ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר
דף קה:
בגמרא החרש שנחלץ: ברשב"א ותוספות הרא"ש כתבו טעם בשם הרמב"ם למה לא נקט שחלץ משום שאינו בן דעת, אכן לכאורה אין זה מספיק לפי מה שכתבו התוספות לעיל (ק"ד:) דאיירי במלמדין אותו ב"ד ולכך לא מפסל משום בן דעת אלא משום ואמר ואמרה ואפשר דמכ"מ נקט שנחלץ כיון דע"י ב"ד הוא שנתכשר חליצתו:
שם ומקשינן אשה לאיש: הרשב"א כתב דגם לר"מ הוא רק מדרבנן ומקשינן אשה לאיש הפי' הוא דגזרינן אשה אטו איש ע"ש וק"ק לר"מ ל"ל הך טעמא תיפוק לי' כיון דסבר דקטנה לא תתייבם שמא תמצא איילונית לקמן (קי"א:) א"כ ממילא לא תחלוץ ג"כ דכל שאינו עולה ליבום אינה עולה לחליצה כדאמרינן לעיל (מ"א:) לענין הבחנה ע"ש ועיין מש"כ לעיל (ס"א:) ומזה לכאורה ראי' להנך שימות דס"ל דלר"מ דאורייתא הוא דלפ"ז א"ש דרצה ליתן טעם דמדאורי' חליצתה פסולה. ולישב שיטת הרשב"א י"ל דלשיטתו אזיל לפי מש"כ שם דמשום הך טעמא דאינו עולה לא פסול בדיעבד בדרבנן ולכן צריך טעמא דגזירה דאפילו דיעבד חליצתה פסולה ואף שהוא גורס חליצתה כשירה מכ"מ יש נפקותא לענין תחלוץ משתגדל וכבר כתבתי בזה לעיל (ס"ז:) ע"ש:
שם ולבו למעלה: עיין במהרש"א ח"א שהקשה דהא אמרי' בברכות דיכוין לבו כנגד בית ק"ק והניח בקושיא, אכן נראה מדברי רבינו יונה (פ"ה דברכות) דכבר הרגיש בקושיא זו שכתב שם שיחשוב בלבו כאלו עומד בשמים להסיר מלבו כל תענוגי עוה"ז ולאחר שיגיע לזאת המחשבה יחשוב ג"כ כאלו עומד בביהמ"ק, עוד י"ל דכשעומד להתפלל בעוד שלא התחיל יחשוב בדעתו כאלו עומד נגד בית ק"ק אבל בתפלה עצמה יחשוב לשמים כאלו עלה לשם וכן נראה מדברי הפוסקים:
שם א"ל אני ישמעאל ב"ר יוסי: י"ל מה זה תשובה על שאלת אבדן איך מפסע על ראשי עם קדש וי"ל ע"פ מה דאמרינן בהוריות דבני חכמים בזמן שהצבור צריכים להם מפסיען על ראשי עם הקדש ונקט בני חכמים משום דהם אפילו אינם חכמים כ"כ מכ"מ יש להם קבלות מאבותיהם וזה שהשיב אני ישמעאל ב"ר יוסי וכיון שאני בן חכם צריכים לי עם קדש ומכ"מ כדי שלא יהא נראה כרמות רוחא כאלו רצה לומר שבא לכאן ללמד לעם הקדש הוסיף שבא ללמוד תורה מרבי פי' שודאי עיקר ביאתי לכאן הוא ללמוד מפי רבי אבל מכ"מ מותר לי לפסוע על ראשי ע"ק כיון שאני בן חכם ושהי' מובטח ר' ישמעאל שצריכים לו ע"ק לזה הקדים המעשה שאפי' רבי חייא ור"ש ב"ר שהיו גדולי תלמידי רבי היו צריכים לו:
שם קמפסע אבדן ואתי: י"ל מה הי' דעת אבדן שהוא עצמו הוכיח לר' ישמעאל ואח"כ הוא מפסע עד שמיחה בידו רבי וי"ל דכבר העיר בתוספ' הרא"ש דמה שאמר לו ר' ישמעאל מי שאין צריך לו ע"ק היאך יפסע על ראשי ע"ק לקנטר אמר כן דהא אמרינן יצא לצורך נכנס ויושב במקומו אכן לענ"ד אין זה מדת הצדיק ר' ישמעאל לקנטר ועוד למה אמר לו רבי קום בדוכתיך ולא ישוב למקומו אבל י"ל שר"י ואבדן ששניהם פסעו ממנ"פ באחד מהם הי' שלא לצורך כיון דיציאת אבדן הי' לבדוק אם גדולה היא אכן ע"פ הוראת ר"י הי' זה שלא לצורך והנה בתחלה קודם שבא הוראה זו לא אמר ר"י שמותר לפסוע רק שבא ללמוד תורה ואבדן שהי' יוצא לצורך סבר לישב במקומו כדין שיצא לצורך אבל אחר שבא ההוראה והודה רבי לר"י פסיעת אבדן הי' שלא לצורך כי יציאתו שלא לצורך היתה שאינה צריכה בדיקה וזה שאמר לי ר' ישמעאל מי שצריך לו עם קדוש וכו' אתה אמרת שלי אסור לפסוע ואתה פסעת שסברת כי בך צורך ולא בי אכן הדבר בהיפך הוא לי צריך ט"ק להוראתי ועי"ז לא צריך לך ולכן אמר רבי קום בדוכתיך כדין יצא שלא לצורך:
שם באותה שעה נצטרע אבדן: רש"י מפרש על שדבר לשה"ר אכן לכאורה אין זה מספיק להך מ"ד בגמרא דליכא לשה"ר מה שמדבר בפניו גם מה שטבעו בניי מאנו כלותיו י"ל מה מדה כנגד מדה הי' והמהרש"א נדחק בזה, והנלענ"ד דג' רעות עשה אבדן האחד שחשד להצדיק ר"י כאלו רצה לפסוע על ע"ק מפני כבודו והוא לא עשה אלא מחמת יוקרי' הי' צריך לפסוע והשני על שבזהו ואמר וכי אתה הגון ללמוד תורה מרבי והשלישי על שפסע על ראשי ע"ק כשחזר כאלו יצא לצורך ובאמת יציאתו שלא לצורך היתה כי לא היתה צריכה בדיקה ע"פ הוראת ר' ישמעאל וכנגד ג' אילו באו ג' פורענות דעל שחשד בכשרים לקה בגופו כמו שנלקה משה בצרעת על שחשד את ישראל כמש"כ רש"י בפ' שמות ועל שבזה לת"ח טבעו בניו דאמרינן בגמרא מאן דרחים רבנן הוו לי' בנין רבנן ומי ששונאו הרי העונש נגד יד שימותו בניו לבל יהי' לו זרע עוסק בתורה ונגד מה שפסע שלא לצורך מאנו כליותיו להורות לו שבדיקת לחליצהשלא צורך הי' אבל יצטרך בדיקה אה יוכל כלית למאן אם עדיין לא הביאו ב' שערות:
שם ברש"י ד"ה והאמר ר"נ. בריש פרקא לפי הגמרא שלנו כתוב שם אמר רבא אמר רב נחמן ולפ"ז לא הוי מקשה הכא מידי כיון דהכא רב יוסף ב"מ אמר כן א"כ שפיר י"ל דתרי אמוראי אמרו הך מימרא דר"נ ששמעו ממנו ולעולם ר"נ לא אמר אלא חדא זימנא אע"כ צ"ל דרב יוסף גופא כבר אמר משמי' דר"נ כן ולאו היינו מימרא דריש פרקא ואפשר שרש"י הי' גורס שם רב יוסף ב"מ תחת רבא, א"נ י"ל דאפילו רבא גרסינן מכ"מ פריך שפיר דמשמע דר"נ אמר ב' זימני כיון שהם לשונות חלוקות:
שם בתוספ' ד"ה קטנה. דחליצת קטנה אינה כלום: לאו דוקא אינה כלום דמשמע דאינה פוסלת כמו חליצת קטן לרבנן דקתני האי לישנא וזה אינו דהא קתני ואם לא חלצה חליצתה פסולה ועוד דכתבו כמו חליצת קטן והרי לר"מ חליצת קטן ג"כ פוסל והכי הל"ל דחליצת קטנה פסולה, שוב א"ע ראיתי שגם בלחם משנה (פ"ד מהל' יבום) כתב כן נגד הבית יוסף ע"ש, אבל ראיתי בשם נחלת צבי שמפרש ד' התוספ' דלשיטתם אזלו שכתבו לעיל (דף צ"ו) דלר"א חליצה קטן וקטנה אינו פוסלת:
בד"ה מי שצריך. פירוש לצורך העם: הבאר שבע בהוריות שם תמה על זה שהרי אמרינן שם אמר ר"פ לא אמרו אלא לקטנים אבל לגדולים וכו' הרי בפי' דלצורך היינו צורך עצמו, וגם מה שהעידו משם תוספתא אינו כתוספתא שלפנינו דשם כתוב סתם יצא לצורך ומסיק דתלמיד טועה הוא שכתב בתוספ' כן, אכן מדברי תוספ' הרא"ש שהזכרתי לעיל משמע ג"כ שמפרש יצא לצורך העם וזה באמת תמו' מאוד שהרא"ש בעצמו הביא דברי ר"פ דקידושין, וצ"ל דהראשונים ס"ל דיצא לצורך כל צורך בכלל בין לעצמו בין לצורך העם ועוד דכש"כ הוא אם יצא לצורך עצמו נכנס ויושב במקומו יצא לצורך העם לא כל שכן ורק שהתם בהוריות מפרש שהיכי שאינו אונס כגון לגדולים לא מקרי אפילו יצא לצורך עצמו:
בד"ה רבא. אלמא קטנה לא חלצה: עיין ברשב"א כמה יגעו הראשונים לתרץ קושיא זו, ולענ"ד אפשר לומר כיון דלפי מה דמוכח מתוספ' נדה (מ"ו:) אף ששנת י"ב לנקבה וי"ג לזכר הוי מופלא סמוך לאיש מכ"מ אם לא הביאו ב' שערות כשיגיע שנת גדלות לא הוי למפרע מופלא סמוך לאיש דהא הקשו שם דלר"ל הוי התראת ספק שמא לא יביאו ב' שערות עד אחר ב' וג' שנים ע"ש, ולפ"ז י"ל דלעולם רבא אית לי' משהגיע לעונת נדרים חולצת כדאמר הכא ובגטין והא דקאמר בנדה דלחליצה בעי בדיקה היינו שאם חלצה בשנת י"ב צריכה בדיקה כשיגיע תחלת שנת י"ג אם הביאה ב' שערות דאם לא הביאה אז אין חליצתה כשירה דנראה למפרע שעדיין לא הגיע עונת נדרים בשעת חליצה, ואף שהתוספ' בנדה תרצו שם דסמכינן על הרוב שמביאין סימנים בשני גדלות ע"כ כוונתם לבד שעי"ז לא נקרא התראת ספק שקרוב לודאי הוא שיביא שערות בשני גדלות אבל מכ"מ בעי בדיקה לחליצה דחיישינן שמא לא הביאה כמו שאמר רבא בפי' א"כ שפיר י"ל דצריך בדיקה זו למען נדע שהיתה בשעת חליצה הגיעה לעונת נדרים:
בד"ה ובא מעשה ולא בא אבראי: עיין במהרש"א שפי' שהקושיא היא אהמקשן וכן הוא בתוספ' הרא"ש והא דלא הקשו ארב מנ"ל דתרווייהו בבות האסורים הוי די"ל מדקתני בבית האסורים בלא ו' וגם לא קתני ובא אלא בא מזה הוכיח דקרינן בבית האסורים אלמעלה ואלמטה אבל אהנך דאיבעיא להו הקשו שפיר מנ"ל דא"ל דייקו מדקתני הכל בלא ו' דא"כ תפשוט האיבעיא כמו דפשיט רב דתרווייהו בביה"א הוי: