אור ברסלב

ערך השולחן אבן העזר· רבי יצחק טייב

סימן ד

סימן ג

א דין י"ד וכיון דפלוגתא הוא הוי ס' ממזר כ' הרשב"ש בתשו' סי' תקל"ו וז"ל וכל שהודה האב שלא בא הוי ממזר ודאי וכל שהודה לאשה שבא הוי כשר ואי ליתיה קמן ולא יבא לעולם ואינו במקום שנוכל לשאול אותו בזה הוא דסובר הרמב"ם דהוי ודאי ממזר כיון דאשתהי יותר על תריסר ירחי שתא ובה"ג כ' דהוי ס' ממזר וכן יראה מדברי הרא"ש בפ' יו"ד יוחסי' דלדעת בה"ג הוי ס' ממזר ולישנ' דדילמ' הכו משמע עכ"ל מבו' דס"ל דאם הודה האב שבא כשר לכ"ע ואם הודה שלא בא הוי ממזר ודאי לכ"ע וכ"כ הרא"ש בפ"י יוחסין לדעת בה"ג דההיא דרבה תוספ' מיירי כשהבעל מודה שלא בא וא"כ ל"פ אלא כשאין הבעל לפנינו לשאול אותו דהרמב"ם ס"ל דהוי ודאי ממזר ובה"ג ס"ל דהוי ס' ממזר ומ"ש הרשב"ש סי' צ"ב דלא אמ' אלא כב' מודי' לא דק דאם ב' מודי' לכ"ע כשר אלא כשאין הבעל לפנינו לשאול אותו ס"ל לבה"ג דהוי ס' ממזר ועמ"ש בסמוך אות ג':

ב הנה אבל תוך יב"ח אין לחוש דאמרי' דאשתהי וכו' כ' בתשו' בשמי' ראש סי' קנ"ד על אשה שהלך בעלה ממנה ואחר ו' חדשי' ללכתו הוכר לה עובר כמו לאשה אחרת כט"ח ויצא עליה קול שזינתה והיא הכחישה ובתשלום שנה כשכרעה לילד שלחה אחר הרב וספרה לו בבכי איך שבלילה בא גוי דרך החלון וחרבו שלופה בידו ואנסה וממנו הרה ומה שהכחיש' עד עכשיו כסבורה אולי תוכל לחפות שלא יהיה לה פגם ואמרת אתה שראוי להאמינה במיגו דא"בא מבעלה דהא פסקי' כרבה תוספא' דעביד דאשתהי תריסר ירחי שתא סבור אני בהך דרבה תוס' דלא איירי וכו' אבל היכא שלא הוכר עובר' בשליש הא' שאין זה מן הסדר דכל הנשי' בשליש הריונה דהיינו ט"ח העובר ניכר וכו' תחילתו מעיד על סופו דלא נתעברה אלא לאחר מזה אבל אומ' אם בפשיטות דמהימני' לה דנאנס' דברי' דידה וטעמא דמשארסתני נאנסתי לאו משום מיגו אלא משום ברו' דר"ג אלים ליה ברי' וכו' ע"ש ונר' דודאי אמרי' מיגו אפילו באיסו' וכמו שהוכחתי בדיני מגו וק"ו הוא אם בממו' דאין הולכי' בממו' אחר הרוב אמרי' מיגו כ"ש כאיסו' דהולכי' בו אחר הרוב ואף ע"ג דהא דרבה תוס' שישהה העובר יב"ח מילתא דלא שכיח' היא אמרי' מיגו אפי' מטענה דלא שכיחא כדעת הרשב"ץ בתשו' ח"ג סי' שס"ט ע"ש ועוד שכ' בתשו' בעי חיי חא"ה סי' ח"י דה"ד בברי' וברי' אבל אם התובע טוען ברי' והנתבע טוען שמא אמרי' מיגו דלא שכיח אפי' להוציא ממון והוכיח כן ממ"ש הרא"ש בפ"ק דכתו' גבי האומ' פ"פ מצאתי דנאמן להפסיד' כתו' וכו' דאין נאמנת במיגו דמ"ע דמ"ע ל"ש וכו' ואילו באומ' משארסתני נאנסתי לר"ג נאמנת במיגו דמ"ע או דיש לחלק בין ברי' וב"רי לבר"י ושמא ע"ש א"כ הכא נאמנת לומ' נאנסתי במיגו דא"בא מבעלה דבברי' ושמא אמרי' מיגו אפי' מטענה דלא שכיחא ואפי' להוציא ממו' וכ"ש באיסו' מיהו בתשו' הרשב"א שם כ' שה"ר דן אשכנזי ס"ל דמיגו מטענה דל"ש לא אמרי' ומזה הוכיח דמ"ע שכיחא מדאמרי' מיגו דמ"ע והרשב"א השיבו דעיק' טעמא דר"ג משום חזקה דגופא הוא וטעמא דמיגו סניף בעלמא הוא ע"ש א"כ לכ"ע אין חי' בין ברי' וברי' לברי' ושמא דאי לא אמרי' מיגו מטענה דל"ש אפי' בברי' ושמא לא אמרי' וכבר הארכתי בזה בדיני מיגו ע"ש. ומ"ש אבל אני אומ' בפשיטו' דמיהמי' לה דנאנסה בברי' דידה וכו' נר' דס"ל דבטענת נאנסתי נאמנת אפילו ליכא מיגו כיון דטוענת בריא כדעת הר' יונה והר"ן דהא דאומ' פ"פ מצאתי נאמ' לאוסרה עליו ה"ד במכחישתו ואומ' בתולה אני או בשותקת אבל אם אמ' נאנסתי או מ"ע אני לא מיתסרא וכ"כ המ"מ בפי"ח מה' א"ב בשם הרמב"ן והרשב"א ע"ש מיהו המ"מ סיים שיש חולקי' בזה וס"ל דלענין איסורא אינה נאמנת וזה נר' דעת רבי' וכ"פ מרן בסימן ס"ח ע"ש בב"י וכן הסכי' מהר"ם אלשקר סימן צ"ד והביא תשו' הגאוני' ר"ש גאון ורבי' האי גאון שכ"כ מטעם דזנו' שכיח אונס ל"ש ע"ש:

ג ואפי' הפילה בתשרי ושמעו הוולד בוכה וכו' אשה א' שהלך בעלה במ"ה ושהה קרוב לב' שני' ובא לביתו בי"א לח' טבת ולא הלכה האשה לטבו' עד ך' בו ובח' סיון כ"ג בו ילדה זכר בן ט' שפי' בסימניו וקולו כנער ומת ביום ה' ללידתו ואשה זו יצא עליה קול אחר קול עם כמה בני אדם ובפרט עם איש א' בכמה מיני כיעור ביותר ומתייחד באכי' ושתיה ושנה ובאו עדי' על זה והתרו בהם ב"ד ועברו על ההתראה הנה כת' מרן הב"י בסס"י קע"ח וז"ל מ"ב ראובן בא לעירו בתחי' ח' כסליו אחר שעמד חוץ לביתו קרוב לשנ' ונתעבר' אשתו ובסוף אדר הפילה נפל ן' ז' באבריו וכו' והשיב הר' דוראן מה שהסכמתם שאין לחוש לה כיון שהבעל מחזיקא בכשרו' יפה הסכמתם וכו' ידוע שהיולדת לז' יולדת למקוטעי' ויולדת לט' אינו יולדת למקוטעי' כדאי' בהמפלת א"כ הרי ח' ה' לבן ז' כח' ח' לבן ט' ואין ס' שנפל ן' ח' בוכה ויונק עד קרוב לל' יום וכו' ה"נ ן' ס' יכול להתקיים ולבכו' דאמרי' ן' ז' היה ונגמר מהרה ואע"פ וכו' שהנולדי' לנו הם חלושי היצירה אבל כבר אמרתם בזה טעם נכון לפי שאביו ואמו רמי הקומה וא"כ נכון הדבר להחזיקה בכשרה ומותרת לבעלה עכ"ל. ומה שתמה מהר"י הלוי סימן י"ד דהרי לא היה מזמן העיבו' עד זמן הליד' רק ד' חדשי' כמ"ש שנתעברה מתחלת כסלו וילדה בסוף אדר וא"ל דט"ס נפל וצ"ל בתחי' חשון או בסוף ניסן דא"כ איך כ' והיה קול בעיר שא"א שבפחו' מה' חדשי' שלמי' ישמיע קול וכו' הרי איתא ה' חדשי' שלמי' ודוחק להגיה ג"כ שבפחות מו' חדשים וכו וע"ש בתשו' מוהר"ם בן חסון הרואה בתשובה הרשב"ץ ח"ב סי' ק"א מפו' דבסוף אדר ב' הפילה וכו' ויצא קול בעיר שא"א שמתחיל' ח' כסלו עד חצי אדר ב' שאינם ה' חדשים גמורי' ישמיע קול וכו' ע"ש מבו' דהפילה באדר ב' ולא בסופו ממש אלא אחר חציו ונרא' דאפילו היה בסופו ממש הרי הרשב"ש בתשו' סי' תקי"ג והביאו מרן הב"י סי' קנ"ו ס"ל דחדשי ההריון הם כל ח' ל' יום וחדשי השנה יש מהם חסרי' ואע"ג דח' ט' לא בעי' שלם מ"מ ח' חדשי' שלמים בעי' דלא קי"ל כמ"ד שיפורא גרים וכן דעת הרמב"ן וכבר האריך בזה ה' ה' שמחת י"ט סי' י"א ע"ש וכן מבו' בתשו' הרשב"ץ שם והרשב"א בתשו' שהביא הרשב"ץ שם שכת' וז"ל ראובן הלך למ"ה ואחר כמה ימים חזר לעירו בירח תמוז כ"ו ימים לח' וכו' וילדה האשה בטבת אחר יו"ד ימים וכו' ועכשיו ילדה לו' חדשים וד' ימים כשנמנה לביאת הבעל וכו' ע"ש משמע קצת דלא בעי' כל ח' ל' דא"כ לא הוו אלא ו' חדשי' ומ"מ מבו' בתשו' הרשב"ץ כמ"ד ה' חדשים שלמים בעי' וא"כ מתחי' כסליו עד סוף אדר ב' לא הוו ה' חדשים שלמים מל' יום:

וראיתי לה' בני דוד בה' א"ב בתשו' דף מ"ט ע"א שהק' מדאמרי' בפ' החולץ דרוב נשים יולדו' לט' ותי' דהך חזק' דרוב נשים יולדות לט' איתא השתא והביא ראיה מדברי מהר"י ווייל שכ' דשכיח טובא דנשי בדן יולדו' למקו' עש"ב ואכתי ק' דרוב נשי' יולדות ומיעוט מפי' ואע"ג דאיכא חזק' דכשרות וסמוך מיעוט' דמפולו' לחזק' הו"ל פלגא ופלגא ואסו' מס' כדאמרי' בריש האשה בתרא ע"ש אבל כבר הק' הרשב"ץ בתשו' ח"ב סימן צ"א בכה"ג ותי' דכל שלא הוכר העיבו' לשליש ימיה אין הולכי' אחר רוב נשי' ועוד דלא אמר כן אלא לענין חיוב חטאת ולא אשם אבל לשאר מילי אין הולכי' אחר רוב זה דאינו רוב גמו' ואדרבה הולכי' אחר רוב בעילו' של בעל עש"ב וכ"כ הריב"ש סי' תמ"ז וז"ל ולדבריך הי"ל לחוש לזנו' דקודם שנישאת ולאסור משום רובא וחזקה אלא שאין תולי' לעולם בזנו' כל שאפשר לתלו' בבעלה ואפי' על צד הרחוק שאין חושדי' בעריו' ועוד שהאשה המזנה מתהפכת שלא תתעבר ע"ש אלמא לא אזלי' בתר רובא לתלו' בזנו' ואפילו בס' רחוק תלי' בבעל וכבר הוכיח כן מהר"י הלוי בתשו' שם והוכיח עוד כן ממ"ש הרא"ש בפי' יוחסי' בשם בה"ג דאפי' שהה יותר מי"כ חדש תלי' בבעל שמא בא בצינעא ושמש ע"ש אלמא תלי' בבעל להחזיקה בכשרו' אפי' בדבר רחוק יותר ע"ש ונר' דס"ל דלדעת בה"ג מוקמי' האשה בחזקת כשרו' ועיין בתשו' הרשב"ש סי' תקל"ו שכ' דבה"ג ס"ל דהוי ס' ממזר וכן נראה מדברי הרא"ש דל' דילמא משמע הכי ע"ש ואינו מוכרח דודאי ס' רחוק הוא ואפ"ה תלי' מבעל מס' שמא בא להחזיק האשה בחזקת כשרו' ואדרבה מדברי הרא"ש משמע כן דאל"כ אמאי דחק בההיא דרבה תוספאה דמיירי כשהבעל מודה שלא בא והא בלא"ה צריך לטעמא דאשתהי להכשיר דאי מטעם שמא הבעל בא הוי ס' ממזר אלא ודאי דמס' שמא בא מוקמי' לה אחזקת כשרה:

ושו"ר לה' אורים גדולים לימו' קי"ד וקט"ו שהסכי' דבה"ג ס"ל דהוי ס' ממזר מיהו אם טענה האשה ברי' שבא הבעל נאמ' והיינו דק"ל להרא"ש דא"כ הו"ל לאוקמי ההיא דרבא תוספאה דאמ' שבא הבעל עש"ב אבל בתשו' הרשב"ש שם כ' דאם הודה הבעל שבא לכ"ע כשר ואם אמ' שלא בא לכ"ע ממזר הוא כ"פ אם אין הבעל בפנינו לשאו' אותו הרמב"ם ס"ל דהוי ודאי ממזר כיון דאשתהי יותר על תריסר ירחי שתא ובה"ג ס"ל דהוי ס' ממזר ע"ש מבו' דס"ל דאפי' אמ' האשה שבא הוי ס' ממזר אלא דוקא אם הוד' לה הבעל שבא וא"כ אמאי דחק הרא"ש בההיא דרבה תוספאה דמיירי כשהבעל מודה שלא בא הא כשאין הבעל בפנינו נמי הוי ס' ממזר ולכן איצטריך לטעמא דאשתהי להכשיר אלא משמע דגם לדעת ה"ג מוקמי' לה אחזקת כשרו' מס' ועוד דהוי ס"ס שמא בא הבעל ואת"ל לא בא שמא נבעלה לגוי ועבד דהוולד כשר ועיי' בש"מ לכתו' דף ט' שהוכי' מדברי התוס' דאפי' ס"ס דאינו מתהפך הוי ס"ס וכה"ג התיר הרשב"א בתשו' סי' אלף וקפ"ז מכח ס"ס ס' בעל ס' לא בעל ואת"ל בעל ס' באונס ס' ברצון ע"ש וכן הוכיחו הש"ך והפר"ח ורוב האחרוני' דלא בעי' מתהפך ע"ש וא"כ ה"נ אם אמ' האשה שבא הבעל ואין הבעל בפנינו הוולד כשר מכח ס"ס שמא בא הבעל ואת"ל לא בא שמא נבעלה לגוי ועבד דהוולד כשר וכן התיר מהרש"א בתשו' בספר אורים גדולים שם מטעם זה וה' המחבר לא חלק עליו אלא משום דאם האשה מודה שלא בא אסור וכל שאפשר לברר לא סמכי' אס"ס ע"ש אבל אם אמ' האשה שבא הבעל לכ"ע הוולד כשר מכח ס"ס. ועיין להב"י בסי' קע"ח שכ' בשם הרשב"ץ דהגאון לא אמר רק כשאין הבעל לפנינו אבל אם הבעל לפנינו הולד ממזר כדעת הרמב"ם וכ"כ מהרש"ל ביש"ש בפרק הערל סי' כ"ט ע"ש ולא מצאתי זה בתשוב' הרשב"ץ ח"ב סי' ק"א אבל בסי' צ' כ' בהפך וז"ל ונר' שהגאון לא אמרה אלא כשהבעל מודה בדבר כההוא עובדא אבל אם אינו כאן בסתמא חיישי' לממזרות כדברי הרמב"ם ע"ש הרי דס"ל דבה"ג לא אמרה אלא כשהבעל מודה שבא בצנעא וכשר הולד אבל כשאין הבעל לפנינו הולד ממזר ודאי כמבואר שם ואפילו אמרה האשה שבא אינה נאמנת:

ומ"מ אפילו נימא דבשהה יותר מיב"ח הוי ס' ממזר ולא מוקמינן האשה בחזקת כשרות ה"ד בס' רחוק אבל לא אזלינן בתר רובא לתלו' בזנו' וה"נ אע"ג דרוב נשים יולדו' לט' אמרי' דבן ז' הוא להחזיק האשה בחזקת כשרו' ולא תלי' בזנו' כמו שהוכיח מהר"י הלוי ומהרימ"ט בחא"ה סימן ט"ז הביא ראיה לזה מדקי"ל הנושא את אשה ולא מצא לה בתולים והיא אומ' משארסתני נאנסתי וכן היא אומ' מ"ע אני דנאמנת אע"ג דאונס ומ"ע לא שכיח וההיא דאומר פ"פ מצאתי דנאמ' לאוסרה עליו כ' רבי' יונה והר"ן דה"ד במכחשת ואומ' בתולה אני או בשותקת אבל אם אמ' נאנסתי או מ"ע לא מיתסרא וכ"כ המ"מ בפי"ח מה' אב' בשם הר"מ והרשב"א ע"ש ותמהני שהרי המ"מ שם כתב שיש חולקים בזה וס"ל דלענין איסור אינה נאמנת וזה נר' דעת רבי' וכ"פ מרן בסי' ס"ח ע"ש בהב"י וכן הסכים מהרימ"ט עצמו בחי' לכתו' והביא ראיות דמס' אסורה ע"ש והרשב"ש סי' צ"ב כת' וז"ל ומן הסתם אין להתירה ולומר שמא באונס זיגתה דהא לא שרי' בפ"ק דכתו' בפ"ע אלא באשת ישר' שנתקדשה אחר ג' ימים משום דאיכא תרי ספיקי וכו' ועוד כל שבעיר בחזקת שהוא ברצון וכ"כ הרמב"ם בפ"א מה' נערה וכו' ע"ש וכ"פ מהר"ם אלשקאר סי' צ"ד כאשה שהלך בעלה למ"ה והרתה לזנונים דאינה נאמנת לומר נאנסתי והביא תשו' הגאונים רב שרי' ורבינו האיי שכ"כ מטעם דזנות שכיח אונס ל"ש עש"ב אלמא אזלי' בתר רובא ותלי' בזנות. ואפשר דאפי' למ"ד דנאמנת באונס ה"ד משום דרובה דברצון אינו רוב גמור כמ"ש התוס' בכתו' דף ט' בד"ה ואב"א וכו' ע"ש אבל בנ"ד דרוב יולדות לט' ורוב יולדות ולא מפילות וגם רוב נפלים לא נגמרו סימניהם א"כ המפילות ן' ז' בסימנים גמורים הוי מיעוטא דמיעוטא וכה"ג כ' מהריק"ו שרש ק"ג וז"ל דאע"ג דאין הל' כרשב"ג בבן ח' התם הוא דא"ל רוב היולדות אינם יולדות לז' אלא לט' ואפי' היולדות לז' רובן יולדות בלי שהוי ונמצאו היולדות בני קיימא לח' הוי מיעוטא דמיעוטא וכו' ע"ש: ומהר"ם אלשקאר שם כ' וז"ל ואפי' לאותן המפ' שפי' דההיא דר"א דאמ' פ"פ מצאתי נאמ' לאוסרו עליו דמיירי בשותקת וכו' אבל אם אמרה משארסתני נאנסתי או מ"ע אני דהוא טעי' שמא והיא ברי' נאמנת וכו' מ"מ צריכא נמי חזקה דגופא וכו' וכדאמרי' התם דבחזקת בתולה היתה דרוב נשים בתולות נשאות ואוקמוה אחזקתה וכ"כ הרשב"א דברי' ושמא עם חזקה דגופא עדיף וכו' ול"ל נמי דאית לה חזקה דכשרו' וכו' דלא היא דאיכא כנגד הבריא רוב דרצון באונס לא שכיח ואית ליה קלא והיכא דליכא קלא הו"ל רצון רובא ורובא עדיף מחזקה הילכך לא סמכי' אבריא דידה ואסור' לבעלה וכ"כ התוס' וכו' ע"ש ודבריו תמוהים דהתם באשת כהן שאמ' שנאנסה קודם שנתארסה אי מוקמי' לה אחזקת הגוף שהיתה בתולה א"כ נבעלה אחר שנתארסה ואסורה דכיון שהיא מודה שפתחה פתו' איתרע לה חזקה דגופה דרוב נשים בתולות נשאות דאל"כ הו"ל לטעו' כן ולא טענת נאנסתי דגנאי הוא כמ"ש התוס' ע"ש ואפ"ה שרי' לה משו' חזקה דכשרו' ול' הרשב"א הובא בש"מ שם וברי' עם חזקה דכשרו' דגופא עדיף משמא דידיה ע"ש וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"ג סי' שס"ט וז"ל ומתני' דהנושא את האשה ודאי משמע לדעת גמרי' דאפי' להתיר את עצמה קאמר דהא אמרי' טעמא משום דאית לה חזקה דגופא וכיון דתלי' בחזקה דגופא אף גופא שרי ע"ש ואי חזקת הגוף ממש קאמר א"כ תחתיו נבעלה ואמאי מותרת אלא חזקה דכשרות קאמ' וכ"כ הרא"ה בש"מ דף י"ב ע"ש ועיין להב"ש בסי' ו' ס"ק כ"ט שכתב דמשמע בהתוס' דאם טענה קודם קידושי' נאנסתי נאמנת:

ונר' דהרשב"ץ ס"ל דנאמנת לומ' נאנסתי וז"ל בתשו' שם ולפ"ז אם הדבר ברור שאין נפל של ה"ח נגמר באבריו ובהשמעת קול אין מועיל חזקתה בכשרות לבעלה שלא לאוסרה עליו שהרי הא אינה טוענת שנאנסה ע"ש משמע דאם טוענת שנאנסה נאמנת אע"ג דאונס ל"ש וה"נ אמרי' אע"ג דרוב נשים יולדות לט' לא אזלי' בתר רובא אבל לדידן דאינה נאמנת משום דאונס ל"ש ה"נ רוב נשי' יולדות לט' ולא אמרי' דבן ז' הוא ונגמר בח' חמשיי ואע"ג דרוב זה אינו רוב גמור כמ"ש הרשב"ץ ה"נ רוב דברצון אינו רוב גמור כמ"ש התוס' וכ"ש הכא דגם הרוב יולדות ולא מפילות ורוב נפלים לא נגמרו סימניהם א"כ המפילות ן' ז' בסימניהם גמורים הוי מיעוטא דמיעוטא כמ"ש:

וראיתי למהר"ם מלובלין בתשו' סי' פ' שכתב באשה שילדה לו"ח מיום הנישואין דהיינו שהנישואין היו בי"ז כסלו וילדה בי"א בסיון ולד גמור בצורתו דלא חיישי' לה מאחר שפ' מהר"י מינץ כמ"ד שיפורה גרים וראוי להיות אפי' ן' קיימא א"כ ק"ו שלל שראוי להיות נגמר בצורתו ולהיות נפל בה"ח שלמים באמצע וסוף ח' כסליו בתחי' עיבור ותחי' ח' סיון בסוף עיבור והביא ראיה ממ"ש התוס' בפ"ק דכתו' וז"ל וא"ת ונוקמה אחזקה שהיא כשרה לכהונה ונימא דלאו תחתיו זינתה וי"ל דאדרבה אית לן למימ' דהשתא נבעלה דאוקמא אחזקת דגוף שהיתה בתולה ע"ש משמע דאי לאו חזקת הגוף הוה מוקמי' לה אחזקת כשרות לכתונ' ע"ש ולאו ראיה היא דהתם דהוי ס' שקול מוקמי' לא אחזקת כשרות אבל הכא דהרוב יולדות ולא מפילות אימא דאזלי' בתר רובא ותלי' בזנות וכ"ש אי אמרי' דל"ש להיות נגמר בצורתו אפי' בה' חדשים שלמים באמצע מלבד תחי' עיבור וסוף עיבור כמ"ש מהרימ"ט ע"ש וא"כ גרע מס' אנוסה דאסורה אע"ג דרוב ברצון אינו רוב גמור:

מיהו כ"ז כשיש לה חזקת כשרות אם יש עידי כיעור תלי' בזנות ולא אמרי' דבן ז' הוא ונגמר בחדש ה' כמו בשהה יב"ח שכ' מהר"ם בתשו' המיי' ופס' רמ"א דאם ראו דבר מכוער לא אמרי' דאשתהי כ"כ וחיישי' לה וכ"ש בזה דרוב נשים יולדות לט' והרוב יולדות ולא מפילות וגם רוב נפלים לא נגמרו סימניהם וא"כ המפילות ן' ז' בח' ה' בגמר סימניהם מיעוטא דמיעוטא הוא ומהרי"קו כ' דאפי' כשיש לה חזקת כשרות תלי' בזנות דמיעוט' דמיעוט' ע"ש ומדברי מהר"ם מלובלין בתשו' שם שכ' ואפי' אם באנו להחמיר כדברי השאלתות אין לאסור האשה מטעם שטען בעלה שהוא בעצמו ראה דבר מכוער ששמעון דפק ונקש בדלתי הבית חדרי אשתו וכו' ע"ש משמע דס"ל דאפי' בכיעור שאינו מראה שכבר זינתה חיישי' שמא בפעם אחרת נטמאה כמו שצידד הח"מ בסי' י"א סק"ג ע"ש אבל מדברי הרמב"ם בפ' כ"ד מה' אישות שכ' וז"ל כיצד היא יוצאת משום ש"ר כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים נראים שהיתה שם עבירה וכו' כיצד כגון שהיתה בחצר לבדה וכו' ע"ש משמע דבעי' דבר מכוער ביותר שמראה שזינתה באותו פעם כמ"ש הרב ב"ש שם סק"ד וכ"כ הרב עבודת הגרשוני סי' כ"ח וה' בית יהודה בח"א סי' י"ט דף נ"ו ע"א ע"ש. מיהו נראה דבשהה יב"ח אפי' בכיעור שאינו מראה שזינתה באותו פעם לא אמרי' דאשתהי כיון שיש רגלים לדבר ורק משמע מתשו' מהר"ם ומדברי רמז ואפי' נימא דבשהה יב"ח בעי' כיעור גמור מ"מ בנ"ד נר' פשוט דלא התיר הרשב"ץ אלא כשיש לה חזקת כשרות אבל כל שיש מידי כיעור ורגלים לדבר לא אמרי' דן' ז' הוא ונגמר בח' ה' דהוי מיעוטא דמיעוטא וכמ"ש והרי בתשו' מהריב"ל ח"ג סי' י"ט חולק אפי' כשיש לה חזקת כשרות וכ' שם דלא אמר הרשב"ץ אלא בשיש לה חזקת כשרות ע"ש:

ושוב מצאתי להרשב"ץ בח"ג סי' קנ"ז שכ' על נדון זה דסי' ק"א וז"ל אבל בענין זה יש דברים קשים הרבה כי לא פעם ולא שנים יצא עליה קול זה וכבר נשאלתי מזה פעם אחרת על ענין הנפל שהפילה אחר שבא בעלה בזמן מועט ובכה הנפל וכל המדינה לעזה עליה שא"א שהיתה מעוברת מבעלה ולמדתי עליה זכות וכו' ומן הדין כיון שהשמועות הם תכופות אע"ג דלא מפקי' אשה מבעלה אלא בעדי כיעור ובקלא דלא פסיק כדאית בפ"ב דיבמות אבל בשמועות התכופות והאחרונות מחזיקות את הראשונו' היה א"ל שב"ד מוציאין אותה מהבעל שכיון שיצא עליה קול ולא נזהרה אח"כ אמרי' בקול אחרון וכו' ומ"מ אפי' נאמ' שאין ב"ד מוציאין אותה מיד בעלה אבל הוא מצוה לגרשה כדאיתא בפ"ב דגיטין וכו' ע"ש הרי מבואר דס"ל דאפי' בקול אחר קול מצוה לגרשה ודעתו נוטה קצת דב"ד מוציאין אותה. מיהו נר' דהוא ס"ל כדעת הפוסקים דבעדי כיעור וקלא דלא פסיק מוציאין אותה אפי' מהבעל אבל למאי דקי"ל בסי' י"א דאין מוציאין אותה מבעלה בעדי כיעור ובקלא דלא פסיק כ"ש דאין מוציאין אותה ע"י קול אחר קול ואפשר דאפי' מצוה ליכא לגרשה. אבל בעדי כיעור שאינו מראה העבירה כיון שיש רגלי' לדבר והנפל בסימנים וקולו מוציאין אותה וכ"ש היכא שיש קול אחר קול כנ"ד וכמה מיני כיעור ביותר שמראי' ודאי העבירה וגם היכא שרגילה להתייחד עמו ואפי' בפעם א' אם מתייחדת ברצונה בלא סיבה עוברת על דת היא כמ"ש הב"ש בסי' י"א סק"ה ע"ש וכ"ש היכא שהתרו בה ב"ד ועברה על ההתראה:

ד דין י"ט בין א"א וכו' כ' בתשו' בשמים ראש סי' ד' על אשת ישר' שהמירה ונשאת לגוי וילדה לו בנים ואח"ך חזרה היא וילדיה יש ר"ל דהולד כשר דגוי הבא על בת ישראל הולד כשר אפי' בא"א וכו' ואתה אמרת כיון דעבדה הכי חשודה על העריות ואימו' איפקרא נמי נפשה לישראל תשו' אין דעתך נכונה בזה דאם היא הוחזקה כל יש' מי הוחזקו ואפי' אם תבעוהו לההוא ארוס וארוסה ואפי' יש ישר' חשודי' או מומ' הולכים לתוך ביתה מ"מ בעלה משמרה ורוב בעילות אחר הבעל ודאי סומכי' אפי' בגוי וכיון שזה מתנהג עמה כבעלה לא חיישי' וכו' ע"ש ונר' דס"ל דל"ד לארוס שבא על ארוסתו בבית חמיו דהולד ס' ממזר דאמרי' כשם שהפקירה עצמה לארוס כך הפקירה עצמה לאחרים דבארוס לא שייך לומר רוב בעילות מארוס דלא שכי' אצלה כמ"ש הב"ש לקמן ס"ק מ"ט ע"ש אבל זו שנשאת לגוי דהוי בעלה מצוי אצלה אמרי' רוב בעילות אחר הבעל:

ה דין כ"ו אם אינו מודה שהוא בנו אבל אם מודה שהוא בנו נאמן בין שירש הוא את אביו בין שיירשנו אביו הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תקכ"ו ע"ש: (ו) דין כ"ז אם הוא מודה וכו' עיין בתשו' בשמים ראש סי' קל"א: (ז) דין כ"ט או על א' מבניו שאינו בנו נאמן וכו כ' הגמי"י פסקו בה"ג. וכן כת' דהא דפסקי' ה' כר"י דוקא היכא דאיכא בכו' כי ההיא דשלח ר"א לר"י האומר על תינוק בין הבנים זה בני בכו' נאמן כר"י ואע"פ שע"י שעושה בכו' לזה הקטן פוסל הגדול ועושה אותו ממזר דלזה האמינתו תורה דכתי' יכיר אבל במקום שאין בכור דליכ' יכיר לא מהימן לשווייה ממזר וכו' וכ' הכנ"הג הגב"י אות כ"ב לכאו' נראה מל' זה דכל שאומר על בנו הקטן שהוא בכור אע"פ שאינו אומר על הגדול אינו בנו הוי ממזר אבל הרדב"ז ח"ב סי' רכ"ט כ' דכל שאינו אומר בפירוש אינו בני אע"פ שאומר על הקטן שהוא בכור הגדול הוי ממזר וכו' ותשו' הרדב"ז היא בח"ב סי' תקמ"ו וז"ל ולענין מ"ש שראובן אמר על א' מבניו שהוא הבכור ויש עדים שמעידים על א' מבניו האחרים שהוא הבכור ולא בחזקה לבד אלא בעדות ברורה ולפ"ז נמצא הוא מכחיש את העדים ומש"ה נסתפקת והאמת הברו' שאין כאן ס' כי התו' נתנה אמונה לאב לומ' שזה בכור שנאמ' כי את הבכור וכו' ואפי' במקום עדים תדע דהא חזקה במקום עדי' קיימא וכ' הרמב"ם האב שאומ' על מי שלא הוחזק בנו כלל הוא בני ובכורי הוא נאמן וכן אם אמ' על המוחזק לנו שהוא בכורו אינו בכור נאמן ופי' הרמב"ן והרשב"א מוחזקי' בין בעדים בין בקול בעלמא וכו' הרי לך בהדיא שהוא נאמן להכחיש את העדים ואותו שאמ' העדים שנולד תחי' אינו בנו ולכבודו ולכבוד אשתו הוא אומ' שהוא בנו ולא הוי ממזר בשביל כך כי אין אנו סומכים על האב אלא מפני שהתורה האמינה אותו א"נ במיגו דא"ב יהיב ליה מתנה אבל לא בשביל כך יהיה האחר ממזר עד שיפרוש בהדיא זה אינו בני דאז אם יש לבן בנים אינו נאמן לענין יחוס אבל אם אין לבן בנים נאמן ובין כך וב"כ נאמן לענין ירושה וכו' ע"ש ונר' דס"ל דאפ' במקום עדים שאמ' שזה נולד תחי' ואחריו אותו שאומ' האב שהוא בכור האב נאמן להכחיש העדים ואמרי' שאותו שאמ' העדים שנולד תחי' אינו בנו ואע"פ שהוא מודה שהוא בנו ולשון בה"ג הל' מילה דכ"ד ע"ד דכיון דקאמ' על ברי' דזוטר מגדול בכור הוא פסלי' לגדול ומיגו דרחמנא הימני' לאבחוניה לבוכריה דכתיב יכיר יכירנו לאחרים ממילא קא הוי גדול ממזר וכו' משמע אפי' לא אמר בפי' על הגדול שאינו בנו אלא כיון שאמ' על הקטן בכור הוא ממילא הוי הגדול ממזר כשהעדים מעידים על הגדול שנולד תחי' וכ"כ הרמ"ה בפ' י"ן סי' ק"ט וז"ל והיכא דמוחזקי' בו שהוא בכור נאמן אביו על אחר שהוא בכור וכו' שמעת מינה דמהימן לשווייה לגדול ממזר מסתברא דה"מ דבריא מילתא בסהדי דההוא דהיינו מוחזקי' בו אתיליד מקמיה האי דאמ' אביו עלויה שהוא בכור דכיון דאמ' על הקטן שהוא בכור ממילא אסהיד עלי' דהאיך דקשיש מיניה דלאו בריה הוא אבל היכא דלא אתברר בסהדי אי מינייהו קשיש מחברי' אלא בחזקה בעלמא דהיו מוחזקים בזה שהוא בכור ואמ' אביו על א' שהוא בכור מהימן ושניהם כשרי' דאימור האי דאמר אביו שהוא בכור הוא ניהו דקשי' מהאיך ותרוייהו וכו' ע"ש מוכח בהדיא דאפי' לא אמ' בפי' על הגדול שהוא ממזר אלא אמ' על הקטן שהוא בכור הוי ממילא הגדול ממזר ומשמע דאם אודי שהגדול ב"צ בנו אינו נאמן לומר על הקטן שהוא בכור נגד העדים וכ"כ עוד הרמ"ה שם וז"ל טעמא דר"י גבי ן' גרוש' ון' חלו' דקסבר כיון דמהימן לומ' על הקטן שהוא בכור אע"פ שמוחזק בגדול שהוא בכור ש"מ דמהימן לשווייה לגדול ממזר ולא ירית ליה כלל ואסו' בבת ישראל דאס"ד דתרווייהו בניו נינהו היכי מהימן על הקטן שהוא בכור אלא משום דמהימן לשווייה לגדול ממזר ול"מ לשווייה ממזר דאורעא לעיקר חזקה דידיה דהא אמ' לאו ברי' דידיה הוא אלא אפי' היכא דאיתחזק דברי' הוא ואית ליה חזקה דכשרות וא"נ מודה דבריה הוא דלא אורעא לעיקר חזקה דידיה מהימן למימר ן' גרושה ון' חלו' הוא ופסיל ליה מן הכהונה וכו' ע"ש:

וראיתי למהרשד"ם בח"מ סי' ש"ה שכ' ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דאפי' היכא דמוחזק לא קאמ' בה"ג דאין האב נאמן אלא לענין לפוסלו אבל לענין ירושה אפשר דאפי' בה"ג מודה דנאמן לומר אינו בני ולא יירשני כמו שנר' קצת מהל' שכ' הרא"ש משמו אבל האומ' בני זה ממזר ולא לענין בכור לא מהימן לשווייה ממזר דוקא לשווייה ממזר הוא דאינו נאמן הא לענין ירושה הוי מהימן במיגו דא"ב למיהב נכסי' מתנה לאחר ע"ש וכה"ג כתב הרמב"ם בפ"ג מה' יבום מי שזנה עם אשה ונתעברה ואמ' זה העובר ממני והיא מודה לו אע"פ שהוא בנו לענין ירושה ה"ז ס' לענין יבום וכו' והטור בסי' קנ"ו שתמה כיון שהוא ס' למה יורשו ומוציאין הממון מחזקת היורשים הודאים מבו' בתשו' הרא"ש כלל פ"ב דלא שייך מיגו דאנן סהדי דהוא לא ידע בודאי שהוא בנו דאפשר שזינתה ג"כ עם אחר ונתעברה ממנו ומיגו במקום עדים לא אמרי' ועוד דאי משום מיגו ה"ל לפטור מן הייבום איכא מיגו דבידו לגרש' ע"ש וא"כ הכא אע"ג דאינו נאמן לומ' בני זה ממזר הוא לפוסלו נאמן לענין ירושה לכ"ע דאיכא מיגו:

אבל אין נ"ל דבפ' י"ן אמרי' לרבנן יכיר ל"ל בצריך הכירא למאי הילכתא למיתבא לו פי ב' לא יהיה אלא אחר אילו בעי למיתבא ליה במתנה מי לא יהיב ליה וכו' וכ' רשב"ם דבשלמא לר"י טובא אשמועי' קרא דמהימי' ליה לאב אפי' במקום חזקה ויהבי' ליה פ"ב סד"א ניזיל בתר חזקה וניתב פ"ב למוחזק לנו דל"ל גבי אב מגו דא"ב יהיב ליה במתנה פ"ב כי אמ' נמי עליו שהוא בכור נאמן דהא קי"ל דמ"ל לשקר במקום עדים לא אמרי' וכו' ונר' דס"ל דחזקה זו אלימתא ומיגו במקום חזקה גדולה לא אמרי' דהוי כעדים וכ"כ הרשב"א בחי' שם דמיגו במקום חזקה כי הא לא אמרי' וכו' ע"ש וכה"ג כתב הרשב"א בתשו' סי' אלף ומ"ז ובתשו' ח"ב סי' רמ"ה דחזקת כל מה שיש ברשות האדם הוא שלו ואינו נאמן במיגו דהוי כמיגו במקום עדים וכן ל' המ"מ פ"א מה' מלוה בשם הרמב"ן דמיגו במקום חזקה זו לא אמרי' וכו' וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"ג סי' קל"ד וז"ל ואע"ג דאב"ל בפ"ק דב"ב אי אמרי' מיגו במקום חזקה או לאו ולא איפשיטא אפ"ה לאו כל החזקות שוות אלא איכא חזקה אלימתא דאמרי' לה אפילו במקום מיגו וזו אחת מהן וכו' ע"ש הרי אפי' מיגו דבידו במקום חזקה גדולה לא אמרי' וחזקה שכל שברשות האדם שלו גדולה היא וה"נ כיון דמוחזק דבנו הוא אינו נאמן לעקור חזקה זו דהוי כעדים וא"כ כיון דלא האמינתו תורה לומר בני זה ממזר לירושה נמי אינו נאמן לעקור החזקה במיגו. מיהו נר' משום דרשב"ם ס"ל דלר"י נמי אין האב נאמן לומ' זה בני בכור לעשות הגדול ממנו ממזר אלא בחזקה בעלמא נאמן לעשות הקטן בכור להכחיש החזקה וא"כ הא דל"ק לר"י ל"ל קרא אלו בעי וכו' צ"ל דמגו במקום חזקה זו לא אמרי' אבל לדעת ה"ג והפוסקים דלר"י נאמן לומר על הקטן בכור וממילא הוי הגדול ממזר אפשר דס"ל דלענין ירושה ליטול פ"ב לא צריך קרא דבלא"ה נאמן דמגו דאמרי' מגו במקום חזקה וכבר כת' הר"ן בפ' האומר גבי אמר יש לי בנים וכו' קי"ל כר' דמ"ל לשקר כעדים דמי ואע"ג דבפ"ק דב"ב מ"ל אי אמרי' מגו במקום חזק' או לא ה"ד במגו שהיה יכול לטעון טענה אחרת אבל הכא דבידו לגרשה מ"ל לשקר דבידו כעדים דמי וכ"כ הרמב"ן והרשב"א בחי' שם ע"ש וא"כ ה"נ אמרי' מגו דבידו ליתן נכסיו במתנה במקום חזקה בעלמא ועוד דלאו כל החזקות שוות דיש חזקה דאמרי' מגו כנגדה כמ"ש הכ"י בפ' מ"ש ע"ש אלא דלר"י לא מק' משום דאיצטריך קרא לאשמועי' דמהימן לומ' זה בני בכור הוא אפי' לעשות הגדול בערים ממזר וכ"כ הרמ"ה בפ' י"ן סי' ק"י וז"ל ודייקי' למאי וכו' כלו' אא"ב כי איצטריך קרא לאשמועי' כשהיה אחר מוחזק שהוא בכור ואמר האב על א' הקטן ממנו שהוא בכור דמהימן לאחזוקי לגדול דממזר ניחא אלא א"א כי איצטריך קרא לאשמועי' בצריך הכיר' כגון שאין ידוע איזה מהן גדול מחבירו הא ל"ל קרא לא יהיה אלא וכו' ש"מ דלר"י וכו' אי אמר על הקטן שהוא בכור הו"ל הגדול ספק ממזר דאי ס"ד לר"י נמי כי אהני יכיר למיתב ליה פ"ב בלחוד הוא דאהני ליה וכו' אפי' לר"י נמי תק"ל יכיר ל"ל אי בעי למיתב ליה פ"ב מי לא יהיב ליה אלא כי איצטריך יכיר למפסלי' להאיך אחרינא הוא דאיצטריך וכו' עש"ב הרי שכתב דאי ס"ד לר"י נמי אינו נאמן אלא לענין פ"ב תק"ל ל"ל יכיר פשיטא דנאמן במגו דאי בעי יהיב ליה דאפי' במוחזקי' בזה שהוא בכור אמרי' מגו במקום חזקה וכ' הרמ"ה שם דהא קי"ל דל"ש בממונא ול"ש באיסורא כל היכא דבידו לעשות אותו דבר שהוא מעיד עליו נאמן להעיד וכו' ובר"פ האשה רבה מוכח דאפי' היכא דאיתחזק איסורא נאמן וכ"כ הרא"ש בפ' הנזקין ופ' מור"ם בי"ד סי' קכ"ז ע"ש וא"כ ה"נ אפי' במקום חזקה נאמן במגו דבידו לעשות אלא דלר"י איצטריך קרא אפי' במוחזקי' בזה שהוא בכור בעדים שנולד קודם נאמן לומ' על הקטן שהוא בכור וממילא הוי הגדול ממזר וכמ"ש הרמ"ה שם בסי' ק"ט ע"ש וא"כ נר' דלרבנן את"ל דאפילו במוחזקי' בגדול שהוא בכור ואמר על הקטן שהוא בכור דאין נאמן לפסול הגדול לענין ירושה נאמן במגו דא"ב למיהב נכסי' במתנה לאחר:

מיהו אכתי אין נ"ל דבאומר בני זה ממזר שבא לפוסלו נר' דאפי' ליורשו אינו נאמן מכח מגו דמגו לחצי טענה לא אמרי' כמ"ש בע"הת שער נ"א ח"ח בשם הר"ן ב"מ וז"ל כ' בפ' ח"ה בשם רבותי' גבי הא דאמרי' ואי אמ' לפירות ירדתי וכו' כל היכא שטוען אדם לחבירו טענה רבה ומגו מועיל לו למקצת טענתו לא אמרי' ביה מגו וכו' וכ"כ התוס' והרמב"ן בפ' ח"ה שם וכ"כ הר"ן בפ' האומר גם מי שאמר בשעת מיתתו י"ל בנים וכו' דלא אמרי' מגו אפי' במה שבידו לחצי טענה ע"ש וא"כ ה"נ באומ' בני זה ממזר אם לא האמינתו תו' לפוסלו אין להאמי' אפי' לענין ירושה מכח מגו מה"ט דלא אמרי' מגו לחצי טענה וא"כ נר' אינו נאמן לרבנן לו' על המוחזק שאינו בנו אפי' לענין ירושה דהאומר על התינוק בין הבנים בכור הוא נאמן מיירי לענין ירושה ופס' בה"ג דבהא הוא דקי"ל כר"י דנאמן על הכרת בכורו ודכוותה בלא הכרת בכורו שאמר על המוחזק שאינו בנו לענין ירושה אינו נאמן דקי"ל כרבנן. אבל רוב הפוסקים ס"ל דקי"ל כר"י דנאמן אפי' בלא הכרת בכו' לפוסלו ולהפקיעו מירושה ומהרשד"ם בתשו' שם כתב דאין מי שיחלוק בזה רק בה"ג וכו' אבל כל הפוסקים ראשונים ואחרונים ס"ל דנאמן בכל ענין וכן ראוי לדון הלכה למעשה ע"ש וכ"כ מהרח"ש בתשו' ח"ג סי' נ"ב ע"ש:

ואני מצאתי לבה"ג בה' נחלות דף ק"ו ע"א שכ' וז"ל והילכתא נאמן אדם לומ' זה בני בכור הוא ן' גרושה הוא ממזר הוא כר"י וה"מ היכא דלית ליה להאי ברא בני אבל אית ליה להאי ברא בני לא מהימן למיפסליה וכו' ע"ש הרי שפסק כר"י לגמרי דנאמן לומר זה בני ן' גרושה הוא ממזר הוא אבל ראיתי למהרש"ל ביש"ש פ' יו"ד יוחסין שכ' דדברי בה"ג אמתיים דאין אדם נאמן לומר על מי שהוחזק בנו אין זה בני אלא ממזר דלא האמינתו תו' אלא ע בנו לומר שהוא בכור וה"ה דנאמן לומר ן' גרושה הוא שנולד לו מגרושה או שבנו הוא אבל נולד לו מפיסול ערוה כדמשמע לישנא דמתני' זה בני ממזר הוא ולא קתני האומר על בנו שהוא ממזר וכו' כמו שפירש"י שנולד לו מחייבי כריתות ומ"ש בה"ג שאינו נאמן לשווייה ממזר היינו לומר שאינו בנו וכו' דהתו' לא האמינתו רק על בנו ונר' בעיני דאפי' ר"י מודה וכו' ואין לסור מדבריו שהם דברי קבלה ע"ש וא"כ בה"ג בה' נחלות שכ' דנאמן לומד בני זה ן' גרושה הוא ממזר הוא היינו שנולד לו מחייבי כריתות דומיא דן' גרושה ומ"ש בה' מילה שאינו נאמן לשווייה ממזר היינו לומר שאינו בנו דלא האמינתו תו' אלא על בנו ולא על שאינו בנו וכ"כ ריא"ז בפ' יו"ד יוחסין דנאמן לומר בני זה ממזר שנולד לי מן הערוה אבל אינו נאמן לומר אין זה בני שאשתו זינתה תחתיו ומאחר נתעברה שעל בנו האמינתו תו' ולא על שאינו בנו וכ' ה' בנן יעקב בתשו' דף רט"ו ע"ד דה"ד באומר בני זה ממזר שהוא בחזקת כשרות אבל בעובר דלית ליה חזקת כשרות נאמן לו' שאינו בנו והיינו דאמרי' בגמ' ל"מ איהו דלא קי"ל וכו' דאעובר קאי וכן דעת רש י ע"ש ואין נר' כן דעל בנו האמינתו תו' ולא על שאינו בנו א"כ אף על העובר הוי כאחר כיון דלא אשכחן שהאמינה תורה על שאינו בנו:

וכבר ראיתי לרבי' ישעיה הא' בס' המכריע בסי' ס"ד שסובר כן וז"ל אבל נר' בעיני דאלו אמר בני זה שאתם מחזיקי שהוא בני אינו בני אלא מאחרי' נתעברה אשתי ממזר הוא לא יאמ' בזה ר"י שהוא נאמן דדוקא על בניו האמינתו תורה ולא על מי שאינם בניו דהכי כתיב וכו' יכיר ובהא דריש ר"י יכיר יכירנו לאחרים שהוא נאמן לומר זה בני בכורי ולא זה שאתם מוחזקים וכו' והילכך כשאומר אשתי זינתה עם אחרים ואין זה בני לא היה מאמינו ר"י ול"מ אי קיימא אשתו ומכחשא ליה שאינו נאמן אלא אפי' לא קיימא אשתו ומכחשא לי כגון שהלכה למ"ה או שמתה אינו נאמן כיון שאינו בנו ומשו"ה פירש המורה האומר בני זה ממזר הוא כגון שהוא מודה כי הוא בנו אלא שבא על אחת מחייבי כריתות אבל אם אמר אשתי זינתה עם אחרים שאינו עושה אותו בנו אינו נאמן וזה הפתרון הוא נאה והוא הבכור והעיקר וכו' ואתה קיימת פתרון המורה ואמ' פי' הגמ' כך הוא ל"מ איהו דלא קי"ל כי שמא כמו שזינתה זאת האשה עמו שיש בה כרת כך זינתה עם איש אחר וכו' והולד כשר אלא אפי' איהי דקי"ל שנתעברה מזה שחייב עליה כרת ולא מאחר עכ"ז לא מהימנא ואדרבא לפתרון המורה תבא הסוגיא יותר טובה כי אותו הפי' שמפ' איך נאמן איהו דלא קי"ל הלא אפשר דקי"ל כגון שאומ' י"ל זמן גדול שלא שימשתי מטתי ואפשר שיודע שלא נתעברה ממנו דאיהי נמי דאמרי' דקי"ל שהוא ממזר צריכים אנו לפרוש שאומ' לא שימש מטתו בזה הזמן עד שנתעברתי ויודעת באמת שלא נתעבר' מבעלה שאם היה בעלה משמש עמה אעפ"י שבא עליה אדם אחר אינו ממזר דרוב בעילות אחר הבעל וכמו שאפשר דקי"ל בענין זה כך אפשר דקי"ל אבל לפתרון המורה יבא בטוב שהוא אינו יודע אם אותה הערוה נתעברה ממנו או מאחר שאע"פי שהוא יודע שבא עליה בודאי שמא גם אחר בא עליה ונתעברה ממנו ואינו ממזר אבל היא אפשר דקי"ל שהוא ודאי ממזר שאומר לא בא עליה אחר אלא זה שהוא בכרת כל מה שאמר הכל כפתור ופרח עכ"ל הרי דרבי' ישעיה וה' דעמיה מפ' בבא על הערוה והיא ג"כ אומ' לא בא עלי אחר אלא זה שהוא בכרת א"כ אפי' על העובר אין האב נאמן לומר שאינו בנו וממזר הוא. ומ"ש ריא"ז שם וז"ל אבל האשה שילדה תחת בעלה ואפי' על עובר שבמעיה שהוא כחזקת שעיברתו מבעלה ובכשרות והיא אומ' עליו שהוא ממזר והאב אין לפנינו שהעיד עליו אין האשה נאמנת עליו שאין מוציאין אותו מחזקת כשרותו אלא ע"פ ב' עדים או ע"פ האב שהתורה האמינתו נר' דאם האמינה תורה האם נאמן לומר בני זה או עובר זה מאחר וממזר הוא דהרי על בנה מעידה כמו שנאמן האב לומר שנולד לו מחייבי כריתות אבל השתא אפי' הבעל לפנינו ואומ' שלא בא עליה אין שניהם נאמנים דהיא לא האמינה אותה התורה והאב לא האמינתו תורה אלא על בנו אבל על שאינו בנו אפי' עובר אין מוציאין אותו מחזקת כשרות דאין חילוק בזה בין האב לאם ומ"ש והאב אין לפנינו שיעיד עליו וכו' או ע"פ האב שהתו' האמינתו היינו שיעיד עליו שהוא ממזר שנולד לו מחייבי כריתות כמו שסיים ואף כשהאמינתו תו' לאב וכו' ע"ש ובודאי שכן דעתו כרבי' ישעיה זקנו דאפי' על העובר אין האב נאמן לומ' שהוא מאחר וכן הבין מהראנ"ח ח"א סי' מ"ה ע"ש:

ומ"מ נר' דדעת בה"ג האומ' אין זה בני וממזר הוא אינו נאמן כדעת ר"י וריא"ז אלא דבה"ג ס"ל דע"י הכרת בכורו דממילא הוי הגדול ממזר נאמן אבל ר"י שם ס"ל דאפי' ע"י הכרת בכו' אינו נאמן א"ל ומאי דאמרי' בפ' י"ן האומ' על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן ראיתי למקצת שמפ' תינוק ממש קטן ובני' גדולי' וכשאומ' שהתינו' הוא בכורו עושה הגדולים ממזרים שאינם בניו ואינו נ"ל כלל שכבר הוכחתי שהאשה נאמנת לומ' מפלוני נתעברתי ואע"ג. דקאי אותו פ' ומכחיש לה וכו' הילכך אין לפ' תינוק בין הבנים אלא תינוק גדול קצת כמו תינוקו' של ב"ר והבנים כ"כ קטנים ויש לך נער שנר' קטן מחבירו מפני שהוא גוץ בגופו ובאבריו והוא גדול ממנו בשני' ובכה"ג אמרי' דהוא נאמ' ואעפ' שהיינו מוחזקי' עליו שהוא קטן מהם צרי' שהאב נאמן לעשותו בכו'. ולהכחיש החזקה כך פי' כל המפ' ר"ש ור"י ן' מיגש ור' שלמה הספרדי שהוא נאמן להכחי' חזקה שהיינו מוחזקי' אבל על דבר ברור שיעשה הקטן בכו' והגדו' ממנו ממזר אין א' מהם שפי' כך עכ"ל הרי דס"ל דאפי' ע"י הכרת בכורו שיעשה הקטן בכו' וממילא הוי הגדו' ממנו ממזר אינו נאמן אבל בה"ג ס"ל דנאמ' לומ' על הקטן בכו' הוא וממילא הוי הגדו' ממנו ממזר ומה שהכריח רבי' ישעיה דא"א דר"י מאמי' לעשות הקטן בכור והגדו' ממזר היכי שייך למימ' וכשם שאדם נאמן לומ' זה בני בכורי כך הוא נאמ' לומ' זה בן גרושה ון' חלוצה השתא לעשותו ממזר נאמן לעשותו חלל לכ"ש אלא לאו ש"מ וכו' ע"ש לק"מ לדעת בה"ג דאינו נאמן אלא ע"י הכרת בכורו אבל בלא הכרת בכו' לומ' שזה ממזר ואינו בני אינו נאמן וא"כ ס"ד דה"נ אינו נאמ' לומ' זה בן גרושה קמ"ל דנאמ' לומ' זה ן' גרושה כיון דמודה דבנו הוא ואדם נאמ' על בנו לפוסלו. ומ"מ דעת בה"ג ור"ת ור"י וה' דעמי' וריא"ז דנאמ' האב לומ' בני זה ן' גרושה או מחייבי כריתו' אבל לומ' אינו בני וממזר הוא לא אבל הרמב"ם בפר' ט"ו מה' א"ב דין י"ז כ' וז"ל וכשם שנאמ' לומ' בני זה בכו' כך נאמ' לומ' בני זה ממזר או ן' גרושה או ן' חלוצה וכן אם היתה אשתו מעוב' נאמ' לומ' עובר זה אינו בני וממזר הוא ויהיה ממזר ודאי עכ"ל נרא' דס"ל דהא דנאמן לומ' בני זה ממזר היינו בנו שנולד לו מחייבי כריתו' או אינו בנו שאשתו נתעברה מאחר אבל דעת בה"ג ור"ת ור"י וה' דעמי' וריא"ז שוה דאינו נאמ' לומ' על בנו מוחזק שאינו בנו וממזר הוא. ומהראנ"ח בתשו' שם כ' אע"ג דבה"ג ור"ת לא ס"ל כריא"ז מ"מ מצרפי' דברי שניהם להתיר עש"ב ולפי האמו' גם בה"ג ור"ת ס"ל כרבי' ישעיה וריא"ז דלא האמינתו תו' אלא על בנו ולא על שאינו בנו אבל רוב הפוסקי' קי' ס"ל דנאמ' בכל ענין כמ"ש מהרשד"ם בתשו' שם וכ"כ הריטב"א בחי' בספ"ז דיבמו' והביאו הנ"י וז"ל ואפי' כשהיא אומ' דמארוסה הוא אם הארוס מכחישה בברי' ואומ' שלא בא עליה כלל אינו נאמ' לפוסלה אבל נאמ' הוא על הבן דהא בברי' וברי' הוא והתו' האמינו האב על הבן לומ' שהוא ממזר שנאמ' כי את הבכו' ן' השנואה יכיר ואפי' בבנו המוחז' בכשרו' גמו' וכ"ש בזה דאיתרע ליה וכ"כ הרמב"ם ע"ש. ומה שהק' ה' בני יעקב שם על הנ"י שם שכ' וז"ל בפ' בארוסה שעברה וכו' דליכא עידי ביא' דארוס וגם אין הארוס מוד' או שאינו בעיר או ששותק או שאינו זכו' וכו' דהאי אינו מודה ה"ד אי דאינו מודה לדברי האשה אלא ששותק מאי קאמ' תו או ששותק וכו' ואם אינו מוד' ממש שמכחישה היכי אמ' שמו' דנאמנת ע"ש לק"מ דהנ"י קאמ' אין הארוס מודה ומפ' ה"ד אינו מודה או שאינו בעיר או ששו' או שאינו זכו' וכו' לאפוקי אם מכחישה ממש אבל ל' הריטב"א בחי' וגם אין הארוס מודה הן שאינו כעיר או ששותק או שאינו זכו' ע"ש. ומ"מ דעת הרמב"ם והריטב"א והנ"י דנאמ' האב על בנו אפילו שמוחזק בכשרות לומ' שאינו בנו וממזר הוא וכ"כ עוד הנ"י בפי' י"ן בד"ה וכ' האחרוני' וכו' ע"ש והטור בח"מ סי' רע"ט כ' בשם הרמ"ה וז"ל אבל איתחזק אימיה בבת ישר' לאו כ"כ למימ' עליה עבדי דכי הימניה רחמנא אבריה כגו' דאמ' בני זה ממזר הוא דצ"ל אולודי מחייבי כריתו' א"נ כגו' דידיע דבר איתתיה הוא ואמ' עליה דלאו בריה הוא והו"ל ממזר ממילא אבל בעלמא לא מהימן וכו' וכ' הפרישה שם דוקא כשידוע שאשתו ילדתו והוא מודה ואמ' שהוא בנו א"כ אינו יכול להיות שהוא ממזר הילכך לעולם בהאי לישנא שיאמ' בני זה ממזר אינו נאמן אלא כשאין אמו ידוע' דאז מ"ל דעם אחת מחייבי כריתו' שכב וילדה ממנו דבנו הוא וממזר הוא אבל כשאינו אומ' בני זה ממזר אלא אומ' זה שאתם מחזיקי' עליו שהוא בני מפני שאשתי ילדתו ממזר הוא ודאי דנאמ' כאלו אומ' אינו בני וכו' ע"ש:

ח הגה אבל הו"ל חזקת כשרו' ע"פ האב שוב אינו נאמ' עליו וכו' כ' ה' חות יאיר סי' צ"ג אפי' לא יצא מפיו בני הוא רק שהוחזק לבנו ע"פ האב בדבר שנוהג אב עם בנו. אבל ממה שהיה אצלו בחזקת בנו אין ראיה ע"ש וכ"כ הרשב"ץ בתשו' ח"ג סי' רי"ז על א' שאמ' בשעת מיתתו על בתו שהיא ממזרת וכו' וז"ל ובודאי שזאת הבת שכ"ז שהיה הוא קיים היתה בחזקת בתו ולא שמעו מפיו לעולם שהיא ממזרת אלא בשעת מיתה לא כל הימנו לאסו' אותה וכו' שכיון שהיה מתייחד עם אשתו אמרי' הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה וכו' כן הדין בבנו ממזר כיון שהוחזק מפי אחרי' ומפיו ולא הוציא עליו אביו שם ממזרות לעולם ובחזק' כשרו' היה בישר' אינו נאמן להוציאו מאותה חזקה לעולם ודבר זה פשוט הוא ומעשים בכל יום בכל ארצות אדום הבקיאי' בדבר הלכה באדם שרואה בנו שאינו נוהג כשור' ואומ' עליו שאינו בנו שאין משגיחי' בדבריו כיון שהוחזק בנו עד אותה שעה וכו' עש"ב הרי דאפי' בשעת מיתה דאין אדם משטה אינו נאמ' לומ' על בנו שהוא ממזר משו'דהוחזק בכשרו' ע"פ ממה שלא הוציא עליו שם ממזר לעולם וכ"כ הרשב"ץ בתשו' ח"ב סימן צ' וז"ל ובנדו' זה אם קודם שצעק הבעל על אשתו שהיא מזנה הוכר עוברא ונתפרסם הדבר שהיא מעוברת נר' שאינו נאמ' לומ' אח"כ שאינו מעוברת ממנו מפני שכיון ששתק מתחילה הרי הוא כמו שהחזיקה הוא מעוברת ממנו וכיון שהוחזק מעוברת ממנו אינו נאמ' לומ' לא באתי עליה כלל וממזר הוא וכו' ע"ש:

תוכן העניינים

ערך השולחן אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה