ערך השולחן חושן משפט חלק ב· רבי יצחק טייב
סימן עה
א' דין א' צריך לברר דבריו וכו' כ' בנ"י פ' המוכר את הבית דלא דייקינן בדבריו של אדם שיהיו כנגדו של אדם אם לא אמרן ממש ולעולם אמרי' דדבר שטות דבר הסמ"ע ומ"ש הש"ך וחפשתיו ולא מצאתיו כבר כ' אחרוני' דברי הנ"י הם פ' המוכר את הבית קרוב לסוף שלח רב הונא בר אבין המפקיד אצל חבירו בשטר וכו' ע"ש.
ב'
דין
ב' ואם יש ע"א שמסייעו י"א שפוטרו משבו' כן הוכיח מהר"ם בתשו' המיי' לס' משפטי' סי' ס"א דע"א פוטר משבועה דאורייתא וכן הסכים הרא"ש בפ"ק דמציעא וכתב שם וז"ל והר"י הק' מהא דאמרינן בפרק כל הנשבעין מכלל דתרוייהו סברי המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים בשטר צריך להתיר לו בעדים פי' כדי ליפטר משבו' דאף בלא עדים נאמן הנפקד בשבו' לומר החזרתי ול"מ ל"ל שטרך בידי מ"ב במגו דאי בעי אמר נאנסו דמהימן בשבועה כדאי' בפ' המוכר את הבית וא"א דע"א נאמן ליפטר משבועה אמאי אמ' בעדים אם יחזיר לו בע"א יפטרנו משבועה ונ"ל דל"ק דאגב וכו' עיין שם ואפ' דמהר"ם ס"ל כתי' ריב"ם שכתבו התו' בפ' כל הנשבעים דהכא צריך להחזיר לו בעדים משום דשטרך בידי מ"ב אבל התם דאיירי בעיסקא בפלגא מלוה א"ל דאיפשיטי דספרא זייר ליה ע"ש א"כ אין הנפקד נאמן לו' החזרתי במגו ועיין בהמיי' בפ"ד מה' מלוה ולוה גבי טען הלוה ישבע שלא פרעתיו וכו'
ועוד נראה דאם לא יוכל לטעון נאנסו כגון במקום שעדים מצוים אינו נאמן לומ' החזרתי כמבו' בסי' רצ"ו עיי"ש ופשיטא דאין ע"א פוטרו מכלום דע"א אינו נאמן לומר שטר מקויים פרוע הוא מה"ט דשטרך בידי מ"ב אלא שחכמים תקנו לישבע המלוה וה"נ המפקיד אצל חבירו בשטר דוקא אם היה יכול לטעון נאנסו דנאמן לו' החזרתי במגו דנאנסו בשבועה אהני ע"א לפוט' משבועה אבל אם אין מגו ודאי דאפילו עד מסייעו אינו כלום לוכך אמרו צריך להחזיר לו בעדים ונראה דלדעת הר"י ע"א אינו פוטרו אפילו משבועה דרבנן שהרי הש"ך בסימן רצ"ו סק"ג הוכיח דטוען החזרתי אע"ג דאינו נאמן אלא במגו דנאנסו ואם טוען נאנסו היה צריך שבועה דאוריי' אפ"ה בשטוען החזרתי א"צ רק שבו' דרבנן בנק"ח וכ"כ בעל המאור בפ' המוכר את הבית וא"כ לא אמרי' משול"מ ואם לא רצה לישבע אין יורדים לנכסיו וכן יכול להפכה עש"ב אבל דעת הסמ"ע שם נראה דצריך שבועה דאוריי' ממש וכ"כ בהדיא הסמ"ע בסימן קפ"א סקי"ד אחר שישבע המלוה שבו' חמור' היא שבועת המשנ' וכו' אבל שבועת הנתבע במפקיד בשט' הוא שבו' התורה ממש כיון דאינו נפטר אלא במגו דנאנסו ע"ש גם מהרימ"ט בח"א סימן ע"ב השואל נסתפק בתובע מן היתומים בע"א שאביהם היה חיוב שבו' מן התורה מי אמרי' היתומי' שאינם יכולים לישבע משלמים והביא ה' ההיא דשטר כיס וכו' וכתב וז"ל אנו למדין משמועה זו דלא משום דאביהם היה חייב שבו' והם אינם יכולים לישבע משלמי' כמ"ש בשאלה שהרי כאן גבי שטר כיס דאביהם היה חייב דאם טען החזרתי ונאנסו היה צריך לישבע שבועת השומרים שהיא של תורה דהא החזרתי לא מהימן אלא משום מגו דנאנסו ולא אמרי' מגו לפטור משבועה וכ"מ בפרק חזקת הבתים בשמעתא דהמפקיד אצל חבירו בעדים דחייב לישבע כמו אם היה טוען נאנסו דאמרי' וכי אמר נאנסו לאו שבו' בעי וכו' ע"ש הרי ס"ל דבטען החזרתי נמי צריך לישבע שבו' דאוריי' שבועת השומרים כמו אם היה טוען נאנסו וכ"כ בתשו' סי' קי"ב ע"ש וכן כ' בעל העיטור בדיני פקדון ד' מ"ד ע"ב דבכל טענה שנאמן במגו היה אותה שבועה שהיה צריך לישבע על טענת המגו אם דאוריי' וכו' ע"ש וכ"כ בעה"ת שער ס"ד ח"ב סי' ד' בשם תשו' הרי"ף דשבועת הפקדון דהחזרתי דאוריי' ע"ש והתוס' בפ' חז"ה ד' ל"ד בד"ה הוי וכו' כ' וז"ל וא"ת ולהמניה בשבועה במאי דאמר דידי חטפי במגו דאי בעי אמר לא חטפתי וכ"ת דהא לא חשיב מגו דהא אם אמר לא חטפתי היה חייב ש"ד לא היא דאמרי' בפרק המוכר את הבית המפקיד אצל חבירו בשטר נאמן לומר החזרתיו לך בשבו' במגו וכו' אע"ג דבנאנסו איכא שבועה דאוריי' מיהו לפי' ר"ת דפי' דנאנסו דהתם היא דרבנן וכו' א"ש וכו' עיין שם ונראה לכאורה דס"ל דאף על גב דאם טען נאנסו צריך שבועה דאורייתא אפילו הכי כשטען החזרתי אין צריך לישבע מדאורייתא אלא שבועה דרבנן כעין דאורייתא וה"נ אף על גב דאם טען לא חטפתי הוה חייב שבוע' דאורייתא אפ"ה כשטען דידי חטפי אין צריך רק שבוע' דרבנן וז"ש וכ"ת דלא חשיב מגו דהא אם אמר לא חטפתי היה חייב שבו' דאורייתא והשתא דטען דידי חטפי אין צריך לישבע רק מדרבנן לא היא דהא המפקיד אצל חבירו בשטר אם טען נאנסו היה צריך שבועה דאורייתא ואם טען החזרתי א"צ רק שבועה דרבנן ואפי' הכי אמרינן מגו כמ"ש הש"ך אבל מדברי התוס' שם ד' ע' ע"ב בד"ה מ"ד וכו' שכ' וז"ל וא"ל לר"א דאית ליה משיל"מ אמאי פטרי' להו הא מחוייבים הן שבועה ואין יכולים לישבע דלגבי יורשים לא אמרינן משיל"מ וכו' עיין שם נראה דס"ל דבטענת החזרתי נמי צריך שבועה דאורייתא דאם לא כן הא בשבו' דרבנן לא אמרינן משיכל"מ כמ"ש התוס' בפרק השואל ובריש פרק כל הנשבעים עיין שם. אבל נר' דר"י ס"ל דע"א מסייעו אינו פוטרו אפי' משבועה דרבנן כדכ' הרא"ש שם ועוד הק' מהא דתנן לענין שבו' שלא פקדנו אבא ארש"בג אם יש עדים שאמר האב ששטר זה אינו פרוע גובי' בלא שבועה מדקתני עדים משמע דע"א שאמר האב בפניו ששטר זה אינו פרוע לא היו פוטרים את היורשים מן השבוע' אע"פ ששבועה זו אינה אלא מתקנת חכמים וכו' ע"ש הרי דס"ל דאפי' משבוע' דרבנן אין ע"א פוטר אבל הרא"ש דחה דברי הר"י וס"ל בין משבועה דאוריי' בין משבועה דרבנן אפי' בנשבעי' ונוטלי' ע"א מסייע נוטלים בלא שבועה דהרי היורשים באו להוציא מיד המוחזק ואפילו הכי אם יש ע"א מסייע נוטלי' בלא שבועה ובתשו' המיי' לס' משפטים סי' ס"א מבוא' דאפי' בנשבעי' ונוטלי' דמן הדין לא היו נוטלי' אלא שחכמים הקילו ליטול בשבוע' אם יש ע"א מסייע נוטלים בלא שבועה וכ"ש פוגם שטרו או הבא ליפרע מנכסי יתומים דמן הדין נוטל בלא שבועה אלא שחכמי' החמירו עליו שלא יטול אלא בשבועה דכשיש ע"א לא החמי' עליו ואוקמוה אד"ת דנוטל בלא שבועה והב"ח בתשובה סי' ס"ה דחה תשו' מהר"ם והסכים דע"א מסייע אינו פוטר משבועה להוציא ממון אלא להחזיק וגבי שבועה שלא פקדנו אבא דע"א פוטרם ונוטלים בלא שבועה התם ודאי כיון דאיכא שטר חשיב כמוחזק וחייב לשלם ד"ת אלא דתקנת חכמים שישבעו שלא פקדונו ואם יש ע"א מסייע חשבי' ליה מסייע למוחזק ע"ש ואם כן הנפרע מנכסי יתומים דמן הדין נוטל בלא שבועה מחמת השטר אלא שחכמים החמירו שלא יטול אלא בשבו' כמ"ש התו' בכתובו' ד' פ' בד"ה ישבע וכו' והר"ן בפרק כל הנשבעים עיין שם כשיש ע"א מסייעו נוטל בלא שבועה ומ"ש רמ"א סימן ע"א דוקא בדאיכא עדים שהאמינו עליו אבל אי ליכא עדים והלוה אומר שהאמינו ופרעו נאמן במגו נראה דאפילו במלוה ע"פ לא בעינן ב' עדים על הנאמנות דאפילו ליכא אלא עד א' על הנאמנות והלוה מודה לדברי העד שהאמינו וטוען פרעתי אינו נאמן במגו אלא אמרינן משיל"מ כמו שפ' מרן בסי' זה דין י"ג מנה הלויתיך והרי ע"א והלה אומר כן הוא אבל פרעתיך וכו' אם זה העד מעיד שלא פרעו וכו' או שהוא מעוד שהוא תוך זמן וכולי בכל אלו הו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכת' הסמ"ע שם כגון שהנתבע מודה לו שהוא תוך זמן אלא שאומר פרעתיך אף שהוא תוך הזמן ומשום הכי חייב לשלם לו כיון שמודה שלוה ושעדיין הוא בתוך זמן וחזקה אין אדם פורע בתוך הזמן ואין לו מגו דאלו רצה היה נשבע וכו' ע"ש וה"נ שע"א מעיד על הנאמנות והוא מודה שהאמינו אלא שטוען פרעתי חייב לשלם ואם היא מלוה בשטר אפי' ליכא ע"א על הנאמנות אם הלוה מודה שהאמינו וטוען פרעתי אין מחייבים את המלוה דלא אמרינן מגו לחייב שבועה כמו שכתבתי בדיני מגו ע"ש ואם כן אם יש ע"א על הנאמנות אפילו הלוה כופר נוטל המלוה בלא שבועה דע"א מסייעו פוטרו משבועה ואם ע"א מעיד על הנאמנות מפורש עליו ועל יורשיו גובה המלוה מיורשי הלוה בלא שבועה ואם כן כשמת המלוה ל"ש אין אדם מוריש שבו' לבניו שהרי אביהם היה נוטל בלא שבועה
ב' ע"א שהעיד בכת"י אינו פוטר בשבו' דקיי"ל בסי' כ"ח דעדים ששלחו עדותם בכתב לב"ד אינו עדות דכתי' ע"פ ב' עדים מפיהם ולא מפי כת' ומהראד"ב בס' לח"ר סו' קצ"ד כ' כיון דבע"א מסייעו איכא פלוגתא אם פוט' משבועה או לא יש לנו לקרב הסברות ואפושי פלוגתא לא מפשי' ולומר דהא דע"א פוטרו משבועה ה"ד שהנתבע טוען בריא אבל שנאמר דאפי' טוען שמא פוטרו מן הקצה אל הקצה דלמ"ד דאפי' הנתבע טוען בריא אינו פוטרו הא ודאי לא אמרי' אע"ג דבע"א אם מחייבו שבו' איכא מ"ד דאפי' טען הנתבע שמא ע"פ עד א' מחייבו שבו' מ"מ בהא דפוטרו משבו' כל אפייא שוין דאין ע"א פוטרו אא"כ טוען בריא ע"ש וה"נ א"ל דר"ת וסייעתו דס"ל דלא ממעטינן מפיהם ולא מפי כתבם אלא אלם אבל עדים הראוים להעיד מפיהם כשרים להעיד מפי כתבם וא"כ ודאי דע"א בכתב מחייבו שבו' מ"מ לענין דפוטרו משבו' לכ"ע בעי' מפיהם ולא מפי כתבם אבל א"נ כן שהרי כ' מהר"ם בתשו' הארוכות סימן תתקנ"ד והובא בתשו' המיי' לס' משפטים סימן ס"א וז"ל ועוד אני אומר ק"ו דאיזה כח המרובה כח המוחזק או כח המוציא הוי אומ' כח המוחזק וא"כ ק"ו ומה המוציא מחייב את שכנגדו שבו' דאוריי' המוחזק שיש לו ע"א המסייעו א"ד שיפטרו מן השבו' ועוד דכל מקום שב' מחייבים אותו ממון וע"א מחייב אותו שבו' וה"ה כמו כן כמו שב' פוטרים אותו מממון אפי' היכא דחייב כגון היכא שיש לשכנגדו שטר וכו' ה"נ ע"א פוטר אותו משבו' וכו' ע"ש וא"כ אפי' טוען שמא ע"א פוטרו משבו' דילפי' מק"ו ומה המוציא כשיש לו ע"א המסייעו אפי' הוא טוען שמא מחייב את שכנגדו שבו' המוחזק שיש לו ע"א המסייעו א"ד שיפטרנו מן השבו' בטענת שמא ועוד דהא דע"א מחייבו שבו' אף בטענת שמא למדו מהא דכ"מ ששנים מחייבים אותו ממון ע"א מחייבו שבו' וב' מחייבי' אותו ממון אף בטוען הלה שמא וא"כ הטוען מנה הלויתך והלה אומר איני יודע אם הלויתני דקיי"ל דנשבע היסת שאינו יודע ונפטר אם יש ע"א שבאותו יום לא זזה ידו מתוך ידו ולא הלוהו פוטרו משבו' וה"נ כיון דע"ח בשטר דמחייב שבו' ק"ו דפוטר משבועה וכן ע"א ששלח עדותו בכתב לב"ד לדעת ר"ת וסייעתו ודאי דמחייב שבו' דכ"מ שב' מחייבי' אותו ממון ע"א מחייבו שבועה וכיון שב' ששלחו עדותם בכתב לב"ד מחייבי' אותו ממון ע"ח מחייבו שבו' וכן ב' שהעיד' בכתב פוטרין אותו מממון ע"א פוטרו משבו' וק"ו הוא אבל למאי דקי"ל דב' ששלחו עדותם בכתב אינו עדות דמפיהם בעי' ולא מפי כתבם לא ליחייב ממון ולא לפטור מממון ע"א לא מחייב שבו' ולא פוטר משבו' ובשו"ת שמחת יהודה סימן קט"ו כתב דע"א בכתב ומת דפוטר הנתבע משבועת היסת דאע"ג דפלוג' דרבוואתא כבר כ' הכנה"ג בשם מהר"י קאטלין בתשו' כ"י דיכול המוחזק לומר קי"ל כר"ת וסייעתו דהוי הגדה ואם נפשך לומר בנ"ד מאחר דאין העד קיים דכבר מת נר' דדמי לאלם דלכ"ע לא מהני כיון דלאו בר הגדה הוא דליתא שאני אלם לא בא לכלל הגדה אבל זה בר הגדה הוא וכו' עש"ב ונר' דמת דמי לאלם וכ"כ הלח"ם בפ"ג מה' עדות דהרמב"ם ס"ל כר"ת דמן התורה שולח עדותו לב"ד וכן שטר מהני מדאורי' אם העדים קיימים וזוכרים העדות ומ"ש מד"ס הוא דחותכים ע"פ עדים שבשטר אע"פ שאין העדים וכו' כלומ' שאין ראוין להגיד דכבר מתו דאז מן התורה אינו מועיל השטר ותקנו רבנן דמהני וכו' ע"ש הרי דס"ל דאם העדים מתו שאין ראוים להגיד לא מהני עדותם בכתב ובשטר תקנו רבנן כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אבל אם שלחו עדותם בכתב לב"ד ובשעת הגדה לב"ד כבר מתו העדים דאין ראוים להעד לא ק מהני עדותם לכ"ע:
ומ"מ לדידן למאי דקי"ל דאם העדים קיימים דראוי' להגיד אם שלחו עדות' בכתב אינו עדות פשיט' דע"א בכה"ג לא מחייב שבו' ולא פוטר משבו' אבל בע"א בשטר דקי"ל בסי' נ"א דאם טען לא לויתי דנשבע להכחיש את העד ה"נ כשהוא לסייע את הנתבע פוטרו משבו' אבל יש להסתפק דלא תקנו דמהני עדות בשטר אלא לטובת המלוה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אבל לסייע את הלוה לפוט' משבו' דאורייתא או אפילו משבו' דרבנן לא תקנו רבנן להפקיע כח המלוה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין:
ג' דין ד' כפר בכל ועדים מעדים שחייב לו ן' וכו' ה"ד כשמעידי' על הלואה א' אבל בהלואה אחר הלואה כגון שא' מעי' ואמר בפני הלוהו ביום פ' ן' ועד א' מעיד בפני הלוהו ביום פ' ן' אע"ג שעדות' מצטרפת וחייב לשלם ן' כמבואר בסי' ל' מ"מ א"צ לישבע על השאר כמ"ש הרמ"ה בחי' בפ' זה בורר ע"ש ובשו"ת בשמים ראש סי' רל"ז כ' שדעתו לחייבו שבו' וראיה מדאמרי' התם בהך דר"ח דיליף לה בק"ו מפיו שאינו מחייבו קנס ועדים מחייבים קנס ומ"ט שביק מיתה דחמירה שיש כח ביד ב' לחייבו אלא דבעינן לאתויי צירוף דריב"ק כן דנתי לפני מורי הרמב"ן ולא הודה לי ואמר שיש לחלק דבשלמא בהך דר"ח משתבע כמ"ב כיון דאי לא תבע ליה האי טעין האי תביעותא אחרא נמי משלם הני ן' דאסהידו בגויה משא"כ הכא דאי לא תבע לוה לאידך פלגא גם האי מנה לא יהיב ליה דאע"ג דאית ליה תרי סהדי הוי עדותן מוכחשת בחקירות והרי אנו צריכים לבטל דעתנו מפני דעתו כי רבה היא עכ"ל והא דלא יליף ק"ו מעדי' שנתחייבו מיתה כבר כ' מהריכ"ץ והביאו בס' א"ז וז"ל והא דנקט ר"ח ק"ו ולא המ"ל אם הביאוהו ב' לידי מיתה לא יביאוהו לידי חיוב שבו' דלא דמיא להדדי דחיוב מיתה מחמת עבירה שעבר ואין חיוב שבו' מעין זה עכ"ל וא"כ אם א' העיד בב' בחדש הלוהו מנה וא' העיד בג' בחדש ומלוה תבעו ב' מנים והלוה כפר בכל צריך לישבע שבו' דאוריי' דהא אפילו לא היה תובעו המלוה רק מנה הא עדים מצטרפי' דליכא הכחשה דא"ל דתרויהו אחד יומא קא מסהדי וטעו בעיבורא דירחא כמבו' בסי' ל' ע"ש וכן אם לא הזכירו העדים הזמן שא' העיד בפני הלוה וא' העיד בפני הלוה תלי' דהלואה א' היא שראו ביחד כמו שהוכיח מהרח"ש בתשו' חא"ה סימן מ"ב דף קפ"ה וכן כתב הכנה"ג סימן ל' אות מ"ה ע"ש
ד' וישבע מן התו' וכולי כ"כ הרמב"ם ספי"ד מה' טוען ונטען שכן פסקו כל הראשוני' ומה שהק' הלח"ם דהוא מוכרח כיון דקיי"ל טענו חטים והודה לו בשעורים פטור ע"כ הלכה כר"ח כדאמרי' במציעא ד' ה' עיין שם לק"מ שהרי כ' בעל העיטו' בדיני חוב ד' ס"ד ע"ג וז"ל רבי' ברוך אמר דלית הילכתא כר"ח לא בקמייתא ולא בבתרייתא בקמי' דחה לה ר' זירא ותו דאשכחן גמ' דבני מערבא דר' יוחנן פליג עליה עיין שם וכבר כ' התוס' בשבועו' ד' מ"ו בד"ה בטוענו וכולי והר"י בר ברוך אומר דאינה ראיה דאפילו מאן דפטר בטענו חטים והודה לו בשעורים אפ' דפליג אר"ח משום דא"ל מה להצד שבהן שכן אינו בתורת הזמה וכולי וכצ"ל לר"י דפליג הא דר"ח בירוש' וכולי עיין שם ונר' דס"ל דר"ז דאמר א"א לדרי"ח היינו מה"ט נמי הוא דא"ל מה להצד השוה שכן אינו בתור' הזמה ולא משום דרבי אפוטריקי וכ"כ ה' בס' א"ז למציעא בשם גי' התוס' ע"ש לכך תלה הרמב"ם בפס' הגאונים וז"ל הסמ"ג עשין צ"ה ופסקו הגאונים שכן הלכה כר"ח שהרי מעמידה שם כת"ק דר"ג שאומר טענו חטים והודה לו בשעורים שפסקנו לעיל כמותם ואין הלכה כר"י שחולק עליו בירושל' ע"ש ועי' בתשו' הרשב"א ח"ג סימן כ"א ובהר"ן בר"פ שבועת הדיינים ובתשו' מהר"ם הארוכו' סו' תשנ"ח פ' כר"ח דאע"ג דתנא אבוה דרבי אפוטריקי תיובתא דר"ח מדחזי' לרבנן בתראי דקדקו לפ' לדר"ח ש"מ כוותיה קי"ל עי"ש והם דברי ראב"ן בס' ד' צ"ב וז"ל ואף ע"ג דתני אבוה דר' אפוטריקי תיובתא דר"ח מדחזי' לרבנן בתראי דקדקו לפ' לדר"ח ש"מ כוותיה קי"ל וכוותיה עבדי' ואע"ג דאמר ר' זירא א"א לדר"ח קמייתא משום מתניתא דר' אפוטריקי קאמר הכי ולית בה מידי וכר"ח קיי"ל ועוד כה"ג חזי' בכתובו' בפ' המדיר וא"א לדרב הונא אמר רב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעל איני ניזונת ואיני עושה וכו' ואעפ"כ אינה נדחית דקפסיק בפ"ב הלכה וכו' ה"נ דר"ח אינה נדחית וכו' ע"ש.
וראיתי לה' חוקות הדיינים סימן נ"א שכ' וז"ל אבל ר"ח כ' בפ"י בפ' ש"ה שהוחזק כפרן על המנה וחייב לפרוע אותם לו והביא ראיה מהירוש' דב"מ פ"ק עכ"ל ודבריו תמוהים דבירוש' דפ"ק דמציעא פליג ר"י על ר"ח וס"ל דפטור דאין העדאת עדים כהודאת פיו ולא אשכחן מ"ד דהוחזק כפרן והא דאמר ר"י בפ"ק דמציעא ד' י"ז מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון ע"ש ה"ד לאותו ממון שהעידו עליו העדים דהוחזק כפרן לענין דאינו יכול לומר פרעתי אבל בעדותן על המקצת לא הוחזק כפרן על השאר וכ"כ מהר"ם ריקאנטי והביאו הכנה"ג בח"ב סימן צ"ב ע"ש והרשב"א בתשו' ח"ד סי' י"ו הוכיח מהא דר"ח דלא הוחזק כפרן על השאר ע"ש וכ"כ מהר"ם ריקאנטי סי'
ה' אם כפר במקצת והשאר אינו יודע והעידו עדים על המקצת נראה דאמרינן משיל"מ כמו בהודא' פיו כמ"ש התו' בר"פ הפרה בד"ה דאפילו וכו' וז"ל וא"ת והא מחוייב שבו' ואינו יכול לישבע הוא שזה מודה במקצת בנזק הפרה ובנזק הולד אומר איני יודע ומשיל"מ וכו' וכ' מהר"ם צ"ל דל"ד קאמרי התוס' שזה מודה בנזק הפרה דהא ע"כ צ"ל דבנזק הפרה איכא עדים דאל"כ הוה ליה מודה בקנס ומודה בקנס פטור דבתם מיירי מתני' אלא ר"ל דהוי כאלו מודה בנזק הפרה ובנזק הולד אומר איני יודע משום דקי"ל בפ"ק דב"מ האומר מנה לי בידך ויש לו על ן' ועל ן' אין לו עדים והוא כופר שהוא נשבע משו' שלא תהיה הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים וא"כ כשיש כאן עדים על חצי התביעה ועל מקצת השני אומר איני יודע הו"ל ג"כ מחוייב שבו' ואינו יכול לישבע עכ"ל הרי דכשיש עדים על מקצת התביעה ובמקצת השני אומר איני יודע הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשיל"מ ובר"פ הנזקי' גבי אכל ערוגה ולא ידעינן אי שמינה אכל אי כחושה אכל דאמר רבא הממע"ה וכ' ה' פני יהושוע בחי' שם דהא דלא אמרי' בהניזקין משיל"מ משום דהוי כפירת שעבוד קרקעות ואי בדליכא עדים בלא"ה ליכא שבועה מדאמר רבא מ"מ אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע ולא מהימן במגו דא"ב כופר הכל חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל וכו' ואם כן בנזקי' דיכול להעיז נאמן בלא שבועה במגו ואי בדאיכא עדים דאכל ערוגה ולא ידעי אם כחושה אכל או או שמינה אכל דהוי כאומר מנה לי בידך והעדים מעידים שחייב ן' דחייב שבועה מדר"ח קמייתא ומשיכל"מ הא כיון דאיכא עדים איכא שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות וא"כ ממ"נ אין כאן עסק שבו' ולא שייך משיל"מ עש"ב הרי דס"ל דחיוב שבועה ע"י עדים אמרי' משיל"מ ומצאתי בשו"ת בשמים ראש סי' י"ז דנשאל בזה משום דילפי' לה מק"ו וא"כ אינו חייב שבו' אלא מדרבנן כמ"ש הרמב"ם בשורש הב' דכל דבר הנדרש בי"ג מדות אינו מן התורה ובשבו' דרבנן לא אמרי' משיל"מ והשיב ה' דאין לסמוך על הרמב"ם בזה ואף הוא לא אמרה אלא בק"ו שהרי אדם דן ק"ו מעצמו אבל הדין דין אמת מטעם אחר דהא דינא יליף מגלגול שבו' ובשבועת הגלגול שטען בה איני יודע אינו חייב דשבו' גוררת שבו' ולא מק"ו ע"ש נר' דס"ל דלמסקנא ילפי' עדי' מפיו ומגלגול שבו' בע"א במה הצד ולא מע"א דעלמא וכבר כתב הר"ן בפרק ש"ה וז"ל ודקדק רבי' אפרים והר"י הלוי ן' מיגש דאין שבו' ע"א אלא בטענת בריא וכולי ובריש ב"מ נמי אמרינן הצד השוה שבהן כלו' מודה במקצת וע"א שע"י טענה וכפירה הם באים אלמא דוקא בשטענו בבריא אבל בשמא לא ואין אלו ראיות וכו' ועוד שהרי יש מי שפי' שם דמגלגול שבועה מייתי' לה וכיון שכן ע"כ לאו טענת בריא קאמר דגלגול שבו' אפי' בשמא היא וכו' וכ"כ הרמב"ן והריטב"א בחי' שם והרמב"ן והרשב"א והר"ן והריטב"א באסיפת זקנים שם שכן עיקר הגי' ודלא כרש"י ע"ש אם כן אף על גב דפיו שהודה במקצת והשאר אינו יודע אמרי' משיל"מ כיון דלא ילפי' עדים מפיו לחוד אלא במה הצד מפיו ומגלגול שבו' דע"א ובשבו' הגלגול אם טען איני יודע אינו חייב ילפי' עדי' מקל שבשניהם וכה"ג כ' התו' פ"ק דב"ק דף ג' ע"ב בד"ה משורו וכו' אבל ק' כיון דמבור נמי יליף ליפטר בהו כלים כבור וכו' ע"ש אבל התוס' במציעא ד' צ"ז בד"ה ביום וכו' כתבו וז"ל וק' לר"י למה צריך לאוקמי הכי דבלאו הכי הוה ליה מחוייב שבו' ע"י גלגול דאמר ליה משכיר אשתבע לי מיהת דכדרכה מתה ועל ידי גלגול צריך לישבע דשבור' מתה ואינו יכול לישבע דהא קאמר איני יודע ומשיל"מ וכו' ונראה לר"י דאין מגלגלין אלא כשהנתבע טוען ודאי דומיא דסוטה שטוענת ודאי אבל ברישא וסיפא שהנתבע טוען שמא אין מגלגלין וכו' ע"ש הרי דס"ל דשבו' הגלגול שטען בה איני יודע אינו חייב ואפילו הכי ס"ל ברי' פרק הפרה דעדי' מחייבין אותו במקצת והשאר איני יודע משיל"מ ואפ' דס"ל דלמסקנא לא ילפי' מגלגול שבו' דע"א אלא מפיו וע"א דעלמא במה הצד בשניה' מחייבי' אותו במקצת שאינו יודע:
ועוד אפשר דס"ל כמ"ש ה' יבין שמועה כלל ע"ח בשם הרא"ש בתוספותיו לב"ק וז"ל וא"ת כיון דיליף מבור היכי לא פטר הכלים דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכו' וי"ל דלא אמרי' דיו מפלגו דינא דהיינו מאחד מן המלמדי' אלא אם כן הקולא שוה בשניהם וכאן בשור חייב בו והיכא דאיכא לאקושי לחומר' ולקולא מקשינן לחומרא עכ"ל וכ"כ תוס' ר"פ שם ע"ש הרי דבמה הצד לא אמרי' דיו כקל שבשניהם אלא לחומר' מקשי' והיינו כמ"ש התוס' בקמא שם בד"ה דומיא דרגל וא"ת ונימא אפכא דהא דמקשי' לחומרא ה"מ באיסור אבל בממונא לא אמרינן ואור"ת דמדה היא בתורה ל"ש באיסור ל"ש בממונא עכ"ל וא"כ ה"נ אף על גב דילפי' במה הצד מפיו ומגלגול שבו' דע"א לא אמרי' דיו כקל שבשניהם אלא ילפי' מפיו דאם הודה במקצת והשאר איני יודע משיל"מ וה"נ עדים מיהו הרא"ש בפ"ק דב"ק גבי אבנו וסכינו וכו' כתב וז"ל ויש מן הגדולים שכתב דלא מחייב אלא מה שחייב בשניהם ופטורי מנזקי כלים וממיתת אדם כמו בור וכו' דכיון דאתו במה הצד יהבי' להו הקל שבשניהם ויש שנסתפקו בדבר ול"נ דכל דין בור יש להם תדע וכו' דבור גמור הוא וכו' אלא דלא מצי למילף מבור לחודיה משום דל"ד לבור לגמרי וכו' הוצרך להביא יוכיח משאר נזיקין שאין לחלק ביניהם וכולי ע"ש הרי דיש מן הגדולים דס"ל דכיון דאתו במה הצד דינו כקל שבשניהם והרא"ש חלק שם משום דילפינן מבור דדמו ליה אבל בעלמא אמרינן דיו כקל שבשניהם:
ומצאתי להרמ"ה בפ' ח"ה סי' נ"ה שכ' וז"ל אבל היכא דאתברר מגו דטענתי' דאית ביה שוה שתי כסף לבר משיעו' מאי דמסהדי ביה סהדי דלא בציר מפיו שחייב שבו' דאורייתא מדר"ח קמייתא וכו' כיון דמהודאת פיו אתיא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא מחייב אלא דומיא דהודאת פיו דבעי' כפירת ב' כסף וכו' וכי היכי דגבי הודאת פיו אע"ג דאודי בכוליה טענה מיהו קא פטר נפשיה ממקצת טענה מאנפא אחרינא כגון דטען אין אכלי מיהו פלגא או תולדה דידי אכלי מחמת דזבנתיה לארעא בתר הכי מינך או מאנפא אחרינא משלם מאי דמודה ביה ומשתבע אשארא לפום טענתיה שבו' דאורייתא ומפטר מידי דהוה האכלתיו פרס גבי העדאת עדים נמי דקיימא במקו' הודאת פיו משלם פירי דתרתי שני דמסהדי בהו סהדי ומשתבע אפירי דשנה ג' לפום טענתיה שבו' דאורייתא ופטור ואף על גב דמהודאת פיו וע"א הוא דאתיא לן בהצד השוה וגבי ע"א כה"ג הו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ולא בעי כפירת טענה ב' כסף כיון דמתרויהו הוא דאתיא לן לא מחייב אלא בקל שבשניהם עכ"ל הרי דסב"ל כרש"י דלמסקנא ילפי' עדים מפיו וע"א דעלמא דאף ע"ג דגבי ע"א אמרי' משיל"מ בעדים כה"ג פטור כיון דהודאת פיו כה"ג פטור ועדים ילפי' מתרויהו מפיו וע"א לא מחייבים אלא כקל שבשניהם ומה"ט אף על גב דגבי עד אחד לא בעינן כפירת טענת שתי כסף גבי העדאת עדים בעינן שתי כסף כיון דהודאת פיו בעינן כפירת טענת שתי כסף ועדים ילפי' מפיו וע"א לא מחייבים אלא כקל שבשניהם וה"נ אם כפר במקצת והשאר אינו יודע והעידו עדים על מקצת שכפר אף על גב דבהודאת פיו כי האי גוונא אמרי' משיל"מ כיון דלדידן ילפי' עדים מפיו ומגלגול שבו' דע"א ובשבועת הגלגול אם טען אינו יודע אינו חייב ילפי' עדים מקל שבשניהם ועוד דמסתבר כן כיון דבטוען בריא על השאר שאינו חייב צריך לישבע שבועה דאורייתא כמו מודה במקצת לא עדיף שמא מבריא וכה"ג כ' רש"י בסוף פ"ק בטוען איני יודע אם אני חייב לך דצריך לישבע שבועה דלא עדיף שמא מבריא וכ"כ בשו"ת בשמים ראש סימן קמ"ג דאדרבה מחמרי' בשבועה זו דצריך נק"ח עיין שם ואם כן אי מדמינן לגלגול שבועה דעד אחד הוה ליה כטוען בריא וצריך שבועה דאורייתא ובטוען שמא פטור וזה לא מסתבר כלל ועוד דאם כן הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים דבהודאת פיו אם טען על השאר איני יודע חייב לשלם ובהעדאת עדים פטור ור"ח קאמר שלא תהיה הודאת פיו גדולה וכו' אלא כיון דילפינן ק"ו דהעדאת עדים הוי כמודה במקצת וצריך לישבע מן התורה ממילא אמרינן משיל"מ ול"ד לגלגול וכן נראה דעת הפוסקים שסתמו ועי' בתשו' הרשב"א ח"ב סימן ג':
ו' אם העדים העידו שלוה ן' ופרע ן' כ' רש"י בפ"ק דמציעא ד"ד דפטור מן השבו' והרשב"א הובא בא"ז שם דחה פי' דאי איירי באומר אין לך בידי כלום שפרעתי והעדים מעידים דעדיין נשארו ן' אפילו ליכי עדים שפרע אינו נשבע דה"ול כפירת שעבוד קרקעות כיון שהעדים מעידין שעדיין חייב לו ואם בטוען לה"דמ והעדים מעידים שלוה מנה ופרע מחצה אמאי פטור הא כיון דאמר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וכו' אלא כיון שזה טוען שהלוה בפני פלו' ביום פלו' והלה טוען להד"מ והעדים מעידין שלוה ן' עיי"ש ואפ' לומר לדברי רש"י דס"ל דהא דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ה"ד כשעומ' בטענתו לא לויתי אבל אם חזר ואמר כבר פרעתי קודם והביא עדים על זה נאמן כמו שהוכיח המבי"ט ח"א סימן י"ז מדכתב הרמב"ם בספ"ז מהלכות טוען המודה בבית דין ואחר כך אמר נזכרתי שפרעתי לו נאמן וכתב המ"מ שהמפ' הק' מדכתב בפי"ד מה' מלוה המוציא שטר חוב וכולי מלוה אומר לא נפרעתי ולוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידים שנפרע כולו נשבע הלוה ונותן מחצה ולמה לא יחזור ויאמר נזכרתי שפרעתי הכל והרי העדים מעידי' ותי' לדעת ר' דהתם בעומד על דבריו הא' אבל אם חזר ואמר נזכרתי הרי זה יכול לטעון כיון שהעדים מסייעי' אותו ע"ש וא"כ א"ל דהכא מיירי בטוען להד"מ והעדי' מעידי' שלוה מנה ופרע מחצה וחזר ואמ' נזכרתי שפרעתי מחצה נאמן כיון שהעדים מסייעין אותו ואין צריך לישבע ועוד אפשר דמיירי בטוען אין לך בידי שפרעתיך והעדים מעידים שפרע ן' ועדיין חייב ן' וסובר רש"י דאם ליכא עדים שפרע היה נשבע דאף על גב דהעדים מעידים שעדיין חייב לו לא הוי כשעבוד קרקעות כמ"ש הר"ן בפ' שבועת הדיינים גבי דר"ח וז"ל אבל השתא דתקון רבנן דמלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות וכו' אין כאן שעבו' קרקעות עיין שם וכ"כ התוספות בב"מ דף ד' ע"ב בד"ה אין נשבעין וכולי וז"ל אבל לר"י דאמר בפרק שבועת הפקדון כופר בממון שיש עליו עדי' חייב עליו קרבן שיש עליו שטר פטור משום דכופר שעבוד קרקעות דבעדים לא חשיב כופר שעבוד קרקעות אף על גב דסבר ר"י שעבוד' דאוריי' היינו משום כיון שהפקיעו חכמי' השעבוד במלוה על פה משום פסידא לקוחות חשיב כאלו מחל השעבוד עכ"ל הרי דבעדי' כיון דתקנו חכמי' שלא לטרוף מן הלקוחות לא חשיב שעבוד קרקעות וחייב קרבן על כפירתו מן התורה ואם כן ה"ה הכא אפילו העדי' מעידי' שלא פרעו לא חשיב שעבוד קרקעות והוי כמודה במקצת דחייב שבו' דאורייתא וכן כתב הריטב"א בחי' שם וכן משמע לשון הרמב"ם ספ"ד מהלכות טוען דמיירי שהעדי' מעידין שעדיין חייב לו ולא פרעו ע"ש וע' בחידושי הרמ"בן בשבועו' ד' ל"ז ע"ב שכ' בשם אחרים דבעדים אע"ג דאי' שעבוד קרקעו' איכא נמי שעבוד מטלטלין ומחייב אבל שטר משום קרקעות הוא דכת' ואפ' שכן סובר רש"י דאפילו העידו העדי' שלא פרעו דאיכא שעבו' קרקעו' כיון דאי' נמי שעבוד מטלטלין חייב שבו' דאוריי' וה"נ אם שעבד בשט' בפי' מטלטלי אגב מקרקעי חייב שבו' דאורייתא משא"כ סתם שטר שלא כתבו אלא משום קרקעות
ז' הגה דהשטר הוי כהילך וכו' ראובן חייב מנה לשמ' לשלם בר"ח ניסן ושמעון חייב לראובן ן' בר"ח תמוז ותבע שמעון את ראובן בר"ח ניסן שישלם לו המנה שחייב לו וכפר ראובן בן' והודה בן' ופסקו לו ב"ד שבו' כדין מודה במקצת ולא השביע שמעון את ראובן עד ר"ח תמוז שהגיע זמן תשלומין של ן' שחייב שמעון לראובן ה' בית יעקב כתב שי"ל דאם חייב בשטר הוי למפרע כופר בכל דשטר חשיב הילך אבל בע"פ לא ע"ש אבל ק' שהרי מפורש בסמ"ע דמיירי שנותן לו שטר בשעת הודאה א"כ נ"ד אף בשטר לא הוי למפרע כופר בכל כיון שלא נתן לו מיד בפני בי"ד בשעת הטענה ולא הגיע הזמן עדיין עש"ב ובהסמ"ע סימן פ"ז סק"י מבואר דאם היה כבר ביד המלוה שטר ודאי דחשיב הילך כמבואר בפ"ק דמציעא אלא הטור ומור"ם ס"ל דה"ה אם תבעו בע"פ מנה וזה הודה במקצת ומסר לו מיד שטר באחריות ג"כ הוי הילך והחולקים ס"ל דדוקא שטר דהיה כבר ביד המלוה דעיקר סמיכות מתחי' עליו גם עתה סומך עליו וחשיב הילך מה שא"כ זה שבא ליתן לו עכשיו משכון או שטר שלא היה סומך עליו מתחי' ע"ש אם כן ה"נ אם היה ביד ראובן על שמעון שטר שחייב לו ן' אפי' לא הגיע זמנו בשעת הודאתו לשמעון על ן' הוי הילך:
ח' ועדים מעדים שראו בידו וכו' כ' הרשב"א בתשו' חלק ג' סי' ן' וז"ל ועוד אמר משם מקצת מן החכמים דההיא דר"ח ליתא אלא דוקא במלוה אבל בפקדון ליתא משום דבפקדון א"ל מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן תאמר בעדים שהוחזק כפרן דברים אלו לא שמענום מעולם ודברי תימא הם לפי שכבר קי"ל מק"ו שאין הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים והעדאת עדי' במקצת כהודאת פיו דמקצת וכיון שכן אף בכל מקום נאמר כן ובפקדון היכא דלא הוחזק כפרן דינו כמלוה ונשבע מדין הק"ו והיכא דהוחזק כפרן וכגון דאתו עדים ואמרו שבההיא שעתא איתי' לפקדון גביה הוה ליה נמי לאשתבועי מדר"ח אלא דלא אפ' למשתבע דחשוד הוא והו"ל מחויב שבוע' ואינו יכול לישבע ושכנגדו נשבע ונוטל וכולי ע"ש ועיין בספר א"ז למציעא ד"ד שהרמ"ה ס"ל הכי בפקדון ע"י העדאת עדים הוחזק כפרן ולא מחייב שבו' וגבי ההוא רעיא דאמרי' שכנגדו נשבע ונוטל ש"ה דלא הוחזק כפרן ע"י העדאת עדים שמעידים שאכל תרי מינייהו וכיון דאכל הוו גביה כמלוה וא"ל דאשתמוטי הוא דקא משתמיט עד הו"ל זוזי ולא הוחזק כפרן בעדותם שהעידו שכפר וכו' ע"ש ולפ"ז נראה בפקדון מעות לא הוחזק כפרן ע"פ עדות העדים בהודאתו דא"ל דמה שכפר אשתמוטי הוא דקא מישתמיט עד הו"ל זוזי משלם דאי בעי והוי כמלוה ע"פ והרא"ש בתשו' שהביא הב"י אזיל לשיטתיה שדחה שם דברי הרמ"ה וכתב וז"ל אלא הכי פי' שכן הוחזק כפרן לכן אין להטיל עליו שבו' וכו' נהי שלא הוחזק כפרן על ידי העדאת העדים מכל מקום נעשה גזלן ופסול בעדות' ואין לחייבו שבו' כלל בעדותם כי ישבע על השקר וכיון דמדאוריי' לא מחייב שבו' גם שכנגדו לא ישבע מדרבנן עכ"ל ונר' פשוט דהיינו למאי דלא קי"ל השתא בהעדא' עדים במקצת כהודאת פיו במקצת אבל למסקנא דהעדא' עדים במקצת מחייבו שבו' ה"נ כופר בפקדון דחייב שבו' מדאורייתא ע"פ העדים כיון שנעשה חשוד שכנגדו נשב' ונוטל וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"ג סי' ע"ט ע"ש:
ט' כשנתבע מאתם וכו' כתב הסמ"ע אבל אם לא ראו בידו בשעה שכפר בב"ד אפילו ראו בידו קודם לכן לא הוחזק כפרן שמא נאבד ממנו ומשתמיט עד שימצאנו לכן נשבע שבו' התורה ונפטר כמו במלוה ודוקא כשהפקיד בידו חפצים או מעות שלא להשביחן בעי' עתה בידו אבל אם נתן בידו מעות להתעסק בהם להשביחן הוחזק כפרן אפילו לא ראו עתה בידו וכו' ע"ש ונרא' דאפי' הפקיד בידו מעות שלא להשביחן שהרי כתב הט"ז והש"ך בסימן ע"ג ס"ק ט' דוקא במעות פקדון צרורים וחתומים הוו כחפץ ולא שייך לשון מחי' אבל בלא"ה כיון שיכול להשתמש בהם ואפילו תובע אותם המפקיד קודם שהוציאן אין צריך להחזיר המעות בעצמם אלא יכול ליתן מעות אחרים ואם כן דמו להלואה ושייך ל' מחי' ע"ש:
י דין ה' אבל אם נתחייב במקצת וכו' כ' הסמ"ע בסי' פ"ז ס"ק ט"ז כגון שטען איני חייב לך כי זה היה כך והב"ד אין מאמיני' לו שהיה כך וחייבוהו במקצת או כעני' שכ' הרש"בא בתשו' אם נתתי עבורך רבי' ע"ש והש"ך חלק עליו דאם נתחייב ע"פ ב"ד אע"פ שלא הודה בכלו' חייב שבוע' התורה כי לא גרע חיוב ע"פ ב"ד מהעדאת עדים וכו' והרש"בא בתשו' שכ' בעני' נתתי עבו' רבית דלא חשיב מודה במקצת נ"ל שהמעשה היה שראובן תבע לשמעון שהלוהו מנה והשיב שמעו' על הכל להד"מ ועוד שאתה חייב לי ן' שנתתי עבורך רבית ובא עד אחד שהלוהו ן' והשיב על הן' פרעתיך בענין דהוי מחוייב שבו' ואיל"מ וכו' עש"ב והרואה תשו' הרשב"א בח"ג סי' מ"ה יראה כמבו' דאין המעשה כן אלא אפי' נתחייב במקצת דהוי רבית קצוצה לא הוי מודה במקצת ואינו חייב שבו' דאריי' עש"ב.
י"א דין ו' אבל נשבע היסת עיין בתשו' בשמים ראש סי' כ"ו
י"ב דין ז' מנה לי בידך אין לך בידי כלום וכו' וכן אם אמר לו נתחייבת לי בדין מנה והלוה אומר להד"מ ישבע היסת ואם אמר שלא חייבוני בית דין אלא כך הוי מודה במקצת וישבע שבו' דאוריי' המבי"ט סי' שי"ח ועיין בס' בני חיי סי' פ"ז
י"ג או שטוען יש לי בידך כסות וכו' כ' הגהו' מרדכי פ"ק דמציעא הביאו מר"ן הב"י דאמרי' בירושלמי בפ' שבועת הדייני' שאחד חטף בגד מחבירו בעד מה שחייב לו וחייבו שמואל להחזיר הבגד וידון עמו על החוב וק' דתני בתוספתא וכ"ו וי"ל דה"פ במנה כסות שמכרתי לך כסות או פירות במנה דהיינו מנה כנגד מנה ושייך בהו מגו דלא הד"מ אבל בשאר דברים איני יכול לתפוס וכו' וא"ל מהנהו עזי דאכלי חושלא בפ' ח"ה ובהמקבל שא"ה עזי דאכלי חוש' הוא גופו פטמן מחושלא והוו העזי כמו החושלא אבל בשאר דברים אין אדם יכול לעכב משל חבירו זה תחת זה וכן פי' רש"י גבי נזקקין לתובע תחילה בפ' הפרה וכו' ע"ש אבל ראב"ן בס' ד' ע"ו וז"ל שאלני חתני שמואל הא דאמר ר"נ מנין שאין נזקקין אלא לתובע תחילה ופי' רש"י כגון שטען ראובן לשמעו' מנה לי בידך ושמעו' השיבו תפסת משלי יותר החזירו לי ואתן לך מנה בתחילה נזקקי' לטענ' ראובן להוציא לו מנה משמעו' וכו' וק"ל למה לא נאמן הנת' לומר תפסת משלי ולהכי אני מעכב המנה מה אם ירצה לומר להד"מ דמ"ל אין לך בידי כלום כי אמר נמי יש לך בידי ואני מערבו על מה שתפסת משלי יהיה נאמן בשב' דאמרי' בהנהו עזי וכו' והשבתי לו דע לך כי דברי רבי' כנים ונכוחים ואין דבריך נכוני' ודברי שניהם מתקיימים כי מ"ש הוא דמוציא' מן הנתב' תחילה לאו מוציאין ממש אלא דני' להוצי' וכגון שיש לתוב' שטר על המנה שאין הנתב' יכול לכפור ולכן צריך מיד לתת לו מנה ואחר כך פותחים על התפיס' שאם מודה כן התובע אומרים לו השב או שלם ואם כופר משביעין אותו אבל הנתבע לא ישבע דכיון דאית שטר להתובע על המנה ל"מ הנתבע לכפור וכו' דל"ד לתפיסה דעזי דיכול לטעון לקוחים ואיכא מגו אבל אם אין שטר להתובע על המנה מגו דמצי טעין הנתבע אין לך בידי כלום כי טעין נמי יש לך בידי ואני תופסו כ"וכ שתפסתי משלי נאמן בשבו' כדין הנהו עזי וכו' עכ"ל הרי דס"ל דנאמן הנתבע לומר תפסת משלי ולכך אני מעכב המנה במגו דלהד"מ כדין הנהו עזי וכולי ורש"י במלוה בשטר מיירי דליכא מגו וכן כתב עוד ראב"ן סימן ק"ט וז"ל ואפשר כדברי ראובן שטוען שעיכב שמעון השלישות כדין עשה דקי"ל כר"נ דאמר עביד איניש דינא לנפשיה ואמרי' בפרק בתרא דכתובות המוציא ש"ח על חבירו ולא הוציא שמכר לו את השדה וכו' באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא כ"ע ל"פ דודאי יכול לומר לו אלו הייתי חייב לך למה לא עכבת הזוזי שלי כשנתתי לך על השדה וכו' ואם לחשך אדם לו' ה"מ דמצי תפיס היכא דבתורת משא ומתן בא לידו אבל אם בתורת שלישות בא לידו הוי כשולח יד בפקדון איברא אפילו בשלישו' נמי כדאמרי' בכתובו' בפ' מי שהיה נשוי ההיא איתתא דאפקידו גבה מלונה דשטרי וכו' עיי"ש הרי דאפילו באו לידו בשלישות יכול לעכבם בחובו ולא הוי כשולח יד בפקדון ומה שחי' הגמ' דשאני הנהו עזי דאכלי חושלא דהוא גופו פטמן מחושלא והוו העזי כמו החושלא ק' דבס"פ המקבל אמרינן ההוא גברא דקבל סכינא דאשכבתא מחבריה אתא לקמיה דאביי א"ל זיל אהדריה וכו' ופרי' מאי שנא מהנהו עזי דאכלי חושלא וכו':
י"ד אבל אתה מחלתו וכולי לכאורה נראה דכמו דבחלוקת יש לי בידך כנגדו נאמן מטעם מגו דלא היו דברים מעולם ה"ה מחלתו או נתתו לי ואפ' דשאני יש לי בידך כנגדו שהוא מודה שעתה חייב המנה אלא שטוען יש לי בידך כנגדו אבל אתה מחלתו לי הוי כאין לך בידי כלום דטוען עתה אין חייב לו כלום הכנה"ג הגב"י אות כ"ו ע"ש ומהרימ"ט ח"א סי' ס"ב ובח"מ סי' מ' הוכיח דאינו נאמן בלא מגו מדאינו נאמן מחלת כמלוה בתוך הזמן דאם לא כן יהיה נאמן לומר פרעתי במגו דמחלת ועוד דאמאי גובה מן היתומי' ולא טעני' להו טענת מחי' עיין שם וכן מצאתי להרשב"א בתשו' ח"ד סימן ש"ו על הרמב"ם שכתב בה' אישות המוחלת כתובה אין צריך לא קנין ולא עדים וכו' כי י"א הבעל נאמן בשבו' שמחלה וי"א שאינו נאמן וכו' תשו' לדברי האומר שהבעל נאמן בשבו' דברים בטלים הם ואצ"ל כששטר כתובה יוצא מתחת ידה שאין אדם נאמן במלוה בשטר פרעתי ומחלת לי ואפי' לאחר שהגיע זמן הפירעון דאדרבה א"ל שטרך בידי מ"ב ואפי' שטר הפקדון אינו נאמן אלא משום מגו דבעי למימ' נאנסו ובשבו' חמורה בנק"ח וכדאיתא בפרק המוכר את הבית וכ"ש זו שהיה בתוך זמן וכל שהוא תוך זמן חזקה אין עשוי לפרוע וכן אין עשוי למחול אדם חובו שא"כ הקובע זמן לחבירו ומת תוך זמן נטעון ליתומים שמא מחל דהא טעני' ליתומים מאי דמצי טעין אבוהון ואלו בר"פ דב"ב איפסי' הילכתא כר"ל דאמר אין אדם עשוי לפרוע תוך זמן וגובה אפילו מיתמי ומן הטעם הזה נמי אינו נאמן אפי' כשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אלא אם כן נפל שהרי אפילו במלוה על פה אמר ר"ל וזה ברור וכו' ואף הרמב"ם לא אמר האומר לאשתו מחלת לי כתוב' אלא המוחל' כתובה ולומר שאע"פ שמחלה בע"פ בלא קנין ובלא עדים כיון שהיא מודה בכך מקילת' קיימת וכו' ע"ש הרי שהכריח כן דאינו נאמן לומר מחלת דאם כן הקובע זמן לחבירו ומת תוך הזמן נטעון ליתומים מחל' וכולי: מיהו אפשר דהרשב"א משום דס"ל דטוענין ליורשים כל מה שאביהם יכול לטעון אפילו טענה דלא שכיחא כמ"ש הרשב"א הביאו מהרשד"ם סי' קצ"ח דטוענין להם נאנסו והוכיח עוד שם דהכי ס"ל עיין שם באורך וכן כתב בתשו' הביאו הכנה"ג סימן ר"ץ אות קי"א עיין שם וכן מבואר בתשובת הרשב"א ח"ג סימן שס"ט ובתשו' ח"ד סימי רמ"ט עיין שם ואם כן אם היה אביהם נאמן לומר מחלת לי ה"נ טוענים ליורשים אבל אנן קיימא לן דטענא דלא שכיחא לא טעני' ליורשים כמו שפס' מרן בסימן ס"ד דאם טענו היורשי' על שטר שמוציאים ברשות אביהם שאביהם הלוה עליו מעות למלוה ולקחו במשכון טענתם טענה אבל אנן לא טעני' ליתמי וכתב הסמ"ע משום דלא שכיח ליקח משכון בזה דאי גופו ממון וכל טענה דלא שכיחא לא טעני' להו ע"ש בש"ך הרי דאין טועני' ליורשים טענה דלא שכיחא וכן פ' רמ"א בסימן ע"ח עיין שם בש"ך סקי"ו וכן תפס הרשב"ץ בתשו' חלק א' סימן נ"ב ע"ש וכן דעת האחרונים וכן כתב הרב בתי כהונה חלק ב' סימן ל"ו דהכי נקיטינן עיין שם ואם כן א"ל דמחילה לא שכיחא ונהי דאם טען הוא כן נאמן מכל מקום לא טענינן ליורשים טענה זו דמחילה דלא שכיחא ומהאי טעמא אם טען פרעתי בתוך הזמן אינו נאמן במגו דמחלת לי דלא אמרי' מגו דטענה דלא שכיחא כמ"ש ר' שמשון והרא"ש בפרק קמא דכתובות גבי האומר פתח פתוח מצאתי וכו' הרשב"א בתשו' חלק שלישי סימן שס"ט שכתב דאמרינן מגו אפי' מטענה דלא שכיחא כבר כתבתי בסימן פ"ב בדיני מגו דאפ' דה"ד דומיא דהתם משום דבטענת החזרתי הוי העזה נגד חבירו שטוען בריא ואם היה משקר היה טוען נאנסו דהוי בריא ושמא וליכא העזה אבל בעלמא דגם בטענת המגו הוי בריא ובריא מודה הרשב"א דלא אמרינן מגו מטענה דלא שכיחא וכן חי' הדרישה בסי' ק"ח והסמ"ע שם סקי"ז עיין שם ואם כן א"ל דה"נ טענת מחילה לא שכיחא ואם טען אותה נאמן אבל אם טען פרעתי אין להאמינו במגו דמחילה דלא אמרי' מגו מטענה דלא שכיחא וכן ראיתי להרב כנסת הגדולה בסימן ע"א הגה"ט אות כ"ב שדחה כן דברי מהרימ"ט דנהי דאם טען מחלת נאמן מכל מקום אינו נאמן בטענת פרעתי דמגו דמחלת דטענת מחילה גרועה היא ואם טען כן מהניא אבל לענין מגו לא מהניא ומהאי טעמא לא טענינן ליורשים טענת מחילה דמלתא דלא שכיחא לא טעני' ליורשים וכן חי' מהראנ"ח חלק א' סימן כ"א עיין שם וכן נראה מדברי מהר"ם אלשיך סימן י"ז שכתב וז"ל ול"ל וכו' דטעני' ליורשים מאי דהוה מצי טעין אחתיה ואיהי אי אמרת בחייה שמחל לה מהימנא ה"נ דטעני' ליה דלאו מילתא היא דלא אמרי' הכי אלא על טענת פירעון אבל טענת מחילה לא טעני' דאלת"ה מלוה ע"פ דגביה מיתמי כשהיא תוך זמן הפירעון היכי וכו' ע"ש משמע דהוא מהימן אבל לא טעני' ליורשים ונ"ל ראיה מדברי התוס' ריש גיטין בד"ה ואם וכו' וז"ל אבל בממון טענינ' מזויף לנפרע שלא בפניו ומיתומי' ומלקוחו' דאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה שיוכל לכתוב שטר מלוה וכו' מיהו מזה אין להוכיח דאפילו לא טעני' להו מזויף טעני' להו פרוע כיון שהוא יכול לומר פרוע מגו דא"ב אמר מזויף וכו' וכתב מהר"ם דנ"מ במקום שאין יכול לטעון פרעתי כגון שמת בתוך זמן השטר עיין שם וא"א אפילו בתוך זמן יכול לטעון מחלת לי במגו דמזויף וה"נ טעני' ליורשים אלא ודאי דלא טעני' ליורשי' טענת מחילה דלא שכיחא כמו דלא טעני' להו מזוייף מיהו קמיית' ק' דאכתי יהא נאמן בתוך זמן לומ' פרעתי במגו דמחלת ומ"ש מהראנ"ח והכנה"ג אף על גב דאם טען מחלת נאמן לענין המגו לא מהניא זה הפך התוספות דהא טענת מזוייף ונאנסו לא שכיח ואפילו הכי מהנו לענין המגו דנאמן לומ' פרעתי והחזרתי במגו דמזוייף ונאנסו ע"ש וכ"כ התוספ' בכתובות דף ק"ט ע"ב גבי עשאה סימן לאחר בד"ה אם וכולי דאם טען חזרתי ולקחתי נאמן במגו דמזוייף וה"נ טועני' ליורשים חזר ולקחה במגו דמזוייף אף על גב דאין טועני' להם מזוייף ע"ש וה"נ דכוותא אף ע"ג דמחילה לא שכיחא מהניא לענין מגו דנאמן לומר פרעתי במגו דמחלת מיהו מהראנ"ח שם דחה עוד דאפשר דכי היכי לא שכיח לפרוע תוך זמן ה"נ לא שכיח למחול שאינו עשוי למחול אלא בשעת קביעות הזמן ואפ' נמי דמחילה קודם שיגיע הזמן לא מהניא דכיון שאינו יכול לתבוע אותו הוי כדשב"ל ע"ש אלא שכתב אבל מצאתי להרמב"ם שכ' בפ' כ"ב מה' מלוה ומשביעין את הטורף בנק"ח שלא נפרע חוב זה ולא מחלו ואחר כך מורידים אותו לנכסי הלוקח אלמא טועני' ללוקח שמא מחל וכ"כ בפ"יו מה' אישות התקינו שלא תגבה עד שתשבע בנק"ח שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה לו כתובה ולא מחלה אותה אם לא שנחלק ולומר שלא אמר ה' אלא לענין שבועה שמשביעין אפילו מספק אבל לענין פטור לא מהניא הך טענה אלא בטוען בריא וזה אינו נר' כלל ע"ש ובאמת שהר""אש ריש בתרא כתב וז"ל ולהכי נמי אמרינן טעמא משום צררי ולא משום פירעון דחשש פירעון אינו מספיק אלא לענין שבו' ולא לענין לדחות הפירעון עד שיגדלו וכו' דמילתא דלא שכיח' היא ע"ש אלמא טענת פירעון מהניא לענין שבועה ולא לדחות הפירעון עד שיגדלו וכ"ש לדחות הפירעון לגמרי וה"נ טענת מחילה דלא שכיחא מהניא לענין שבוע' ולא לדחות הפירעון לפטור לגמרי וכה"ג כתב מהר"ם בתשו' דשיכי' לס' משפטים סימן ן' דבקל רמיא שבו' ע"ש וה' חלקת מחוקק בסי' צ"ו ס"ק י"א, אף על גב דהכתובה עדיין בידה וא"א דמכרה או מחלה היה לה ליתן הכתו' לידו מכל מקום מדין גלגול נגעו בה וכו' ע"ש וכן כת' הרא"ש בתשו' הביאה מהריב"ל ח"ג סי' כ"ו דעיק' שבו אלמנה לא נתקנה אלא משום חששא דפירעון דהוי מלת' דשכיחא אבל משום מחילה דלא שכיחא לא נתקנה אלא שמגלגלין עליו בשבו' גם על המחיל' ואי ליכא חשש פירעון אין להשביעה שמא מחלה ע"ש ונראה דגם הרמב"ם בה' מלוה שכתב דמשביעין את הטורף שלא נפרע חוב זה או לא מחלה וכו' עיקר השבו' על הפירעון אלא שמגלגלין עליו גם על המחילה וכן כתב הטור בסימן קי"ד וז"ל ומשביעין המלוה בנק"ח שלא נפרע כלום וכולל בשבועתו שאין זה שטר אמנה ושלא מכרו לאחר ולא מחלו עיי"ש וז"ל בעה"ת שער ג' ח"ו סימן י"ג נשבע המלוה שלא נפרע חוב זה ושלא מכרו לאחר ושלא מחלו והר"י הברצלוני הוסיף שישבע שאין שטרו אמנה מפני חשש קנוניא ומן הדומה בשבו' שנשבע לו שאינו פרוע מגלגלין עליו כל זה וכו' עכ"ל משמע דעיקר השבו' על הפירעון אבל שלא מחלו ושלא מכרו ולא שטר אמנה הכל מדין גלגול אבל מרן בסימן קי"ד כתב ומשביעין את הטורף שלא נפרע ושלא מכרו לאחר ושלא מחלו לאו מדין גלגול אלא דוקא טענת אמנה וכן נראה קצת מל' בעה"ת שכ' שלא מחלו תחלה והכא נמי אלמנה שמשביעין אותה שלא מחלה לאו מדין גלגול אך ק' ממ"ש מרן בסי' פ"ב סי"א אם טען הלוה מחלת לי חוב שבשטר יש מי שאומר שדינו כמו שטוען פרעתי ויש מי שאומר שדינו כמו שטוען אמנה או רבית הוא עיי"ש דסברא זו היא דעת בעל העיטור ובעה"ת והרשב"א כמבו' בב"י שם וכן נר' דעת הרמב"ם בפי"ד מה' מלוה וכמ"ש מהרימ"ט סימן קכ"א ומהר"ש צרור סימן י"ד ע"ש ואם כן ה"נ אלמנה וטורף מהלקוחו' אין צריך לישבע שלא מחלו אלא מדין גלגול כמו בטענת אמנה וכן פסק מרן שם דאם הוא בתוך זמן טורף בלא שבו' וא"א ניחוש למחילה אע"כ דמחילה לא שכיחא ואין משביעין עליו אלא מגלגול הפירעון וכ"ז דלא חיישי לפירעון לא חיישינן למחילה ולפי מ"ש מהראנ"ח דמחילה בתוך זמנו לא מהניא ניחא אבל מדברי מהר"י ן' מיגש בספ' א"ז לכתובות גבי האומר שטר אמנה וכו' שכתב דאם אמר פרוע הוא נאמן במגו דאי בעי מחיל ליה וה"ד לאחר זמנו אבל אם זמן השטר עדיין כיון דקיימא לן לא עביד איניש דפרע בגו זמניה לא מהימנא ליה ע"ש מבואר דס"ל דיכול למחול בתוך זמן אבל לא ראה הר' מ"ש הרמב"ם בפי"ב ובפי"ח מה' אישות וז"ל אלמנה שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות שמא מחלה כתובתה או מרדה או משכנה אותה אף ע"פ שלא טען יורש אנו טעני' ליה וכו' וכ"כ שם בפי"ט דין י"ב אם אין שם שטר כתובה אין לבנים כתובת אמן ולא לבנות מזונות שמא מחלה אמן כתובתה וכ"כ המ"מ שם בפ"יו דין כ"א דהבעל יכול לטעון פרעתי או מחלה לי וידוע דלעולם טועני' ליורש ע"ש וה' מגילת ספר ד' ל"ג ע"ד פי' כוונתו במילת לעולם דאפילו תבעה ביום מיתת הבעל דליכא למיחש לפירעון דהא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים אפילו הכי טוענים ליורש דמחלו לו שעה אחת קודם עיין שם ול"נ כוונתו דאף על גב דטענת מחילה דלא שכיחא לעולם טועני' ליורש אפילו מלתא דלא שכיחא וכה"ג דקדק הרדב"ז ח"ג סימן תצ"ט ממ"ש הרמב"ם בפי"ז דשלוחין דלעולם טועני' ליורש דס"ל דטעני' להו טענת אונס עיין שם ומעתה תמהני על הרשב"א בתשו' שכ' לעיל שכתב לדעת הרמב"ם דס"ל דאינו נאמן בטענת מחילה אפילו כשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה שהרי כתב הרמב"ם להדיא דאם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות שמא מחלה כתובתה וטוענים ליורשים כן וכן אין הבנים יורשים כתובת אמן ולא לבנות מזונות אם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה שמא מחלה אמן כתובתה כאמור: מיהו אפ' דה"ד התם כיון דאין כתובת' בידה רגלים לדבר שפרעה או מחלה לו כמ"ש הרמב"ן במלחמות בפ"ק דמציעא והר"ן בס' פרק הכותב דאע"ג דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אפ"ה במקום שכותבי' אינה גובה מה"ט דמוכח שפרעה והחזירה לו כתובת' והורה ליה כח מעשה ב"ד ע"ש אלמא אע"ג דאינו נאמן לומר פרעתי נגד מעשה ב"ד אי איכא ריעותא נאמן וה"ה לטענת מחילה אף דגרועה היא ועוד אפ' דה"ד גבי אשה לבעלה כדאמרי' בקמא ד' פ"ט לגבי בעל ודאי מחלה ליה ע"ש אבל בעלמא מודה הרמב"ם דאין אדם עשוי למחו' חובו ועי' במהרלנ"ח סס"י ק"ט שכ' דהרמב"ם ס"ל דאם טען הלוה טענת מחיל' ואמר השבע לי חייב בעל השטר לישבע כמו בטענת פרעתי והביא ראיה מדבריו הנז' עש"ב ולפי מ"ש אין ראיה דא"ל דדוקא אשה לגבי בעלה מחלה ושוב מצאתי כן להרדב"ז בל' הרמב"ם סי' ע"ו וז"ל טעמו של רבי' דבשלמא מלוה שבאה בשטר שבידו אין משביעי' אותו אלא שלא נפרע כיון דמחילה או מכירה ללוה לא שכיחא לא טעני' ליורשי' מלתא דלא שכיחא אבל לגבי אשה לבעלה מחילה ומכירה שכיחא וכו' ע"ש אך ק' על ה' שהוא עצמו בתשו' ח"ג סי' תצ"ט דקדק מדברי הרמב"ם שסובר דאפי' מלתא דלא שכיחא טעני' להו אפי' לדחות הפירעו' וכ"ש לענין שבו' דבקל רמיא שבו' ואפי' בטענת מחילה דלא שכיחא הו"ל להשביען דהא פירעון נמי מלתא דל"ש היא לפרוע אדם חובו ולהניח שטר ביד המלוה ואפ"ה טענינן ליורשי' להשביעו כמבואר מדברי הרא"ש ומן התימא על הטור אה"ע סימן צ"ח דס"ל דאם כתובת' בידה א"צ להשביע' דא"א דמחלה לו היתה מחזרת לו הכתובה ע"ש דהא במלוה בשטר טענ' להו להשביע המלוה ומוהרימ"ט בח"מ סימן קכ"א הביא תשו' הרא"ש דס"ל דטענת מחילה לא שכיחא ולא טעני' לה וכ' דהרמב"ם אינו חולק דהתם כיון דליכא שטר כתובה והוי ריעותא וטעי' טענת מחילה וכן כתב הרשב"ש בסי' תקל"ז הטעם דרגלים לדבר דא"א דלא מחלה למה אבדה כתובתה ע"ש ולפי מ"ש א"צ דהרמב"ם ס"ל דאפי' טענה דלא שכיחה טעני' ליורשי' אבל הרא"ש אזיל לטעמיה דס"ל דלא טעני' להו טענה דלא שכיחא וה"נ טענת מחילה ל"ש ועי' להרדב"ז בתשו' ח"א סי' ע' דמשמע דס"ל דאפי' באשה שאין לה כתובה לא טעני' ליורשי' טענת מחילה וזה הפך דברי הרמב"ם ע"ש ועי' בתשו' ב"ח סי' ל"ו שכ' דאפי' אין לו מגו דפרעתי כגון שהעידו עדים שלא זזה ידם ואפ"ה יש לה מגו דא"ב אמר מחלת לי ע"ש:
ומ"מ דעת הרדב"ז והר' כנה"ג דמחילה ללוה לא שכיחא ולא טעני' ליורשי' אבל אם טען הלוה עצמו נאמן וכה"ג כ' התוס' בפ' א"נ ד' ע' בד"ה אתה וכו' דמתנה לא שכיח' ולא טעני ליורשים אע"פ שאביהם היה נאמן ע"ש מיהו ק"ק דהא קי"ל בסי' נ"ח דנאמן לומ' דפירעון של חוב אחר הוא במגו שיכול לו' במתנה נתנם:
עוד כ' מהראנ"ח שם שכ"נ מדברי הרמב"ם ברפ"ז מה' טוען דנאמן בטענת מחילה בלא מגו שכ' הטוען מטלטלי' על חבירו וכפר בכל ואמר להד"מ וכו' או שאמר אמת שהיה לך אצלי אבל מחלתו לי או נתתו לי או מכרתו או החזרתיו לך וכי' ישבע היסת ויפטר משמע דטענת מחילה מועלת בפ"ע אפי' בלא מגו כמו טענת פרעתי והחזרתי והש"ך כ' ולא ירדתי לסוף דעתו שהרי הרמב"ם נקט נמי נתתו לי או מכרתו ובכה"ג פשיטא דאינו נאמן בלא מגו ע"ש וכבר כ' מהראנ"ח עצמו בח"ב סימן ג' שדעת המרדכי שלא הזכיר הרמב"ם טענת מחילה בכלל שאר הטענות מפני שהיא מועלת בפ"ע אלא לפי שטענת פרעתי והחזרתי מועלת יכול לטעון טענת מחילה ג"כ משום מגו וכ"נ לכאורה דטענה שחייבת לי ממ"א לא מהניא אלא במגו דטענה אחרת אבל פשט דברי הרמב"ם נר' דטענת מחילה לבדה בלא מגו פוטרת ע"ש ונר' דבטענת יש לי כנגדם ודאי אינו נאמן בה אלא במגו שהרי כ' הרמב"ם בפ"ד מה' טוען דין ח' מנה לי בידך והרי ע"א מעיד עליו והנטען אומר כן הוא אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה ה"ז מחוייב שבו' ואינו יכול לישבע ומשלם וכו' וכ' המ"מ דא"א לומר כגון שאין זה העד יודע אם לאו דא"כ ודאי דנאמן לומר יש לי בידך כנגדם דהא אפי' בב' מעידים שהלוה ואינם יודעים אם פרעו נאמן לומר יש לי בידך כנגדם מגו דא"ב אמר פרעתי אלא כשעד מעיד שעדיין מנה זה אצלו כגון שלא זזה ידו מתוך ידו וב' המעידים שעדיין המנה בידו ודאי אינו נאמן לומ' יש לי בידך כנגדם דהא ליכא מגו דפרעתי ולכך בע"א כיון שאינו יכול לישבע משלם וכן פסק מרן ומור"ם לקמן סי"ג ע"ש הרי דטענת יש לי בידך כנגדם אינו נאמן עליה אלא במגו דפרעתי אבל אם יש עדים או שטר שלא פרעו אינו נאמן לומר יש לי בידך כנגדם ועי' בהש"ך סי' ע"ז ס"ק י"ד ומרש"ך ח"א סי' כ"א הביא ראיה מדברי התוס' ר"פ הפרה בד"ה שאין וכו' ובכתבי מהרא"י סי' פ"ד ע"ש אבל בטענת נתתו לי או מכרתו לי הש"ך כ' דלא מהני בלא מגו וכ"כ מהראנ"ח עצמו ח"ב סי' יו"ד דאינו נאמן לומ' לשם מתנה אי איכא ראיה דליכא מגו דהחזרתי ע"ש ולכא' ק' שהרי כ' הרמב"ם בפי"ד מה' מלוה דין ט' וז"ל אבל אם ראהו נותן לו מעות ולא ידעי אם הוא בתורת פירעון או בתורת פקדון או בתורת מתנה אם אמר פרעון של חוב אחר הוא ה"ז נאמן מתוך שיכול לומ' מתנה נתנם לי וכו' ע"ש במ"מ משמע דנאמן לומ' נתתו לי אע"ג דליכא מגו דלהד"מ דאיכא עדים שראוהו נותן לו מעות וכ"ת התם נמי איכא מגו דיכול לומ' בפקדון נתנם לי והחזירם א"כ כיון דאינו נאמן בטענת מתנה אלא במגו דפקדון הול"ל זה המגו דאם אמר פירעון של חוב אחר הוא נאמן מתוך שיכול לומר בפקדון נתנם לי והחזירם וכה"ג דקדק הסמ"ע סי' שפ"ב סק"ד ע"ש מיהו הרמב"ם בפי"א מה' שכירו' כ' הנותן טליתו לאומן אומן אומר ב' קצצת לי והלה אומר לא קצצת אלא א' כל זמן שהטלית ביד האומן והוא שיכול לטעון לקוח הוא בידי הרי האומן נשבע וכו' וכ"כ הטור ומרן סי' פ"ט ע"ש בסמ"ע הרי אע"ג דאינו נאמן לומר לקוח הוא בידי אלא במגו דהחזרתי בשלא ראו בידו נקטו מגו דלקוח דהוו תרי מגו וכן בב"ב ד' קל"ד גבי מ"ט האומר זה בני וכו' ע"ש ברשב"ם ובב"ב ד' קכ"ח גבי האומר לחבירו עבדי גנבת וכו' כ' רשב"ם וז"ל אתה נתתו לי במתנה ונאמן הוא בטענה תו ואע"ג דאמרו בפ' ח"ה הגודרות אין להם חזקה ה"מ לאלתר וכו' או בעבד שלא ראה אותו בעדים זה המערער בביתו של זה עכ"ל ונר' דס"ל דאפי' לאלתר דבחזקת מריה קמא קאי אם יש עדים שהוא בביתו נאמן לומר נתתו לי במגו דלהד"מ ולא הוי מגו להוציא וכמו שהוכיח מהר"ש הלוי בתשו' מהרימ"ט ח"א סי' ס"א מדתנן ומודה ר"י באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו שהוא נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכ' כל המפרשים אפי' תובעו אלמא אע"ג דקרקע בחזקת מרא קמא ואין זה גובה בקרקע אלא מכח מגו אמרי' מגו להוציא כיון דעיקר החיוב על פיו דהוי במגו דא"ב שתיק ע"ש וה"נ נאמן במגו דלא גנבתי וא"כ משמע דביש לו חזקה אפי' איכא עדים שראהו בביתו דליכא מגו נאמן לומ' מכרתו או נתתו לי וה"ה בשאר מטלטלי' שחזקתן לאלתר ומהרשד"ם סימן ל"ז כ' על שט"ח שכתוב בשם שמעו' וראוב' טוען שהוא שותף עמו בחוב וכו' וז"ל לכאורא נר' שהדין עם יורשי שמעו' מב' טעמים חדא דליכא סהדי דמסהדי על שותפות חוב הנז' אלא חד וכו' טעם ב' דקי"ל דטועני' ליורשי' כל מה שהיה מורישם יכול לטעו' ליפטר ושמעון בודאי היה יכול לטעון בחייו כבר מחלת או מכרת לי שאר החוב וכו' ע"ש וכן נר' מסקנת מהראנ"ח בח"ב סימן ג' דגם בטענת נתחייב לי כנגדו או נתתו לי או מכרתו לי דנאמן בלא מגו דפשט דברי הרמב"ם דכל הטענות שהזכיר מועילי' בעצמם ע"ש מיהו מדברי הרא"ש בפ' שבוע' הדייני' שכ' וז"ל כדאמר בפ' שבועת העדות מנה נתתי לך והעדים רואי' אותו מבחוץ וכו' וכ"ת ל"ד התם נאמן במגו להחזיק מה שבידו אבל הכא מנו להוציא הוא וכולי ע"ש משמע דאינו נאמן אלא במגו והרא"ש שם הסכים עם הרמב"ן מטעם דמתנה לא שכיחה וגרועה טענת מתנה מטענת שטראי ע"ש וא"כ כמו שאינו נאמן בטענת מחילה דלא שכיחא אלא במגו ה"נ אינו נאמן בטענת מתנה דלא שכיחא אלא במגו: והרב כנה"ג בתשו' סי' כז הק' דמ"מ יהא נאמן בטענת שטראי במיגו דא"ב אמר בפקדון נתנם לי והחזרתי ומ"ל דה"נ בטענת פקדון איכא טעמא דלא עביד איניש דמחזיר מעות המופקדי' אצלו מאחר שהמפקי' חייב לו אבל אין דברי הרא"ש מוכיחי' כן ועי"ל על הר"י הלוי דהי"לל ג"כ במגו דפקדון וא"ל דס"ל דבמגו דמתנה נאמן משום דבב' הטענות א"צ שבו' אבל בפק' אם טען החזרתי צריך שבו' וטענת שטראי א"צ שבוע' עש"ב ואכתי ק"ק על הרמב"ם בפי"ד מה' מלוה שכ' ואם אמר פירעון של חוב אחר הוא ה"ז נאמן ונשבע וכו' מתוך שיכול לומר מתנה וכו' ולא אמר ג"כ מגו דפקדון וגם מה מביא ראיה מהרי' ן' מיג"ש מההיא דפ' שבו' העדות אימא דהתם נאמן לו' במתנה נתנם לי מגו דפרעתי אבל הכא אם טען מתנה אינו נאמן דליכא מגו דפקדון והחזרתי ולא מגו דלהד"ם כיון דאיכא עדים וכן משמע מדברי הרא"ש דהתם אינו נאמן לטעון מתנה הם אלא במגו וא"כ ע"כ דה"נ איכא מיגו גם לא זכר תשו' רבו מהרי"מט ח"א סי' ק"ה וז"ל וכ"ת יהא נאמן שטראי נינהו במגו דמ"ל בפקדון נתנם לי ונאנסו ל"ד דהתם כיון שראו עדים שנתן לו המלוה מדעתו מסתמא בתורת פירעון וכו' טענה זו אין להאמינו עליה אלא במגו וכו' ע"ש ועי' בס' נתיבות משפט ד' כ"א וז"ל בעל העיטור בדיני חוב ד' ס"ב ע"ב וכ' ר"י ן' מיגש דוקא דהני סהדי וכו' אבל אי לא ידעי אי לפקדון אי למת' מגו דא"ב אמר פקדון או מתנה הוו כי אמר שטראי נינהו מהימן וכו' צ"ע דא"ל דלא אמרי' מגו כה"ג סתמא דלא עביד איניש דעביד מתנה וכו' ע"ש הרי דכתב מגו דפקדון: וראיתי להר"אה הובא בש"מ לכתובות ד' חי' שכת' וז"ל לתני מודה ר"י באומר לחבירו מנה הלויתני ומחלת אותו לי ע"מ שאעשה כו"כ וקיימתי תנאי וחובי מחול שהוא נאמן ואם יש עדים שהלוהו על אותו תנאי אינו נאמן לומר שקיים תנאו בלא שבו' ולא מהימן במיגו דיכול לומר פרעתי דהך טענה עדיפא דא"צ להעי' פניו וכו' ע"ש ונר' דס"ל דבאומר לחבירו מנה הלויתני ומחלת אותו לי אפי' יש עדים שהלוהו נאמן לומר מחלת לי במגו דפרעתי אבל באומר מחלת לי על תנאי וקיימתי התנאי נאמן במגו דלה"דם אבל אם יש עדים שהלוהו על תנאי אינו נאמן במגו דפרעתי דלא אמרינן במגו ממעיז לשאינו מעיז להאמינו בלא שבו' מיהו א"ל דה"ד בתנאי דעל המקבל להביא ראיה שקיים תנאו כדלקמן סי' רמ"א ע"ש אבל בטענת מחילה נאמן אפי' ליכא מגו והריט"בא בחי' לשם כ' וז"ל והא דלא קתני באומר כן בתו"ז דהשת' אם יש עדים שלוה אינו נאמן וי"ל דהא נמי פשיטא דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה וליכא בסיפא שום רבותא ע"ש וא"א אכתי ליתני באומר לחבירו מנה הלויתני לזמן פ' ומחלת לי בתו"ז נאמן במיגו דלהד""מ ואם יש עדים אינו נאמן דליכא מגו דפרעתי דבתו"ז אינו נאמן אלא ודאי דנאמן בטענת מחילה אפי' דליכא מגו והב"ח בסי' צ"ח גבי אין השטר יוצא מתחת ידו אם החייב מודה כת' דאפילו טען בפירוש שמחל אינו נאמן דליכא מגו דפרעתי עי"ש וכ"נ דעת הסמ"ע שם אבל הט"ז שם כ' דאם טען בפירו' שמחל לו נאמן ומשמע דאפי' בלא מגו ע"ש ובס' שארי' יוסף סי' נ"ה נר' דס"ל דאינו נאמן בטענת מחילה אלא במגו אבל במקום דליכא מגו טוענים ליורשים טענת מחילה עיין שם
עוד ראיתי למהרימ"ט בחא"ה סימן כ"א שכתב וז"ל דטענ' מחיל' טענ' רעה היא שאין אדם עשוי למחול את שלו וא"א בטלת כל חזוקי שטרות דמ"ל מחלת לי וליכא טענת שטרך בידי מ"ב ועוד אפילו טענת פרעתי תועיל למלוה בשטר במגו דמחלת כי היכי דאמרינן גבי שטר כיס בסוף פרק המוכר את הבית וכו' אלא ודאי טענת מחילה אינה טענה אם לא מכח מגו דפרעתי וכו' ע"ש ודבריו תמוהים דבמלוה בשטר שייך טעמא דשטרך בידי מ"ב בטענת מחילה כמו בטענת פרעתי אלא דנחלקו הפוסקים אם יכול להשביעו בטענת מחילה משום דאין השטר עומד אלא לפירעון ולא למחילה כמבואר בסימן פ"ב עיין שם אבל במלוה על פה אימא דנאמן בטענת מחילה כמו בפירעון ומ"ש עוד מהרימ"ט וז"ל אבל נר' דנאמן לומר מחלת לי במגו דלא נתחייבתי לי מעולם דמתחלה לשם מחילה נתנו ואף על גב דבפרק ש"ה גבי שטראי נינהו כתב הרא"ש שנחלק הרמב"ן על הר"י הלוי וכולי התם טעמו של הרמב"ן דיותר רצון אדם פורע חובו מלתת מתנה אבל בשאינו חייב כלום טענה מעלייתא היא לומר במתנה נתנם לו בפרק ש"ה אם אמר במתנה יהיב לי כי איכא עדים רואין אותו מאי הוי וכולי עיין שם מבואר דס"ל דטענת מחילה גרועה ואינו נאמן אלא במגו אבל טענת מתנה שלא נתחייב כלל טענה מעליית' היא ואין נראה כן דאי טענת מחילה גרועה היא דאין אדם עשוי למחול את שלו הכא נמי מתנה אין עשוי ליתן ואדרבא מה שכבר יצא מרשותו עשוי למחול על ידי פיוס אבל ליתן מה שבידו לא שכיח וכן כתבו התוס' במציעא דף ע' ד"ה אתא וכו' ע"ש:
והנה ראיתי בתשו' מהר"ם הקצרות סימן י"ג והובא בתשו' מיי' לסדר נזיקין סימן י"ב שכתב על ראובן שתבע את שמעון את פטרת את בעלי חובי בלא ידיעתי והלה משיב את אמרת לי לפוטרן אם יש עדים שעדיין חייבים לראות לאו כ"כ דשמעון לומר את אמרת לי לפוטרן כדאמר בסוף פרק החובל נטיעותי קצצת שורי הרגת את אמרת לי לקוצצו פטור וכו' בשור העומד להריגה משמע הא לאו הכי לא מהימן ואפילו אין עדים שקצץ נטיעותיו לא מהימן לומר את אמרת לי לקוצצו במגו דא"ב אמר לא קצצתי דאי בדאיכא עדים דוקא א"כ לוקמא בדליכא עדים שקצץ או שהרג אלא שמע מינה דאפילו ליכא עדים לא מהימן וא"ת אמאי לא מהימני' ליה במגו י"ל דהו"ל מגו במקום עדים דאנן סהדי דמשקר דאין אדם נותן רשות לקצוץ נטיעותיו שאין עומדים לקצוץ ה"נ אנן סהדי שלא א"ל לפטור החוב כל זמן שלא פרעוהו וכו' עיי"ש ובירושלמי בפ' ש"ה הלכה ה' הרגת שורי וכו' את אמרת לי וכולי אר"י אין אומרים בממון מאחר דו יכול למימר את אמרת לי להרוג ולקוץ אף על גב דו א"ל לא הרגתי ולא קצצתי פטור ופירש הרב פני משה דר"י בא לומר דלא תקשי דאם נאמן לומר את אמרת לי להרוג ולקוץ אפילו אומר לא הרגתי ולא קצצתי יהא נאמן במגו דאין אומרים מאתר שהוא יכול לומר את אמרת לי להרוג שיהא נאמן לומר לא הרגתי ויהא פטור משום דהוי מגו דהעזה דלא אמרינן ע"ש וליתא דרוב הפוסקים ס"ל דמגו דהעזה בשבו' אמרינן כמו שהאריך הש"ך בדיני מגו אות ו' ע"ש ועוד דגם הנ"י בפרק ח"ה דס"ל דלא אמרינן מגו דהעזה ה"ד אם הטענה שטוען עכשיו ליכא העזה אבל אם יש העזה בשני הטענות בטענה שאומר ובטענת המגו אמרי' מגו כמ"ש הנ"י בפרק הגוזל והביאו הכנה"ג בסימן פ"ב אות קכ"ח ע"ש וה"נ נאמן בטענת לא הרגתי במגו דאת אמרת לי להרוג דבשני הטענות איכא העזה והר' מש"ל בפרק כ"א מהלכות מלוה ולוה בסוף התשו' הכריח דגם הנ"י בפרק הנוזל לא סבר דלא אמרינן מגו דהעזה אלא התם שהוא רוצה להוציא כליו מיד אחר במגו גרוע דהיינו מגו דהעזה אבל להחזיק במה שבידו מודה דאמרינן מגו דהעזה עש"ב ועוד דאם אין עדים ודאי דנאמן לומ' לא הרגתי בלא מגו ואם יש עדים בלאו הכי מגו במקום עדים לא אמרינן אבל נראה טעם הירושלמי דאינו נאמן לומר את אמרת לי לקוץ אפילו במגו דלהד"מ דהוי כמגו במקום עדים כמ"ש מהר"ם גם הנ"י בפרק החובל כת' וז"ל וא"ת ומאי קושיא לוקמא כגון דליכא עדים שקצץ ונאמן במגו וכו' כתב הרא"ה בשם רבו זקנו הר"ז כיון דהא מלתא מיחזי כשקרא שאין כך דרך בני אדם הרי הוא במגו במקום חזקה דלא אמרינן וכן מפורש בירושלמי עכ"ל והרב פני משה בירושלמי פרק החובל כתב דלדברי הנ"י צריך לגרוס בירושלמי אר"י מאחר דו יכול מימר ליה לא הרגתי ולא קצצתי אף על גב דו אמר את אמרת לי להרוג ולקוץ פטור עיי"ש ואין צורך דאין אומרים בממון מאחר ר"ל אין אומרים שיהא נאמן במגו לומר את אמרת לי להרוג ולקוץ אף ע"ג דאי אמר לא הרגתי ולא קצצתי יהא פטור דאין אומרים מגו כזה מטעם דהוי מגו במקום חזקה וכן מצאתי להרמב"ן בחי' לבת' דף ל"ג וז"ל מיהו אפשר דאף על גב דליכא עדים ויכול לומר לא קצצתי אינו נאמן לומר את אמרת לי לקוץ ובמסכת שבועו' בירושל' וכו' א"א בממון מאחר וכולי פי' מאחר הוא המגו כלו' א"א בד"מ מגו שהוא יכול לו' את אמר' לי להרוג ולקוץ אע"פ שאם אמר לא הרגת ולא קצצתי היה פטור וכו' שהכל יודעים שהוא משקר עכ"ל והכנה"ג סימן צ"ז הגב"י אות כ"ז כ' לדעת בעה"ת דלא מהימן במגו אלא מעין הטענה שאומר כגון פרעתיך תוך זמן במגו שיכול לומר פרעתיך אחר הזמן אבל התם אינו נאמן לומר פרעתיך תוך זמן במגו דהחזרתי דאין המגו מעין הטענה וגם אינו מגו טוב דניחא ליה לומר פרעתי ולא לומר החזרתי שמא היום או מחר יראו המשכונות תי' ויוחזק כפרן ע"ש ולפ"ז א"ל דה"נ אינו נאמן לומ' את אמרת לי לקוץ במגו דלא קצצתי מה"ט דאין המגו מעין הטענה וגם אין המגו טוב שירא לומר לא קצצתי שמא יבואו עדים שראו שקצץ ויכחישוהו:
ומ"מ הרי מהר"מ והרמ"בן והר"זה והר"אה והמרדכי והנ"י ס"ל דאינו נאמן לומ' אתה א"ל להרוג או לקוץ אפי' במגו משום דהוי מגו במקום עדים או במקום חזקה וכן פ' מור"ם בסי' שפ"ב וה' כנה"ג שם תמה דמגו במקום חזקה בעיא דלא אפשיטא וקיי"ל קולא לנתב' וכן ק' על הש"הג שכ' דמר"ם וראבי"ה פליגי בהא אי אמרי' מגו במקום חזקה או לא ות' דס"ל דבחזקה אלימת' לא אמרי' עש"ב וקצת תימא על ראבי"ה דס"ל דאם אין עדי' נאמן לומ' אתה א"ל לקוץ במגו וכן דעת, הרמ"ה בס' א"ז בפ' החובל ע"ש דהם הפך הירושל' דאינו נאמן לו' אתה א"ל לקוץ במגו משום דהוי מגו במקום עדים או במקום חזקה אלימתא דלא אמרי' וה"ה דאינו נאמן לומ' אתת א"ל לפטור את בע"ח אפי' במגו כמ"ש מהר"ם וכן הסכי' מהרש"ל בפ' החובל סי' ס"א והש"ך בסי' קע"ד ס"ק כ"א ע"ש וכ"כ מהרא"דב בתשו' סי' קפ"ה ע"ש אבל התוספ' בפ' ח"ה דל"ז בד"ה אזיל וכו' כ' וז"ל ונר' לר"י ולרי"בם שאם היה בא לקצוץ הדקל עצמו לא היה נאמן תדע דאמר' בפ' החובל שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה א"ל להורגו אתה א"ל לקוצצו פטור ופריך א"כ לא שבקת חיי לכל בריה וכו' משמע דאינו נאמן במגו דא"ב אמר אתה אמרת לי לקוצצו עכ"ל משמע דבמגו אחר נאמן ואם אין עדים נאמן לומ' את א"ל לקוצצו במגו דלה"דמ ולדברי מה"רם והינך רבואתא א"ל דנאמן לומר את מכרת לי לקוצצו ואפ"ה אינו נאמן לומ' את א"ל לקוצצו במגו דהוי כמגו במקום עדי' וכ"כ הרמ"ה הובא בס' א"ז בפ' החובל וז"ל היכא דליכ' עדים דהרג וקצץ דכ"ע נאמן דהפה שאסר וכו' כי איצט' לאשמעי' היכא דאיכא סהדי וכו' והא דאמרי' דבשור שאי' עומד להריגה ואילן שאינו עומד לקציצה חייב ה"מ היכא דאמר את א"ל להורגו ולקוצצו אבל אמר את' מכרת לי אתה נתת לי במתנה נאמן כדר"י דאמר וכולי לא חציף איניש למגזר דקלא דלאו דיליה וכ"ת מ""ש אמרי גבי מכרתו לי נתתו לי במתנה כיון דטעין מלתא דאורחייהו דאינשי מהימן אבל גבי אתה א"ל להורגו אתה א"ל לקוצצו דטעין מלת' דלאו אורחייהו דאינשי לא מהימן ולאחזוקי אינשי בשופטנ' לא מחזקינן א"נ גבי אתה מכרת לי אתה נתתו לי במת' כיון דטעין ביה לנפשיה אשתכח דקא מפיק ליה מחזקה דמארית ואפ"ה כי מהימן עליה בשאר מטלטלין מטעמא דלא חציף וכו' עכ"ל הרי דס"ל דהתם נאמן במגו דלא להד"מ אבל אתה נתתו לי או מכרתו לי אפי' בלא מגו נאמן וכבר האריך הרמ"ה בפ' ג"פ סי' קי"ז עש"ב ונר' דה"ה דנאמן לו' אתה אמרת לי לפטור החוב כמו שנאמ' לומר נתתו לי:
ט"ו נאמן בשבועת היסת וכו' במגו דפרעתי הרא"ה הובא בס' א"ז בכתובו' בפ' האשה שנתארמלה גבי ומודה ר"י וכו' הק' ליתני ומודה ר"י באומר לחבירו מנה הלויתני ומחלת אותו ע"מ שאעשה כו"ך וקיימתי תנאי וחובי מחול שהוא נאמן ואם יש עדי' שהלוהו ע"ת אינו נאמן לומר שקיים תנאו בלא שבועה במגו דיכול לומ' פרעתי דהך טעמא עדיפא דא"צ להעיז פנים ובמגו כי האי אינו נאמן בלא שבו' ע"ש מבואר דס"ל דנאמן במגו דהעזה בשבוע' מיהא וכמ"ש הריב"ש סימן שצ"ב ע"ש וכן ראיתי להריטב"א בחי' לשבועו' דמ"ה גבי הא דאמרי' מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי שכרך וכו' שכ' וז"ל מיהו הא ודאי ק' היכי אמרי' מגו ממעיז לשאינו מעיז דאלו אמר לא שכרתיך היה מעיז פניו בפני השכיר הזה והשתא דאמר פרעתיך אינו מעיז דאמר שכיר משו' דטרוד בפועליו הוא דאמר הכי ומורי הרא"ה כתב דכי אמרי' הכא דיכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך בשבו' הוא וממעיז לשאינו מעיז נאמן בשבוע' כדאמרי' ממודה במקצת והיינו עובדא דעזי וכו' ע"ש הרי דהרא"ה ס"ל דנאמן במגו דהעזה בשבוע' וא"כ במלוה ע"פ שא"ל אל תפרעני אלא בעדי' ואם יקיים תנאו החוב מחול אע"ג דאם טען פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו להם למ"ה היה נאמן אינו נאמן לומ' שקיים תנאו והחוב מחול במגו דיכול לומ' פרעתי' בפני פ' ופ' והלכו להם למ"ה כדקי"ל באומר פרעתיך שלא בעדי' דאינו נאמן במגו דפרעתיך בפני פ' ופ' והלכו להם למ"ה משום דאין זה מגו טוב שיאמרו הרוצה לשקר ירחיק את עדיו או שירא לטעון כן פן יבואו עדים ויכחישוהו כמו שתי' הרא"ש והמ"מ הביאם מרן הב"י בסימן ע' עיין שם וכן כתב הרשב"א בתשו' ח"ב סימן רנ"א עיין שם באורך והכא נמי אינו נאמן שקיים התנאי במגו דפרעתיך בפני פלוני ופ' והלכו להם למ"ה מה"ט אבל לתי' אחר שכ' הרשב"א והמ"מ והב"י שם דכיון דא"ל אל תפרעני אלא בעדי' אנן סהדי שלא פרעו אלא בעדי' והוי כמגו במקום עדי' ע"ש הכא נאמן לומ' שקיים תנאו במגו דפרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה או מתו אך ק' וליתני ומודה ר"י באומר לחבירו מנה לויתני ע"מ שלא אפרעך אלא בעדים ופרעתיך שלא בעדים שהוא נאמן במגו דלהד"מ ואם יש עדים שהלוהו ע"מ שלא יפרע אלא בעדי' ואמר פרעתיך שלא בעדי' אינו נאמן וקו' הרא"ה לכאורה לק"מ דה"נ הוא שתקן שבוע' היסת כמו שהוכיח הרשב"א בתשו' ח"ב סי' ש"ך מדתנן בפ' שבועת הדיינין מנה לי בידך אין לך בידי כלום פטור ואמר עלה ר"ן משביעין אותו שבוע' היסת אלמא למתני' פטור לגמרי וכן אמרי' בפ' הא"מ והשתא דתקון רבנן שבועת היסת וכו' ע"ש וכה"ג כ' התוס' בשבועו' דמ"ו בד"ה בדרבנן וכו' וז"ל ולא כמו שפי' הקונטרי' תקנת' היא כדר"ן דאמר משביעין אותו שבועת היסת שהרי אותה שבוע' לא היתה בימי תנאי' דהא תקן וכו' ע"ש וכ"כ מהר"י ן' מיגש בפ' כל הנשבעין ע"ש ובס"פ כל הנשבעי' אמרי' לוה ממנו ערב שביעית ועשה לו שותף וכו' הא שאר שני שבוע מגלגלי' וכ' רש"י שבועת הלואה שאין בה הודאה אטו שבועת השותפי' דבימי התנאים עדיין לא תקנו שבועת היסת דבימי ר"ן תקנוה ע"ש הרי שכ' רש"י דשבועת היסת לא נתקנה בימי התנאי' דר"ן הוא שתקנה וא"כ בימי המשנה נאמן לומר שקיים תנאו במגו דפרעתי בלא שבו' מיהו המרדכי בפ' הא"מ כ' שרבותינו פי' בשבועו' דבימי התנאים תקנו שבועת היסת וכ' הר' עצמות יוסף לדעתם הא דאמרי' והשתא דתקון רבנן שבועת היסת וכו' לא על זמן התקנה אלא ר"ל השתא דקיי"ל הך תקנה וכו' ע"ש וכן ראיתי בס' ד' קי"ד ע"ג שכ' בשם הר"א הלוי דס"ל דשבועת היסת בימי התנאי' ודחה הוא דבריו ע"ש ואפשר דהרא"ה הכי ס"ל כדעת רש"י ורבותי' ור"י הלוי והר' תורת חיים בבתרא ד' ק"ע גבי הא דאמרי' ואף רבי לא קאמר אלא לברר וכו' הק' כיון דליכא אלא שבועת היסת היכי מ"ל דר' מחייבו לברר כדי לפוטרו משבועת היסת הא שבועת היסת לא נתקנה אלא בימי ר"ן ובפ' כל הנשבעין פי' דשבועת המשנה חכמי המשנה תקנוה היכא דמסתבר טעמא ור"ן הוסיף אפילו בהלואה דלא מסתבר וכו' עש"ב דתנאי מסתבר דצריך לישבע שקיים תנאו דהא קיי"ל בסי' רמ"א האומר לחבירו הריני נותן לך כו"כ ע"מ שתעשה דבר פ' על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו וכ' הסמ"ע הטעם דלעולם מוקמי' דדבר כמו שהיה מעיקרא משו"ה צריך להביא ראיה שנשתנה הדבר ע"ש וא"כ ה"נ בתנאי דאם יקיים חובו מחול מסתבר' דצריך להביא ראיה שקיים תנאו אלא משום דקיי"ל חזקת ממון עדיפא נאמן הלוה לומ' שקיים תנאו ליפטר דהמע"ה וא"כ מסתברא דצריך לישבע וגם בימי המשנה נתקנה שבוע' בכה"ג:
ט"ז דין ח' משביעין אותו וכו' עיין בתשובו' הרשב"א ח"ג סימן צ"ד והובאה בב"י סי' צ"ב מחוד' ה' ובתשו' מהר"ין' מיגש סי' קנ"ז: י"ז דין ט' מנה לי בידך וכו' בגמרא מנה לי בידך והלה אומר א"י רב הונא ור"י אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף ור"ן ור"י אמרי פטור המע"ה ופסקו כל הפוסקום כר"ן ור"י דפטור וכ' התוספות ריש פרק הפרה בד"ה דאפילו וכו' ז"ל וא"ת דהכא משמע דלית ליה לר"י בריא עדיף וכו' וי"ל דהתם בריא שלו הוא טוב שיודע שיכחישנו אם הוא משקר וגם אותו יש לו לידע אם חייב אם לאו הילכך מדטען שמא מוכחא מלתא דבריא דהאי אמת וברי' עדיף אבל הכא מה שטוען בריא לפי שיודע שזה לא היה בשעת נגיחה וזה טוען שמא טוב שלא היה לו לידע משום הכי אין בריא עדיף וכו' עי"ש וכן כתב הרשב"א בחי' שם וקרוב לזה תי' בס' ראב"ן דף קע"ג ע"ש ונראה דצ"ל כן דהא תנן המכיר כליו וספריו ביד אחר אם לא יצא שם גניבה בעיר אינו נאמן אלמא אף ע"ג דזה טוען ברי' שנגנבו לו והלה טוען שמא לא אמרינן בריא עדיף ולדעת הרמב"ם ומרן בסימן קל"ג ס"ו דאינו נאמן בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר לומר גנובי' אע"ג דיש לו מגו דשאולים משום דלא מחזקי' אינשי בגנבי ניחא אף על גב דבעלמא ברי ושמא ברי עדיף אפילו להוציא הכא אינו נאמן מהאי טעמא דלא מחזקינן אינשי בגנבי אבל התוספות בפר' הנשבעים ובפ' ח"ה כתב' דהכא אינו אומר פלוני גנבם אלא שהם גנובים כמה גנבים יש בעולם ומוכח שם דמיירי שאין המחזיק טוען בריא אלא שמא עיין שם ואם כן ק' למאן דאמר ברי' עדיף אמאי אינו נאמן הכא אפילו בלא מגו אלא ודאי משום דאין הבריא טוב והלה טוען שמא טוב שאין לו לידע מיהו התוספ' בבתרא דף קל"ה כתב דאביי לא מחלק בין בריא חשוב דמלוה לבריא גרוע דהא קאמר הכא לעולם חייב וכו' עיין שם וק' מתני' דהמכיר כליו וכו' אמאי לא אמרי' בריא עדיף וכ"ש דאיכא מגו וכן מתני' דסוף פרק המניח שור שהיה רודף וכולי מוקמינן רישא דניזק בריא ומזיק שמא וקתני הממע"ה וכתבו התוספות בד"ה מדסיפא וכו' דלא קשה למאן דאמר בריא ושמא בריא עדיף דהתם הבריא טוב והשמא גרוע אבל הכא הבריא גרוע והשמא טוב עיי"ש והא קשה נמי לאביי דלא מחלק בין בריא טוב לבריא גרוע ועיין בספר א"ז למציעא דף צ"ה:
וראיתי להרדב"ז בתשו' ח"ב סימן קכ"ח וקכ"ט על ג' שותפים באוצר המלך וב' מתעסקים לגבות וראובן שלא היה מתעסק השביע את שותפיו שלא ליקחו לעצמם ולא להלוות לאחרים מהמעות שיגבו והשותפי' עברו על השבו' ולקחו לעצמם והלוו לאחרי' ולבסוף חסר מעו' מן האוצר וטוען ראובן שמא לקחו ושכחו לכתוב מה שלקחו השותפים טוענים שכל מה שלקחו וכל מה שהלוו לאחרים הכל כתוב בכתב והחסרון בא מצד אחר והם באים להוציא תשו' אם ראובן טוען ודאי שהם לקחו ולא החזירו נאמן אפילו ליטול דקי"ל החשוד על השבו' שכנגדו נשבע ונוטל וכ"ש ליפטר אבל אם הוא טוען שמא שא"י שלא החזירו ואינו יכול לישבע וכיון שהוא טוען שמא והם טועני' ברי' בריא ושמא בריא עדיף וכו' עיי"ש ודבריו תמוהים דכל הפוסקים פסקו כר"ן ור"י דמנה לי בידך והלה אומר א"י פטור ולא אמרי' בריא עדיף להוציא מעות אלא אוקי ממונא בחזקת מריה ועוד לכ"ע אם הבריא גרוע והשמא טוב לא אמרינן בריא עדיף כמ"ש התוספות אם כן ה"נ השותפי' שטועני' ברי' שלקחו והחזירו בריא דידהו גרוע לפי שראו' לא היה מתעסק עמהם הם טוענים בריא ושמא דראובן הוא טוב דלא הו"ל למידע:
י"ח והלה אומר איני יודע וכו' נראה דאם שתק לא אמרינן שתיקה כהודאה דהא דקי"ל בסי' פ"א ס"ו דשתיקה כהודאה ה"ד משום דהודה מתחלה וכן כתב הטור שם בהדיא דאם שתק מתחילה וע"ס יכול לו' לא חששתי להשיבך ע"ש וכ"כ מהראד"ב בספ' לחם רב סי' ר"ז על השאלה הד' ע"ש ובקמא דף צ"ו גבי המוכ' שפחתו ילדה זה אומר ברשותי ילדה והלה שותק זכה בה כ' רש"י והלה שותק ברי' ושמא ברי' עדיף אבל ההוספ' שם כתב' דלמאן דאמר דלאו בריא עדיף מפרש דשתיקה כהודאה דמיא ולא כאומר איני יודע ע"ש וכן כתב הנ"י בפרק השואל ע"ש ונראה דרש"י ס"ל כדעת הראב"ד הובא בש"מ בפרק השואל וז"ל ואם ישאל השואל למה לא הק' לר"ן מהא מתני' כשהלוקח אמר גדול לקחתי והמוכר אומ' איני יודע אמאי זכה בגדול נימא אע"ג דברי' ושמא הוא אוקמי' ממונא בחזקת מריה ומאי ניהו מוכר אבע"א הא אוקי' בעומדת באגם ובסימטא ואף על גב דא"ל אוקמי' אחזקתיה דמרא קמא כיון דבריא ושמא נינהו לא אמרי' ובין לרבנן ובין לסומכוס להבריא יהבינן ליה ולא לשמא ואבע"א דסיפא הא איכא עסק שבו' ביניהם יכו' וא"כ ה"נ ברייתא דמוכר שפחתו וילדה אבע"א דמיירי בעומדת בסימט' דהא קתני סיפא זה אומר ברשותי וזה אומר ברשותי ישבע המוכר שברשותו ילדה ואי ברשות לוקח עומדת הוי המוכר מוציא מחבירו ועליו הראיה ואי בעומדת ברשות המוכר מאי מק' עלה בפרק השואל לרבה בר רב הונא דאמר אמר סומכוס אפילו בבריא ובריא אמאי ישבע מוכר יחלוקו מ"ל הא לא איירי סומכוס אלא כשאין מוחזק לא זה ולא זה לדעת ר' שמואל בתוס' שם בד"ה הא מני וכו' ע"ש אע"כ מיירי בעומדת בסימטא ולכך בריא ושמא ברי עדיף ולא מוקמי' לה בחזקת מרה קמא דהא גבי עבד גדול ועבד קטן דודאי הוא בחזק' מרה קמא שהוא המוכ' ס"ל להראב"ד דאמרינן בריא ושמא בריא עדיף וכ"ש בולד לא הוחזק מעולם המוכר בודאי וולד אחר שנולד אלא בעובר ויש חזקה אחרת כנגדה דאוקמא בחזקת מעוב' והשתא הוא דילדה כמ"ש התוס' שם בד"ה וליחזי וכו' ובד"ה הא מני וכו' ע"ש ועוד דבריית' ר"מ היא דס"ל דנשבעי' על העבדי' ויש עסק שבו' כיון דמודה במקצת בשפחה כדאמרי' בפ' השואל ע"ש ברש"י והתימה על התוס' בפרק הגוזל שכ' דלמ"ד ל"א בריא עדיף מפרש דשתיקה כהודאה ולא כאומר א"י הא אפילו אומר א"י זכה בולד דהו"ל הלה מחוייב שבו' שאיל"מ והרמב"ם בפרק ב' מה' מכירה פ' דאין נשבעים על העבדים ואם הלוקח אמר גדול לקחתי והמוכר שותק זכה הלוקח בגדול ואם אמר המוכר א"י על הלוקח להביא ראיה או נשבע המוכר היסת שא"י ואין לזה אלא קטן משמע דס"ל דאפילו אינו ברשות א' מהם אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה קמא שהוא המוכר ונשבע שא"י ואין ללוקח אלא קטן וכ"כ הטור ומרן סימן רכ"ג ע"ש והיינו כדעת התוספ' ולא כהראב"ד ובר"פ הבית והעלייה דאמרי' והלה מה טוען אי דקאמר אין פשיטא ואי דלא אמר אין למה נוטל אלא דא"ל א"י לימא תהוי תיובתא דר"ן וכו' לא אמר' און ר"ל קאמר לא דמכחיש ומיהו ק"ק לימא דר"ן מוקי לה דהלה שותק דשתיקה כהודאה ולא כאומר א"י כההיא דקמא כמ"ש התוס' בקמא: