אור ברסלב

ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר

דף קיד.

דף קיג:

בגמרא אין ב"ד מצווין להפרישו הנה פי מה שנראה מסוגיא דלקמן דפריך מדם ושרצים וטומאה להוכיח דב"ד מצווין להפרישו ומשני דלא לספו לי' בידים משמע דבלא"ה דיינינן מזה דב"ד מצווין להפרישו וא"כ קשה הרי לענין שבת כתיב לאו מפורש לא תעשה כל מלאכ' אתה ובנך וגו' והאי בנך הוא בנו קטן דגדול הוא בכלל אתה וכמו דדרשינן במכילתא הביאו גם רש"י בחומש פ' יתרו וכ"כ גם הרא"ה בס' החינוך, וא"כ עכ"פ מצו' על שביתת בנו קטן ובודאי בנו לאו דוקא דה"ה אחר כמו שאסור לישראל לעשות מלאכה גם בבהמת ישראל אחר ואיך אמרינן אין מצווין להפרישו, ונלענ"ד שזה דוקא היכי שהקטן עושה מלאכה לצורך ישראל כמו שבבהמתו אינו מוזהר שתשבות לעצמה אלא שלא תעש' מלאכה לו ולדעתו אבל אי אמרינן ב"ד מצווין להפרישו יהי' שצריך שלא יעשה מלאכ' לדעתו של קטן עצמו ובזה אמרינן דמצד עצמו אין ב"ד מצווין להפרישו אבל בשביל גדול ודאי מוזהר הגדול עליו מדאוריית' וזהו מה דמשני בעושה לדעת אביו וכפי הנראה מדברי רש"י גם בהא דמפתח הי' אסור אם היו מכירין בדעתו של ר' יצחק שנוח לו והיינו משום שזה בכלל ל"ת כל מלאכה אתה ובנך ובתך:

ובזה יש ליישב אה שדקדק הרשב"א בברייתא דלא יאמר אדם לתנוק הבא לי מפתח וכו' למה דפתח בהוצאה ומסיים בתולש וזורק ע"ש, ולפ"ז י"ל דהרי סתם מפתח וחותם אין בו צורך לתנוק רק לגדול וא"כ אף דקפסיק ותני לא יאמר הבא לי מכ"מ גם בסתם אסור ולא הי' יכול למתני אבל מניחו מביא כיון דמסתמא עושה בשביל הגדול דיודע דניחא לי' א"כ הוי בכלל איסור שביתת בנו ולכן מסיים אבל מניחו תולש וזורק דאלו דברים הקטן עושה גם בשביל עצמו שתולש לאכול וזורק לשחק ובשינוי דרישא וסופא גופא אשמעינן הברייתא חילוק זה דרק בעושה הקטן לדעת עצמו מותר:

ובזה אפשר לבאר ג"כ מה שכתב הרמב"ם (בה' שבת פ' כ"ד ה' י"א) קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שא"נ וטלטל בכרמלית אין ב"ד מצווין להפרישו שהקשה עליו ה"ה למה כתב משום שבות דוקא הרי הוא עצמו פסק (סוף ה' מאכלות אסורות) דאפילו באיסור דאורייתא אין ב"ד מצווין להפרישו וסיים והדבר צריך לי תלמוד, וגם הטור א"ח (סי' שמ"ג) כבר הקשה על הרמב"ם כן, אבל לפי הנ"ל י"ל דבה' מ"א דייק הרמב"ם לכתוב אין ב"ד מצווין עליו להפרישו לפי שאינו בן דעת הרי דבזה איירי מצד הקטן עצמו כמו שנראה מלשון עליו וגם מהטעם שאינו בן דעת ובזה ודאי גם באיסור דאורייתא אין מצווין להפרישו רק האב מטעם חנוך דרבנן אבל בה' שבת דאיירי מדיני שבות דשבת דייק שפיר דדוקא באיסור שבות בכל מנין אין מצווין להפרישו דאפילו עושה בשביל ישראל אין מצווין אבל במלאכה דאורייתא יש חילוק בין עושה לדעת גדול או שלא לדעת גדול, וחילוק זה כבר כתב הרמב"ם שם (פ' י"ב) לענין קטן שבא לכבות ולכן לא נקט הכא רק איסורי שבת ובה' מאכלות אסורות נקט גם שאר איסורין דלענין הקטן שעושה לעצמו אין חילוק בין איסורי שבת לשאר איסורין:

והיוצא מזה דיש בזה ג' חילוקים לענין שבת, קטן העושה בשביל עצמו אפילו באיסור דאורייתא אין ב"ד מצווין להפריש, ובעושה לדעת גדול באיסור דאורייתא ב"ד מצווין להפרישו מן התורה, ובאיסור שבות אפילו מדרבנן לא מצווין להפרישו אבל מטעם דלא לספו לו בידים דילפינן מהני אפילו בעושה לדעת עצמו אין להרגילו בידים לעשות ואפילו באיסור שבות דרבנן כמש"כ הרמב"ם (סוף ה' מ"א):

שם ת"ש עכו"ם שבא לכבות. הקשה הרשב"א הא מלאכה שא"צ לגופא היא ודלמא אתי כר"ש דפוטר ע"ש וכן הקשו התוספ' בשבת (דף קכ"א), ונ"ל דהרשב"א והתוספ' לשיטתם אזלו דס"ל (שם) דשבות אפילו באיסור דרבנן אסור וכן דעת הרשב"א בתשובה כמו שהביא המג"א (סי' ש"ז) אבל לדעת הש"ע (שם ס"ה) דאמירה לנכרי מותר באיסור שבות דרבנן לק"מ דע"כ דמתניתין לא אתי כר"ש דהא קתני דאין אומרים לנכרי כבה:

שם מצא בידו פירות אין זקוק לו. ק"ק הא מרישא דאין חוששין ודאי לא קשיא דהא מששא בעלמא הוא שמא יאכילנו וזה ודאי אינו בכלל קטן א"נ וע"כ לא קשיא אלא ממצא בידו פירות וא"כ מאי פריך דהא תרומת ומעשר פירות אינו אלא מדרבנן וכש"כ שיקשה על התוספ' שכתבו דהוו ספק טבל דאורייתא אכן תלי זה בפלוגתא שבין הרמב"ם והראב"ד (פ"א מה' מעשר) בזה אי מעשר פירות דרבנן או לא, ועיין במשנה למלך (רפ"ב דתרומות), ואולי גם לשיטת הראב"ד י"ל דמדקאמר פירות סתם גם ענבים וזיתים בכלל ותרומת ומעשר תירוש ויצהר לכ"ט הוא מן התורה:

שם אין זקוק לו: הרשב"א הביא דעת הרמב"ם דאף דקטן א"נ אבמ"ל מכ"מ האב מצו' מטעם חנוך והקשה עליו ממה דאמרינן הכא אין זקוק לו ע"ש, אכן לענ"ד בזה י"ל דלפי מה שנראה מדברי הרמב"ם (ה' שבת פ' כ"ד) באיסור שבות דרבנן אין מוחין לאב אם אינו מוחה לבנו מטעם חנוך וכ"כ הכס"מ (סוף ה' מ"א) ע"ש והרי הכא איירי בדמאי ובתרומה דרבנן וא"כ למסקנא לק"מ ואף דהמקשן לא הוי ס"ל דבדרבנן איירי הוי מצי למימר וליטעמך וכעין מש"כ התוספ'. עוד הקשה הרשב"א על הרמב"ם מהא דמקשה בנדה (דף מ"ו) אמה דמשני לאותן המוזהרין עליו ש"מ קטן אוכל נבלות במ"ל דליתרץ דאיירי באביו המוזהר עליו, ולפענ"ד י"ל שהרי כבר כתבו התוספ' שם דלפרוך היאך ס"ד דמייתי קרבן אלא דבלא"ה פריך שפיר וא"כ זה שייך גם בזה גם אי משני דאיירי באביו, ועוד דלפי מה מה שכתבו בזה בלא"ה א"ש דהרי כדמשני לאותן המוזהרין עליו מוקי דמופלא סמוך לאיש דרבנן כמו שפי' רש"י שם והרי בדרבנן אין כופין האב לחנכו כנ"ל, ולמר שהקשה הרשב"א עוד על הרמב"ם מקטנה שנשאת לכהן כבר כתבתי יישוב לעיל (קי"ג.), ודע שאין להקשות לדעת הרמב"ם למה הוצרך ר"י לתרץ בהא דקטן שבא לכבות דאיירי בעושה לדעת אביו ולא קאמר דבאביו אפילו לא עושה לדעתו צריך למחות מטעם חנוך די"ל דלשון אומרים לו אל תכבה משמע שב"ד מוחין לו ואי באב הל"ל אומר לו אבל כשאיירי בעושה על דעת אביו שפיר שייך אומרים שכל א' צריך למחות שלא יעבור האב על לאו דל"ת כל מלאכה אתה ובנך:

שם בדמאי הקלו: הרשב"א והר"ן הקשו על הרמב"ם דפסק דאפילו איסור דרבנן אסור לספות לתנוק בידים מהא דפריך בפרק תולין וליתן לי' לתינוק ישראל אע"כ דלמ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו מותר לספות בידים ע"ש, ולא זכיתי להבין איך תלי זה בשיטות הרמב"ם דאפילו אמרינן דלמ"ד אבמ"ל מותר לספות בידים אכתי מאי פריך לרב משרשי' דלמא ס"ל ב"ד מצווין להפרישו או ספוקי מספקא לי' כר' יוחנן ואז גם להרשב"א אין מותר לספות בידים באיסור דרבנן דנחתינן חד דרגא כמו שכתב הרשב"א בעצמו אע"כ צ"ל כיון דבאמת לרב משרשי' אין איסור בח"ל רק משום אפשר לשנוי משנינן אמר לתנוק עכו"ם כמו שפי' רש"י שם לכן לא שייך בזה לדון משום איסור לספות בידים וא"כ גם להרמב"ם לק"מ, והי' נ"ל להביא ראי' לשיטת הרמב"ם ממה דמוקי אביי תולש מעציץ שא"נ וזורק בכרמלית דהשתא יקשה דא"כ רישא דלא יאמר לתנוק הבא לי מפתח היכי איירי אי ברשות הרבים לתני רבותא טפי דאפילו רצה התנוק להביא מעצמו צריך למחות בידו כיון דב"ד מצווין להפרישו בדאורייתא אע"כ דאיירי ג"כ בכרמלית דרבנן ואעפ"כ לא יאמר לו להביא וא"כ לכאורה מוכח כדעת הרמב"ם, אבל באמת זה אינו דגם לשיטת הרשב"א א"ש לפי מה שחילק הרשב"א דבכל מה שמצו' לתינוק לעשות ויש בו צורך לגדול שייך איסור דאתי למיסרך והוכיח כן מסוגיא דשבת (דף קל"ט) ולכן י"ל דלעולם לקטן מותר לספות בידים מה שהוא לצורך התנוק ומה דלא יאמר לו הבא מפתח וחותם ה"ט דכיון דהוא לצורך גדול אתי למיסרך, ועוד י"ל שהרי גם הרשב"א לא קאמר רק אי קטן א"נ אבמ"ל אז נחתינן חד דרגא ומותר לספות איסור דרבנן בידים אבל לפי מה דמתרץ השתא דדוקא בכרמלית דרבנן אין מוחין אבל בדאורייתא מצווין להפרישו אז גם להרשב"א בדרבנן לא נחתינן רק חד דרגא שא"ל למחות אבל אסור לצוות לו או לספות לו איסור דרבנן בידים:

שם אלא ר' יוחנן ספוקי מספקא לי': לשון אלא קשה דממה חזר דקאמר אלא, ונ"ל דהנה מדברי רש"י בשבת (דף קכ"א) נראה במה שנאמר לעיל דלרב יצחק בר ביסנא ארכס מפתח דב"מ ורבי פדת אמר שליטיילו קטן וקטנה דהוא גרס דלרבב"ח ארכסו ור' יוחנן הוא דאורי לו כן שליטיילו וכגרסא זו הביא גם הטור א"ח (סי' שמ"ג) וכבר הקשה הב"י שם דאיך אפשר לומר דר"י הורה כן דלפ"ז ע"כ פשיטא לר"י דאין ב"ד מצווין להפרישו והרי סוגין אמרינן דר"י ספוקי מספקא לי' וכתב דלפי גרסת הטור ע"כ לא גרסינן בגמ' דר"י ספוקי מספקא ע"ש, אכן תמו' שלא הודיע לנו איך נגרוס אם נמחוק הך דר"י ספוקי מספקא והיאך יתורץ קושית הגמרא, אבל לפענ"ד אדרבא לפי גרסא זו דהא דלעיל רבי יוחנן הי' אתי שפיר טפי מה דקאמר הכא אלא ר"י ספוקי מספקא לי' דהרי יש להבין איך דייק מהך מעשה דדבר טלי וטליא דאין ב"ד מצווין להפרישו דלמא התם היינו טעמא דאין כאן ודאי קטן אוכל נבלו' דדלמא לא ימצאו המפתח אבל אכתי מנ"ל דכשאנו רואין אותו אוכל נבלות דאין מצווין להפרישו, אכן באמת לק"מ שהרי אם ב"ד מצווין להפרישו היינו משום דילפינן מדם שרצים וטומאה וא"כ דאורייתא הוא וגם מספק יש לאסור דה"ל ספקא דאורייתא ולכן דייק שפיר דס"ל דאין ב"ד מצווין להפרישו אבל השתא דפריך הך דר"י דכבוי אהך ר"י דדמאי חזר בו ממה דהי' מדייק לעיל מהך דדבר טלי וטליא דס"ל לר' יוחנן דודאי ב"ד מצווין להפרישו אלא מסיק דר' יוחנן מספקא לי' וזיל הכא קמדחי וזיל הכא קמדחי ומכ"מ הורה שפיר דלידבר טליא וטליא דמותר מטעם ספק ספקא דלמא לא ימצאו ואת"ל ימצאו ויביאו דלמא אין כאן איסור דדלמא אין ב"ד מצווין להפרישו ולכן מטע' ס"ס התיר ר"י וא"ש מה דקאמר אלא ספוקי מספקא לי':

ובזה אפשר ליישב ג"כ מה שהקשו התוספ' כאן אמה דקאמר בנדה לר' יוחנן דקטן א"נ אבמ"ל והרי הכא ספוקי מספקא לי', ששם בנדה הקשו התוספ' לר"ל דס"ל דאהקדש דמופלא סמוך לאיש לוקין שהרי התראת ספק הוא שמא לא יביא ב' שטרות עד ב' וג' שנים ותרצו דאזלינן בתר רוב ורוב מביאין מיד בתחלת שנת י"ג ע"ש, והנה סברא זו לא הוצרכו רק לר"ל דס"ל התראת ספק ל"ש התרא' אבל לר"י דס"ל ה"ס שמה התראה אפשר דס"ל דלא הוי זה רוב גמור ובמה שאינו רוב גמור מצטרפין לספק ספקא כמש"כ התוספ' בכתובות (ט'.) ולכן שפיר משני לר"י ג"כ דבעלה מפר משום דאין ב"ד מצווין להפרישו ואף דספוקי מספקא לי' מכ"מ מותר מטעם ס"ם דדלמא אכתי לא הוי מופלא המוך לאיש ואת"ל דהוי דלמא הלכה דאין ב"ד מצווין להפרישו:

שם קאי הכא מדמי: ק"ל לתירוץ ראשון שכתבו התוספ' לעיל (פ"ב: ד"ה ירושה) שר' יוחנן ס"ל דבטלה קדושת הארץ ולתרומות ולמעשרות גם בזמן בית שני וכש"כ בזה"ז אין חיוב רק מדרבנן א"כ אכתי יקשה לר"י לשיטתו למה הוצרך לתרץ בדמאי הקילו הרי לדידי' בלא"ה לק"מ שהרי טבל ודאי ג"כ אינו רק איסור דרבנן ומזה לכאורה ראי' לתירוצים אחרים שכתבו התוספ' שם דר"י ס"ל תרומה בזה"ז דאורייתא:

שם משום סכנה הרשב"א והריטב"א כתבו דלכך אמרינן ולא יאכילנו נבלות וטרפות משום דלזה סתם תנוק אינו מסוכן ע"ש, אכן ק"ל אכתי לס"ד דמקשן דמקשה אי הכי גדול נמי ואכתי לא ידע דבמסתמא איירי ל"ל להקשות מסיפא דובגדול אסור ה"ל להקשות ממציעתא אי במסוכן איירי לחה לא יאכילנו נבלות וטרפות ג"כ במקום סכנה, וי"ל דהנה אף דחלב בהמה טמאה אסורה מן התורה כדאמרינן בבכורות (דף ו') מכ"מ אין לוקין עלי' כמש"כ הרמב"ם (ה' מ"א פ"נ) דהרי הוא כחצי שיעור ע"ש והרי מסוכן מאכילין אותו הקל קל תחלה כדאמרינן יומא (דף פ"ג) במי שאחזו בולמו' ולכן י"ל דהמקשן הוי ס"ד דה"ק דתנוק המסוכן יונק מבהמה טמאה אבל אין מאכילין אותו נבלות היכי שיכול לינק חלב בהמה טמאה שזה קל יותר דאין לוקין עליו ולכן לא מקשה אלא א"ה גדול נמי אבל לפי מה דמסיק דאיירי בסתמא ל"צ לפרש כן דבלא"ה א"ש דלנבלות וטרפות מסתמא אינו מסוכן ומכ"מ יש נפקותא לדינא דמסוכן שדי לו בחלב טמאה אין מאכילין אותו בשר טמאה דזה קל יותר:

שם י"ט דאיסור לאו: מה שקשה מזה אמה דאמרינן לעיל (דף פ"ב) מה לי איסור לאו עיין מה שכתבתי שם, ועיין במ"ל (ה' י"ט פ"א), אכן ק"ל מסוגיא דהכא אשיט' הרמב"ם והטור דס"ל דכל מלאכות שלצורך אוכל נפש מותרים מן התורה ודלא כהתוספ' ביצה (דף ג') דס"ל דמלאכות שקודם קצירה אסורים חן התורה ע"ש ובמה שכתב הר"ן (ר"פ ג' דביצה) והרי מהכא נראה בפי' שיש איסור מן התורה דאל"כ ל"ל למימר דמפרק כלאחר יד הוא ולכך לא גזרו לימא כיון דלצורך אוכל נפש הוא לא גזרו רבנן במקום צערא ועיין מה שכתבתי לקמן בתוספ':

שם לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים פי' דמיתורא דקרא דרש כן כמו שפי' רש"י אבל ק"ל דהא אמרינן במכות (ט"ז:) אכל נמלה לוקה חמש ובתוך הלאווין שם נחשב ג"כ לאו דלא תאכלום דחשיב הכא ואיך לוקין עליו כיון דמצרכינן לדרשה דהכא, ועיין בכריתות (דף ד') ששם כתב רש"י כן לענין לאו דדם דלכך לא חשיב לאו דכל נפש מכם לא תאכל דם שם כיון דצריך לי' לדרשה דהכא להזהיר גדולים על הקטנים וא"כ ה"ה לענין שרצים, ונלענ"ד דכבר הקשה המהרש"ל בשם רא"מ אצריכותא דעביד לקמן דאכתי לא לכתוב רק דם וטומאת כהן ונילף שרצים במה הצד והרא"מ הניח בצ"ע ועיין במהרש"א שתירץ בדוחק, אבל י"ל כיון דבסנהדרין (דף פ"ח) פליגי ר' יהוד' ורבנן בב' כתובי' הבאים כאחד דלר' יהודה מלמדין דס"ל דמה דאתי במה מצינו טרח וכתב לה קרא אבל ג' כתובים מודה דאין מלמדין דכולי האי לא טרח קרא לכתוב ב' דברים דהיינו מצי למילף במה הצד אכן רבנן סברי דאפילו ב"כ אין מלמדין ולכן י"ל דהני ברייתות דהכא כר' יהודה אתיא שהרי בת"כ נשנו וסתם ספרא ר' יהודה ולכן אי הוי ב' קראי מיותרים ודאי אין ללמוד בעלמא מינייהו דהוי ג"כ הבאים כאחד אבל השתא דעביד צריכותא דע"כ ב' מינייהו צריכי למכתב דחדא מחדא לא אתיא אף דאתאי חדא מתרתי וחד מיותר הוא או לאו דדם או לאו דשרצים הוי לי' ב"כ הבכ"א דמלמדין, אכן כל זה לר' יהודה אבל אנן פסקינן כרבנן דב"כ אין מלמדין באמת הך לא תאכלום דשרצים מיותר ודרשו אביי שפיר דלוקין עליו בנמלה:

שם דלא ליטמו להו בידים הרמב"ם (ה' אבל פ"ג) כתב דהמטמא את הכהן אם הנטמא שוגג המטמא לוקה ועיין בלח"מ שם שלא ידע מנ"ל להרמב"ם כן, והנה גם לענין כלאים כתב כן וסוף ה' כלאים ושם הביא הכס"מ שכבר הקשה הרא"ש להרשב"א ולתשובתו לא זכינו והכס"מ נדחק שם בישובו ומה שכתב שם לא שייך לענין טומאה אבל מצאתי ברא"מ וקרבן אהרן פ' שמיני (פרשה ה) שהביאו שם מת"כ ע"פ פי' ר"א זעירא כשיטה זו דהמאכיל לגדול שרץ העוף אם הוא שוגג המאכיל לוקה דעל זה קאי הדרשה מאכיל כאוכל אבל אם האוכל קטן אף שהוא מוזהר מכ"מ אינו לוקה כיון שהקטן עצמו אם הי' אוכל במזיד אינו לוקה ט"ש וזה ממש כשיטת הרמב"ם ואף דזה כתיב גבי שרצים ואכתי גבי טומאה וכלאים מנ"ל הרי מסוגיא זו מוכח דילפינן מהדדי דלא הוי ב"כ הבאים כאחד כיון דמצרך צריכי, אבל אכתי יקשה למה הביא הרמב"ם דין זה גבי ב' איסורים אילו דוקא ולא בכל האיסורים כמו שהביא לענין לספות לקטן בידים (סוף ה' מ"א) ולכן אכתי צ"ע אבל מכ"מ מצאנו מראה מקום לשיטת הרמב"ם:

ועוד מצאתי ראי' לשיטת הרמב"ם דהנה בת"כ פ' אחרי (פ' י') דרש קרא דכל נפש מכם לא תאכל דם להזהיר גדולים על הקטנים ושם (פ' י"א) דרש דרשה זו גם מפסוק דם כל בשר לא תאכלו (וע"ש בקרבן אהרן שהגי' בשניי' להזהיר גדולים על הגדולים ובשניהם מסיים יכול יהיו נכרתים על ידיהם ת"ל כל אוכליו יכרת הא אין נכרתין לא ע"י גדולים ולא מ"י קטנים עכ"ל הרי דיש לנו ב' דרשות בדם אחת להזהיר גדולים על הגדולים ואחת על הקטנים וכן שרצים נדרש בת"כ לא יאכלו דגבי שרץ העוף לחייב מאכיל כאוכל ושוב נדרש מלא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים הרי דבכ"מ גלי קרא ג"כ דגדול מוזהר על הגדול וא"כ ילפינן שאר איסורים מהם והא דלוקה בגדול ג"כ משמע מהך ת"כ מדצריך קרא דכרת ליכא משמע הא מלקות איכא ולכן מבואר בזה כשיטת הרמב"ם:

שם ברש"י ד"ה ליטיילו שבת היתה: אף שכבר כתוב בגמרא ששבת הי' וא"כ מה חדש רש"י בזה נ"ל שרש"י לא גרס בגמרא בשבתא וכן הביא המהרש"ל הגרסא ברשות הרבים אתא לקמי' כו' כצ"ל עכ"ל הרי שג"כ לא גרס בשבתא:

בד"ה אומדנא. אם יכול להמתין עד מוצאי שבת: ק"ק שבת מאן דכר שמי' כאן דהרי קושיתו הי' מיונק שקץ אבל משבת לא קשה כדקאמר לקמן דאינו רק מפרק כלאחר יד שהוא מדרבנן וא"כ כי פריך אי הכי גדול נמי ע"כ הקשה למה חוששין בגדול משום יונק שקץ ואהא משני משום אומדנא שיכול להמתין עד שימצא חלב טהור והיאך פי' רש"י שימתין עד מוצאי שבת, וי"ל שרש"י סובר דמה דקתני ובגדול אסור לא קאי רק אסיפא דיונק בשבת ומכ"מ פריך שפיר אי הכי גדול נמי דכיון דרישא דיונק חלב טומאה איירי במקום סכנה גם סיפא דיונק בשבת איירי כן:

שם בתוספ' ד"ה אלא. הוי מצי למימר וליטעמיך: לעיל כבר כתבתי ישוב לקושיא זו ע"פ גרסת רש"י וטור דלעיל דבהך מעשה דמפתח ר' יוחנן גרסינן אכן גם לפי גרסתנו דלא שייך ישוב זה נלענ"ד ליישב קושית התוספ' דלכאורה יש להבין מאי פריך אר"י למה צריך לתירוץ בדמאי הקלו כיון דסבר דאין ב"ד מצווין להפרישו הרי לפי מה דמבואר מסוגיא דלקמן אפילו אי אין ב"ד מצווין להפרישו מכ"מ אסור לספות לו בידים מן התורה וא"כ אכתי יקשה לחה אמרינן מצא בידו פירות אין זקוק לו הרי כשיאכל התינוק מה שנתן לו אבי אמו הוא עשה איסור דאורייתא שנתן לו בידים והרי בכ"מ צריך להציל ישראל מן האיסור כשיכול לעשות בהיתר וכהאי דאמרינן שבת (ד'.) ברודה פת מן התנור, וכן מוכח ממה דקתני בקטן שבא לכבות אומרים לו משמע שאחרים אומרים לו ומוקי בעושה ע"ד אביו שהוא מוזהר עליו כמש"כ לעיל ולמה אמרינן אין זקוק לו ואפילו אם נסתפק אם נתן לו א"א או לקח התינוק בעצמו ג"כ הוי ספקא דאורייתא ולחומרא וע"כ צ"ל כמו דמתרץ ר"י בדמאי הקלו וא"כ מה פריך מדר"י אדר"י הא אפילו אבמ"ל מכ"מ הוצרך לתרץ בדמאי הקלו משום ספו לי' בידים, וצ"ל דהך מקשן אכתי לא ידע החילוק דמחלק לקמן לענין שאר איסורין בין עושה הקטן מעצמו לספו לי' בידים ואף דמחלק לענין שבת בין עושה מעצמו לעושה ע"ד אביו שבת שאני דהתם אתיא מקרא דל"ת כל מלאכה אתה ובנך כמש"כ לעיל ולכן פריך שפיר אבל לפי מה דמחלקינן לפי המסקנא דאין ב"ד מ"ל אבל לספות בידים אסור שפיר י"ל דר"י ס"ל בודאי דאין ב"ד מצווין להפרישו ומה דהוצרך לתרץ בדמאי הקלו היינו משום דהתם דומה לספו בידים מדאין נזקקין לתינוק להציל א"א מן האיסור ולכן סוגיא דנדה אזיל לפי המסקנא דלא מצרכינן לומר עוד דר"י ספוקי מספקא לי':

בד"ה וקסבר. דלגבי גידולי קרקע ממש לא חשיב בהמה ג"ק: בזה אפשר לבאר דרך דרוש חלום פרעה למה הקיץ בנתים ולא חלם הכל בחלום אחד כמו נבוכדנצר משום די"ל מה הענין דז' פרות העולות מן היאור לשבע שני תבואה אבל י"ל לפי מה שכתבו התוספ' דבהמה חשיב גדולי קרקע לכן שפיר רמזו ז' פרות לשני תבואה אבל לפי מה שכתבו הכא זה דוקא לגבי מילי אחריני אבל לגבי ג"ק לא חשיב בהמה ג"ק ולכן כיון שחלום השני הי' שבלים שהוא ג"ק ממש אם הי' הכל בחלום א' לא היו מרמזים הפרות לג"ק אלא לבהמות ממש ולכן נשנה החלום, וזהו הפי' ועל השנות החלום אל פרעה פעמים כי נכון וגו' ולכאורה פעמים מיותר הוא אבל ה"ק אם לא נשנה החלום פעמים בשתי חלומות אז לא הי' ראי' כי חלום א' הוא וכי נכון הדבר מעם האלדים כי אז לא הי' חלום שנשנה אבל עתה שראית ב' החלומות בהפסק בנתים שניהם מרמזים לגידולי קרקע ונשנה החלום.

בא"ד. משום ר' יהודה לכאורה יקשה לפ"ז קושית התוספ' על הרמב"ם דכתב (ה' שבת פ"ח) דחולב חייב משום מפרק תולדה דדש והרי הוא לא פסק כר' יהודה וגם פסק ע"כ דבהמה לא מקרי גדולו מן הארץ דהא פסק חולב אין פועל אוכל בו, וי"ל דהרמב"ם סובר ג"כ כחילוק התוספ' דכאן רק מה שפשיטא להתוספ' דכיון דגמרינן מסממנין בעינן ממש גדולי קרקע זה לא ס"ל דדוקא גבי לא תחסום דכתיב דישו בפי' אמרינן כן אבל גבי שבת לא כתיב בפי' דייש אלא אנו מדמין למלאכת המשכן לכן לא בעינן רק שיהי' דומה במקצת לסממנין דהיינו שיהי' גדולי קרקע ולא שיהא גם גדולו מן הקרקע ועיין בשיטה מקובצת בבא מציעא (דף פ"ט) וברשב"א שבת (דף צ"ה):

בא"ד. ור"ת מפרש. הנה מלבד מה שהקשו התוספ' עליו גם מכאן קשה דמחליק לא שייך רק גבי חולב אבל ביונק דאיירי כאן מה מחליק איכא, ועוד ק' דר"ת סותר דברי עצמו דבשבת (דף קמ"ד) בהא דחולב עז כתב בעצמו דחולב הוא משום בורר ע"ש בפי' המהרש"א, ונלענ"ד דלכאורה יקשה עוד לפי מה שכתב הר"ת שם לפי' המהרש"א דחולב היינו בורר דאיך אפשר לומר כן דהא בשבת (דף צ"ה) קאמר חולב חייב משום מפרק מחבץ חייב משום בורר ואי מפרק ג"כ היינו בורר למה נקט בתרי לישנא, ונ"ל דזה הוקשה לר"ת ולכן ס"ל דבחולב איכא ב' מלאכות מחליק ובורר ושניהם הם בכלל מפרק ומכ"מ לא יקשה דליחייב שתים די"ל דמשכחת מלאכה זו בלא מלאכה זו כגון ביונק משום בורר איכא משום מחליק ליכא וכן איפכא בחולב על הארץ דהולך לאבוד דמשום מחליק איכא משום בורר ליכא דהא אינו בורר אוכל והשתא מדנקט בשבת חולב אדם עז ולא נקט סתם בהמה אפשר דס"ל לר"ת דמחליק לא שייך גבי י"ז ואולי מפני שבשרה שמן יותר מבשר פרה אינו מחליק בהיותו חולב ולכן שפיר מחלק בין שבת לי"ט אבל הר"ת דמפרש דמפרק היינו מחליק על הא דאמרינן בשבת חולב חייב משום מפרק פי' כן דהתם ליכא לפרש משום בורר דא"כ למה נקט בחולב ומחבץ תרי לישנא כן הי' נלענ"ד לפרש שיטת ר"ת:

שוב ראיתי בחדושי רמב"ן שנדפסו מחדש שהאריך בדברי התוספ' שם ודעתו דבורר ודש בי"ט ליכא איסור כיון שהיא צורך אוכל נפש לכן מדאורייתא שרי (ומה דיליף בירושלמי מקרא הביאוהו התוספ' ביצה (דף ג') אסמכתא בעלמא הוא לדעתו) וכתב דאף דמדרבנן אסור זה דוקא בדבר שאינו נפסד אבל בחולב שאין דרך לעשות מיום לחבירו מפני ההפסד מותר אפילו מדרבנן, ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' הכא לשיטת ר"ת כיון דהוא מוקי התם בי"ט א"כ כל שליכ' משום דש ובורר גם משום מחליק ליכא כיון דלצורך אוכל נפש הוא ומה שאסור לקערה זה רק משום נולד כמש"כ הרמב"ן שם ועיין ברשב"א שבת (דף צ"ה):

בד"ה שבת. דהך דהכא פליגא זהו שיטת הרי"ף אבל הרא"ש כתב כחילוק של ר"ת וכ"כ הטור (סי' שכ"ח) וכשיטת הרי"ף נראה ג"כ שיטת הרמב"ם שהוא לא הביא רק הך דרבי מרינוס (בה' שבת פ' כ"א) והך דאבא שאול לענין י"ט לא הביא (בה' י"ט) ולשיטת ר"ת הי' צריך להביא שם אע"כ דס"ל דהך דאבא שאול פליג אר' מרינוס:

ובזה יש ליישב ג"כ קושית המ"ל שהבאתי לעיל דהכא אמרינן דלשבת דאיסור סקילה גזרו טפי ולעיל אמרינן מה לי איסור לאו וכו' די"ל דהכא מפרש סברת אבא שאול לבד שאינה אליבי' דהלכתא אבל לדידן באמת ליכא חילוק וסתם גמרא דלעיל אזיל אליבי' דידן:

תוכן העניינים

ערוך לנר על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה