ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר
דף קיד:
בגמרא אבל דם דעד דאיכא רביעית אימא לא: ק"ל דמהכא משמע דשיעור חיוב דם הוא ברביעית וביותר מוכח כן ממה שכתב המהרש"א דאין להקשות דלא לכתוב דם ותיתי משרצים וטומאה דאיכא למימר דמה להנך שכן בכזית אבל דם עד דאיכא רביעית ע"ש, ולפ"ז והי' מוכח בפי' דשיעור דם ברביעית ולא בכזית וזה תימא דבכ"מ לא הוזכר לענין דם רק שיעור כזית דכן אמרינן בכריתות (דף כ"ב) אבל לב בהמה דיש בו כזית אסור וחייבין עליו כרת וכן פסק הרמב"ם (ה' מ"א פ"ו) דשיעור דם בכזית וכ"כ רש"י סוכה (דף ו') ובשאר דוכתי' ובשום מקום בש"ס לא הוזכר שיעור אחר לענין דם רק כזית. והי' נ"ל ע"פ מה דאמרינן שבת (דף ע"ז) הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית ע"ש הרי בתוך רביעית דם צלול יש שיעור כזית דם קרוש וא"כ י"ל מה דאמרינן דשיעור דם בכזית היינו בקרוש ומה דאמרינן הכא ברביעית הוא בדם צלול אכן לא בלבד שלא הוזכר חילוק זה שבין צלול לקרוש בפוסקים אלא גם מגמרא מוכח דאין לחלק בכך שהרי בחולין (דף פ"ז) אמרינן ענוש כרת והוא דאיכא כזית ע"ש ולמה לו למימר והוא דאיכא כזית כיון דאפילו היכי שהדם עדיין מעורב חלקי הדם והמים יחד לא מחייב עד דאיכא רביעית ופשיטא להגמרא דבתוך רביעית יש כזית דם גמור מדמטמא לב"ה אע"כ מוכח משה דגם דם צלול בשלא נפרשו חלקי הדם מהמים חייב בכזית, וכן יש להוכיח ממה דאמרינן בנזיר (דף ל"ח) אחר רבי אלעזר עשר רביעיות הן ע"ש ואי ס"ד דשיעור אכילת דם צלול ברביעית ליחשוב שש סומקתא כמו דפריך באחריני שם דמה דמתרץ בפלוגתא לא קמיירי לא שייך לענין שיעור אכילת דם אע"כ דפשיטא להגמרא דגם דם צלול שיעורו בכזית וכ"נ ג"כ מדברי הרשב"א חולין (דף ק"ך) שכתב דלכך הקפהו לדם ואכלו צריך לטעם דאחשובי אחשבי משום דדם דרכו לאכלו דרך שתיי' ע"ש, הרי דפשיטא לי' דלאו דלא תאכל דם קאי על דם צלול דאכלו דרך שתיי' והרי סתם אכילה בכזית, ולכן אין ראי' ג"כ לחלק בין צלול לקרוש ממה דאמרינן לענין נזירות ופסקו הרמב"ם (ה' נזירות פ"ה) דאם שתה רביעית יין או אוכל כזית חיין קרוש ה"ז לוקה ע"ש, הרי דבקרוש השיעור בכזית ובצלול השיעור ברביעית דשאני נזיר דכתיב בי' לא יאכל ולא ישתה והתם שתיי' ברביעית כדאמרינן בנזיר (דף ל"ח) וסתם אכילה בכזית לכן מחלקינן בין אכילה לשתיי' לענין שיעור אבל בדם דכתיב רק לא יאכל אפילו בצלול השיעור בכזית כדאמרינן ג"כ לענין תרומה דפסק הרמב"ם (ה' תרומות פ"י) וכשם שאכילת תרומה בכזית כך שתייתה בכזית עכ"ל והוא מהתוספתא, הרי בפי' דבתרומה דכתיב רק לשון אכילה ולא לשון שתיי' גם בצלול השיעור בכזית וא"כ ה"ה לענין דם, ולכן צ"ע מה דאמרינן הכא אבל בדם וגד דאיכא רביעית, ועלה ברעיוני לפרש פי' אחר במה דאמרינן עד דאיכא רביעית דלא לענין שיעור אכילה איירי דראיתי לחקור אמה דאמרינן בחולין (דף ע"ד) דדם נוהג בשליל וכ"פ הרמב"ם (ה' מ"א פ"ו) דשליל דנמצא דם כנוס בתוך לבו חייבין עליו כרת והיינו אפילו בלא כלו לו חדשיו כמבואר בלח"מ שם אכן איזו שיעור יהי' להשליל שיתחייב על דמו דאיך ס"ד דשליל בתחילת יצירתו שלא חי עדיין יתחייב על דמו משום דם הנפש, והי' נ"ל לפשוט ספק זה ממה דאמרינן סוטה (דף ה') אדם שאין בו אלא רביעית אחת וכו' ע"ש בפי' רש"י שפי' דרביעית דם מקרי נפש וכ"כ הרמב"ם והר"ש (באהלות פ"ב) שהמעט שיהי' באדם מתחלת ברייתו רביעית ע"ש וזהו ע"כ מתחלת ברייתו כשבא לו חיות, והנה לפי המבואר בחולין (דף פ"ט) פשיטא להגמרא דיצירת אדם ובהמה שוין, וא"כ י"ל דה"ה ג"כ לענין שיעור דם כתחלת ברייתו שהוא רביעית בבהמה גסה ובשאר בהמות ועוף הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו שכל זמן שאין בה בתחלת יצירתה רביעית דם לא מקרי דמה דם הנפש, והשתא י"ל דלעולם שיעור חיוב דם הוא בכזית ומה דקאמר בגמרא אבל דם עד דאיכא רביעית ה"ק דאי אשמעינן שקצים משום דאיסורן במשהו פי' משעה שהן ברי' במשהו וכמו שכתבו התוספ' אבל דם דעד דאיכא רביעית פי' דעד דאיכא רביעית בתחלת ברייתו לא מחייב אכזית דם הנפש אימא לא קמ"ל, ובזה מדוייק ג"כ הלשון דעד דאיכא רביעית ולא קאמר דאיסורו ברביעית דומיא דאיסורו במשהו דקאמר ואף דאפילו ליכא דם הנפש מכ"מ חייב משום דם האברים חיוב זה אינו רק בלאו ולא בכרת והכא מדם שבכרת איירי כדכתיב כל אוכליו יכרת וכמו שקאמר ג"כ דאי אשמעינן דם משום דאיכא כרת הרי כפי' דאיירי הכא מדם הנפש שהוא בכרת והא דלא אמר בקיצור בדם בכזית מה שא"כ בשרצים ששיעורו במשהו י"ל דרצה לנקוט קולא שבדם נגד טומאה ג"כ דלא לקשי' כקושית המהרש"א ולכן נקט רביעית ובמקום אחר הארכתי:
שם קטן אוכל נבלות היא פי' וקשיא למ"ד דאין ב"ד מצווין להפרישו וק"ק דהרי אפי' למ"ד מצווין להפרישו מסקינן לעיל דבאיסור דרבנן לכ"ע אין מצווין להפרישו והרי הכא איסור אחות זקוקה אינו רק מדרבנן וא"כ תקשי' איהו לנפשי' וצ"ל דבאחת הוי מצי למימר וליטעמיך אלא דבלא"ה משני שפיר, אבל ק"ל מאי פריך על פקח בעל חרשת אמאי מוציא אשתו בגט תיתב גבי' הרי לפי מה שכתב הרמב"ם להאכיל בידים אפי' איסור דרבנן אסור והרי אם בא עלי' ה"ל מאכיל לה בידים ואיך פריך תיתב גבי' לכאורה מזה ראי' לשיטת הרשב"א דס"ל דאפילו להאכיל בידים מותר כאיסור דרבנן וצ"ע למה לא הביא הרשב"א ראי' זו:
שם התרת יבמה לשוק בזה י"ל מה שהעירו התוספ' לעיל (ק"י: ד"ה וכי אימא) הוי מצי לאקשוי' טפי וכו' ע"ש ולפ"ז י"ל דהא ל"ק לי' משום דאפשר לומר דצריך לגרש משום היתר יבמה לשוק דאם תצא אחותה יסברו העולם דלחרש בחרשת קידושין גמורים איכא דלא ידעו לחלק בין פקח ונתחרש לחרש מעיקרא ובאמת בחרש מעיקרא איכא איסור יבמה לשוק ולכן לא פריך רק היאך יכול לגרש:
שם בתוספ' ד"ה משום. ולא דק דבהדיא אמר הנה בודאי לא נעלם מהתוספ' מה דמסקינן שה במעילה דאשמנה שרצים לוקין בכעדשה דקאמר ר' יוחנן שם מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה וא"כ לכאורה דברי רש"י ברורים הם רק שלהתוספ' הוקשה דהא הך קרא דלא תאכלום כתיב גבי כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע דלא איירי בח' שרצים כמו שכתבו בסנהדרין (י"ז.) מהת"כ ובהם אין לוקין אלא בכזית, אבל מכ"מ י"ל דעת רש"י כיון דמיתורא דלא תאכלום דרש לחייב מאכיל א"כ אי לא הוי כתיב קרא בעלמא באחת לא הוי מוקמינן יתורא דלא תאכלום רק אח' שרצים משום דחמירי שלוקין בכעדשה אבל אמידי אחריני לא, ואין לתמוה דקרי לשיעור כעדשה משהו דהא גם בחולין (דף. ק"כ) אמרינן שכן טומאתן במשהו דהיינו בכעדשה ואדרבא בזה מתורץ מה שהקשו התוספות שם אנה מצינו כן ע"ש ומה דקרא לי' באמת משהו אף שבעי שיעור י"ל דכנגד שיעור גדול דכזית קרי לשיעור כעדשה משהו וכמו דאמרינן בפ' ראשית הגז גוזזות כל שהן נגד שיעורא רבא דר"ד:
פרק חמשה עשר
בגמרא עד דאמרה מת וקברתיו: הרמב"ם (פרק ג' מהל' גירושין) פסק דאפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת והביא הכס"מ שם תשובת הרא"מ שהראשונים טענו על זה ד' טענות:
האחד דהא רבא אמר דלא מהימן במת במלחמה משום דאחר בדדמי ובקברתיו לא שייך בדדמי.
ב' מ"ש מת וקברתיו ממת על מטתו דאי במת וקברתיו חיישינן לשיקרא גם במת על מטתו ניחוש כן:
ג' ק"ו היא מה רעבון דלא נאמנת במת על מטתו חת וקברתיו מהימנא מלחמ' דנאמנת במת על מטתו כש"כ שנאמנת במת וקברתיו:
ד' מדאמר רבא רעבון גריעה ממלחמה משמע דמה שנאמנת ברעבון גם במלחמה נאמנת ע"ש ברא"מ שהאריך ביישוב דעת הרמב"ם, ולענ"ד יש לומר דעת הרמב"ם בפשטות דלפי מה שכתב הרמב"ם הא דלא נאמנת במת במלחמה משום דאמרה אחרי שנהרגו הראשונים והאחרונים שהי' בעלה באמצע גם הוא נהרג עמהם וע"ז מסיים לפיכך אינה נאמנת אפילו אמרה מת וקברתיו ופי' דבריו כך הוא דכמו שאין מאמינין לה שמת אחרי שסברה שבעלה הי' בכלל האחרים ה"ה ג"כ אין להאמינה באמרה וקברתיו לא משום דחיישינן דמשקרא אלא דחיישינן שמא קברה כל הנופלים במקום שעמד בעלה או היתה עם הקוברים ואחרי שסברה שהוא מת שם גם היא סוברה שהיא קברה אותו עמהם אבל במת על מטתו לא שייך טעות כיון שהוא לבדו מת וכן ברעבון לא שייך טעות באמרה וקברתיו כיון שהוא מת באותו מקום לבדו ולא שייך חילוף עם אחרים, ומכ"מ א"ש דקאמר רכא רעבון גריעא ממלחמה כיון דבמת על מטתו הי' שייך נאמנות ברעבון כמו במלחמה ואעפ"כ ברעבון אינה נאמנת ובמלחמה נאמנת אף דתרווייהו דמי להדדי דמתו על מטתם לבדם ובאמת במת וקברתיו גם במלחמה הי' נאמנת אי הוי דומיא דרעבון דהיינו שאמרה שקברתה אותו לבדו ומה שאינה נאמנת היינו משום דחיישינן שקברה אותו עם אחרים וסברה שהוא הי' בכלל דלא הוי דומיא דרעבון כלל ובאמת גם ברעבון אם אמרה שקבר' כל אשר מתו בבית ברעב ג"כ אינה נאמנת אם לא ידעה בודאי שקברה בעלה, ויצא לנו מזה דין חדש דאם אמרה שקברה בעלה לבדו במלחמה נאמנת, ולפי מה שתירץ הרא"מ שיטת הרמב"ם דכיון דאין דרך לקבור במלחמה אמרינן דודאי משקרה לכך אינה נאמנת, שוב זמן אחרי כתבי כן מצאתי בשו"ת חכם צבי (סי' צ"ה) שהרגיש ג"כ בזה:
שם דסמכי אדאמרי אינשי: לכאורה ה"ק דבמלחמה כדמחו לי' בגירא אמרה ודאי מית בדדמי אבל בדבר אינה אומרת כן משום הא דאמרי אינשי, אכן לפ"ז אין ראי' מהא דאמרי אינשי דהתם בסנהדרין (דף כ"ט) אמרינן כן שהעדים לא מתיראים שתבא עליהם הדבר אלא אכתי מאן לימא לן אם ראתה שכבר נחלה בדבר שלא אומרת בדדמי כמו במלחמה כדמחו לי' בגורא אבל י"ל דה"ק דבמלחמה כדמחו לי' יראה ובורחת שמא יפלו עלי' כמו שפירשו התוספ' אבל בדבר לא שבקת לי' מפני היראה שמא גם היא תחלה דסומכת אדאמרי אינשי:
שם ברש"י ד"ה ושלום בעולם. הואיל ולא חזר הרגוהו לסטים: לא ידעתי למה מפרש רש"י אומד אחר ממה דמפרש רבא בגמרא דקאמר סלקא דעתא בכל הני דאקטול וכו' סמתרי וחי' וכן מפרש גם הרמב"ם בפי' המשניות, והברטנור' הביא ב' הפירושים של רש"י ושל רמב"ם ולא ידעתי למה נטה רש"י מפי' הגמרא וא"ל דמשמע לי' לרש"י דדוקא בעינן שידענו שיש שלום בעולם אבל בספק אינה נאמנת ומפרש רש"י טעם של ספק ורבא מפרש טעם של ודאי מלחמה דז"א דבספק היא נאמנת כמו שהוכיח הרשב"א לקמן בגמרא ממה דקאמר תנא שלום בעולם משום דקבעי למיתנא מלחמה בעולם וכן מוכח גם ממה דבעי בגמרא לקמן החזיקה היא מלחמה בעולם מהו והרי זה ע"כ איירי דלא ידענו ודאי שיש שלום דאל"כ מה מועיל חזקתה נגד ידיעתנו ואעפ"כ פשיטא לי' דבלא החזיקה נאמנת הרי דבספק לא חיישינן למלחמה ולכן דברי רש"י צל"ע:
שם בתוספ' ד"ה האשה. והכא מפרש לי': ק"ק דכה"ג לא אמרינן בשאר מקומות דפריך הש"ס כן דחכמים היינו ת"ק כגון בשבת (דף כ"ד) דפריך ג"כ הכין ולפי דברי התוספ' דכאן הוי מצי לתרץ דת"ק לא מפרש דאיירי גם באינו מבושל וחכמים מפרשי לי', ולכן לולא דבריהם הי' נלענ"ד לומר כיון דת"ק ג"כ בעי שלום בינה לבינו וא"כ י"ל דודאי היכי דלא באה בוכה ובגדי' קרועים יש הוראה קצת דעכ"פ הי' קטטה ביניהם ולכן אינה מתאבלת על מיתתו ואמרה בדדמי ולכן ס"ל דודאי היכי שידענו ודאי שהי' שלום בינהם נאמנת אפי' אינה בוכה אבל היכי שיש ספק מודה ג"כ שזה הוראה שהי' קטטה ביניהם ואינה נאמנת ור' יהודה מדייק לעולם אינה נאמנת וכו' פי' אפילו היכי שידענו שהי' שלום ביניהם מכ"מ היכי דלא באה בוכה ראי' גדולה שאמרה בדדמי אבל אמרו לו ס"ל דאפילו היכי דלא ידענו ודאי שהי' שלום ביניהם וגם לא באה בוכה מכ"מ נאמנת דתלינן מה שבאה כן ששוטה היא וכמו דמפרשי טעמם לקמן בברייתא וכי פקחת תנשא שוטה לא תנשא:
בד"ה מי אמרינן. דאי שייך מגו א"כ במלחמה לכאורה משום הא לא קשיא דהא ע"כ מה דאמר בגמרא דאי בעיא אמרה שלום בעולם לאו דוקא דצריכה שתאמר שלום בעולם אלא אי אמרה סתמא ג"כ נאמנת כיון שהוחזק שלום וא"כ הוי מגו דאי בעיא שתקה דמגו מעליתא היא אבל לומר מגו דאי בעיא אמרה מת על מטתו לא חשיב כ"כ כיון דצריכה לשקר, ובמה שהקשו עוד מהך דשבועות אהך דהכא ג"כ אפשר לחלק דהתם הבע"ה מוחזק הוא ואמרינן מגו להחזיק אבל הכא בחזקת א"א היא לא אמרינן להוציאה מחזקת א"א, אלא דעיקר קושיתם היא בין אהכא בין אהך דשכיר דלא שייך מגו כלל כיון שאינם רק טועים ולא רשעים לשקר במזיד: