלא טענין להו נאנסו וטענינן להו החזרתי ע"ש אלמא כיון דאביהם נאמן לומר פרוע במגו דנאנסו טוענין ליורשים כן אע"ג דהשתא ליכא מגו ודוקא כשלא היה אביהם נאמן אלא במגו דהכחשה כגון מודים בשטר שכ' כיון דאביהם לא היה נאמן אלא במגו דהכחשה והם מודים דל"ש מגו אין טוענין להם וזה תלוי במחלוקת שכתב הרמ"בן בחי' לבתרא ד"ל גבי הביא עדים דדר ביה חד יומא וכו' עש"ב וא"כ הכא נמי טוענין ליורשים שמא אביהם היה טוען טענה שהיה נפטר מערבות ובל"ה דבריו תמוהים דבמלוה ע"פ לכ"ע טועני' ליורשים שפרע אביהם דנאמן בלא מגו ואם הודה בשעת מיתה שלא פרע או בתו"ז דאין טוענין להם פרוע אם כן ליכא מגו אלא דמשכחת לה שמת ביום שנשלם בו הזמן דקי"ל בסי' ע"ח דנאמן הוא בשבועה דעביד אינש דפרע ביום משלם זמניה וכ' מור"ם דוקא אם כשטוען הוא אבל ליתמי דידיה לא טענינן והם דברי הרא"בד וה"ט משום דטענה דלא שכיחא היא שיפרע ע"ש ואע"ג דאין טוענין ליורשים פרוע טוענין להם שמא אביהם היה טוען תנאי היה ביניהם או טענה אחרת שהיה נפטר מהערבות וכיון שאביהם היה נאמן כן במגו טוענין כן להיורשים וכה"ג כ' התוספות ריש גיטין בד"ה ואם וכו' וז"ל אבל בממון טוענין מזוייף לנפרע שלא בפניו ומיתומים ומלקוחות דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה שיכול אדם לכתוב שטר מלוה וכו' מיהו מזה אין להוכיח דאפי' לא טענינן מזוייף טעני' להו פרוע כיון שהו עצמו יכול לומר פרוע במגו דמזויי' כמו בשטר כיס דלא טענינן להו נאנסו וטענינן להו החזרתי ע"ש אלמא אע"ג דאביהם לא היה נאמן לומר אלא במגו דנאנסו וליורשים לא טענינן נאנסו טענינן להו החזרתי וכן טענת פרוע במגו דמזוייף וה"נ דכותה אע"ג דאין טוענין ליורשים פרוע ביום שנשלם הזמן דטענה דלא שכיחא היא טוענין להם טענה אחרת שהיה נפטר מהערבות במגו דמזוייף:
ובזה ניחא מה שכתבו התוספות דאפילו לא טענ' להו מזוייף טעני' להו פרוע וכ' מהר"ם דנ"מ במקו' שאין יכול לטעון פרעתי כגון שמת בתוך זמן השטר וק' דהא מ"ל אי אמרי' מגו במקום חזקה קולא לנתבע כמבו' בסימן ע"ח ואם כן אביהם היה נאמן לטעון פרעתי בתוך זמן במגו דמזוייף והכא נמי טועני' ליורשיו ולפמ"ש אפשר דנ"מ אם מת ביום שנשלם הזמן דאע"ג דאביהם היה נאמן לומר פרוע ביום שנשלם הזמן אין טוענים ליורשים כן כמו שכתב הנ"י בשם הראב"ד ופסקו מור"ם שם ואם כן לא טעני' להו פרוע ולא מזוייף אבל הכא טועני' להם טענה אחרת שהיה נפטר מהערבות במגו דפרוע אך יש להסתפק דאפשר דתנאי לא שכיח ואין טועני' ליורשים שמא התנה אביהם שאינו ערב על של חבירו כיון דמסתמא ערבים הם זה לזה ומהרשד"ם בסימן צ"ח כתב בשם חכם אחד דמלוה על המשכון טוענים ליורשים שמא אביהם התנה עם הלוה שאינו חייב באחריות והביאו הכנ"הג בסי' ע"ב הגב"י אות כ"ז ע"ש ונראה דה"נ טוענין ליורשים שמא אביהם התנה עם המלוה שלא יהיה ערב אבל כבר כתבתי בס' ע"ב דמדברי הנ"י ומ'"רן משמע דלא טענינן ליורשים במשכו' שמא אביהם התנה שלא יתחייב דתנאי לא שכיח וכ"כ ה' מנחת יעקב בתשובות סימן ט"ו ע"ש וגם החכם בתשוב' למהרש'"דם כמסופק אמרה בלשון אפשר ולכאורה ע"ש.
ג'
שניהם ערבים זל"ז וכו' ה""ד כשבא לגבות מהם אבל אם בא ממון א' מן השותפין לידו יכול לעכב הכל אע"פ שיש נכסים לשותף יכול לומר תלך תגבה משותפך הרד"בז בתשו' חז"ב סי' תרכ"ה ע"ש:
ד' כתב הש"ך ואולי הב"י לא השיג למהרי""ק אלא במה שמשמע מדבריו דבשלוו לצורך השותפות יד שניהם שוה בו והוי כאלו הם ב' לווין וממי שירצה יפרע אע"יפ שיש נכסים לכל א' מהם כדי החוב וע"ז השיג דלא וכו' ע"ש וכן ראיתי למהראד"ב בתשו' סי' ק"א שכ' וז"ל אע"ג דכתב מהרי"ק בשורש ק"ך בשלוו שניהם לצורך השותפו' א"ל בזה דכל א' עושה ערב על חצי חבירו אלא שהוא חייב על הכל כבר דחה שם הרב"י דבריו ומחי לה וכו' ע"ש הרי שהבין דמרן השיג על מהרי"ק דס"ל דכל א' חייב הכל והסכים עמו דאינו אלא ערב גם הכנה"ג הגב"י אות י'"ז כ' אבל מהרי"מט ח"א סי' קע"ז כ' ומורי ה' בתשו' ח"מ ס' ק"ו הסכים לדברי מהרי"קו ע"ש ובתשו' המב"יט כ' כמהרי"קו דכל א' חייב הכל ומהרי"מט בתחלה דחה דברי מרן הב"י והסכים עם מהרי"קו אבל בס"ד כ' וז"ל לבד ראה זה מצאתי בס' התרומות תשו' הרמ"בן דמוכח מינה דאף שותפין שלוו יש להם דין ערב שהביא מההיא דפרק השואל שותפים שנשאלו וכו' ע"ש ונר' דחזר בו והסכים עם מרן כיון שהרמ"בן ובע"הת ס"ל הכי וכן מבואר בתשו' הרש"בץ ח"א סי' קע"א והרש"בש סי' ט"ל ע"ש:
ה' שנים שלוו בשטר ונשבעו לפרוע לזמן פ' וכשהגיע הזמן פרע א' מהם חצי החוב והמלוה תובע ממנו שיפרע הכל מכח השבועה למ"ד דחייב הכל מדין לוה אם לא פרע זה הכל עבר על שבועתו מיד ולמ"ד שאינו חייב אלא מדין ערב לא עבר על שבוע' עד שלא ימצא לגבות מחבירו דאז אם לא רצה לפרוע עבר על שבועתו ולא אמרי' דשבועה בטעות היא דלאו כ"ע דינא גמירי דא"כ בכל שבו' שבין אדם לחבירו יאמר מוטעה הייתי אלא כיון שהשביע אותו מסתמא לדעתו הוא משביעו כ"כ הרדב"ז בתשו' ח"ג סימן תקי"ו ע"ש ועי' במהריק"ו שרש ך' שכ' דנאמן לומר טעיתי בדבר שיכול לטעות וכ"כ בתשו' לר' אביגדור כהן גבי מחאה דאם הוא שאפ' לטעות נאמן ואם אין הדעת טועה בו שאין רגילים בני אדם לטעות בכך לאו כ"כ לומר שטעה לאבד חזקתו של זה עיין שם וכה"ג כ' בשרש קנ"ה סימן ג' ע"ש וכבר הביאו הכנה"ג בסימן ע"ט הגב"י אות י"ב וכ' דנר' מדברי ר' אביגדור דאפילו התובע לא טעה בכך נאמן הנתבע לומר שטעה וכן דעת כמה אחרונים עש"ב וכן הוכיח מהרימ"ט ח"מ ם סי' נ"ב דכי אמרי' דלא טעי ה"ד בדבר ברור וידוע לכ"ע אבל בדבר שאינו ברור אמרי' דטעה ע"ש וה"נ דפלוגתא היא אם חייב הוא מדין לוה או מדין ערב פשיטא דבני אדם טועים בכך ונאמן לומר שלא נשבע רק על החצי שסבור אינו חייב אלא חצי כמ"ש התוס' במציעא ד' ט"ו במוכר שדהו בשעת היובל דל"א אדם יודע וכולי מה"ט דאינו פשוט כיון דפליגי בהא ע"ש:
ו' מיבעיא לי ב' שלוו בשטר א' וכתבו שהם ערבים זל"ז מי הוו קבלנים כיון דא"ץ לכתוב ערבים זל"ז וכולי הרדב"ז בתשו' ח"ב סימן תקפ"ז ע"ש ונר' דלא הוו קבלנים אלא ערבים ולשופרא דשטרא כ"כ אע"ג דל"ץ וכה"ג כ' הרשב"א בתשו' סימן אלף ב' בשטר שהיה בו נאמנות בעיקר המעות המופקדים דאינו אלא שלא יטעון בעיקר הפקדון אמנה היו דברינו או רבית לפי שיש מגדולי הא' שאמ' דמשבי' על כך ואפי' לדעת האומרים שאין בטענתו כלום דשאני שטר פרעון דלפריעה עומד מ"מ לשופרא דשטרא כ"כ וכו' ע"ש וכן מוכח בהדיא בתשו' הרא"ש כלל ע"ד ועי' בהמבי"ט ח"ב סימן כ"ב ועוד נר' פשוט דלא הוו קבלנים דלשון ערבי' לא משמע קבלנים וכבר כ' הרשב"א בתשו' ח"ב סי' ע"ד והביאו מרן הב"י בסי' ס"א דאין כח בידינו לדון לישנא יתירא במקום שלא אמרו ע"ש והרדב"ז בתשו' ח"ג סימן תקי"ח כ' דמהריק"ו שדן לישנא יתירא לטפויי לא ראה תשו' הרשב"א והנכון דלאוקמי ממונא אמרי' ולא לאפוקי ממון וכן נר' מלשונו וכו' עיין שם וכן כתב מהרי"א סי' ס"א דדוקא להוציא ממון אמרי' כן אבל להעמיד ממון בחזקתו דרשי' לישנא יתירא וכ"כ מהרימ"ט ח"א ססי' ק"ך ע"ש מיהו הרשב"א בתשו' המיוחסות סי' א' כ' על עשרה תלמידים ששכרו רב א' וכו' אפי' כשימצא הרב תלמידים אחרים חייבים לפרוע לו דאמרי' לישנא יתירא לטפויי אתא אפילו להוציא ממון והכנה"ג סימן ס"א תי' בשם האחרוני' דלא אמרי' לישנא יתירא לטפויי אתא אלא כשכתב בשטר דבר שא"ץ דבלא"ה כך הוא אבל כשכתב בשטר דבר שצריך ליכתב אלא שנכפל והוא מיותר לא אמרי' לטפויי אתא עיין שם וא"כ ה"נ כיון דלא צריך ליכתב ערבים זב"ז דבלא"ה הדין כך אמרי' לטפויי לרבות קבלנים מיהו בתשו' הרשב"א ח"ב סי' ע"ד מבואר דגם בדבר שא"ץ ליכתב דבלא"ה הדין כך אין לנו לדון אלא במקום שאמרו ע"ש ומצאתי בתשו' מהר"י ן' הרא"ש שכ' וז"ל ועוד מדכ' לישנא יתירא שתגבה כל סכום כתובתה תחלה והמותר יהיה לבנותיה ולמ"ל דכ' הכי בלא"ה דינא הכי אלא ש"מ מדכ' לה לישנא יתירא שכך ר"ל וכו' וכה"ג אשכחן בפ' המוכר את הבית דדרשי' לישנא יתירא וכו' וכן מצאתי להרי"ף בתשו' סימן יו"ד שכתב וז"ל וכן במתנה זו כיון דלא צריך לומר אם מת א' יחזור חלקו לאחיו וקאמר אין אנו אומרים שלבטלה אמר אלא לצורך אמר כן מת א' מן האחים והניח אשה ולא הניח בנים שלא תטול אותם הנכסים אלא יחזרו לאחיו כאלו אמר ע"מ שלא תקנה אותם אשתו בכתובתה וכו' ע"ש וכה"ג כ' מהראד"ב בתשו' סי' ל"ג דדרשי' לישנא: ז' לא יתבע וכו' הטור כ' בשם הרמב"ם ביכול לתבוע מי שירצה וכ"כ הרשב"ץ בתשו' ח"א סי' קע"א ומשמע שכן דעתו ע"ש ועי' בס' זרע יעקב סימן נ"ט שתמה על הרשב"ש סימן ט"ל שהסכים לדעת הרמב"ן שדחה דברי הרמב"ם ולא זכר דברי אביו הרשב"ץ ואפ' שסובר שאביו לא כ"כ אלא לסניף וכו' ע"ש ולא ראה מ"ש הרשב"ש עצמו סימן רכ"ח על דברי הרמב"ן וז"ל ואין כן דעת הרמב"ם אלא שיפרע ממי שירצה וכ"ה סברת הרא"ש וכ"נ שהיא סברת א"א הרשב"ץ בתשו' וכו' ע"ש אבל בסימן י"ב פ' דלא יפרע מהערב תחלה וכן כתב הרמב"ן שכן דעת הרמב"ם ע"ש גם הרדב"ז בתשו' ח"ב סימן תקנ"ו סמך על הרמב"ן והרשב"א שכ' שכן נר' דעת הרמב"ם דלא יפרע מהערב תחלה ומ"ש שם דמשמע דיש חי' בין ב' ערבים לב' שלוו והטעם צ"ע ע"ש כבר כ' הנ"י בפ' המפקיד בשם הרשב"א וז"ל דל"ד ב' ערבים לחוב א' שהם כמו משכון א' לאותו חוב ואין השעבוד על המשכון לחצאין ול"ד לב' לווים שכל א' נוטל המחצית ומוצא לעצמו וכו' וכ"כ המ"מ בפ"ה ה' מלוה ולשון הרשב"א הובא בש"מ למציעא ע"ש בלח"מ וכן כתב הרדב"ז עצמו בח"ג סימן תקי"ז עיין שם וראיתי להרי"ף בתשו' סימן ט"ו שכ' וזה לשונו שמעון יש עליו ועל אשתו שטר בזהובים מתה אשתו ונתנה במתנה כל מה שהניחה ונשאר הבעל עני בא ב"ח ותבע את חובו אמרו היתומים אנו נפרע החצי שהוא חלק אמנו ואבינו יפרע החצי שהוא חלקו וכו' תשו' אם המתנה שנתנה אשה לבנים מטלטלים אין על היתומים לפרוע בשביל אמם כלום כי מטלטלי' אינם משועבדי' לב"ח שנוציא אותם מידם ואלו היתומים שרצו לפרוע חצי בשביל אמם עשו לפני' משה"ד ואם זו המתנה מקרקעי יש על הבנים לפרוע כל מה שבשטר אם הקרקעות שוים כ"כ כי ב' שלוו מי שנמצא מהם פורע כמ"ש השותפים אחראי' זל"ז עכ"ל:
ח' ואם פרט א' מהם כל החוב וכולי נראה דאם פרע אחד מהם חצי החוב אינו גובה מחבירו כלום שיאמר לו פרעתיך חלקך וכולי מהריק"ש: ט' חוזר וגובה מחבירו חלקו וכולי ואם טען חבירו פרעתי' נאמן בש"ה כמלוה ע"פ אא"כ הקנה לו מלוה השט"ח בכו"מ מהר"א ששון סימן ג"ן וכן העלה הש"ך בסימן ק"ל סק"א עיין שם באורך וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"ג סימן מ"א והביאו מרן הב"י סימן ס"ה וז"ל ראובן ושמעון היו חייבים ללאה אמם מנה בשטר משכון על כרם א' לימים נפטרת לאה וראובן ושמעון ויורשי שמעו' מצאו השט"ח הנז' בין שטרות אביהם ותבעו מחצית המנה מיורשי ראובן שאומר שפרע אביהם ללאה אמו וכו' תשובה דברי בני שמעון בטלים הם ואין בהם ממש חדא שאפי' פרע שמעון כל החוב לאמו ואמו מכרה לו השטר הא קי"ל דאותיות אין נקנים במסי' וצריך כו'"מ וכן אם נתנתו לו במתנה ואם פרעו שמעון בלא שתמכרנו לו אמו הו"ל פורע חובו של חבירו שלא מדעתו והניח מעותיו עקה"צ ולא עוד אלא אפילו אמ"ל ראובן לך פרע ואני אשלם לך חזר מה שנתחייב ראובן בכך מלוה ע"פ ומלוה ע"פ אינו גובה מהיורשים דשמא פרעו אביהם אא"כ היו מלוה שלא הגיע זמנה עכ"ל הרי דאפילו פרע ברשות חבירו הו"ל כמלוה ע"פ דנאמן לומר פרעתי' אא"כ הקנה לו המלוה השט"ח בכו"מ מיהו מ"ש הרשב"א דאם פרעו בלא מכירה שלא ברשות הו"ל פורע חובו של חבירו שלא מדעתו דהניח מעותיו על קרן הצבי הוא הפך דברי בעה"ת הביאו מרן הב"י בס"ז וז"ל מסתברא וכו' אם פרע א' מהם כל החוב חוזר וגובה מחבירו חלקו ואע"ג דקי"ל שאין הלוה חייב לשלם לערב עד שיאמר לו ערבני ואשלם או שהרשהו שיכנס ערב בשבילו דמסתמא כיון שנעשו ערבאים זל"ז כמי שהרשהו דמי שע"מ נשתתפו בכך עכ"ל וכ' הרא"ש בתשו' כלל ע"ד סימן ה' וז"ל דהא דאמרי' דפורע חובו של חבירו הפסיד מעותיו היינו היכא דמדעתו קם ופרע ולא היה מוכרח לכך דהוי כמו מברי' ארי אבל היכא דמתחלה נעשו אחראי' וערבים זל"ז אין וכולי ע"ש ולכאו' נר' דהרשב"א ס"ל דב' שלוו הוו ערבים ואינו יכול לגבות הכל מא' מהם רק שאינו מוציא לגבות מב' וערב שפרע שלא ברשות הלוה הו"ל כפורע חובו של חבירו שלא מדעתו כדעת הרמב"ם ואין חי' בין לוה ליורשיו כמ"ש הש"ך וכ"כ הכנה"ג בסי' ש"ה הגב"י אות ט' והפמ"א ח"א סו' קי"א ע"ש וכן הסכים ה' כרם שלמה סי"ב עש"ב:
י' אבל ראיתי להרשב"א בתשו' שם סימן כ"א שכ' וז"ל ואפילו ערב פרע משלו על של חבירו וכדמוכח בשלהי ג"פ דההוא ערבא דיתמי וכולי וכן כתב עוד בסי' שצ"ה וקבלן או ערב שפרע לא הפסיד ואין דנין אותו כפורע חובו של חבירו שלא אמר אלא דפורע שאינו שייך בחיוב ופורע מדעתו שאינו שייך בחיובו כלל וכולי ע"ש וז"ל הרמ"ה בס' ג"פ סימן קל"ג ואי ק"ל וכולי ליהוי כפורע חובו של חבירו שלא מדעתו וקיי"ל דהניח מעותיו עקה"צ יכילנא לשנויי לך כגון דא"ל מלוה מעיקרא לערב ערבני ואשלם לך וכולי אלא הכא ה"ט דכי אמרי' פורע חובו של חבירו וכולי ה"מ בעלמא דלא רמי עליה חיובא וכולי אבל ערב דאם לא יכול המלוה לאפרועי חובו מניה מלוה או מיתמי דיליה הוה מחוייב הערב למיפרעיה אע"ג דהוה יכול הערב למדחי המלוה לגבי לוה או לגבי יתמי דלוה ולא דחייה וקדם ופרע לא כפורע של חבירו דמי דלא ניחא ליה למישבקיה לשעבודא דב"ח עילויה דלא לינזי' נכסי' או מחמת מידי אחרי' כמאן דפרע ע"פ דמי וכולי עכ"ל וא"כ ה"נ שנעשו ערבאי' אם פרע א' על חבירו ויש עדים חייב חבירו לשלם לו אא"כ טען פרעתי ועי' במהרשד"ם הי' קע"ו:
י"א ראובן ושמעון שהיו שותפין ומת ראובן ובאו בע"ח ותבעו לשמעון ורצה שמעון שיחזרו על נכסי ראו' לפי שכ' אכלו כל הנכסי' ועוד שאמר בשעת מיתה שכל מה שיאמר נאמ' בו כ' הרשב"ש סי' רכ"ח וז"ל נמצינו למדים שכ' שותפים שלקח או שלוה א' מהם אפי' בסתם לאמצע וכל א' מהם מתחייב למלוה בכל מחצה שתורת מלוה ומחצה בתורת ערבות וכשפרע אחד מהם הכל חוזר על חבירו במחצה שהוא בתורת ערבות ואם שמעון לא הי"ל נכסים היה ראובן חייב לפרוע הכל למלוה אע"פ שלא לוה הוא ממנו וחוזר על חבירו במחצה וכן הדין עתה שנפט' ראובן ששמעון ישלם הכל ויחזור על נכסי ראובן וכו' וכ"ש בנדון הזה שכבר האמינו וכו' ע"ש ונר' דבלא נאמנות אינו גובה מהיורשי' שהרי כ' הרמב"ם ומרן סימן צ"ג סי"ג וז"ל טען שמעון שיש ללוי עליו חוב מאה השותפו' וכו' אינו נאמן להוציא מיד ראובן או מהסחורה הידועה לשותפות דשמא קנוניא הם עושים שמעון ולוי על נכסי ראובן אפילו היתה המלוה בשטר וכולי טען שמעון שראובן יודע בודאי שזה החוב שעל' מחמת שותפות והחוב אצלנו הוא ישבע ראובן היסת שא"י שחוב זה אצלנו וישלם שמעון החוב משלו ע"כ א"כ אפילו חוב בשטר אינו גובה מהיורשים בטוענים להם שמא אין חוב זה מהשותפו' ואפי' בודאי הוא מהשותפות שמא פרוע וכ"ש אם הוא חוב בע"פ ואפי' טוען שמעון שראובן יודע שעדין חוב זה אצלם כיון שאם היה ראובן חי וטוען שא"י פטור מש"ה טועני' ליורשי' כן ופטרי' בלא שבו' ועי' בתשו' מרן בס' אבקת רוכל סי' קס"ט וסי' קע"ג ובס' פמ"א ח"א סי' קי"א וכ"כ הר' גו"ר כלל ב' סי' א' דאם הערב או השותף יודע בחוב זה אינו פרוע ודאי דחייב הוא לפרוע והיורשי' פטורי' דנאמן הוא ע"ע ואינו נאמן לחוב ליתומים ע"ש וכן מוכח בהדיא מדברי הרא"ם בתשו' סימן פ"א דאם אין לו טענה שיפטר מהערבות אפילו היא מלוה ע"פ חייב לפרוע שלו ושל יורשים ע"ש ועי' בתשו' מהרא"ש סימן קל"ד וקל"ה ע"ש והביאו הר' כנה"ג אות י"ג: י"ב חוזר וגובה מחבירו חלקו וכו' כתב הרשב"ש סי' רכ"ח דאם מת א' מהם חבירו ישלם הכל וחוזר על נכסי המת ע"ש ונראה דאם היא מלוה ע"פ אינו משלם דאין דינו אלא כערב ואינו מתחייב אלא במה שנתחייב הלוה וכן כתב הראב"ד בספר תמ"ד סי' רצ"ט דאם טען א' שפרע חלקו נשבע שבו' היסת ונפטר וחבירו שהודה בחלקו פטור מחלק חבירו מה"ט ע"ש וה"נ אם מת אחד מהם אין המלוה נפרע מחבירו אלא אם כן הוא בתוך זמן כדלק' סימן קכ"ט דין י"ב בערב וע"ש בהש"ך ס"ק ל"ב שכתב דה"ה בקבלן וכן כתב הרב לחם רב סימן קע"ה והרמ"ך בשו"ת בית יהודה ח"ב סימן מ"ט ע"ש ואם כן ה"נ אפילו למאן דאמר דגובה ממי שירצה דדין קבלן יש לו אינו חייב: י"ג כתב מהר"ם ריקאנטי סימן ש"ב שנים שלוו מא' בתשובות הגאוני' מצאתי דאפילו מת א' מהם היורש נכסיו גם כן חייב לפרוע הכל אם אין לאחר מה לשלם ודוקא כשירש מקרקעי אבל ירש מטלטלי אין לו לפרוע כלל אפילו החצי ונ"ל דה"ה לדינא דגמ' דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח אבל מתקנת הגאונים חייב אפילו ירש מטלטלי:
י"ד הגה ודאי פרע בעד חבירו ואם המלוה כפר שלא פרע לו חלק חבירו ישבע זה היסת שפרע הכל וחבירו נפטר מהריק"ש בתשובו' בספר אהלי יעקב סימן ע"ג עיין שם:
ט"ו דין ב' שותפין שלוה א' מהם וכו' ראיתי בתשו' הגאונים ח"ב מח"ד סימן ל"ח שכ' וז"ל היה עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון וכו' מאחר ששמעון העסק חציו כדין מלוה וחציו כדין פקדון הרי בעל הממון פטור מתביעה שיש לו חוב על שהממון בידו כי המפקי' ממון ביד אדם אין ראוי לחייבו לשלם חוב הלוה וכולי עיי"ש מבואר דסביר"ל דעסקא אין דינו כשותפים ואין בעל הממון חייב לשלם
ט"ז ודוקא שהא מודה וכו' אבל אם כפר השותף ואמר שמעולם לא נכנס דבר זה בשתוף וכו' לשון הטור בשם הרמב"ן וכתב הכנה"ג בתשו' סימן ל"א ושמא תאמר לא כ' הרמב"ן רק אלו דוקא כשהשותף טוען בריא שלא נכנס זה בשיתוף וכו' והא ליתא דאפי' שאינן טועני' כן בריא כל שהם אומרי' שאין יודעי' מזה כלום הו"ל כמו שטוען הלויתיך והלה אומר איני יודע אם הלויתני שנשבע שא"י ונפטר וכן משמע מדברי הרמב"ן שם שכתב עד שיתברר הדבר וכו' ע"ש וכן כת' בהדיא הרמב"ם והטור ומרן סימן צ"ג סי"ג וז"ל אם טען שמ' שראובן יודע שזה החוב שעלה מחמת השותפות הוא והחו' אצלנו הוא ישבע ראובן היסת או ע"י גלגול שא"י שזה החוב אצלנו וישלם שמעון החוב משלו עכ"ל הרי דנשבע שא"י ופטור ודוקא אם טען הלה בריא אתה יודע וכן כתב הרב המבי"ט ח"א סימן י"ד ואף על גב דגבי מנה לי בידך משמע דאפילו תבעו סתם ולא טען אתה יודע צריך לישבע הכא שאני משום דשותף מסתמא לא ידע כמ"ש הב"ח בסימן ע"א וכן הוכחתי שם דכל דלא הי"ל לידע אין צריך לישבע אלא אם כן טוענו הלה ברי' אתה יודע ע"ש וכתב מהר"י בי רב בתשו' סימן כ"ו והביאו הכנה"ג בסימן צ"ג הגה"ט אות ל"ג נראה דאפילו ידע ראובן שחוב זה מחמת שותפות אם לא ידע בודאי שעדיין לא נפרע אינו חייב לישבע אפילו שבוע' היסת וכו' וכן דעת הרב המבי"ט סימן ד' וכן הסכים הר' שי"ט סימן ע"ג עש"ב וכה"ג כתב הרדב"ז בתשוב' ח"א סימן ס"ט באשה שלקחה מלבוש בהקפה ובא בעלה לגרשה והיא אומרת אני חייבת דמי המלבוש והוא אומר א"י וז"ל דדין עם הבעל דהא קי"ל כל מה שבבית האדם הוא ברשותו והממע"ה והוה ליה כאומר מנה לי בידך והלה אומ' א"י שישבע שא"י ונפטר אף בנ"ד ישבע הבעל שא"י וגדולה מזו א"א שאפילו יש עדים בהקפה מ"ל דילמא פרע וקנוני' היא עושה כיון שלא העידו שעדיין הוא עליה חוב ואף ע"ג דקיימא לן מנה לי בידך והלה אומר א"י אם פרעתי' חייב שא"ה דהוה ליה למידע כיון שהוא בעצמו לוה וכו' עכ"ל ומהכא סייעתיה דאפילו בחוב בשטר וידע שחוב זה מחמת השותפות אם לא ידע שעדיין לא נפרע אמרינן שמא פרעו וקנוניא הוא עושה והרב בתי כהונה בח"ב סימן ל"ה כתב דאם יש עדים שלצורך שותפות לוה והוא מודה שעדיין חייב חוב זה דינו כערב שישבע שאין לו וכו' ויכלול בשבו' שעדיין חייב חוב זה ויפרע חבירו עיין שם וליתא דאף מלוה בשטר יכול לטעון שמא קנוניא הם עושים כמבואר בדברי הר"מ ומרן בסימן צ"ג עיי"ש גם מהרי"ק שרש כ"ב כתב דאם טען השותף בריא שחבירו לוה לצורך השותפות ונפרע מכיס השותפות נשבע ונפטר אפילו היתה הלואה בשטר וכו' והביאו הרב ב"ד סימן כ"ג ע"ש משמע דוקא טוען בריא אבל אינו יודע חייב וליתא והרב מטה יוסף ח"א סימן ז' לא דק בזה ע"ש מיהו כבר כתבתי דה"ד אתה יודע צריך לישבע אבל אם לא טען בריא אתה יודע אין צריך לישבע מהאי טעמא דמסתמא לא ידע וה"נ הבעל אין צריך לישבע אלא אם כן טענה עליו בריא אתה יודע ודלא כנר' מדברי הרדב"ז והכנה"ג ומה שהק' ה' קרית מלך רב ח"ב בתשו' סי' א' כיון שמודה שלוה לצורך השותפות אמאי אינו חייב כשאינו יודע שלא נפרע מ"ש מערב דאפילו במלוה ע"פ אינו יכול לטעון הערב שמא פרע הלוה ע"ש וליתא דערב נמי (עכ"מ):
י"ז כתב מהר"י הלוי סי' קנ"ד דכשהשותף א' מתעסק לבדו לכ"ע משתעבד ואפ' דלא אמרה אלא בצירוף טעם אחר וגם שיש דקדוק בדברי אחרונים שלא כדבריו ודעתי לפשר ביניהם ה' בתי כהונה ח"ב סי' ל"ה:
י"ח
דין
ג' יפרע מאיזה מהם שירצה וכו' ומה שפרע יחזור ויפרע החצי מחבירו הערב הב' כמבואר בסמוך ובסימן קל"ב וע"ש בהש"ך סק"ח שתמה על הרב המבי"ט וכן הרב דרכי נועם ח"מ סימן א' עיין שם באורך:
י"ט דין ה' אין עדותו מחייב את חבירו וכו' כתב הפרישה וז"ל וא"ל יהא המודה נאמן במגו דא"ב כפר בכל או לא היינו שותפים ואינו חייב אלא החצי די"ל דירא לשקר שמא יכחישנו התובע בעדים ע"ש וליתא דהא קיימא לן המלוה את חבירו בעדים אין צרי' לפורעו בעדים ואם כן יהא נאמן במגו דפרעתי הכל כמבואר בסימן ס"ט ובכמה דוכתי דאמרינן מגו דפרעתי וכן במגו דלהד"מ דלא אמרינן דירא לשקר שמא יוכחש בעדים והרי קיימא לן מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דנאמן לומר פרעתי במגו דמזוייף ולא אמרינן דירא לשקר שמא יוכחש וז"ל מהר"ם בתשו' הארוכות סי' קס"ז נראה לרבי' שאדם נאמן במגו אף על גב דבמה שטוען השתא אין יכולין העדים להכחישו ובטענת המגו יכולים העדים להכחישו וראיה לדבר מודה בשטר שכ' למ"ד צריך לקיימו נאמן לומר פרעתי במגו דא"ב אמר מזוייף דבפרעתי אין יכולים להכחישו ובמזוייף אין יכולים להכחישו עכ"ל אבל לק"מ דאם היה כופר היה צריך לישבע וא"כ נוגע בעדותו כדאמרינן בפ' הא"מ גבי שלוחים דאמרו דפרענו למלוה דנוגעים בעדותם הם אף על גב דאיכא מגו השתא דתקון רבנן שבו' וכמבו' בסי' קכ"א ועוד דבפ' האשה שנתארמלה די"ח אמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענ' ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח ופי' התוספו' מפני מה אינו נאמן במגו דכופר הכל ומשני חזקה וכו' ע"ש וה"נ אינו נאמן במגו דכופר הכל:
כ' כתב הב"ח נראה דמיירי שזה המודה אין לו נכסי' לשלם והמלוה רוצה שיתחייב הכופר ש"ד ע"פ עדות חבירו דהו"א אינו נוגע בעדות כיון שאין לו לשלם קמ"ל דאפ"ה נוגע בעדות דשמא תשיג ידו אחר כך דאם אותו שהודה יש לו נכסים פשיטא שגובה ממנו ואין צריך הכופר לישבע למלוה על ידי עדות חבירו מיהו התוספו' בפ' חזקת כ' דלא נפסל לעדות בשביל כך כיון דהשתא אין לו נכסים ולא מרווח מידי עכ"ל ועיין בהסמ"ע סי' קכ"ג סקי"ז שכתב דלוה אם אין לו נכסים יכול להעיד על הערב ול"ח נוגע בדברים וכן הסכים הש"ך שם אלא שכ' דנוגע הוא שלא יהא לוה רשע ולא ישלם וז"ל הרמ"ה בפ' ח"ה סימן קע"ה ומסתברא דלוה מעיד לערב ואף על גב דלית ליה ארעא אחריתי להא או לערב ולא חיישי' מפני שמעמידה בפני ב"ח דכי אמרינן אינו מעיד גבי המוכר שרה לחבירו שלא באחריות דניחא ליה דלא ליהוי גבי ב"ח לוה רשע ולא ישלם ואי משום לוקח התם לאו לוה רשע מיקרי דא"ל להכי זבני לך שלא באחריות אבל גבי ערב דאי לא משלם ליה לא ערב מאי דפרע ליה למלוה בשבילו אין לך לוה רשע יותר מזה מעיד דלאו ניגע בעדות הוא וה"ה נמי גבי קבלן וכו' עכ"ל הרי דלוה מעיד לערב ולא מיפסל משום לוה רשע ואם כן ה"נ אם המודה אין לו נכסים יכול להעיד על חבירו כדין שיפרע הכל מדין ערב או לישבע ש"ד:
כ"א ואין חוששין לגומלין א' שתבע לג' שלוה אותם מנה א' והביא שני עדים והם מכחישין בתשו' בשמים ראש סי' שע"א כ' דאפ' דכיון שהם מכחישין הו"ל תרי ותרי ומיהו אפ' דל"ד דהכא העדים הם בפנינו מכחישי' אותם ול"מ בפקדון דכל א' נעשה פסול לעדות אלא אפי' במלוה אינם נאמנים ואין ולאו ורפיא בידיה בין בפקדון בין במלוה ע"ש ומסתברא דכיון שאינם ערבנים זה בזה:
כ"ב דין ו' ומחל לח' מהם לא מחל וכו' היינו משו' דאין א' חייב בחצי של חבירו אלא מדין ערב אבל אם היו קבלנים לזה אם מחל לא' מהם מחל הכל ושניהם פטורים כמ"ש מור""ם וכן משמע בב'"י ע"ש ובר"פ הגוזל בתרא אמרי' גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלם ממנו רצה מזה גובה, רצה מזה גובה וכולי וכ' בס' א"ז שם בשם הרמ"ה דאם מחל נגזל לגבי א' לא מיפטר אידך דאכתי לא נפרע נגזל ולמאן דמחל מחל ולמאן דלא מחל וכולי משמע דאם מחל לא' מהם גובה הכל מאידך דלא מחל החוב אלא מה שיכול לגבות הכל ממנו ושיירי הכל לאידך:
כ"ג על ג' שנשתתפו וא' מהם בעיר אחרת ושולח להם סחורות ונתחיי' שם לב"ח ונתפשר עמהם שלשים למאה כמנהג לכאורה נר' דהפשרה לאמצע כדין מוכס שמחל לא' מן השותפי' ע"י פיוס אפילו אמר בפי' שמחל לו הוא לאמצע וכבר תמה הכנה"ג בסימן קע"ח על המבי"ט ח"ג סימן קל"ח שכ' על שותף שלוה מגוי א' מאה פרחים לצורך שותפו' ואח"ך מחלו אין לשות' חלק בהם וכולי דנ"ד מחלו ע"י פיוס דהוי לאמצע וצ"ל כיון דנ"ד היה שהגוי לא ידע השות' האחר רק זה שלקח ממנו אע"פ שמחל ע"י פיוס לו מחל ולא לשותפו ע"ש ודבריו תמוהים שהרי כ' המבי"ט ואפי' ראובן ושמעון שניהם היו לוקחי' המאה פרחים מן הגוי בהלואה ואח"ך היה מוחל הגוי לשמ' בלבד וכולי הרי בהדיא דאפי' ידע המוחל ששניה' שותפי' והלוה לשניהם אם מחל לאחד מהם בלבד אפילו ע"י פיוס בנ"ד לא הוי לאמצע היפך הפוסקי' וא"כ לדידן אפי' לא ידע המוחל או השותף האחר המחילה לאמצע אבל ראיתי למהראד"ב בס' לחם רב סי' ק"א שכ' דה"ד למ"ד שנים שלוו כא' ממי שירצה יפרע אבל למאי דקי"ל דשנים שלוו כא' כל אחד דינו כערב על חצי חבירו לא מחל אלא לו ואע"ג דכ' מהרי"ק דבשלוו שניהם לצורך השותפו' לא הוי כל א' ערב אלא חייב הכל כבר דחה מרן הב"י שם דבריו ע"ש וא"ל שכן סובר המבי"ט דשות' שלוה לצורך שותפו' כיון דאינו אלא כערב על שותפו אם מחלו לא הוי לאמצע ואע"ג דהוא ס"ל כמהרי"ק בח"א סימן קע"ז בב' שלוו לצורך שותפו' אבל אם לוה אלא א' מהם לצורך השותפו' דינו כב' שלוו כא' דאינו אלא כערב על חלק חבירו ולבדו מוחל דהא ליתא:
כ"ד דין ז' הנה אפילו ב' כתובי' בשטר א' הש"ך צידד דשותף יכול למחול ונדחק בתשו' מהר"ם שבתשו' המיי' והמרדכי עש"ב וה' קול אליהו סי' כ"א דחה דבריו והוכיח דאפי' שותף אינו יכול למחול בחלק חבירו עש"ב וכ"כ מהרשד"ם בסי' קל"ו דלא שייך מחילה עיין שם:
כ"ה דין ח' י"א שיכול לגבות כל החוב מהערב הב' וזה הערב שפרע הכל חוזר על הלוה ואם אין ללוה נכסים חוזר הוא על ערב הא' וגובה ממנו חלקו הרדב"ז בתשו' ח"ד סי' ע"ג עש"ב:
כ"ו דין ט' אין שומעין לו עד שיבא חבירו וכו' כ' הסמ"ע דוקא ליתן לו חלקו אינו יכול להכריחו אבל צריך לדון עמו על חלקו אפי' אין שותפו בעיר וכבר דחה הש"ך בס"ק כ"ה דכיון שאינו יכול להכריחו ליתן לו חלקו למה יתחייב לדון עמו אלא דבשותפי' כשנודע שהממון של שניהם בשוה נותני' לו חלקו עש"ב וראיתי בתשו' הרשב"א סי' ט"ל שכ' דהא דאין השותף יכול לגבות אלא חלקו בלבד כשאין שותפו בעיר ה"ד כשיש טענות הודאות וכפירות ועסק שבו' אבל כל שאין ללוה שום טענה יכול השותף להוציא הכל מן הלוה וכן מוכח מל' הרמב"ם וכו' ע"ש משמע דס"ל שהשותף דן על חלקו ומכריח ללוה ליתן לו ואם אין ללוה טענה מוציא הכל ממנו וכ"כ הריטב"א בחי' בפ' שבועת העדות שכן דעת הרמב"ם שיכול לתבוע חלקו וכן מסתברא וכן פוסק מורי הרא"ה והאריך לפרש הירושלמי לסברא זו עש"ב:
כ"ז צריך ליתן לזה התובע הכל וכו' ג' שהיו שותפי' וחלקו השותפו' ונשאר א' מהם חייב להם סך וכתב כת"י מודה אני ע"ע שחייב לפ' ופ' וכו' וכ"ז שכת"י קיים נאמנים הם ובאי כחם עלי ועל ב"ב וכו' ואח"ז הלך א' מהם למ"ה וא' מת והוציאו יורשיו הכת"י בב"ד וטען שכבר פרע כל החוב לשותף שבמ"ה והביא עדים שהודה הודאה גמורה שנפרע הכל לכאו' נראה דהיורשים גובים ממנו אפי' פרע לו בעוד שחבירו קיים והרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י כ' ב' שהלוו לא' ובא א' ותבע מסתברא שיכול לתבוע החוב כולו דכל שהלוו בשטר א' דשותפי' נינהו וכ' מהרשד"ם סימן קס"ב ולכאו' סבור הייתי לומר דכיון שיכול לתבוע החוב כולו אין השותף הב' יכול לתבוע מן הלוה כלום דאם יכול לחזור ולתבוע ממנו לקתה מדת הדין על הלוה שיעמוד עתה בדין עם הא' על הכל ואח"ך חוזר השותף הב' עליו אלא שמצאתי שכן דעת הרא"ש כמ"ש הרשב"א אבל דעת הרמב"ם שאין יכול הא' לכוף אותו אלא על חלקו ולא על חלק חבירו עיין שם ול"ד דהרשב"א סובר דיכול הא' לתבוע הכל וחייב הלוה לפרוע לו הכל אפי' אין חבירו בעיר כמ"ש הר"ן בשמו בס"פ שבועת הדייני' ע"ש וכ"כ בהדיא בתשו' ח"ב סי' פ"ח ובתשו' ח"ד כו' כ"ז ע"ש אבל הרא"ש סובר דוקא אם ב' בעיר יכול הא' לתבוע אבל כשאינו בעיר אין הא' יכול לתבוע אפילו חלקו והרמב"ם ס"ל דאם אינו בעיר יכול לתבוע חלקו ולא חלק חבירו ועכ"פ כל שהיה יכול לפרוע הכל יפרע לו ואין הב' יכול לתבוע מהלוה כלום וא"כ כשהם בעיר דלכ"ע יכול הא' לתבוע הכל ואין הב' יכול לתבוע מיד לוה כלום כמ"ש הש"ך סס"ק כ"ה ע"ש וכ"מ בתשו' הרשב"א ח"ב סי' רפ"ז והוסיף שם דאפילו את"ל דמצי דחי ליה מ"מ א"ב למפרע כוליה לחד מנייהו ופרע ומיפטר דהתם לאו משום חבריה לאוקומי בדינא אלא דאי אית ליה טענת' מקבלי' מניה ולא אמרי' שליח שוויה וכו' ע"ש והטור סס"י ע"א כתב תשו' הרא"ש שטר שכתוב בו נתחייב פ' לפ' ופ' והאמין למוציא השטר לאו כ"כ לומר שפרע כ"ז שזו מוציא השטר וכ' הב"ח שם דמ"ש הרשב"א בתשו' דכל מי שהשטר בידו גובה אפילו אין בו נאמנות מיירי שאין הב' אומר שנפרע וכולי וכ"כ הפרישה בשם רש"ל ע"ש הרי דאם חבירו מודה שנפרע אין הב' יכול לתבוע מהלוה כלום אם לא שהאמין למוציא השטר
כ"ח אבל אם חבירו בעיר ושמע ולא בא וכו' כ' הסמ"ע משמע הא אם ידעי' דלא שמע אף שהוא בעיר אין ליתן לזה הבא עד שיודיעו ונר' קצת דוקא אם ידעי' שלא שמע אבל מסתמא אמרי' ששמע ואינו נאמן לומ' שלא שמע אבל מדברי מהרשד"ם סי' קס"ב משמע דנאמן לומר דלא ידע וכן הדין בשותפים שדן א' מהם ויצא חייב דבעי' שיהא חבירו בעיר ושמע ע"ש וע' בהכנ"הג אות כ"ה:
כ"ט דין יו"ד אינה נאמנת אלא במגו דפרעתי' כ' הפרישה ר"ל ואין כל אשה יכולה לומר פרעתי דהא מה שקנתה אשה קנה בעלה אא"כ שאחרים נתנו לה מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה וכו' ע"ש נר' דס"ל דאם נתנו לאשה מתנה סתם בלא תנאי קנה הבעל גוף ופירות וא"כ אינה יכולה לפרוע מהם אבל אם נתנו ע"מ שאין לבעלה רשות בה הגוף שלה והפירות לבעל וכיון שהגוף שלה יכולה לפרוע מהם למכור בטובת הנאה לאחרים או לבעלה ולפרוע לו כמבואר בסי' תכ"ד ע"ש בהסמ"ע ס"ק י"ח דמוכרת נ"מ ולפרוע לו חבלתו וכן נמי במתנה שנתנו לה אחרים ע"מ שאין לבעלה רשות בה דינה כנ"מ דבעל אוכל פירות והקרן שלה וכ"כ בסי' פ"ה וז"ל אחר שנתן לה במתנה אפי' א"ל ע"מ שאי' לבעל רשות בה שלא יהא לבעל כלום אני נותן לך אפ"ה אוכל הפירות וכו' וכ' בהגהת פרישה שם וז"ל ר"ל כשנתן לה המתנה אחר סתם מיד זכתה בה האשה קנה בעלה דידו כידה וכשמוסיף לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה מוציא הגוף מרשות הבעל אבל הפירות הם שלו ע"כ הרי דס"ל דבמתנ' סתם קנה הגוף והפירות אבל כשמוסיף ע"מ שאין לבעל רשות בה אין לו אלא פירות וכיון שהגוף שלה יכולה לפרוע לבעלה אבל הא ליתא שהרי כ' הרמב"ם בפ"ג מה' זכייה וז"ל הנותן מתנה לעבד או לאשה קנה הבעל והאדון אלא אלא שהאדון קונה לגוף והבעל קונה אותם לפירות נתן מתנה לאשה ע"מ שאין לבעלה רשות בה ולעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו קנה האדון והבעל וכו' ע"ש הרי אפי' נתן סתם מתנה לאשתו לא קנה הבעל רק הפירות והוסיף דאפי' נתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה קנה הבעל הפירות וכ"כ הסמ"ג עשין פ"ב וכ"כ התוס' והרא"ש בפ"ק דקידושין והוכיחו כן מהירושלמי בפ' מציאת האשה דאמרו שם טעמא דמציאת האשה לבעלה שמא תגנוב לבעל' ותאמר מציאה מצאתי ופריך הגע עצמך מתנה ניחוש שמא תגנוב ותאמר נתנו לי במתנה ומשני מתנה יש לה קול ואי במתנה הוי גוף נמי לבעל מה מרווחת לומר נתנו לי מתנה אלא ש"מ במתנה שנתנו לה אחרים אין לבעל אלא פירות ע"ש הרי בהדיא דאפי' נתנו לה סתמא הגוף שלה דהא דאין קנין לאשה בלא בעלה ה"ך שהבעל אוכל פירות וא"כ אין חי' בין מתנה סתם בין אומר ע"מ שאין לבעל רשות בה וכו' אלא דלעולם הגוף שלה והפירות של הבעל כנ"מ ובסי' תכ"ד מבואר דמחבל' בבעלה כופין אותה למכור בנ"מ ובנצ"ב בטובת הנאה ולפרוע לבעלה אם רצה וע"ש בהסמ"ע ס"ק ח"י והרשב"א בתשו' ח"ב סי' ע"ז שכ' וז"ל אבל אם היו לה נכסים בפ"ע כגון שנתנו לה אחרי' במת' ע"מ שאין לבעל רשו' בה חייב' לשלם וכו' ע"ש נר' משום דהוא ס"ל במת' ע"מ שאין לבעל רשו' בה אין לבעל אפי' פירות: