אור ברסלב

ערך השולחן אבן העזר· רבי יצחק טייב

סימן צו

סימן צה

א אין אלמנה גובה וכו' אפי' לגבות מקצת כתובה אינה גובה אלא בשבועה וב"ד שפרעו לה מקצת ואיחרו השבועה עד שתתבע שאר הכתוב' טעו בדבר משנה ואם לא רצתה לישבע צריכה היא להחזיר הר"ש דוראן בתשו' סי' ל"ז ע"ש ונר' דאפילו הגבו לה מעות בעין דקי"ל בס' י"א דאם תפסה מעות ואין רוצה לישבע לא מפקי' מינה הכא כיון שלא הגבו לה ב"ד אלא על דעת שתשבע אח"ך הוו כפקדון וצריכה להחזיר:

ב אם צוה הבעל שלא יפחידוה זה הלשון פוטר' משבועה שאין לך פחד גדול משבועה הרשב"ש סי' תע"ז ע"ש:

ג אלמנה שלא נשבעה ואוכלת על שולחן בנה ובשעת מיתה נתנה נכסיה לאחר וקנו מן הבן שהוא מרוצה ולא יערער על מתנה זו ועתה הבן טוען כיון שאמו לא נשבעה אין מתנתה מתנה ומה שהודה במתנה כדי שלא תטרף דעת אמו בכל נ"מ שלה או בנכסי' הידועי' לה שהכניסה מבית אביה אע"פ שקבלם עליו הבעל ודאי מתנתה בהם מתנה גמור' שהרי היא נוטלת' בלא שבוע' ואין מקום לשאלה אלא בנכסי' הידועי' לבעל ואם לא קנו מידו אין מתנתה כלום ואם היה מוסר מודעה ג"כ היה יכול לחזור בו אבל כיון שקנו מידו שנתרצה באותה מתנה ולא גלה דעתו שאינו מרוצה בה מתנת' קיימת דהוי כאלו מחל לה השבועה וכאלו גבתה כתובת' ומה שטוען כדי שלא תטרף דעת אמו אינה טענה דהו"ל לאודועי וכו' וא"כ אפי' היתה המתנה יתר מכדי כתובת' כיון שקנו מידו שנתרצה המתנה קיימת הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תקכ"ג ע"ש:

ד אלמנה שמתה ואין ידוע אם נשבעה שבועת אלמנה אם לא נשבעה בתשו' זרע יעקב סי' נ"ו כתב באלמנה שנתנה קרקע ומקבל המתנה טוען שמא נשבעה וגבת' כתובת' ודאי הדין עם היורשי' ועל המקבל מתנ' להביא ראיה שנשבעה וגבת' דנכסי' בחזק' יורשי הבעל קיימי ואפי' מקבל המתנה החזיק בקרקע לאו חזקה היא דארעא בחזק' מרא קיימא ע"ש וכבר כ' ה' כנה"ג בהגה"ט אות כ"ב נלע"ד דעל יורשי האב להביא ראיה שלא נשבעה וכ"כ בנימין זאב סי' תכ"א אבל מהריב"ל ח"א סי' ס"ט נר' דס"ל דעל יורשי האשה להביא ראיה שנשבעה וכ"כ הרדב"ז בתשו' ח"א סי' קע"ו וסי' רכ"ז דאפי' יורשי האשה מוחזקי' עליהם להביא ראיה שנשבעה ע"ש ונראה דמדמו להא דקי"ל בח"מ סי' רמ"א האומר לחבירו הריני נותן לך כו"כ ע"מ שתעשה דבר פ' על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו אבל אם אמר ליה ע"מ שלא תעשה על הנותן להביא ראיה שביטל תנאו וכ' הסמ"ע הטעם דלעולם מוקמי' הדבר כמו שהיה מעיקר' מש"ה צריך להביא ראיה שנשתנה הדבר ולא קיים התנאי ע"ש וכה"ג כ' התו' במכות דף ט"ו ע"ב בד"ה במאי וכו' דלא אמרי' שמא יקיים העשה ויש לנו לומר שמעולם יעמוד כמו שהוא עכשיו והוי התראת ודאי וכו' אבל לר' יוחנן דתלי מלקות בביטול העשה הו"ל מחוסר מעשה וכו' ע"ש וה"נ על יורשי האשה להביא ראיה שנשבעה ונר' דה"נ האשה עצמה שטענה שנשבעה עליה להביא ראיה ומהר"ם בתשו' המיי' דשייכי לה' אישות סי' ה' על אשה א' שנתארמלה ונשאת והביאה שטר כתו' מבעלה הראשו' ותבעה על הקרקעות שמכר בעלה בעודה תחתיו ואותו הלוקח מכר אותם לאיש אחר ומת הלוקח השני והניח יתומי' גדולים וקטנים וטוענת האשה בעלי מכרם בלי רשותי ובלא חתימתי בשטר המכר וכו' כ' וז"ל ולא שייך נמי למימר טועני' ליורש ואלו היה אביהן קיים היה מברר שלקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש דה"מ לגבי בעל הקרקע וכו' וכן יורש דלא ידע במילי דאבוה טענה ברורה אנן טעני' ליה דכגון זה פתח פיך לאלם אבל לבדות דבר חדש מלבנו כדי להוציא הקרקע מיד בעליו לא טעני' דקרקע בחזקת בעליה קיימ' עד שיתברר לנו שיצא מחזקתו וא"כ שיעבוד הקרקע הוי בחזק' ב"ח וכתובת אשה שקדמו עד שיתברר שמחלו לשיעבודן וכו' עכ"ל נר' דס"ל דגם הלוקח שלקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש עד שיברר ואם מת הלוקח אין טועני' ליורשיו אלו היה אביה' קיים היה מברר שלקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש דאין לבדות דבר חדש מלבנו כדי להוציא הקרקע מחזקתו וה"נ האשה אינה נאמנת לומר שנשבעה להוציא מהיורשי' וכן בדין דדוקא בשבועת היסת דהנתבע מוחזק דספק בשבו' אין המלוה יכול להוציא מיד המוחזק בלא שבועה כמ"ש הרא"ש בתשו' כלל ע"א סי' ח' דכיון דפליגי רבוות' לא מפקי' ממונא עד שישבע המלוה וכ"כ מהריק"ו שרש צ"ב ע"ש ועיין בהש"ך ח"מ סי' פ"ז סק"י וא"כ אין האלמנה נאמנת לומר שנשבעה להוציא מהיורשי' ואם מתה אין טועננ' ליורשיה. ומ"ש הכנה"ג דמהרלבל ס"ל דעל יורשי האשה להביא ראיה שנשבע' בתשו' מהריב"ל מבו' שהדין עם יורשי האשה להחזיק מה שבידה אבל אם אינה מוחזקת לכאורה נר' דהוי כנפל הבית עליו ועל אשתו דיחלוקו מספק יורשי האשה ויורשי הבעל בנכסי צ"ב לפי שהנכסי' בחזקת שניהם האשה שהכניסה מבית אביה והבעל מתוך שקבל עליו אחריות קנאם ויורשי הבעל יורשי' עיקר כתו' והתוס' ויורשי האשה יורשי' נ"מ כדקי"ל בסי' צ' ס"ו ע"ש וה"נ בספק אם נשבעה או לא נשבעה:

ה אלמנה שמתה והניחה יורשיה שהם יורשי הבעל ושמעון הוצי' שט"ח על הבעל בנאמנו' גמורה וכו' ולא הניח כי אם מטלטלי' וכו' ונראה דבעיקר כתובה ותוס' תדחה האשה מפני הבע"ח אבל הנדוני' דינה כחוב כמבו' בסי' ק"ב ע"ש בב"י וא"כ במטלטלי' דאין בהם דין קדימה חולקי' האלמנ' וב"ח בשוה ואע"ג דכותבי' בכתו' שיעבוד מקרקעי ומטלטלי' וכ' הרשב"א בתשו' ח"א סי' תתקי"ד וח"ב סי' ש"ג דכל שפי' מטלטלי' ומקרקעי גובה מן היורשי' מן הדין ע"ש אבל בשט"ח אין כותבי' שיעבו' מטלטלי' ואינו גובה מן המטלטלי' מן הדין אלא מתקנת הגאוני' כבר הוכיח ה' שמחת יו"ט סי' ע"ז דף ס"ה ע"ג וד' דאפי' נשתעבדו לו המטלטלי' מדינא ובאפותיקי מפורש אין לו דין קדימה עש"ב וכ"כ ה' גידולי תרומה הביאו ה' כנה"ג בח"מ סי' ק"ד אות י"ח והוא דבר פשוט ע"ש וגם הרשב"א בתשו' שכ' דאם באו שניהם המוקדם והמאוחר לגבות מטלטלי' דלוה נותני' לראשון ואין לב"ח המאוחר במקום המוקדם כלום משום דקי"ל שעבודא דאוריית' ואפילו במטלטלי' יש דין קדימה כל שהם ביד הלוה ולא אמר שאין להם קדימה אלא לגבי לקוחות או שגבאם ב"ח מאוחר וכו' הביאו הב"י בח"מ סי' ק"ד ע"ש כבר כ' הסמ"ע שם דלא קי"ל הכי דלעולם אין להם קדימה כדעת רוב הפוסקי' ע"ש ועוד שכ' הכנה"ג שם בסי' ק"ד הגב"י אות כ"ז יראה לי דאפי' לדעת הרשב"א ה"ד בעודן ביד הלוה דשעבוד' דאוריית' אבל במטלטלי דיתמי דמדאוריית' לא משתעבדי אלא מפני התקנה חולקים בשוה וזהו שדקדק לומר ואם באו שניהם כאחד לגבות ממטלטלי' דלוה וכו' א"כ במטלטלי דיתמי לכולי עלמא אין קדימה כיון דשעבוד לאו דאורייתא אלא מתקנה מיהו הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תקכ"ד כ' על ראובן שמת והניח ב' נשים ואין בנכסיו כדי שני הכתובות והקודמת תפסה מקצת מטלטלי' וא' מן המורים צוה להוציא מידה ולחלוק בין ב' הנשים וכו' דטעות הוא דכיון שתפסה תפסה דב"ח מאוחר שקדם ותפס במטלטלי' מה שתפס תפס וכו' ולדעת הרשב"א דאם באו לגבות שניהם כא' ממטלטלי' דלוה נותני' לראשו' וכו' יש בהוראה טעות אחר שהרי הראשונה כתו' קודמת וכו' ע"ש משמע דאפי' באו לגבו' ממטלטלי דיתמי אין קדימה והתו' בר"פ מי שהיה נשוי בד"ה ש"מ וכו' כ' דר"ת רגיל לפרש ש"מ מה שגבה גבה ממטלטלי' וכו' נר' דס"ל דה"נ במטלטלי דיתמי לכתחלה נותנים למוקדם דהא קתני מתני' הא' קודמת לשניה וכו' והא דאין קדימ' במטלטלי ה"ד לענין אם קדם המאוחר ותפס כמ"ש ה' פני יהושע שם א"כ אפי' באו לגבות ממטלטלי דיתמי נותני' למוקדם לכתחלה ועוד כיון דכותבי' בכתו' שיעבוד מטלטלי ומקרקעי דגובה מן היורשי' מדינא ובשט"ח ליכא שיעבור מטלטלי בפי' דאינו גובה מיתמי אלא מהתקנה נותני' לכתחלה לכתו' הקודמ' דנשתעבדו לה המטלטלי' מדינא לדעת הרשב"א אבל לא קי"ל כוותיה דלעולם אין להם קדימה וחולקי' בשוה כמ"ש הרדב"ז והסמ"ע ושאר אחרוני' שם:

ונראה דאם לא נודע אם נשבעה על כתו' או לא אע"ג דקי"ל דאם היורשי' אומרי' נשבעה עליהם להביא ראיה ה"ד יורשי האשה לגבי יורשי הבעל שהנכסי' בחזק' יורשי הבעל ועל יורשי האשה להביא ראיה שנשבעה אבל בנ"ד שיורשיה הן הן יורשי הבעל לגבי הב"ח היורשי' מוחזקי' ועל הב"ח להביא ראיה שלא נשבעה והרא"ש בתשו' כלל נ"ה סי' ה' נשאל על מקום שנהגו שהנושא אשה כותב לה שט"ח על עצמו שכשתמו' האשה ולא תניח מבעלה זרע של קיימ' שיחלוקו בעלה ושאר יורשיה כל הממון וכו' ואם תניח ממנו זש"ק יחלוקו אותו הזרע עם אביו ירושת האם ואם ימות הזרע ההוא אח"ך יחזור הכל לאב כדין תור' שהאב יורש את בנו ועתה הוציא ראובן יורש האשה שטר נדוניא על שמעון וא"ל שמעון כשמתה אחותך הניחה לי בן וחיה אחר מיתת אמו זמן מרובה וירשתי החצי מבני וראובן אמר לא כי הבן מת תחלה על מי להביא ראיה וכו' וכ' בתשו' דהא דמיא לההיא דפ' מ"ש נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרי' האשה מתה תחלה ואח"ך מת הבעל ויורשי האשה אומרי' הבעל מת ראשון ואח"ך מתה האשה וכו' ותני בר קפרא הואיל והללו באים לירש והללו באים לירש יחלוקו וקי"ל כותיה וכך היה ראוי לדון בדבר זה יורש האשה בא לירש אחותו והאב בא לירש את בנו אלא שיש לחלק דהתם האשה שהיו נכסי' שלה והאיש שהיו נכסי' באחריותו מתו שניהם ויצאו מחזקתן ויורשי שניהם מעוררי' על הנכסי' ואין לשום א' חזקה יותר מחבירו הילכך שניהם שוין בנכסים הללו ויחלוקו אבל בנדון זה הנכסי' הללו לא יצאו מעולם מרשות הבעל ואין עליו כי אם שט"ח וקי"ל כב"ה דשט"ח העומד ליגבות לאו כגבוי דמי וכיון שהבעל מוחזק ויורשי האשה באים להוציא ממנו בטענת ספק שאומרי' שמת הבן תחלה לא מפקי' מיניה עד שיברר טענתו ודמי להא דתנן בפ' ארוסה וכו' עש"ב הרי שהאב הוא מוחזק לגבי ב"ח משום דקי"ל כב"ה דשט"ח העומד ליגבות לאו כגבוי דמי ונאמן לומר שמתה האשה ואח"כ הבן וירש הוא את בנו ואין הבע"ח נאמן לומר שמת הבן תחלה בלא ראיה להוציא ממון מחזקתו וה"נ הנכסי' בחזקת היורשי' כמו שהוכיח הרשב"ץ בתשו' ח"א סי' יו"ד ובתשו' ח"ב סי' קכ"א דנכסי בחזקת יורשי' הם אפי' יש עליו כתו' אשה וב"ח דהיורשי' במקום מורישם מדתנן בפ' הכותב מי שמת והניח אשה וב"ח ויורשי' והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים וכו' ר"ע אומר ינתנו ליורשי' שכולם צריכי' שבועה ואין היורשי' צריכי' שבועה וכו' ע"ש וכבר כ' הרא"ש בפ' הכותב שם דעיקר טעמא דר"ע דנכסי' כל היכא דאיתנהו ברשות' דיתמי קיימי. אבל ב"ח מחוסר גוביינא וכן אמרו בירושלמי שם הגע עצמך שפטרום משבועה זו תורה וזו אינה תורה וכ"כ הריטב"א בחי' שם והוכיח כן מגמרי' וכ"כ הרשב"א בחי' לקידושי' דף ט"ו דאפי' פטרו משבועה או דשמתוה או שמת בתוך זמנו לעולם ליורשי' וכו' ע"ש א"כ אפי' שט"ח שיש בו נאמנות גמורה והוא בתוך זמנו כיון דמחוסר גוביינא הנכסי' בחזק' היורשים אלא שהם חייבי' לפרוע חוב אביהם וכתו' אמם ואי טענו שהיא נשבעה על כתו' והב"ח טוען שלא נשבעה האשה על כתו' ליטול הוא כל הנכסי' עליו להביא ראיה וטועני' ליורשי' שנשבעה אמם והם יירשוה והב"ח שאומר שלא נשבע' עליו להביא ראיה להוציא מחזקת היורשי' ומהריט"ץ סי' רמ"ג הביא ראיה ממתני' דנפל הבית עליו ועל אביו והיתה עליו כתו' ובע"ח וכו' האשה וב"ח לא מיקרי מוחזק ותמה על הרא"ש ע"ש ונר' דמתני' דנפל הבית עליו ועל אביו וכו' י"ל דהתם אמרי' נכסי' בחזק' משום דבחיי האב אין לבן זכות בנכסיו לשעבדם לב"ח אבל אם נשתעבדו נכסיו לב"ח אימא דלא מוקמי' להו בחזקת הבעל וכן מצאתי להרשב"ץ בתשו' ח"ג סי' ע"ב על ראובן שיש לו ב' נשים ונמצאו שחוטי' הבעל ואשתו ראשונה ויש תקנה שאם מתה האשה בחיי בעלה שיחזרו חצי הנכסי' ליורשו האשה וכו' והביא ההיא דנפל הבית עליו ועל אביו ועליו תו' אשה וב"ח בש"א יחלוקו דס"ל דשטר העומד ליגבות כגבוי דמי והרי ב"ח ויורשי האב שוי' בחזק' ויחלוקו אע"פ שאין בא אלא יורש א' וב"ה נמי ל"פ עלייהו משום ה"ט אלא כיון דמחוסר גוביינא הוא לית להו לכתו' אשה וב"ח חזק' בהני נכסי ומש"ה נכסי' בחזקת' ואפי' ב"ה מודו בנדון שלפנינו דהתם אמרי' נכסי' בחזק' משום דבחיי האב אין לבן זכות בנכסיו לשעבדם לב"ח אבל בנדון שלפנינו אפי' בחיי הבעל כבר היו משועבדי' לכתו' אשתו וליורשים וכו' ע"ש:

ונראה דודאי בחיי אמם אין תפיסת יורשיה כלום לחוב לב"ח כדקי"ל התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ולא הוו כתופסי' לעצמם וב"כ מהרח"ש ח"א סי' ו' ע"ש אבל אחר מיתת אמם אם תפסו ודאי דמהני' תפיסת' לעצמם דהא תנן בר"פ מי שהיה נשוי ב' נשים ומת הראשונה קודמת לשניה ויורשי הראשונה קודמי' ליורשי שניה וכו' ואמרי' מדקתני הראשונה קודמת לשניה ולא קתני הראשונה יש לה ושניה אין לה מכלל דאי קדמה שניה ותפסה לא מפקי' מינה ש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה וכו' וא"כ ה"נ יורשי הראשונה קודמי' ליורשי שניה הא אם תפסו יורשי שניה אין מוציאי' מהם דאל"כ אימא איידי וכו' והיינו דלא קתני יורשי הראשו' קודמי' לשניה אלא קודמי' ליורשי שניה לומר דאם תפסו אפי' יורשי שניה אין מוציאי' מהם ה' פני יהושע שם וא"כ אע"ג דאם תפסו בחיי אמם אין תפיסתם כלום מ"מ תפיסת' אחר מיתת אמם הוי כתופסי' לעצמם ואע"ג דבכל תפיסה בעי' תפיסה גמורה וכ"כ הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' רי"ב וסי' רע"ה שכל מה שמניח האדם בחזק' היורשי' בתפיסת הבית ואין תפיסת האשה בהם כלום וכ"כ הרמ"ה וטעמא דמסתבר לסמוך עליו ע"ש וכ"כ הריב"ש בתשו' סי' ק"ז דבעי' תפיסה גמורה שיקנה הדבר באחד מדרכי ההקנאה עש"ב באפשר דה"ד לגבי יורשי הבעל שהנכסי' בחזקתם דאין תפיסת האשה ולא יורשיה כלו' בנכסי' שבבית הבעל להוציא מיורשי הבעל שהם בחזקתם אבל בנ"ד שיורשי האשה הן הן יורשי הבעל והנכסי' בחזקתם הוו כתופחי' לעצמם לזכות בכתו' אמם ולהפקיע את ב"ח:

ושוב מצאתי למהר"י באסן בתשו' סי' ע"ה שכ' על ראובן שמח והניח אלמנה וב' בנים שהם יורשי בעלה ומתה האלמנה ולא נשבעה על כתו' ולא הניח כי אם קרקע אחד ויצא שט"ח על ראובן בנאמנו' עליו ועל יורשיו ובכתו' אין נאמנות ואין בקרקע כדי לפרוע לשניהם דאין ב"ח גובה מקרקע זה חובו כיון שהיורש הוא המוחזק אבל מהר"ם הכהן חלק עליו וכ דהב"ח גובה חובו ממנו ומהרימ"ט בח"מ סי' יו"ד וי"א הסכים עם מהר"י באסן וה' כנה"ג בח"מ סי' ק"ח הגה"ט אות פ"ה הביא דברי מהר"י באסן ומהרימ"ט ע"ש הרי דיורשי' כתו' אמם אפי' לא נשבעה על כתו' ודוחי' את הב"ח מכח שהנכסי' בחזק' דהוו כתפוסי' אבל ראיתי למהראנ"ח ח"א ססי' ק' שכ' על אפטרופוס שטען שאביהם חייב לו מטלטלי' ותפס ממטלטלי' וז"ל ומ"מ עדיין יש לדון בזה כפי מה שבא בשאלה שאמו של יורש זה מתה בחיי אביו ונמצא לפ"ז שהאב היה חייב להחזיר ליורש זה מצד כתו' אמו חצי נדוניית אמו וכו' מ"מ חלק עצמו הרי הוא חוב על אביו וחלק אחיו ג"כ שמת אחר מית' אביו יש לס' בו אם זוכה הוא בו או אביו כגון אם היה ב"ח על אביו וזה בא לירש את אחיו והב"ח אומר שאביו יורש את בנו בקבר והב"ח נוטל מאותה ירושה וכו' עוד יש כאן טענה אחרת לאפטרופוס זה שהוא או' לו מאן לימא לן שלא פרע לך אביך מה שהתחייב לך מחמת תקנת ההשבון אלא וכו' ומ"מ לגבי חלק שנסתפקנו אם יכול לגבותו יכול לטעון שמא פרע אביך לאחיך חלקו וכיון שאם היה טוען לאח טענה זו היה צריך לישבע לו אין מוריש אותה שבועה לאחיו וכו' עכ"ל הרי שאבי היורש חייב לב"ח ולכתובה והיורשי' זכו בכתו' אמם אמרי' אין אמש"ל וזכה הב"ח וה"נ דכוות' אבי היורשי' חייב לב"ח ולכתו' להיורשי' הבאי' מכח האשה הם כמוה וזכו בשטר הכתו' ובשעבו' כמו האשה עצמה יכול הב"ח לטעון שמא פרע לה אביך וכיון שהיתה צריכה לישבע אין אמש"ל וכן מצאתי בתשו' מהר"ם אלשקר סי' ל"ג שכתב על אלמנה שמתה ולא נשבעה והניחה נכסי' ביד בניה יורשיה ויורשי בעלה והחזיקו בהם מחמת כתו' אמם דב"ח של בעלה יכול להוציא אותם נכסי' מידם לפרוע חובו אם ידוע שהיו הנכסי' של הבעל אבל אם אין הנכסי' ידועי' לבעל אין מוציאי' מן היורשי' ועל הב"ח להביא ראיה עש"ב:

ומהר"י באסן בתשו' שם הביא ראיה מדתנן בפ' מ"ש נפל הבית עליו ועל אביו והיו עליו כתו' אשה וב"ח וכ' התו' טעמא דב"ה משום דב"ח מחוסר גוביינא ונכסי' הם בחזקת היורשי' וכו' הרי לא יחלוקו מפני שאפי' אם מת הזקן תחלה ב"ח מחוסר גוביינא והיורש הוא מוחזק מחמת אביו אע"פ שהוא החייב ובסי' ע"ז כ' על תשו' מהר"ם הכהן וז"ל כי מה שנרא' מדבריו דמשום שהנכסי' היו בחזק' הזקן שהיו שלו כל ימי חייו ולפיכך אין ב"ח נוטל כלום שהוא בא להוצי' הנכסי' מחזקתם אבל בנ"ד אדרבא הב"ח רוצה לאוקומי נכסי' בחזקת הבעל המוחזק בהם אני אומר דאין זו חזק' לסמוך עליה לשום דבר שהרי מת לפנינו ויצאו הנכסי' מחזקתו ודאי אלא שאין אנו יודעי' לפני מי נפלו אם לבניו אם ליורשיו וגרע טובא ממקום שנמדד ונמצא חסר וכו' ע"ש עוד בסי' ע"ח וא"נ כן דאפי' מת לפנינו כיון שהנכסי' היו שלו יורש כרעא דאבוה כדקי"ל דאפי' לא כ' דאקני אם קנה והוריש גובה ב"ח מהיורשי' דכרעא דאבוה הוא כמ"ש בעל התרומות שער י"ד ע"ש וכ"כ רשב"ם וז"ל וב"ה סברי נכסי' בחזקתן בחזק' יורשי האב שהרי הם יורשי' ודאי או מיעקב או מראובן וכמוחזקי' דמו שהרי יעקב מוחזק בנכסיו היה ואלו באים מכחו וכו' ע"ש ויורש שירש כח אביו שהנכסי' היו בחזק' אין הב"ח של היורש יכול להוציא הנכסי' מחזקתן מס' אבל הכא שהאב הוא החייב והבן בא מוחזק מכחו לא מיקרי מוחזק להפקיע החוב שעל אביו מכח חזק' אביו והרשב"ץ בתשו' ח"ג סי' ע"ג על ראובן שי"ל ב' נשים ונמצאו שחוטים הבעל ואשתו א' ויש תקנ' אם מתה האשה בחיי בעלה שיחזרו חצי הנכסי' ליורשי האשה וכו' הביא ההיא דנפל הבית עליו ועל אביו ויש עליו כתו' אשה וב"ח בש"א יחלוקו דס"ל דשטר העומד ליגבות כג"ד והרי ב"ח ויורשי האב שוים בחזקתן ויחלוקו אעפ"י שאין בא אלא יורש א' וב"ה נמי ל"פ עלייהו משום ס"ט אלא כיון דמחוסר גוביינא הוא לית להו לכתו' אשה וב"ח חזקה בהני נכסים ומ"ה נכסים בחזקתן ואפי' ב"ה מודו בנדון שלפנינו דהתם אמרי' נכסי' בחזק' משום דבחיי האב אין לבן זכות בנכסיו לשעבר' לב"ח אבל בנדון שלפנינו אפי' בחיי הבעל כבר היו משועבדי' לכתו' אשתו וליורשיה וכו' עכ"ל: והרב בית שמואל סס"ק ד' כת' בשם תשו' ש"י כשיש ב"ח על אביהם יכולים היורשים לו' כי השבועה תקנו לטובת היורשי' ולא ניחא לן בתקנה ואז יורשים את הכתובה ואין צריך לשלם ממעות הכתו' לב"ח ע"ש הרי דלא פטרם מטעם דהנכסים בחזקת היורשים והוו כתפוסים אלא משום דיכולים למחול על השבועה שתקנו חכמים לטובתם ואם כן במטלטלין דקי"ל דיחלוקו חייבים לפרוע חוב אביהם ושוב ראיתי בתשו' שארית יהודה סי' ל"ד שכ' ובמטלטלי' בלא טעמי' הנז' אין מוציאין מידם כמ"ש הטור ח"מ סי' ק"ח בהדיא קדמו יורשי המלוה ותפסו מנכסי הלוה אע"פ שמת לוה בחיי מלות אין מוציאין מידם וכן פסק מהרי"ו סי' צ"ח דהיכא דתפסו יורשי האשה אין מוציאין מידם וכו' ע"ש ואפשר דס"ל דמטלטלין אפי' לא תפסו תפיסה גמורה כיון שהם בחזק' היורשים אין מוציאין מידם משא"כ קרקע ומהרי"ב בתשו' מהרימ"ט שם כ' דבח"מ סי' ק"ו הביא הב"י תשו' מ"ך ראובן שיש לו שטר על שמעון ותפסה אלמנתו קצת מטלטלין לכתו' אח"ך נפטרה גם היא וירשוה בניה בני שמעון וראובן רוצה לגבות מאותם נכסי' שתפסה והם אומרים מאמנו ירשנו ולא מאבינו נראה שאין לראובן על בני שמעון ממה שירשו מאמם כלום לפי שהתפיסה שתפסה אמם בכתו' תפיסה גמורה היא ול"מ היכא דלא תפסה יותר ממחצית הכתו' וכו' משמע דוקא משום דתפסה האלמנה בחייה תפיסה מעליא כדין הא לא"ה לא היו היורשים יכולים לעכב הנכסים בעד כתו' אמם אע"פ שהם מטלטלין ותפוסי' בידם וכו' וא"ל דאתא לו' דמהניא להו תפיסת האלמנ' דאע"פ שב"ח יגבה אותם מפקי' מיניה שכבר זכתה בהם כדין ע"ש וק' דהא קי"ל (כאן חסר) אבל יש להסתפק בנ"ד שיורשי האם הן הן יורשי האב אפשר דהוי כמוחזק דבפ' י"ן אמרי' דאין הבכור נוטל בראוי אלא במוחזק ובמלוה שעמו פלגי וכת' רשב"ם דהוי ממון המוטל בספק ואין ידוע אי חשיב מוחזק לאביו שהרי הבכור רוצה הוא לשעבד נכסיו לאביו לגמרי ובעין יפה גמר ומקנה נכסיו לאביו כדי שיהא אביו מוחזק בהך מלוה ויטול בה פי שנים או"ד ל"ש וכו' וכן הסכים הנ"י ע"ש בהרי"ף וכן פסק הרמב"ם ומרן בח"מ סי' רע"ח וז"ל היה לאב מלוה ביד הבכור ה"ז ספק אם נוטל בה פי שנים הואיל וישנה תחת ידו או לא יטול הואיל ומחמת אביו ירשה ועדין לא באה ליד אביו וכו' הרי אע"ג דהבכור מוחזק בממון וברשותו אמרי' כיון דמכח אביו ירשה ועדין לא באה ליד אביו לא יטול בה פי שנים אלא דמספק"ל הואיל וישנה תחת ידו שמא גמר להקנותו לאביו כדי שיהא מצוי וירש בו פי שנים וה"נ איכא למימר היורש שהנכסים בחזקתו גמר ומקנה הנכסים לאמו כדי שתהיה מוחזקת בהם וירשנה וידחה הב"ח והרא"ש בתשו' ופסקו מרן בסי' ק"ה כ' דאם מתה האלמנה קודם שנשבעה על הכתו' הבכור נוטל פי שנים משמע דאם נשבעה אין הבכור נוטל פי שנים אפי' לא הגבוה וכ' הב"ש סק"ח ואפ' דס"ל אם נשבעה הרי הנכסים יותר מוחזקים בידה כיון שהם חייבים לה כמו הבכור שחייב לאביו דא"ל גמר ומקנה ה"נ היורשים פשוטים גמרו להקנות כדי שלא יקח הבכור פי שנים ואפשר אם נשבעה חולקים חלק הבכורה מסך הכתו' כמו לענין מלוה של בכור וכו' ע"ש וה"נ כמו שהבכור שחייב לאביו א"ל דגמר ומקני נכסיו לאביו כדי שיהא אביו מוחזק ליטול הוא פי שנים ה"נ היורשים שהם חייבים לאמם הכתובה גמרי ומקנו לאמם כדי שתהיה מוחזקת וירשוה וידחה הב"ח:

ו כ' התוס' בפ' השולח דף ל"ד ע"ב בד"ה אין אלמנה וכו' וא"ת והא לא ניתנה כתוב' ליגבות מחיים ואד"ל בפ"ק דב"ב חזקה אין אדם פורע בתו"ז וכו' וי"ל דה"מ ב"ח אבל אלמנה דאית לה בתנאי ב"ד מתפיס לה צררי אפי' בתו"ז וכו' וכ"כ התו' בבתרא דף ה' ע"ב בד"ה ואפי' מיתמי וכו' והרא"ש שם ע"ש א"כ נראה דדוקא בעיקר כתו' מנה ומאתים ותוס' דהוי בתנאי ב"ד חיישי' אבל הנדוניא הוי כשאר חוב בתו"ז דא"צ שבועה וכ"כ מהר"ש יפה וה' נתיבות משפט דף ש"ב ע"ש אבל התוס' בפ' מ"ש ובפ' החולץ דף ל"ח בד"ה ובה"א נכסים בחזקת' וכו' כ' וז"ל וא"ת ויורשי האשה היכי גבו כתובה הא קי"ל כרב ושמואל דאמרו בפ' כל הנשבעים דאין אדם מוריש שבועה לבניו ומיהו לב"ש ניחא דאית להו שטר העומד ליגבות כגבוי דמי והוו כמוחזקי' בממון וכו' ולר"א דאמר בחזקת יורשי האשה ניח' דאיהו פליג בהדיא בשבועו' אדרב ושמואל אבל לר' יוחנן דאמר בחזקת יורשי הבעל ופי' דנכסים בחזקתם הוא טעם לדבר ל"ל ת"ל דאין אמש"ל וי"ל דהיא הנותנת דלפי שהנכסי' בחזקת הבעל אינה מורשת שאם הוה בחזקת האשה היתה מורשת כמו לב"ש דאמרי כגבוי דמי א"נ אור"י דאיכא לאוקומי במטלטלין ואיתנהו בעינייהו שנוטלת בלא שבועה והא דלא משני הכי בשבועות אלא דוחק להעמידה כב"ש משום דהתם בכתוב' מיירי אבל הכא דאיירי בנצ"ב שהביאה מבית אביה דרגילים להיות בעינייהו וכו' עכ"ל הרי דס"ל דגם בנכסי צ"ב אם אינם בעין אינה נוטלת' אלא בשבועה ואם מתה אין יורשיה גובין דאין אמש"ל והתוס' בבתרא דף ה' בד"ה ואפי' מיתמי הוכיחו דחוב אפי' הוא בתו"ז אין נפרעים מיתומים קטנים מדאר"א אין נזקקין להם אא"כ רבית אוכלת בהם וכו' ור"י אינו מוסיף כי אם כתו' אשה משום מזוני משמע דב"ח לא משכח בשום ענין דנפרעים ומסתמא ר"א ור"י אי"ל חזקה דר"ל דהכי הילכתא כדפסקי' התם ועוד אי לית להו חזקה דר"ל א"כ קי"ל כר"ל בד' דברים ובריש החולץ לא פסק רבא כותיה אלא בתלת וכו' ע"ש א"כ לר"י דאמר בחזקת יורשי הבעל כיון דס"ל כר"ל היתה נוטלת בלא שבועה מכח חזקה אלא ודאי דחיישי' לצררי באלמנה ואפי' בנצ"ב צריך שבועה מיהו הרמב"ם והטור ומרן בח"מ סי' ע"ח שכ' דבתו"ז נפרע הב"ח אפי' מיתומי' קטנים בלא שבועה נר' דס"ל דר"א ור"י לית להו חזקה דר"ל מדאמרו אא"כ רבית אוכלת בהם ור"י הוסיף כתו' אשה משמע דב"ח לא משכחת לה דנפרע והא דפסקי' בפ' החולץ כר"י לגבי ר"ל לבר מתלת כבר כת' הריטב"א בחי' שם דאיכא אחריני דהלכה כר"ל משום דסוגיא כותיה או דתניא כותיה ולא נאמרו הכללות אלא על הרוב ומן הסתם ולכך אין למידי' מהם אפי' במקום שנאמר בהם חוץ וכו' ע"ש א"כ ה"נ ר"י לית ליה דר"ל אבל למאי דפסקי' כר"ל נפרע הב"ח אפי' מיתומים קטנים וכן מצאתי להסמ"ג עשין צ"ד וז"ל ואפי' תוך הזמן אמר ר"י דאין נזקקים להם מדהוצרך לתרץ שם תי' דחוקי' אליבא דר"י ואינו מתרץ הב"ע בתוך הזמן אמנם מזה אין הלכה כר"י אלא כר"ל שסובר בב"ב דתוך הזמן נזקקי' ומה שאין רבא פוסק בפ' החולץ הלכה כר"ל בארבע זהו מפני שחולק בב"ב על ר"ל אבל אנו סוברים כר"ל בד' כך פסק ריב"א עכ"ל וא"כ אפשר דהתו'דהחולץ ודפ' מ"ש ס"ל הכי דמדלא הוסיף ר"י אלא כתו' אשה וגם מדדחיק לתרץ אליביה ולא מתרץ הב"ע בתוך הזמן ש"מ דר"י לית ליה חזקה דר"ל וא"כ אלמנה אינה גובה אפי' נצ"ב אלא בשבועה ואם מתה אין אמש"ל אבל למאי דפסקי' כר"ל דנפרע אפי' מיתומים קטנים חוב בתוך זמנו בלא שבועה כ"ש אלמנה דנפרעת מנכסי צ"ב בלא שבועה ובזה ניחא מה שהק' הח"ה בפ' מ"ש על התו' דטפי הו"ל להק' כן בפשיטות לרב ושמואל דאמ' אין אמש"ל ל"ל טעמ' דחזק' ת"ל וכו' וכן תק"ל לר"ל יחלוקו והלא אין אמש"ל ומסתמא ל"פ ר"ל ארב ושמואל ע"ש ומהרשד"ם בסי' קל"ב כ' דמדברי התוס' דגיטין משמע דוקא במנה ומאתים והתו' דהוי בתנאי ב"ד חיישי' אבל הנדוניא הוי כשאר חוב בתו"ז דא"צ שבועה ואע"ג דהתוס' בפ' מ"ש נר' דלא מחלקי וכ"כ בתשו' ת"הד סי' ש"ל וז"ל מק' שם התוס' היאך טוענים יורשי האשה על מנה ומאתים ואפי' על נכסי צ"ב אפי' מת הבעל תחלה לא ירשו הם כיון דלא נשבעה האשה על כתובתה דקי"ל אין אמש"ל מ"מ נר' מתוס' דגיטין עיקר שהרי הטור כ' וז"ל אבל כל נכסיו בין נ"מ בין נצ"ב יורשיה יורשי' אותה אפי' באלמנה שאינה צריכה לישבע עליהם וא"ל דהתו' דפ' מ"ש מיירי היכא דליכא שטר כתו' אבל היכא דאיכא שטר כתובה לכל הפחות בנדוניא אינה צריכה לישבע וכו' ע"ש וליתא דא"כ מנ"ל להתוס' דמיירי מתני' בדליכא שטר כתובה אימא דמתני' מיירי בדאיכא שטר כתובה לכך הצריכו לטעמא דחזקת' למ"ד בחזקת יורשי הבעל משום כיון דהאשה אינה צריכה לישבע על נצ"ב הו"א שהם בחזקת יורשי האשה והתו' שם כ' בשלמא לב"ש דאמרי יחלוקו שחצי בחזק' יורשי האשה אין להקשות כלום דאין אדם מוריש שבו' לבניו דהא אית להו לב"ש כל העומד ליגבות כגבוי דמי והוי כמו שמוחזקים בממון וכו' משמע כשיש שטר כתו' דלב"ש שטר העומר ליגבות כג"ד א"כ לב"ה אפי' יש שטר כתו' צריך שבו' ובר"פ אע"פ דאר"י תנאי כתו' ככתו' וכו' לשבועה כ' התוס' פ"ה לענין עד א' מעידה שהיא פרועה ונפרעת שלא בפניו וכו ולא א"ש למאן דמשוה שאר שטרות לכתו' ונר' משום דבפ' הכותב גבי הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבו' אר"א לא שנו אלא לכתו' אשה משום חינ' אבל ב"ח לא ולדידיה א"ש דהא דאמרי' תנאי כתו' ככתו' לשבועה היינו לנפרעת שלא בפניו דבחוב אינו נפרע וקמ"ל בתוס' כתו' ככתו' ונפרעת שלא בפניו בשבו' אבל לרבא ור"נ דאמ' אפי' ב"ח וכו' לא א"ש דאפי' תוס' הוי כחוב ונפרעת שלא בפניו בשבועה וק' הרי בחוב בתו"ז אפי' יש עד א' נפרע שלא בשבו' ושלא בפניו לכך אשמעי' דתנאי כתו' ככתו' דאפי' הוי בתו"ז לא תפרע אלא בשבועה אלא נר' דס"ל להתוס' דאפי' נצ"ב דהוי כחוב לא תפרע אלא בשבו' דכיון דאלמנה יש לה כתו' בתנאי ב"ד מתפיס לה צררי אפי' בנצ"ב גופייהו שאינם תנאי ב"ד וכ"ש תוס' כתו' דאפי' לא הוי ככתו' כיון דמתפיס לה צררי על הכתו' מתפיס לה צררי ג"כ על התוס' ושוב ראיתי למהרח"א בס' מוצל מאש סוף סי' נ"ז דחה כן בפשיטות דברי הנ"מ ע"ש גם הרא"ה בס' א"ז שם כ' וז"ל ויש מתרצים דאצטריך דאלו מדינא כל כתו' ראויה ליגבות מן היתומים בלא שבועה דהא בתו"ז הוא וכו' אלא משום דכתו' הוי תנאי ב"ד חיישי' לצררי אבל תוס' מ"ד דל"ל ביה האי טעמא ובתו"ז לגמרי הוא ותגבה בלא שבועה קמ"ל וליתא דשעת מיתה זמנו הוא כדכתי' בב"מ והכי מוכח בגיטין בפ' השולח וכ"כ הרמב"ן ע"ש הרי דהרמב"ן והרא"ה ס"ל דשעת מיתה זמנו הוא ואפי' לא הוי התוס' כתנאי ב"ד חיישי' לצררי וה"ה נכסי צ"ב והיינו מדפרכי' בפ' השולח מאי אריא אלמנה אפי' כ"ע נמי דהא קי"ל וכו' וא"א לימא דנקט אלמנה אע"פ שהוא בתו"ז אלא דשעת מיתה זמנו הוא וכן הדין בכל חוב שהתנה שלא יפרע בחייו חיישי' שמא התפיס צררי בשעת מיתה ולא יפרע מן היתומי' אלא בשבוע' וכ"כ הרא"ש בפ"ק דב"ב שכן תי' ריצב"א דבכתו' נמי לא חיישי' לצררי תוך זמנו אלא שכ"מ סמוך למיתתו אורחיה להתפיסה צררי כדי שלא תתבזה אלמנתו בב"ד וכו' ע"ש וא"כ נר' דה"נ נכסי צ"ב לא תגבה אלא בשבוע' מה"ט וה"ה לנפרעת שלא בפניו וכ"כ הרמב"ן הובא בס' א"ז למציעא דף ז' דהא דנפרעת שלא בפניו והנפרעת מן היתומים לא תפרע אלא בשבוע' משום דחיישי' דסמוך למיתה אתפס' צררי שלא תהיה צריכה לדון עם היתומים וכו' וכן מי שהלך למ"ה איכא למימר כשהלך סמוך לפרישתו אתפסה צררי וכו' ואע"ג דגבי הקובע זמן לחבירו גבי אפי' מיתמי הכא שאני כיון דמת הגיע זמן הוא אבל מחיים לא חיישי' דלא גרע מקובע זמן לחבירו ועדיפא מיניה דאלו בקובע אם מצא שטר בשוק אע"פ שלא הגיע זמן חוששין לפירעון ובכתו' אין חוששין עש"ב א"כ דעת הרמב"ן והרא"ה וריצב"א דשעת מיתה הוי כהגיע זמן וחיישי' לצררי ואפי' נצ"ב דלאו תנאי ב"ד לא תפרע אלא בשבועה וזה דעת התו' בפ' מ"ש ובפ' החולץ וכ"כ המ"מ פ"א מה' אישות דאם נאבדה הנדוניא או נפחת' ובאה לגבות מן היורשים צריכה לישבע ואם מתה בלא שבו' ודאי אין יורשיה נוטלי' כלום דלא עדיף מחוב בעלמא דכל שמה לוה בחיי מלוה ואח"כ מת הלוה אין יורשים נוטלים כלום וכ' המש"ל אין ספק שהדין אמת שכ"נ דעת התוס' בפ' מ"ש וכו' דס"ל דמתני' סתמא קתני נכסי' בחזק' אפי' נאבדו ונפחתו וכו' אבל מ"ש המ"מ דלא עדיף מחוב בעלמא תפסו עליו גדולי האחרונים דחוב בעלמא בתו"ז א"צ שבועה וכו' עש"ב וכבר כתבתי דברי הרמב"ן והרא"ה דשעת מית' הוי כהגיע זמן ולא עדיף מחוב אחר שהגיע זמנו וכן נר' דעת ריצב"א וכ"כ מהר"י ן' מיגש בתשו' סי' ר"ח דאם היו בנכסים שהניח הבעל מה שהוא ידוע שהוא מאותה נדוניא או מי שקנה אותו מדמיה יטלו אותה יורשיה אע"פ שמתה בלא שבועה שלא היתה האלמנ' מחוייבת לישבע על הנכסי' הנז' ביחוד כמ"ש מטלטלי' דאיתנהו בעיניהו בלא שבועה ומה שלא נמצא עליו עדות שהוא מאותם נכסי' שהנדוניא וגם אינו קנוי ממעות הנדוניא שלא היתה יכולה בחייה לגבות אלא בשבועה הואיל ונפטרה ולא נשבעה אין יורשי' יכולי' לגבות' לפי שאין אדם מוריש שבועה לבניו וכך הדין עכ"ל:

ז אלמנה שנתנה קרקע לבנה וכתוב בשטר שנתתי קרקע הידוע לי וכו' והיה זה אחר שנשבעה שבועת אלמנה כראוי וכו' דלכאורה נר' דהמתנה קיימת כמ"ש מהר"י ן' הרא"ש בתשו' והביא' מרן הב"י ח"מ סי' שע"ה שאין לעדים לחתום על שטר מכירה עד התברר להם שהיא של המוכר וכו' ובתשו' מהר"י ן' הרא"ש סי' פ' כ' השואל וז"ל והיה נ"ל שמאחר שמכירי' חתימת עידי המכירה שא"צ ראייה אחרת מדאמרי' בפ' האשה שנתארמלה חזקה אין העדים חותמים על השטר אלא א"כ נעשה בגדול אע"ג דאיכא לספוקי אמרי' חזקה שאין חותמי' אלא בענין שהמכירה יהיה מכירה ה"נ לא היו חותמי' אם לא שהיו יודעי' שהיתה יכולה למכור תשו' מדין התלמוד נ"ל שהדין כאשר כתבת וכן מן הראוי שאין לעדים לחתום על מכירת קרקע עד שיתברר להם שהוא של המוכר עכ"ל הרי דע"י חתימת עידי המכירה מחזיקים שהיא שלה משום דחזקה אין העדים חותמים אם לא היו יודעים שהיתה יכולה למכור כדאמרי' חזק' אין העדים חותמי' על השטר אא"כ נעשה בגדול וכבר הוכיח הרשב"א בתשו' ח"ב סי' רל"ו דלא בקטנות וגדלות בלבד אמרו כן ע"ש אבל מרן הב"י ח"מ סי' קמ"ו כ' בשם תשו' הרשב"א אע"פ שהעדים כ' לאה מכרה הבתי' שלה לראובן אין מכאן ראייה לפי שהעדי' לאו אכולה מילת' מסהדי ע"ש ותשו' הרשב"א היא בח"ד סי' קמ"ב על אלמנה שמכרה חצי הבית לראובן בנה ויורשי אחיו ערערו שהאלמנה לא נשבעה ואין מכירת' כלום וראובן טוען שאמו החזיק' בבתים וכו' ועוד דבשטר המכירה כ' העדים לאה מכרה הבתים שלה וכו' תשו' אם הבתים ידועי' לבעל אע"פ שהחזיק' האלמנ' שנים הרבה אין זו חזקה לפי שהאלמנה יש לה דירה במדור שהיה בעלה דר מתנאי כתו' וכו' ואין לאשה חזקה בנכסי בעלה כל שיש לה זכות דירה או מזונות וכו' ואע"פ שהעדים כ' שלאה מכרה הבתים שלה לראובן בנה אין מכאן ראיה לפי שהעדי' לאו אכול' מילתא קמסהדי תדע שהרי שנינו העורר על השדה וכו' ע"ש הרי דאפי' החזיק' האלמנה בבתים וגם העדים כ' בשטר לאה מכרה הבתים שלה אין ראייה שנשבעה דאפי' בלשון העדים אמרי' דלאו אכול' מילת' מסהדי וכ"ש בל' דידה היא אמדה נתתי קרקע הידוע לי וכו' וגם מהר"י ן' הרא"ש אפשר דדוקא במכר אמרה דהלוקח נתן מעות ואם הקרקע אינה שלו מפסיד מעותיו לכך אמרי' חזקה דאין להם לחתום עד שיתברר משא"כ במתנה שאם נודע שאינה שלו ובטל' המתנה לא מפסיד המקבל כלום וכן חי מה ר"ם די בוטון סי' מ"ח מתשו' מהר"ם שכתב על ראובן שנתן בית שלו ואח"ך נתברר שאינה שלו דהוא אמר שהיא שלו אטו מי שבא לפני עדים וא"ל בית שיש לי במקו' פ' כתבו ותנו ל"פ שאני נותן לו מי אית להו לידע שהוא אומר אמת שהיא שלו פשיט' דלא וכו' דדוקא במתנה אמר הכי ומהר"י ן' הרא"ש מיירי במכר ע"ש ומהר"ש ן' אלייסיד בתשו' שם סי' מ"ט כ' דגם למקבל מתנה איכא פסידא דודאי לא נתן מתנה אם לא היה לו הנאה ממנו ומהר"ם רי בוטון סי' ן' חזר וקיים דבריו דמתנה לאו כמכר עש"ב ואפשר בדנותן לבניו לכ"ע מתנה לא הוי כמכר וכה"ג כ' ה' בית דוד מא"ה סי' ס"ט דאפי' לדעת הגאוני' דאין מוציאי' למזונות מהיורשי' וממתנת שכ"מ נר' דה"ד בנותן לאחרים או ליורשיו שאינם בניו כגון אחיו ואחותו אבל לבנו ובתו מוציאי' מהם למזונות וטעמא משום דדוקא באחרים שייך ת"ה שמפסידים כמו הלקוחות מה"ט דאי לאו דעבד ליה נייחא וכו' אבל לבנו ובתו פשיט' דבלא נייח נפשיה יהיב ליה שאהבתו עליה' ביותר כמ"ש רש"י בפ' נערה ע"ש וא"כ א"ל דדוקא במוכר או נותן לאחרים אמרי' חזקה אין העדים חותמי' על המכירה אא"כ יודעי' שהיא שלו משום דאיכא פסידא דלוקח ומקבל מתנה דלא נתן לו אי לאו דאית ליה הנאה ממנו אבל בנותן לבנו דבלא הנאה נותן לו לא דקדקו הערים מיהו הרשב"א בתשו' ח"ב סימן קס"ג דחה חי' זה דאפי' נותן ליורש דאין לו פסידא מתנה כמשעבדי ועוד דאפי' ליורש עצמו לא היה נותן בלי מתנה אלא. מניחו על דינו סתם אא"כ נהנה ממנו ע"ש וכ"ש נותן לא' מבניו דאמרי' ודאי לא נתן לזה והניח שאר בניו אלא משום דנהנה ממנו ומ"מ הרי הרשב"א ס"ל דגם במכר אפי' בלי העדים אמרי' דלאו אכולה מילת' מסהדי וכ"ש בל' דידה ואע"פ שהעידו העדים שנשבעה מ"מ בעי' ששמו לה ב"ד של הדיוטו' כמ"ש מרן הב"י על תשו' הרי"ף והרשב"א ע"ש וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' אלף וע"ח ובמיוחסו' סי' י"ג הובא בב"י ע"ש ומשמע דאפי' נשבעה לא אמרי' שמו לה ב"ד עד שתביא ראיה וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"ד שי' ר"ט על אלמנה שתבעה וכתבו לה ב"ד שטר וכו' ויורשי הבעל טועני' כבר גבת' בב"ד אחר שנשבעה ויורשי האלמנה טועני' לא גבת' דהדין עם יורשי האלמנה שהרי השטר של הכתו' בידם והוי כדין שאר שטרו' דמ"ל שטרך בירי מאי בעי ושטר זה אינו אלא עדות שנשבעה אבל לא לעדות שגבת' ע"ש הרי דעדות השבוע' לא מהני לגבייה:

ח אלמנה שבאה לגבות מראובן מעות שהוא חייב לבעלה וכו' כ' הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תר"א וז"ל אם יש לבעלה יורש והוא אינו משביעה מה היא טענתו של ראובן להשביעה וכי מורשה של בעלה הוא הילכך פורע מה שעליו ואינו משביעה ואם אין בעיר יורש והוא טוען אני רוצה ליהנות במעות הללו עד שיבא היורש ואם לא יבא ישארו בידי הדין עמו ומשביעי' אותה וכו' ואומר אני שאפי' לא היה טוען ראובן ב"ד טועני' ליורש ומשביעי' אותה עכ"ל ובפ' הכותב תנן מי שמת והניח אשה וב"ח והיה לו מלוה וכו' רע"א ינתנו ליורשי' שכולם צריכי' שבועה וכו' וכ' רש"י במ"ק שכולם אשה וב"ח אפי' באים ליפרע מן היורשי' צריכי' שבועא דהבא ליפרע מנכסי יתומי' לא יפרע אלא בשבועה וכ"ש שאין נפרעי' מן הנפקד או ממלוה אלא בשבועה וכו' ע"ש:

ט אלמנה שתבעה כתו' בב"ד ונשבעה וכתבו לה שטר במותב תלתא וכו' ונשבעה שבועת אלמנה בנק"ח וכו' ולא הספקנו אנו ב"ד להגבות' כתו' עד שמתה וכו' ויורשי הבעל טועני' כבר גבתה כב"ד אחר שנשבע' בב"ד זה או היא בעצמ' תפסה אחר שנשבעה מיד ויורשי האשה טועני' חזק' וכו' הדין עם יורשי האלמנ' שהרי השטר של הכתו' בידה ודינה כדין שאר שטרות דמ"ל שטרך בידי מאי בעי:

י אם נשבע' ולא הספיקו הנכסי' לפירעון כתו' ומתה ואח"ך נמצא שהיה לבעלה מלוה בשטר על א' גובין אותו יורשי האשה ואפי' היה קרקע שלא נודע לבעלה בשעת גביית ב"ד ומתה שמין אותו ב"ד עתה וגובין אותו יורשיה כיון שנשבעה הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תשנ"ח ע"ש:

יא אם לא נודע אם מת הבעל קודם האש' או האשה קודם נר' דאמרי' אין אמש"ל מספק דכ' הר"ן בתשו' סי' ל"א על אלמנה שמכרה כתו' לא' ואח"כ מתה ובא הלוקח לגבות הכתו' מנכסי בעלה וכו' וז"ל ומפני שבא בכתבך שנמצא שטר מתנ' שעשה לבנו מבתים שהיו לו ואני חושש כי באולי נעשית מתנה זו קודם שנתנה האשה הרשאה מכתו' ואולי יבא בזה ב"ד ויחוש דבכה"ג כבר נתחייבה האשה שבועה לפי שכל שבא ליפרע מנכסי' משועבדי' לא יפרע אלא בשבוע' וזו שלא נשבעה הפסיד' מפני שאין אמ"ש שנתחייב בה ולא למכרה לאחר דלית' כלל דלא קרי' נתחייב שבועה בבא ליפרע מלקוחות וכו' ע"ש הטעם משמע דלגבי יתומי' אמרי' אין אמש"ל מספק ונר' דדינו כנפל הבית עליו ועל אשתו דיורשי הבעל יורשי' עיקר כתו' ותוס' וכו' ובנכסי צ"ב יחלוקו לפי שהנכסי' בחזקת שניהם האשה שהכניסה מבית אביה והבעל מתוך שקבל אחריות קנאם לכן יחלוקו:

יב אם מת פתאום לא חיישי' לצררי ואם מת הבעל במגפה אם גם האשה היתה נוגפת לא חיישי' לצררי ויורשי האשה יורשי' כתו' אבל אם היתה האשה בריאה וחזקה ולא זזה ידה מבעלה חיישי' לצררי וכיון שלא נשבעה אין יורשיה יורשי' כתו' מהר"ם מזרחי בס' אדמת קדש סי' י"ח ע"ש: (יג) כתב הראב"ד בס' תמים דעים סי' רל"ח דף נ"ב ע"ג גבי תנאי כתו' ככתו' לשבועה וכו' וז"ל ומאי דמפ' נמי לשבוע' כשם שאינה גובה כתו' אלא בשבוע' כך אינה גובה תוס' אלא בשבוע' גם זו שגגה לא יהיה התוס' אלא או חוב או מתנה מי גבי' מיתמי בלא שבוע' וכו' מבו' דס"ל דגם מתנה לא גובה מיתומי' אלא בשבו' דחיישי' לצררי וע"ש עוד דף נ"ד וכ"כ הרי"ף בתשו' סי' קמ"ג שיש להשביע' על המתנה דלא אתפסה צררי ע"ש אבל הרשב"א בתשו' ח"ב סי' ס"ב כ' על ראובן שצוה מחמת מיתה וכ' בשטר צוואתו היו עלי עדים וכו' ומנו לאשתי ה' אלפים דינרים וכו' וז"ל תשו' הדין עם האלמנה שגובה כל הה' אלפים דינרי' שצוה הבעל ואין עליה שבוע' לפי שהיא יכולה לומר משום מתנה אני נוטלת' וכדגרסי' בפ' י"נ שכ"מ שאמר תנו מאתי' זוז לבעל חובי וכו' ואם רצה בעל חוב או האשה ליטול במתנה נוטלי' אותן בלא שבוע' כלל כל זמן שהן באין ליטול מן היתומי' שכן כחן יפה שאלו באו ליטול מחמת החוב או מחמת הכתובה מן המשועבדי' המאוחרין לא יגבו אלא בשבוע' וכדאמרי' בר"פ אלמנה ניזונת גבי פלוגת' דר' יהודה ור' יוסי באלמנה מוכרת דר' יהודה אומר מוכרת וכותבת אלו לכתוב' מכרתי ואלו למזונות מכרתי ור' יוסי אומר מוכרת וכותבת סתם וכך כחה יפה ואמר אביי קשישה משל דר"י למה"ד לשכ"מ שאמר תנו מאתי' זוז לפ' בעל חובי רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן נטלן במתנה לא כך יפה כוחו כלו' אם יש שם נכסי' ליטול מן היתומי' נוטל משום מתנתו ונוטל שלא בשבוע' שאם היה בא מתורת חובו ליפרע מהם או. מן המשועבדי' לא היה נוטל אלא בשבועה וכו' וכשהיא באה ליטול אותן משום מתנה נוטלתן בלא שבועה שכך כחה יפה כמ"ש ולפיכך גם מה שטען היורש שחוששי' שמא בין צוואה למיתה התפיסה צררי אין לחוש כלל דלמתנה אין מתפיסי' צררי וכו' עכ"ל הרי דס"ל דמתנה גובה מן היורשי' ומן המשועבדי' בלא שבועה דלא חיישי' לצררי וא"כ אם התוס' כמתנה א"צ לישבע קמ"ל דהוי ככתו' מיהו ההיא דשכ"מ שאמר תנו מאתים זוז לפ' בעל חובי רצה וכו' כבר כ' התוס' שם פי' שניהם נוטלן וכו' לא כך יפה כוחו נוטלו במתנה מבני חרי שיכול לטרוף החוב ממשעבדי וכן משמע מפי' רש"י ע"ש וכ"כ הריטב"א שם וכ"כ הרמ"ה בפ' י"נ סס"י קצ"ו וז"ל ומנא תימרא דבסתמא דלא אמר כראוי לו ולא בחובו אלא קאמר תנו מאתי' זוז לפ' ב"ח במתנה משמע וכו' ובהדיא גרסי' נמי בפ' אלמנה ניזונת משל דר' יוסי למה"ד לשכ"מ שאמר תנו מאתים זוז לפ' בעל חובי רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן וכיון דאם רצה במתנ' נוטלן ממילא שמעת דאי אית ליה נכסי ללוה נוטלן ונוטל חובו וכו' וכי קתני רצה בחובו נוטלן כגון דלא שכיחי' ליה ללוה נכסי אחריני וכו' והיכא דרצה בחובו נוטלן דאי נפיק שט"ח אחרינא דזמנו עם שטר חובו של זה ביום אחד לא מפקי' מיניה דהאי דאלו הוה שקיל להו במתנה הוה מפקי' להו מיניה וכו' ואם רצה במתנה נוטלן ואהני ליה דאי משתכח ליה בתר הכי ממונ' אחרינ' ללוה נוטלן ונוטל חובו דאלת"ה מאי אהני ליה למי שקלי' במתנה וכו' עש"ב הרי דנוטל חובו ואם אין נכסי' ללוה אם רצה נוטל במתנה דאהני ליה לגבות חובו אם ימצא נכסי' אחרים אבל לא אהני ליה למידי אחרי' משמע דאפי' במתנה צריך לישבע:

יד או דברים שידוע וכו' וכן ל' ר' האיי בשערי שבועות שער י' או אם ידוע שאלו הנכסים בעלה חילפם ואלו נכנסו במקום אלו נוטלת' בלא שבועה וכו' משמע דוקא אם נודע כן בעדים אבל אם אין עדים על האשה להביא ראיה שאלו נכסי נדונייתא וכ"כ מהרד"ב בס' לח"ר בתשו' סי' ן' ע"ש וכ"כ ה' כנה"ג הגב"י אות כ"ד וז"ל וכתבתי בתשו' חא"ה סי' י"ב דכי היכי דאינה נאמנת לומר שנשבעה ה"ה שאינה יכולה לטעון שנכסי' אלו מנכסי נדוניית' קיימי' וכן יש להוכיח מתשו' הריב"ש בסי' ס"א וברור הוא דכיון דהיא אינה נאמנת גם ליורשיה אין טועני' כן דלא טעני' ליתמי אלא מאי דמצי אבוהון למטען וכו' ע"ש וז"ל מהר"י ן' מיגש בתשו' סי' ר"ח האלמנה כשנפטרה מבלי שתתבע על כתו' והיה לה כתו' על בעלה שהוציא' לו נדוני' וקבל אותה על עצמו בנכסי צ"ב אם היו הנכסי' שהניח הבעל מה שהוא ידוע שהוא מאות' נדוני' או מה שקנה אותו מדמיה יטלו אותם יורשיה וכו' כמ"ש מטלטלי' ואיתנהו בעינייהו בלא שבו' ומה שלא נמצא עליו עדות שהוא מאותם הנכסי' שהנדוני' וגם אינו קנוי ממעות הנדוני' שלא היתה יכולה בחייה לגבות' אלא בשבו' הואיל ונפטרה ולא נשבעה אין יורשיה יכולי' לגבותו לפי שאין אמש"ל וכך הדין עכ"ל ונר' דאפי' האשה טוענת בריא שאלו נכסי נדונית' שהכניסה אינה נאמנת וכ"כ הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תקכ"ג על אלמנה שלא נשבע' ובשעת מיתה נתנה נכסי' לבת' וכו' בכל נ"מ שלה או בנכסי' הידועי' לה שהכניס' מבית אבית אע"ף שקבלן עליו הבעל הדבר ברור שמתנת' בהם מתנה גמור' שהרי היא נוטלת' בלא שבוע' וכו' ואפי' אם הדבר ספק אם הנכסי' הללו אשר נתנה הם של נכסי מלוג או ממה שהכניס' מבית אביה על הבן להביא ראיה כיון שכבר מתה ומקבלי המתנ' זכו בה והכי אמרי' בפ' ח"ה אמר שמואל ומודה לי אבא שאם מת עליהם להביא ראיה וכו' ע"ש משמע דס"ל דהאשה עצמה אפי' טוענת בריא שהם נ"מ או שהכניסה מבית אביה עליה להביא ראיה אבל אם מתר כיון דמקבלי המתנה כבר זכו במתנה על היורשים להביא ראיה כמו באשה מיהו הטור בח"מ סי' צ"ז כ' וז"ל אבל כל מה שהכניסה לו בין נ"מ בין נצ"ב אין ב"ח גובה ממנו אם ידוע שהוא ממה שהבניס' היא ואם אינו ידוע יראה שהיא נאמנת בשבוע' בבגדי' ותכשיטי' שדרך האשה להכניס לבעלה וכן פסק הש"ע שם ונר' שהיא נאמנת בשבוע' בבגדי' ותכשטי' שדרך האשה להכניס לבעלה אפי' הבעל והמלוה טועני' בריא כנגדה משא"כ בבגדי' שאין דרך האש' להכניס דאינה נאמנת אפי' בשבוע' אבל הכא נר' דאין האשה נאמנת אפי' על בגדים ותכשיטי' שדרך האשה להכניס לבעלה דדוקא לגבי ב"ח נאמנת היא בשבועת היסת שלא להוציא מידה אבל הכא לגבות כתו' בלא שבוע' חמורה בנק"ח אינה נאמנת כמ"ש הרא"ש בתשו' כלל ע"ח דאין להוציא ממון מספק עד שישבע המלוה ע"ש מיהו נר' דאם תפסה האשה הבגדי' והתכשיטי' אין מוציאי' ממנה שהיא נאמנת בלא שבועה להחזיק מה שבידה כמו לגבי ב"ח דאלו בשאר נכסי' אם תפסה ולא רצתה לישבע מוציאי' מידה דמ"ש מרן לקמן סי"א כל אלו השבועות וכו' קדמה ותפסה מעות ואינה רוצה לישבע לא מפקי' מינה ה"ד אם תפסה מעות אבל מטלטלי' לא כמ"ש הב"ש שם אבל בגדים ותכשיטי' שדרך האש' להכניס לבעלה אם תפסה אותם וטענה שאלו הכניס' אותם נאמנת בלא שבועה וא"כ כיון דהיא אינה נאמנת גם ליורשי' אין טועני' כן דלא טעני' אלא טענה שהיה יכול מורישם נאמן עליה והרשב"א בתשו' ח"ב סי' ל"א כ' על נכסי' שנמצאו ביד האשה שהנכסי' בחזקתה אפי' לא נשבע' ואפי' היתה נו"נ בתוך הבית דתנינא בבריית' דאפי' אונות ושטרות יוצאות על שמה שעלה להביא ראיה שנפלו לה מבית אבי' אפ"ה אחר שמתה על יורשי לוי להביא ראיה דטועני' לה אע"ג דלא מציא למטען וכדקי"ל בא' מן האחי' שהיה נו"נ בתוך הבית שאם מת על האחין להביא ראיה ובדין זה אחד מן האחי' והאשה שאונות ושטרות יוצאות על שמן שניהם שוין דבחייהן צריכי' להביא ראיה ואם מתו על היתומי' להביא ראיה ע"ש ונר' דה"ד אם נמצאו הנכסי' ברשותה דהוו בחזקתה אבל אם אינה תפוסה היא צריכה להביא ראיה שנשבעה וא"כ ודאי דאין טועני' ליורשי' כמבו' בתשו' הרשב"א ובמיוחסות סי' י"ג ע"ש וכבר כ' הרשב"א בתשו' שם סי' מ' וז"ל ומאי דאמר מר דטועני' ליורש אפי' למ"ד צריך להביא ראיה על הכתיבה ועל המסירה ודייק לה מר מההיא דא' מן האחים שהיו אונות ושטרות יוצאית על שמו שאם מת על האחי' להביא ראיה לא מתחזי לנו דשאני התם דשטרות יוצאות הן על שם מודישן ומדינא של מי שיוצאות על שמו הן אלא שאתה מחמיד עליו מחמת שהוא נו"נ בתוך הבית דכשהוא קיים ואינו יכול לברר מהיכן נפלו לו איתרע ליה טענתיה ואתה מוציאן מחזקתו של זה שהן על שמו משום שרגלים לדבר שמעסק הבית הן אבל לכשמת לא ריעא טענתיה וכו' עכ"ל וכן הוכיחו התוס' והרא"ש בפ' ח"ה דאין טועני' ליורשי' אלא טענה שמורישם נאמן בלא ראיה וכן הסכמ' האחרוני' וא"כ כיון דאין האשה נאמנ' לו' שנכסי' אלו נכסי נדוניי' אלא בראיה אין טועני' ליורשי' כן מיהו דזה דומה להא דקי"ל בח"מ בסס"י ר"ן הנותן מטלטלי' לא' מעכשיו ולאחר מותו ואחר שמת טועני' היורשי' הבא ראיה שמטלטלי' אלו היו לו בשעת מתנה דשמא לאחר מכאן לקחן אין בדבריהם כלום דמסתמא כאן נמצאו וכאן היו ע"ש וה"ד אם היורשי' טועני' שמא ומקבל המתנה טוען בריא אבל אם שניהם טועני' בריא או ששניהם טועני' שמא לא אמרי' כאן נמצאו וכאן היו כמו שהסכימו האחרוני' וכמ"ש בס' עה"ש בסי' ס' ס"ו ע"ש וה"נ בכתובא שהכניס' מטלטלי' ותכשיטי' בנדוניית' ונמצאו מטלטלי' ותכשיטי' אם יורשי האשה טועני' בריא שאלו הם שהכניס' בנדונית' ויורשי הבעל טועני' בריא דאחרים הם שעשה לה הבעל או אם שניהם טועני' שמא על יורשי האשה להביא ראיה אבל אם יורשי האשה טועני' בריא שאלו הם נכסי נדוניית' ויורשי הבעל אין טועני' בריא אמרי' כאן נמצאו וכאן היו: (טו) נוטלת אותם בלא שבועה וכו' ואם לא הספיק ובאה לגבות השאר מן היתומי' אינה גובה השאר אלא בשבועה והכי משמע לישנא דקאמר גובה כתו' ממנה בלא שבועה הא אם באה לגבות חוץ ממנה כגון שלא הספיק' לא תגבה אלא בשבוע' הרדב"ז בתשו' ח"ד סי' ש"א נ"ט ע"ש:

טז אם ייחד לה וכו' אם ייחוד מהני לנכסי צ"ב דהוי כחוב מהר"ם בתשו' דשייכי לס' משפטי' סי' י"ב כ' אבל גבי שמטה אטו ראובן שהלוה לשמעון וייחד לו שמעון מטלטלי' ברשותו דכה"ג גובה מבניו כדאית' בפ' אע"פ מי לא משמטת ליה שביעית וכו' נר' דס"ל דבחוב נמי אם ייחד לו מטלטלי' גובה מהיתומי' בלא שבועה כדאמרי' בפ' אע"פ גבי כתוב' אבל הראב"ד בס' תמ"ד סי' רל"ח דף נ"ב ע"ג כ' אהא דאמרי' תנאי כתו' ככתו' לשבוע' וכו' פי' שאם ייחד לה מטלטלי' או מקרקעי לכל הכתו' נוטלת אותם בלא שבועה בין לכתו' בין לתוס' ולא אמרי' שהתוס' חוב הוא וחוב אינו נגבה מן היתומים אלא בשבוע' אע"פ שייחד לו קרקע בחובו דאמרי' דילמא פרעיה משא"כ בכתובה וכו' וטעמא דמילת' משום דב"ח בזוזי מסלק ליה ואפי' באפותיקי גמור אבל בשום שהכניס' משלה אם אמרה שלי אני נוטלת הילכך כמאן דגבוי דמי בין לכתו' בין לתוס' ושקלא להו בלא שבועה וכו' והביאו הרא"ש בפ' אע"פ בקיצור וכ"כ ה"ר יונה ע"ש וכ"כ בס' א"ז שם גבי לשבוע' דנ"מ למייחד מטלטלי' או ארעא וכו' משא"כ בחוב דעלמא דאע"ג דייחד לו חוששי' לצררי משום דלפירעו' קאי ואינו נפרע מהיתומי' אלא בשבועה והרשב"א דחה דלא הו"ל למימר לשבו' אלא ליחוד וכו' ע"ש משמע דגם הרשב"א מודה בדין וכן נר' דעת רבי' האיי בשערי שבועות שער עשירי שכ' וז"ל הד' אם נתבע הלוה בב"ד בפירעון שטר זה ונתחייב ולא פרע ושמתוהו ב"ד ומת בשמת' נוטל בלא שבוע' וכו' וה"ה כגון שייחד שדה או בית וכדומה לאשתו בד' גבולים להפרע כתובת' ממנו אחר מותו נפרעת מהם בלא שבוע' כמ"ש ייחד לה וכו' משמע דוקא כתובת אשה ולא ב"ח ולכאורה אפשר שכן דעת התוס' דבתרא וז"ש דל"ל כגון שייחד וכו' ואפי' בנכסי צ"ב דהוי כחוב פטורה משבועה דא"כ כי מק' וכו' אלא ודאי דוקא בכתו' ותוס' דהוי תנאי כתו' מהני ייחוד ולא בב"ח ונכסי צ"ב דהוי כחוב וא"כ אפי' הם בעין אינה נוטלת אלא בשבוע' במו ב"ח מיהו לא משמע כן מדב' התוס' דא"כ כי מק' מכמה ברייתות בפ' כל הנשבעי' וכו' והתם מתיב רב אושעיא מתה יורשיה מזכירי' את כתובתה עד כ"ה שנים וכו' ול"מ להרמב"ם דאין הנדוניא נק' כתוב' אלא אפי' למ"ד דנדוניא הוי כתובה וכ"כ התוס' בפ' נערה גבי קבורתה תחת כתובתה פי' נדוניית' אבל א"ל תחת מנה ומאתים דהא וכו' ע"ש מצי' לאוקמ' בכתו' ממש מנה ומאתים ותוס' ושייחד לה דנוטלת בלא שבועה וכן מתני' דנשא ראשונה ומתה וכו' אלא דס"ל ד מתני' סתמא קתני נכסי' בחזקתן אפי' לא ייחד וז"ש אבל ל"ל כגון שיחד וכו' דא"כ כי פריך מכמה ברייתות וכו' לישני' כגון שייחד וכו' אלא ודאי דמשו' דמתני' סתמא אפי' לא ייחד וכן בריית' דחק לאוקמ' כב"ש ולא בעי לאוקמ' בייחד לו קרקע וא"כ מתני' דנכסי' בחזקתן לא מוקמ' בייחד דסתמ' קתני אפי' לא ייחד ומה"ט ליכא לאוקמ' בנכסי צ"ב שהם בעין דסתמ' קתני אפי' נאבדו ונפחתו כמ"ש הרב מש"ל וא"כ נר' דעת התוס' דגם בב"ח אם ייחד לו קרקע נפרע מהיתומים בלא שבוע' אבל לדעת הראב"ד וה"ר יונה והרא"ש ורבי' האיי ניח' דדחק לאוקמ' בריית' כב"ש משום דמיירי בב"ח דלא מהני ליה ייחוד: (יז) אחד שצוה בשעת מיתה אשתו פ' יתנו לה מזונותי' כ"ז שלא תחפוץ לינשא וכשתחפוץ לינשא יתנו לה כתובתה וכו' אם הוא כמו ייחד לה קרקע בכתו' שגובה בלא שבו' וכו' כ' הרדב"ז בתשו' ח"ד סי' ב' אלפים נ"ט תשו' וכי מפני שאין אתה יודע לדרוש ל' זה הנר' לכאורה שהוא מיותר נוציא ממון מן היתומים בלא שבו' וכו' וכ"ת משו' דאמר מילתא דלא צריכה לאו לפטור אותה משבו' אמר אלא לזרז את יורשיו שכ"ז שתחפוץ לינשא לא יעכבו בדבר לו' לך ושוב כמנהג היורשי' א"נ שלא יטריחוה לב"ד דלא ניחא דתתנוול אתתיה בב"ד תדע דהא דבריו הא' אתה צריך לפ' אותם על דרך זה שאמר יתנו לה מזונו' וכו' והא ודאי דחייבי' לזונה אלא לזרז ה"נ ל"ש וכו' ע"ש ונראה דה"נ מ"ש יתנו לה מזונותיה וכו' משו' דאלמנה שתבעה מזונות מהיורשי' והם אמרו שנתנו לה והיא אומרת שלא נטלה כ"ז שלא נשאת על היתומים להביא ראיה או שתשבע ותטול לזה צוה שיתנו לה מזונותיה שתהיה נאמנת לומר שלא נטלה נגד היורשי' בלא שבועה מיהו לא דרשי' לישנ' יתיר' לטפויי כדי להוציא ממון וה"ה גבי כתובה:

יח ואם מתה קודם שנשבע' אין יורשיה יורשי' כתובתה הרדב"ז בתשו' ח"ד סי' ב' אלפים רמ"ב כ' דה"ד במנה ומאתים ותוספת הנק' כתו' סתם אבל נצ"ב או מה שייחד לה בעלה כ"ש נ"מ כיון שנוטלתן בלא שבו' יורשיה יורשי' כתו' ע"ש:

יט כת' מהראנ"ח ח"ב סי' מ"ח על האלמנ' שבאה לגבות כתו' וב"ד הגבו לה קצת נכסים וא"ל שיכתבו שט"ח על היורש שיפרע לה השאר לזמן וא"ל שתגבה אותם בלא שבועה והיורש במעמד ושתק ובאותה שעה לא נכ' השט"ח ומתה האלמנה וכו' נר' כיון שהוא עומד שב ושותק והניחם לעשות הכל ע"י ב"ד כיון שהב"ד מחלו הו"ל כמחל הוא עצמו וראיה מדכ' המרדכי בפ"ק דסנהדרין שהאדם מסכי' דעתו לדעת ב"ד וכו' ע"ש וכבר כ' בס' עה"ש חח"מ סי' י"ב אות ד' אבל שלא מחל מיד אלא על תנאי יכול לחזור בו כיון שלא היה בקנין דהוי כפשר' וא"כ ה"נ (כיון שלא מחל מיד אלא על תנאי שיכתבו השט"ח יכול לחזור בו):

כ הגה אבל תפס' וכו' וא"כ אם הקדיש' הוי הקדש והא דאין תפיסת' תפיסה י"ל דה"ד במטלטלי' דעדיין מחוסרי גוביינא וצריכי' שומא בב"ד אבל אם תפסה מעות בעי"ן תפיסתה חפיסה ומעשי' והקדש' קיים הר"ש דוראן כס' חוט המשולש סי' ח"י ע"ש:

כא אלמנה שנשתתקה וכו' אם יש נאמנות אע"פ שנהגו להשביע האלמנה בזו שא"א נעמיד אותה על דינה וכו' הרשב"ש סי' פ"ג ע"ש:

כב דין ב' שלא התפיס' ושלא תפסה וכו' אשה שהיו לה תכשיטי' בחיי בעלה ווה ידוע ואחד מות בעלה החביאת' וטענה שאין לה תכשיטי' שמכרם בעלה כיון שהוא מפורסם שהיו לו תכשיטי' אפי' היה בעלה מוכר כליו אינה נאמנת וצריכה להביא ראיה למי מכרם ומתי מכרם ואיך מכרם וכ"ש שאם בעלה לא היה צריך למכור כליו וכו' הרשב"ץ ח"ג סי' קכ"ט ע"ש: (כג) אם צוה הבעל בשעת מית' שיתנו לה כתובת' נר' דאינ' צריכ' לישבע דעיקר השבוע' שלא התפיס לה הבעל צררי דזה הדבר הרגיל ואגב מגלגלי' עליה ג"כ שלא תפסה בעצמ' וגרושה א"צ לישבע שלא תפסה היא כמ"ש הב"ח והב"ש ע"ש וא"כ אם צוה הבעל לפרוע לה כתובת' דודאי לא התפיס' צררי א"צ לישבע דלא חיישי' לצררי כדאמרי' בפ' שום היתומי' ובפ' ג"פ דאין נזקקי' לנכסי יתומי' מ"ט אר"פ פריעת ב"ח מצוה ויתומי' לאו בני מיעבד מצוה נינהו רב הונא בריה דר"י אמר אימור צררי אתפסא מאי בינייהו א"ב כשחייב מודה וכו' לרב הונא בריה דר"י נזקקי' דלא חיישי' לצררי וכו' והכי קי"ל בח"מ סי' ק"ח דגובי' אפי' מהיורשי' קטנים בלא שבוע' אע"פ שמת לוה בחיי מלו' ע"ש וכ"כ הפ"מ ח"א סי' ס"ה וכ"כ מהרימ"ט ח"א סי' כ"ג והביא כמה ראיות עש"ב ומרן הב"י סי' צ"ח הביא משם רב נטרונאי בתשו' הא דאמר אבא שאול וכו' ה"מ וכו' אבל פטרה בשעת מיתתו ואמר תנו לה כתו' ואל תשביעו אותה דבריו קיימי' ונוטלת שלא בשבו' וכו' ע"ש משמע דוקא אמר בפי' אל תשביעו אותה אבל צוה ואמר תנו לה כתובת' לבד צריכ' לישבע והרשב"ץ ח"א סימן ס' כ' וז"ל אבל א"ל דכיון שהבעל הודה לה בשעת מיתתו בכתוב' שאינה צריכה להראות כתובתה אבל אין זה ברור דשמא אחר מיתתו נפרעה מכתובתה וכגון זה טועני' ליורש כמ"ש הרמב"ם בפרק י"ב מה' אישות אבל מ"מ אין הדין להגבות' כתובתה ומזונות אפילו כשתוצי' כתו' לפי דעתי לפי שהיא בחזקת עכו"ם מפני השמד וכו' וזו אי אפשר להשביעה לא בב"ד ולא חוץ לב"ד ולא להדירה שהרי חשודה היא על כל התורה וכיון שאינה נשבעת אינה נוטלת ואפי' שהבעל מודה לה בכתובת' וצוה שיתנו לה מנכסיו מאה ליטרה בשביל כתו' אפ"ה אינה נוטלת אלא בשבועה דלא עדיפא האי הודאה מנאמנות שכתב לה נדר ושבועה אין לי עליך ואפילו הכי יורשיה משביעי' אותה אם נעשית אפטרופא אחר שמת בעלה כדאיתא בפרק הכותב וזו כיון שנעשית אפטרופא ונשארו כל נכסי בעלה ברשותה אינה נפרעת מן היורשי' אלא בשבועה וכו' עכ"ל. הרי דס"ל דאם הודה וצוה בשעת מיתה שיתנו כתוב' אפי' אין שטר הכתו' בידה גובה בלא שבו' ודוקא אם נעשית אפטרופא לאחר מיתת הבעל צריכה לישבע כמו בנאמנות בסי' צ"ח ע"ש והרמ"ה בפ' יש נוחלין סי' קצ"ו גבי שכ"מ שאמר תנו מאתים זוז לפ' בע"ח כראוי לו נוטלן ונוטל חובו ומוקמי' כר"מ דדייק לישנא יתיר' וכו' כ' וז"ל וכ"ת ממאי דלטפויי מילת' אחריתי דילמא השתא נמי בחובו קאמר וכי איצטריך למיפטריה משבועת הבא ליפרע מנכסי יתומי' איצטריך דאי נמי משום דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים ואהני ליה תנו למגב' מיד מיתמי הא ל"ק דכיון דאוקימנא לברייתא כר"מ ומטעמא דלא צריך וקאמר ממילא שמעת דכי אוקימנא באנפ' דהו"ל למגב' חובו מסתמא אפילו מיתומים קטני' בלא שבועה הוא דאוקי' והיכי משכחת לה כגון דקבל ליה זימנא דלא ליגבי אלא לאחר מיתה דקי"ל כר"ל ואפי' מיתמי א"נ דהימניה וכו' עש"ב הרי דבלא"ה אמרי' דל"צ למי' תנו אלא לגבות מן היתומי' בלא שבועה ואם הם יתומים קטני' לגבות מהם מיד בשבועה וא"כ לגבי כתו' דבלא"ה נגבית מיתומים כי אמר תנו לפוטרה משבו' קאמר והרשב"א בתשוב' ח"ב סי' ס"ב על ראובן שצוה מחמת מיתה וכ"כ בשטר צוואתו היו עלי עדים וכו' ותנו לאשתי חמשה אלפים דינרים וכללתי בכלל ממון זה סך הממון שבשטר כתוב וכו' ובקש היורש להשביעה לפי שאף שחייב מודה בשעת צוואה שמא בין צוואה למיתה פרעה או התפיסה צררי ואע"פ שצוה מחמת מיתה לתת לה הסך הנז' בכתובתה דין היורשים במקומו עומד להשביעה וכו' והאלמנה טוענת שאין עליה שבוע' דחשדא דצררי ליכא דכיון דחייב מודה שבועה אין כאן וכו' תשו' הדין עם האלמנה שגובה כל ה' אלפים דינרי' שצוה הבעל ואין עליה שבו' כלל לפי שהיא יכולה לומר משום מתנה אני נוטלת וכההיא דגרסי' בפ' י"נ שכ"מ שאמר תנו ר' זוז לאשתי בכתו' רצתה במתנה נוטלתן רצתה בכתובה נוטלתן ואם רצה בעל חוב או האשה ליטול במתנה נוטלי' אותם בלא שבועה כלל כל זמן שהם באים ליטול מן היתומים שבן כחן יפה שאלו באו ליטול מחמת החוב או מחמת הכתו' מן המשועבדים המואחרי' לא יגבו אלא בשבוע' כדאמרי' בר"פ אלמנה ניזונת גבי פלוגתא דר' יהודה ורבי יוסי באלמנה מוכרת וכו' אע"פ שאמר וכללתי בכלל ממון זה סך ממון הכתו' בכתו' לא רצה שנטול סך כתובתה מחמת כתו' והשאר משום מתנה אלא אם תרצה תטול אותם מחמת המתנ' ותפקע כתובת' וכשהיא באה ליטול אותם משום מתנה נוטלתן בלא שבוע' שכך כחה יפה כמ"ש ולפיכך גם מה שטען היורש שחוששי' שמא בין צוואה למית' התפיסה צררי אין לחוש כלל דלמתנה אין מתפסין צררי וכו' ע"ש משמע דוקא משום דיכולה לומר משו' מתנה אני נוטלתן ובמתנה נוטלת בלא שבועה אבל כשהיא נוטלת מחמת כתובה אעפ"י שהבעל מודה וצוה עליה צריכה היא לישבע דחיישי' שמא התפיס לה צררי בין צואה למיתה מיהו משמע דאם היורשים היו מצוים תדיר עמו ולא יצאו מן הבית וידעינן בבירור שלא התפיס' צררי א"צ לישבע:

וי"א שצריכה לישבע שלא מחלה וכו' זה דעת הרמב"ם בפי"ו מהלכות אישות וכן פ' הרמב"ם בפ' כ"ב מהלכות מלוה שמשביעי' את הטורף בנק"ח שלא נפרע חוב זה ולא מחלו וכו' לכאורה נראה דס"ל דה"נ אם הלוה טען על המלוה בשטר השבע לי שלא מחלת לי צריך לישבע דהרי כ' רש"י בפ' הכותב ובפרק השולח טעמא דאין נפרעין מן היתומים אלא בשבוע' משום דטועני' להם מה שהיה אביהם יכול לטעון ואם היה טוען השבע לי דלא פרעתיך צריך לישבע ע"ש וא"כ אם הוא לא היה יכול להשביעו על טענ' מחילה אין טועני' אותה ליורשי' התוס' בשבועו' דף מ"א בד"ה וכי מה וכו' כ' וז"ל וא"ת תק"ל אמתניתין דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבו' וטעמא משום דילמא אי הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר אישתבע לי אלמא מצי משתבע לי מיהו נראה דטעמא לאו מש"ה הוא דאפי' לא מצי אבוהו' טעין טועני' ליתמי דבפרק הכו' אמרי' כ' לאשתו נקי נדר נקי שבוע' לא תפרע מן היתומים אלא בשבועה אלמא עבוד רבנן תקנת ליתמי אפי' במקום שאין האב יכול להשביע עכ"ל. א"כ א"ל דה"נ אף ע"ג דאין הלוה יכול להשביע על טענת מחילה עבוד רבנן תקנת' להיתומי' אפילו במקום שאין האב יכול להשביע וכן הלקוחו' והא דקי"ל דאין טועני' ליורשים או ללקוחות טענה שאין אביהם נאמן עליה בלא ראיה ה"ד גבי ממון אבל לגבי שבוע' תקנו כן דבקל רמו רבנן שבוע' ובה"ג כ' מהר"ם בתשו' המי' דשייכי לס' משפטי' סימן ן' ע"ש וא"כ אפשר שכן דעת הרמב"ם דאין הלוה יכול להשביע את המלוה על טענת מחילה דוקא לגבי יורשי' כ' דמשביעי' את האלמנ' שלא מחלה כתו' וכן לגבי לקוחו' משביעי' את הטורף שלא מחל דעבוד רבנן תקנת' להיתומים להשביע אפילו במקום שאין האב יכול להשביע וכן ללקוחו' וכן דקדק מהר"ם גאלאנטי בתשובו' סימן צ"א ומהרימ"ט ח"מ סימן קכ"א ומהר"ש צרור סימן י"ד מל' הרמב"ם דא"צ לישבע על טענת מחילה ע"ש. ועוד נר' דגבי כתו' דמשביעי' אותה שלא מחלה מדין גלגול נגעו בה כמ"ש הח"מ סקי"א וכ"כ מהרש"ח בתשו' סי' ל"א ואפשר דאינה אלא בגלגול שבו' דצררי ע"ש וכ"כ הרא"ש בתשו' הביאה מהריב"ל ח"ג סימן כ"ו דעיק' שבוע' אלמנ' לא נתקנה אלא משום חשש פרעו' דהוי מלתא דשכיח' אבל משו' מחילה דלא שכיח' לא נתקנה אלא שמגלגלים עליה בשבועה גם על המחילה ואי ליכא חשש פרעו' אין לה שבוע' שמא מחלה ע"ש. וכן כתב מהרלנ"ח סי' פ"א ומהרימ"ט סימן צ"ב ע"ש. ונראה דגם הרמב"ם בה' מלוה שכת' דמשביעי' את הטורף שלא נפרע חובו ולא מחלו וכו' עיקר השבוע' היא על הפרעו' אלא שמגלגלי' גם על המחילה וכ"כ הטו' סי' קי"ד ומשביעי' את המלוה בנק"ח שלא נפרע וכולל בשבועתו שאין זה השטר אמנה ולא מכרו לאחר ולא מחלו ע"ש. והתימא על. הטור בסי' זה שכתב והרמב"ם פ' שצריכה לישבע גם כן שלא מחלה לו וכו' ונר' שאם כתו' בידה א"צ לישבע ע"ז שאלו מחלה לו או מכרה היתה מחזרת לו הכתו' ע"ש דמ"ש ממלוה שטורף שצריך לישבע גם על המחילה:

כה כתב הב"ש משמע אפילו הכתו' בידה צריכה לישבע שלא מחלה משו' דחיישי' שמא מחלה לו על תנאי שאם יגרש אותה אז ישלם לה לכן הכתוב' בידה ע"ש אבל הרדב"ז בלשו' הרמב"ם סי' מ"ו כתב טעם אחר משום דגבי אשה לבעלה מחילה ומכירה שכיח' ואין השטר שבידה ראיה דגבי אשתו לא קפיד הלכך בין שבאה ליפרע מנכסי יורשים או ליפרע מנכסים משועבדים דטענינן ליתמי או ללקוחות מלתא דשכיחא משא"כ בלוה ומלוה דמכירה ומחילה לא שכיח' ואין טועני' ליורשי' וללקוחות מלתא דלא שכיח' מיהו נ"ל דה"ד בנפרעת אחר מותו אבל הנפרעת בחייו ושלא בפניו אע"ג דהנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבוע' לא משבעי' לה שלא מחלה ושלא מכרה דכיון דגרשה אם איתא דמחלה לא היה מניח בידה שטר הכתו' אלא דמשבעי' לה דילמא צררי אתפסה סמוך להליכתו אבל טענת מחילה ומכירה לא טעני' ליה אלא יבא הוא ויטעון דלא טעני' אלא ליתמי וללקוחו' ע"ש: (כו) דין ג' אם האלמנה רוצה ליטול כתובת' וכו' דאפי' מיתומי' קטנים גובה כתובת' כמ"ש הרמב"ם בפי"ב מה' מלוה וכן אשה שתבעה כתובת' בין אלמנ' בין גרוש' מעמידי' להם אפטרו' ונזקקים משום חן האשה כדי שיהיה לה כלום שתנשא בו האשה לאחר לפיכך אם קפצה האשה ונשאת ואחר כך באה לתבוע כתו' מנכסי יתומים אין נזקקי' לה עד שיגדלו היתומים שהרי אין לה מזונו' והרי נשאת וכ"כ הסמ"ג בעשין צ"ד ע"ש וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"ב סי' רמ"ג ורמ"ד דאחר שנשאת אין נזקקין לנכסי יתומי' קטנים ע"ש. וכ' ה' תה"ד סי' רי"ז באלמנה שהיא מניק' שצריכה להמתין כ"ד חדש ובאת' מיד לגבות כתו' אפילו עדין אינה ראויה להנשא מגבי' לה ואפי' את"ל דטעמא דחנא ליתא בכה"ג מ"מ נזקקים מטעם דמפסדת מזונות ומלשון הרמב"ם מוכח בהדיא דטעמא דמזונות נמי איכא ועוד נראה דאפילו לטעמא דחינא י"ל דנזקקי' בנ"ד דאע"ג דעדיין לא הגיע זמנה להנשא מ"מ ע"י שנפרעת כתו' ויצא הקול שיש לה ממון יהא לה קופצין לשדך וכו' וכ"ש לפרש"י דפרק אלמנה גבי הא דמוכרת שלא בב"ד דטעמא נמי משום חינא הוא כדאיתא התם ופירש רש"י כדי שיהא חן לאנשים בעיני הנשים וינשאו להם ולפי טעם זה אין חלוק אם עדיין אינ' ראוי' לינשא אבל התוס' שם פי' הא דקאמר גרושה נפיש חן דידה משום דצריכה חן יותר שהיא בזויה מאלמנ' משמע כפירוש הרמב"ם דטעמא דחינא כדי שיהא לה כלום לינשא בו עכ"ל. וכבר התוס' בפ' הנזקי' בד"ה משום חינא וכו' דחו פירש"י וכ' ונר' כפ' ר"א כדי שיהיו הכל קופצים עליה לישאנה וכן איתא בירושלמי שם והרשב"א בתשובה הבאה הב"י כ' דאפי' הוא זקינה שאינה ראויה לינשא נזקקי' לה וכ"כ הב"ש סקל"ג ומשמ' אפי' לדעת הרי"ף הדין כן בזקנה ע"ש ותשובת הרשב"א היא בח"ד סימן מ"א והסכים שם עם הרמב"ם כדי שיהא לה כלום לינשא בו וז"ל ומ"מ הדין עם האשה דאפילו היא זקינה רוצה לינשא שרוצ' אשה בקב ותפלות וכל שהיא יותר זקינה צריכ' חן יותר כמ"ש בגרושה ועוד דהרמב"ם נר' שהוא סובר ששתי הלשונות שנאמרו בפ' שום היתומים בכתובת אשה משום מזוני ולמ"ד משום חינא שניהם אמת ומשום מזונות איכא ומשום חינא איכא וא"כ ת"ל הכא משום מזוני ולפיכך בין כך ובין כך הדין עם האלמנה עכ"ל. ונראה דאלמנה שנתארסה אע"ג דהפסידה מזונותיה כמבואר בסי' צ"ג ס"ז נזקקי' לה לגבות כתו' מיתומי' דדוקא נשאת לאחר אין נזקקי' לה אבל ארוסה כיון שלא נשאת צריכה חן ונר' דה"ד עיקר כתו' ותוס' אבל הנדוני' אין נקראת כתובה כמ"ש הרמב"ם ברפי"ו מהלכות אישות וכתב המ"מ נראה שהוא סובר שאין הנדוניא בכלל הכתו' לשום דבר אלא לדברי' שפי' רבי' שהוא ככתו' אבל בכל מה שסתם הוא דין הנדוניא כדין חוב בעלמא וכו' ע"ש וא"כ ה"נ אין נזקקי' לה לגבות הנדוניא דהוי כחוב בעלמא דהא אפילו נפרעת נדונייתה לא הפסידה ואם תבעה עיקר ותוס' בלבד הפסידה מזונות כמבואר בסימן צ"ג סי"א וי"ב ע"ש ואם כן דוקא בעיקר ותוס' נזקקי' לה משום מזונות. אבל הנדוניא כיון דלא הפסידה מזונות בכך אין נזקקי' לה ומשום חן נמי ליכא אלא בעיקר ותוס' וכ"כ הרמב"ם בתשו' בס' פאר הדור סימן דאם היורשים קטנים אין מגבי' לה נדונייתה דקי"ל אין נזקקי' לנכסי יתומי' אא"כ רבית אוכל בהם או לכתו' אשה משו' חינא וזו דינה בתביעת הנדוניא כדין כל בעלי חובות ע"ש ולפי מ"ש בסי' צ"ג דאם גבתה אפילו מקצת הנדונייא אם ירצו היורשים יכולים לפרוע הכל ויפטרו ממזונותיה אפשר דנזקקי' לנכסי יתומים להגבותה נדוניית' ויפרעו לה ב"ד הכל כדי לפטרה ממזונותיה אבל לדעת הב"ש שם ס"ק ך' דאם גבתה הנדוניא אין יכולים לסלק לה הכתובה ע"ש ודאי דאין נזקקי' לנכסי יתומים לנדונייתה דהא לא מפסדת מזונות בכך ולא יכולים לסלק לה הכתוב' עיקר ותוס' להפסידה המזונות ושו"ר בתשובת הרדב"ז ח"ב סימן צ"ב שהביא תשו' הרמב"ם וכ' ולמד מהקדמה זו ב' דינים שאם תבעה נדוניית' מיורשים גדולים לא הפסידה מזונותיה ואם הם קטנים אין מגבי' לה נדונייתה עד שיגדלו ובד' דברים אלו רואה אני שנהגו בהפך ולפיכך אני או' טעם למנהג זה הנהיגו הראשוני' לתועלת היתומי' כדי לסלקה ממזונות היתומים שאם היו מגבי' לה נכסי נדוניית' לפעמים יהיה עיקר כתוב' ותוס' דבר מועט ובשבילו תהיה אוכלת כל ימיה ולעולם לא תתבע ותפסיד היתומים לפיכך הנהיגו שיהיה הכל בחזקת היתומים ואם תתבע הנדוניא עשו אותה כאלו תבעה הכל והפסידה המזונות וכן ביתומים קטנים כמ"ש אא"כ רבית אוכלת בהם ה"נ נהגו להגבותה נדוניית' כדי לסלקה מעל היתומי' וכו' מיהו אם ראו ב"ד שהיא טובה ליתומים שלא להגבותה נדונייתה אף ע"פי שניזונת מהם שבקי' לה אדונייהו דאין ניזקקי' לנכסי יתומים עד שיגדלו ע"ש:

כז כתב הרמב"ם שם הורו מקצת הגאונים שאם היו הנכסי' כנגד הכתוב' בלבד או פחותים ממנה אין נזקקי' לה שהרי אין כאן זכות ליתומי' וכו' ולא חשו לחן האשה וכ' המ"מ דר"ל שאותם גאונים לא כונו פסק הלכה דלא חשו לחן האשה ודעתו לחוש וזה דעת האחרונים וכן כת' הראב"ד ועיקר עכ"ל וכן הסכי' הרדב"ז בתשוב' ח"כ סימן תר"ל דאין לחוש להוראה זו וכתב שם ומסתברא לי דאפי' גאונים אלו לא אמרו אלא בעיקר כתו' ותוספת אבל נכסי נדוניית' או נכסי' שבאו מכח נכסי נדונייתה מגבי' לה ועוד מסתבר' דלאו אמרו אלא בקרקע או במטלטלי' שאינם ברשות' אבל מטלטלי' שהיא תפוסה בהם נזקקי' להגבות' מהם ואין אנו סומכי' על הוראה זו ע"ש:

כח דין ה' אלמנה שמכרה או נתנה קיים אם נשבעה לבסוף וכו' זה דעת הרי"ף והריטב"א בחי' בפרק אלמנה ניזונת דף צ"ז ע"ב כ' וז"ל אלא מן האירוסי' מ"ט וכו' ואיכא דק"ל דאי משום דתפסיד מזונותיה הא כבר הפסידתו משע' שתבע' כתו' בב"ד דאינה מוכרת עד שתלך לב"ד ותשבע שבועת אלמנה והרי"ף הביא ראיה דאלמנ' שמכר' או נתנה קרקע הראוי לה לכתו' קודם שתלך לב"ד ותשבע שבועת אלמנ' אם נשבעת אח"כ נתנה או מכרה קיים וכו' ואין ראיה מכאן לדבריו דא"ל דמיירי כשנשבעה כבר על כתובתה ואפ"ה לא הפסידה מזונות כגון וכו' ולענין דינא דינו של רבי' ז"ל דאלמנה שמכר' או נתנה שום קרקע קודם שתשבע על כתו' מעשיה בטלים ואף ע"פ שתשבע בסוף ע"כ הרי דהרי"ף ס"ל דאפילו מכרה קרקע קודם שתשבע אם נשבעה אחר כך מכרה קיים למפרע וכ"כ הרשב"א בתשו' הביאה הב"י שהרי"ף הביא ראיה מההיא דפרק אלמנ' וכו' ע"ש והריטב"א דחה אותו וכן הרמב"ן בחו' שם דף צ"ח בבעי' מוכרת שלא בב"ד צריכ' שבועה וכו' דחה דברי הרי"ף דאפשר שנשבע בלא תביעת כתו' כדי שלא יפסידו יורשיה אם מתה ועוד שאפי' תבעה נמי מוכרת שלא בב"ד ואף ע"פי שאין לה עכשיו מזונות וכו' ועוד משכחת לה בתובעת מן האונס שלא הפסידה מזונות כדאיתא בירושלמי ויש מקומות אחרים שא"צ שבועה כגון שפטרה ממנו ומן היורשי' וייחד לה ארעא וכו' ואלמלא שפי' הלכה זו נר' כמ"ש היה אפשר שהדין שאמ' רבי' נכון מאחר דקי"ל נכסי בחזקת אלמנה קיימי ואינו דומה לב"ח דעלמא שזו א"צ ב"ד ואינה כמחוסרת מעשה שהרי בידה לישבע אבל זו השמוע' צ"ת דמדקאמר שבועה סתם משמע שבו' אלמנה הבאה ליפרע מנכסי יתומי' עכ"ל ומ"ש ועוד משכחת לה בתובעת מן האונה שלא הפסידה מזונות כדאי' בירושלמי מרן הב"י סימן צ"ג כתב דהרי"ף לא כתב הירושלמי הזה וגם הרמב"ם השמיטו ואפשר דס"ל כיון דגמר' דידן לא מפליג משמע דסבר שאין חי' בדבר דא"א לא הוה שתיק מיניה ע"ש. אם כן הרי"ף לדעתו דלא קי"ל כהירושלמי אלא אפילו תבעה באונס אין לה מזונות מוכיח ממתני' דשבועה מעכבת המכירה:

כט כתב הרדב"ז ח"ב סי' תק"א על אלמנה הניזונת מנכסי יתומים ואינה רוצה שהם יירשו כתו' אלא רוצה להקדישה מה תקנה יש לה שלא תפסיד מזונותיה תשו' נכסי צ"ב שהם בעין כיון דנוטלת' בלא שבועה יכולה להקדישם מהיום ולאחר מיתה וכ"ש נ"מ אבל מנה ומאתים ותוס' או נכסי צ"ב שאבדו שאינה יכולה לגבות אותם אלא בשבועה כמו שאינה יכולה להקנו' לאחרים ולא להורישם דקי"ל אין אמש"ל ה"נ אינה יכולה להקדיש כיון שאין לה בהם כלום אלא ע"י שבועה כאלו אינם שלה ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וכו' ע"ש ונר' דנכסי צ"ב שהם בעין ונ"מ יכולה להקדישם מעכשיו ולא הפסידה מזונותיה למאי דקי"ל בסימן צ"ג סי"א תבעה נדונייתה ונפרעת ממנה לא הפסידה מזונות כיון ששיירה עיקר או תוס' וכ' הב"ש דאין היורשים יכולים לסלק לה הכל ע"ש וא"כ יכולה להקדיש הכל מעכשיו ולא תפסיד המזונות ולכאורה אינה יכולה להקדישם מהיום ולאחר מיתה דהוי הגוף מהיום והפירות לאחר מיתה דהוי אוכל פירות של הקדש כמ"ש הרשב"א בתשו' ופסקו רמ"א בח"מ סימן ר"ט ע"ש מיהו הרמב"ם בפ"ו מה' ערכין הלכה ט' כ' וז"ל אמר ה"ז הקדש מעכשיו לאחר ל' יום ושחטו בתוך ל' יום הרי זה אסור בהנאה ואם הקדישו בתוך השלשי' למזבח אינו מוקדש עכ"ל (מבואר דס"ל דאם הקדיש מהיום ולאחר ל' יום דהוי הקדש ודלא כהרשב"א):

ל עוד כ' הרדב"ז שם יש דרך א' שלא תפסיד מזונותי' ותוכל להקדיש תשבע שבוע' אלמנ' ולא תגבה כתו' ואחר כך תקדיש מהיום ולאחר מיתה וכ"כ הרי"ף בתשו' שיכולה האלמנה לישבע על כתו' בלא תתבע כתובתה כדי שלא תפסיד מזונותיה בתביעת כתו' ושלא יפסידו יורשיה אם תמות בלא שבועה וכן משמע בהדיא בפר' כל הנשבעי' דמותיב רב הושעיא מתה יורשיה מזכירי' את כתו' ומוקמי' לה בנשבעה ומתה וע"כ בשלא הפסידה מזונותיה עסיקי' וכו' וכן היה דן הרא"ה וכו' עכ"ל ובתשו' הרשב"א הביא הב"י כ' אלמנה אף ע"פ שבשעה שמכרה או נתנה עדיין לא היתה ראויה לגבות כיון שנשבעה לבסוף ממכרה ומתנתה קיימי' וכ"כ הרי"ף בתשוב' והביא ראיה מדתנן בפרק אלמנה ניזונת אלמנה בין מן האירוסי' בין מן הנישואין מוכרת שלא בב"ד וכו' וההיא בשלא נשבע' שאינה נשבעת אלא בשתובעת כתו' ואם תבעה כתוב אין לה מזונות וכו' ע"ש הרי שכתב הרי"ף דאינה נשבעת אלא כשתובעת כתו' ותפסיד המזונות:

לא כתב מהרימ"ט חא"ה סימן מ"ד דהא דנשבעה לבסוף ממכרה ומתנת' קיימי' ה"ד עם גביית ב"ד כמבואר בתשוב' הרא"ש וכו' ע"ש וכ"כ מהר"י בן מיגש בתשו' סי' צ"ו בנתנה נכסי הבעל ומתה אע"פ שיש עדים שנשבעה על כתו' כל שלא הורידוה ב"ד בנכסי בעלה בשומא והכרזה אכתי נכסי בעלה נינהו וחוב בעלמא הוא דאית לה גבי יורשי' למיגב' מנכסי מורישם וכיון שמתה קודם לכן אין מתנתה כלום דהרי לא הקנתם בכתו' בכתיבה ומסירה או אג"ק וכו' עש"ב. וכ"כ בתשוב' סימן ר"י על אלמנה שנשבעה על כתובתה והורידוה ב"ד בנמצא מנכסי בעלה ונתנה אותו לבתה ונשאר לה מסך כתו' שיעור ידוע ולא נשאר מנכסי בעלה דבר שתרד בו והיה לו בית שהיתה ביד גוי ואח"כ החזירה אחר מיתת האלמנה וכו' אם האלמנה נתנה כתו' לבתה בכתיב' ומסירה או אגב קרקע וכל שעבודא דאית בה אז הבת עומדת במקום אמה ומן הדין תרד עתה בבית שהיתה יורדת אמה בה אבל הואיל ולא הקנתה אותה לא בכו"מ ולא אג"ק לא קנתה הבת וכו' ע"ש:

לב כתב הרדב"ז ח"ב סימן רע"ט על אשה שצוה בעלה תהיה אפטרופ' כל ימי חייה ולא יוכל שום יורש לתבוע ממנה כל ימי חייה שום דבר אלא בשעת פטירת' תחלק היא הנכסי' כמו שתרצה וכו' יכולה לתת מתנה מנכסי' כגון מנכסי נדוניית' או מנכסי מלוג שזכתה בהם בשעת מות בעלה אעפ"י שלא נשבעה שבועת אלמנה אבל אין יכולה ליתן מנכסי בעלה כלום בחייה עד שעת פטירתה וכו' ונר' דהא דיכולה ליתן מנכסי נדוניית' אע"פ שלא נשבעה ה"ד נכסי נדוניית' שהם בעין דנוטלת' בלא שבוע' דומיא דנכסי מלוג אבל אם אין נכסי נדונייתא קיימי' אינה יכולה ליתן מנכסי בעלה אע"פ שהם משועבדים לה והם תחת ידה אם לא נשבע' אין מתנתה כלום. וכ"כ הרדב"ז בתשו' שם סי' תק"א ע"ש עוד כתב הרדב"ז שם דמ"ש אלא בשעת פטירתה תחלק היא הנכסי' כמו שתרצה לא שתוכל ליתן לאחרים דקי"ל לעולם אומדין דעת הנותן ולא תתן הנכסי' לאחר שאין ראוי ליורשו דאין אדם מניח בניו ונותן לאחרים אבל ליורשים יכולה למעט לזה ולהרבות לזה כפי זמן פטירת' אם א' עני וא' עשיר וכו' ע"ש:

לג כתב ה' כנה"ג הגב"י אות נ"ג הקדישה הנכסים מחיים לדעת הרא"ש שכת' בפ' מ"ש בבעיא דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו דמספ' לא מבטלי' ההקדש ה"נ מספ' לא מבטלי' ההקדש מהר"י וי"ל סימן קע"ה ומהר"ש ן' ויליסיד הגיה עליו הוא אזיל לשיטתי' דפוסק כאשירי בכל דבריו אבל לדידן לא מפני דרבים פליגי עליה ואין מוציאי' מהיורשי' ע"כ ותשו' מהר"י וי"ל סי' קע"ה היא באלמנה שלא נשבעה וצותה לתת מנכסיה לצדקה וז"ל בפ' הכותב במרדכי מייתי פלוגתא דרבוותא בהא אם אלמנה שנתנה ולא נשבעת על כתובת' אם מתנתה קיימת וכו' ואם נפשך לו' כיון שאמרה האשה לתת צדקה הוי כמו איסור וספק איסור לחומרא כדאמרי' בפ' מ"ש שכ"מ שהקדיש כל נכסיו מהו וקיימ' בתיקו וכ' האשירי דמספק לא מבטלים ההקדש התם דהקדיש כל נכסיו בסתם איכא לספוקי דדעתו היה בין יחיה בין ימות ומחיים התחיל ההקדש ולא לאחד מיתה אבל הכא בנ"ד דפי' האשה לאחר מותה בהדיא א"ל שלא התחיל הצדק' מעולם דהנכסי' בחזק' היורשים דמיא להא דאמר רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדייני' הקדישו אינו קדוש וה"נ בשמתה הרי הם ברשות היורשים עכ"ל. ודבריו תמוהים דהרא"ש לא משום ספק איסור לחומרא כ' דאין מבטלי' ההקדש שהרי כת' דאין מבטלי' נמי ההפקר וספק הפקר לקולא כמ"ש הר"ן בנדרים דף ז' גבי בעיא דיש יד לצדקה ולהפקר או לא בשם הרמב"ן והרשב"א גבי צדקה אזלינן לחומרא בכל תיקו דאיסורא וגבי הפקר אין ספק דהו"ל ספק לקולא ע"ש וכן משמע מדברי הרא"ש שם שלא הזכיר בעיא דהפקר אלא גבי צדקה פסק לחומרא וכן פסק הרמב"ם בפי"ב מהלכות נדרים דהוי ספק הפקר וכ' הרשב"ץ ח"ב סי' רע"ב דף נ"ו דודאי מוקמי' לממון בחזק' מפקיר ע"ש ובדברי הרא"ש בפר' מ"ש מבואר הטעם דאין מבטלים מעשיו אלא היכא דברירא אומדנא כדפיר' לעיל ושם לעיל גבי שכ"מ שכתב כל נכסיו דחיישי' שמא יש לו נכסי' אחרים כת' וז"ל והא דחיישינן מספי' לאפוקי ממונא וכו' משום דיש כאן מתנ' גמור' בקנין אלא דמחמת אומדנא הוא דאמרי' אם עומד חוזר והאי אומדנא לא אמרי' אלא היכא דברירא לן בודאי וכו' ע"ש א"כ אפי' בהדיוט ס"ל דמספק אומדנא אין מבטלי' המתנה והתימ' על הרשב"ץ שם שתמה על הרא"ש עד שמצא להטור שכ' טעם הדבר ע"ש אבל בעלמא בכל ספק או בפלוגתא דרבוותא בהקדש מוקמינן ממו' בחזקת היורשים כמ"ש מהרא"י בכתבי' סי' נ"ג וז"ל אבל מטעם זה אין חיישי' משום דניזיל לחומרא בפלוגת' דרבוות' במידי דצדקה דבפר' מ"ש בעי תלמודא הקדיש נכסיו וכו' ופסק בא"ז שם דאוקי ממונא בחזקת מריה ולא זכו עניים והקדש כיון דסלקא בתיקו וכ"ש בפלוגתא דרבוותא ואשירי' דפסק התם דזכו עניים היינו מטעם אחר כדמוכח התם עכ"ל. הרי דכל ספק וכ"ש בפלוגתא דרבוותא אפי' בהקדש מוקמי' ממון בחזק' מריה והרא"ש דפסק בבעיא דשכ"מ דהקדיש כל נכסיו וכו' דזכו עניים מטעם אחר הוא וכ"כ מהראנ"ח ח"ב סי' ל"ד ומהרח"ש ח"ב סי' ח' ע"ש וכן הוכיח הריב"ש סימן ק"ח דמספ' הנכסי' בחזק' ועל ההקדש להביא ראיה מהא דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו וכו' וכ' הרמב"ם שהנכסים בחזקת' וכן קי"ל בח"מ סי' ר"ן ע"ש וכ' מהרח"ש סימן ל"ג דמהר"מ שפסק הכא לחומרא יחידאה הוא ומהרימ"ט סי' קכ"ד שכתב דמהרח"ש כתב דראב"ן ומהר"ם שפסקו לחומרא יחידי נינהו ותמהני שידוע דמהר"ם באחרוני' אין ערוך אליו וראב"ן בראשוני' גדול שמו ואיך לא נחוש לדבריהם ע"ש וכ"כ ה' פני משה ח"ב סימן נ"ח דמהר"ם וראב"ן פסקו לחומרא וחשש לדבריהם ע"ש לא דקדקו דבתשובו' מהרח"ש שם כ' דראב"ן אפשר בהקדש דוקא פסק כן אבל בעניים מודה דתיקו דממונא לקולא ומהר"ם שפסק לחומרא יחיד הוא ע"ש. וכן מצאתי לראב"ן בספרו דף ק"ט וז"ל ושכ"מ שהקדיש כל נכסיו או הפקיר או חילק לעני' סלקא בתיקו אם עמד חוזר אם לאו ונ"ל בהקדש איסורא הוא ולחומרא ואינו. חוזר בהפקר אם הן בידו והוא קדם וזכה וסילק לעניים ממונא הוא וחולקי' וכו' ע"ש:

תוכן העניינים

ערך השולחן אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה