ערך השולחן אבן העזר· רבי יצחק טייב
סימן נב
סימן נ"ב ונ"ג:
א דין הפוסק מעו' לחתנו וכו' א' שפ' לחתנו סך ובעת הנישואין מטה ידו ואין יכו' לצאת י"ח לכן כ' עליו שט"ח ואח"ז מת אבי הכלה ובאו לידי גירושי' והוציאה שט"כ לגבות מבעלה כל הסך הכתו' בכתו' והבעל טוען שאין לו לשלם מה שלא קיבל ושטר חיו' כתו' שכ' עליו לפי שהאמין בחמיו שבהמשך הזמן יצא י"ח ועכשיו שלא הספיק אביה לשלם לו חיובו גם הוא לא נתחייב דע"מ כן שיתן לו אביה נתחיי' לה ושט"ך הוא שטר אמנה והאשה טוענת אבי נתחייב לך ומזלך גרם ואתה חייב לי כל שט"כ שעל דעת כן נשאת שאבי בע"ח שלך ואתה ב"ח שלי ה' תורת חסד סי' ע"ג כ' שהדין עם האשה אבל הרשב"ש סי' רצ"ג כ' שהדין עם הבעל שלא כ' לה אלא על דעת שישלם האב וכיון שלא השלים לו פטור הוא וכו' וכ"כ הרשב"ץ ח"ב סימן קכ"ט סוף התשו' וע"ש עוד בתשו' ח"א סימן מ"א ע"ש:
ב דין ד' הגה ור"ת פי' שלא זכה בהן הבעל וכו' וכן הסכים הרז"ה בס' המאור בפ' נערה וכ"ד הרא"ש בסי' נ"ה אבל הרמב"ן במלחמות דחה פי' ר"ת והסכים דאם נשאת זכה בהן הבעל וכ"ד הרי"ף והגאונים ע"ש וכן הסכים הריטב"א בחי' וכ' שכ"ד ר"ח וכל הגאונים וכ"ד גי' תוס' והובא בס' א"ז וכ"כ הרמב"ם בפ' כ"ב מה' אישות ומרן בסימן נ"ז ע"ש וא"כ קיי"ל כדע' הגאונים ורוב הפוסקים דאם נשאת זכה הבעל וכדפסק הרמב"ם ומרן וכבר ה' נ"מ דקצ"ו הוכיח דרוב הפוסקים ס"ל הכי ע"ש ודלא כהר"ש דוראן בס' חוט המשולש סי' ל' שכת' דהרוב מזכין ע"ש מיהו כ' הר' שם דה"ד אם קנה האב וייחדן לנדונייתא ומתה ועדיין הם תחת ידו אבל אם לא קנה לה בגדים בייחוד אע"פ שקבל ע"ע לתת לה ומתה אין לבעלה כלום ע"ש וכ"כ בס' חשק שלמה סימן ל' הביאו מהר"י עייאש בתשו' ח"ב סי' נ"ב אבל מדברי התה"ד סי' שכ"א משמע דאפילו לא ייחד אלא פסק לתת לה מעות וכ' לה שטר עליהם דעת רש"י והרמב"ם דזכה בהן הבעל ע"ש וכ"כ מהר"י עייאש במנהגים סוף דף קי"ג דאין לנו אלא פסק מרן וכן הורה רבו למעשה באב שפסק לחתנו ולא פרע כל מה שפסק בשעת הנישואי' ומת החתן דנוטלת האלמנה כל תוס' הכתו' בשטר כתו' אף למה שלא בא ליד הבעל דהוי כגבוי ע"ש:
ג תוך שנה ראשונה וכו' על אשה שנשאת בניסן ומתה אחר עבור י"ב חדש באדר שני הרמב"ם בפ"ז מהל' שכירות כ' המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר וכת' המ"מ בשם הרשב"א דה"ד בעומד בר"ה ונתעברה השנה אבל בעומד באמצע השנה לא דאי א"ל השנה או שנה זו אין לו אלא עד ר"ה ואם אמר שנה א' אינו מונה אלא י"ב חדש וכו' אבל אין דעת רבי' כן שהרי כת' בפ"י מה' נדרים שהאוסר דבר ע"ע שנה א' ונתעברה שנה אסור בה ובעיבורה והרשב"א חלק עליו בנדרי' ומהם למד לדין השכירות ופשט המשנה שבפ' השואל כדברי רבי' עכ"ל ומהרשד"ם סי' קכ"ה כ' אפשר דהרמב"ם מחלק בין נדרים לממון וכו' ע"ש:
וליתא דאין חי' בין איסור לממון אלא אם יש ספק דאיסור לחומרא וספק ממונא לקולא כדאמרי' בפרק התקבל למימרא דמספ"ל לרב אי הולך כזכי דמי אי לאו כזבי דמי והא אתמר הולך מנה לפ' וכו' אינו חוזר התם ספק ממונא לקולא הכא ספק איסורא לחומרא ע"ש אבל הכא ודאי דחדש העיבור בכלל שהרי כ' הרמב"ם שאיני אוכל שנה אחת ה"ז אסור שנה תמימה מיום ליום ואם נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה שאיני אופל שנה הרי זה אסור שנה תמימה מספק כמ"ש וכ"כ הסמ"ג לאוין רמ"ב ע"ש הרי דשנה א' אסור בה ובעיבורה בודאי וכן פי' הרא"ש בנדרים דף ס"א אלא לאו דאמר שנה וכו' דאי הוי כמו שנה א' כיון דנאסר עד תוך שנה אחרת בזמן הזה מנ"מ בעיבורה וכו' ע"ש. הרי דעומדי' באמצע השנה ואמר שנה א' הוי עד אותו זמן ממש ופשוט דאסו' בעיבורה וה"נ בממון נתעברה לשוכר גם מהר"י ן' מיגש בתשוב' הביאו הר"ב בס' א"ז פ' השואל כ' דהיה סובר דדוקא בעומד בר"ה שהיא שנת עולם חדש העיבור בכלל אבל בשאר חדשי' שאין שנתו שנת עולם אין לו אלא י"ב חדשים ושו' חזר בו מדלא הזכיר תנא או אמורא או חד מרבוות' זה החי' או לרמוז אותו ומורי ורבי מעולם לא אמר סבר' זו והיה מורה במשנה הנז' לכל העולם ולא היה מחלק בין היתה שנתו תחילת תשרי או שאר החדשי' עוד נ"ל דיותר ראוי לומר דמי שזוכר שנה באמצע אין הכוונה אלא מאותו העת עד עת אחר מאותו החדש כמו אותו החדש עצמו ונכלל החדש הנוסף והיא הסברא הנכונה עש"ב א"כ נר' דהרמב"ם נגרר אחר רבותיו הרי"ף ומהר"י ן' מיגש ועיין בהלח"מ פ"ז מת' שכירות וא"כ לכל הני רבוותא ס"ל דשנה א' חדש העיבור בכלל וכן פסק מרן בח"מ סי' שי"ב ובי"ד סימן ר"ך ע"ש ה"נ בנ"ד שנה מיום ליום בעי' כמ"ש מהרי"ו בסי' ס"ח ע"ש וה' שבות יעקב ח"ב סי' קכ"ה שדחה דספיק' הוא ובמשכיר משום שהשוכר מוחזק ועומד בקרקע אמרי' דגם חדש העיבור יש לדור בו ולענין נדרים אזלי' להחמיר וכו' ע"ש ליתא דכבר נתבאר דעת מהר"י ן' מיגש והרמב"ם והסמ"ג והרא"ש בנדרי' דשנה א' משמע מיום ליום ואסור בחדש העיבור בודאי וכן בשכירו' נתעברה לשוכר בוראי ולא מספק ועוד דאי ספק המשכיר הוא המוחזק בקרקע בחזקת בעליו עומד כדקי"ל כר"נ גבי חדש ושנה דמספ"ל תפוס לשון א' או לשון אחרון דאמרי' אוקי ממונא בחזקת מאריה קמא ע"ש ואי מספ"ל אי חדש העיבור בכלל א"כ אוקי ממונא בחזקת בעל הקרקע אלא ודאי דנתעברה לשוכר בודאי:
ומה שהוכיח הרשב"א בחי' לנדרי' דאין חדש העיבור בכלל מדתנן המוכר בית בערי חומה אינו מונה אלא משעה שמכרה לו שנאמר עד מלאת לו שנה תמימה כשהוא אומר תמימה להביא חדש העיבור וכו' טעמא דרבי רחמנא הא לא"ה מונה שנים עשר חדש ולא חדש העיבור ע"ש. י"ל דילפי' מבתי ערי חומה כדאמרי' בערבין שם גבי נולדו לו ב' טלאים וכו' מ"ד התם דכתי' תמימה הכא דלא כתיב תמימה לא קמ"ל דשנה שנה מהדדי גמירי ע"ש וכ"כ התו' שם בד"ה מיום ליום דה"נ בעי' מעת לעת דילפי' שנה מבתי ערי חומה ע"ש. וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' בכורות דין י"ב דאם היתה שנה מעוברת נתעברה לו ומונה לו י"ב חדש וכו' ע"ש וכן מוכח בהדיא בפ"ק דר"ה גבי שנה בלא רגלים וכו' דלכ"ע ילפי' מבתי ערי חומה ע"ש בהתו' ושוב ראיתי לה' המאירי בנדרים דס"ל כהרשב"א וכ' דלשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד ע"ש וה' מש"ל בפ"ד מהל' שבועות דין א' צדד דלא אמרי' הלך אחר לשון בני אדם אלא כשלשון תורה אינו חולק על לשון בני אדם ודחה זה מהירושלמי ע"ש וכן מסקי' בר"פ הנודר מן המבושל דלכ"ע בנדרים הלך אחר לשון בני אדם אף ע"ג דלשון תורה חולק ע"ש בהר"ן והכי אמרי' התם דף נ"א גבי דג וביומא דף ע"ו גבי הנודר מן התירוש דהולכין אחר לשון בני אדם להקל אע"ג דלשון תורה חולק ע"ש וכן מבו' בהתו' דע"ז דף כ"ז ע"ב בד"ה אלמנא וכו' דלעולם הולכי' אחר לשון בני אדם מיהו אם לא נתברר לנו לשון בני אדם הולכי' אחר לשון תורה דשנה סתם חדש העיבור בכלל דילפי' בג"ש מבתי ערי חומה כנ"ל: