ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר
דף קג:
בגמרא נעלו הראוי לו: העצמות יוסף בקידושין הקשה דאיפוך אנא דלמא נעלו ממעט שאינו שלו ונעל ריבה אפילו אינו יכול להלוך בו, ולענ"ד אין זה קושיא דבשלמא אי אמרינן כסוגין דמרבינן נעל שאינו שלו וממעטינן אינו יכול להלוך מתקיימים ב' המקראות דנעלו מקרי מפני שעתה הוא ברגלו שהולך בו אף שאינו שלו ונעל מרבה להורות אף שאינו שלו ממש אבל אי נימא דנעלו יהי' למעט שאינו שלו דדוקא בעינן שיהי' נעל שלו שברגלו ונעל מרבה אפילו אינו יכול להלוך איך שייך שיהי' נעל שלו שברגלו ושאינו יכול להלוך בו וכי בשוטה משתעי קרא שינעול נעל ברגלו שאינו יכול להלוך בו אבל אי בנטל של אחרים אכשר קרא שפיר צריך למעט שאינו יכול להלוך בו דלפעמים נועל של אחרים לחליצה וכדומה דרך עראי אף שאינו למדת רגלו ומטעם זה אסרו לכתחלה שאינו שלו כמו שכתב הרשב"א:
שם ואם חלצה חליצתה פסולה: הטעם משום כתותי מיכתת שיעורא כנראה מסוגית הגמרא וסברא זו אמרינן גם בסוכה (ל':) לענין לולב של אשירה, ודע שאין זה הסברא דכל העומד לשרוף כשרוף דמי דסברא זו לא ס"ל רק ר"ש ולא קיימא לן כוותי' אבל סברא דכתותי מ"ש אפי' רבנן אית להו כמש"כ בזה באריכות השער המלך (פ"ד מה' גירושין), וגם יש חילוק דסברא דכשרוף דמי שייך אפילו במידי דלא צריך שיעור אבל כתותי מ"ש לא שייך רק במידי דבעי שיעור כמבואר כר"ן שהביא שם, אכן באמת צריך ליתן טעם מ"ט לא שייך סברא זו רק במידי דצריך שיעור נימא כיון דצריך שריפה הוי כאילו נשרף כולו והוי אפר בעלמא והתוספ' בסוטה (כ"ה:) הקשו להך סברא דכתותי מ"ש מ"ט כלאי כרם מטמא טומאות אוכלים נימא כמ"ש ע"ש, ולכאורה ק' כמו כן איך משכחת לעולם דחייב באוכל כזית מערלה כ"כ פגול נותר וטמא וכל מירי דצריך שריפה מן התורה ניחא כמ"ש ולמה הקשו התוספ' מטומאת אוכלים דוקא, ולכן הי' נ"ל כיון דמצות הכתוב דבאש תשרף אינו שידוק דק לעפר וישרוף כל משהו ממנו רק שישליך כולו לאש והוא נשרף מאליו ומיד שהשליכו לאש קיים מצותו המועלת עליו לכן אמרינן שאין לחשוב דבר שמצותו בשריפה עוד כאלו כולו בעולם אלא כאלו כבר השליכו באש וקיים מצותו המוטלת עליו ולכן מאיסורי אכילה ל"ק כיון שאין החיוב דוקא כשאוכל כל הכזית כולו כאחד אלא כשאוכלו בכדי אכילת פרס וא"כ אף דכשבא החיוב דהיינו כשאוכל משהו אחרון אין עוד הכזית כולו בעולם מכ"מ בהכי חייבי' רחמנא כיון שנהנה גרונו בכזית ולכן אף דחשבינן למשהו ממנו כאלו נשרף מכ"מ חייב עליו שהרי נהנה גרונו ממנו ומה לי אם נשרף כבר כשבא החיוב או אם נבטל במעיו ולכן לא הקשו רק מטומאת אוכלים דכ"כ דבזה צריך שיהי' כל השיעור כולו בעולם בשעת נגיעה, ועל כן א"ש ג"כ דלא שייך סברא זו רק במידי דבעי שיעור אבל במידי דלא בעי שיעור לא שייך דאינו עוד בעולם דהא קיים מצות שריפה מיד כשהשליכו דאש דעדיין ממנו בעולם הרבה דהא לא נשרף כולו ברגע א' אבל ר"ש דס"ל דחשבינן לי' כשרוף וכאלו כבר נשרף כולו כיון שעומד לכך זה ודאי אמרינן גם במידי דל"צ שיעור:
ועוד י"ל ביישוב קושיתנו על התוספ' דהנה (בה' שבת פ' י"ו) יש פלוגתא בין הרמב"ם והראב"ד לענין לחי של אשירה דלדעת הרמב"ם כל דבר דצריך שיעור גדול אפי' סגי אם הוא נשבר לשברים מכ"מ שייך כתותי מיכתת שיעורא ולראב"ד לא שייך בזה כתותי, וגם (בה' טומאת אוכלין פ"ו) יש פלוגת' אחרת בין הרמב"ם והראב"ד דלהרמב"ם אין טומאת אוכלין באוכלים פרודים אא"כ הם גוש א' ולראב"ד גם פרודים בכשיעור כביצה מטמאין טומאת אוכלין, והשתא י"ל דהראב"ד הוכיח כב' סברותיו נגד הרמב"ם מוכח שהוקשה לו קושית התוספ' מכלאי כרם שהניחוה בצ"ע אבל אי אמרינן ב' סברות של הראב"ד יחד א"ש דכתותי אינו רק שעושהו בשברים וחתיכות פרודות ולדידי' בכה"ג מטמא טומאת אוכלין ולכן להראב"ד מתורצת קושית התוספ', והשתא י"ל דלענין כתותי ס"ל להתוספ' כהראב"ד דכבר הביאו שיטה זו ג"כ בעירובין (דף פ') ולענין ט"א ס"ל כהרמב"ם ולכן מכל איסורין שבתורה לא קשיא להו דאיך חייב הא כמ"ש דחה בכך אפילו נפרד כזית לפירורין ג"כ חי"ב אבל מט"א הקשו דכיון דחשבינן כפרוד אין כאן עוד ט"א לשיטת הרמב"ם דסבירא להו בהא כוותי', ועיין בפי' רש"י בחולין (ס"פ כיסוי דם) דנראה מדעתו שם דכתותי מיכתת היינו הך סברא וכל העומד לשרוף כשרוף דמי וצ"ע שהרי רק ר"ש ס"ל הכי:
שם מיתיבי בית המוסגר: ק"ק לפמש"כ לעיל דלכך לא שייך הכא למיפסל מטעם מה"ב דמ"ד חליצתה כשירה לא ס"ל סברא דמה"ב וכשיטת הבעה"מ א"כ מאי פריך הכא מנ"ל דטעמא דמ"ד חליצתה פסולה הוא משום כתותי מ"ש דלמא ס"ל כמ"ד מה"ב אסור ומיפסל מטעם מה"ב ומזה ראי' לאידך סברא שכתבנו לעיל דלא שייך הכא משום מה"ב כלל, אבל מכ"מ ק"ל לפי מה דאמרינן בר"ה (דף כ"ח) בשופר של עולה ושל שלמים דבתחלה אחר רבא א' זה וא' זה לא יצא והדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא דמצות לאו להנות נתנו א"כ מנ"ל דפליגי הכא בכתותי מ"ש כיון דר"פ ור"פ אליבי' דרבא פליגי הכא א"כ דלמא מ"ד חליצתה פסולה ס"ל כלישנא קמא דרבא שם דמצות להנות נתנו ולכן פסולה כי היכי דלא ליהוי לי' הנאת מצו' ראי כשרה הרי נהנה מאיסורי הנאה שקיים מצו' בהן וח"ד חליצתה כשירה ס"ל כהדר אמר רבא דשם דמצות לאו להנות נתנו וכמו שאמר רבא באמת גם לקמן הלכתא וצ"ע:
שם והא בעינן והבא אל הבית וליכא: ק"ק למה לו להקשות ממתניתין לקשי' מקרא כן איך טמא הכתוב הבא אל הבית ועור כשתירץ דונתץ את הבית כתיב ל"ל להביא קרא אחרינא ולא מתרץ מהך קרא גופא כיון דכתיב והבא אל הבית הכתוב קראו בית וי"ל דקרא דוהבא אל הבית איירי בימי הסגר כדכתיב כל ימי הסגיר אותו ובשעת הסגר עדיין לא בעי שריפה ולא שייך כתותי מ"ש ולכן לא יכול להקשות רק ממתניתן דטמאה הבא גם בימי החלט דבזה לא כתיב קרא דגם בימי החלט קרוי בית ולכן ע"כ צריך להביא קרא דונתץ את הבית דבימי החלט איירי, ודע שאין להקשות לפמש"כ לעיל דלא שייך כתותי מ"ש אלא בדבר שצריך שיעור א"כ איך שייך זה לענין בית די"ל דגם בית צריך שיעור דבית שאין בו ד' אמות על ד' אמות אינו מטמא בנגעים כדאמרינן סוכה (דף ג') ע"ש:
שם מוסגרת אמאי אתקש למת: מזה הקשה המשנה למלך (ה' טומאת צרעת פ' י"ג ה' י"ד) על הרמב"ם שכתב שם סתמא דבגד המנוגעת מטמא בכזית ולא חילק בין מוסגר למוחלט והניח בצ"ע ע"ש, אכן באמת גם על הגמרא דהכא יש להקשות מנ"ל לחלק בין מוסגר למוחלט דמה שפי' רש"י דמרים מוסגרת היתה וקאמר אהרן למשה אל תהי כמת שלא תחלט הוא לכאורה נגד הברייתא דמייתי בזבחים (דף ק"ב) וא"ת אהרן הסגירה וכו' אלא כבוד גדול וכו' ואני מסגירה וכו' ע"ש משמע בפי' שבאותה שעה שאמר אהרן אל נא תהי כמת עדיין לא היתה מוסגרת וכן מוכח מספרי שהביאו התוספ' שם ע"ש, ואף שי"ל כיון דהברייתא שם וכן הספרי סוברים אין קרוב רואה את הנגעים והרמב"ם פסק כמ"ד דקרוב רואה את הנגעים א"כ שפיר י"ל לדידן דאהרן הסגירה ושהיתה אז מוסגרת מכ"מ פשטות דברייתא ודספרי נראה דכשדבר אהרן אל משה עדיין לא היתה מוסגרת וכן פשטות דקרא נראה כן דהרי אח"כ צוה הקב"ה תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה מכלל דעדיין לא היתה מוסגרת, ואולי דמטעם זה סובר הרמב"ם דהגמרא באמת רק בדרך שקלי וטרי' נקיט כן אבל לענין הלכה סמך הרמב"ם אהך ברייתא וספרי דלפ"ז אין טעם וסברא לחלק בין מוסגר למוחלט בזה:
ובאמת בלא"ה צ"ע אמה דסובר הגמרא דהכא דמרים מוסגרת היתה דא"כ למה התפלל משה רפא נא לה אפילו לא תרפא תהי' טהורה כשיעמוד בעיניו ב' שבועות ובשלמא למ"ד אין קרוב רואה את הנגעים י"ל דלא היתה מוסגרת עוד ותפלת משה כדרשת הספרי שתהי' טמאה כיון שאין כאן מי שיכול לראות את נגעה אבל למ"ד דקרוב רואה הנגעים דלא שייך דרשת הספרי ע"כ צ"ל דאהרן כבר ראה וא"כ י"ל דכבר החליטה במחי' או שער לבן ועל זה אחר אהרן אל נא תהי כמת פי' שאל תשאר בהוייתה כמת ולכן התפלל משה שתרפא אבל אם היתה מוסגרת למה צריכה רפואה ואי משום שלא תחלט ע"י סימני טומאה שיבואו זה לא מקרי רפואה כיון שעדיין המחלה לא היתה וכמו שדרשו רז"ל בפסוק כי אני ד' רופאיך אם אין מחלה רפואה למה ואם תפלת משה היתה שתרפא שילך הנגע מיד שלא תצטרך אפילו הסגר ב' שבועות א"כ י"ל דגם מה שאמר אהרן אל נא תהי כמת דעתו כל ימי הסגרה וא"כ אדרבא מוכח זה דמצורע מוסגר אתקש ג"כ למת, ואולי י"ל כמו שתירץ הבעל הטורים ע"ה על קושית התוספ' שהניחו בזבחים (שם) בקושיא על הספרי דכיון דאין אהרן מטמאה כשכ"ש שתהי' טהורה ותירץ בבה"ט דמכ"מ יהיו הטהורים פורשים ממנה וא"כ י"ל דכן התפלל ג"כ משה שתרפא ולא יעמוד הנגע שאפילו היא טהורה יהיו הטהורים פורשים אבל מה שאמר אהרן אל תהי כמת משמע שהיא מן הדין כמת שמטמא:
שם איסור מטומאה לא גמרינן: עיין בתוספ' חולין (צ"ו.) דרנראה מדבריהם שם שנסתפקו בזה אי ילפינן איסור מטומאה דכתבו שם אפילו ילפינן איסור מטומאה דחשיב כמעוכל והרי הכא אמרינן דלא ילפינן, וי"ל דס"ל כיון דמה דלא גמרינן הוא משום דחדוש הוא כמש"כ רש"י ולפי הנראה מגמרא דחולין (צ"ח:) לא אמרינן דלא ילפינן מחדוש אלא מה שאינו שוה לו דאם החדוש קולא הוא לא ילפינן קולא מיני' אבל חומרא ילפינן וכן אפכא ועיין בתוספ' מ"ק (ז'.) וכיון דהכא אמרינן ולא ילפינן מטומאה קילא דחליצתה כשירה היינו ע"כ משום ואמרינן דרק לענין טומאה חשיב בגד דחמיר אבל התם לענין מעוכל קולא מקולא הוא דילפינן ובזה לא שייך חדוש הוא כיון דטומאה חמיר הכא:
ובהכי א"ש ג"כ מה דאמרינן סוכה (י"ח.) ואידך שאני הלכות טומאה דגמרא גמירי לה ופי' רש"י אין למדין מהלכה ולמה לא אמר הגמרא בקיצור א סור מטומאה לא ילפינן, אבל לפ"ז א"ש דהתם קילא היא גבי טומאה וקולא שפיר ילפינן אבל צ"ע שהרי בחולין (דף י') ילפינן חזקה מבית המנוגע לאיסור בין לקולא בין לחומרא:
שם ואם חלצה חליצתה כשירה: הרמב"ן והרשב"א וריטב"א הביאו שיטת הי"מ דלכתחלה לא תחלוץ דחשיב הנאה מה שנתרת לשוק אבל בדיעבד כשר והקשו הראשונים על שיטה זו מהא דאמרינן בר"ה בשופר של עולה אי מצות להנות נתנו לא יצא דכשאתה אומר יצא עכשיו הוא שנהנה וכיון דהי"מ ס"ל דלכתחלה אסור משום הנאה אלמא דס"ל מצות להנות נתנו א"כ ע"כ גם בדיעבד לא יצא וע"י קושיא זו סתרו שיטת הי"מ, ולענ"ד יש ליישב שיטתם דס"ל כשיטת הכלבו שהזכרתי לעיל שהביא הב"י א"ח (סי' תקפ"ו) דהיכי דאיכא הנאת הגוף עם הנאת מצו' לא אמרינן דמצות לאו להנות נתנו והשעה"מ (ה' לולב) כתב שיצא להכלבו כן ממה דאמר רבא אחד זה ואחד זה יצא דמלל"נ וקשה דא"כ למה קאמר יצא בדיעבד ולא אפילו לכתחלה ולכן ס"ל דהיכי דא כא הנאת הגוף בהדי אמרינן דלכתחלה לא יהנה אף בענין מצו' אבל מכ"מ בדיעבד יצא כיון דהנאת מצו' לא חשיבה הנאה והנאת הגוף לא מתקן בכך אפילו אי אמרת דלא יצא ע"ש וכשיטה זו ס"ל ג"כ הי"מ דדייקי מדקאמר רבא יצא דמשמע אבל לכתחלה לא דה"ט דהיכי דאיכא הנאת הגוף בהדי לכתחלה אסור אבל לא ס"ל כטעם השעה"מ כיון דלא מתקן בכך אלא ס"ל דטעם דהנאת הגוף לא אוסר רק לכתחלה ולכן מה דאמר רבא הכא דלכתחלה לא תחלוץ משום דיש גם הנאת הגוף שנתרת לשוק אבל בדיעבד חליצתה כשרה דמצות לאו להנות נתנו אזיל לשיטתו מה דאמר במסקנא ג"כ לענין שופר של עולה כן דלכתחלה לא יתקע ואם תקע יצא:
שם ברש"י ד"ה שמה דעכו"ם. למה גנבת את אלהים במהרש"א בהוריות הקשה סתירה דרש"י פי' בנזיר דלמא מתוך מריבה יבא להשביעו בשם ע"ז ואיכא משום לא ישמע על פיך גם כתב דלשני הפירושים עבר לכן על ציווי הקב"ה דהא אמר אלהי נחור ישפטו בינינו, ולפענ"ד דחוק הוא לומר כן דראינו שירא לבן מן ציווי הזה דהא אחר יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלקי אביכם וגו' הרי אי לאו משום מורא הי' מזיק להם כמאמר הכתוב ארחי אובד אבי, ולכן י"ל דודאי אין במשמעות הציווי שלא ידבר רע עם יעקב שלא יזכיר שם מ"ז שלו רק החשש הוא כמו שפי' רש"י בנזיר שלא יתקוטט עמו ויביאו לידי שבועה, ומה שהביא רש"י קרא דלמה גנבת את אלהי אינו רק להביא ראי' דלבן הי' מחזיק התרפים לע"ז אשר על כן הי' עע"ז גמור ויש חשש שישביעו בע"ז שלו וע"ז זה באמת לא עבר לבן אף שאמר לבסוף אלקי אברהם ואלהי נחור ישפטו ביננו הרי שיתף שם שמים עם ע"ז וכן נח אינו מצוה טל השיתוף כדאמרינן בסנהדרין (ס"ג:) בתוספת ע"ש:
בד"ה יהיב לי'. במתכוין עבד: עיין בנ"י ובמהרש"א אכן אכתי לא מבואר למה עשה אביי במתכוון כן ואם רצה לחלוק למה לא חלק בפירוש, ולענ"ד י"ל כדאמרינן בהרבה מקומות דרב יוסף חלה ושכח תלמידו ואתא אביי לאדכורי' והכא נמי אביי הי' מסופק אם רב יוסף שכח המשנה במה שהתיר לחלוץ לכתחלה באינו שלו או אם יש לו טעם ולכן עשה מעשה אחר שג"כ הוא נגד המשנה לראות אם זוכר רב יוסף המשנה וכן הי':
בד"ה סנדל המוסגר. דלא ליתי למיעבד במוחלט: עיין במהרש"א שהקשה והא ע"כ למ"ד דאפילו במוחלט לאו פסול בדיעבד לאו היינו טעמא והניח בצ"ע, גם הרשב"א והריטב"א כתבו הטעם דמיחלף בסנדל של תקרובת עכו"ם ודלא כרש"י, אכן נלענ"ד לישב פי' רש"י דלרש"י לא הי' מסתבר לפרש דעבדינן גזירה מה שלא הוזכר בפי' בגמרא ולכן ס"ל כיון דאמרינן (בנגעים פ' י"ב) דבגד המוחלט אסור בהנאה אבל המוסגר מותר בהנאה א"כ אף ולמ"ד חליצתה כשירה במוחלט ע"כ היינו טעמא משום דמצות לאו להנות נתנו מכ"מ יש איסור לחלוץ לכתחלה במוחלט דהא צריך לנעלו קודם שתחלוץ איתו ובעוד שהולך בו דהא צריך למדחסי' לכרעי' הרי נהנה ובזה לא שייך מצות לאו להנות נתנו דהא כתב הרשב"א (בסוכה דף ל') הסברא דהנאת מצוה שמביאה לו שכר בעולם הזה ובעה"ב לא חשיב הנאה אבל מכ"מ אם יש לו הנאה גופניית בעשיית המצוה חשיב הנאה ולכן אסור לנעלו וכדאמרינן (בר"ה דף כ"ח) לענין הזאה וטבילה בימות הגשמים ולכן בשלמא הא דחליצתה כשירה לרבא לקמן במוחלט כתב רש"י שפיר הטעם דמצות לאו להנות נתנו דאי להנות נתנו היינו אומרים דחליצתה פסולה כי היכי כלא תבא הנאת מצוה ע"י סנדל האסור בהנאה אבל מכ"מ א"ש דלכתחלה לא תחלוץ במוחלט כיון דהנעל אסור בהנאה אכן כיון שזה לא שייך רק במוחלט אבל לא במוסגר שמותר בהנאה לכן שפיר כתב רש"י דלא תעשה במוסגר משום מוחלט וזה שייך אפילו למ"ד במוחלט חליצתה כשירה:
שוב ראיתי בשער המלך (ה' לולב פ"ח) שדין זה אי הנאת הגוף שהיא בקיום המצוה איכא ג"כ בכלל מצות לאו להנות נתנו או לא תלי בפלוגתא דרבוותא דלדעת הר"ן וכלבו לא הותר הנאת הגוף מטעם מצות לאו להנות נתנו ולדעת הרמב"ם והרשב"א שפיר הותרה ומה שאסורה טבילה להמודר בימות החמה היינו טעמא שעדיין נהנה אחר שטבל ע"ש וזה לא שייך כאן בחליצה שכיון שנגמרת המצו' הרי חלצתו ואין כאן עוד הנאה ולכן רש"י י"ל דס"ל כדעת הר"ן דלא הותר הנאת הגוף ולכן י"ל דכמוחלט אסור לכתחלה משום הנאת הגוף ובמוסגר אטו מוחלט אבל הרשב"א י"ל דלשיטתו אזיל דס"ל דמטעם מצות לאו להנות נתנו אפילו בדאיכא הנאת הגוף מותר ולכן כתב הטעם דמוסגר ומוחלט אסור משום דמיחלף בסנדל תקרובת ע"ז, הגם שהוקשה לי אהך שיטה דהרשב"א ממה דאמר רבא (פסחים דף ה') ש"מ מר"ע תלת וכו' ע"ש והרי לרבא לשיטתו דס"ל מצות לאו להנות נתנו יכול לבער בי"ט תחת תבשילו שמקיים בזה מצות ביעור ולא חשיב זה הנאה והרי יש בזה צורך אוכל נפש אע"כ מוכח לכאורה דהיכי דאיכא הנאת הגוף עם המצו' לא הותר גם לרבא וי"ל ואין להאריך:
אכן לכאורה קשה דאכתי ה"ל למיפסל לכ"ע במוחלט מטעם מצוה הבאה בעבירה אפילו אי ליכא משום כתותי מ"ש וגם אי אמרינן דמצות לאו להנות נתנו מכ"מ ה"ל מה"ב כיון דאיכא איסור במה שלבשו ונהנה ממנו, אבל י"ל כיון דלפי הנראה בסוכה (ר"פ לולב הגזול) פליגי אמוראי בזה אי אמרינן פסול מה"ב או לא וע"ש בבעל המאור דפסק להלכה דלא מפסל גוזל לולב מטעם מה"ב והשאגת ארי' (בה' חמץ ומצה) הקשה עליו דהא ע"כ הך מימרא דרב יהודה ורבא בשופר של עולה (בר"ה דף כ"ח) ס"ל הפסול של מה"ב, אכן כבר כתבתי בח"א שאין משם ראי' דשם אין הטעם דפסול משום מה"ב אלא משום דאי אמרינן דיצא אמרינן לו להנות לכתחלה מאיסור לכך אמרינן דלא יצא כי היכי שלא יהנה מאיסור ע"י שיצא בו וכחו שכתב הרשב"א בשמעתין אבל לכאורה אכתי אין ראי' להיפך דלא אמרינן הסברא של מה"ב, אבל לפ"ז א"ש די"ל דראית הבעל המאור היא מסוגיא דילן דע"כ לא ס"ל הסברא של מה"ע:
ועוד נ"ל דאפילו ס"ל להנך אמוראי סברא דמה"ב מכ"מ א"ש דלא מפסל הכא מכת טעם זה דהי' נלענ"ד לומר וא"ע מצאתי סברא זו גם בשער המלך (הל' לולב) דלא שייך מה"ב אלא אם בשעה שעושה המצוה עובר על העבירה כגון גבי גוזל שכל זמן שלא חשיב הגזילה עובר בעשה דוהשיב את הגזילה אבל היכי שנגמר העבירה קודם שעושה המצוה לא, וא"כ גם הכא א"ש ולא שייך מה"ב כיון דגם הכא בשעה שעושה מצוה שחולץ כבר נגמר העבירה שהיתה בשטה שהי' לבוש בו ולכן לא פסול הכא בדיעבד מטעם מה"ב אבל מכ"מ לכתחלה אסור מטעם דהנעלה היא הנאה והסנדל אסור בהנאה, ובלא"ה יש לחקור שעה אם שייך כאן מה"ב לפסול החליצה כיון שהיציאה אה של החליצה היא אצל היבמה שהיא נפטרת ע"י חליצה ולא הוא והרי היא לא עשתה עבירה ועכ"פ א"ש שיטת רש"י:
בד"ה מאי לאו. זיל בתר מה דעייל: עיין במהרש"א שכתב דרש"י ס"ל דשמא איכא שום דרשה דבמה שהוא בפנים לא שייך כתותי מ"ש, וטעמא נ"ל כיון דילפינן נגעי בגדים ונגעי אדם דמטמאין בביאה בהיקש מנגעי בתים כמבואר ברמב"ם (פי"ג מהל' ט"צ) א"כ ילפינן כמו דגלי קרא דקרי בית אפילו בשעת נתיצה לטמא בביאה כמו כן קרי בגד אבל מכ"מ כמו דבבית לא ידעינן דמטמא בביאה רק מה שנכנס לה כמו כן גבי בגד לא מצינן למילף דלא אמרינן כתותי מ"ש אלא לגבי מה שנכנס לה אבל לגבי מה שהוא עדיין בחוץ שפיר נימא כתותי מ"ש:
בד"ה של תקרובת. לפניו לשם דורון: הרמב"ן והרשב"א והריטב"א הקשו על זה דהרי אין נאסר משום תקרובת מה שאינו כעין פנים ולכן פירשו ששחטו בהמה לע"ז ועשה מעורה סנדל ע"ש וכ"כ גם ה"ה, והנה י"ל דלרש"י לא ניחא לפרש כן דלשון של תקרובת ע"א משמע דהסנדל עצמו הי' תקרובת ע"ז דלפי' הרמב"ן הי' צ"ל שעשאו מתקרובת ע"ז, ומה שהקשו דלא הוי כעין פנים רש"י בזה לשיטתו אזיל דגם בסוכה (ל"א:) בהא דלולב של ע"ז פי' רש"י שעבודתה בלולב להעבירו לפני' ושם הקשה בכפות תמרים כן עליו היאך נאסר משום תקרובת כיון שאינו כעין עבודת פנים אבל כבר תירץ בשער המלך (ה' לולב) שמצא בס' המאירי כ"י שיטת הרבינו יונה דמה שנמצא במקום ע"ז דהיינו במקום עבודתם נאסר משום תקרובת אפילו מה שאינו כעין עבודת פנים ושכן גם שיטת הרמב"ם ושזה גם שיטת רש"י ע"ש, ובאמת כשיטה זו כתב גם הרמב"ן בע"ז (דף נ"א) וגם בש"ע י"ד (סי' קל"ט) הביא שיטה זו ע"ש, וא"כ ברור שזה שיטת רש"י ג"כ וא"ש:
שם בתוספ' ד"ה ת"ל נעל. תחש אין מידי אחרינא לא: לשיטות הראשונים וכמו שכתב גם תוספ' הרא"ש לחד תירוץ לעיל דואנעלך תחש לא הוי רק אסמכתא בעלמא לק"מ, ועוד נלענ"ד ביישוב קושיא זו וגם מה שהקשו התוספ' וא"ת והיכי דרשינן וכו' די"ל דהכי קאמר לעיל נעל נעל ריבה אחר דכתוב שיקרא בית חלוץ הנעל ממילא ידעינן דתחלוץ נעל תחש א"כ לא לכתוב רק וחלצה מעל רגלו ולא לכתוב נעלו כלל אלא ע"כ דאתי לרבות גם נעל שאינו תחש והכא הכי קאמר נעל נעל מכ"מ דאף דבתחלה כתיב נעלו מדלבסוף לא כתיב נעלו רק נעל סתם מזה ידעינן דנעל שאינו שלו ג"כ כשר:
בד"ה שאין חופה. לא סגי בשמיטת רוב העקב: עיין במהרש"א שכתב דמהכא לא מוכח כן די"ל דרוב רגלו דקאמר היינו רוב העקב אלא דהתוספ' קושטא דדינא קאמרי אכן לא משמע כן דא"כ הל"ל לכתוב לעיל כן אהא דקאמר דהיתר יבמה בחליצת רוב העקב או אמתניתן דריש פרקין דקתני בקטן שחופה את רוב רגלו חליצתה כשירה, אבל י"ל דשפיר הוכיחו מברייתא דהכא דוקא כן דאין לפרש הכא רוב רגלו דהיינו עקב דא"כ ל"ל למיתני ופרט לסנדל המסוליים שאין לו עקב דכיון דאשמעינן דאין חופה רוב עקב פסול כש"כ כשאין לו עקב כלל אע"כ דהכא רגל דוקא היא, והשתא א"ש דקמ"ל אינו חופה רוב רגלו אע"פ שחופה כל העקב פסול וסנדל המסולים שאין לו עקב אע"פ שחופה רוב רגלו ג"כ פסול:
בד"ה המסוליים. עשתה ענוה עקב לסולייתא: יש לפרש דהנה החכמה היא המעולה שבמדות האדם המעלה אותו למעלת המלאכים כדכתיב והייתם כאלדים יודעי טוב ורע ולכן צריך שמירה יתירה שלא להרים לבבו נגד ד' וזהו ראשית חכמה שקודם שיגיע ללמוד החכמה ישית יראת ד' לנגד עיניו כמאמרם כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת אבל בענו' אין צריך להיות יראת ד' נגד עיניו כי ע"י ענו' ממילא בא שמי שחושב שהוא עפר ואפר רמה ותולעה לא צריך לדאוג שישכח ד', וזהו שאמרו ועתה מה ד' אלדיך שואל מעמך כי אם ליראה, אטו יראה מלתא זוטרתי היא, אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא, פי' מפני שהי' עניו מכל האדם וא"כ אין במשמעות דברי המדרש שיש לענו' מעלה על החכמה ולכן ל"ק מאידך מדרש שהקשו שהשוה ענו' לחכמה ויראה, ומה שכתבו התוספ' דהא בלא הא לא סגי היינו כדאמרינן באבות אם אין חכמה וגו' ושניהם לא סגי בלא ענו' כדאמרינן בסוטה אין ד"ת מתקיימים אלא במי שמשים עצמו עליהן כמי שאינו שנאמר ואנחנו מה וא"כ אם אין ענו' אין חכמה ואם אין חכמה אין יראה ואם אין יראה ירום לבבו ממילא אין ענו' וא"כ הני ג' תליא בהדדי:
בד"ה מטמא מאחוריו. ומיהו מספקא לר"י דברי התוספ' הוקשו לענ"ד מכל צד, שוב ראיתי שכבר האריך בביאור דבריהם המשנה למלך (ה' טומאת צרעת פ' ט"ז) ע"ש:
בד"ה כיון שנכנס. אבל בבית דאיכא מחיצות: בתוספ' י"ט (נגעים פ' י"ג מ' י"א) הוכיח מדברי הר"ש שחולק על התוספ', ולענ"ד יש להוכיח ג"כ שהרמב"ם והברטנורא חולקין על התוספ' ממה שכתבו שם (מ' י"ב) בנכנס לבית הכנסת עושין לו מחיצה דחיישינן שמא יעמוד ויטמאו כל העומדים שם ע"ש, והרי לדברי התוספ' אפילו לא יעמוד יטמאו כיון דבבית איירי אע"כ דס"ל דאפילו בבית בעינן יושב או עומד שיהי' מושבו טמא, ובהכי נתיישבו לי דברי הראב"ד (ה' טומאת צרעת ס"פ י') שכתב שם הרמב"ם ונכנס ראשון ויוצא אחרון כדי שיהי' מושבו לבדו ולא יעמוד עם העם בערבוב ויטמא אותם וכתב הראב"ד ונכנס ראשון ויוצא אחרון שמא יתערב עם הצבור דרך עברתו ויטמא אותם עכ"ל, ולכאורה לא נתבאר במה משיג בזה על הרמב"ם, אבל לפי הנ"ל י"ל מדכתב הרמב"ם ולא יעמוד עם העם דמשמע דבזה רצה ליתן טעם למה שנכנס ראשון וי"א וכמו שכתב בפי' המשניות ג"כ והיינו מפני שחולק על התוספ' וס"ל דאפילו בבית לא נטמא הכל כשעובר לבד אבל הראב"ד ס"ל כהתוס' ולכן כתב שמא יתערב עם הצבור דרך העברתו ויטמא אותם דגם כשלא יעמוד רק דרך העברתו יתערב ג"כ יטמא אותם:
בא"ד. ואמר ר"י דמכ"מ מת חמור עיין בר"ש (פ"א דכלים) דכתב עוד טעמא אחריני מה שיש חילוק בין מצורע למת והחילוק הפשוט הוא דמצורע לא מטמא כלל באוהל דהא לא בעי רק הפסק מחיצה גבו' עשרה בנכנס לביה"כ:
בד"ה סנדל. אין כתותי שיעור גדול מזה: מזה משמע דס"ל להתוספ' דלאו דוקא בנשרפין אמרינן כתותי מכתת שיעורא אלא ה"ה ג"כ בנקברין ולפ"ז חלץ בסנדל של עור שור הנסקל או העגלה ערופה חליצתה פסולה דכתותי מיכתת שיעורא, אבל באמת אין ראי' מזה דלפי מה שכתבו התוספ' בע"ז (דף נ"ב) מה דאמרינן דע"ז של ישראל צריך גניזה היינו ביעור דשחיקה וזורה לרוח וזה ודאי דומה לשריפה אבל מה שצריך קבורה לבד דאין הקפדה שיכלה רק שיעבור מן העין שפיר י"ל דבזה לא אמרינן כתותי מיכתת שיעור' ובסנדל של שור הנסקל חליצתה כשרה ועיין בשער המלך (ה' גירושין פ' ד'):
בא"ד. ולולב איירי בי"ט שני: בספרי בכורי יעקב (סי' תרמ"ט) העלתי דמי שנוטל לולב של הפקר בי"ט ראשון ע"מ שלא לזכות בו לא יצא ויש ראי' לזה מדברי התוספ' דכאן שהרי ע"ז קודם שהגבי' היא הפקר כנראה מדברי רש"י בע"ז דף מ"ב) וא"כ אי ס"ד דיוצא בלולב של הפקר הוי מצי למוקמי שפיר גם בי"ט ראשון אע"כ דס"ל להתוס' דבשל הפקר לא יוצא דלא מקרי שלו, אכן כבר כתבתי במקום אחר דלכאורה תלי זה בפלוגתא שבין הראשונים דלהשיטה שהביא הריטב"א בסוכה (דף ל"ה) דלולב של ערלה דאסור בהנאה מקרי לכם ע"ש הוא הדין ג"כ בשל הפקר:
בא"ד. משום דאפילו נקצץ: במהרש"א פי' דכוונת התוס' לא בלבד אם קצץ בטל אלא אפילו נקצץ מאליו ע"ש ומה שהוצרכו התוספ' לכך ולא כתבו בקיצור דע"י שקצץ בטל היינו טעמא משום דאל"כ אכתי יקשה לוקמי בע"ז של נכרי קודם בטול ובנקצץ מאליו דלא נתבטל א"נ בקצצו ישראל שהרי ישראל אינו מבטל ע"ז של נכרי כדאמרינן ע"ז (דף נ"ב) ולכן כתבו דגם בנקצץ מאליו בטל: