אור ברסלב

ערך השולחן אבן העזר· רבי יצחק טייב

סימן ק

סימן צו

א דין א' אין נגבי' אלא מן הקרקע וכו' כתב הח"מ כלומר אפי' מן הבעל עצמו כגון גרושה אינה גובה אלא מן הקרקע דאלו אלמנה הגובה מן היורשים פשיטא דאינ' גובה מטלטלי דיתמי דלא יהא שאר חוב. ולמה כ' כתו' ותוס' לבד עכ"ל. וכ"כ התוס' בכתו' סוף דף פ"א בד"ה ר"מ וכו' ואור"ת דלא אמ' ר"מ לגבו' מיתמי אלא דוק' מיניה ויבם במקום אחיו קאי והוי כמו מיני' וכו' ול"ל דלר"מ דיתמי נמי משתעבדי לכתו' וכמקרקעי דמי דא"כ וכו' ועוד דהשתא מלוה דעדיפ' דמודו רבנן דגבי מיניה אפי' מגלימא דע"כ מודה ר"מ דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ליה כתו' דגרועה דלרבנן אפילו מטלטלי דידי' לא משתעבדי כ"ש דלר"מ לא משתעבדי לה מטלטלי דיתמי וכו' ע"ש הרי דלרבנן לא משתעבדי לכתו' מטלטלי לגבות אפי' מהבעל כגון גרוש' וגם הרשב"א בתשו' ח"ב סי' רנ"ב שכת' דלר"מ מטלטלי דיתמי משתעבדי לכתו' ולא לב"ח ע"ש נרא' דרבנן פליגי וס"ל דמטלטלי לא משתעבדי לכתו' אפי' מיניה וסברא הפוכ' מדר"מ וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"ד סי' קי"ח וז"ל ור"ח שהיה מן הגאוני' ובקי בדברי הגאונים שקדמו לו כ"כ והביא ראיה מאותה דנדרים דף ס"ה דאפי' אתה מוכר שער ראשך וכו' ושם מבואר דלר"מ כתו' עדיפא מחוב דב"ח אינו גובה מטלטלי דיתמי ואלו כתו' גוב' אפי' ממטלטלי דיתמי וכו' ולרבנן הוי איפכא דאין כתו' נגבי' אפי' מיניה דידי' מן המטלטלי' וכו' ותמה על הר"א דס' ליה דגוב' מטלטלי מיני' עש"ב. וכ"כ הריטב"א בחי' לכתו' שם והר"ן בנדרי' שם והרמ"ה בפר' ג"פ סי' קמ"ג כ' וז"ל ואי ק"ל לעולא דאמ' אחד מלוה ע"פ ואחד מלוה בשטר גובה מנכסי' משועבדים דשיעבוד דאורייתא ויליף לה מקרא אפילו מטלטלי נמי ליטרוף וכו' לא תיק' ליה דקסבר עולא דמדאו' ל"ש מלוה בשטר ול"ש מע"פ כי היכי דגבי ממקרקעי דמשועבדי' הם ה"נ גבי ממטלטלי אפי' מלקו' וכ"ש מן היורשים ורבנן הוא דתי' דלא ליטרוף ממטלטלי דלקו' כדפי' טעמא אבל מיורשים גבי דס"ל כר"מ דאמ' מטלטלי דיתמי משתעבדי לכתו' וכ"ש לב"ח ולית הילכתא כוותי' וכו' עכ"ל. הרי דסבירא ליה דלר"מ מטלטלי דיתמי משתעבדי לכתו' וכ"ש לב"ח אבל לרבנן מטלטלי לא משתעבדי אלא דר"מ ס"ל דכתו' כחוב:

ב אבל אם מכרם הבעל וכו' על אלמנ' שבאת לטרוף קרקע שמכר בעלה ולא נמצא שטר המכר ולא נודע אם המכר קודם הנישואי' או אחר הנישואי' והאשה הוציאה מודעא שמסר בעלה על המכר וזמן הכתו' במודעא הוא אחר הנישואי' וכו' לכאור' נרא' דטורפת האשה הקרקע מדקי"ל בח"מ סי' ר"ה ס"ק יו"ד שטר מודעא שאין בו זמן ואין העדים כאן ולא ידעי' אם נעשי' קודם המכר או אחר כך המודעא כשרה ומבטלת המקח מאחר דידעי באונסי' מסתמא מסר המודעא קודם לכן וכת' הסמ"ע משום דמוקמי' עדים על החזק' דלא היו חותמים אם לא ידעו שהיתה קודם המכר וכ"כ הע"ש שם וכ' הכנה"ג הגב"י אות פ"ז דה"ה אפי' היו מטלטלי' והלה תופס בהם מוציאי' מידו ע"ש וא"כ ה"נ שזמן המודעא שהוא אחר הנישואי' מוכיח על המכר אחר הנישואי' דודאי המודעא קודם המכר וחזק' זו גדולה אפי' להוציא ממון ואם כן האשה טורפת הקרקע דנשתעבד לה אבל כבר מהרימ"ט חח"מ סי' מ"ג תמה על הסמ"ע דאין על העדים לידע אלא באונס לבד אבל אין חוקרי' אם עדיין לא מכר וכיון שאין זמנו של שטר מוכיח אין ללמוד כי ההיא דס"פ הנושא את האשה גבי אדרכתא וכו' ואפשר שדעתו דודאי בשאר מודעות שכתו' בהם זמן אין העדים נזקקי' לחקור אם כבר קנה לפי שהזמן יוכיח אם היה קודם לזמן המכי' אבל בשטר זה שלא היה בו זמן לא הי"ל לחתו' עד שידעו שעדיין לא קנה ולפי' אם יש זמן במודעא אלא שעידי המכר אינם זוכרי' באיזה יום קנה ל"ל דמסתמא ידעו העדים שהיתה המודעא קודם המכי' שאין עליהם לידע דבר זה אלא שאין זה מחוור לי דהא ודאי עבידי אינשי דטעו כיון שבכל מודעא אין על העדים לתקו' זה אף כשלא כתב זמן לא חקרו שהן מעידי' על האונס לבד ואח"כ יברר המוכר שהמודעא קודמת למכר או יברר הלוקח שהמכר קדם ועדיפא מינה ההיא דס"פ הנושא וכו' אלא נרא' בעיני שהטעם כמ"ש דמאחר דידעי' אנן האונס מתוך השטר לעולם קרקע בחזק' בעליה עד שיברר הלוקח שקנה ברצון קודם מסי' המודעא ומסתמא אמרי' דמודעא קודם לכן והבא להוציא מחזק' עליו הראיה עכ"ל. הרי שהסכים דגם במודעא שאין בה זמן לא אמרי' חזק' דידעו העדים שהיתה קודם המכר דאין עליהם לידע דבר זה ודוקא בקרקע דהוי בחזק' בעליו אמרי' מסתמא המודעא קודם לכן והבא להוציא מחזק' עליו הראיה ולא במטלטלי וגם הסמ"ע אפשר דדוקא במודעא שאין בה זמן ס"ל חזק' דאין העדי' חותמי' אא"כ ידעו שהיתה קודם המכר אבל כשיש זמן במודעא אלא שעידי המכר אינם זוכרי' זמן המכר כנ"ד לא אמרי' הכי שאין עידי המודעא צריכי' לחקור אם כבר מכר וכן נ"ל עיקר דאפי' מודעא שאין בה זמן לא אמרי' חזק' זו להוציא ממ"נ דהא מדכתב רמ"א והלבוש דאין העדים בפנינו וכו' משמע דאם היו לפנינו והעידו שהמודעא היתה אחר המכר נאמני' וכה"ג דקדק מרן הב"י ח"מ סי' מ"ה הביאו הד"מ והסמ"ע שם ס"ק כ"ט גבי שטר שהיו עדיו מרובים ונמצא א' מהם קרוב וכו'. ואין העדים קיימים כדי לשאול אותם וכו' משמע הא אם העדים קיימים צריך לשאול אותם ונאמני' לו' שכולם ישבו לחתו' אע"פ שכ"י יצא ממקום אחר ולא הוי כמגיד וחו"מ וכו' ע"ש. וה"נ משמע דנאמנים העדים לומר שהיתה המודעא אחר המכר אפי' כת"י יוציא ממ"א דאם לא נתקיימה חתימת העדים אין המודעא כלום ואלו בס"ס מ"ו קי"ל דעדים החתומים על השטר שאמ' שהלוה היה קטן באותה שעה אינם נאמנים וכת' הש"ך כיון דחזק' אין העדים חותמי' אא"כ נעשה בגדו' צריכי' הם לבדו' אם הוא גדול וכל שלא בדקו רשעים הם ואין ארם מע"ר הרשב"א וא"כ אפי' אין כת"י יוציא ממ"א אין נאמני' עכ"ל ותשו' הרשב"א היא בס' תולדות אדם סי' קצ"ו וז"ל ומסתברא דרבנן דוקא בקטנים היינו הוא שאמ' שנאמני' לפוסלו מפני שאין משימים עצמם רשעים שבשעה שחתמו קטני' הם ולא היו יודעים לעשות דין אבל במעיד על אחרים. וי"ל לבדוק שמא קטנים היו אין חיובם חיוב ואלו לא בדקו רשעים הם ואין נאמנים ואף ע"פ שיש לבעל דין לחלוק ולומר דאין משימים עצמם רשעים לפסול עדותם של עכשיו בכך לפי שזה אינו נודע לכל וכו' מ"מ כיון שאמר רשב"ל חזק' אין העדים חותמים על השטר אא"כ נעשה בגדו' ועל אותה חזקה אנו סומכי' אפילו להוציא ממון אלמא דבר הנודע ומוחזק לכל הוא וכל שעשה כן רשע מיקרי ואין אמע"ר עכ"ל ואם כן א"א דאמרי' חזק' זו דאין העדי' חותמי' על המודע' עד שידעו שהיתה קודם המכר אפילו להוציא. ממון לא היו העדים נאמני' אפי' אין כת"י יוצא ממ"א א"ו לא אלימא חזק' זו להוציא ממון ודוקא בקרקע דהוי בחזק' בעליו אמרי' מסתמא היתה קודם המכר והבא להוציא מחזק' עליו הראיה וכעין זה הוכיח מהר"ם די בוטון בתשו' סי' יו"ד מדכ' הטור סי' מ"ה בשם הגאונים אי איתנהו לסהדי קמן וקי"ל בהו דלא ידעי למיקרי וכו'. ואי אמרי' אקרי' ליה למאן דידע למיקרי סמכי עלייהו וכו' משמע דאי אמרי' לא אקרי' ליה נאמני' והשטר פסול והדבר מוכרח מצד עצמו ראם אין נאמני' למה דייקי' ושיילי' להו כיון דעכשיו אינם נאמנים משום חזק' דאין העדים חותמים אא"כ קראו לפניהם וכמו דלא שיילי' אם נעשה בגדול משום דסמכו' אחזק' כן אין לנו לשאול בזה אלא ודאי כיון דקי"ל דאינם יודעי' לקרות והם לפנינו לא אלימא האי חזק' כ"כ וכו' ע"ש. א"ק דהא שם סומכים על חזק' דאין העדים חותמי' אא"כ קראוהו ויודעים לחתום אפי' להוציא ממון אע"ג דנאמנים לומר לא איקרי' ליה והשטר פסול ומ"מ אפילו דבמודעא שאין בה זמן נראה דלא אמרי' חזק' דלא חתמו העדים אם לא ידעו שהיתה קודם המכר להוציא ממון אלא דוקא בקרקע דהוי בחזק' בעליו אמרי' מסתמא היתה קודם המכר להעמיד הקרקע בחזקת בעליו ואת"ל דאפי' במטלטלין אמרי' חזק' זו להוציא מיד הקונה מ"מ במודעא שיש בה זמן אבל אין העדים זוכרים זמן המכר לכ"ע אין עידי המודעא צריכי' לחקו' דבר זה ואם כן אין זמן המודעא מוכיח על זמן המכר דאף ע"ג דזמן המודעא אחר נישואי האשה אפשר שהמכר היה קודם ולא נשתעבד לה וקי"ל בסי' קי"ב דאין המלוה טורף מלקוחות מס' ע"ש. אבל יש לתמו' דקי"ל סס"י מ' מי שמכר שדהו ומסר מודעא קודם לכן בענין שהמכר בטל המעות של האנס שביד המוכר י"ל דין מע"פ ואינו טורף ממשע' וכו' וגם נאמן לו' פרעתי וכ' הפרישה שם פי' אם בא כ"ח של המוכר לטרוף מן האנס אין האנס יכול לטרוף ממה שמכר המוכר אחר קנייתו וממילא יכול לטרוף מיד זה האנס אפי' ב"ח המאוחר לקנייתו ונראה דאפי' למ"ד לקמן סס"י ק"ד דמע"פ מוקדמת קודמת למלוה בשטר מאוחרת כה"ג לא אמ' עכ"ל א"כ אפי' היה נישואי האשה אחר המכר אם המודע' קיימת ובטל המכר טורפת מיד האנס ואפי' הוי מע"פ מוקדמת דקודמת למלוה בשטר מאוחרת כבר כ' מהרשד"ם חח"מ סי' רע"ה דה"ד כשהמלו' ע"פ מוקדמת ודאי כדכת' רבי' האיי בסימן ק"ד כיון דעדי' מעידים שקדמה משמע דס' קדמה מודה דמלוה בשטר קודמת והביאו הכנה"ג בסימן ק"ד אות מ"ט ע"ש ותוסיף שם מהרשד"ם ועוד דהוי ס"ס אם הל' כהרי"ף ואת"ל הל' כרבי' האיי שמא מלוה בשטר קדמה ע"ש מיהו א"ל דה"ד אם באו ב' לגבות אבל אם קדם מע"פ וגבה אפילו אין עדים שקדמה אין מוציאי' מידו וכן כ' הרשב"א במיוחסו' סי' כ"ב וז"ל עוד מ"ש שאין בד' שיזכה זה בחתי' של לוה להוציא מיד שיעבוד מלו' שבשטר ואע"פ שהמלוה בשטר מאוחרת מחת"י של זה דדילמא השתא הוא והקדים זמנו משום קנונייא וכו' ואלו באו כולם כא' לגבות מב"ח ולא היה בהם אלא כדי שטר א' אפשר היה לומר דמלוה בשטר יהבי' הכל שאין להם עדים ממש ששטרו קדם ומשום אותה חששא שאמרת אבל היכא שקדם זה וגבה איך תוציא מידו ממו' מס' וס' ממו' לקולא ואצ"ל למ"ד ב"ח מאוחר שגבה מה שגבה גבה אלא אפי' למ"ד לא גבה ה"מ היכא דהוי ודאי מאוחר אבל מס' היאך אתה עושה שטרו של זה שכתוב מוקדם ודאי מאוחר ותוציא ממון מזה שכבר גבה וכו' עכ"ל. הרי דבס' איזה הוא מוקדם אם באו ב' לגבות נותני' למלוה בשטר אבל אם קרם שבע"פ וגבה אין מוציאין מידו מס' ואפי' הוי ס"ס שמא מלוה בשטר קדמה ואת"ל לא קדמה שמא הל' בהרי"ף דאפי' מלוה בשטר מאוחרת קודמת למלוה ע"פ דהוי כמשועבדים ואפי' גבה מוציאין מידו כבר הסכימו רוב האחרונים דאין מוציאי' ממון מיד המוחזק אפי' בכמה ספיקי ע"ש ומ"מ נראה דודאי קרקע שביד האנס לא חשי' כגבוי והרי הוא בחזק' המוכר וטורף אותו מלוה שבשטר ודין האנס עם המוכר על המעות דהוי מע"פ וכבר כת' הש"ך בסי' צ"ט סק"ג דאפי' יש עידי הלואה אם הלוהו סתם בענין שיכול לטעון פרעתי נותני' לב"ח בשטר מאוחר ודוקא כשיש עידי הלואה בענין שאינו יכול לטעון פרעתי כגון שהוא תו"ז או שא"ל אל תפרעני אלא בעדים הוא דע"פ קודמת לשטר מאוחר וכן מבואר בתשו' הראב"ד הביאה בעה"ת שער ס"א והטור סי' ק"ד ע"ש וא"כ טועני' להם שמא פרע ואע"ג דלא ידעי' אם המודעא קודם המכר או אחר המכר כיון דמס' מוקמינן ארעא בחזקת מרה קמא ונאמן לו' שהמודעא קודם המכר והמעו' הוי מע"פ ונאמן לו' פרעתי ב"ד טועני' להם כן וטורף בעל השטר הקרקע ולא עוד אלא אפי' המוכר או היורשים מודים שהמודעא היתה אחר המכר וזכה הלוקח בקרקע כדין טורף בעל השטר: (ג) ומ"מ לא נהגו לגבות ממטלטלי שמכר או נתן וכו' מרן בתשו' אבקת רוכל סי' ע"ו כ' שאפי' נתן במתנת בריא האשה מוציאה מהם בשט"כ שהוא קדום ואף ע"פ שאין במטלטלי דין קדימה כיון בשט"כ דידן אנו כותבי' מטלטלי אגב מקרקעי חזרו המטלטלי כמקרקעי דיש בהם דין קדימה ואע"פ שעכשיו משום תקנת השוק לא נהגו הוציא מטלטלי שמכר ונתן אפי' כתוב בשטר שיעבוד מטלטלי אגב מקרקעי א"ל דמתנה כה"ג להפקיע כתו' האשה לא שכיחא ולית בה מנהג ושפיר מוקמי' לה אדין תורה וכו' עכ"ל הוא היפך דין זה דאין מוציאי' לכתו' אשה מטלטלי' שמכר ונתן הבעל משום תקנת השוק ואפשר דסבי' ליה דאפי' מתנה להפקיע כתו' אשה לא שכיחא איכא תקנת השוק כמ"ש מהראנ"ח ח"ב סי' צ"ד בתופס לב"ח דשייך תקנת השוק ול"ל דהתופס לב"ח הוי מילתא דל"ש ואינו בכלל התקנה דומיא דמכירת שטרות דהתם לא מטעם מילתא דל"ש לבד אלא משום דלא יצא לגמרי מתחת ידו וכבר כתוב בס' עה"ש סי' ס' סק"ח שכן נראה לכאורה דהא כל מתנה ל"ש ואפ"ה נהגו בה תקנת השוק וכן כת' הטור שם ובסי' קי"א בשטרות ב' טעמים דמכירת שטרות ל"ש וגם לא יצא מתחת ידו לגמרי אבל מרן שם בש"ע לא כ' רק הטעם דל"ש נראה דס"ל דסגי בה"ט ונ"מ אם מכר ונתן השט"ח במעמד ג' דיצא מרשותו:

ד ולא אפי' ממטלטלי' שמכרו היורשים וכו' הח"מ דייק מדכתב גבי דידי' שמכר ונתן וגבי יורשים לא נקט שנתנו ש"מ אם היורשים נתנו במתנה ליכא תקנת השוק והביא הב"ש ע"ש והסמ"ע בסי' רנ"ב סק"ו כ' ושם במישרים כתב דאפי' נתנו היורשי' ס"ל להרא"ש דשייך תקנת השוק גם במתנה והב"י ומור"ם תמהו מפני שכ' ס"ל דאם היורשים נתנו בעצמם לאחרים המקבל מתנת ש"מ חוזר ומוציא מידם ואני תמיה על ב' המאורו' הגדולים איך אישתמיט להו מ"ש הטור סי' ס' שאין מגבין לב"ח מטלטלי' שמכר ונתן הלוה מפני תקנת השוק וכו' ע"ש ונראה דהב"י ומור"ם ס"ל דדוקא בנתן הלוה איכא תקנת השו' אבל היורשים שנתנו במתנה ליכא תקנת השוק אבל הסמ"ע ס' ליה דאין חי' עין הוא ליורשים וכן כתב הכנה"ג בס"ז אות ט"ז דנתנו היורשים איכא תקנת השוק וכבר האריך הכנה"ג בח"מ סימן רנ"ב אות ה' ובתשו' בעי חיי סי' קצ"ו דף רמ"א ע"ש ונראה העיקר כדעת מרן ומור"ם דבמתנת היורשים ליכא תקנת השוק דהרי הרשב"א ס"ל דבמתנה לא עשו תקנת השוק ובס' עה"ש חח"מ סי' ס' כתב דס"ל למהר"ם מטראני ומהרי"א דס' במתנה אם עשו תקנת השוק מעמידים הדבר על דין תורה אפי' להוציא ממון וכ"כ מהרח"ש חא"ה סימן ן' דכיון דאיכא ספ' ופלוגתא אם יש תקנת השוק או לא ושמעון בא מכח הדין אין לבטל הדין מכח ס' תקנה דיד בעל התקנ' על התחתו' כמ"ש הרא"ש וכו' ותשו' הרא"ש הביאה הטור סי' קי"ח על תקנה שהאלמנה והיורשים חולקי' וכו' דאמרי' דיד בעל התקנה על התחתונה כי התקנה באה להוציא מד"ת שתטול האלמנה כל כתוב' וכו' וכת' הרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' רצ"ב תי' ב' אעפ"י שהיה דעתינו לדון שתהיה יד התובע על התחתונה כדין כל ס' תביעת ממון בטלנו דעתינו מפני דעתו כי רב מובהק הוא וכו' משמע דאפי' תפס מוציאין ממנו דלא מהני תפיס' בתקנות שהיה דעתו לדון שתהיה יד התובע על התחתו' שלא להוציא ממון וחזר ובטל דעתו מפני דעת הרא"ש דאין תפיסתו כלום. וכ"כ מהר"י עייאש בתשו' ח"ב סי' קכ"ג ע"ש וא"כ ה"נ דס' ופלוגתא במתנה אם יש תקנת השוק מעמידין אד"ת ומוציאין מיד התופס ומרן הב"י בח"מ סימן ס' דקי"ל כהרא"ש דעשו במתנה תקנת השוק משום דמוקמי' ממון בחזקתי' ע"ש אבל לגבי היורשים שנתנו מעמידי' הדבר אד"ת:

ה דין ב' אין עיקר כתו' ותוס' נגבי' אלא מהזיבורי' וכו' אבל נדונייא דינה כחוב וגובה מן הבינונית והמ"מ ריש פי"ו מה' אישות כת' בשם הרשב"א דכל דתלי' בלשון כגון מוכרת ומוחלת כתוב' אף הנדונייא בכלל שאף היא נקר' כתו' אבל במה שהכתו' חלוקה בדיני' משאר ב"ח לא נקיל בנדונייא משאר ב"ח וכ' מהרימ"ט בסי' ב' דהרשב"א בר"פ הנזקי' גבי כתו' בזיבורית שכ' כמס' דא"ל שאפי' נדונייא אינה נגבית אלא מהזיבו' כיון דלא שייך נעילת דלת אין זה סותר וכו' דשאני הכא דב"ח גופיה דיני' בזיבו' כדיליפי' וכו' אלא משום נ"ד בפני לווין אמרו בבינונית ובנדונייא דליכא נע"ד מוקמי' לה אדיני' ע"ש ודברי הרשב"א הביאם הב"י ריש סי' ק' ע"ש. ובתשו' הרשב"א ח"ד סי' קנ"ב דף ל' האריך וכ' שם וז"ל וא"ל דלגבי שבח דוקא תוס' אבל נדונייא שהכניסה לו משלה חוב הוא ולמה נקיל בו יותר מחוב דעלמא וכו' ונראה שהרמב"ם סובר כן שהנדונייא כחוב בעלמא וכו' ויותר מכן נראה מדבריו שהנדוניא נגבית מיניה דידיה מן הדין אפי' מן המטלטלי כחוב דעלמא אלא שבזה לבי מגמגם מההיא דנדרי' דף ס"ה דהתם קתני שהיתה כתו' ד' מאות זוז ועלה קאמרי לימא קסבר ר"מ כתו' גובה מן המטלטלי' ואי בעיקר כתו' בלבד אמ' היאך כתו' ד' מאות זוז וכו' וכן במה שאמ' שאין נגבית אלא מן הזיבורית ג"כ נר' שהוא סבור דדוק' עיקר ותוספת אבל נדונייא מן הבינוני' כחוב דעלמא ואף בזו אין דעתי מסכמת דהתם לא הקילו בה אלא אוקמו' אדינא משו' דיותר מה שהאיש רוצה לישא אשה האשה רוצה לינשא וב"ח תקנה התקינו בבינו' משו' נע"ד כדאיתא הניזקי' מ"מ לענין שבח נראי' דברי' כמ"ש וכן בכל מה שאמ' מקולי כתו' עכ"ל. הרי דס"ל דלענין שבח וכן בכל מ"ש מקולי כתו' הנדוני' אינה ככתו' ותוס' אלא כחוב ודוקא לענין זיבור' לא הסכים עם הרמב"ם משום דלא הקילו בה אלא אוקמוה אדינא. ע"כ המ"מ דהרמב"ן ס"ל אף הם מן הזיבור' והרשב"א לא הכריע בזה כלום והק' הלח"מ למה לא הכריע בזה לפי שיטתו שכת' לעיל המ"מ משמו דבכ"מ שאין הלשו' גורם אין נצ"ב בכלל כתו' והכא נמי דלא שייך למי' הלשון גורם אין נצ"ב בכלל כתו' ע"ש ומדברי הרשב"א שכת' נראה דס"ל דנדונייא הוי ככתו' לענין זיבורית משום דדוקא ב"ח תי' בבינו' משום נע"ד אבל בכתו' דלא שייך ה"ט אוקמו' אדאורייתא בזיבורית:

ו אבל לא מהראוי וכו' וכ"כ מהריב"ל ח"ד סי' ה' דמנה ומאתי' ותוס' אין נגבי' מהראוי אפי' אחר התקנה דאפי' מטלטלי ישתעבדו וכתב הכנה"ג הגה"ט אות יו"ד נראה דס"ל דאפי' האשה מוחז' במנה ומאתי' ותוס' מוציאי' מידה אף ע"ג דאין לה אלא ס' א' אם התקנה מהניא לגבו' אף מן הראוי דאם דוקא כשהיורשים מוחזקים אבל כשהאשה מוחזק' אין מוציאי' מידה פשיטא וכו'. ויש להבין למה אפי' היא מוחזק' מוציאין מיד כיון דאיכא רבוותא ר"ח והרי"ף והרמב"ם דס"ל דמהניא התקנה לגבו' מהראוי ושמא ס"ל דכיון דלא מסתבר טעמייהו וכו' ע"ש ולק"מ כיון דלא נשתעבדו המטלטלי' מדינא רק מתקנת הגאונים הא קי"ל בסי' קי"ח סעיף ו' דדבר שאינו מפורש בתקנה נעמידנו על דין תורה וה"ה בכל ס' והם דברי הרא"ש בתשו' הביאם הטור שם וכ' הרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' רצ"ב תי' ב' אע"פ שהיה דעתינו לדון שתהיה יד התובע על התחתו' כדין כל ספק תביעת ממון בטלנו דעתי' מפני דעתו כי רב מובהק הוא ונחית לעומקא דדינא וכה"ג כ' הרמב"ן בשם רבי' אפרים בפ' י"ן ובסו' ה' בכורות וכתב מהר"י עייאש בתשוב' ח"ב סי' קכ"ב דף קצ"ג דמשמע דלא מהניא תפיסה בתקנה וזהו שכתב הרשב"ץ שהיה דעתו לדון שיד התובע על התחתו' לענין תפיסה ככל ס' דעלמא וחזר ובטל דעתו מפני דעת הרא"ש דלא מהניא תפיסה וכן כתב מהרימ"ט ח"ד סי' מ' דאפי' תפסו מוציאי' מידם וכו' עש"ב וה"נ בס' דפלוגתא דרבוותא יד בעל התקנה על התחתו' דכיון דמדאוריית' מטלטלי לא משתעבדי רק מן התקנה ואיכא פלוגת' אם התקנה מהניא לגבו' אף מהראוי או לא אמרי' יד בעל התקנ' על התחתו' ואפי' האשה מוחזקת מוציאי' מידה וכה"ג כ' מהרשד"ם בח"מ סימן ש"ן גבי שטרות בעש"ג כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אית לן לאוקמי אדינא דאורייתא וכו' דמשו' ס' דתי' רבנן לא מבטלי' דין תורה דיד בעל התקנה על התחתו' והביא ראיה מדברי מהריק"ו ומבו' שם דאפי' להוצי' ממון אמרי' חכי ע"ש:

ז אם יש לבעל סחורה בספי' בים אפי' הבכור נוטל פ"ב בסחורה דחשיבא מוחזק ולא ראוי כמ"ש הרדב"ז ח"ד סי' ב' אלפים קס"ה ומהרשד"ם בח"מ סי' ש"א ע"ש וכ"ש כתו' אשה אבל הספינה שהיא שכורה ביד אחרים בים אין הבכו' ולא האשה גובה ממנה דהוי ראוי ע"ש הטעם:

ח הגה וי"א דאם מת יעקב בחיי ראובן בני וכו' על אשה שמחלו לה בניה השבו' וייחדו לה קרקע בכתו' ואח"כ מת ראובן בנה ראיתי לה' ב"ד סי' ס"ג שכת' על אלמנה שלא נשבעה על כתו' אבל י"ל נאמנו' על כתו' דלתי' מהר"י ברונא שכ' הפ"מ לסתירת מהר"ם דבפרק נערה מיירי שנשבעה האלמנה ולכך הוי ראוי א"כ כשנשבעה אפי' לא גבתה הרי היא כאלו גבתה וכן נר' מתשו' הרא"ש שכת' דכ"ז שלא נשבעה על כתו' ולא הגבו' ב"ד כתו' נכסי' בחזק' בעלה הא אם יש א' מהם כגון נשבעה אפי' לא הגבוה נכסי' בחזקתה וא"כ בנ"ד אעפ"י שלא נשבעה כאלו נשבעה דמי כיון שכת' בה נאמנו' וכו' ע"ש וכ"ש בנ"ד שמחלו לה היורשים השבו' וייחדו לה קרקע דודאי הוי ראוי ואין אלמנת הבן גובה כתו' ממנו. ומ"ש עוד הב"ד דלתי' מהר"י קצבי בס' פ"מ ח"ב סי' ע"ז דבפרק נערה מיירי בחיי הזקנה ולכך מיקרי ראוי אבל אחר מיתתה הו"ל מוחזק וא"כ בנ"ד שבאת לגבות אחר מיתת הזקנה הוי מוחזק ע"ש לא דק דבתשו' מהר"י קצבי שם מבואר דה"ד במתה הזקנ' ולא נשבעה אבל אם נשבעה מודה דהוי ראוי עש"ב. א"כ ה"נ אם יש נאמנו' או מחלו לה השבו' מיקרי ראוי ואין אלמנת הבן גובה כתו' ממנו: (ט) ומלוה שחייבים לבעל הוי מוחזק וכו' על ראובן שמת והניח יתומים קטנים ואלמנה והניח מטלטלין וקרקע וחובו' אצל אחרים בשטר ורוצים לדחות את האלמנה אצל החובות משום תקנת היתומים וכו' תשו' לגבו' החובות לאלמנה מדעתה כגון שאין בנכסי' כדי כתו' לא מצאנו ידינו ורגלינו כאשר כ' כל הא' שלא מצאו דרך שתקנה האלמנה החוב דמלוה להוצאה נתנה אלא שכבר נהגו להגבות לאלמנה ולב"ח המלוה שהיא בשטר ואתה בא להוסיף עלינו שנכוף את האלמנה שתניח את הנכסי' אשר לפניה ותקח החובו' ושמא לא יבואו לידי גוביינא וכו' הרדב"ז בתשובה ח"ד סי' ש"א קנ"ב ע"ש ונר' דודאי אלמנה או ב"ח גובה ממלוה בשטר כמבואר בכאן ובח"מ סי' ק"ז ע"ש בב"י ובס' עה"ש שם נסתפ' אם דוקא מלוה בשטר או אפי' מע"פ והוכחתי שם:

י כתב הרא"ש בפ' י"נ הטעם משום דמשתעבד לו מדר"נ וכת' הכנה"ג הגב"י ס"ק יו"ד דבתשו' מהרי"ל סי' ב' תמה דר"י פ' דלא כר"ן כמרדכי בפ"ב דכתו' ולא ירדתי לס"ד דאם ר"י פ' דלא כר"ן. הרא"ש פ' כר"ן כנר' מתשו' הרא"ש כלל ס"ט סי' ג' וכן משמע מפסקיו בפ"ב דכתו' ובפ"ט וכן דעת הגאונים ר"ח ורבי' משולם ור"ת כר"ן כמ"ש בהג"א בפ' ד' וה' ע"ש גם התוס' בקידושין דף ט"ו בד"ה ואידך וכו' כ' דר"ת ור"י פ' כר"ן והביאו ראיות עש"ב והרשב"א בתשוב' ח"א סי' תתקס"ב שכת' דר"ת חולק ופ' כרב' ע"ש כבר כ' התוס' בגיטין דף ל"ז בד"ה מדר"ן דר"ת בתחי' ר"ל דאין הל' כר"ן ושוב חזר בו עיין שם והתוס' בפ"ק דקידו' והג"א שכת' דר"ת פ' כר"ן היינו אחר חזרה:

יא ע"כ הרא"ש ראיה מדתניא בפר' האשה שנפלו הרי שהיה נושה באחיו מנה וכו' אלמא אע"ג דכבר המלוה ביד היורש גובה ממנה כתו' ע"ש והראב"ד בס' תמ"ד סי' רל"ה דף ל"ג תמה על הרי"ף שכת' הך ברייתא שהיא דחויה. ועוד דקי"ל מלוה ראויה היא ואין האשה נוטלת בראוי כבמוחזק ע"ש. וכבר כת' הרמב"ן בספר הזכות סי' ל"א דב"ח וכתו' אין גובי' בראוי אבל גובי' במלוה כדאמרי' יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם ב"ח חו"ג מהם והטעם לפי שאין המלוה ראוי לגבי ב"ח משו' דמשתעבד מדר"ן וכו' והובא בבעה"ת שער מ"ג ח"ה סי' ט"ו עש"ב:

יב כתב הכנה"ג הגה"ט אות טו"ב מי שעשה לב' בניו יורשים והתנה שאם ימות אחד מהם בלא זרע יירשנו האחר ומת הא' בלא זרע אין אלמנתו גובה כתו' מאותם נכסי' דאותו התנאי לא נעשה אלא בשביל אשתו שלא תגבה מהם דאל"כ פשיטא שאם מת בלא זרע שיירשנו אחיו וכו' כך השיב הרי"ף ז"ל פיסקי הר"מ ריקנאטי סי' תקנ"ח והיא בתשו' הרי"ף סי' יו"ד וז"ל. וכן במתנה זו כיון דל"צ לו' מת א' מהם יחזור חלקו לאחיו אין אנו אומרים שלבטלה אמ' אלא לצורך אמ' כן ואיזה ז"ש מת א' מן האחים והניח אשה ולא הניח בנים שלא תטול אותם נכסי' אלא יחזרו לאחיו כאלו א"ל ע"מ שלא תקנה אותם אשתו בכתו' ובזה נכנס אחריך ליקני שהוא תנאי קיים וכיון שהיתה מתנה זו מתנת בריא תנאי זה קיים ואין לאשתו כלום לפי שלא נשתעבד לה שהתנאי היה בשבילה עכ"ל מבואר דס"ל דאפי' לא התנה בפי' כיון דלא היה צ"ל אם מת א' יחזור חלקו לאחיו אמרי' דלא לבטלה אמ' כן אלא לטפויי שלא תטול אשתו כתו' מהם ותנאו קיים ומהר"ב אשכנזי בתשו' סי' ג"ל כתב על א' שצוה מחמת מיתה כן שב' בניו ראובן וש' יורשיו איזה מהם שימות ובנים לא יהיו לו יירש אותו אחיו וז"ל וכת' דיש לנו לו' דל' יתירה לטפויי אתא ונימא דהו"ל כאלו התנה בפיר' שלא יתן ולא ימכור לאחרים אלא יורשינו לאחיו דאם לא תאמ' הכי למה הוצרך לפרש שאם ימות בל"ז יורש אותו אחיו וכו' ואפי' התנה כן בפי' כגון דאמר פ' בני יירש ע"מ שלא ימכור ולא יתן אין ממש בדבריו ואין התנאי מועיל בירושה וכו' ואפי' תימ' דתנאי כי האי מועיל כיון דאינו עוקר הירושה דדוקא כשהתנאי. עוקר הירושה כגון דקאמר פ' בני לא יירש הוא דאינו מועיל אבל כשהירושה עומדת במקומה אלא דמתנה עליה תנאי מבחוץ יש לבעל דין לחלוק מ"מ בנ"ד כיון דלא התנה כן בפי' וכו' ע"ש ונר' דאם התנאי מועי' בירושה אפי' לא התנה כן בפיר' כיון דלא היה צ"ל שאם מת בלא בנים יירשנו אחיו אמרי' דל' יתירה לטפויי אתא שלא יוכל ליתן ולמכור לאחר אלא יירש אחיו או שלא תטול אשתו כתוב' מהם דלא נשתעבדו לה כמ"ש בתשו' הרי"ף וכן קי"ל בח"מ סי' קי"א ס"ג אם נתנו ללוה מתנה על תנאי שלא תחול עליה שום שיעבוד לא חוב ולא כתו' שקדם למתנה ולא יחול עליו להבא התנאי קיים ולא יגבה ב"ח ממנה וכו' ע"ש וא"כ אפי' לא התנה כן בפיר' דרשי' לחון יתירה לטפויי מיהו ה"ד במתנת בריא מדכ' הרי"ף בתשו' כיון שמתנה זו היתה מתנת בריא תנאי זה קיים וכו'. משמע דאם צוה כן מחמת מיתה או מתנת ש"מ דאפי' לשון מתנה ליורש הוי ירושה אין תנאי מועיל בירושה וכ"כ מהריט"ץ סי' פ"ו דלא מהני תנאי בירושה וכן דעת תשוב' הגאו' שהביא מרן הב"י בח"מ סי' רמ"ח ע"ש וכ"כ הרשב"ש בתשו' סי' ק"ץ ע"ש:

יג דין ג' וי"א שאינה גובה ובח"מ סי' קי"ח סתם כן משום שהא' מוחזק והממע"ה הח"מ ע"ש וליתא שהרי כ' מהר"ם בתשו' המיי' דשייכי לה' אישו' סי' ה' בד"ה אוהב כסף וכו' וז"ל לא מהני חזקה לאפקועי שיעבוד כתו' ושיעבוד ב"ח מלקוחות דגובה מהם לעולם אף ע"ג דהחזיק לוקח כדפי' וכו' ולא שייך נמי טועני' ליורשי' ואלו היה אביהם קיים היה מברר שלקח מן האש' וחזר ולקח מן האיש וכו'. אבל לבדות דבר חדש כדי להוציא הקרקע מיד בעליו לא טעני דקרקע בחזק' בעליה קיימת עד שיתברר לנו שיצא מחזקתו וא"כ שיעבוד הקרקע הוי בחזקת ב"ח וכתובת אשה שקדמו עד שיתברר שמחלו לשיעבוד וכו' עכ"ל אלמא ב"ח הוא מוחזק לגבי הלוקח ומדברי הטור ח"מ סי' קי"ב דמוכח דמקבל מתנה מיקרי מוחזק לגבי ב"ח היינו בס' אם חל שיעבודו על הנכסים כמ"ש ה' פמ"א סי' צ"ג אבל אם ודאי נשתעבדו הנכסי' והס' הוא אם פקע השיעבוד הב"ח מיקרי מוחזק בשיעבוד ועל הלוקח להביא ראיה דפקע שיעבודו דומיא דברי' בחיובא וס' במחי'. והש"ך שם בסי' קי"ח חמה למה סתם כדברי הרמב"ם ע"ש וכבר הרשב"א במיוחסו' סימן ע"ט האריך והסכים דאין חי' בין ב"ח לכתו' אשה ושכן נראה דעת הרי"ף שהביא הברייתא בצורתה ולא פיר' אבדה מב' ולא מא' עש"ב. וכ"כ בעל העיטור בדיני המחאה דף פ"ח וז"ל אלא דא"ל התם היא דאפסדה אנפשה ואף ע"ג דלא גרסי' בספרי' אלא הכי איכא לפרושי ע"ש:

יד דין ד' עד שיעשו פשרה ביניהם וכ' ה' ח"מ וה' ב"ש דאם השנייה רוצה להתפשר עם הלוקח תפסיד הראשונה ואם הראשונה רוצה להתפשר עם הלוקח תפסיד השנייה ואם הראשונה והשנייה יפשרו אבד הלוקח זכותו ע"ש. והתוס' בס"פ מי שהיה נשוי בד"ה ומוקמי' וכו' כ' תימא מעיקרא נמי נוקמיה ביד הלוקח אפוכי מטרת' ל"ל וכו' ואמר ר' דנ"מ כשיוציא הבעל מיד הלוקח תחילה אם יעשה פשרה בינו לאחרייך יפסיד הלוקח ואין נר' לי דא"כ וכו' ע"ש במהרש"א. ונראה דבמתני' ניחא דחוזרים חלילה עד שיפשרו ביניהם שנים מהן אפי' יפסי' הלה כיון דבכולן אית פסיד' וס"ד אע"ג דלוקח הוא דאית לי' פסידא אם יעשה פשרה בינו לאחרייך יפסיד הלוקח ודחו דאם כן וכו' מיהו למסקנא דלאו דוקא קאמר שיוציא הבעל אלא מתוך וכו' מוקמי' לה בידה דלוקח משו' דאית ליה פסידא ולא יוכל בעל להוציא מידו ה"נ ז"ל במתני' מתו' וכו' וכ"כ הריטב"א שם וז"ל כבר פי' בשם ר"ש משע"ן דלאו דוקא השנייה מוציא' והראשו' מוציאה דאטרוחי בי דינא כולי האי לא מטרחי' בכדי אלא לומר שכך אפשר לעשות לכל א' וא' עד שיעשו פשרה ביניהם ע"כ וכ"כ הסמ"ע בח"מ סי' קי"א סק"י ע"ש ועיין בס' ראבן דף קל"ב:

טו דין ו' אלמנה אם אין שטר כתו' בידה אינה גובה וכו' כן דעת הרמב"ם והסמ"ג וז"ל מהר"י בן מיגש בתשו' סי' ר"ט לפי שכיון שאין שט"כ בידה יש לנו לומר אולי הבעל כבר הגבה אותה לה או נתנה אותה לו במתנה ואע"פ שאמרי' לא ניתנה כתו' ליגבו' מחיים אין זה אלא לענין שאין לה לתבוע אותה מחיים אבל אפשר שנתרצ' מדעתו והגבה אותה לה מחיים ואף ע"פ שאמרי' חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה ואמ' הל' כרשב"ל ואפילו מיתמי הנה אפשר כאן שהוא התפיסה צררי מחיים שתגבה מהם כתו' לאחר מותו הלא תראה שאלמנה אינה גובה כתו' מהיתומים אלא בשבועה הנך רואה שאף ע"פ שאמרי' חזק' לא עביד איניש דפרע בג"ז ואלמנה להיותו חס עליה ורוצה בכבודה גם אחר מותו שלא תתבזה בב"ד ניחוש שהוא התפיסה צררי בחייו שתגבה מהם כתו' לאחר מותו והואיל והיה זה אפשר ראוי שלא תגבה כתו' מהיתו' אלא עד שתביא כתו' ואם לא הוציאה אותה י"ל לומר שמא התפיסה צררי כדי כתו' וקרע אותה או שמא מחלה לו כתו' וקרעה כמו שאנו דני' בכל ב"ח שבא לגבו' מהיתומי' שאין לו לגבו' מהם אלא בהבאת שטר וכו' ומ"ש כ"ז שהיא בבית בעלה גובה כתו' לעולם וכ"ז שהיא בבית אביה גובה כתו' ער כ"ה שני' שהעמיד אותה התלמוד כשאין כתו' יוצאה מתחת ידה ובו' כגון שהיו לה עדים שהיתה כתו' אצלה אחר מות בעלה או שבעלה בשעת מיתתו העיד לה על עצמי שכתו' קיימת אצלו וכיוצא בזה מהדברי' שיסתלק בהם חשש המחילה לבעל וחשש דילמא התפיסה צררי באופן שלא נשאר לומר אלא אולי מחלה אותה ליורשי' ובזה נפל המחלוקת בין ר"מ וחכמים וכו' עכ"ל מבו' דס"ל דאם היתה כתו' בידה אחר מיתת בעלה או שהודה בשעת מיתה שכתו' קיימת אפילו אין הכתוב' בידה שנאבדה גובה כתוב' לעולם כשהיא בבית בעלה וכשהיא בבית אביה עד כ"ה שנה דלא חיישינן למחילה ומיירי כגון שהיתו' מודי' שלא פרעוה הם אבל אם אמרו היתומי' שהם פרעוה נאמני' כיון שאין שט"כ בידה רגלים לדבר שפרעוה אבל הרמב"ם פי"ו מה' אישות והג"א בפרק הנושא מוקמי לה במקום שאין כותבי' כתו' ע"ש וא"כ אפש' דבמקום שכותבי' אפי' יש עדים שכתו' אצלה אחר מיתת בעלה אם כשבאה לתבוע כתוב' לא הוציאה אותה אינה גובה דחיישי' שמא התפיסה הבעל צררי או מחלה לו כמו בשט"ח שנפל דאפי' בתוה"ז אינו גובה בו דאתרע בנפילה דחיישינן שמא פרעו ולא חש לשמרו וה"נ לא חיישא לשמור שט"כ ועי' בהתוס' שם ועיי' בתשו' מהר"ש צרור בספר חוט המשולש סי' ח"י:

יו כת' הר"ן בר"פ האשה שנתארמלה וז"ל וכ"ת וכי איכא עדים נמי ליהמני' במיגו דאב"א פרעתי וכו' ולדברי הרי"ף וכו' במקום שכותבים כתו' נאמ' לומר פרעתי ע"כ הכא מיידי כגון שהבעל הודה קודם מיתתו שלא פרע מיהו בגרוש' אם תובעתו לאלתר אחר גירושי' ל"צ להכי שאלו אמ' פרעתיך אינו נאמ' שאין אדם עשוי לפרוע קודם גירושי' והו"ל כאומ' פרעתיך בתו"ז דאינו נאמ' עכ"ל וכ"כ הרא"ה בס' א"ז שם וז"ל ובשלמא נתגרשה ניחא כשתבעה אותו לאלתר וכו' דאין נאמ' לומ' פרעתי אע"פ שאין לה שט"כ דלא ניתנה לגבו' מחיים והו"ל כאומ' פרעתיך בתו"ז דקי"ל דאינו נאמ' אלא נתארמלה ק' ואם וכו' ע"ש מבואר דהרא"ה והר"ן ס"ל דבגרושה אפילו אין שט"כ בידה אינו נאמ' לומר פרעתי' דהו"ל כאומ' פרעתי' בתו"ז דאינו נאמ' אבל באלמנה טועני' ליורשי' טענת פירעון ולדעת הרמב"ם פ' י"ד מה' מלוה שכת' וז"ל מי שהי"ל חוב על חברו בשטר ואבד השטר הורו רבותי שאפי' היה החוב לזמן ועדיין לא הגיע זמנו ליפרע הואיל וכ' לו שטר ואין בידו שטר והלוה טוען פרעתי נאמ' ונשבע היסת שפרעו וכו' ע"ש נראה דה"נ בגרושה במקו' שכו' כתו' ואין בידה שט"כ נאמ' לומר פרעתי דהו"ל כמלוה בשטר ואבד השטר דנאמ' לומ' פרעתי' בתו"ו וכ"כ הרמב"ם פי"ו מה"א וז"ל ואם אין שט"כ יוציא מתחת ידה אין לה כלום ואפי' עיקר כתו' ואפי' תבעה ביום מיתת בעלה וכן הגרושה אפי' עיקר הכתו' אין לה עד שתוציא שטר עכ"ל משמע דבגרושה נמי אפי' תבעתו מיד אחר הגירושי' נאמ' לומ' פרעתי והרא"ה והר"ן ס"ל כהראב"ד כהשגו' בה' מלוה שכתב דגובה המלוה בשבועה וה"נ אם טען הבעל פרעתי אינו נאמן וגובה האשה כתו' בשבו' ואפש' דגם הרא"ה והר"ן ס"ל כהרמב"ם דאם אין השטר בידו נאמ' הלוה לומר פרעתי בתו"ז משו' דאיתרע בנפילה אלא דס"ל דמתני' מיירי בידוע שנאבד שט"כ באונס וכ"כ הב"ח כשאבד השטר נאמ' הלוה לומ' פרעתי אפי' בתו"ז ה"ד משום ריעותא דאין השטר בידו אבל כשידוע שאבד ממנו באונס אינו נאמ' וכאן מיירי שנאבד ממנו באונס ע"ש וא"כ מ"ש הרמב"ם דאם אין שט"כ בידה נאמ' לומר פרעתי בשאינו ידוע שנאבד באונס אבל אם ידוע שנאבד באונס אין נאמ' לומ' פרעתי והרא"ה והר"ן לא פליגי ומוקי מתני' בהכי וכ"מ למהר"י בן מיגש בתשו' סי' ר"ט שהבאתי לעי' ע"ש:

טוב אשה שייחד לה בעלה קרקע בכתו' דא"צ שבו' דלא מתפיס לה צדדי מ"מ אם אין שט"כ בידה אינה גובה וכן מבו' בתשוב' מהר"י בן מיגש סי' ק"ל ע"ש. ונראה הטעם כמ"ש מהר"י בן מיגש בתשו' סי' פ"א שהייחוד אינו קנין בגוף ואינה קונה בית זה המיוחד לה אלא בעת שמגבי' לה ב"ד וכו' שאם רצה לקחת המיוחד ולעשות בו חפצו וליתן לה זוזי או שיתפיסה צררי יכול לעשות וכו' ולכך אינה גובה אותה אלא כמו שהיה שוה בשעת הגבייה ולא כמו ששוה בעת שייחד אותה לה וכו' ע"ש אם כן אפי' שט"כ בידה: (חי) ראובן שחייב לאשתו מנה בצתו' וצוה מחמ' מיתה שיתנו לה מאתים בכתוב' וכו'. והיתומים טענו פרענו המנה של המתנה וכו'. נאמני' דאין הצואה בשטר ומ"ש בכתוב' לא לענין נאמנו' קאמר אלא להיות מתנה זו כשאר תנאי כתו' לענין שלא תגבה אותו מנה אלא אם תרצה לגבו' כתוב' אבל אם ץרצה להיות ניזונת לא תטול המנה מעכשיו כאלו הוא מתנה וכו' הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תפ"ב:

יט כתב מהרש"ך ח"ג סי' ע"א דכתו' שחתם בה הבעל בלא עדי' גובה מן היורשים כל שהוחזק כת"י דלא טעני' פורעו' דחזק' אין אדם פורע בתו"ז ע"ש אבל מדברי הרשב"ש בתשו' סי' רכ"ו שכתב דאפי' היו העדים פסולי' חתימת החתן תספיק כיון שהיא באה לגבו' בחייו וי"ל נכסי' ב"ח כדתנן בפר' ג"פ הוציא עליו כת"י גובה מנכסי' ב"ח וכו' משמע דוקא בחייו גובה אבל לאחר מיתה אינה גובה מן היורשי' כדין כת"י וכבר ה' מש"ל פי"א מהלכות מלוה כ' על דברי מהרש"ך ויש לדון בדבר שהרי התוס' הק' על מתני' דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומי' אלא בשבו' דאמאי צריכה לישבע דהא לא ניתנה כתו' ליגבו' מחיים ובתו"ז א"צ שבו' ותי' כיון שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד סמוך למיתה מתפיס לה צררי וכיון דלענין שבו' פקעה חזק' דר"ל גבי כתו' ה"ה לפירעו' ונשאר ככת"י דעלמ' ע"ש וא"ל דדוקא לגבי שבועה חיישינן לצררי אבל לדחות הפירעו' לגמרי לא חיישי' כדאמרי' בפ' הנזקי' ודילמא ה"מ לענון שבו' וכו' וכתב מהר"ם בתשו' דשייכי' לסדר משפטים סימן ן' טעמא דבקל רמו רבנן שבועה כדאשכחן טובא דנשבעי' ונוטלי' וכו' ע"ש וכה"ג כת' הרא"ש בפ"ק דב"ב ע"ש:

ב כתב הרדב"ז הביאו הכנה"ג דכן אנו נוהגו' ותשו' הרדב"ז היא בח"ב סי' תקנ"ד עש"ב וכ"כ הרשב"ש סי' שנ"ב שכן הסכימו האחרונים מיהו ה"ד אם באה להוציא ולגבו' מקרקע אבל במטלטלי' שהם תחת ידה תשבע על כתו' כמה היתה נדונייא ותוס' ותגבה מהמטלטלי' שתחת ידה וכן דנתי הל' למעשה ע"ש:

כא כתב מהרשד"ם סי' קמ"ג דכן טועני' ליורשי' וכו' אלא כשמודה במקצת צריך שבו' דאורייתא כדין כל מודה במקצת אבל היורשי' אין עליהם אלא שלא פקדנו אבא וכו' ע"ש ולא דק דאפי' בשבועה דאורייתא אין היורשי' צריכי' לישבע ליפטר ודוקא ליטו' בשטר צריכי' יורשי המלוה לישבע שלא פקדנו וכו' וכבר כ' בס' עה"ש סי' ס"ט ס"ק כ"ט עש"ב: (כב) אם הבעל צוה מחמת מיתה שתגבה סך כתו' טועני' ליורשי' שמא פרעה או מחלה כתו' הידועה ולפי שאסו' לשהות עם אשתו שעה א' בלא כתובה כת' לה בעיקר כתו' מנה או מאתי' כדלעי' סי' ס"ו וכמ"ש הרא"ה והריטב"א והנ"י בפ' נערה במוחלת כתו' לבעלה דאין לה כתו' בנין דכרין איירי בשיירה לעצמה עיק' הכתו' דהיינו מנה ומאתי':

כג וכן הגרושה אם הבעל טוען וכו' כתב הח"מ באלמנה טועני' ליורשים שמא כ"ע סמוך למיתה אי מחלה או אתפסה צררי ע"ש ונראה דדוקא אם שט"כ בידה לענין דאין נפרעת אלא בשבו' חיישי' לפירעו' ולתפיסת צררי סמוך למיתה משום דלא חיישי' לצררי תו"ז אלא ש"מ סמוך למיתה דרכו להתפיסה צררי כדי שלא תתבזה אלמנתו בב"ד אבל כשאין שט"כ בידה אפילו בתוה"ז חיישינן דאפי' בשט"ח אם אין השטר ביד המלוה אפי' הוא בתו"ז נאמ' הלוה לומר פרעתי משום דאתרע בנפי' כדקי"ל בח"מ סי' שכ"ה ס"ו: (כד) כתב הרדב"ז בתשו' ח"ב סימן תקנ"ד דנשבע היסת ונפטר ואם אחר שנשבע נמצאת הכתו' יוצאת מתחת ידה פשיטא דנשבעת האשה שלא נפרעה וגובה כתובתה דלא קנה המעות בשבו' אבל לא נפסל לעדו' ולשבו' דאפ' דפרע ואין העדים מכחישין אותו וכו' ע"ש:

כה אפי' עיקר כתו' אין לה וכו' כ' הכנה"ג הגה"ט אות ל"ג אפי' הנדונייא שהכניסה לו קיימת אינה נוטלת וכן יש לדקדק מדכ' אינה גובה אפי' עיקר כתו' דמשמע ל"מ נדונייא עם שאפשר לפרש ל"מ תוס' או דמיירי כשאין הנדונייא קיימת מ"מ הי"ל לפרש ומהרש"ך ח"ב סי' רנ"ג כתב דגובה וכו' ואע"פ שאין ראיתו ראיה אפשר שהדין דין אמת ע"ש:

כו אבל במקום וכו' גובה עיקר כתו' אבל התוס' אינה גובה לכ"ע הרדב"ז בתשובה ח"ב סי' תקנ"ד ועיין בב"ש סק"ל:

תוכן העניינים

ערך השולחן אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה