ערך השולחן אבן העזר· רבי יצחק טייב
סימן צ
א דין א' הבעל יורש את אשתו וכו' הרא"ש:
בפ' מ"ש סי' י"ו כ' דירושת הבעל דאוריית' וה' מעדני מלך שם תמה דברפ"ט דכתו' מסקי' דירושת הבעל דרבנן ושמא משום דאמרי' שעשו לה חיזוק כשל תור' ע"ש ולא ראה דהראב"ד והרשב"א ס"ל דירושת הבעל דאורייתא והביאו ראיות כמ"ש המ"מ בפ"א מהל' נחלות ע"ש וכבר הוכיח הרשב"א בתשו' ח"ב סי' רכ"א דרבי ישמעאל ור"ע ור' ס"ל דירושת הבעל דאורייתא ולא אשכחן מ"ד דירושת הבעל דרבנן אלא ר"א ופליגי חכמים ור"מ עליה בפ' יש בכור וכו' ואביי ורבא ושאר אמוראי הכי ס"ל עש"ב וכן רשב"ג במשנ' בר"פ הכות' ס"ל דירושת הבעל דאוריי' ואם התנ' שלא יירשנ' הוי מתנה עמ"ש בתור ותנאו בטל וקי"ל כרשב"ג במשנתינו וכן ר"י ב"ב במשנ' דמייתי' התם אמר רב דקסבר ירושת הבעל דאורייתא ואע"ג דמסיק שם דרב לא ס"ל הכי אלא ירושת הבעל דרבנן ואפ"ה תנאו בטל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תור' לא קי"ל כוותיה כיון דכולהו תנאי ואמוראי ס"ל דהוי דאורייתא כמ"ש הרשב"א וא"כ נר' שכ"ד הרא"ש וכ"כ רי"ו בנתיב כ"ג ח"ז הבעל יורש את אשתו מן התור' וכו' וכ"כ התוספו' בס"פ י"נ בד"ה גבי יובל וכו' ע"ש. והטור בסס"י צ"ב כתב דאם התנה אחר שנשאת אינו מועיל לבטל ירוש' דאורייתא וכ' מרן הב"י לכאור' נראה דלא דק וכו' מיהו המ"מ כת' דבס"פ מ"ש משמע דהוי דאורייתא ושכן דעת הראב"ד והרשב"א ע"ש משמע דמסקנתו דהטור הכי ס"ל דהוי דאורייתא מיהו הטור בסי' ס"ט כ' בהדיא דירושת הבעל מד"ס וצ"ל דס"ל כיון דעיקר ירוש' הוא מדאורייתא אע"ג דירושת הבעל דרבנן עשו לה חיזוק כשל תורה כמ"ש ה' מעדני מלך לדברי הרא"ש וכ"כ ה' נתיבות משפט דף (אה"כ עיין להרב כה"ג). וה' בית דוד סי' ע"א כ' דהלכה כמ"ד ירושת הבעל דרבנן דלא מצינו מי שאומ' דהוי דאוריית' אלא הראב"ד והרשב"א אבל הרמב"ם והסמ"ג ורש"י ותוס' והטור ס"ל דהוי דרבנן וא"כ ודאי הלכ' כרבים ע"ש וכבר כתבתי דהתוס' בס"פ י"נ ס"ל דהוי דאורייתא:
ב ואינו יורש מלות אשתו וכו' דעת מהר"י ן' מיגש דיורש המלוה וכ' ה' ב"ש דאפי' תפס אינו יכול לומר קי"ל כוותיה ואף על פי שכ' המ"מ דהרמב"ם ס"ל כמהר"י ן' מיגש מ"מ דעת אחד הן כמ"ש מהר"י הלוי סימן נ"ה ע"ש וכ"כ ה' גו"ר חא"ה כלל ד' סי' י"ט דאינו יכול לו' קי"ל ע"ש וכבר כ' הכנה"ג בח"מ סימן כ"ה הגהב"י אות נ"ו דכל הפוסקים שסוברים שהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב יכול המוחזק לו' קי"ל כהרמב"ם ורבותיו ס"ל דהרמב"ם ורבותיו שני כחות הם ע"ש וכ"כ מהראד"ב בס' לחם רב סי' מ"א דאם הבעל המוחזק יכול לומר קי"ל כמהר"י ן' מיגש והרמב"ם ואף על פי שדברי הרמב"ם אינם כ"כ ברורים הרי מדברי הרשב"א שכת' בתשו' ואיכא מרבוותא דסברי וכו' וכ"ד מהר"י ן' מיגש נראה דיש לו למהר"י ן' מיגש חבר בסברתו ע"ש וכן ראיתי להרמ"ה בפ' י"נ סי' צ"ד שכת' אע"ג דב"ח אינו גובה בראוי גובה המלוה אפילו לא הגיע זמנה וכן הבעל יורש את אשתו במלוה ע"ש הרי דהרמ"ה ס"ל כמהר"י ן' מיגש וא"כ ודאי דיכול המוחזק לומר קי"ל כוותייהו:
ג הגה ואפילו אם היו משועבדים לכתובת אלמנה וכו' על יעקב שמת והניח אלמנה ובנים בכור ופשוט ראובן ושמעון וקרקע ונכסים ואח"ז מת ראובן הבכור והניח ג"כ אלמנה וב' בנות א' מהם נשואה לשמעון אחיו ואח"ז מתה אשת שמעון ובא לירש חלק אשתו בנכסים שהניח אחיו דאפי' היו משועבדי' לכתובה ולמזונות אלמנתו מקרו מוחזקי' והבעל יורש את אשתו כמ"ש מהר"ם וכן הבכו' נוטל פי שנים בנכסים שהיו משועבדים לכתו' ומזונות האלמנה כמ"ש הרא"ש בתשו' ופסקו הטור ומרן בסי' ק"ה ובח"מ סי' רע"ח ע"ש ומהרשד"ם סי' קי"א כתב דמהר"ם חולק על הרא"ש ונקטי' כמהר"ם דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ע"ש ונר' ד עתו כמ"ש הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תקס"ד וז"ל ואל תטעה בדברי האומר הלכה כבתראי וריב"ש היה אחרון וכו' חדא שלא אמרו כן אלא בדברי האמוראי' ואפי' לדברי האומר דאפילו בפוסקי' אמרי' הכי ה"מ בזמן שהאחרון כתב דברי הראשון והשיב עליהם דכיון שלא נראו בעיניו דברי הראשו' אפשר לסמוך עליו אבל אם לא כתב דברי הראשון משמע שלא ראה אותו הלכך לכ"ע הלכה כקמאי שאם היה רואה את דבריו היה חוזר בו וזה דבר מוסכם ודבר שהשכל מודה עליו ועיין בתשובה מהריק"ו ותמצא אותו עכ"ל הרי דאין הלכה כפוסק אחרון אם לא הזכיר דברי הא' וכ"כ ה' תורת חסד סי' צ"ד דנקיטי' כדברי מהר"ם מדכ' מהריק"ו שרש צ"ד דכי אמרי' הלכה כבתראי דוקא כשדברי הראשו' כתובים על ספר ידוע ומפורסם וכו' ע"ש ונעלם מהם מ"ש מהריק"ו שרש י"ח וז"ל אף על גב דפסק מהר"ם הלכה למעשה שאין במתנת האלמנה ממש שנתנה קודם שנשבעה על כתו' וכו' ועוד אפי' וכו' מ"מ אחר שהכניס' הנכסי' לבעלה אין כח ביד שמעו להוציא הנכסי' מיד בעלה המוחזק בממון שהרי רבי אשר דהוא בתרא טפי מר' מאיר ס"ל דבמטלטלי' מתנתה ומכירתה חלה למפרע אפילו נעשו קודם שבועה וכו' ע"ש הרי דס"ל דהלכה כהרא"ש שהוא בתרא נגד מהר"ם וז"ל מהריק"ו ש"י פ"ד שהרי בכ"מ אנו פוסקי' כדברי האחרוני' ומה"ט פסקו הגאונים אשר מסרו לנו התורה דמאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי ואפי' בתלמיד נגד הרב והטעם מתבאר יפה מדברי רב אלפס בשלהי מס' עירובי' וכו' משום דבתראי ידעי במילי דקמאי אבל קמאי לא ידעי במילי דבתראי ומדחזי' דבתראי לא חשו למילי דקמאי אלמא קי"ל וכו' עש"ב ונראה בהדיא דאפי' לא הזכירו דברי הראשון מסתמא ידעי ולא חשו וז"ל בשרש צ"ד ואשר כתבת שקשה הדבר לומר שלא ידע דברי החולקים דא"כ בטלת טעם הלכה כבתראי אמת הוא כאשר ימצאו דברי הגאונים הקדמונים כתובים על ספר ידוע ומפורסם והפוסקים האחרונים יפסקו בהפך דבריהם בהא ודאי מודינא לך דיש להלוך אחרי הפוסקים האחרונים דודאי פשיטא הוא שגם הם ידעו דברי הגאונים הראשונים ואפ"ה לא קבלו דבריהם וכו' ולפי הנלע"ד דוקא היכא שדברי הראשוני' כתובי' על ספר ידוע ומפורסם אבל מה שנמצא כתו' בתשו' גאון א' ולא עלה זכרונו על ספר ידוע אפילו אם ימצא פוסק אחרון שיפסוק בהפך מהגאון הקודם לו א"ל דילמא לא שמיע ליה וכו' עש"ב אם כן פוסק מפורסם אפי' לא הזכירו האחרון מסתמא ידע ולא חש לו וא"כ נראה דאת"ל דהרא"ש ומהר"ם חולקים קי"ל כהרא"ש דהוא בתרא ובודאי ראה דברי מהר"ם רבו ולא ישרו בעיניו וכן הטור בסי' ק"ד ובח"מ סי' רע"ח כתב דברי הרא"ש בלא חולק וכן פסק מרן בש"ע שם והלבוש שם והרי דמהר"ם גופיה במרדכי דפ' כל הנשבעי' כ' וז"ל דהבעל יורש את אשתו והבכור יורש פי שנים מנכסי' שהיו משועבדי' וכו' ע"ש ובסי' ק' שכ' רמ"א י"א שאם מת יעקב בחיי ראובן בנו והניח אלמנה הניזונת מנכסיו אין אלמנ' ראובן גובה כתובת' מאותן נכסים הואיל והיו משועבדי' לאלמנת אביו כשמת ראובן וכו' כ' הרב ח"מ והב"ש שם בשם תשו' מהרי"ל דשאני כתובה שהיא חוב ומחוסר גוביינא אבל ירושת הבעל למ"ד דאורייתא או אפילו למ"ד דרבנן מ"מ תקנה אלימתא היא וירושה דממילא היא ע"ש וא"כ בנ"ד אע"ג דנכסי יעקב היו משועבדים לאלמנתו מיקרו מוחזקים ובנו הבכור יש לו פי שנים וה"נ אף שהם משועבדים לאלמנתו מיקרו מוחזקי' לגבי הבעל ויורש את אשתו ונמצא שמעון זה יורש בנכסי יעקב ב' חלקים חלק א' פשוט כירושתו מאביו וחלק אשתו שמתה מב' חלקי אחיו הבכור אבל ראיתי בתשו' מהר"ם אלשקר סי' כ"ח שכ' על אלמנ' שהיתה ניזונת מנכסי בעלה ובשעת מיתתה נתנה כתובתה לאחיה הגדול ונותר מעיזבו' בעלה לראוי ליורשו ולוי בעל הבת שמתה בחייה תובע ירושת אשתו ובנה ן' שמעון תובע אותו בירושת אמו וכ' הדין עם בנה דנה המותר ראוי הוא לגבי בעלה לוי ולא מוחזק וקי"ל דאין הבעל נוטל בנכסי אשתו בראוי כבמוחזק וכו' והביא תשו' רבי' יהודה תלמיד רגמ"ה שפסק כן ע"ש הרי דס"ל דנכסי' המשועבדי' לאלמנתו מיקרו ראוי ואין הבעל יורש אותם וה"ה לבכור הפך תשו' מהר"ם והרא"ש:
והר' שם הביא ראיה מפ' יש נוחלין ההוא דאמר נכסי לסבת' ובתרה לירתאי וכו' דאין הבעל יורשה משום דהוי ראוי דאף ע"ג דמת אביה בחייה ומחיים קאתו חשיב ראוי וכת' אדרבא משמע איפכא דהתם אמרי' טעמא משום דאי קדמה וכו' וכיון דאלו מכרה הזקנה בחיי הבת מכירתה קיימת הו"ל ראוי לבת ולא מוחזק משמע דאי לאו ה"ט הוי מוחזק לא היא דהתם כשאמר נכסי לסבת' ובתרה לירתאי היתה הבת נשואה ובאותה שעה זכתה הבת וזכה הבעל בנכסי' לאחר מיתת הזקנה ואי לאו ה"ט הוה קרי' ליה מוחזק וכ"ש לר"א דאמר האומר ואחריך כאומר מעכשיו דמי ואילו הכא קודם שנשאת מת אביה וכשנשאת לא החזיק הבעל אלא במה שהכניסה לו הבת וכ"ש דזה המותר וכו' ע"ש ומ"ש לר"א דאמר ואחריך כאומר מעכשיו דמי וכו' לא דק דלמ"ד כאומר מעכשיו הבעל יורשה מה"ט דאי קדמ'הזקנה ומכרה בחיי הבת מכרה בטל ולדידן דאחריך לאו כאומר מעכשיו הוא דאמרי' דאין הבעל יורשה משום דהוי ראוי דאי קדמה ומכרה הזקנה מכרה קיים וא"כ משמע דאי לאו האי טעמא הוי מוחזק:
והרב כנה"ג בסי' ק' הגב"י אות ג' כ' נראה לע"ד שהרא"ש מיירי באלמנה שאין לה מזונות כגון תבעה כתובת' בב"ד ולא הספיק לגבות ומתה וכיון שלא נשבעה בחזק' היורשי' קיימי ע"ש:
וכן הסכים הר' תורת חסד סי' צ"ד דהרא"ש אינו חולק על מהר"ם רבו ומודה הוא דכל שיש לה מזונות הו"ל נכסי חמיה ראוי ולא מוחזק ודוקא נכסי הכתוב' הוו מוחזקי' ומיירי באינה ניזונת מנכסי בעלה כגון שתבעה כתובת' בב"ד או שייחד לה בעלה מזונות ממקום מיוחד ושתקה היא דאין לה מזונות ממ"א וראייה מדאמרי' בפרק אלמנ' ניזונת יתומים אמרו נתננו והיא אומרת לא נטלתי על היתומי' להבי' ראיה דהיא מוחזק' בנכסי' מחמת מזונות שהוא תנאי ב"ד וכו' ע"ש וכבר הוכיח הרשב"ץ ח"א סי' יו"ד וח"ב סי' קכ"א דהנכסי' בחזק' יורשי' הם ולא בחזק' האלמנה דאין לה בנכסי' רק שיעבוד ושם בסי' קכ"א כ' דהא דאמרי' בר"פ אלמנה ניזונת דנכסי' בחזק' האלמנה קיימי לאו חזק' ממש קאמר אלא לענין מזונות אם הם אמרו נתננו והיא אומרת לא נטלתי עליהם להביא ראיה בדין הטוען פרעתי חובי הכתו' בשטר דאינו נאמן ואף זו בתנאי ב"ד יש לה מזונות ואם הם טועני' אחר מעשה ב"ד אינם נאמנים וגם היא אינה נוטלת אלא בשבועה כדעת הרמב"ם וכו' ואלו היו הנכסים בחזקתה ממש לא היתה צריכה לישבע עכ"ל. וזה כפירש"י שם דמיירי במזונות דלהבא דנכסי' בחזקת האלמנה כיון שנשתעבדו בתנאי ב"ד אבל התו' והרא"ש שם הכריחו דמיירי במזונות של עבר וכן פי' מהר"י מטראני ותר"י והריטב"א דמיירי במזונות שלעבר והתו' לפ"י שם כתבו וא"ת מ"ט דלא חשבי' נכסים בחזקת הב"ח ואמאי מהימני יתמי לומר פרענו במלוה ע"פ וכת' דחשבי' ליה בחזקת אלמנה טפי משום דמוכרת למזונות שלא בב"ד א"כ כשאיבדה כתובת' לא יהיו ותומים נאמנים וכו' ע"ש והיינו משום דמיירי במזונו' דלעבד דלפרש"י דמיירי במזונו' דלהבא לק"מ דתנאי ב"ד הוי כשטר והטוען במלוה בשטר פרעתי אינו נאמן ועיין בס' א"ז שם ומ"מ לדעת התו' והרא"ש משמע דהא דאין היתו' נאמנים לומר פרענו אף במזונות דלעבר משו' דנכסי' בחזק' אלמנה קיימי וכ"כ בעל העיטור בדיני כתובה דף ע"ח ע"ג תני לוי וכו' ש"מ נכסי' בחזק' אלמנ' קיימי והילכך אפי' למפרע נאמנ' דלא מצו יתומים למימר נתננו וכן הילכתא ע"כ גם מהר"י ן' מיגש בתשובה סי' ס' כ' וז"ל והשנית אפילו אם הבת עצמה היתה התובעת זה שעיקר החיו' הוא לה במעשה ב"ד לא היו מאמינים את היורשים באמרם כבר נתננו לה אם היתה תובעת מהם מזונות של זמן העתיד לבא וכו' שעם היות שהמזונות אין עליהם שטר להיותו מעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי לענין שגובה מבני חרי ולא יהיו נאמנים בטענתם אבל אם היא תובעת מזונות שכבר עבר הנה כבר יצא הענין מזה הכלל לפי שעיקר מעשה ב"ד הוא שיתנו לה הוצאה שתוציא שהיה חל חיוב הדבר עליהם קודם שתוציא ההוצאה אמנם אם תבעה מהם הוצאה אחרת שהוציאת הנה היה כמי שתובע הדבר אחר עבור זמנו וחיובו שיהיו נאמנים בשבועה וכו' ולזה אמרו במזונות האלמנה שהיתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי כל זמן שלא נשאת עליהם להביא ראיה משום דנכסי' בחזק' אלמנה קיימי שנר' מכאן טעמא דנכסים בחזקת אלמנה קיימי הא לא קיימי בחזקתה עליה להביא ראיה ואע"ג דעיקר מזונותיה במעשה ב"ד הוא והסיבה בזה להיות התביע' במזונו' זמן שעבר וכו' ולזה היה מן הדין להאמינם באמרם כבר נתננו דבר זה בעת שחל חיובו עלינו עם היות עיקר הדבר מעשה ב"ד אם לא שהנכסים בחזקת אלמנה קיימי עכ"ל וא"כ נראה דרבי' יהודה תלמיד רגמ"ה ומהר"ם אלשקר דמיירי באלמנה שהיתה ניזונת מנכסי' בעלה הילכך הנכסים בחזקתה וחשיבי ראוי לגבי הבעל והבכור ולכתו' אשה וכדברי מהר"ם דפר' נערה אבל הרא"ש מיירי בשיעבוד כתובה דוקא וכ"כ ה' פרח שושן כלל ד' סי' א' דמהר"ם מיירי באין לה מזונות כגון שמכרה כתובת' בחיי בעלה או שהיה לה ספק גירושי' ואח"כ מת בעלה דאין לה מזונות כמבו' בסי' צ"ג ואע"פ שיש לה כתובה לא מיקרי ראוי אלא משום שיעבוד מזונות כמ"ש ה' פני משה ח"ב סי' ע"ח וז"ש ואפי' היו משועבדי' לכתובתה וכו' ולא זכר מזונות משום דמיירי דוקא באלמנה שיש לה כתובה ואין לה מזונות ע"ש וא"כ נראה דרבי' יהודה תלמיד רגמ"ה ומהר"ם אלשקר דמיירי באלמנה שיש לה מזונות חשיבי כל הנכסי' ראוי וכדברי מהר"ם דפ' נערה אבל מהר"ם דהכא ותשו' הרא"ש דבסימן ק"ה מיירי באין לה מזונות:
מיהו תשו' מהר"ם במרדכי פ' כל הנשבעי' כ' וז"ל וא"ל כיון דבחיי אשתו היו משועבדים לכתו' אלמנה ולמזונותיה הו"ל ראוי באותה שעה ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק דהא ליתא דכל כה"ג לא מיקרי ראוי דא"כ בטלת ירושת פנו הבכור דאין לך אחר מני אלף שאין עליו שיעבוד כתובה ומזונות וכו' ע"ש הרי דאפי' היו משועבדי' למזונות האלמנה לא הוי ראוי מיהו אפשר דה"ד אם לא נשבעה על כתו' דודאי הנכסי' היו מוחזקי' ליורשי האב והבכור יורש פי שנים והבעל יורש את אשתו מהם וכמבו' בתשו' מהר"ם דפ' כל הנשבעי' ובתשו' הרא"ש שפסקו מרן דבסי' ת"ק דמתה האלמנה קודם שנשבעה וכו' ע"ש משמע לכאורה דאם נשבעה לבסוף על כתובת' כיון דכל הנכסי' נשתעבדו לכתו' ולמזונות למפרע הוי ראוי וכמ"ש מהרשד"ם סי' קי"א וה' פני משה ח"א סי' צ"ט ע"ש ועיין לה' נתיבות משפט דף ק"צ וכ"ב ה' בית דוד סי' ס"ג על אלמנה שלא נשבעה על כתו' אבל יש לה נאמנות בכתו' דלתי' מהר"י ברונה אם נשבעה אפי' לא גבתה הוי ראוי וכן נר' מתשו' הרא"ש שכ' דכל זמן שלא נשבעה על כתובת' ולא הגבוה ב"ד נכסים בחזקת בעלה הא אם יש א' כגון נשבעה אפי' לא הגבוה בית דין נכסים בחזקתה וכן פירש מהרשד"ם סימן קי"א אם כן בנ"ד אפילו לא נשבעה כאלו נשבעה דמי כיון שיש לה נאמנות אבל לתי' מהר"י קצבי בס' פני משה ח"ב סימן ע"ח דפ' נערה מיירי בחיי הזקנה ולכך מיקרי ראוי אבל לאחר מיתתה הוי מוחזק א"כ בנ"ד שבאו לגבות אחר מיתת הזקנה הוי מוחזק ע"ש ולא דק דבתשו' מהר"י קצבי שם מבואר דנ"ד במתה הזקנה ולא נשבעה אבל בנשבעה מודה דהוי ראוי עש"ב וא"כ נראה דתשו' רבי' יהודה תרגמ"ה ומהר"ם אלשקר מיירי בנשבעה האלמנה על כתובתה דאל"כ לא היתה מתנתה לאחיה קיימת לכך הוי ראוי אבל אם לא נשבעה הוי מוחזק כדברי מהר"ם והרא"ש אבל ה' ח"מ בסי' ק"ה סק"ט כ' משמע מגוף תשו' הרא"ש אף שכבר נשבע' האלמנ' אם מתה קידם גוביינא עדיין נכסי האב מיקרו וכן הסכים ה' גנת ורדים כלל ד' סי' ב' דלא יצאו הנכסים מחזקת האב ויורשיו רק ע"י גבייה בב"ד ודלא כמהרשד"ם והפ"מ ע"ש:
:
וה' עדות ביעקב סי' ך' כ דהרא"ש תרתי בעי שבועה וגבייה בב"ד שכת' האלמנ' שנתנה מנכסי בעלה קודם שנשבעה והגבוה בב"ד דאין מתנתה מתנה דאין לה בגוף הנכסי' כלום אלא שיעבוד בעלמא ואי בעו יורשי' מסלקי לה בזוזי וראיה מפ' כל שעה ב"ח דרבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה וכו' הילכך אפי' נשבעה אח"כ לא חלה המתנה למפרע וכו' ע"ש וכ"כ המרדכי בפ' הכותב וז"ל והר"מ פ' הלכה למעשה אע"פ שראבי"ה ורבי' ברוך ור"ש פסקו מה שנתנה האלמנה קודם שנשבעה על הכתו' מתנתה קיימת נ"ל דברי הגאוני' עיקר שפ' אין מתנתה קיימת דנכסי' בחזק' יתומי' קיימי ואפילו אם אחר שנתנה נשבעה מ"מ בשעה שנתנה לא היה לה כח שלא היו הנכסי' שלה אלא שיעבוד בעלמא דקי"ל כרבא וכו' הרי דסובר מהר"ם דכל שלא הגבו לה ב"ד כתובתה לעולם הנכסי' בחזקת הבעל ואין מתנתה מתנה וא"כ למהר"ם בתשו' דפ' כל הנשבעי' דכל שמחוסר גבייה לא הוי ראוי אפי' היתה תפוסה בנכסי' וגם נשבעה אח"ך לעולם היא מחוס' גבייה דהא אין לה בנכסי' אלא שיעבוד דלא חשי' ראוי לגבי הבעל עש"ב וליתא שהרי כ' מהריק"ו שרש י"ח וז"ל אע"ג דפ' מהר"ם הלכה למעשה שאין במתנת האלמנה ממש שנתנה קודם שנשב' על כתובת' ולא כדברי ר"ש ורבי' ברוך וראבי"ה וכ' עוד דאפילו אחר שנתנה נשבעה מ"מ בשעה שנתנה לא הי"ל כח וכו' מ"מ דבר פשוט דע"כ ל"ק מהר"ם אלא לענין שלא תחול המתנה למפרע משעת נתינה ע"מ דאם בין מתנה לשבועה לותה מאחר או חזרה וכו' אבל שלא תחול המתנה משעת שבועה ואילך דבר פשוט הוא דמודה היה שהמתנה קיימת וכו' ע"ש: ומ"מ ממ"נ אי חשבי' נכסי' המשועבדי' לאלמנה מוחזקי' והבכור נוטל פי שנים א"כ שמעון אחיו הפשוט יורש את אשתו ואם לא היו מוחזקי' אלא ראוי ואין הבעל יורש את אשתו א"כ הבכור אינו נוטל פי שנים ושמעון הפשוט יורש עמו חלק כחלק בנכסי אביו וכבר כת' ה' תה"ד סימן ש"י והביאו הכנה"ג בסי' כ"ה בדיני קי"ל אות ל"ב ראובן ושמעון שבאו לדין ואותו דין היה תלוי במחלוק' דרבוות' וזכה ראובן מטעם קי"ל יכול לומר אח"ך בדין זה עצמו דלא קי"ל כאותו פוסק שזכה בו פעם אחרת אבל אם לא נפסק הדין בעסק הראשון יכול לבא עליו שמעון ממ"נ אם קי"ל כאותו פוסק וזכית בפסק הא' גם אני זוכה בפסק הב' כפי פוסק זה וכו' ע"ש וכ"כ הרדב"ז בתשובה ח"ב סי' תתכ"ה דאם לא נפסק הדין הדבר ברור שיכול לבא ממ"נ וכו' וכ' שם דהא דנפסק הדין וכו' ה"מ שנפסק הדין ונשאר בידו והרי הוא מוחזק וכ"כ התו' דהא דסבר ר' אבא קם דינא דוקא לבתר דפליג יבם בנכסי מיתנא אבל אי לא פלגי אלא שהנכסי' מונחי' עדיין לפניהם לחלוק מודה דשקיל ס' ממ"נ וכו' ע"ש וכ' שם דאפי' בשוי' כעובד' דנחלקו ראב"ן וראבי"ה אין אני מודה לדינו של מהר"ר ישראל ז"ל דא"כ הוי מלתייהו כי חוכא ואיטלולא וכו' עש"ב ומ"מ לכ"ע כשבאו לדין ואותו דין תלוי במחלוק' אינו יכול לומר קי"ל בזה כפ' ובזה כפ' וא"כ בנ"ד שמעון נוטל חלק כחלק ממ"נ:
ד אשה ששדכה אביה ואח"ך מת והכניסו לה אחיה נדוניא כראוי לה ואח"ך מתו אחיה ואח"ך מתה האשה ואח"ך מתה האלמנה ולא נשבעה על כתובת' אם בעל הבת יורש בנכסי' שכת' הריב"ש סי' ק"ז וסי' שס"ד דתפיסת האלמנה במטלטלי' שבבית אינם כלום דכל התופס צריך תפיס' גמור' שיקנה הדבר בא' מדרכי ההקנאות ע"ש וא"כ אע"ג דאם היתה האלמנ' מוחזק' בנכסי' יורשיה יורשי' כתובת' ולא אמרי' אין אדם מוריש שבוע' לבניו כמ"ש בסימן צ"ו ע"ש ה"ד כשתפס' בדין אבל מה שבבית הוא בחזק' יורשי הבעל וכ"כ מהראד"ב בס' לחם רב סימן ק' ע"ש מיהו אם האלמנה יצאה מהבית שמתו בו והשכירה בית אחר והוליכ' כל המטלטלי' שם נראה דהוי תפיסה מעליא וכבר כ' מהראד"ב בספר לחם רב סי' קע"ב דאם הוציאה מרשות המת שהיא הבית שהוא מת שם שהיא בחזקת היורשי' והניח' בבית אחר ושכר' אותו הבית בקנין או אפילו בדבור בעלמא הוי קנייה ע"ש:
ה וכן אם הי"ל מלוה ביד אחרים וכו' כ' הרדב"ז בתשו' ח"ג סימן תקי"ב בא' שצוה מחמת מית' שיתנו לבתו מנה ולא הספיק' לגבות עד שמתה וז"ל ועוד א"א שאפי' נתן המנה ביד שליש וא"ל זכי במנה זה לבתי לא זכה הבעל דאמר ר"פ הילכת' אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ומנה זה ראוי שהרי עדיין לא הגיע לידה ולא עדיף האי ממלוה וכו' וא"ת בשלמא מלוה להוצאה ניתנ' והוי ראוי אבל זכי במנה זה פקדון הוי ומוחזק הוא תדע שאם נפלה לה ירוש' ולא הספיק' לגבות עד שמת' הבעל יורש והוי מוחזק אעפ"י שלא הגיעו לידו הא ל"ק דיורש כרעי' דמורישו הוי ובשע' שמת מורישו נכנס במקומו והוי כאלו הגיעו הנכסי' לרשותו ומוחזק קרינן ליה אבל באומר זכי במנה זה לפ' כיון דמכח מתנה זכה בה לא קרינן מוחזק עד שיגיע לידו ואין הבעל יורש אותה וכן י"ל מל' הרמב"ם שכת' בפ"א מה' נחלות וז"ל ושם ביארנו שהוא יורש את נכסי אשתו שבאו לרשות' וכו' ומדקאמר שבאו לרשות' משמע דבעי' שיהיו ברשות' ומ"מ מודה אני שאם עשתה שליח לקבל המנה הזה והגיע ליד שלוחה ומתה זכה בו הבעל דשלוחו של אדם כמותו וכו' ע"ש ודבריו תמוהי' דאפי' מתנה שזכתה בה מה בכך ודאי מוחזק מיקרי דלא גרע ממתנו' דאם שחט א' ממכירי אביו בהמה ואח"ך מת אביו נוטל הבכור פ"ב ממתנו' של אותה בהמה דהוי כפקדו' אף ע"ג דיכול לחזור וליתנו לכהן אחר וכ"ש זה שכבר זכה אחר בעד' והוי כפקדו' בידה. ובמתנ' דמהיו' ולאחר מית' נחלקו רבי' אפרים והרמב"ן אם חשיבא ראוי או מוחזק והרשב"ש סימן קל"ד כ' בחוב שהניח עליו משכו' ביד שליש הוי מוחזק והבעל יורשו ע"ש והיינו כדין הבכו' דע"י משכו' חשי' מוחזק כמבו' בסימן רע"ח ס"ז ע"ש ואפי' המשכו' עדיין הוא ביד שליש חשי' מוחזק אבל מהר"ב בתשוב' האחרונ' פ' דזכה הבעל דלא מיקרי ראוי והביא ראיה מפ' י"ן גבי נכסי לסבתא ובתרא לירתאי דאמ' רבא דהוי ראוי מטעם דאי קדי' סבתא וזבי' וכו' הא לאו הכי לא ע"ש ועיין במהראנ"ח ח"א סי' ע' דס"ל כהרדב"ז דהוי ראוי וכת' ה' מוצל מאש סי' מ"ב דהתם גבי סבתא כשאמ' ובתרא לירתאי היתה כבר נשואה ולכך זכה הבעל מיד אלא מטעם דאי קדי' סבתא וזבי' וכו' הו"ל ראוי אבל בנדון הרב דכשמת האב עדיין לא נשאת הבת וכשנשאת לא זכה הבעל אלא במה שהכניס' לו ולא במה שעדיין לא בא ליד האש' וכ"כ מהר"ם אלשקאר סי' כ"ח ע"ש אבל מדברי הרדב"ז משמע דאין חי' דלא עדיף ממלוה:
ו אשה שנשאת והכניס' לבעל' בכלל הנדו' שטר משכונ' בתורת נ"מ ואחר כך מתה ועדיין המשכונה לא נגבית אם בעל יורש או יורשיה נראה אע"ג דקי"ל דאם הי"ל מלוה ביד אחרים אין הבעל יורש והיינו אפי' הם מלוה בשטר כמבו' בח"מ סי' רע"ח דהבכו' אינו נוטל פי ב' במלו' אע"פ שהיא בשטר וכ"כ מהר"ש טאיטצאק בס' שארית יהוד' והביאו ה' כנה"ג אות צ"ט ע"ש וכ"כ בהדיא הרשב"א בתשו' ח"ד סי' רמ"ח במלוה בשטר דאפי' הגיע זמנו בחיי האשה אין הבעל יורש' ע"ש מיהו הרשב"א בתשוב' המיוחסו' סי' ס"ג כ' דאם היה לה משכו' על קרקע אם הוא אתרא דלא מסלקי הבעל נוטל בה ואפילו הבכו' נוטל בה פ"ב וכל משכנת' סתם הרי היא כאתרא דלא מסלקי משום דסתם משכנתא שתא ואין קרוי אתרא דמסלקי אלא במקום שאפשר ללוה לסלק את המלו' כ"ז שירצה אפי' ביומו והביאו מרן הב"י ע"ש וא"כ משכונות דידן שיש בהם זמן דאינו יכול לסלקו מיקרי אתרא דלא מסלקי והבעל יורש אות':
איברא דהטו' בח"מ סי' רע"ח כ' גבי בכו' ז"ל ופי' הר"י הלוי הא דקי"ל באתרא דלא מסלקי דוקא בדלא מטא זימנא בחיי אבוהו'. דאז בקרקע דמי כיון דלא מצי לסלוקי אבל מטא זימנא בחיי אבוהו' לא שקיל ורשב"א כ' הא דלא שקיל באתרא דמסלקי היינו באתרא דסלקי מיד אבל בסתם המקומו' דסתם משכנתא שתא הוי כמכר לעולם ואפי' לאחר הזמן וכשהממשכן פודה חשבי' ליה כחוזר ולוקח וכו' ומרן הב"י כת' ורשב"א וכו' ולא הראה מקומו והם דברי הרשב"א בחי' בפ' י"ן וכ"כ בס' א"ז שם מסתברא לי וכו' וכ"כ בתשוב' הביאה מרן הב"י בי"ד סימן קע"ב והיא בתשוב' ח"ג סימן מ"ג וכ"כ הנ"י בפ' אז"ן ע"ש וכ"כ ה' החינוך בפ' ראה סי' תמ"ח וז"ל השתא דקי"ל סתם משכנת' שתא דהכי אסיקנא בגמרא למדנו מור"י דכל המשכונו' כאתרא דלא מסלקי דייני' להו ואין שביעי' משמטת משכו' ובכור נוטל בה פ"ב וב"ח דיתומי' גובה ממנו כקרקע שלהם הוא וכו' עכ"ל וכן ראיתי בתשו' מהר"י ן' הרא"ש סוף סי' פ"ד שהר"א נמשך אחר הרשב"א דמשכונו' מוחזקו' הם כיון שיש בהם זמן דאינו יכול לסלקו ומרן בסימן רמ"ח פסק כמהר"י ן' מיגש המלוה על המשכונ' של קרקע באתר' דלא מסלקי נוטל בה פי שנים והוא שלא הגיע זמנה בחיי אביהם ע"ש וא"כ נר' דה"ה דאין הבעל יורש את אשתו אם הגיע זמנה קודם מיתת האשה. אבל יש להסתפק קצת דאפשר דדוקא בבכור דלכ"ע המלוה הוי ראוי לגבי בכור פסק כמהר"י ן' מיגש במשכונ' נגד הרשב"א אבל בבעל דמהר"י ן' מיגש ס"ל דכל מלוה חשיב מוחזק לגבי בעל אע"ג דלא קי"ל כוותיה מ"מ לגבי משכנתא פסקי' כהרשב"א דכל שיש בה זמן מקרי אתרא דלא מסלקי אפי' אחר הזמן כיון דמהר"י ן' מיגש דחולק בבכור ס"ל בבעל דכל מלוה מקרי מוחזק. ועוד יש להסתפק בנ"ד בעל יורש אותה משום דבנשואין הכניס' לו השטר לבעל דאפי' בתורת נ"מ הוי כלוקח וכה"ג קי"ל בח"מ סימן ס ו סי"ב מכנסת לבעלה שטר א"צ כת"ומ ואפי' היו נ"מ ע"ש וכן ראיתי לה' דרכי נועם סימן ס' שכ"כ והביאו ה' יד אהרן בהגהב"י אות ו' ע"ש אבל ראיתי לה' חוות יאיר סימן קכ"ב שדחה סברא זו וס"ל דאפי' הכניסה לו בנדוניא דהוא נכסי צ"ב אין הבעל יורשה וה' שבות יעקב ח"ב סימן קל"א דחה דבריו והסכים דבנכסי צ"ב הוי כלוקח ויורש אותה אבל בנ"מ שאינן באחריותו אינו יורש והביאה הרב יד אהרן הגה"ט אות י"ט ע"ש. ומ"מ מידי ספק לא נפק ועוד אפשר דלא פסק מרן כמהר"י ן' מיגש אלא בבכור דכל ספק שיש בין הבכור לפשוט כ' הכנה"ג בתשו' ח"א סי' ר"ה דאם המחלוק' בין הפשוט לבכור אם יש לו לבכור בנכסי' שהם ראוי הפשוט הוא המוחזק והבכור הבא להוציא מידו עליו להביא ראיה שיש בנכסי' אלו דין בכורה ע"ש ונר' דה"ה בכל ספק שיש בין הבעל ליורשי האשה אם יש לו לבעל בנכסי' שהם ראוי יורשי האשה הם מוחזקי' וכן ראיתי לה' פרח מטה אהרן ח"א סי' קי"ד שכת' כיון דירושת יורשי האשה ודאי וירושת הבעל ספק אין ספק מוציא מידי ודאי ודומה לדאמרי' בפ' החולץ ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא וכו' וכ"כ ה' משפט צדק ח"ג סי' ך' ע"ש:
ז כתב מהר"י עייאש בדיני מנהגי' דף קי"ט ס"ב בשם רבו בענין פ"ש דבכור שהעיסק' יטול בה הבכור פי שנים אפי' בפלגא מלוה משום דחשיב מוחזק כדא' דלהכי קרו לה עיסק' שלא תעשה מטלטלי' אצל בניו מיהו דוקא אם המתעסק הוא בעיר אבל אם הוא חוץ לעיר בין בים בין ביבשה חשיב ראוי אפילו בפלגא פקדון וכו' וכ"כ מהר"ם מזרחי בס' אדמת קדש סי' ל' דבעל יורש כל שטר עיסק' משום דמלוה זו לאו להוצאה ניתנה וחשיב מוחזק ע"ש וא"נ כן דהרי כ' המרדכי בר"פ המקבל פסק ר' מאיר דהאי עיסקא לכל מילי חשיב' פלגא מלוה לענין המקדש במלוה אינה מקו' וכן לענין מכר אם מכר לו קרקע במלוה שהוא חייב לו לא קנה וכו' וה"ה השמטה משמטת חלק המלוה וכו' ודברי מהר"ם הם בתשו' הארוכות סימן תתקע"ב ובתשו' המיי' דשייכי לס' משפטים סי' י"ב וסיים שם דאפי' למשתי ביה שכרא ולעשות מטלטלי' אצל בניו איכא מ"ד דהוי מלוה לכל דבר וכו' ונהי דרבא פליג בהנך תרתי וכו' ה"מ בהני תרתי פליג משום דמקרי עיסק' לא יעסוקי ביה ולא למשתי בהו שכרא ולא לעשות מטלטלי' אצל בניו אבל לשאר מילי מודה רבא דמאי דאפיק בהדיה אפיק מאי דלא אפיק בהדיה מודה רבא דהוי פלגא מלוה וכו' ע"ש וכן קי"ל בח"מ סימן ס"ז דשביעית משמטת חלק המלוה והתימא על הרדב"ז בתשו' ח"א סימן רי"ד שכת' דאין שביעית משמטת חלק המלוה ע"ש א"כ ה"נ פלגא מלוה הוי ראוי כשאר חוב ואין הבכור נוטל פי' ב' ולא הבעל יורש דהא אמרי' בפרק המקבל האי משכנת' באתרא דמסלקי אין ב"ח גובה הימנה ואין הבכור נוטל בה פי ב' ושביעית משמטת וכו' וה"נ דשביעית משמטת החצי מלוה אין הבכור נוטל בה פי ב':
איברא דהטור סימן רע"ח כת' בשם הראב"ד דאפי' משכנתא באתרא דמסלקי מקרי מוחזק ולא ראוי כשגובה מגוף הקרקע וכתב הש"ך שם סק"ז דהאי משכונה אין ב"ח קונה משכון אלא שעבוד' הוא דאית ליה עלה כדמוכח בפרק השולח אלא ודאי לענין בכור כל ששעבודי' בידו לא מקרי ראוי ע"ש א"כ משמע אע"ג דלענין שביעית דוקא משכון דקני ליה מדר"י הוא דלא משמטת אבל משכנו קרקע באתרא דמסלקי שביעית משמטת לענין בכור מקרי מוחזק וה"נ אע"ג דשביעית משמטת בעיסק' חצי המלוה הבכור נוטל פי ב' והבעל יורש אבל מצאתי להרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תקס"ד שכתב דאין הבכור נוטל פי ב' ולא הבעל יורש חלק המלוה דהוי ראוי ומהריק"ו שרש קמ"ה שכ' דחשיב מוחזק חלקו שהי"ל בשותפות כאלו הוא תחת ידו דפשיטא דלא חשיב מלוה מה שחבירו מתעסק בשלו שהרי גוף הממון שלו וכו' נר' דה"ד בשותפי' שכל א' נתן מעות דאפי' אחד מתעסק לבד אין כאן עיסק' אלא הוי כשותפות בעלמא כמבו' בי"ד סי' קע"ז ע"ש אבל הנותן מעות לחבירו בתורת עיסקא הוי פלגא מלוה לכל דבר ואין הבכור נוטל פי ב' בחלק המלוה ולא הבעל יורש וכ"כ מהרי"א סי' ע"ח והביאו ה' כנה"ג בח"מ סי' רע"ח אות כ"ט ע"ש וכ"כ ה' חוט השני סי' י"א ע"ש:
ח כתב מהראנ"ח ח"א סי' ע' על ראובן שצוה לתת לבתו סך ממון ומת ואח"כ נשאת הבת ולא הספיק' לגבות מתנתה מעזבון אביה עד שמתה וכו' שלא זכה שמעון זה בממון זה משום דהלכה רווחת שאין הבעל יורש בראוי ובמלוה דהאשה שביד אחרים ולא נחלקו קצת פוסקים אלא במלוה שלותה האשה בעודה תחת בעלה וכו' אבל במלוה שנעשית קודם נישואי האשה נר' לכאורה דליכא מאן דפליג כלל ואפי' אם ימצא בפי' מי שחולק בזה כבר עלתה הסכמת הפוסקים שאין הבעל יורש במלוה ואם כן מתנה זו כיון שלא באה לידה בחייה הרי היא כמלוה ביד יורשי ראובן ואין הבעל נוטל וכו' ע"ש והרדב"ז בתשו' ח"ג סימן תקס"ד כ' דמלוה נק' ראוי וכ"כ הרי"ף וכל האחרונים ואפי' הר"י ן' מיגש דס"ל דהמלוה אינה נק' ראוי אצל הבעל לא רצה לעשות מעשה ואע"פ שכ' המ"מ שנראה קצת דעת הרמב"ם כרבו מהר"י ן' מיגש מדכת' בהל' אישות ואם מתה בחיי בעלה יורש הכל ולא חי' בין נכסי' לנכסי' הרי הוא העלה כדעת האומרי' דאין לבעל במלוה כלום ואני אומר דאין כן דעת הרמב"ם אלא כדעת הרי"ף שכ"כ בה' נחלות פ"א וז"ל ושם ביארנו שהוא יורש נכסי אשתו שבאו לרשות' והוחזקו מדקאמר והוחזקו משמע דבעי' שיהיו מוחזקים ברשות' ומלוה אינה מוחזקת וכו' ואפי' את"ל דחולק הוא ולמעשה אמרה מודה הוא בנ"ד שהרי עיסק' זו לא באתה לרשות אשתו כלל וכו' עש"ב נראה דס"ל דאפילו לא באתה לרשות האשה כלל כגון שמת מורישה והניח מלוה ביד אחרים ולא הספיק' לגבותה עד שמתה לכ"ע אין הבעל יורשה וא"כ בנדון מהראנ"ח שנתן לה מתנה סך ממון ולא באה לגבות' עד שמתה לכ"ע אין הבעל יורשה אבל ראיתי להרמ"ה בפ' יש נוחלין סימן צ"ד שכ' דלא ממעטי ירושת הבעל אלא ממון דלא הי"ל לאשה זכות בגויה מחיים כלל דומיא דירושה דנפלה לה כשהיא בקבר וכו' א"נ כופר דלא משתלם אלא לאחר מיתה אבל מלוה אפי' לא הגיע למגבי' מחיים כיון דאשתעבד ליה מחיים הוי מוחזק וכו' עש"ב. א"כ אפי' לא בא לרשות האשה כלל כל שזכתא בו מחיים ולא הספיק' לגבותו עד שמתה הבעל יורשה לדעת מהר"י ן' מיגש והרמ"ה אלא דאנן קי"ל כרוב הפוסקים דס"ל דאפילו ממון שהיה ברשות האשה ולותה אותו מקרי ראוי וה"נ ממון שצוה:
ט כתב מהר"י ן' מיגש בחי' בפר' י"נ דמלוה בשטר אפי' לא הגיע זמנה ליגבות מחיים כיון דאיכא שעבוד נכסי' הוי מוחזק והבעל יורשה אבל מלוה ע"פ דוקא אם הגיע זמנה ליגבות מחיים הוי מוחזק אבל אם מתה בתוך זמנה הוי ראוי ואין הבעל יורשה והביאו המ"מ פ"א מה' נחלות וכת' שם דמדכ' הרמב"ם בפ' כ"ב מה' אישות כל נכסי' שיש לאשה וכו' ואם מתה בחיי בעלה יורש הכל ולא חי' כלל בין נכסי' לנכסי' נרא' קצת כדברי רבו מהר"י ן' מיגש וכו' ע"ש ונר' דרבי' ס"ל כרבו מהר"י ן' מיגש שהבעל יורש מלות אשתו אלא דמהר"י ן' מיגש חי' במלוה ע"פ בין הגיע זמנה ללא הגיע זמנה מחיים אבל רבי' דלא חי' נר' דס"ל דיורש כל נכסי' אפילו מלוה ע"פ שלא הגיע זמנה וכ"כ הרמ"ה בפ' י"נ סי' צ"ד וז"ל ולא תימא ה"מ במלוה דמטא זמניה למגבה מחיי מלוה וכו' אלא אע"ג דלא מטא זמנה למגבה מחיים נמי כיון דאשתעבד ליה מחיים מוחזק' הויא וירית לה בעל מ"ד אנכסי לך ואחריך מחיים לפ' דהוה ליה מוחזק לגבי שני וירית לה בעל כדברי' גבי מעשה דסבת' דכיון דקנה גופה מחיים מוחזק הוי הכא נמי כיון דעיקר חיוב' דהאי מלוה מחיים חייל אע"ג דלא מטא זמניה למגבה מחיים מוחזק הויא וירית לה בעל ולא דמי לכופר דאלו כופר כיין דמיתה היא דמחייב' ליה כופר אשתכח דליכא חיוב' מחיים כלל ואמטו להכי הוה לי ראוי אבל מלוה דאי חייב ביה מחיים אע"ג דלא מטא זמניה למגבי' אלא לאחר מיתה מוחזק' הויא כדברי' ל"ש מלוה בשטר ל"ש מלוה ע"פ וכו' עש"ב וכ"כ בשה"ג בפרק י"נ וז"ל כ' ריאז ומז"ה כ' שאין הבעל יורש מלוה שהיתה לאשתו ביד אחרים כדרך שביארנו בבכור שאינו נוטל פי שנים במלוה וכבר ביארתי בקו' הראיות שהבעל יורש כל מלוה שיש לאשתו ביד אחרים בין מלו' בשטר בין מלוה ע"פ ואפי' מעשה ידיה שלא גבתה לפי שאין הבעל בא לזכות בהן לאחר מיתתה אלא מחייה הוא זוכה בהן וכו' הרי דריא"ז ס"ל דגם מלוה ע"פ יורש הבעל ומ"ש לפי שאין הבעל בא. לזכות בהם לאחר מיתתה אלא מחיים וכו' משום דבפ' שור שנגח ד' וה' דף מ"ב אר"ע אשה נזקיה ליורשיה ואמר ר"ל לא אמר ר"ע אלא בכופר הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתה אם כן מלוה שחל חיוב' מחיים יורשה הבעל ובריית' דקתני בשאר נזקי' דינתנו ליורשי' ולא לבעל מוקמי לה רבה ור"נ בגרושה אבל נשואה בעלה יורשה וכבר הוכיח כן הרמ"ה בפרק יש נוחלין סימן צ"ד ושם סי' פ"ד וסי' צ"ד כ' וז"ל וגרסי' נמי התם ולוקמ' למר כשגבו מעות ולמד בשגבו קרקע ומפרקי' ה"מ לבני מערבא דס"ל כרבנן אבל בעלמא כר' ס"ל כלומר כי איכ' לפלוגי בין קרקע למעות לבני מערכא דס"ל כרבנן דאמרי אין הבכור וכו' אבל בעלמא בירושת הבעל דליכא למעוטי אלא מידי דלא הויא לה לאשה זכו' בגויה מחיים כלל דומיא דירוש' דנפלה לה כשהיא בקבר כרבי ס"ל דלית ליה ראוי אלא במאי דלא הו"ל לאב זכו' בגויה מחיים כלל כגון שמת אבי אביו לאחר מיתת אביו א"נ כופר דלא משתלם אלא לאחר מיתה וכו' ע"ש וכ"כ מהר"י ן' מיגש בפ' י"נ שם ע"ש ונראה דלפי' רשב"ם בפרק י"נ גבי ירשו שטר חוב בכור נוטל פי ב' דכיון דמוחזק בשטר וכו' אבל מלוה ע"פ ואפי' בעדים כיון דליכא שטרא ומצי למיטען פרעתי וכו' אפי' רבי מודה דלא שקיל פי ב' וכו' א"כ ה"נ אין הבעל יורש מלוה ע"פ אע"ג דבעלמא ס"ל כרבי הרי רבי מודה במלוה ע"פ דהוי ראוי אבל למהר"י ן' מיגש והרמ"ה וריא"ז שם דיורש אפי' מלוה ע"פ נר' דס"ל דלר' הבכור נוטל פי ב' אפילו במלוה ע"פ ודוקא ממון דאין למורישו זכות בו כגון שמת אביו בחיי אבי אביו או כופר דלא משתלם אלא לאחר מיתה הוי ראוי אבל מלוה אפילו ע"פ הוי כמוחזק כמו השבח ובריית' דקתני ירשו שטר חוב וכו' ה"ה מלוה ע"פ וכ"כ ה"ר יונה שם תדע דאמרי' לקמן אר"י אמר שמואל אין הבכור נוטל פי ב' במלוה והוי' בה למאן אי לרבנן פשיט' וכו' אלא לר' אלא הא דתניא ירשו שט"ח בכור נוטל פי ב' מני וכו' ולא משני דשמואל כרבי דאין הבכור נוטל פי ב' במלוה ע"פ ע"ש:
יוד דין ה' מי שנתגרשה ס' גירושי' ומתה אין הבעל יורשה כן הוא ל' הרמב"ם פ"א מה נחלות ע"ש בהראב"ד והמ"מ ואפשר דהוא אזיל לטעמיה שכת' שם דירושת הבעל את אשתו מדברי סופרי' לכך מס' נכסי' בחזק' יורשי האשה וכה"ג כתבו התו' בבתרא דף קנ"ח בד"ה ובה"א וכו' ק' לר"י מ"ש דהכא אמר נכסי' בחזק' ומפ' בגמר' בחזקת יורשי האשה ואלו בסיפא תנן נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודי' שיחלוקו ואמאי הול"ל נמי התם נכסי' בחזק' דהיינו בחזק' יורשי האם ותי' דהאי תנא ס"ל ירושת הבעל דרבנן ולכך לא הוו אלא בחזקת יורשי האשה וכו' ע"ש וא"כ למ"ד בנפל הבית עליו ועל אשתו נכסי' בחזקת יורשי האשה משום דס"ל דירושת הבעל דרבנן ה"נ אין הבעל יורשה מס' כיון דירושת הבעל דרבנן נכסי' הוו בחזק' יורשי האשה וכן מצאתי לבעל העיטור בדיני כתובה דף פ' שכ' וכ' הרב הבבלי כל ספק גירושי' אם מתה אין בעלה יורשה ומסתבר' שהנכסים בחזק' כדאמרי' בנפל הבית עליו ועל אשתו וכו' ע"ש אבל למ"ד התם נכסי' בחזקת שניהם ויחלוקו וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מה' נחלות מי שנפל הבית עליו ועל אשתו ואין ידוע אם האשה מתה תחלה וכו' מעמידי' נכסי מלוג בחזק' יורשי האשה והכתו' עיקר והתו' בחזק' יורשי הבעל וחולקי' בנצ"ב יורשי האשה נוטלי' חצי ויורשי הבעל חצי וכו' וכן קי"ל גבי שומרת יבם הכי לקמן בסי' ק"ס ע"ש וא"כ ה"נ הול"ל דעיקר כתו' ותוס' בחזקת הבעל ונכסי צ"ב יחלוקו הבעל ויורשי האשה ואדרבא הכא בספק נתגרשה אוקמ' בחזק' שהיתה א"א אלא דאין הולכין בממון אחר הרוב וכ"ש חזקה:
ונר' דעיקר כתובה ותוס' אין מוציאי' מן הבעל מספק דבפרק אלמנה ניזונת אמרי' דמגורשת ואינה מגורשת בעל חייב במזונותיה אבל אם מת אין היורשים חייבים במזונות ופירש"י דוקא בחייו משום דמעוכב' בשבילו לינשא אבל לאחר מיתה לא דדילמא גירושי' הוא ואין לה מזונות דמספיק' לא מפקי' ממונא ע"ש בתו' אלמא מספק גירושי' לא מפקי ממונא מהבעל וכן בנפל הבית עליו ועל אשתו לכ"ע נכסי' (כתובה ותוס') בחזקת יורשי הבעל וה"נ אין מוציאי מהבעל מספק גירושי' מיהו ק' למ"ד התם דנכסי צ"ב בחזקת שניהם ויחלוקו יורשי הבעל ויורשי האשה ול"ל דהוא מוקי מתני' כמ"ד ירושת הבעל דאורייתא:
יא הגה אע"ג שנתן עיניו לגרשה יורשה וכו רשב"ם כ' אשתו נשואה אם היא עמו בקטטה ונתן עיניו לגרשה ומתה אינו יורשה והרא"ש והטור דחו דבריו שאין הירושה נפקעת אלא בגירושי' גמורי' והתם בארוסה כיון שנכנס לבודקה לא חשיבי' הך כניסה לשם נישואי' וכו' וכ"כ התוס' שם שכן פי' ר"י ע"ש וכ"כ. הרמ"ה בפ' מ"ש סי' ע"ה וז"ל הואיל ולא נכנס אחריה לשם נישואי' אלא לבודקה אין זו חיבת חופה שקונה ואם מתה אינו יורשה וכו' וש"מ דכניסה לחופה דקיי"ל דקונה ל"ד עד דעייל לחופה א"נ לבית המיוחד לנישואי' אלא אפי' מאן דעייל בתר אתתיה סמוך לנישואי' סתמא אפי' לחורבה קני לה ול"צ לגלויי אדעתיה דאדעתא דאישות קא עייל דדייקי' טעמא דלא נכנס אחריה אלא לבודקה הא סתמא אע"ג דלא עייל בתר' אלא לחורבא קני לה וכן הילכתא עכ"ל:
ומ"מ דעת הרמב"ם והרמ"ה והתוס' והרא"ש והטור דנשואה אפי' עמה בקטטה ונתן דעתו לגרשה ומתה בעלה יורשה וכן פסק מהרשד"ם חא"ה סי' ק"ד. וכתב ה' פני משה בתשו' ח"ב סי' נ"ד אע"ג דרשב"ם ס"ל בנתן עיניו לגרשה אינו יורשה ומהר"י ן' מיגש ורי"ו הם משיטתו מ"מ יש לתפוס כס' החולקי' מטעמא דכיון דמה"ת הבעל יורש את אשתו ולרשב"ם נמי הא דאין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקטטה ונתן עיניו לגרשה הוא מדרבנן שאמרו חכמים הואיל ולא נכנס וכו' נראה שתקנת חכמים היא שלא יירשנה ולא מדאוריית' א"כ כיון דלכ"ע הבעל יורש את אשתו אף כה"ג לא אתי ס' דתקנת חכמים בפלוגתא דרבוותא ומפיק מודי ודאי דאורייתא וכה"ג כ' מהרשד"ם בח"מ סי' רמ"ג דמי שמכר בנכסי אביו פחות מבן ך' והגדיל ולא מיחה שנחלק הרמב"ם על רבותיו וז"ל ונראה בעיני דטעמא רבה והוא שכיון שמה"ת כשהוא בן י"ג שנה ויום א' אם הביא שתי שערות הוי כגדול לכל דבר ולא נאמר ן' עשרים אלא מתקנה דרבנן קולא לנתבע שהוא הלוקח הרי אע"ג דכל ספק שבקרקע מארי' קמא הוא מוחזק ומפקי' ארעא מהלוקח בהך פלוגתא דבן ך' שנה מוקמי' הקרקע ביד הלוקח וה"נ דכוות' כיון דמדאורייתא הבעל יורש את אשתו בכל גוונא בס' בתקנת' דרבנן מוקמי' הנכסים בחזקת הבעל ואפי' יורשי האשה תפוסי' ומוחזקים בנכסים מוציאי' מהם ע"ש ונראה דאין ראיה מתשו' מהרשד"ם שהרי כ' הרשב"א בתשוב' הביאו מרן הב"י בח"מ סי' כ"ט בא' שמכר לחבירו ואמרו ב' עדים דתנאי בשעת מכירה שאם יחזיר לו המעות מכאן ועד ג' שנים המכר בטל כיון שהלוקח ירד כדין והמוכר החזיקו כראוי אלא שמביא עדים שיש לו להסתלק מחמת התנאי וזה מביא עדים שלא היה תנאי מוקמי' הקרקע בחזקת הלוקח שהיא עכשיו בידו ע"ש וה"נ במי שמכר נכסי אביו פחות מבן ך' שנה וכשגדל לא מיחה כיון שהלוקח ירד והחזיק בקרקע כדין ופליגי אם יכול לחזור או לא מס' מוקמי' קרקע בחזקת הלוקח שהיא שלו עד עכשיו וה' משנה למלך בפרק ט"ו מה' טוען בתשו' כ' שאפשר דלא אמר הרשב"א אלא בספק הבא מכח תרי ותרי משום דחשבינן להו כמאן דליתנהו דאוקי תרי בהדי תרי ונשאר המכר שהוחזק הלוקח שקנאו בדרכי ההקנאה קיים אבל בספיקא דדינא דלעולם הספק לפנינו אמרינן אוקי ארעא בחזקת מריה קמא וא"כ ה"נ במוכר נכסי אביו פחות מבן ך' שנה דפלוגתא דרבוותא אם יכול לחזור או לא הו"ל לאוקמי ארעא בחזקת מרא קמא אלא משום דתקנה דרבנן היא אמרי' יד בעל התקנה על התחתונה אפי' להוציא הקרקע מחזקת בעליו הא' אבל כבר הוכיח הרב שם מתשו' מהראנ"ח ח"א סי' ע"ז וה' פני משה עצמו בסי' ע' דס"ל דאין חי' בין ספיק' דתרי ותרי לספיקא דדינא דבכל ספק סובר הרשב"א דיד הלוקח על העליונה עש"ב וכן מבואר בתשו' ה' פני משה סי' ל"ב דגם בס' דדינא מוקמי' לה בחזקת הלוקח ע"ש גם מהרשד"ם חא"ה סימן קנ"ז בראובן שנתן לחתנו שמעון בית במתנה ע"מ שידור עמו בעיר ג' שנים ובתוך הזמן מתה אשת שמעון וטען ראובן שלא נתן הבית אלא ע"מ שתדור בה בתו ג' שנים והביא הא דאמרי' ה"ז גיטיך ע"מ שתניקי את בני שתי שנים וכו' ונחלקו הפוסקים הלכה כדברי מי ותשו' הרשב"א וכו' וכ' וז"ל ה"נ בנ"ד אליבא דכ"ע כדין ירד וחמיו החזיקו בבית ואתה בא להוציאו מכח כת הפוסקי' שסוברי' שיצא כיון דאית לן כת אחרת סוברי' שלא יצא תקום ארעא בחזקת מאן דקאי בגווה ע"ש. הרי דס"ל דגם בספיק' דדינא מוקמי' לה בחזקת מי שהיא בידו וא"כ ה"נ במוכר נכסי אביו פחות מבן ך' שנה ולא מיחה אחר שהגדיל דפליגי רבוותא אם יכול לחזור בו או לא מוקמי' לה בחזקת מי שהיא בידו:
ומ"מ בכל ס' בתקנה קי"ל דיד בעל התקנה על התחתונה כמבואר בסימן קי"א ס"ו והם דברי הרא"ש בתשובה הביאו הטור שם על תקנה שהאלמנ' והיורשי' חולקים וכו' דיד בעל התקנה על התחתונה כי התקנה באה להוציא מדין תורה שתטול האלמנה כל כתוב' וכו' וכ' הרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' רצ"ב בתקון יו"ד אע"פ שהיה דעתנו לדון שתהא יד התובע על התחתונ' כדין כל ספק תביעת ממון בטלנו דעתינו מפני דעתו כי רב מובהק הוא ונחי' לעומקא דרינא וכה"ג כ' הרמב"ן בשם ר' אפרים בפ' י"נ וכו' וכ' מהר"י עייאש בתשו' ח"ב סי' קכ"ג דף קצ"ג דלא מהני תפיס' בתקנו' וזהו שהרשב"ץ היה דעתו לדון שתהיה יד התובע על התחתונ' לענין תפיס' ככל ספק דעלמא וחזר ובטל דעתו מפני דעת הרא"ש דלא מהני תפיס' (אה"ן וכ"כ מהרימ"ט ח"ד סי' מ' דאפי' תפסו מוציאי מידם וכו' ע"שב וה"נ דכוותה כיון דמדאורייתא הבעל יורש את אשתו בבל גוונא בס' בתקנתא דרבנן מוקמי' הנכסים בחזקת הבעל ואפילו יורשי האשה תפוסים ומוחזקים בנכסים מוציאים מהם) וכה"ג כ' עוד מהרשד"ם בח"מ סימן ש"ן גבי שטרות בעש"ג וז"ל אמנם נראה בעיני כיון דהוי פלוגתא דרבוותא אית לן לאוקמי דינא אדאורייתא וכיון דמדאורייתא אין כאן עדות כמ"ש וכו' אם כן הגוים שפסולים מן התור' ולא הוכשרו אלא מתקנתא דרבנן כל היכא דאיכא ס' אית לן למימר דמשום ספק דתקנתא דרבנן לא מבטלי' ד"ת דיד התקנה על התחתונה והביא ראיה מדברי מהריק"ו ומבואר שם דאפילו להוציא ממון אמרי' הכי ע"ש אבל מהרח"ש חלק א' סי' כ"ו הביא ראיה הפך מהרשד"ם מתשו' הרשב"א שכתב אם היה הדבר ספק אם היה בן עשרים כשמכר על המוכר להביא ראייה. משום דחזק' אין העדים חותמי' על השטר אא"כ נעשה בגדול וכו' משמע דאי לאו הך חזקה מוציאי' מיד הלוקח ע"ש ומהתימא על מהרשד"ם שהביא תשו' הרשב"א שם ולא הרגיש ע"ש וכן ראיתי למהרש"ג בס' משפטים ישרים סימן מ"א שדחה ראיית מהרשד"ם דסי' ש"ן מתשו' מהריק"ו עש"ב מיהו מ"ש ה' פני משה דמהר"י. ן' מיגש ורי"ו ס"ל כרשב"ם ונמשך אחריו ה' כרם שלמה. סימן מ"ז ותמה על מור"ם בתשו' סי' קי"ב שכ' דרשב"ם יחיד בדבר דהרי מצאנו לו חבר מהר"י ן' מיגש ע"ש כבר כ' מהר"י עייאש בתשוב' ח"ב סי' קכ"א דמהר"י בן מיגש דוקא במקח טעות קאמר וכן הרמב"ן בחי' לבתרא אחר שדחה פי' רשב"ם כ' וז"ל ור"י הלוי פי' כהר"ש אבל אמר דהכא דוקא הוא משום דמקחו מקח טעות ובא לבטל קידושי' מעיקרא וכו' ע"ש אבל אם נתן דעתו לגרשה מחמת קטטה מודה דיורשה מיהו בתשו' המי' דשייכי להלכות אישות סי' ל"ה כ' וז"ל כי אחרי שנתן עיניו בגירושי' והוציא עליה שם של מקח טעות הרי לענין ממון כתובת' הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואין לו ליורשה ואפי' לא טען טענת מקח טעות כ"א גרשה מביתו נמאסה עליו ואין לו ליורשה דכה"ג אמרי' בגיטי' בפ"ב כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות ובכמה דוכתי מוכח דירושת הבעל דרבנן וכו' עכ"ל הרי דס"ל כרשב"ם דאפילו לא טען מקח טעות אלא שנמאסה בעיניו ונתן דעתו לגרשה אינו יורשה ונראה משום דס"ל ירושת הבעל דרבנן וזה דעת הרמב"ם ואפשר שכן סובר רשב"ם ומש"ה הפקיעו חכמים תקנתם כשנתן עיניו לגרשה א"כ מצינו חבר לרשב"ם אבל הראב"ד והרשב"א ס"ל דירושת הבעל דאורייתא והביאו ראיות כמ"ש המ"מ בפ"א מה' נחלות ע"ש וכן הוכיח הרשב"א בתשובה ח"ב סי' רכ"א ע"ש וכ"כ התוס' בס"פ י"נ בד"ה גבי יובל וכו' ע"ש וא"כ לא הפקיעו חכמים ירוש' דאוריי' בכדי ועיין בה' מש"ל פ' כ"א מהל' מלוה ולוה בתשו' בד"ה ועוד יש לחקור וכו' ע"ש ומ"מ הסכמת הפוסקי' והאחרוני' דאפי' נתן עיניו לגרשה מחמת קטטה כל שלא הגיע הגט לידה ומתה הבעל יורשה וכ' מהרש"ל ביש"ש בפ"ב דגיטין סי' ד' שהורה הלכה למעשה דאף ע"ג דיורשה אינו מתאבל עליה דקי"ל הלכה כמקיל באבל ושלח הדבר לזקני ירושלים וכתב לו זקן אחד חכם מופלא שחכמי ירושלים הסכימו ע"ש ולע"ד לא מסתבר כיון שיורשה וחשבי' לה כאשתו הוו תרתי דסתרן וכבר כ' ה' בית דוד חי"ד סימן קצ"א דלא אמרי' הלכה כדברי המיקל באבל בסברא הדחוייה מכל הפוסקי' ע"ש: (יב) דין ו' נפל הבית עליו וכו' על שומרת יבם שהניחה בעלה מעוברת והפילה ואחר ב' ימים מתה ויש מטלטלי' שהניח בעלה וכו' ויורשי האשה רוצים ליטול נכסי צאן ברזל והיבם אומ' שיחלוקו דמחלוק' היא דר"ת ס"ל דהכל ליורשי הבעל וכן דעת הסמ"ג והרשב"א והרא"ש והריטב"א אבל רש"י והרמב"ם והרמב"ן ס"ל דנצ"ב יחלוקו וכן פסק מרן בסימן ק"ס דין ז' מתה כשהיא שומרת יבם יורשיה יורשי' נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל יורשים עיקר הכתובה ומצי נצ"ב ויורשי הבעל חייבי' בקבורת' וכ' מור"ם דיורשי הבעל הוא היבם ואין לאב חלק בירושה וא"כ בנכסי צ"ב חולקי' יורשי האשה והיבם בשוה ואע"ג דכ' מהריק"ו דה"ד במקום שראויה ליבום אבל במקום דלא היתה ראויה ליבום אין הנכסים בחזק' יבם ואם מתה אינו יורשה הא קיי"ל בסי' קנ"ו סעיף ד' מי שמת והניח אשתו מעוברת אם הפילה ה"ז תתייבם וכו' ובתשו' מהר"י ן' מיגש סימן קנ"ב כ' בנ"ד וז"ל ואין מחלוק' בין בעלי ההוראה בזה וכולם מודים שהיבמה אם הפילה העובר שהיתה מעוברת ממנו מבעלה הנפטר אין למנוע את היבם מליבם אותה וכו' וכיון שמתה והיא שומרת יבם דינה ברור ואין לדקדק ולחקור אם נשבעה או לא נשבעה לפי שזה לא בא אלא באלמנה התובעת את היתומי' בכתובה לפי שאמרו רבותי' הבא ליפרע מנכסי יתומי' לא יפרע אלא בשבועה אבל דין שומרת יבם שמתה הנה ירושתה תחלק לב' חלוקות הא' מה שהכניסה מבית אביה והיה נמצא בעין או מה שירשה מקרובי אביה ואמה שכל זה יורשי' אותו קרובי' שמצד אביה הראוים לירשה והב' הוא מה שכתב לה בעלה בכתובת' ונתן אותו לה במתנה משלו יורשי' אותו קרובי בעלה הראוי ליורשו כמ"ש המשנה שומרת יבם שנפלו לה נכסי' מודים ב"ש וב"ה וכו' ודעת ב"ה היא שכל נכסי' בין נכסי מלוג בין נכסי צ"ב הם ליורשיה ומה שכתב לה בעלה כתו' ותוספת הוא ליורשי הבעל כו' עש"ב נר' דס"ל דנ"מ ונכסי צ"ב שהם בעין או דברים שידוע שבאו מכחם יטלו אותם יורשיה דגם היא היתה נוטלת' בלא שבועה כמבו' בסי' צ"ו וכמ"ש ג"כ מהר"י ן' מיגש בתשו' סי' ר"ח ע"ש אבל אם נצ"ב אינם בעין ולא דברים הבאי' מכחם הכל ליורשי הבעל והרשב"א בתשו' ח"ב סי' קל"ח כ' וז"ל ואפילו נכסי צאן ברזל שהביאה היא מבית אביה לבית בעלה יראה מדברי הרי"ף בפ' הכותב שהכל ליורשי הבעל וכו' משמע דאפי' נכסי צ"ב קיימי' הכל ליורשי הבעל אבל בתשו' מהר"י ן' מיגש מבו' דנכסי צ"ב שהם בעין נוטלי' אותם יורשי האשה וא"כ אין לחקור אם נשבעה או לא נשבעה דאם הם בעין היתה היא נוטלת' בלא שבועה ואם אינן בעין אין ליורשי האשה כלום אבל למאי דקיי"ל דיורשי האשה יחלוקו עם יורשו הבעל כמו בנפל הבית עליו ועל אשתו וכ"כ מהר"י ן' מיגש בתשו' סי' קל"ט דנכסי צ"ב יחלוקו ביבמה כמ"ש בנפל הבית עליו ועל אשתו וכו' ע"ש א"כ נראה דאם לא נשבעה האשה אין ליורשיה כלום דאין אדם מוריש שבועה לבניו שכ' ה' ב"ש ס"ק כ"ד בנפל הבית וכו' אע"ג דקי"ל אם אין נצ"ב בעין אין נפרעת אלא בשבועה וכאן שמתה בלא שבועה א"כ אין אדם מוריש שבועה לבניו כבר כ' התוס' בבתרא דף קנ"ח דמת פתאום א"צ שבועה על הכתובה וכו' ע"ש אם כן בשומרת יבם שמתה אם לא נשבעה אין ליורשיה כלום מיהו התוס' דבתרא כ' כן בשם הר"ש ודחה אותו ר"י ותי' דהיא הנותנת משום שהנכסי' בחזק' הבעל ואינם בחזק' יורשי האשה לא יוכל להוריש שבוע' לבניו אבל אם היו בחזק' יורשי האשה הוה אמרי' שיש לה הכל דהא כיון שהיו מוחזקי' בממון שבועה כזו יכולה להוריש לבניה בממון ולא אמרי' אין אדם מוריש שבוע' לבניו וכו' וכ"כ התוס' בפרק החולץ ע"ש וא"כ א"ל דלמ"ד יחלוקו נכסי צ"ב יורשי האשה ויורשי הבעל וקיי"ל הכי לפי שהנכסי' בחזק' שניהם היא שהכניסה מבית אביה והוא מתוך שקבל עליו אחריות קנאם אם כן אפי' לא נשבעה יורשיה יורשי' חצי נדוניית דלא אמרו אין אמש"ל אלא להוציא ממון מחזקתו וכ"כ הג"א בס"פ מי שמת דלבר קפרא דיחלוקו דחשיב אשה מוחזקת בחצי ובדבר דקרוי מוחזק בו מוריש שפיר אע"ג דהוה חייבת שבועה ולא נשבעה ושומרת יבם שמתה לכ"ע שגם נכסי צ"ב בחזקת יבם וירית לה יבם רק נכסי מלוג בלבד ירתי יורשיה ד"ת ור"י מהרי"ח ע"ש הרי דנכסי צ"ב לפר קפרא דיחלוקו יורשי האשה יורשי חצי הנדוניא אפי' לא נשבעה כיון שהם בחזק' אלא דבשומרת יבם ס"ל דהנכסי' בחזק' היבם והוא יורש הכל אבל לדידן דגם בשומרת יבם ס"ל דהנכסי' בחזקת היבם והוא יורש הכל אבל לדידן דגם בשומרת יבם יחלוקו אפי' לא נשבעה יורשיה יורשי' חצי הנדוניא. וה' כנה"ג אות יו"ד כ' ביבמה לא חיישי' להתפסת צררי זולת אם הניח ב' נשים מקור ברוך סי' ס' וכו' ובתשו' הרשב"א ח"ב סי' קל"ח חשש להתפסת צררי אף ביבמה א' ע"ש ואף על גב דהרשב"א בתשו' שם מיירי ביבמה מעוברת וכ' בס' מקור ברוך בנ"ד שהיתה מעוברת ורוב יולדות ולד של קיימא מתפסה צררי הביאו ה' כנה"ג אות י"א ע"ש מ"מ בתשו' הרשב"א משמע בהדיא דאין חי' ואפי' באלמנה דעלמא:
יג יורשי הבעל יורשי' עיקר הכתובה וכו' ונר' פשוט דיורשי הבעל הם שחייבי' בקבורתה כדין שומרת יבם שמתה דאף עפ"י שיורשיה יורשים נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל יורשי הבעל שיורשי' עיקר הכתובה הם שחייבים בקבורת' כמבואר בסי' ק"ס ע"ש מיהו מה שנהגו הקהל ליקח הקבורה כפי ערך הממון נר' דגם יורשיה נותנים חלקם כפי ערך הממון כמ"ש מהרשד"ם חא"ה סי' רכ"ה בגביי' רישי' ע"ש ועיין בס' תורת חסד סי' פ"ו והרב בית דוד סי' מ"ז:
יד דין ט' הבעל מוציא פירות מיד הלקוחות וכו' ואם היו מטלטלי' מוציא אותם מיד הלוקח לקנות בהם קרקע לאכול פירותיו ואם הי"ל מעות ביד אחרים ומחלה לו אין מחילת' מחיל' ומוציא הבעל הנכסים ויקנה בהם קרקע והוא אוכל פירותי' ואם מתה בחיי בעלה יירש הוא הכל ואם נתגרשה או נתארמלה יחזרו הנכסי' למי שנתנם לו דמחילה כמתנה הרשב"ש סי' תק"ג ע"ש:
טו נראה שאפי' מכרה באחריות ואח"ך נפלו לה נכסי' כיון שהבעל לוקח הוי והלוקח שלקח ממנה באחריות הוא ב"ח באלו הנכסי' מטעם האחריות תרווייהו בהדי הדדי קאתו הילכך לא מצי טריף הב"ח מן הבעל כיון דלא קדם דליכא טירפא אלא לקודם לכן כ"כ הרמב"ן ה' נמקי יוסף בחי' פרק נערה ע"ש:
טז אבל לא גוף הקרקע וכו' ונ"מ אם מכר הלוקח בחיי הבעל ומת הבעל ואח"כ האשה דקנה לוקח ב' כיון דאין לבעל אלא קנין פירות וקנין פירות אינו כקנין הגוף כדקיי"ל בח"מ סימן רנ"ז ס"ה במכר הבן בחיי האב וכו' ע"ש אבל למ"ד דחשיב הגוף שלו:
טוב מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים וכו' הטור כ' יש מהגאונים שכתבו שהבעל צריך ליתן דמים ללוקח כמו הכיר בה שאינה שלו ולקחה שיש לו דמים וכו' אבל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והר"ן הסכימו דנוטל בלא דמים ע"ש וז"ל ראב"ן דף צ"ח ע"ב פר"ח בלא דמים ומסתבר טעמיה מדאמרי' בפ' י"נ אמר ר"א בעל שויוהו רבנן כיורש ושויוהו רבנן כלוקח וכו' ובמסקנ' מ"ק וכו' ומשני התם אינהו אפסידו אנפשייהו וכו' ש"מ דלא שקלי דמים דאי שקלי מאי פסידייהו וי"א דבעל מוציא מיד הלקוחות בדמים ומייתו ראיה מהכיר בה שאינה שלו וכו' דאמר רב מעות יש לו והכל הוא דהתם נמי לא שקלי מן הטורף כלום אלא מאותו שמכרה לו דאמר פקדון הוו מעות גביה אבל הכא ממאן שקיל האשה שמכרה אינה בעולם ובכל נכסי' הוי בעל לוקח ראשון ועוד דדיניה דבעל ככל לוקח שבעולם שהלוקח א' זוכה ומוציא מן הב' בלא דמים ה"נ ל"ש עכ"ל ועיין בתשו' רבינו ישעיה בס' המרריע סי' מ"ו:
חי ואם הדמים שלקחה מהלקוחות קיימים בעצמם וכו' ז"ל רבינו ישעיה הא' בספר המכריע סי' מ"ו אמנם בזה יש לעיין אם ידוע שאותם הדמים שלקחה האשה מן הלקוחות נתנתם לבעלה התם ודאי חייב הבעל להחזיר ללקוחות שלא כל הימנו שיזכה בדמים ויטרוף הנכסים אבל אם אינו ידוע שנהנה מהם אין לו לשלם כלום ללקוחות אלא משביעין אותו שלא נהנה מהם ולוקחה בלא דמים וכך אמר ר"ח וכו' והאי דאמינא דהיכא דאיתנהו לדמי או ביד האשה או ביד הבעל שמחזירי' ללוקח יש לנו לעיין בדבר אם זה לוקח קנה הנכסי' בשווייהן בודאי על דעת לזכות הנכסי' מיד נתן מעותיו ונתרמה כיון שאינו יכול לזכות בנכסים מחזיר לו מעותיו אבל אם לא קנאם בשווייהן אלא בטוב' הנאה שאם תתאלמ' או תתגרש יזכה בהם ואי לא לא אע"פ שהמעו' ביד הבעל אינו מחזירם לו שעל דעת כן נתן מעותיו מתחי' אם תתאלמן או תתגרש שיזכה בנכסים ואם תמות קודם לבעלה שיפסיד מעותיו ולא נתרמה לוקח כלל הילכך אינו מחזיר לו מעותיו עכ"ל ואין נראה כן מדברי כל הפוסקי' דאין חי' בין קנה בשוויו או לא אלא לעולם כל שהדמי' הם בעין צריך להחזיר ללוקח ואם אין הדמי' בעין אפי' נתנתם היא לבעל ונהנה מהם א"צ להחזי' ללוקח ועיין בהב"י:
יט ע"כ רבי' ישעיה וז"ל וק"ל כיון דתקנת אושא הוה קודם לר' טובא וכו' היכי לא תני לה ר' במתני' ונ"ל דהאי דתני מכרה בטל סתם קאמ' בין בחייה ולפירות בין בגופא ולאחר מיתה והא דמוקמי' מתני' בחייה ולפירות דחי' בעלמא היא וכו' אבל מיהו כיון דקי"ל כתקנתא דאושא אית לן לפרושי מתני' דסתם קאמ' ואפי' לאחר מיתה עכ"ל וק' דהא מתני' דוקא אם נפלו משנשאת אם מכרה הבעל מוציא מיד הלקוחו' אבל אם נפלו לה קודם נשואי' אפי מכרה אחר שנשאת אין הבעל מוציא מהלקוחות ותקנת' דאושא אפי' נפלו לה קודם שנתארסה ומכרה אחר שנשאת הבעל מוציא מהלקוחו' כמו שהוכיחו התוס' שם בד"ה לימא וכו' ע"ש:
כ הגה או שנמצאו מעו' בידה ונוכל לתלות שהם אלו כ"כ הרא"ש בפ' נערה אנו תולי' שדמי מכר זה הם וכו' וכ"כ הר"ן שם בשם הרשב"א דמל' הרי"ף משמע דאע"ג דליכא סהדי דאינהו זוזי ממש דשקלה מלוקח אלא מסתמא אמרי' דהנהו נינהו והו"ל פיקדו' וכו' אבל אחילפנהו אע"ג דחילוף בידה מסתברא דאינו חייב לשלומי וכו' ע"ש ועי' בתשו' רבי' ישעיה הא' בס' המכריע סי' מ"ו:
כא נתארמלה או נתגרשה מכרה קיים כן איתא בירוש' וכ"כ הנ"י והטור וז"ל הרשב"א בתשו' בס' תולדות אדם סי' ש"ז ומ"ש שאם מכרה מנכסי מלוג בחיי בעלה ששניהם מוציאין מיד הלקוחו' ולומר שאפי' מת הבעל בחייה האשה מוציאה מיד הלקוחות הא ליתא והדברי' מבוררי' ממקומ' שגוף הנכסי' לאשה הם ואין לבעל בהם בחייה אלא אכילת פירות בלבד וכו' ועוד דבהדיא אמרו בירוש' האיש שמכר בנ"מ בחיי אשתו ומתה האשה בחייו הבעל מוציא מיד הלקוחות דלמה הדבר דומה לבן שמכר בנכסי אביו ומת האב הבן מוציא מיד הלקוחו' והאשה שמכרה בנ"מ בחיי הבעל ומת הבעל אין האשה מוציא מיד הלקוחות דלמה הדבר דומה לאב שמכר בנכסיו בחיי הבן ומת הבן אין האב מוציא מיד הלקוחו' עכ"ל:
כב הלוקח יכול למחות מיהו אם רוצה לבנות כדי שרבות הפירות ומתנה שאם יזכה הלוקח יהיה ידו על התחתונה מסתברא לי שלא יוכל הלוקח לעכב וכו' הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' קי"ח ע"ש:
כג כתב הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תשפ"ג על מי שהיו מעו' אשתו שאין לו רשות בהם והוציאם שלא מדעת אשתו בפני עדים וכו' נאמן לו' פרעתי שאין זה דומה לגזלן בעלמא וכו' כיון שיש עדים שגזל שוב אינו נאמן לו' פרעתי או החזרתי אבל בעל בנכסי אשתו שהכל מסור בידו לא חשיב גזלן לענין שלא יהא נאמן לו' פרעתי נהי דאסור להוציאם שלא מדעתה אבל לא. חשיב גזלן וכו' הילכך נאמן לומר פרעתי לה או ליורשיה אם מתה והכל בשבועת היסת ע"ש ונר' ודאי משום דס"ל דהגוזל את חבירו בעדים אין נאמן לו' החזרתי בלא עדים כמ"ש ה' בתשו' סי' ק"ח וסי' רפ"ג עש"ב לכך צ"ל דבעל בנכסי אשתו לא חשיב גזלן דנאמן לו' החזרתי בלא עדים אבל אנן קי"ל שגם הגוזל את חבירו בעדי' א"צ להחזירו בעדי' כמ"ש מרן בח"מ בב"ה סי' צ' דהכי נקטי' וכן הסכי' הסמ"ע והש"ד בסי' שס"א ע"ש וא"כ כ"ש בעל בנכסי אשתו דנאמן לו' פרעתי:
כד דין יו"ד ואם הבעל מודה או שיש עדים שברשותו מכרה וכו' דלא תקנו אלא אם מכרה שלא מדעת הבעל אבל מדעת הבעל לא תקנו וכ"ש אם כתב לה בהדיא שאם תמכור או תתן לאחר לא תוציא מיד הלקוחות או מיד מקבל המתנ' דפשיטא שאם מתה אין הבעל מוציא מידם הרדב"ז בתשובה ח"ד סי' ע"ד ע"ש. ויש להסתפק אם יש חובות על הבעל אם יכולים לטרוף מה שמכרה האשה דאפילו מודה הבעל שמכרה ברשותו אין הודאתו כלום לחוב לב"ח דחיישי' לקנוניא או"ה:
כה כתב ר' האיי בס' המקח שער ה' הדרך ה"ט אם קדמה האשה בלא רשות בעלה ואחר כך הרשה אותה הבעל והעיד ע"ע בכך הרי ממכרה ממכר וא"צ שיקנו ממנו בקנין קודם מכירתה כמו שאנו צריכים לקנין האשה תחלה קודם מכירת האיש וכו' לפי שלא בא בגמ' שיהיה האיש יכול לו נ"ר עשיתי לאשתי כמו שהאשה יכולה לו' נ"ר עשיתי לבעלי עכ"ל ונר' דא"צ קנין כלל אלא אפי' אחר שמכרה האשה רצה הבעל מכרה קיים:
כו דין י"ב וכן הפירות שימצאו וכו' ר"ל אפי' היה הקרן נודע לו ולא היה נודע לו מהפירות אז כשיודעו לו יהיו גם הפירות נ"מ וילקח בהם קרקע וכו' ה' בית יהודה דף קי"ג ע"ש:
כז דין האשה שמכרה או נתנה וכו' אשה שכת' לבעלה שקיבלה ממנו ך' דינרי' אינה יכולה לומ' נח"ר עשיתי לבעלי שהרי תנן בפ' אע"פ רי"א רצה כו' לבתולה מאתים והיא כו' לא התקבלתי ממך מנה וכו' אלמא ר"י ור"מ סוברי' שהתקבלתי' מועיל ואין בו טענת נח"ר עשיתי לבעלי וכן במחילה אינה יכולה לומר נח"ר וכו' ואם כ' מודעא או שיש עידי מודעא שאמ' בפניהם קודם שמחלה שאינה מוחלת ברצונה אלא מפני קטטת בעלה אז המחילה בטילה וכן אם יש לה עדי' שהיה מתקוטט עמה ומיצר לה עד שכ' לו שובר אפי' לא מסרא מודעא כיון שיש עדי' שיש אונס במחי' או במתנה הכל בטל תשו' הרשב"ש סי' שמ"א ע"ש ובתשו' הרשב"א ח"ב סי' כ"ה באשה שכ' עליה שט"ח לבעלה וכו' כ' דלא אמרי' נח"ר עשיתי לבעלי דאין אונס הבעל גדול כ"כ שתהא מחייבת עצמה במה שאינה חייבת משו' נח"ר וכו' וכן האשה שכ' שובר לבעלה ודאי אין האשה יכולה לומר נח"ר עשיתי לבעלי דאלמל' שגמר' בדעת' להקנו' ולהשתעבד לא עשתה כן משו' נח"ר הילכך אפי' יש שם עדים שהיה בעלה מפתה ומתקוטט עמה עד שחייבה עצמה בסך זה זכה דמסתמא גמרה ונתחייבה אא"כ אנסה בפניהם אונס הראוי לעשות מחמתו דבר כזה בין שאנסה ממש כגו' שתלאה או שהכה אותה מכה רבא בין שהפחידה לעשו' לה אונסי' הראויים להתפחד מהם ושיש בידו לעשו' לה כן ושיהיו אותם אונסים שהוא מפחידה בהם ראוי' לעשות מחמתם חיוב כזה שאם העידו כן חיוב' בטל ומ"מ וכו' עש"ב:
כח דין י"ד אין האיש רשאי למכו' מטלטלי' של נצ"ב וכו' א' מכר מנצ"ב והאשה הלכה לבית אביה ולא רצתה לחזו' לו עד שישב' שלא ימכו' נידוניית' ולא רצה הדין עמו שאינו רוצה לחדש תנאי שלא היה אבל אין לדון את האשה מורדת דטענתה טענה דאף ע"פ שמכר ברשו' מ"ל א"א לעמו' בקטטא כל הימים אם לא אתן רשו' למכו' ואין כאן מורד הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תמ"ז ע"ש:
כט ואם מכרם או משכנם מה שעשה עשוי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והנ"י ר"פ אלמנה לכ"ג ס"ל דממכרה בטל מיד ודחו דברי הרמב"ם עש"ב וכ' הריב"ש שכן עיקר ע"ש וכ"כ ריא"ז בפ' מציאת האשה ע"ש וז"ל מהר"י ן' מיגש בתשובה סי' ק"ב המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכו' אם קדם הבעל ומכר אין ס' שאותה מכירה בטילה הואיל ומכר מה שאין לו למכו' ומה שאין הדין נותן לו למכו' וראיה ממ"ש ההוא גברא וכו' הנך רואה כי לא אמרו מה שעשה עשוי אלא לפי שפירשוה אמיתנא ונעשה כהקדש שהוא מפקיע מידי שיעבו' אבל וכו' כגון שמכרה אותו אז היה ממכרם בטל וכמו שמעשה היורשי' במכר ובמתנה בטל כן אם הוציא למלתי ההקדש לא עשה כלו' דהא בהא תליא שאם היתה מכירתו אם קדם ומכר קיימת היתה גם כן מכירת היורשי' מכירה להיותם במקומו בכל מה שהי"ל וכו' וא"כ הדין הוא להוציא הדבר ההוא מאת הלוקח מעתה ולא יאחרו הדבר עד שתתגרש או תתאלמן לפי שהואיל דאלו למכו' מן, הדין ולא להוציא משום שבח בית אביה היה דין נצ"ב בענין זה כדין נ"מ שאמ' בהם אמ' אמימר איש ואשה שמכרו בנ"מ לא עשו ולא כלו' ול"מ אם היו מטלטלי' וכו' עש"ב. הרי דגם מהר"י ן' מיגש ס"ל דממכרו בנצ"ב בטל מיד כדין נ"מ וכ"כ הרמ"ה בפ' ח"ה סי' קצ"ג וקצ"ב גבי איש ואשה שמכרו בנ"מ וכו' מסתברא דדינא דנצ"ב בהא מילתא כדין דנ"מ דמי דהא אידי ואידי חד טעמא נינהו וכו' עש"ב נראה דה"נ אם משכנם האשה מוציאה אותו ואין חי' בין מכר למשכון וכ"כ הרדב"ז בתשו' ח"ג סימן תצ"א דכ"ש הוא במשכון דיכולה לו' נח"ר ע"ש ונראה דהרמב"ם לא ס"ל כרבו ן' מיגש וכבר כ' התוס' בגיטין דף מ' ע"ב בד"ה הקדש וכו' וז"ל והא דלא חשיב מכר דעשה שורו אפותיקי ומכרו דאין ב"ח גובה ממנו התם תקנת' דרבנן היא משום פסידא דלקוחות דלית ליה קלא וכו' ועי"ל דלא חשיב אלא הנך תלתא שהם משניות וכו' ע"ש א"כ ה"נ הבעל שמכר נצ"ב מטלטלי' לא גרע מעשה שורו אפותיקי ומכרו דאין ב"ח גובה ממנו משום פסידא דלקוחות:
ושוב מצאתי לראב"ן בס' דף קכ"ז ע"א שכתב וז"ל המכנסת שום לבעלה וכו' כגון שהכלי' ועבדים ומטלטלי' בעין שבאה לגבות אבל אם מכר או נתן או הקדש או שחרר מה שעשה עשוי ולא אמר ר"י דהדין עמה אלא היכא דבשעת גוביינא הן ביד הבעל או ביד היורשי' כדנימא לקמן בההיא איתתא דעיילא ליה לגברא איצלי' דמילתא מי לא מודה ר"י דמחסרי גוביינא וכיון דמחסרי גוביינא ברשותה קאי ויכולי' היורשי' לאוסרה וכ"ש הבעל עצמו דכ"ז שלא באת לגבות דיכול לאסור ולהקדיש ולשחרר דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וברשות הבעל קאי כל הכתוב בכתוב' וכו' והא דאמר בבריית' דתניא כוותיה דרב יהודה דאם רצה הבעל למכור לא ימכור לכתחי' לא ימכור אבל אם מכר מכור וכ"פ רבי' האיי וכו' וא"ת כיון דרב יהודה נמי אם מכר מבור כי אמר רב קנייה מיתנא מאי האי דאקשי ליה והאמר רב נחמן הלכה כר"י דמשמע דלר"י לא קנייה מיתנא דאם מכר אינו מכור תירץ הכי אקשי ליה אמאי קנייה מיתנא והא כיון דמת ולא מכר בחייו והיא עומדת לגבות משום שבח בית אביה הוי דידה ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומשני מי לא מודה ר"י דמחוסר גוביינא וכיון דמחוסר גוביינא דלא באה עדיין לגבות דבעל הוא וברשותו קאי ויורשי' כאביהן דמו ואסרי ליה אלמא לרב יהודה נמי כ"ז שלא באה לגבות כתו' בחזקת היורשי' ומה שעשו בה עשוי ולא אמר ר"י הדין עמה אלא כשהוא בידם בשעת גבייה ועמדו דברי רבו' האיי עכ"ל ודברי ר' האיי הם בס' המקח שער ד' וז"ל הדרך השמיני אשה שהביא' לבעלה מטלטלי' וכתב' בכתו' וכן הוא שהכניס לה שום משלו וכתב' בכתו' ובא לימלך ולו' מהו למכור באלו המטלטלי' עלינו לומר לו אל תמכור כדגרסי' המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור אל ימכור ואמרי' נמי ולא עוד אלא אפי' הכניס לה שום משלו ורוצה הבעל למכור לא ימכור אבל אם עמד ומכר מעצמו ממכרו קיים כדגרסי' לא נתנה כתו' לגבות מחיים וה"מ במטלטלי' התם הוא דאמרי' ממכרו ממכר וכו' עכ"ל. הרי דעת ר' האיי וראב"ן והרמב"ם דמכר הוי כהקדש כיון דמחוסר גוביינא הנכסי' בחזק' הבעל והיורשי' קיימי ומה שעשה עשוי ול' הרמב"ם פ' ל' מהלכות מכירה והסמ"ג עשין צ"ב הבעל שמכר מטלטלי' נכסי צ"ב או מטלטלי' שנתן לה משלו אע"פ שאינו רשאי אם עבר ומכר או נתן קנו הלקוחות ואין האשה יכולה להוציא מידם וכן יש לו לבעל למכור כל נכסיו אע"פ שהם תחת שעבוד הכתוב' ואם תבא לטרוף טורפת אא"כ כתב' ללוקח תחלה וקנו מידה עכ"ל:
והרא"ם בתשו' סי' פ' כ' יש מי שכ' דוקא מכר שדעתו להשקיעם אבל משכון שאין דעתו להשקיעם אלא לפדותם יכולה לטורפם ואפי' אם משכנוס שניהם יחד מפני שיכולה לו' נח"ר עשיתי לבעלי למשכנם עד שיפדם וכו' וליתא דאין חי' בין מכר למשכון לענין זה שהמכר והמשכון שניהם יחד מוציאי' את הנכסי' מכח האשה אלא שזה בכולו וזה בכדי חובו בלבד ובכתובו' פרק נערה תני' בהדיא מכרה כתו' או משכנה כתובת' או עשתה אותה אפותיקי לאחר אין לה מזונות הרי דלא חי' לענין כתוב' בין מכר למשכון וכו' בשלמא במכר לית לה מזונות משום דמזונות מתנאי כתו' הוו וכיון דמכרה כתו' ויצאה מרשות' בטלו לה תנאי כתוב' אלא במשכנה מאי טעמא לית לה מזונות הרי כתובת' עדין תחת רשות' היא וכו' אלא עכ"ל דל"ש מכר ל"ש משכון מפקעי מתחת רשות' הוא ובהדיא אמרו מנין לב"ח שקונ' משכון מן התור' וכו' עש"ב ונראה דאין חי' בין משכנו בשעת הלואה או שלא בשעת הלואה כדקי"ל בסי' כ"ח במקדש במשכון ובח"מ סי' ע"ב דב"ח קונה משכון בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה וכתב הרמב"ם בפ"ה מה' אישות הלכ' כ"ג דמקדש במשכון אע"פ שאינו שלו מקודשת לפי שב"ח יש לו מקצת קנין בגופו של משכון ע"ש א"כ משכון הוי כמכר אלא שזה בכולו וזה יש לו מקצת קנין בגופו שיצא מרשות בעליו וכן קי"ל בח"מ סי' ס' לענין תקנת השוק דמכר או נתן או משכן אינו טורפו מהם וכ' מהראנ"ח ח"ב סי' צ"ד אע"ג דבידו לפרוע ולפדות המשכון חשיב דיצא מרשותו ע"ש ונר' דה"נ עשו תקנת השוק לעולם מה"ט דב"ח קונה משכון לעולם וכ"כ הרשב"ץ בתשו' ח"ג סי' ע"ב דה"ה במשכון עשו תקנת השוק מה"ט דב"ח קונה משכון ע"ש וא"כ אין חי' בין משכן בשעת הלואה או שלא בשעת הלואה ומהר"י עייאש בתשו' ח"א סי' ז' כ' נלע"ד דאם הבעל מכר או משכן בשעת הלואה דקיי"ל מה שעשה עשוי א"כ אפי' נודע שעשה שלא מדעת' מ"מ תקנת השוק מה שעשה עשוי אבל במשכן שלא בשעת הלואה דמי לגנב ופרע בחובו דלא עשו בו תקנת השוק ואם נודע בודאי שמשכן שלא מדעת' מוציאי' מיד ב"ח ע"ש ונראה דגנב ומשכן שלא בשעת הלואה ודאי לא עשו בו תקנת השוק כמ"ש הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י ח"מ סימן ע"ב מחודש כ"ז על ראובן שמשכן כלי לשמעון וכו' והיכא דגנב ראובן כלי זה ומשכנו אצל שמעון בכי הא שכבר הלוהו שמעון ה' דינרי' בלא משכון חייב שמעון להחזיר ללוי בלא כלום דאף ע"ג דעשו תקנת השוק במשכנתא וכו' ע"ש וכבר הוכיח כן הכנה"ג ח"מ סי' שנ"ו הגב"י אות י"ג עש"ב מיהו בעל בנכסי אשתו נר' דאין לו דין גנב לענין זה וכמ"ש הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תשפ"ג על מי שהיו בידיו מעות אשתו שאין לו רשות בהם והוציאם שלא מדעת אשתו בפני עדים וכו' דנאמן לומר פרעתי שאין זה דומה לגזלן בעלמא וכו' כיון שיש עדים שגזל שוב אינו נאמן לומר פרעתי או החזרתי אבל בעל בנכסי אשתו שהכל מסור בידו לא חשיב גזלן לענין שלא יהיה נאמן לומ' פרעתי נהי דאסו' להוציאם שלא מדעתה אבל לא חשיב גזלן וכו' ע"ש וה"נ אף ע"ג דאינו יכול למכור אם מכר או משכן לא חשיב כגנב דעשו בו תקנת השוק ומדברי ר' האיי וראב"ן והרמב"ם והסמ"ג נר' דקנו הלקוחות ואפי' נותנת להם האשה דמיו אינה יכולה להוציא החפץ מידם ואי הוי כגנב ומכר או משכן בשעת הלואה חוזר החפץ לבעלי' שנותן ללוקח הדמים שנתן ואפשר שז"ש הרמב"ם והסמ"ג קנו הלקוחות ואין האשה יכולה להוציא מידם אשמועי' דלעולם אפי' נותנת הדמים אינה יכולה להוציא מידם ושוב ראיתי להרשב"א בתשו' ח"ב סי' רפ"ו על מי שהלוה מעות על כסות אשתו וכו' שכ' ועוד דשפיר קאמרת דאף בזה יש משום תקנת השוק דאפילו במשכנתא דגזלן עשו תקנת השוק וכ"ש בעל בנכסי אשתו עכ"ל:
ל נראה דמודה הרמב"ם שאין בע"ח נוטלן וכ"נ מדבריו בה' הלואה הרשב"ץ בתשובה ח"ב סי' רצ"ה ע"ש:
לא הגה וי"א דאם אמר שברשותה עשה מה שעשה נאמן בשבועה וכו' בתשו' מ"ך בב"י כ' דהיא נאמנת נגד המלוה לומר שמשכן שלא ברשות' ותשבע והמלוה יחזיר לה והמרדכי כ' מסתמ' ברשות' משכן וכ"כ הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י סס"י ע"ג והיא בתשו' תולדות אדם סי' רפ"ו ע"ש וכן הסכי' ה' ב"ש ס"ק מ"ט דאפילו אין הבעל כאן ואינו טוען שעשה ברשות' אמרי' מסתמא עשה ברשות' ע"ש. וכבר כ' בס' עה"ש סימן ע"ב ס"ק י"ב דאם הבעל כאן ומודה לאשה שעשה שלא ברשות' אין מוציאי' מיד המלוה דהודאתו אינה כלום להפסיד למלוה מיהו ה"ד שלא להוציא מיד המלוה אבל אם האשה מוחזק' אפי' אמר הבעל שעשה ברשות' האשה נאמנת שלא להוציא מידה עש"ב וי"ל למה אין יכולה לטעון נח"ר עשיתי לבעלי ואפי' משכן ברשות' מוציאין מיד המלוה וכבר כ' הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תרמ"ו דמ"ל מכר ומ"ל משכון בהא קי"ל בס' קונה משכון ואדרבה שייך טענת נח"ר במשכון יותר ממכר עש"ב:
לב דין ט"ו מטלטלי' שנתן לה וכו' בתשובה הרשב"א ח"ד סי' קנ"ד כ' על אשה שיש לה בגדי משי ותכשיטי' וטוענת שהבעל נתנם לה והם נכסי מלוג וכו' הדין עם האשה שכל שנתן לה הבעל הרי הם שלה להתקשט בהם בעודה תחתיו ואינו רשאי למוכרם ולפרוע חובותיו כיון שבאו לידה וזכתה בהם שאפי' בכלים שצבעה לשמה אם הקדישם לא' מלשונו' הגמ' אינם מוקדשי' ואפי' הקדיש בפי' אבל מ"מ כל שנתן לה ובאו לידה לכל הלשונות זכתה בהם האשה ואינו יכול לא למוכרם ולא להקדישם ואף על פי שהוא טוען שהיא החזירתם לו למוכרם ולפרוע חובותיו הרי היא כופרת בכך וכיון שהנכסי' בידה היא נאמנת בשבועת הסת כדין כופר בכל עכ"ל נראה דס"ל דכל שנתן לה הבעל הרי הם שלה כנ"מ ואם הבעל מכר מכרו בטל אלא שאם טען שהיא החזירתם לו למכור ולפרוע חובותיו נאמן בשבועת הסת דדוקא כשיש בידה היא נאמנת ועיין בה' ב"ש ס"ק נ"ב:
ובתשו' מהר"ם הארוכות סי' ר"ט כ' על אשה שלוותה על בגדיה או על תכשיטיה ואח"כ הלך בעלה והוסיף ולוה עליהם יותר אם מידיעתה עשה הבעל אז המלוה יכול לתופסם עבור כל ההלואה אבל אם שלא מדעת' הלוה הוא יכולה להוציא מן המלוה באותם מעו' שלותה היא ואין כח ביד המלוה לתופס' עבור הלואת הבעל וכו' ואפי' אם לוה הבעל מתחלה עליהם והיא אומרת שעשה בלא ידיעת' דין הוא שיחזיר לה כי אינך יכול לומר ודאי שלו הם ואינו שלה כי היאך באו בגדיה לידו שלא מדעת' זה אינו כי אדרבא יותר הם מצויים בידו מדברים העשוי' להשאיל ולהשכיר שאנו אומרי' אינו יכול לטעון אתה מכרתם לי כי אינה שומר' בגדיה מבעלה אך היא צריכה לישבע שבעלה לוה עליהם שלא מדעת' ויחזיר לה עכ"ל: (גל) ואם קרובים נתנו לה וכו' יוכל הבעל למוכרם ולפרנס עצמו לא ליהנות גם בגופם אלא הוו כנ"מ שילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות ול"ד לפרנס עצמו שהוא דחוק אלא בכל ענין מוכר לפירו' תשו' בית יהודה סי' י"ב עש"ב:
לד דין ט"ז מכרו ב' וכו' כ' מהרשד"ם בח"מ סי' ע"ר על ראובן שקנה בית משמעון בפני אשתו והחזיק בה וכו' והבית היא מאשת שמעון שהכניסה בנדוניא וכו' וא"כ בנ"ד נמי היה א"ל דהוי כמכרו שניהם יחד כיון שהיתה האשה שם בשע' הקני' ובפניה החזיק הקונה וכו' עש"ב ואין נראה דבשתיקה לא איבדה זכותה כמ"ש הרא"ש בתשובה ופסקו רמ"א דין יו"ד במכרה האשה מנכסי מלוג וכו' ראה שמכרה ושתק לה לא אבד משום זה זכותו וא"כ כ"ש כשמכר הבעל נ"מ ושתק' האשה דלא איבדה זכותה וכן מצאתי להרמב"ן בס' הזכות סי' י"ב וז"ל ומ"ש הרב דאיש שמכר בפני אשתו ולא מיחתה אינה מוציאה מיד הלקוחו' חס ליה למרן דנימא הכי א"א שלא חזר בו הרב דהא אפי' בחותמת אחריו מקחו בטל בקרקע וה"ה במטלטלי' דנח"ר עשיתי לבעלי שייך בכולהו וכ"ש ברואה ושותקת דאפי' בנ"מ דלא שייך בהו נח"ר לא הפסידה כלום שאין אדם מפסיד זכות שבשדהו מפני מכירת אחרים ואפי' בזיל וזבון כדאיתא בח"ה וכ"ש ברואה ושותק וכו' ע"ש. הרי דגם בנ"מ דוקא אם לקח מהאיש וחזר ולקח מן האשה קיימה המכר בקנין אבל אם מכר האיש והאשה רואה ושותק' אינו כלום ואפי' א"ל זיל זבון ובנצ"ב אפי' חזר ולקח מן האשה שקיימה המכר בטל בין בקרקע בין במטלטלי' וכ"כ הרשב"ש בתשובה סימן רצ"ה דבלא קנין בדיבור בעלמא לא מהני ע"ש וכן קי"ל בח"מ סי' קע"ה סכ"ט בא הלוקח ונמלך בב"מ וא"ל הרי פ' רוצה למכור לי שדה זו אלך ואקח ממנו וא"ל לך וקח לא ביטל זכותו ויש לסלק אותו אחר שיקנה אא"כ קנו מידו וכ"כ הטור בסי' קי"א סעיף יו"ד כגון שסילק שעבודו ולקח מהמלוה בקנין שלא יגבה מהם אינו גובה מהלקוחו' שיאמ' לו הנחנו לך מקום וכתב הדרישה לפי שלא מחל גוף החוב ללוה אלא שסילק עצמו וכו' דאל"כ למה צריך שיקנה מהמלוה בקנין הא מחילה אינה צריכה קנין אבל מחילת השיעבוד צריכה קנין דהו"ל כאלו חזר ומכר לו השיעבוד וכו' וכ"כ עוד הטור ומרן ברסי' קי"ח וקנו מידו ע"ז וכ' הלבוש שם דבלא קנין אינו מסולק מן השדה בדברים בעלמא וכו' והכי אמרי' בריש פ' הכות' וכ' הפרישה דבלא"ה פשיטא דלא מהני ליה דין ודברים אין לי בנכסייך בדבר שכבר נשתעבד לו כדאמרינן בר"פ הכותב ע"ש ועיין בתשו' מהרימ"ט ח"א סי' מ"ה:
לה האשה שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צ"ב וכו' זה דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור דבנצ"ב שהכניסה לו שייך לומר נח"ר עשיתי לבעלי וכ"כ ראב"ן בס' דף ק"ד וז"ל והא דתנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל דמצי אמרה נח"ר עשיתי לבעלי היינו בשאר נכסי' דידיה וכו ואפי' באותן שדות כגון אם כ' לה שדה בכתובתה להתפרע ממנה או ייחד לה שדה בכתו' וכו' או אם הכניסה היא לו שדה בשומ' בכתובתה משלה שקורי' נצ"ב מצי אמרה נח"ר עשיתי לבעלי דאי לא עבר' הו"ל איבה כיון ששלו הם ואפי' מה שהכניסה כיון דקבל בשומ' הוי שלו אבל נ"מ שהם שלה ליכא איבה ולא מצי אמרה נח"ר עשיתי לו וכו' עכ"ל וכ"כ בעל העיטור בדיני כתובה דף פ"ז ע"ד ע"ש: