אור ברסלב

ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר

דף קו.

דף קה:

בגמרא א"ל רב פפא לא סבר לה מר: ק"ק דלמא א"ל כן לכופו אח"כ לחליצה מעליא כמו בהך מעשה דר' חייא בר אבא דלעיל, וי"ל ע"פ מש"כ הרשב"א דלכך הי' מטעהו במאתים זוז ולא בכך אתה כונסה דלא הי' רוצה לכופו או לא יכול לכופו, ולפ"ז ה"ק לי' ר"פ אי דעתך שזה יהי' חליצה מעליא הא לרבי יוחנן פסולה ואי דעתך להטעהו יותר טוב לטעות אותו במאתים זוז שלא להצריכו כפיי' והא דלא עשה גם ר"ח בר אבא כן להטעהו בממון דהתם לא הי' לוקח ממון ממנה כיון דדעתו לכלות כל ממונה ואם תאמר ליתן כל ממונה אז יבין שלהטעותו באה:

שם אין ממאנין אלא א"כ מכירין: הרמב"ם (פי"א מה' גירושין כתב שיכירו שניהם אכן ה"ה הביא שם דעת הרשב"א בסוגין שא"צ להכיר הבעל וטרח לישב דעת הרמב"ם, ולענ"ד י"ל דהנה הרשב"א כתב הטעם שבעינן שיכירו אותה שמא תכתוב שם קטנה שנשאת כאלו מאנה ואם תמות לא ירשנה בעלה רק היורשים, ולכאורה י"ל למה לא כתב טעם פשוט שמא היא קטנה שקדשה אביה דלא מועיל בה מיאון, ואי ממאנין אע"פ שאין מכירין שמא תמאן כאן ותנשא כאלו יוצאת במיאון, אכן ז"א דבמקום שאין מכירין אותה שהיתה אשת איש הרי תוכל להנשא בלא מיאון ובמקום שמכירין אותה שהיתה אשת איש לא מועיל לה מיאון שהרי יודעים שאינה בת מיאון, אכן לכאורה אכתי חששא שתלך למקום שיודעים שהיתה א"א ורצתה להנשא שם בלא גט ומפני שיודעת שב"ד לא יניחוה שם מערמת וממאנת במקום א' באחד שלא הי' בעלה מעולם כדי שתוציא שטר מיאון ואם יחשדוה שהיא א"א תראה ותוכיח ע"י שטר מיאון שכבר גרשה בעלה הראשון וקבלה היא או אבי' הגט ונשאת מעצמה לאחר לכך יצאה עתה במיאון ולזה אינו מועיל אפילו אנו יודעים שהיא פלונית ששמה כך דהיינו מכירין אותה וצ"ל דהרמב"ם באמת סובר דהיינו החשש לכן כתב דבעינן גם שנכיר את שמאנה בו והשתא ליכא חשש זה שכיון שיודעים שניהם יודעים ג"כ שהיתה אשתו באמת ועוד דאין אדם חוטא ולא לו ואין לחוש דלמא אותו שממאנת בו עצמו רוצה לנשאה שם דבזה מתירא שיודע הדבר שיש ערמה דלא שכיח שתמאן בו ושוב ישאנה:

שם ברש"י ד"ה על מנת. שאפשר להתנות ע"י שליח בנזיר (י"א.) הקשו התוספ' דאמאי לא קאמר דתנאי לא מהני בנזירות אהאי טעמא כיון דאי אפשר ע"י שליח ע"ש, ולכאורה לפי מש"כ רש"י לעיל (נ"ג.) שיש פלוגתא דתנאי בהא דיש תנאי בחלוצה ולרבינא כ"ע ס"ל דיש תנאי בחליצה א"כ גם בנזירות מהני תנאי והתם בנזיר רבינא הוא וא"כ י"ל דרבינא לשיטתו קאי, אכן לפי מש"כ התוספ' בכתובות (דף ע"ד) נראה דגם למ"ד יש תנאי בחליצה אמרינן כלל זה דצריך לקיים ע"י שליח וא"כ לא שייך זה, ועוד דמכ"מ יקשה קושית התוספ' אהא דאמרינן בשבועות (דף כ"ח) דמהני תנאי בשבועה לרבי יוחנן והוא ס"ל הכא דאין תנאי בחליצה וכן בשאר מקומות מצינו דמהני תנאי בנדרים ושבועות, וא"ע ראיתי שהקשה כן הרמב"ן בב"ב (דף קכ"ו) וראיתי בש"מ לנזיר בשם ה"ר עזריאל תי' לקושית התוס' והרמב"ן דדוקא בדבר שהוא מעשה כמו חליצה גט קידושין בעינן לקיום התנאי שאפשר ע"י שליח אבל נדר ונזירות דליכא מעשה לא אלים וחל התנאי אף דא"א לקיים ע"י שליח:

בא"ד. וזהו טעמו של דבר: בה' אישות (ר"פ ו') הקשה הרב המגיד על הרמב"ם למה לא חשיב בתנאים שצריכים להיות בקיום התנאי ג"כ הך שאפשר לקיימו ע"י שליח ותירץ שם בכס"מ שהרמב"ם ס"ל שהגמרא לא אמרה כן שהטעם דחליצה מוטעת כשרה מפני שא"א לקיים ע"י שליח אלא למ"ד קדש ע"ת ובעל א"צ ממנו גט אבל למ"ד שצריכה ממנו גט משום דאתי מעשה ומבטל התנאי דפסקינן כוותי' לא בעינן לקיום התנאי שיקיים ע"י שליח ואף שהלח"מ הקשה על הכס"מ דעכ"פ הי' לו להרמב"ם לפסוק חליצה מוטעת מספק פסולה מכ"מ כבר יישב בשער המלך קושיות הלח"מ, ולפי שיטת הרמב"ם ע"פ דברי הכס"מ מתורצת קושית התוספ' בנזיר וגם מה שהקשה הרמב"ן מנדרים ושבועות די"ל דמ"ד דמהני תנאי בנזירות ושבועות מכ"מ לא ס"ל דבעינן לקיום התנאי אפשר לקיים ע"י שליח אלא דהטעם דחליצה מוטעת כשרה משום דס"ל אחולי אחלי' לתנאי ואף דבנזיר רבינא אליבי' דר"ש קאמר כן ור"ש ע"כ ס"ל דלא אמרינן אחולי אחלי' לתנאי' שהרי ס"ל בכתובות (ע"ג:) באמר הרני בועליך ע"מ שירצה אבא דלא רצה האב אינה מקודשת מכ"מ י"ל דר"ש באמת ס"ל דחליצה מוטעת ג"כ פסולה ועוד שהרי לרבינא לשיטתו כ"ע ס"ל כן כמו שכתבתי לעיל:

בד"ה אביך. אב ואם: פי' מפני שראה אביי שהתחכם בדין זה יותר ממנו אמר שמא גרם לך כן מפני שיש לך אב ואם ולי לא היו שאביו של אביי מת קודם שנולד ואמו אחר לידה מיד כדאמרינן בגמרא:

בד"ה גט מוטעה. דאפשר לגט ע"י שליח: יש לחקור מ"ט לא נימא ג"כ דאפשר לחליצה ע"י שליח דהא שליחות מועיל בכל מקום דלא מיעט קרא בפי' כמו בסמיכה דכתיב יד יתירא למעט שלוחו וכמו לקמן דצריך מיעוט וקראו לו ולא ט"י שליח הא לא"ה אמרינן שלוחו של אדם כמותו וא"כ גם גבי חליצה נימא כן וזה ודאי אינו דא"כ יהני גם תנאי בחליצה כמו בגט, וראיתי בתוספ' רי"ד בקידושין (דף מ"ב) שהקשה דבכל המצות נימא שלוחו ש"א כמותו ותירץ וז"ל ולאו מלתא היא שהמצו' שחייבו המקום לעשות בגופו היאך ופטר הוא ע"י שלוחו והוא לא יעשה כלום ודאי בגירושין ובקידושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח שמה שכתוב בגט אנא פלוני פטרית פלונית וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו והיא אשתו וכן בתרומה הוא הנותן התרומה מפירותיו וכן בפסח הוא אוכלו ועל שמו ישחט ויזרק הדם אבל בסוכה ה"נ יכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן לולב וציצית וכל המצות עכ"ל, ולפ"ז יש לעיין איך הדין בחליצה שזה דומה לכאורה לקידושין דהא קתני האשה נקנית בכסף וכו' וקונה עצמ' בחליצה וא"כ כמו שהקנין ע"י שליח כמו כן יהני לקנות עצמה ע"י שליח ואפילו נימא כיון דבעינן וחלצה נעלו מעל רגלו הוי מצו' שבגופו ולא מהני שיעשה שליח מכ"מ בדידה תהני שליחו' שתעשה שליח לחלוץ הנעל אם תרוק בעצמה אפי' לא תהני שליחות ברקיקה וצ"ע:

בד"ה אין כותבין. שהן יבם ויבמה: מזה נראה דעת רש"י שבעינן שיכירו שניהם וכן כתב בפי' גם הרב המגיד (בה' גירושין פרק י"א) וק"ל לפי מה שהקשה הרשב"א למה צריכים להכיר היבם הלא אין אדם חוטא ולא לו ותירץ שחיישינן שמא החולץ עצמו שאינה יבמה ילך למקום אחר וישאנה ע"ש אכן התינח לענין יבם אבל לענין יבמה אם אין מכירין למה ניחוש הא במקומו לא יכול לישא אותה אחר שחלץ ולמקומה לא יכול לילך ששם יודעים שאין זה שם יבמה ולמקום שאין מכירין שניהם לזה אין נפקותא אי כותבין שמם ע"פ היכר או לא שזה לעולם יכולים לעשות, ולכן לולא פי' רש"י הי' נלענ"ד באמת דלא בעינן רק שיכירו היבם ולא היבמה, ובזה יתורץ היטב מה שהקשה הר' יהודה מהתוספתא לרבא בתוספות ד"ה ורבא) דאדרבה מדוייק למה נקט התוספתא אותה דוקא:

בא"ד. א"נ לאו יבמה: כבר כתבתי שנראה מזה דעת רש"י שצריכים להכיר ג"כ שהיא אשת המת וכ"כ הב"ש ובסדר חליצה ס"ק ל"ז) בשם הראשונים אכן הביא דברי רבינו ירוחם בשם ר' אברהם בן אסמעאל שא"צ להכיר שהיא אשת המת ע"ש ולא ביאר טעמו ולענ"ד הטעם כמו שכתבתי בדבור הקדום והתוספתא מסייעו:

שם בתוספ' ד"ה בתי. וחלצו לו: אין זה בפי' רש"י דלפנינו שגם בפי' הב' נראה שהיא רוצה לייבם ואולי לפי' זה ה"ק שהיא באה לחלוץ ואמר עמודי והוא לא רצה רק לייבם ורצה רבי חייא לשמוט למה לא תרצה להתייבם:

בד"ה אין לו. דאין לו אלא שכרו: ק"ק דהא שם אמרינן דנותן לו שכרו משלם וזה ע"כ שנותן שכר גדול ואינו כמו אין לו אלא שכרו דפירושו שכרו הראוי דאל"כ לא פריך שם מידי מהא דהלך להביא כרוב אמה דאמרינן דבלא הציל אין לו אלא שכרו דהיינו הך אלא ע"כ דנותן לו שכרו משלם היינו שכר גדול יותר מן הראוי וכמו שכתב שם הש"מ בשם תוספ' שנ"ץ, וי"ל דהתוספ' כוונו למה שהקשו שם דלימא משטה אני בך ותרצו דאיירי שהי' מפסיד שכר גדול כיוצא בזה ע"ש וא"כ אם לא הי' מפסיד במקום אחר באמת אין לו אלא שכרו הראוי ועל זה כתבו דהיינו דוקא במקום שלוקחין ש"ג צריך ליתן לו שכרו משלם:

בד"ה לפיכך. וא"ת ואמאי חולצין: לא זכיתי להבין דעתם בזה דממנ"פ אם חיישינן לטעות העדים וטעות ב"ד א"כ לקשו בקיצור אמאי חולצין ב"ד הראשון ליחוש דלמא יטעו העדים ויכתבו לה ואח"כ יטעה הב"ד האחרון להתירה אף שלא כתוב ואשתמודעינהו אע"כ דלהא לא חיישינן דא"כ ה"ל ספק ספקא שמא לא יטעו העדים ואת"ל יטעו שמא לא יטעה ב"ד האחרון וא"כ גם קושיתם לא לק"מ דלמה ניחוש שיעידו העדים כיון שידעו דעו דמעדותם תיפוק חורבא שיתירוה ב"ד ומה לי עדות בכתב ומה לי עדות בעל פה אע"כ דלתרי טועין לא חיישינן דה"ל ספק ספקא, אכן באמת גם דברי רש"י שכתב אין כותבין גט חליצה עדים הרואים צל"ע שהרי לעיל (דף ל"ט) ולקמן (ע"ב) נראה בפי' שהב"ד כותבין הגט חליצה ולא העדים ולמה לא פי' בקיצור דקאי תרווייהו אב"ד דכיון דהב"ד יכולים לחלוץ אע"פ שאין מכירין לפיכך לא יכתבו לו גט חליצה אא"כ מכירין, אבל י"ל דרש"י הוכיח פירושו מרבא דידי' דקאמר לפיכך כותבין גט חליצה אע"פ שאין מכירין דזה ע"כ לא קאי רק אעדים כמובן, ונראה שמזה יצא להרמב"ם מה שכתב (ה' יבום פ"ד) שגם העדים יכולים לכתוב גט חליצה ע"ש:

בד"ה ורבא דידי'. אלמא בדרבא גרסינן חוששין: עיין ברשב"א שכבר תירץ קושיא זו דע"כ גם לרבא חוששין לבד"ט מדלא סמכינן דהב"ד לא יתירוה מדלא כתבו עדים ואשתמודעינהו אע"כ דחיישינן שיטעו בכך, ובזה גם קושיא הראשונה שהקשו יש לישב דלעולם י"ל דב"ד טועין תרווייהו כחדא הוי דרב הונא ה"ק דחיישינן לב"ד טועין דהיינו לטעות ב"ד א' דהיינו ב"ר האחרון לבד חיישינן אבל רבא אמר לא חיישינן לב"ד טועין פי' לשני בתי דינים שיטעו לא חיישינן דאם ייתי תקלה ע"כ שני ב"ד יטעו דהיינו הראשון לומר חולצין אע"פ שאין מכירין והאחרון שלא ירגישו שעדים לא כתבו ואשתמודעינהו דהא ודאי אף שכותבין אע"פ שאין מכירין לא יכולי' לכתוב ואשתמודעינהו דאם ירגישו בזה לא יבאו לידי תקלה דלא יסמכו על ב"ד ראשון שיחושו שטעו דהא לטעות ב"ד א' שפיר חיישינן גם לרבא ויש ראי' לפי' רש"י מדכתב דחיישינן אלפיכך משמע דהא הוי הטעם ולא אאין חולצין:

תוכן העניינים

ערוך לנר על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה