ערך השולחן אבן העזר· רבי יצחק טייב
סימן צא
א דין ב' אבל האומר לנשואה נכסי לך ואחריך לפ' ומתה וכו' על א' שיש לו ב' בנות א' נשואה וא' פנויה וכ' לנשואה כך נכסיו ואחריה לזרע' מלבד סך ידוע לפנויה וכו' ואח"כ מת האב אם זכה הבעל בפירות בחייה ואם מתה יורשה נראה ודאי דהבעל אוכל פירות בחייה דאפי' אחר שנתן לנשואה נכסי לך ואחריך לפ' דקנה אחריך ולא הבעל פשיטא דהבעל אוכל פירות בחייה כשאר נכסי מלוג ודוקא לאחר מיתת האשה זכה אחריך ואין הבעל יורשה וכן אמרי' בס"פ מי שהיה נשוי בעל מוציא מיד הלקוחות וכו' ופירש"י במ"ק הביאו הר"ב שם בס' א"ז וזל דאשה שמכרה בנ"מ בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות וה"נ נכסי מלוג נינהו ובעל הוי לוקח ראשון ואחריך מיד הבעל דכיון דכשהיא נשואה א"ל אחריך לפ' וכו' הוה ידע דכל מאי דאית לה הוי דבעל לפיכך א"ל אחריך לפ' לאפוקי בעל הוי דהכי קא"ל אחריך ליקני בעל לא ליקני וכו' אם כן דוקא לאחר מיתת האשה זכה אחריך ונסתלק הבעל אבל בחייה הבעל אוכל פירות ומ"ש הסמ"ע בסימן רמ"ח ס"ק ל"ג כאלו א"ל בפי' וכו' כ"כ הרמב"ם ולדידיה מהני כשא"ל כן בפי' אבל להרא"ש והטור דס"ל דהרוצה ליתן לבתו ושלא יהא לבעל אפי' פירות צ"ל שגם לבתו אינו נותנו לכל דבר כי אם לדבר פ' וכו' ובא"ה סי' פ"ה דצ"ל דה"נ הו"ל כאלו אמר לאשה עד"ז מיהו י"ל וכו' ע"ש נראה דס"ל דלדעת הרמב"ם דאע"ג דהנותן מתנה לאשה ע"מ שאין לבעלה רשות בה קנה הבעל והרי היא כשאר נכסי מלוג שאוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה אא"כ התנה הנותן בגוף המתנה שיהא לכך וכך וכו' ה"נ דהוי כאלו א"ל בפי' אחריך ליקני ולא בעל לכך בחייה אוכל הבעל הפירות אבל אינו יורשה דהרי התנה בגוף המתנה שיהיו אחריה לפ' ולא לבעל אבל להרא"ש והטור דבעי' דגם לבתו אינו נותנו לכל דבר וכו' א"כ ה"נ אפי' התנה בפי' ע"מ שלא ירשנה לא מהני לכן צ"ל דה"נ הוי כאומר לאשה עד"ז שאינו נותנו לכל דבר וכו'. ונראה אע"ג דבת זו יורשת היא וקי"ל דאם היה הראשון ראוי ליורשו אין לשני כלום ה"ד במתנת שכ"מ דהוי כירושה אבל הבריא שנתן מתנה אפילו ליורש יזכה השני ומדכ' הרמב"ם שכ"מ שאמר לאשה פנויה וכו' וכ"כ רבי' ירוחם דוק' במתנת שכ"מ וכו' נרא' דס"ל דבריא שנתן מתנ' כזו נכסיו לא' ואחריו לפ' וקנו מידו כיון דסתם קנין הוי כמעכשיו הו"ל כאומר ואחריך מעכשיו לפ' וא"כ אין הא' יכול למכור ואחריך מוציא מיד הלקוחות כמ"ש ה' נתיבות משפט דף קל"ג ע"ש וכ"ש אם אמר מעכשיו בפי' וא"כ אשה זו אע"פ שהיא יורשת אינה יכולה למכור ואם מכר' זרע' אחריה מוציאי' מהלקוחו' ומ"ש מרן בתשו' מדיני כתוב' סימן יו"ד כיון שבת זו איתה יורשת אין לה הפסק ומ"ש ואחרי' לבני' אינו כלום שבעל' יורש' וכ' ה' כנה"ג בהגה"ט אות ד' לכאור' יש לתמו' למה הבעל יורש' הא קי"ל בהאומר לאש' נשואה נכסי לך ואחריך לפ' אין הבעל יורשה ושמא ס"ל דהא דאמרי' אחריך ליקני בעל לא ליקני היינו בנותן למי שאינו ראוי ליורשו אבל בנותן למי שראוי ירוש' אין לה הפסק והבעל יורש' וכ"נ מדברי הפוסקי' ע"ש וזה פשוט דאומר נכסיי לך ואחריך לפ' אם היה הא' ראוי ליורשו אין לב' כלום דירוש' אין לה הפסק ודעת הגאוני' והרי"ף והרמב"ן והר"ן דאפי' אמר לשו' מתנה בהדיא אין לה הפסק וכבר כ' הריב"ש דכיון שיש מחלוקת בין הא' מוקמי' הנכסים בחזקת היורשי' ונמשך אחריו הרשב"ש סי' ק"ץ וסימן תרנ"א ע"ש וא"כ אפי' אומר לשון מתנ' אפי' ליורש נכסיי לך ואחריך לפ' אין לב' כלום דירוש' אין לה הפסק וה"נ הבעל יורש הוא מיהו ה"ד במתנת ש"מ אבל מתנת בריא אפי' ליורש י"ל הפסק כמבואר בח"מ סי' רמ"ח ע"ש והכנה"ג שם אות ז' כ' דהרא"ש והטור ס"ל דאפי' במתנת בריא ירושה אין לה הפסק וכ"כ מהרשד"ם חא"ה סי' קפ"ה ומהר"י הלוי סי' ע"ב ושם בהגב"י אות כ"ב תמה על מהר"ש הלוי שכת' בפשיטו' דמתנת בריא י"ל הפסק ולא ראה דהרא"ש והטור חולקו' ע"ש וכבר כ' מהרימ"ט בתשו' ח"ב סי' מ"ח על תשובת הרא"ש וז"ל אבל ממ"ש שם באותה תשו' כיון שהגדול ראוי ליכנס לא יועיל שום תנאי וכו' ואי במתנת בריא מיירי בזה לא אמר ריב"ב דירוש' אין לה הפסק דהא במתנת בריא יהיב לה כדמוכח בפ' י"נ אלא במתנת שכ"מ מיירי וכו' ע"ש הרי שכ' דמתנת בריא יש לה הפסק לכ"ע שכן מוכח בפ' י"נ וכ"כ מהר"י מיוני בתשו' מהרש"ך ח"ג סי' י"ב ע"ש וכ"כ הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' ס"ז דאין חולק בדבר ע"ש גם הפריש' בח"מ סי' רמ"ח הביא רבוות' דס"ל דמתנת בריא יש לה הפסק ותמה על הטור שכ' מתחל' הנותן מתנ' לחברו וכו' דמיירי אפי' במתנת בריא ובקנין למה סתם וכ' עליו דאם היה ראוי ליורשו שוב אין לו הפסק דמשמע אפי נתנו במתנת בריא וכו' ואם הוא חולק עליהם ודאי לא היה שותק וכו' וגם נר' דהוא דלא כמשמעות מסקנ' הגמ' דפ' יש נוחלין וכו' לכן נר' שגם רבינו ס"ל הדין כן בפשיטו' ומ"ה לא הוצרך לכתבו בפי' ורמזו במ"ש ואם הוא ראוי ליורשו ואין להפסיק ירוש' דאורייתא דשם ירוש' אינו חל כ"א ביורש ובשע' שהוא שכ"מ וכו' עש"ב וכ"כ בפריש' סי' רמ"א סי"ב בתשו' הרא"ש ע"ש א"כ לכ"ע אם היא מתנת בריא יש לה הפסק מיהו אפשר לומר דאם אין יורש אחר אלא הוא אפי' נתן לו מתנת בריא אמרי' ירושה אין לה הפסק וכה"ג כ' הרמ"ה בפ' י"נ סי' ו' וקכ"ו וקנ"ז דאם און יורש אלא הוא אפי' אמר לשון מתנה בהדיא הוי ירוש' ואם יש יורשי' אחרים ונתן לא' מהם הנוגע לחלקו בירוש' הוי ירוש' והיותר על חלקו בירוש' הוי מתנה ויש לה הפסק ע"ש וכ"נ דעת מהר"ם בתשו' הקצרות סי' ר"ס והובא במרדכי פ' י"נ וז"ל וכיון דעל בן הבנים אמרי' הכי וכו' כ"ש בנדון זה בבן בין הבנות וכו' ומשום דאמר בהדיא פלוני בני יטול בית זה במתנ' ל"ל דהורע כחו מאלו אמר בלשון ירושה או סתמא נכסי לך וכו' כיון דאלו לא אמר מידי נמי הוה ירית ליה וכו' דס"ל דכשאין לו בן אחר אפילו נתן לו במתנ' הוי ירוש' כיון דבלא מתנתו יורש מאליו אבל בבן בין הבנים שנתן לו כל נכסיו אם אמר לשון מתנה בהדיא יש לה הפסק וא"כ אפשר שכן סובר הרא"ש דבתשו' כלל ע"ט דמיירי באין יורש אחר אלא הוא כ' דאפי' הזכיר נתינ' לבן ירושה היא כיון דראוי ליורשו אבל בכלל פ"א דמיירי שנתן ממונו לשני בניו וריבה לזה ומיעט לזה לא הוי ירוש' אלא מתנ' וכן מצאתי למהרימ"ט סי' ע"ד שכ' דכשאין יורש אלא הוא אפי' במתנת בריא אמרי' ירוש' אין לה הפסק ע"ש ומצאתי להרשב"א בתשו' סי' אלף וקמ"ז שכתב וז"ל עוד נר' שאין לנותן הזה בן או בת זולתי הבת הזו ומיד שמת האב נתרוקן כל הזכות לבת שאין אני רואה שאמר האב במתנתו ואם תמות הבת יירשו אחרים תחתיה ולא עוד אלא שאפי' אמר כן לא אמר כלום לדעת הגאונים שאומרים שאין לשון מתנה למי שראוי לירש אלא לשון ירוש' וירוש' אין לה הפסק באיזה לשון שיתן וכו' משמע דהחולקי' על הגאונים ס"ל דבל' מתנה יש לה הפסק אפי' אין שם יורש אלא הוא אבל לדעת הגאוני' אפי' במתנת בריא אמרי' ירושה אין לה הפסק ושם בסי' אלף ול"א כת' דבמתנת בריא אם אמר ואחריך לפ' דבריו קיימי' אבל הריב"ש בתשו' סי' קס"ז על שכ"מ שהיה לו בן וב' בנות וצוה מחמת מיתה ונתן לבן בתורת ירושה ספרים ידועי' שהיה לו ושאר כל מטלטליו ונכסיו הניח בתור' מתנה בין הבן וב' הבנות שיחלקו' בשוה וכו' ואם ימותו יהיו הנכסים מחצית' להקדש וכו' כ' וז"ל גם בשאר הנכסי' שנתן לבן ולבנות בתורת מתנה יש לספק בחלק הבן בי יש מן הגאוני' והרי"ף מכללם אומרים שאפילו נתן בלשון מתנה כיון שהוא ראוי ליורשו הרי הוא כאלו אמר בל' ירושה וירושה אין לה הפסק אבל רשב"ם והרז"ה ואחרים סוברים דכל שאמר בלשון מתנה יש לה הפסק ולא אמרו שהיא כירוש' אלא באומר נכסי לך וכו' וכיון שיש בזה מחלוקת בין הראשוני' חלק הבן בנכסי' בחזקת היורש הכא לירש הוא ואין להקדש בחלק ההוא כלום שאין מוציאי' מחזק' היורש על הספק לתת להקדש עכ"ל משמע בהדיא דאפי' בבן שאין יורש אלא הוא אם אמר לשון מתנה יש לה הפסק וכן משמע בתשו' המבי"ט ח"ג סי' רכ"ט ומהראד"ב סי' ר"ו והרדב"ז בתשו' ח"ב סימן ס"ז ע"ש. אבל אינו מוכרח דהרי הרמ"ה ס"ל דלא אמרו הרי היא כירוש' אלא באומר נכסי לך וכו' אבל בל' מתנה יש לה הפסק וכשאין שם יורש אחר אלא הוא אפי' מתנה אמרי' ירושה אין לה הפסק ואין לאחריך כלום וכן נר' דעת מהר"ם כמ"ש ואם כן אפשר דרשב"ם והרז"ה ואחרים ס"ל הכי וכן חי' מהרח"ש חלק ב' סי' ו' ומשמע שם דרשב"ם מודה בזה ע"ש:
ומ"מ דלמ"ד דבל' מתנה אפי' אין יורש אלא הוא יש לה הפסק הרי כ' הריב"ש כיון שיש מחלוק' בין הראשונים אין מוציאי' מחזקת היורש ונותני' לאחריך וא"כ בנ"ד שזו הבת יורשת היא הבעל יורש אותה ואין לזרעה אחריה כלום ולכאורה נראה דה"ד בירוש' דאורייתא מדכ' הטור בח"מ סי' רמ"ח אבל אם הוא ראוי ליורשו מן התורה שוב אינו יכול להפסיק ירושה דאוריית' וכו' דהא דאינו יכול להפסיק משום דהוי מתנ' עמ"ש בתור' כמ"ש רשב"ם בבתר' דף קל"ג ע"ש וא"כ ירוש' דהוי דרבנן יכול להפסיק כדאמרינן בכתו' דף נ"ו לר"מ דאמר כל המתנה עמ"ש בתור' תנאו בטל הא בדרבנן תנאו קיים ע"ש בתו' ועוד דבאומר לשון מתנה בהדיא פלוגתא דרבוותא היא אם יש לה הפסק או לא וכתב הריב"ש דמספק אין מוציאי' ממון מחזקת היורשי' ואם כן בירושת הבעל דרבנן לא אמרי' הכי וכה"ג כתב התוס' בבתרא דף קנ"ח בד"ה וב"ה וכו' וז"ל קשה לר"י מ"ש דהכא אמרינן נכסי' בחזק' ומפ' בגמרא בחזק' יורשי האשה ואלו בסיפא וכו' ותי' דהאי תנא ס"ל ירושת הבעל דרבנן ולכך לא הוי אלא בחזקת יורשי האשה וכו' ע"ש וה"נ כיון דפלוגת' אם בלשון מתנה אמרי' ירושה אין לה הפסק או לא לגבי ירושת הבעל דרבנן (אין מוציאי' הנכסי' מחזקת היורשי' ואין לבעל כלום) מיהו הרא"ש בפ' מ"ש סי' י"ו כ' דירושת הבעל דאורייתא והר' מעדני מלך שם תמה דברפ"ט דכתובות מסקינן דירושת הבעל דרבנן ושמא משום דאמרינן דעשו לה חיזוק כשל תורה ע"ש ולא ראה דהראב"ד והרשב"א ס"ל דירושת הבעל דאוריית' והביאו ראיות כמ"ש המ"מ פ"א מה' נחלות וכן הוכיח הרשב"ץ בתשו' חלק ב' סימן רכ"א ע"ש וכ"כ התו' בס"פ י"נ בד"ה גבי יובל וכו' ע"ש ואם כן נר' שכן דעת הרא"ש וכ"כ הטור ס"סי צ"ב דאם התנה אחר שנשאת אינו מועיל לבטל ירוש' דאורייתא וכת' מרן הב"י לכאור' נר' דלא דק וכו' מיהו הה"מ כתב דבס"פ מ"ש משמע דהוי דאורייתא ושכן דעת הראב"ד והרשב"א ע"ש משמע דמסקנתו דהטור ס"ל הכי דהוי דאורייתא מיהו הטור בסימן ס"ט כת' בהדיא דירושת הבעל מד"ס ע"ש ואם כן נראה דהרא"ש בפ' מ"ש והטור בסי' צ"ב שכ' דתנאי אינו מועיל לבטל ירושה דאורייתא היינו משום דעשו לה חיזוק כשל תורה כמ"ש הרב מעדני מלך וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"ג מהלכות אישות ובפ"ו מהלכות נחלות דירושת הבעל אע"פ שהיא מדבריהם עשו חיזוק לדבריהם כשל תור' ואין התנאי מועיל בו אא"כ התנה עמו כשהיא ארוסה ע"ש במ"מ וה"נ אין לה הפסק מה"ט דהוי כמתנה על מ"ש בתורה וכן פסק בספי"א מהלכות שמיטה ויובל דעשו לה חיזוק ואינו מחזיר ביובל ע"ש:
ושוב ראיתי בתשו' הרדב"ז ח"ב סי' ש"ו שכת' באשה שנתנ' מתנה לבעל' ואחריו להקדש וכו' דלא אמרי' ירוש' אין לה הפסק אלא בירוש' של תור' אבל ירושת הבעל אינה מן התור' וכו' ע"ש ואין נר' דאפי' תנאי שלא ירש הבעל לא מהני דעשו לה חיזוק כירוש' דאורייתא כמ"ש וכ"ש במתנ' לבעל ואחריך לפ' דזכה הבעל דאין לה פסיק':
מיהו כבר כת' מרן הב"י בסימן פ"ה תשוב' הרשב"א בנותן מתנ' לבתו נשואה וא"ל ע"מ שאין לבעלה רשות בה אלא מה שאת נותנת לפיך והיא בת יורשת לא מהני תנאה אלא בחיי האב אבל לאחר מיתה לא דעכשיו זוכה בכל מכח ירושה והרי הם לפניה כנ"מ ופסקו רמ"א שם וכת' הכנה"ג שם הגב"י אות י"ב עוד יש דרך להפקיע ירושת הבעל והוא כשמסלקו אביה מחיים שאומר לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהן עד עולם אלא מה שאת נותנת לפיך כמ"ש הרמב"ן ז"ל סי' ק"ו הר"ם אלשיך סי' י"ח ולכאור' נראה דס"ל דלשון זה מסלקו מן הירוש' אפי' לאחר מיתת האב ולא היא שה' מיירי בנ"ד שמתה הבת בחיי האב וכו' אבל אה"נ שאם מת האב קודם הבת זכה הבעל ואם מתה יורש' כדין נ"מ ע"ש א"כ לא מהני תנאי זה אלא כשמתה הבת בחיי האב אבל בנ"ד שמת האב קודם הבת' זוכה היא מחמת ירוש' והו"ל כשאר נכסי מלוג ומבו' במיוחסות סימן ק"ו ובתשו' מהר"ם אלשיך שם דאין חי' בין מתנת בריא למתנת שכ"מ ובתשו' מקור ברוך סימן נ"ט כת' דה"ד במתנת בריא ולא במתנת שכ"מ ע"ש הטעם ולית' דבשו' הרשב"א מבואר דאין חי' ע"ש ונרא' דאפי' באומר נכסי לך ואחריך לפ' מעכשיו דאחר מיתת הבת זוכה אחריך מעכשיו מכח הנותן ה"ד אם מתה הבת בחיי האב אבל אם מת האב בחיי הבת דעדיין לה חלה מתנת אחריך הרי הבת יורשת ואין לאחריך כלום וכ"ש אם לא אמר מעכשיו דזכת' הבת ואין לאחריך כלום וכה"ג קי"ל בח"מ סי' קי"א מי שנתן קרקע לבנו על תנאי שלא יחול עליו שום שיעבוד ואין לו בן אחר ומת האב בע"ח של הבן גובה ממנה וכ' הסמ"ע כשאין לו בן אחר גובה ממנו כל השדה אבל אם היה לו עוד בני' אחרי' לא היה גובה ממנה אלא כפו חלק ירושתו המגיע לזה הבן שלו' ממנו שהרי ודאי אף לאחר שחזר המתנ' לאביו גם הוא יורש חלקו עם אחיו ממנו דאין לומר כיון שאביהם גלה דעתו שלא יטול ממנו ב"ח אם כן מסתמא ניחא ליה לאביו שירשוהו שאר בניו כולו והו"ל כאלו התנ' כן בפי' דא"כ וכו' ע"ש ואם כן ה"נ בנ"ד שנתן האב לבת יורשת מתנת בריא ואחריך לפ' לא מהני תנאו אלא בחיי האב אבל לאחר מיתתו היא זוכ' מחמת ירוש' והרי הם כנכסי מלוג וה"ד בחצי שזוכ' בו מחמת ירוש' אבל השאר שאינו זוכה מחמת ירוש' אחר שיש לו בת אחרת יורשת אלא שזו זוכ' מחמת המתנ' תנאו קיים ואין לבעל זכות בפירו' וכ' הדריש' בח"מ שם מדכ' הרא"ש וחזר לבן מכח השיור וכו' מוכח מזה דאם מכר' או נתנ' הבן לאחר קודם שמת אביו אף שלו' קודם המכיר' או הנתינ' מ"מ אינו טורף ממנו המלו' אף לאחר מות אביו דהא בשעת מיתה לא חזר להיות לבן שום דבר כיון שמכר כבר ע"ש וה"נ דכוות':
ואם כת' לבתו הנשואה מהיום ולאחר מית' ואחרי' לזרעה בח"מ סי' רמ"ח מבו' באומר נכסי לך ואחריך לפ' במתנת שכ"מ אם הא' ראוי ליורשו אין לשני כלום דירושה אין לה הפסק אבל מתנת בריא אפי' ליורש יש לה הפסק וכ' ה' כלה"ג שם הגב"י אות כ"ג הנותן מתנה מהיום ולאחר מיתה למי שראוי ליורשו ואמר אחריך לפ' ואינו ראוי ליורשו נסתפק מהריב"ל ח"ב סי' ל"ה אי דייני' לה במתנת בריא שיש לה הפסק או כמתנת שכ"מ דאין לה הפסק ולפי מ"ש בא"ה סי' קי"ח שהמרדכי והחכמים שחלקו על מהר"י ן' הרא"ש ורבי' המחבר ומהרימ"ט הכל ס"ל שדינה כמתנת בריא ודאי שיש לה הפסק לדעת הרמב"ם אבל לדעת הר"י בן הרא"ש דינה כמתנת שכ"מ וכבר כתב הרב משפט צדק ח"ב סימן י"א שהר"י ן' הרא"ש יחיד בדבר הזה ואין המוחזק יכול לומר קי"ל כוחיה וכן ראיתי למהר"ם אלשיך סי' נ"א ומהר"ם מטראני חלק ב' סי' קפ"ב שדינה כמתנת בריא ויש לה הפסק וכ"כ מהר"א גאליקו בתשוב' וכו' ע"ש הרי דכל האחרונים ס"ל דדינה כמתנת בריא ומהר"י בן הרא"ש דס"ל דדינה במתנת שכ"מ יחיד בדבר ואין המוחזק יכול לומר קי"ל כותיה ועיין בס' נתיבות משפט דף רע"ט ואף למה שסיים הרב כנה"ג שם דזה כפי דעת הרמב"ם דס"ל דמתנת בריא יש לה הפסק אבל להרא"ש וסייעתו דסברי דגם במתנת בריא אין לה הפסק כ"ש הנותן מהיום ולאחר מיתה דאין לה הפסק וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא יכול המוחזק לומר קי"ל ע"ש מ"מ לדידן דקי"ל כפסק מרן דמתנת בריא אפי' ליורש יש לה הפסק ה"נ אומר נכסי לך מהיום ולאחר מיתה ואחריך לפ' הוי כמתנת בריא דיש לה הפסק והרב כנה"ג חא"ה סי' קי"ח הגב"י אות כ"ג כ' וז"ל ולבי אומ' לי דאם הראשון נתן במתנה דמעכשיו ולאחר מיתה דמתנתו מתנה ולא דמי לאומר נכסי לך מעכשיו ולאחר מיתה ואחריך לפ' דנסתפק מהריב"ל דשאני התם וכו' אע"פ שתהיה כמתנת בריא כיון דאנו רואים דכוונתו להוריש ולא ליתן מדנתן מעכשיו ולאחר מיתה ולא נתן מעכשיו אפשר דאמרי' דירושה היא ואין לה הפסק אמנם במקבל המתנה שהטע' דבמתנ' שכ"מ לא מהני משום דלא קני אלא לאחר מית' וכבר קדמו אחריך כמ"ש בפרק יש נוחלין אם היא מתנה מעכשיו ולאחר מיתה לא שייך לומר כבר קדמו אחריך כיון דמשעת מיתה קנה המקבל מתנ' הנכסי' למפרע וכו' עש"ב וליתא דבבתרא דף קל"ז דאר"י דמודה רשב"ג שאם נתנן במתנת שכ"מ לא עשה כלום פי' רשב"ם אם נתנו אותו ראשון במתנת שכ"מ כגון דאמר מהיום ולאחר מיתה לא אמר כלום והשני מוציא אי גמי כשהיה שכ"מ נתנה דב' מתנות אלו שוות כדאמרינן לעיל איזהו מתנת בריא שהיא במתנת שכ"מ וכו' הרי דגם מתנה דמהיום ולאחר מיתה דינה כמתנת שכ"מ דלא קנה מה"ט דכבר קדמו אחריך וכבר מהריב"ל בתשו' הנז' שנסתפק במתנה דמהיום ולאחר מיתה ואחריך לפ' אם דינה כמתנת בריא וכו' כ' בס"ד ואע"ג דכתב רשב"ם בפ' י"נ עלה דאם נתנו ראשון במתנת שכ"מ כגון דאמר מהיום ולאחר מיתה וכו' דנראה מדבריו לכאור' שהם שוות לגמרי אפ"ה יש לדחות דלאו לכל מילי השוה אותם אלא להך מילתא לחוד דאם נתנם במתנ' שכ"מ לא עשה כלום ע"ש א"כ אדרבא אם נתנם המקבל הא' במתנה דמהיום ולאחר מיתה הוי כמתנת שכ"מ דלא קנה אבל באומר נכסי לך ואחריך לפ' א"ל דהוי כמתנת בריא דיש לה הפסק וקנה אחריך. אבל ראיתי להרשב"ש בתשו' סי' ק"ץ שכ' במתנה דמהיו' ולאחר מיתה לבת יורשת דהוי מתנת שכ"מ ואמרי' בה ירושה אין לה הפסק ודקדק מדלא כת' הרמב"ם ולא זכה בפירות עד לאחר מיתה או ולא זכה בה לאכול פירות שהיה משמע שקנה הגוף מעכשיו אלא כ' בל' הזה ואינו זוכה בו ואוכל פירות עד לאחר מיתה משמע דגם הגוף לא זכה בו עד לאחר מיתה כמתנת שכ"מ ממש ע"ש הרי ס"ל דאפי' במתנה דמהיום ולאחר מיתה אמרי' ירושה אין לה הפסק משום דהוי כמתנת שכ"מ ממש דלא זכה אפילו בגוף עד לאחר מיתה:
ב :
דין ד' היה עליה מלוה ע"פ וכו' מלוה בשטר גובה מהבעל וכ' הרשב"ץ בתשו' ח"ב סימן רצ"ה שהרמב"ן נסתפק אם נפלו לה נכסים אחר שלותה בשטר כיון שהבעל לא קנח אותם אלא משע' שנפלו לה א"כ הו"ל כלוה ולוה ואח"כ קנה דקי"ל יחלוקו או"ד כיון דאמרי' דידו עדיפ' מידה היא לא קניא מידי ולאו דאקנה הוא ולא גבי ב"ח דנכסי דבעל נינהו ומכח דידיה אתו ליה ולא מכח דידה וכו' מ"מ אם היתה מלוה ע"פ על אותם נכסים שנפלו לה אחר שנשאת כגון שהמוריש לוה בחייו ומת ונפלו הנכסים ביד זאת האשה היורשת הנשואה בזה. נ"ל ברור שמלוה ע"פ גופה כדין מלוה ע"פ הנגבית מן היורשים ול"ל בזה דבעל הוי לוקח א' לפי שקודם שנפלו בירושה לאשתו היו משועבדים לב"ח ולא קנה אותם הבעל כלל דכיון דמכח ירוש' קאתו ליכא למימר דלוקח הוי בנכסי מוריש אשתו פן נ"ל וכן דנתי הלכה למעשה עכ"ל ודברי הרמב"ם הם בפרק נערה דף ן' הובא בס' א"ז שם בד"ה הבעל מוציא מיד הלקוחות וכו' אם נפלו לה נכסים אחר שמכרה וקבלה עליה אחריות וכו' הו"ל כלוה ולוה ואח"כ קנה דקי"ל יחלוקו אלא א"ל כיון דאמר מר ידו עדיפא מידה לא קניא מידי הלכך אף על גב דכתבה ללוקח שעבודה בדאקנה וכו' ועוד כיון דהבעל לוקח הוי ולוקח ראשון שלקח נכסים אחרים הוי ב"ח באלו משום אחריות ותרוייהו כי הדדי אתו ברשות לוקח קיימי נכסי וב"ח לא מצי טריף כיון דלא קדם דכל כי הדדי לוקח זכה וליכא טירפא אלא לקדום עכ"ל הרי מסקנתו דאם אחר שמכר' באחריו' או אחר שלותה בשטר נפלו לה נכסי' כיון דבעל לוקח הוי והלוקח באחריות הוי ב"ח באלו הנכסים ושעבוד שניהם חל בשעה שנפלו לה הנכסי' אלו הנכסי' ברשו' הבעל קיימי וב"ח אינו יכול לטרוף אלא כשהוא קדום וכ"כ ה' נמקי יוסף בחי' שם וכ"כ הרא"ה שם וז"ל מיהו מסתברא לי דרבנן אלמוה לזכו' דבעל וכיון דאונהו הוא דאפסידו אנפשייהו דלא איבעי להו למזבן מאתתא דיתבא תותי גברא אלמוה רבנן לזכותי וכי נפלו השתא לאו איהי דקא זכיא ובעל זכיא מינה אלא איהו הוא דזכי מנפשיה ולאו מדידה וכדאמרי' לקמן דידו כידה א"נ ידו עדיפא מידה א"נ אפי' היכא דהוו להו שוים לגמרי לוקח ובעל דינא הוא דלא טריף לוקח אחריות דידיה מיניה דבעל דכיון דהוי בעל כלוקח והו"ל שוים ולא חזי' בשו' דוכתא ב"ח דעדיף מלוקח אלא מוקדם עכ"ל:
ג אינה נגבית מהבעל וכו' כ' ה' ב"ש היינו דאינו יכול להוציא מהבעל אבל אם תפס המלוה אין מוציאי' ממנו דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ס"ל דלא נפשט' הבעיא וכו' וכ"כ הש"ך בח"מ סי' קי"ב סק"ו דהרי"ף והרא"ש שפסקו בלותה ואכלה לוקח הוי לאו דפשיט' להו הכי דאיך פשיט' להו מילתא דמיבעיא לתלמוד ולא איפשיט' אלא כיון דלא איפשיט' אכ' אין מוציאי' מהבעל שהוא מוחזק ונר' דגם הרמב"ם וכו' ע"ש וכ"כ מהר"ם אלשיך סי' י"ז ומהרח"ש בתשוב' חא"ה סי' ן' ע"ש וא"נ כן מדכ' הרמב"ם סתם דא"כ הול"ל לפחות שהוא ספק וממילא ידעי' דין התפיסה וכבר כתב הרשב"ץ בתשו' ח"ב סימן רצ"ה דמהר"י בן מיגש סובר דאיפשיטא בעייא דלוקח וכן דעת הרמב"ם וכו' ודברי מהר"י בן מיגש הם בסוף פרק יש נוחלי' וז"ל וכיון דאסק' רב אשי דבעל שויוה רבנן כלוקח וכו' מתחזי' מילתא דלענין לותה ואכלה ועמדה ונשאת נמי בעל לוקח הוי ולא גבי מיני' כלום משום פסידא דבעל וא"ת והא איכא פסידא דמלוה וכו בשלמא גבי דדיב"ח אע"ג דאיכא פסידא דלקוחות אמרי' אינהו דאפסיד אנפשייהו דידעי דאית לה גברא וזבני מינה אלא היכא דלותה ואכלה ועמדה ונשאת מאי אפסידו אנפשייהו איכא אטו מי הוו ידעי דלבתר הכי קיימ' ומינסבא ול"ל האי נמי איהו אפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה לאוזפ' אלא בשטר חדא דכי אמרי' דאפסיד אנפשיה ה"מ היכא דמתכוון למזכי לנפשיה במקום דידע דאיכא פסידא לאחרים כגון לקוחות וכו' ועוד התינח לענין גבייה מן הקרקע דאיכא הפרש בין מלוה בשטר למלוה ע"פ לענין גבייה מן המטלטלי' לבתר דתקון רבנן דמתיבת' השתא למיגבי ממטלטלי' דשבק להו גבי יורש דליכא הפרש בין מלוה בשטר בין מלוה ע"פ דאפילו מלוה בשטר לא טרפא ממטלטלי' דזבין להו מאי אפסיד אנפשיה איכא י"ל דכי חיישי' לפסידא דבעל הוא דחיישי' ולא לפסידא דמלוה משום דנכסי בחזק' בעל קיימי ומלוה הוא דקבעי למטרתה מיניה וכיון דמלוה ע"פ דלית ליה קלא חיישי' לפסידא דבעל וכו' עכ"ל:
הרי דס"ל דלוקח הוי דחיישי' לפסידא דבעל ואם כן נראה דעת הרמב"ם כשטת רבו מהר"י ן' מיגש ועוד נעלם מהם מ"ש הסמ"ג עשין צ"ד האשה שלותה מלוה ע"פ אינה משלמת עד שתתגרש או שתתאלמן שרשות בעל כרשות לוקח כדאי' בב"ב בפ' י"נ לרבא וגם לרב אשי במקום שאין פסידא לאחרים ואע"פ שיש כאן פסידא למלוה איהו דאפסיד אנפשיה שלא היה לו להלוות בע"פ לאשה העומדת לינשא וכו' ע"ש מבו' דס"ל דודאי הוי לוקח מטעם דהמלוה אפסיד אנפשיה שלא הי"ל להלוות בע"פ לאשה העומד' לינשא וכן ל' בעל התרומות שער מ"ג והרשב"א ח"א סימן תתקכ"ו וח"ג סי' ק' שכ' ואסיקנא דלוקח הוי וכו' משמע דס"ל הכי דודאי הוי כלוקח וה' עבודת הגרשוני סי' נ' נדחק דס"ל דנפשט' הבעיא במקום אחר ע"ש וליתא דאסיקנא וכו' משמע דהמסקנא דהתם הכי והיינו כיון דמסיק רב אשי דבעל שויוה רבנן כלוקח וכו':
ד כתב מהריב"ל ח"א סי' ע"ד שכן דעת הרי"ף והרמ"ה והרא"ש דאינו גובה מהבעל דהוי כלוקח ורשב"ם ור"ח ורבי' ישעיה הא' ס"ל דגובה מהבעל דהוי כיורש לענין זה וא"כ יכול המוחזק לו' קי"ל כהרי"ף והרמ"ה והרא"ש ע"ש ומ"ש דהרמ"ה ס"ל כהרי"ף והרא"ש ל' הטור ורשב"ם פי' שאף מלוה ע"פ גובה ממנו וכן פסק ר"ח והרמ"ה ורב אלפס כתבו כסברא א' וכ"כ א"א הרא"ש וכו' וכ' ה' כנה"ג הגה"ט אות כ' דנר' דהרמ"ה סובר כהרי"ף וכ"כ הגאון מהריק"ו שרש י"ח ומהריב"ל ח"א סי' ע"ד וכ"נ ברור מדברי הר"ם מפדוא סי' נ"ה וזה פשוט והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי להר"ם מטראני ח"ג סי' צ"א והרשד"ם חח"מ סי' קפ"ט ומהרימ"ט סי' י"ט כ' שדעת הרמ"ה שגובה מן הבעל כדעת ר"ח ורשב"ם כנראה שהבינו שמ"ש הטור וכן פסק ר"ח והרמ"ה וכו' והרמ"ה נמשך למעלה וה"ק וכן פסק ר"ח והרמ"ה כסברת רשב"ם אבל רב אלפס וכו' ונר' שהביאם לזה שאם אמת הוא שהרמ"ה סובר כרב אלפס אין סדר למשנה שהי"ל להטור לומר ורב אלפס והרמ"ה כ' כסברא א' שרב אלפס קדם להרמ"ה בזמן ולא היא אלא שמ"ש והרמ"ה נמשך למטה כמ"ש שאם כדבריהם דהרמ"ה נמשך למעלה היל"ל וכן פסקו ר"ח והרמ"ה בל' רבים וכו' עש"ב וכ"כ השה"ג ס"פ י"נ דהרמ"ה ס"ל כהרי"ף והרא"ש ע"ש אבל האמת כמ"ש מהר"ם מטראני ומהרשד"ם ומהרימ"ט דהרמ"ה ס"ל דגובה מן הבעל כדעת ר"ח ורשב"ם שכן הכריח בשיטתו לבתרא בס"פ י"נ סי' ר"ב ור"ג דגובה מהבעל דכל דאיכא פסידא לאחרים דקדם שעבודייהו לבעל לא חשו רבנן לפסידא דבעל עש"ב א"כ רשב"ם ור"ח ורבי' ישעיה הא' והרמ"ה ס"ל דגובה מהבעל וכ"כ הג"א שם דר"ח ורשב"ם ורבי' ברוך מארץ יון פסקו דבעל כיורש שוייוהו רבנן כי היכי דלא ליפסיד מלוה ושלא תנעול דלת בפני לווין ומסתבר טעמא וכן הלכה מא"ז ע"ש וכ"כ בעל העיטור בדיני כתובה דף ע"ז וז"ל לותה ואכלה ועמדה ונשאת לא איפשיט' ולא גבי מיניה דבעל דאיהו דאפסיד אנפשיה ומסקי' דאפשיט' דשויוה רבנן כיורש משום פסידא דידיה עכ"ל. הרי דגם בעל העיטור ס"ל דלמסקנ' גובה מהבעל דכיורש שויוה רבנן משום פסידא דמלוה אבל הרי"ף והרא"ש ס"ל דהוי כלוקח וכ' מהריב"ל שם שכ' רבי' ישעיה הא' דהא דמ"ל לותה ואכלה ועמדה ונשאת מהו אם יורש הוי או לוקח הוי דוקא בנכסי מלוג אבל בנכסי צ"ב שכתב' לו בכתוב' פשיט' ליה דלוקח הוי וזכה בגוף מיד וכו' ופשיט' דאין בע"ח גובה מהם מלוה ע"פ ע"ש וא"כ למ"ד דאינו גובה מהבעל היינו אפי' בנכסי מלוג אלא דנ"מ אם תפס המלוה דאם היו נכסי מלוג אין מוציאי' מידו דבעיי' לא איפשיט' אבל בנכסי צ"ב אפילו תפס המלוה מוציאי' מידו דפשיט' דבעל לוקח הוי וזכה בגוף מיד ואין המלוה ע"פ גובה מלקוחות:
ה הגה מיהו אם המעות בעין חייב לשלם וכ"כ הרמב"ם בפ' כ"ו מה' מלוה והמרדכי בס"פ י"נ הביא דברי הרמב"ם וכ' המ"מ שהוא כדברי רב שרירא ורבי' האיי שכ' למעלה אפי' בלותה משנשאת ואפשר שיצא להם בכאן ממ"ש בגמ' לותה ואכלה וכו' משמע דלא מ"ל אלא דוקא באכלה הא איתנהו בעין מחזירי' למלוה ע"ש והרשב"ץ בתשו' ח"ב סימן דצ"ה כ' דמסוגי' דשמעת' משמע דאפי' היא עדיין קיימ' אינו גובה מהבעל וכו' ע"ש וכן הוכיח הר' כנה"ג בהגב"י אות ו' דהא בעי למפשט הבעל יורש הוי מדתנן נישאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל וכו' ומדתנן מי שמת והניח אלמנה ובת ונשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו וא"א דכשהמעות בעין חייב לשלם אין הוכחה משם דאימ' שאני התם שהמעות בעין ותי' דאפשר דלא אמרו שאם המעות בעין יחזיר אלא במלוה שלא יתקיים בה שורך טבוח לעיניך שמעות שלו יאכל הלה וחדי אבל במעות דפרנסה ומזונות שהם לא נתנו המעות אלא מחמת תנאי ב"ד ותקנת חכמים אין לחלק וכו' ע"ש ועדיין ק' דהא אביי הביא מדתנן אלו שאין חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו והא דבר שהוא בעין ע"ש:
ו אבל אם היה עליה מלוה בשטר וכו' אפי' אין כתוב בו דאקנה והיא לא נשבעה על כתובתה גובה מנכסי' שהכניסה לבעלה ואצ"ל למ"ד דאחריות ט"ס אפי' בדאקנה אלא אפי' למ"ד דלא משתעבד דאקנה אא"כ כתב בפי' דאשה זו נכסי' היו לה אלא שצריכה שבועה מדרבנן שמא צררי אתפסה ועכשיו שנשבעה איגלאי מילת' דלא נפרעה ושלא התפיסה צררי ושטר כתובה כדקאי קאי ומה שהיה לה היא גובה הרשב"א בתשובה ח"ד סימן נ"ח ע"ש ועיין בח"מ סי' קי"ב:
ז דין ה' הגה אבל לא כתבה לו אגב וכו' כ"כ הרשב"א במיוחסו' סי' נ"ו וז"ל ולפיכך אשה זו אם גבתה מטלטלי' בכתובת' והכניסה לבעל אם לא כתבה לב"ח מטלטלי' אגב מקרקעי אלא מטלטלי' ומקרקעי כמו שרגילי' לכתוב אפי' הם עדיין בעין ביד הבעל אין בעל חוב גובה מהם אבל אם כתב' מטלטלי' אגב מקרקעי גובה וכו' ע"ש ובס' תולדות אדם סי' קס"ד כ' וז"ל ועוד אני אומר שאם כת' אדם לאשתו או לבעל חובו מקרקעי ומטלטלי' אע"ג דלא כתב לו אגב גובה אפי' מדין הגמ' מטלטלי' דיתמי שהרי גלה זה בדעתו שהוא סמך אף על המטלטלי' וע"כ לא אמרו עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בע"ח גובה ממנו אלא משום דלית ליה קלא וכו' וכיון שכן לגבות מן היורשי' אין אנו חוששי' אם יש לו קול או שאין לו קול וכו' ע"ש וא"כ נר' דה"נ אם לא כתב' לב"ח מטלטלי אגב מקרקעי אלא מטלטלי ומקרקעי אם הבעל יורש הוא גובה ממנו ואם הוא לוקח אין ב"ח גובה ממנו ונר' אע"ג דאיכא תקנת השוק דאינו טורף ממטלטלי שמכר או נתן או משכן והרשב"א לא חלק אלא במתנה אבל במכר או משכן מודה כבר כתבתי בס' עה"ש ח"מ סי' ס' אות ד' שדעת מהריב"ל ומהרשד"ם דבעל בנכסי אשתו אפי' בנכסי צ"ב לא עשו תקנת השוק וכ"כ הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תנ"ה וסי' תתפ"ט ע"ש וה' כרם שלמה סי' כ"ט כ' מחלוק' אי שייך הקנת השוק בנכסי אשתו א"כ יוכל הבעל שהוא מוחזק יכול לומר קי"ל כרבוות' דס"ל דאיכא משום תקנת השוק ואין מוציאי' מידו ע"ש ונראה עיקר כיון דאיכא פלוגת' יד בעל התקנה על התחתונ' דכל ספק בתקנה קי"ל דיד בעל התקנה על התחחונ' כדאי' בסי' קי"ח והם דברי הרא"ש בתשוב' והביאה הטור שם על התקנה שהאלמנה והיורשים חולקי' וכו' דיד בעל התקנה על התחתונה כי התקנה באה להוציא מדין תורה שתטול האלמנה כל כתובת' וכו' וכ' הרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' רצ"ב בתקון יו"ד אע"פ שדעתינו נוטה שתהא יד התובע על התחתונה כדין כל ספק תביעת ממון בטלנו דעתינו מפני דעתו כי רב מובהק הוא ונחית לעומק' דדינ' וכה"ג כתב הרמב"ן בשם ר' אפרים בפ' י"נ וכו' וכ' מהר"י עייאש בתשו' ח"ב סימן קכ"ג דף קצ"ג דלא מהני תפיסה בתקנות וזהו שהרשב"ץ היה דעתו לדון שתהיה יד התובע על התחתונה לענין תפיסה ככל ספק דעלמא וחזר ובטל דעתו מפני דעת הרא"ש דלא מהני תפיסה ע"ש: (ח) כת' הב"ש ס"ק י"ג דאיירי הכא בנכסי צ"ב אבל גובה מן מטלטלי' שהם נכסי מלוג וכן הבין הר' ש"ך בח"מ סי' קל"ב וכו' ע"ש וכן פסק הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תצ"א עש"ב ועיין בספ' עה"ש ח"מ סי' ס' ס"ק ד':