ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר
דף סח.
בגמרא לפסול לה פסולה: עיין ברשב"א שהקשה ל"ל הך טעמא תיפוק לי' משום זונה ותירץ דפריך לרבי אליעזר דס"ל אין זונה אלא מא"א אבל לרבנן דס"ל דמח"ל הוי זונה באמת ל"צ הך טעמא, ועוד תירץ דצריך הך טעמא משום אונס דבאונס לא הוי זונה ע"ש, אכן לפ"ז יקשה על הרמב"ם דהביא אנבעלה לפסול לה קרא דכי תהי' (בפ"ו מהל' תרומות) והרי הוא פסק דמחייבי לאווין הוי זונה (בפרק י"ח מהל' א"ב) וגם פסק דבאונס ג"כ הוי זונה (שם) א"כ לא שייכי ב' תירוצי הרשב"א, ולכאורה הי' אפשר לומר דלהרמב"ם לשיטתו בלא"ה ל"ק קושית הרשב"א כיון דפסק (שם פרק ט"ו) דבכל ח"ל אינו לוקה רק בעל בקידושין וא"כ אף דמח"ל הוי זונה מ"מ ל"ה זונה רק כשבעל ע"י קידושין והכא בקטן בן תשע ע"כ בלא קידושין איירי דלא שייך קדושין גבי' וא"כ שפיר צריך כי תהי' בנבעלה בלא קידושין ורק הרשב"א פריך שפיר דמסתמא ס"ל ג"כ כשיטות כל הראשונים שחלקו על הרמב"ם ולא בעו בעלה ע"י קדושין דוקא, אכן באמת נראה דז"א שהרי הרמב"ם כתב מפורש דרק ביאה שנעשה על ידה זונה או חללה היא פוסלת מכי תהי' לאיש זר וא"כ ע"כ צ"ל דאותה ביאה שהיא חייבי לאווין בקטן כשיגדל לאחר קידושין עושה אותה זונה עתה בלא קידושין והיינו טעמא דלקמן (דף ס"ט) ילפינן מאלמנה לכה"ג דבביאה בלא קידושין פוסל וא"כ קשיא:
אכן י"ל בפשטות קושית הרשב"א על הרמב"ם דלכאורה י"ל על הרשב"א שהקשה ל"ל מלאיש זר תיפוק לי' משום זונה מנ"ל כלל דזונה אסורה בתרומ' והנה התוס' לעיל (מ"ד:) כבר הקשו קושיא זו ותרצו ב' תירוצים התירוץ א' דאתי מלאיש זר והתירוץ ב' כיון דכלל קרא בהדי חללה אסורה לתרומה כחללה, וא"כ י"ל דהרשב"א ס"ל כתי' ב' דהתוספ' ולכן שפיר הקשה דל"צ לאיש זר אבל הרמב"ם דכתב מפורש כתירוצם הראשון דהיכי דנעשה זונה או חללה בזה ילפינן איסור תרומה מלאיש זר וא"כ בפשטות מתורץ קושית הרשב"א דהא איסור תרומה בזונה גופא לא אתיא רק מלאיש זר:
וע"פ דברינו נסתר מה שתירץ השער המלך (בפרק י"ח מהל' א"ב) על הרמב"ם שפסק דביאת מחזיר גרושתו ויבמה לשוק פוסל מן הכהונה ומן התרומה וזה לכאורה נגד סוגיא דלפנינו דמקשה ואימא מחזיר גרושתו נמי ומתרץ זר אצלו מעיקרא בעינן וא"כ מחזיר גרושתו לא פסול ויבמה לשוק נמי לא דלאו זר מעיקרא הוא, ותירץ ע"פ דברי הרשב"א הנ"ל דסוגיא דהכא קאי אי לאו זונה היא מח"ל אבל הרמב"ם דפסק דיש זונה מח"ל מטעם זונה פסול ולא בעינן זר מעיקרא זה תוכן דבריו ע"ש, ולפמש"כ זה אינו דהא פסול תרומה בזונה גופא לא אתיא להרמב"ם רק מלאיש זר ואי לאו זר מעיקרא הוא גם זונה לא נפסלה מתרומה:
אכן ביישוב דעת הרמב"ם בזה נ"ל ע"פ מה שהקשה הרשב"א (ר"פ הערל) איך פוסל פצוע דכא הא לאו זר מעיקרא הוא ורוצה לדחוק ולחלק בין פסולי קהל דלא בעינן זר מעיקרא ובין שאר פסולים ושבזה פליגי ברייתא דהכא ומתניתן דהערל וכנ"ל, אכן הרמב"ם י"ל דס"ל לתרץ קושיא זו כיון דבלא"ה כבר מצינו פלוגתא בהא דזר אצלו מעיקרא בעינן דהיינו ר' יוחנן בן נורי ע"כ ס"ל דלא בעינן זר אצלו מעיקרא כמש"כ הרמב"ן לעיל (דף מ"ד) א"כ י"ל דמתניתן וברייתא בעיקר מלתא פליגי אי בעינן זר מעיקרא או לא ומתניתן דהערל כריב"נ ס"ל דלא בעי זר מעיקרא וכן ר"ע לא בעי זר אצלה מעיקרא כמש"כ התוספ' לעיל (מ"ד:) וכיון דהרמב"ם (בפ"ז מהל' תרומו') פסק כמתניתן דפ"ד פוסל אשתו שפיר פסק גם הכא דמחזיר גרושתו ויבמה לשוק פוסל, אכן מכ"מ בביאור סוגיא דהכא צ"ל דגם הרמב"ם ס"ל כאחד מתירוצי הרשב"א מדפריך אשכחן לתרומה לכהונה מנ"ל צ"ל דאיירי באונס או לר' אליעזר דלא הוי זונה ומה שכתבנו לא הוי רק לבאר שיטתו אליבי' דהלכתא:
שם לאו הבא מכלל ע' ע': המ"ל דתנא דברייתא כרבי יהודה ס"ל דס"ל בפסחים (מ"א:) דהיכי דכתיב לאמר בתחלת הפרשה כל לאהמ"ע לאו הוא והכא לאמר כתיב וכש"כ דהוי מצי למימר הכי לפמש"כ הרשב"א דלרבנן לא צריך קרא דתהי' לאיש זך דמיפסלה מטעם זונה אלא לר"א דס"ל זונה כשמה די"ל דהוא כר"י ס"ל אלא דעדיפא מיני' משני
שם ברש"י ד"ה פסולין. אלא אשארא: י"ל למה הוצרך לכך הא השתא שפיר י"ל דהא דאין מאכילין איירי ביבם קטן בן ט' כמו בתירוץ קמא ופוסלין איירי בפסולין דפסלי בביאתן ואי משום דדחוק לי' לאוקמי' בתרתי הא דפוסלין לחוד ואין מאכילן לחוד הא גם באינך איירי בתרתי חדא בבת כהן לישראל וחדא בב"י לכהן:
בד"ה כותי ונתין. דגרי אריות הן: ע"פ דבריו כאן כתב לקמן בשמעתין דמאי דפריך נו"ע לא לפסול היינו מדקתני הכא כותי אכן התוספ' כתבו דאין מזה ראי' דהפסול דכותי הוא פסול ממזר ולא מטעם נכרי כמבואר לקמן וזה תלוי בפלוגתת רש"י והתוספ' בכתובות (כ"ט:) ע"ש, אכן לכאורה ק' ארש"י דמ"ט לא קתני ג"כ עבד בברייתא דבשלמא להתוספ' א"ש כיון דלא קתני עכו"ם י"ל דלא קתני רק מה דנפקא מקרא דכי תהי' לאיש זר אבל לא מה דנפקא מקרא דכי תהי' אלמנה וגרושה, א"נ י"ל דלא תני עבד משום דתני ושייר ואין לומר מאי שייר דהא שייר דהא שייר נמי עכו"ם אבל לרש"י דכותי הוא מטעם נכרי א"כ ק' למה לא קתני נמי עבד דא"ל תני ושייר דמאי שייר דהאי שייר, וי"ל ע"פ מה שהקשה הרשב"א לקמן (ריש פרק הערל) דמ"ט לא קחשיב הכא ג"כ פצוע דכא וכרות שפכה דא"ל תנא ושייר דמאי שייר דהאי שייר ותירץ דדלמא האי תנא דהכא פליג אמתניתן לקמן וס"ל דפצוע דכא לא פסיל הואיל ולאו זר מעיקרא הוא ותנא דמתניתן דלקמן סבר דלא בעינן זר מעיקרא רק במחזיר גרושתו שאינה פסול קהל אבל בפסול קהל לא, ועוד תי' די"ל דתנא ושייר פצוע דכא דהא שייר נמי כרות שפכה ע"ש וזה לכאורה דוחק הוא לחשוב פ"ד וכ"ש בתרתי דהא מטעם זה באמת לא רצה הרשב"א בהקושיא ולפי תירוצו הראשון לומר דתנא ושייר, אבל י"ל ע"פ דברינו דתנא ושייר פ"ד דהא שייר נמי עבד וחדא קושיא מתורצת בחברתה, והשתא י"ל דרש"י והתוספ' פליגי בב' תירוצי הרשב"א הנ"ל דרש"י י"ל דס"ל כתירוץ בתרא דהרשב"א דתנא ושייר פ"ד וקשה מ"ש דה"ש ואין לומר דשייר נמי עבד דהא עבד לאו שיורא הוא כיון דלא אתיא מקרא דכי תהי' אע"כ דחשיב כותי מטעם עכו"ם א"כ חשיב שפיר מה דאתיא מקרא דכי תהי' אלמנה וגרושה ג"כ ואעפ"כ לא חשיב עבד ושפיר הוי שיורא ולכן שייר ג"כ פ"ד וכ"ש דחשיבא תרווייהו כחד, אבל התוספ' י"ל דס"ל כתירוץ קמא דהך תנא לא ס"ל דפ"ד וכ"ש פוסל וא"כ לאו שיורא הוא ושפיר יקשה למה שייר עבד לחוד אע"כ דשייר נמי נכרי ומוכח שפיר דפסול כותי לאו היינו פסול עכו"ם:
בד"ה סיפא פסולי. חלל: הרמב"ם בפי' המשניות כתב וה"ה ג"כ בקטן בן תשע שבא על גרושה וחלוצ', ונ"ל דהרמב"ם לשיטתו אזיל דראיתי להרמב"ם (בהל' א"ב פ' י"ט) דכהן בן תשע וי"א שבא על הגרושה פסלה ועשאה חללה והיינו ע"פ פירושו כאן, ולכאורה ק' מנ"ל כן דהא לא אמרינן רק דחללה מפסולי כהונה והרי אין כאן פסולי כהונה דהא אמרינן לקמן (דף פ"ד) כל היכי דהוא מוזהר היא מוזהרת וכיון דהוא לא מוזהר כיון דקטן הוא כמו שכתבתי שם היא ג"כ לא מוזהרת ולא דמי לשאר חייבי לאווין דשם האיסור גם בדידה דבת ישראל מוזהרת שלא להבעל לממזר וא"כ כל שהוא בן תשע שביאתו ביאה מוזהרת עליו מן התורה אבל באיסורי כהונה דלא אתיא רק מלא יקחו א"כ כל היכי דאזהרה לא קאי על הכהן גם עלי' לא קאי, ונ"ל דהרמב"ם לשיטתו שפיר הוכיח כן מסוגיא דהכא דמוקמינן רישא בפסולי כהונה והיינו לפי גרסתו שגרס כר"ח ולכאורה היאך משכחת לדידי' פסולי כהונה כיון דפסק (בפ' י"ז מהל' א"ב) דאין חיוב רק ע"י קדושין ובן תשע לאו בר קדושין הוא וע"כ צ"ל דקרי לה נבעלה לפסול לה כיון דפסול לה לישא אותה כשיגדל וא"כ כיון דקתני פסלה שפיר פסק ג"כ דעשאה חללה:
בד"ה פסלוה. כהנת מתרומה דבי נשא ומן הכהונה: יש לדקדק למה כפל רש"י פירושו דהא בזר פי' לעיל ד"ה פסולה אם ב"כ היא מן התרומה וכו' ולא עוד אלא ששינה דלעיל כתב לענין ב"כ רק מן התרומה וכאן פי' מן הכהונה ג"כ, ויש לומר ע"פ מה דאמרינן לקמן בגמרא אשכחן לתרומה לכהונה מנ"ל אטו לוי' וישראלית וכו' הרי דעכ"פ לפי הס"ד רצה לומר דכהנת איירי לענין תרומה אבל מהא דלוי' וישראלית מוכח לכהונה ג"כ ולפי הך ס"ד ע"כ קאי פי' רש"י כאן מדפירש לוי' וישראלית לענין כהונה דוקא ולכן בתחלה פירש רש"י כן ולכן נקט כהנת לוי' וישראלית לאשמעינן דאיירי בין לענין כהונה בין לענין תרומ' אבל השתא דידעינן מלוי' וישראלית דגם לענין כהונה פסיל ממילא איירי לענין כהנת בין לענין תרומה בין לענין כהונה ולכן כפל רש"י ופירש כן אחר שפירש לוי' וישראלית דהשתא מפרשינן גם לענין כהנת כן:
שם בתוספ' ד"ה אי בת כהן. ומיהו לקמן אפיק לה מושבה: א"ל דלמא לקמן רק נשואה מפיק מושבה אבל ארוסה לא שייך למעט מושבה דהא עדיין בבית אבי' היא דז"א דא"כ אכתי לא יתורץ קושית הש"ס לקמן הא צריך קרא דכי תהי' לב"כ המאורסה לישראל אע"כ דגם ארוסה ממעטינן מושבה כיון דכתיב אל בית אבי' כנעוריה וכשהיא ארוסה איננה עוד בבית אבי' כנעורי', וכזה נראה ג"כ דעת הרמב"ם דלענין יבמה הביא קרא דושבה ולענין ארוסה קאמר דהא קניא ולא הביא קרא דכי תהי' אדרבא כתב (בפ"ו דתרומות) דכי תהי' אתי לב' דברים לנבעלה לפסול לה ולחזה ושוק הרי דלא יליף ארוסה לענין תרומה מינה אע"פ דיליף ארוסה מושבה ומש"כ דהא קניא בזה נתן טעם איך ממעטינן מושבה הא עדיין בבית אבי' היא וע"ז קאמר דהא קנוי' היא לו לישראל וא"כ איננ' עוד בבית אבי' כנעורי':
בד"ה קניא לי'. ל"ד אלא כלומר זקוקה לו: בקדושין (דף י"ט) פירש רש"י דקנוי' לו לגמרי רק לענין חיוב אשת איש מיעט קרא וע"ש בתוספ', והנה ממה דאמרינן הכא קמ"ל עשו ביאת בן תשע וכו' נראה כשיטת התוספ', אכן לכאורה מוכח כפירוש רש"י דאי כפי' התוספ' דמהא דממעטינן פרט לאשת קטן ידעינן דאינה קנוי' לו א"כ מנ"ל דלהא אתי אשת קטן למעט דלמא אתי למעט יעודה ובאמת שמעינן דמיעדין לקטן אבל יבמה נקנית לגמרי ליבם קטן, אבל לפי' רש"י א"ש דמאשת קטן שמעינן כל שהיא אשת קטן ולא שמעינן מזה דמיעדין לקטן כיון דאיכא לאוקמי' קרא ליבמה שיבמה קטן:
בד"ה רישא. כמו לענין עבדים: עיין במהרש"א ומה שהקשה למה לא הביאו ראי' מספק הביא ב' שערות דע"כ איירי למנין תרומה י"ל דגם לענין כהונה משכחת כגון שקדשה וגרשה וא"כ הוי ספק גרושה דאם אין קדושיו קדושין גם גרושה אינה ובהא י"ל דאפוסלין דרישא קאי דאיירי ג"כ לענין כהונה ולכן ע"כ הביאו ראי' מעובר ויבם א"נ י"ל דדעת התוספ' כדעת הרמב"ם בפי' המשניות שפירש הך דספק הביא שתי שערות לענין חולצת ע"ש:
בא"ד. והיינו לענין תרומה: לפי מש"כ התוספות בכתובות (כ"ה) בשם ר"י דהך. דתרומה התם איירי בתרומה דרבנן ולכן מקילינן מספיקא אבל בתרומה דאורייתא לא מוקמינן אחזקה כמו בתרי ותרי לענין כהונה א"כ ליכא ראי' משם דלענין תרומה אוקי אחזקה רק לתירוץ ר"י בר ברוך שם הוכיחו כן:
בא"ד. דחזקה קמייתא איתרע לה: י"ל דלפ"ז לא מתרצי מידי בכתובות (ט'. ד"ה ל"צ באשת כהן) ע"ש, ועוד ק"ל דבקדושין (דף ע"ט) לא ס"ל רב הרי בוגרת לפניך אלא משום דרגילה להביא סימנים מצפרא ע"ש הא בלא"ה אמרינן דאוקמי' אחזקה קמייתא וגם לשמואל אמרינן שם דלא אמר הרי חסר לפניך אלא משום דאיכא תרתי לריעותא והכא אדרבא יש ב' חזקות להכשירה לתרומה חזקת כשרות דהאשה וחזקת הגוף דקטן וצ"ע: