אור ברסלב

ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר

דף קג.

דף קב:

בגמרא ורישא במחופה עור עיין במהרש"א שהקשה דלפי סברת המקשה ולאביי דלר"מ אנפיליא של בגד חשיב מנעל אמאי לא משני לעיל רומיא דמתניתן הא ר"מ הא רבנן והניח בצ"ע, ולפענ"ד י"ל דהנה ודאי להמקשן דלעיל לק"מ די"ל דס"ל כתי' רבא דהכא דהאי מגין והאי לא מגין דלדידי' גם לר"מ אנפיליא של בגד לא חשיב מנעל וכש"כ דל"ק למסקנא דלעיל דתירץ רבא הא באש"ע הא באש"ב אמאי לא תירץ הא ר"מ הא רבנן דהא לרבא לשיטתו זה אינו דגם ר"מ מודה באש"ב וא"כ ל"ק רק לאביי למה הוצרך לתרץ לעיל באית בי' כתיתין ליתרץ הא ר"מ הא רבנן כיון דלפי תירוצו דהכא לא מודה ר"מ באש"ב, אכן לפענ"ד גם זה אינו קושיא כיון דרבא הקשה הכא אתי' אביי דלפלוג בדידה וחזר מתירוץ אביי ומתרץ האי מגין וא"כ ע"כ גם אביי גופא חזר מתירוצו ומודה לרבא דהא לא מתרץ מידי אקושית רבא וא"כ י"ל דהך קושיא דלעיל נשנה בבהמ"ד אחר קושיא דהכא לאחר שכבר חזר אביי ולכן לא הוי מצי לתרץ הא ר"מ הא רבנן וא"ל הא קושיא דהכא היא אברייתא דחילק בין אנפיליא ש"ע לאנפיליא ש"ב דמיני' מייתי סייעתא לרבא וא"כ אביי דלעיל ע"כ לא ידע מהך ברייתא עדיין דאל"כ ליתרץ גש הוא כתירוץ רבא ואיך אפשר לומר דסוגיא דהכא נשנה קודם סוגיא דלעיל די"ל דלעולם ידע שפיר הך ברייתא דיש חילוק בין אש"ע לאש"ב ומכ"מ לא תירץ כרבא דהוי ניחא לי' טפי לאוקמי' בכל גווני אנפיליא כיון דאנפיליא סתמא קתני תדע דהא הוי יכול לתרץ ג"כ כמו דמתרץ הכא הא דיוה"כ במחופה עור והא דחליצה ודשקלים באין מחופה אלא ע"כ הוי ניחא לי' טפי לאוקמי' בכל גווני אנפיליא ושלא לחלק באנפיליא גופא אלא במאי שיש בו דהיינו כתיתין:

שם צריך למידחסי' לכרעי': יש להסתפק אם צריך לדחוק על הקרקע דוקא או גם יועיל אם ידחסו בעמדו על הכלי או על הדום רגל והנה מדברי רש"י שכתב לדחוף רגלו בקרקע משמע דדוקא בקרקע בעינן וכן נראה אלשון הרמב"ם שכתב צריך לנעוץ עקבו בארץ ט"ש אבל צ"ע שהרי הרא"ש והטור כתבו הטעם שלפעמים המנעל של ב"ד גדול ממדת רגלו ונראה כיוצא מאיליו ולכן צריך שידחוק רגלו מעט והרי לזה יועיל גם אם ידחוק על גבי הכלי אכן טעם זה גופא דהרא"ש לכאורה לאו דכ"ע היא שהרי כבר פליגי הראשונים אם לא דחסו לכרעי' אי החליצה פסולה או לא ולהטעם דהרא"ש ודאי אין סברא לפסול בדיעבד וכמו שכתב ג"כ הלח"מ (ה' יבום פ"ד) וא"כ לשיטת הפוסקים דאפילו בדיעבד פסולה החליצה בלא דחיקה משמע דהלכה למשה מסיני היא, ובזה שפיר י"ל דדוקא בעי קרקע ולכן לדינא צ"ע:

שם על ליחתא דכרעי' לא חליץ: הלח"מ (שם) כתב דמ"ש בשלטי הגבורים בשם הראב"ד דאם אין לו אח חולץ לכתחלה שט"ס היא וקאי על סומא אבל הכא אפילו אין לו אח אינו חולץ ע"ש ואף שהלח"מ לא כתב כן רק מסברא דנפשי' לענ"ד מגמרא מוכח כן דאל"כ מי דחקו לאה מר לתרץ על קושיא דרב אשי לא דיהיב לאחר וחליץ לימא דלעולם הברייתא איירי דהנכה רגלים בעצמו חליץ ואיירי באין שם אח אחר אלא הוא אע"כ דאמימר איירי דאפי' בזה אינו חולץ:

שם לאו בר אובא חליץ: לכאורה י"ל מאי קמ"ל רב אשי בזה פשיטא אם הם עקומי רגלים דלא חלצי ובשלמא לשיטת הגאון שהביא הרי"ף דרב אשי למאי דקאמר אמימר קאמר ולי' לא ס"ל י"ל דהיא גופא קמ"ל דלא ס"ל כאמימר אבל לשיטת הרי"ף דס"ל כוותי' קשה, וי"ל משום דאמימר לא קאמר רק מי שהולך אליחתא דכרעא דהיינו אעליונו של רגל ויש ג"כ עקום רגלים שהולך על אצבעות רגלים או ששוקו עומד באמצע הרגל והם ודאי ג"כ אין חולצין דאל"כ ל"ל לאמימר לתרץ דיהיב לאחר וחליץ ולא מתרץ דסמוכות הרגלים איירי בעקום רגלים כהאי גוונא וא"כ אפשר דבר אובא ובר קיפוף היו עקומים בכה"ג ולכן קאמר מדאמר אמימר דמסגי אליחתא לא חליץ ה"ה ג"כ הני וזהו דפרט הרמב"ם הני ג' גווני עקומי רגלים ואין דרכו להביא מה שלא הוזכר בגמרא אבל לפ"ז א"ש דהכא הוזכר כן:

שם ת"ש אך מסיך הוא: י"ל למה פריך מכל הני ולא ידע דיש לתרץ לישנא מעליא נקיט ועוד דפריך שלא כסדר הכתובים דבתחלה ה"ל להקשות מקרא דעגלון ואח"כ מקרא דיעל ואח"כ מקרא דשאול ואח"כ מקרא דמפיבשת וי"ל דסדר הש"ס הקושיות באופן דמקשה החמור חמור לבסוף כדרך אם תמצא לומר ולכן מתחלה פריך ממפיבשת דלא קשה כ"כ דידע די"ל לישנא מעליא נקט דחס הפסוק על כבוד הצדיק דציער על צרת דוד אף שהי' יורש המלכות המגיע לו מבית אביו ולא עשה רגלו מיום לכת המלך אכן סמך על קושיא האחרת משאול דהי' סובר דבזה לא שייך לישנא מעליא דלא מספר בזה צדקת שאול להיות חס על כבודו ומתרץ אעפ"כ לישנא מעליא ועל זה פריך מקרא דעגלון דהי' סובר דלא שייך דחס רק על כבוד מלך ישראל אבל לא אכבוד עגלון שהוא מאה"ע ואחר שתירץ גם על עגלון כן פריך מיעל דהי' סובר שהיתה נהנה מעבירה כדפריך לקמן ולכן הי' סובר דגם אם חם הכתוב על כבודו של עגלון על אשר נמצא בו דבר טוב שקם מעל הכסא וגם שרות יצאה ממנו מכ"מ בסיפור ענין דבר עבירה ודאי לא חס על כבוד יעל ואעפ"כ מתרץ לישנא מעליא משום דלא חטאה כדמתרץ לקמן וע"ז פריך והא קא מתהני מעבירה וא"כ למה הקפיד קרא אכבודה ומשני:

ובזה א"ש איך קאי הקושיא הזאת הכא דלפי מה שכתבו התוספ' דפריך אהא דגדול עבירה לשמה לא שייך קושיא זו הכא כיון דלא מייתי הך מימרא הכא:

ודע שאין לטעות דהך לישנא מעליא דקאמר הוא שלא להוציא דבר מגונה שהרי במקום שלא חס הכתוב על גנות הדבר הוציא דבר מגונה כמו בכל הני דחשיב (סוף פ"ג דמגילה) ואפילו מה דאמרינן בפסחים (דף ג') שהקפיד הכתוב שלא להוציא דבר מגונה מפרש בב"ב (פ' ח') שהוא שלא לספר בגנות בהמה ע"ש וא"כ פשיטא דמה דמתרץ כאן לישנא מעליא הוא דכתוב לשון כבוד על הנאמר עליו וזה כפירושינו:

שם ברש"י ד"ה על ליחתא. אבל האי לאו רגל הוא:

במ"ק (דף כ"ה) כתב רש"י דכתיב מעל רגלו ולא מתחת רגלו וזה דלא כפירושו דהכא אלא כהפי' שהביא הרא"ש בשם הראב"ד:

בד"ה מעל רגלו. מדבר שהוא על רגלו: באהע"ז (סי' קס"ט ס"ק ל"ד) כתב הב"ש דבנברא כך בלא רגל בשוק לרש"י פסול לחליצה ולראב"ד שהיא גם שיטת רש"י במ"ק כמו שכתבתי לעיל] כשר לחליצה ע"ש, ולא הבנתי דהא גם לשיטת הראב"ד צריך לומר דמה שכשר השוק לחליצה היינו מפני שכבר הי' לו רגל ונקרא מעל לרגלו וא"כ אם לא הי' לו רגל משנברא גם להראב"ד פסול, אבל לכאורה נפקותא אחרת איכא בין ב' הפירושים במי שנברא ברגל הפוך ונחתך אם כשר לחלוץ מעל השוק דלפי' רש"י דהפוך לא נקרא רגל א"כ אין חילוק בין נחתך ללא נחתך דלעולם לא הי' לו רגל ולא נקרא מעל רגלו אבל לשיטת הראב"ד (ורש"י במ"ק) שהפוך ג"כ נקרא רגל רק שאם חולץ חולץ מתחת לרגלו א"כ אם נחתך וחולץ מן השוק שפיר חולץ עתה מעל לרגלו וכשר:

שם בתוספ' ד"ה בין עומד. ובעלי דינין בעמידה: הרשב"א הקשה על הרמב"ם שפסק דהכל צריך להיות בעמידה חוץ מחליצה שהיא בישיבה להחולצת אבל היבם צריך לעמוד דמנ"ל לחלק כן והאריך בזה והניח ד' הרמב"ם בצ"ע ע"ש, ולענ"ד אפשר לומר שהרמב"ם סובר כתירוץ זה דהתוספ' וכמו שסובר גם רש"י דהכל צריך להיות בעמידה משום דכתיב ועמדו שני האנשים וחליצה היא כדין רק בחליצת נעל אצל היבמה ס"ל להרמב"ם כיון דהוא צריך למדחסי' לכרעי' אארעא וא"ש היא צריכה לשחות עצמה עד לארץ כדי לחלוץ לא מיחשב עוד אצלה דרך עמידה אלא דרך הטיי' והטיי' היא כמו ישיבה כנראה מדברי הרמב"ם שם וכיון דאי אפשר לחליצת נעל בעמידה הותר בישיבה כמו שהותר גם להחולץ לישב אם הוא חולה כמבואר בפוסקים:

שם בא"ד. מדלא כתיב ויעמוד: א"ל למה הוצרכו לכך תיפוק לי' דקריאה גופא לא מעכב כדאמרינן לקמן (דף ק"ד) ואיך ס"ד דעמידה דידי' מעכבת די"ל כיון דלהך תירוצא דמועמד ואמר אתיא ע"כ ילפינן חליצה מקריאה דהא בברייתא דהכא מחליצה איירי וכמבואר ברשב"א א"כ ה"א דתעכב עמידה בחליצה כמו דחליצה גופא מעכבת אכן תליא זה בפלוגתא דדון מינה ומינה ואוקי באתרא כיון דעמידה לא כתיב בחליצה רק בקריאה וקריאה לא מעכבת ועיין לעיל (ע"ח:), א"נ י"ל דלעולם אקריאה גופא צריך טעם דלא מעכב בה עמידה דמה דאמרינן דקריאה לא מעכבת היינו היכי דאי אפשר לקרות עוד כגון שהלך היבם אבל היכי דאפשר לקרות היינו לכתחלה וא"כ אם קרא מיושב אי נימא דצריך לקרות שוב מעומד היינו עכוב כמו בקריעה דאמימר במ"ק:

בד"ה והחולצת. קמ"ל דלא: א"ל דאכתי מאי קמ"ל דחליצתה כשירה אפילו הוי בכלל וירקה בפניו דהא רקיקה גופא לא מעכבת כמבואר לקמן די"ל דהוי כמו אלם ואלמת דאמרינן לקמן דאף דקר אה לא מעכבת מכ"מ כיון דאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו ומזה הקשו במ"ל ובבית שמואל על הרב המגיד שכתב טעם להרמב"ם דלכך סומא אינו חולץ לכתחלה מוירקה בפניו ובדיעבד כשר משום דרקיקה לא מעכב דהא לא הוי ראוי לבילה והבית שמואל חולק דהך דלענין סומא לא הוי דרשה גמורה ולכך אינו מעכב בדיעבד, ולפענ"ד דוחק הוא דמאן לימא לן דלענין האי הוי דרשא גמורה ולענין האי לא, אכן לענ"ד י"ל דאין כוונת הרמב"ם דסומא ממועט מבפניו דא"כ באמת הוי מעכב בדיעבד אלא ודאי דבפניו אתיא להא דדרשינן מיני' (סוף פרקין) דצריך הרוק לעבור לפניו לאפוקי קלטו הרוח ומה שסומא אינו חולץ לכתחלה כדמשמע מברייתא דהכא ס"ל להרמב"ם דלא מקרא אתיא אלא סברא הוא כיון דקפיד קרא לרוק בפניו ולומר ככה יעשה דהיינו ביוש כזה ולא שייך ביוש כשאינו רואה בשתו ואף דמשמע מתוספת ב"ק (פ"ו:) דסומא שנתבייש יש לו בושת י"ל דהיינו דוקא בבושה שמרגיש בה כגון בחבלה דאיירי בי' התם אבל מכ"מ לא אלים טעם זה שיעכב חליצתו בדיעבד כיון דעכ"פ לא כתיב בפי' כן:

ועוד י"ל ביישוב קושית המ"ל והב"ש מאין ראוי לבילה ע"פ הכלל שכתב בהגהת מ"ל (ה' בכורים פ"ג) בשם שו"ת רד"ך דלא אמרינן הכלל דא"ר לבילה בילה מעכבת בו אלא היכי דהגמרא אמרה כן ע"ש בסוף ספרי בכורי יעקב הוכחתי שגם דעת הרמב"ם כן. ולולא דברי התוספ' והרמב"ם הי' אפשר לומר דמאי דקמ"ל הכא דסומא חליצתו כשירה אתיא כרבי יהודה דס"ל שם (דף פ"ז) דסומא פטור מכל המצות ולכן לכתחלה עדיף דיחלוץ מי דמצוה עלי' דידי' רמיא דהיינו האח שאיני סומא ועוד כיון דאמרינן לעיל (דף ל"ט) עליך מצוה או חלוץ או ייבם הוי הסומא אינו מחוייב בדבר ואינו מוציא אחרים דהיינו האחים ידי חובתן, ולפ"ז לדידן דלא קיימ"ל כר' יהודה יכשר סומא אפילו לכתחלה ובאין שם אח אחר אפילו לר"י יכשר חליצת סומא לכתחלה:

בד"ה באנפיליא. מדמי יוה"כ לחליצה: עיין ביומא שתירצו שם קושיתם הראשונה אבל לכאורה קושיתם מסנדל של שעם עדיין קשה אכן לפי מה שתירץ הרשב"א כאן קושיתם הראשונה דרבנן דהכא הם ר' יוחנן בן נורי גם קושיתם מסנדל של שעם מתורץ שפיר לפי מה שביאר המהרש"א קושיא זו דא"ל דריב"ל כרבנן ס"ל כיון דאמרינן התם דגם ר"י ס"ל דהוי מנעל אבל לפ"ז י"ל דכרבי יוחנן ב"נ ס"ל ולק"מ, וכן מצאתי ברמב"ן בספר המלחמות שכתב כן דכולהו אמוראי דהתם כר"י בן נורי ס"ל ועיין ברשב"א (פ' במה אשה) שהאריך בזה:

בד"ה מאן דמסגי. אבל אין נראה לר"י: ודאי אין זה קושיא לרש"י כיון דמסוגיא דהכא ממה דפריך ורמינהו פרט לבעלי קבין משמע שאיירי סאין לו רגל אשר התוספ' לפי פירושם צריכים לדחוק אבל הפשטות כפי' רש"י כמש"כ גם הריטב"א לכן סובר רש"י דסוגיא דידן חולק עם הירושלמי בפי' דמן הארכובה ולמטה ולכן מפרש רש"י ע"פ סוגיא דידן דאיירי באין לו רגל כלל, ודע דלכל הפירושים לא מפסיל לחליצה רק מי שנהפך רגלו באחד מג' האופנים שכתב הרמב"ם שהבאתי לעיל אבל מי שדורס על רגלו כדרך כל אדם רק שנעקמו רגליו לחוץ או לפנים כהאי דחשיב גבי מומי אדם בבכורות (דף מ"ה) כשר לחלוץ:

בד"ה פרט. מדאסמכי' תנא ארגלים: לכאורה משמע בחגיגה דב' ברייתות פליגי אהדדי דחדא יליף בעלי קבין מרגלים וחדא יליף מרגלים חגר כדאמר שם דבר אחר פרט לחגר וברייתא דחגיגה (דף ג') דיליף בעלי קבין מפעמים כוותי' ס"ל וכ"כ רש"י (שם) והתוספ' בערכין (דף י"ט) וא"כ ל"ה צ"ל דמדאסמכי' פריך, אכן לפ"ז יקשה מאי פריך הכא דלמא מתניתן דהכא כהך ברייתא ס"ל דיליף בעלי קבין מפעמים ולא מרגלים לכן הוכיחו התוספ' דע"כ פשיטא להש"ס דב' הברייתות לא פליגי ולא פריך אלא מדאסמכי' וכן בחגיגה (דף ג') כתבו כן דדרשה דרגלים אבעלי קבין אסמכתא בעלמא היא:

בד"ה והא. לפי שהיו נהנות מן הביאה: ובנזיר פי' רש"י שהיו נותנות שפחתן לבעליהן משום עצמן להבנות מהן ועל זה כתב המהרש"א בהוריות דפי' התוספ' דהכא נראה יותר דלפי' רש"י לא הוי דומיא דיעל שעשאה בעצמה אבל י"ל פי' רש"י דה"ק גדול עבירה לשמה דבתרי גווני גדול שהאמהות עשו מצוה ע"י אחר דהיינו שפחתן דלא עדיף מכשעושה בעצמו וגם זה לא עשו רק משום זכות עצמן ויטל המציאה את עצמה לעשות עבירה בעצמה לא להנאת עצמה רק להנאת אחרים לזכות את ישראל:

תוכן העניינים

ערוך לנר על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה