אור ברסלב

ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר

דף סו:

דף סו.

בגמרא בכחשה ובנפחת דמיה מי מחייב: עיין ברשב"א שכתב שהרב אלפס דייק מזה דבנצ"ב חייב בכחשה ובנפחת והיינו לפי גרסתו נהי דחייב באונסים בכחשה וכו' מי מחייב אז שפיר מוכח כן אבל לפי גירסת רש"י אין ראי' די"ל דה"ק דלא חשיב אחריות כיון דבין באונס בין בכחשה לא מחייב משא"כ בנצ"ב דמחייב עכ"פ באונס אבל בכחשה י"ל דגם התם לא מחייב רק דאם הי' חייב הכא בכחשה הי' שקול כמו נצ"ב דמחייב באונס רק לפי גירסא הרי"ף דבשואל איירי וגם הכא חייב באונס ע"כ כל החילוק הוא לענין כחשה ודייק שפיר דבנצ"ב חייב בכחשה, אכן הרשב"א הביא שם תוספתא דקתני הכניסה לו עבדים סתם נוטלתן כמו שהן נערים נוטלתן זקנים, וזה לכאורה מתנגד לדעת הרי"ף שהרי מחלק בין שואל ובין נצ"ב ובשואל ודאי מחזיר בעין וא"כ כה"ג גם בנצ"ב לא מחייב בכחשה, ונ"ל דבזה תלי דעת רש"י והרי"ף דלעיל ריש פרקין הביא הרשב"א ג"כ דעת רש"י דכל מה שכתוב בכתובה שהכניסה לו נחשב נצ"ב אפילו לא שם אכן לדעת הרמב"ם לא נחשב נצ"ב אלא בשם דוקא ע"ש שהביא ג"כ ראי' מתוספתא זו דאלמא בהכניסה לו עבדים סתם בלא שומא נכסי מלוג חשיבי ולא נצ"ב, אכן לדעת רש"י צ"ל דתרווייהו נצ"ב חשיבי אלא שהחילוק הוא דבהכניסה בשומא חייב הבעל בכחשה אבל הכניסה כמו שהוא לא, ולכן להרי"ף ל"ק מהתוספתא די"ל דסבר ג"כ כדעת הרמב"ם וא"כ בהכניסה עבדים בלא שומא נ"מ הן ולא נצ"ב ולכן לא מחייב בכחשה אבל בנצ"ב לעולם חייב בכחשה ולכן שפיר מחלק בין שואל ובין נצ"ב, אבל רש"י לשיטתו דלדידי' הך דהכניסה לו עבדים סתם ג"כ נצ"ב הן לא הי' יכול לגרוס כגירסת הרי"ף נהי דחייב באונסים וכו' ולחלק בן שואל לנצ"ב דשואל פטור בכחשה ונצ"ב מחייב דבזה יקשה דהא נצ"ב דומיא דשואל דהדרי בעינא ג"כ לא מחייב בכחשה ולכן גרס כגירסתו. ואין להקשות לשיטת רש"י מה בין נ"מ שלא כתבם בכתובה ובין נצ"ב שכתבם בכתובה בלא שומא כיון דבתרווייהו פטור בכחשה י"ל דיש נפקותא במתו דלא הדרי בעינא דבנ"מ פטור ובנצ"ב חייב הבעל וזה כפי' ר"ח שהביא הרשב"א דבעינן שיעשו מעין מלאכתן:

שם אם רצה הבעל למכור לא ימכור: הרמב"ם (בהל' מכירה פ' ל') חילק בין קרקעו' למטלטלין דבקרקע אם מכר הבעל אינו מכור אבל במטלטלין כשמכר מכורין וה"ה כתב שם שטעמו מהירושלמי, אכן כבר העיר הרשב"א שלא נראה כן מסוגיא דהכא, ובאמת לכאורה תמו' מאוד שיטת הרמב"ם שהרי פלוגתא דרב יהודה ורב אמי אי הדין עמו או עמה היא במטלטלין שאמרה כלי אני נוטלת ועל זה מייתי ראי' מהך ברייתא דהכא, הרי דאפילו במטלטלין אינו מכור בדיעבד, ונ"ל דהרמב"ם מפרש פלוגתא דר"י ור"א שאיירי שהוא רוצה למכור בשהיא תחתיו והיא מעכבת שאם יגרשנה או ימות היא רוצה בכליה ועל זה אייתי הך ברייתא שאיירי ג"כ מכלים וקאמר דאם רוצה הבעל למכור לא ימכור פי' לכתחלה הרי שהיא מעכבת על ידו והיינו כרב יהודה שהדין עמה וסיפא דברייתא דקתני שהבעל מוציא מיד הלקוחות איירי בקרקעות שכך הי' מעשה שמכרו קרקעות לפרנסה וכן משמע לישנא דהבעל מוציא מיד הלקוחות דבקרקעות איירי כמו דמייתי לשון זה בכ"מ אקרקעות ולכן אפילו בשמכר מול א ואהא מייתי מהא דאיצטלא דפרסוה אמיתנא ופריך למה קניא מיתנא הא הלכה כר"י ואף דהתם מטלטלין הוא דבדיעבד קניא ה דוקא כשמכר הבעל בחיי' אבל לאחר מיתה אי אמרינן הדין עמה א"כ כבר באו לרשותה מעת מיתתו ואז ודאי אפילו בדיעבד אינו מכור אם מכרוהו יורשים למטלטלין ומהא דב' כלים ל"ק להרמב"ם דרא זה בלכתחלה איירי דבזה גם להרמב"ם הדין עמה במטלטלין שאסור למכור לאחר אלא שהיא נוטלתן ולכן כל הסוגיא גם לדעת הרמב"ם א"ש ושוה עם הירושלמי

שם אמר רבא אר"נ הלכה כרב יהודה כן פסק גם הרמב"ם אכן לכאורה קשה דהרמב"ם פסק גם כברייתא דתני כוותי' דרב אמי דעבדי צ"ב יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה וא"כ מזכי שטרא לבי חרי, וי"ל דהנה התוספ' הקשו הכא מאי מייתי ראי' לרב אמי הא גם רב יהודה מודה דשחרור מוציא מידי שעבוד ותירצו דמאבל לא לאשה קדייק אכן בב"ק תירצו על זה דמאן דמייתי ראי' לרב אמי מהך ברייתא היא נאנאי ברי' דרב יוסף דלא ס"ל הך חילוקא דמחוסר גוביינא, וא"כ באמת אין ראי' לרב אמי לפי מה דמתרץ רבא כיון דמחוסר גוביינא וכו', ולפ"ז הרמב"ם א"ש דפסק כרבא דשחרור מוציא מידי שעבוד ולכן פסק שפיר כרב יהודה וגם בהך דינא דיוצא בשן ועין לאיש אבל לא לאשר, ואף דלכאורה צ"ב אתוספ' דב"ק מה שהעירו גם התוספ' הכא דהא רבא גופא אמר הכא והא תניא כוותי' דר"א, כבר השיבו על זה הרמב"ן והרשב"א דשמעתין דרבא אליבי' דר"נ קאמר ולי' לא ס"ל ע"ש בדבריהם שכתבו ג"כ דלפי המסקנא אין עוד ראי' לרב אמי מהברייתא וא"כ דעת הרמב"ם א"ש:

ועוד נ"ל דאפילו אי ה"ל להרמב"ם כתירץ התוס' דהכא דמאבל לא לאשה קא דייק ג"כ א"ש הא דהביא הך דינא דחה שכתב הוא אבל לא לאשה ע"כ ל"ק רק מחיים ולא לאחר מיתה מדמחלק שם בין נצ"ב ובין נ"מ דעבדי מלוג אין יוצאין לא על ידו ולא על ידה וזה ע"כ מחיים קאמר דאי לאחר מיתה ודאי יוצאין ע"י אשה עבדי מלוג דהא ברשותם הם לגמרי ומי מעכב עלי' וא"כ גם הך דעבדי צ"ב מחיים קאמר:

שם והתניא כוותי' דרב אמי: אף דכוותי' דרב יהודה ג"כ תניא מכ"מ פריך דה"ל לדון כספיקא דדינא ולא למיפסק הלכתא כרב יהודה מדתניא כוותי' כיון דגם כוותי' דרב אמי תניא ועוד אי הוי הדבר בספק יותר יש לפסוק כרב אמי כיון שהבעל מוחזק ומספקא לא מפקינן מיני':

שם ברש"י ד"ה קניא מיתנא. דגמר שם שם מעגלה ערופה: ק"ק דפירש הכא כן אליבי' דרבא והא רבא יליף שם בסנהדרין איסור הנאה דתכריכין שם שם מעכו"ם ולא מע"ע:

בד"ה מי לא מודה. או אבדה חייב באחריותן: מזה נראה דגם רש"י הי' גורם הכא בגמרא הגירסא שהביאו הרי"ף והרא"ש והרשב"א אלו מגנב לאו יורשין בעי לאישלומא, ולא ידעתי מי השמיט זה מש"ס שלנו, ואולי, תלמיד טועה מחק שהוקשה לו קושית הרשב"א אכן הרשב"א כבר תרצה:

שם בתוספ' ד"ה לא יאכילנה. אר"ת דהיינו דוקא הנאה שאינה של כילוי: ק"ק דלפ"ז מאי פריך בפסחים (כ"ג) והרי תרומה וכו' הא בכלל לא תאכל לר' אבוה ודאי אינה רק הנאה של כילוי דומיא דאכילה, ויש לומר שהרי ר"א יליף מדאצטריך היתר הנאה בנבלה ושם כתוב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וזהו הנאה שאינה של כילוי שבמה שנותן לגר או מוכר לנכרי אינו מכלה ואף דלר' יהודה דיליף כל איסורין שבתורה מלכלב תשליכון לא איכא רק דהנאה של כילוי אסור בכל האיסורים מכ"מ פריך שכיר דלא מסתבר לאוקמי' מתניתן כר' יהודה דוקא:

בא"ד. כשיש שם כהן: צ"ע שהרי בירושלמי על משנה זו קאמר שפי' דברשות כהן לא קאי רק על גבי החולין אבל רירא דבתי כנסיות ובמבואות אפילות מותר אפילו שלא ברשות כשן, ואבר העיר על התוספ' כן המשנה למלך (הל' תרומות פ"ב ה' י"ד) ע"ש, וגם הביא שם פלוגתא שבין התוס' להר"ש דהתוספ' ס"ל דהנאה של כילוי אסורה מן התורה אבל הר"ש הביא ראי' מהירושלמי דלא אסור רק מדרבנן, וגם המ"ל הוסיף עוד להביא ראיות מן הירושלמי דלא אסור רק מדרבנן מדהותר גבי נר חנוכה, וא"כ גם בזה ק' על התוספ' מהירושלמי:

ונלענ"ד דהנה בהך מתניתן דמדליקין בבתי כנסיות ובמבואות האפלות פליגי אמוראי בירושלמי אי איירי בתרומת גרנו או בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו ע"ש, וצ"ל דהנך אמוראי בהא פליגי דהנה להדליק בביה"כ ובביהמ"ד שלא ברשות כהן בזה יש ב' חששים האחד שנהנה ישראל מתרומה והאחד משום גזל שבט שהרי תרומה צריך ליתן לכהן ולא שיהנה ישראל ממנה ולכן המ"ד דבתרומת גרנו איירי ע"כ מפרש דברשות כהן אכל המשנה קאי דאז ליכא גזל כיון שנהנה הכהן ממנה דאי קאי רק אסיפא אבל רישא שלא ברשות כהן איירי יקשה נהי דהנאת כילוי אינה רק מדרבנן ובמקום מצו' לא גזרו כמש"כ הר"ש מכ"מ איך מותר לישראל לעשות צרכי רבים בתרומה שהיא של כהן אבל מ"ד דאיירי בתרומה שהיא של ישראל שנפלה לו מבית אבי אמו שפיר י"ל דאיירי רישא אפילו שלא ברשות כהן דאינו גוזל לכהן כיון שתרומה שלו היא יאי הנאה של כילוי היא מדאוריית' או מדרבנן חלי בהך אי ברשות כהן קאי ארישא ג"כ או אסיפא כמש"כ המ"ל, ולכן א"ש שיטת התוספ' שהם מפרשים להך מ"ד דאיירי בתרומת גרנו וא"כ ע"כ ברשות כהן אכל המשנה קאי כמו שכתבו, וממילא י"ל ג"כ דהנאה של כילוי מדאורייתא היא אבל הר"ש מפרש כהך מ"ד דאיירי בנפלה מבית אבי אמו ולדידי' רק אסיפא קאי וא"כ מוכח דמדרבנן הוא:

בא"ד. וטעמא דאין אסור אלא הנאה של כילוי: ק"ל דמשמע דרצו ליתן טעם מ"ט לא אסור אפילו אינה ש"כ וזה ודאי א"צ טעם דהא בפסחים (שם) ילפינן היתר הנאה מתרומתכם רק דצריך טעם מ"ט אסור הנאה ש"כ והל"ל וטעמא דאסור הנאה ש"כ:

בד"ה ישראל. אר"י היינו משום דבהמה האוכלת: עיין בר"ש (סוף תרומות) שהביא עוד טעם דבהמת כהן אוכלת משום דכתיב וכהן כי יקנה נפש ונפש אפילו נפש בהמה במשמע, אכן זה נסתר לפמש"כ התוספ' לעיל (ע"א) דהא דפצוע דכא כהן שנשא ב"ג אוכלת בתרומה מנפש אתיא דא"כ צריך נפש להך דרשא, ויש לתמו' על התוספ' הרא"ש שהביא ג"כ הכא דיעה זו בשם הר"מ ולא הקשה עליו כן דצריך נפש להך דרשה דלעיל אף דלעיל הביא דברי התוספ':

בא"ד. כמוכר תרומה לכהן: צ"ל דהיינו בנפלה לו בירושה או ניתן לו במתנה אז מותר לאכלה הא לאו הכי לא וכן כתב גם רש"י לחד פירושא בע"ז (דף ט"ו) אבל לאידך פירושא כתב אפילו אינה של ישראל הוי זה כאלו נתן לכהן וכהן גופא ניחא לי' שיאכילנה בריוח וע"ש בתוספ' שהביאו בשם ר"י עצמו פי' אחר דאיירי שמזונותי' על הכהן ולכך ישראל מאכילה כרשיני תרומה, ולפ"ז יש בזה ג' פירושים וצ"ע:

בד"ה אבל כהן. כדמוכח בפרק איזהו נשך: פי' מהא דספינה אגרא ופגרא שם (ס"ט:) כמש"כ בתוס' הרא"ש, ולפ"ז לא הי' התוספ' צריכים לאוקמי' בשואל דוקא דגם בשוכר משכחת ובקבל עליו רק אם תכחש או תוזל ולא קבל עליו שאם תמות שישלמנה דלא חשיבה כמלוה אצלו שיהי' דמי שכירותה ריבית דהא אם חמות לא ישלם לבעלי' א"כ עדיין נשארה לענין זה ברשות המשכיר:

ובהכי יש לישב שיטת רש"י די"ל דבהכי מיירי שקבל עליו אם תכחש או תאנס או תוזל דוקא דהיינו שפחתו דמי' במקצת דוקא כגון תאנס שתשברנה רגלי' אבל לא במתה ולכן לא חשיב ריבית, ומה דלא ניחא להו להתוס' בהכי אפשר דס"ל דקבל עלי אחריות לענין דמקרי של כהן להאכיל בתרומה לא שייך אלא בקבל עליו כל אחריות דוקא, אכן לפ"ז גם בשואל לא א"ש דהא גם שם עכ"פ ליכא אחריות במתה מחמת מלאכה דפטור השואל ועכ"פ שיטת רש"י יש ליישב כן:

בד"ה הבעל. אחריות דידי' קבל עלוי': ביישוב שיטת רש"י לענ"ד י"ל דבשלמא התם שכל מכירתו לא הי' רק על שעה כשתמות אמו והיא יירשנה בזה שפיר אמרינן אחריות דידי' קבל עלוי' דאם הוא יכול למחות המכירה לשוא היתה אבל הכא מכר הבעל כיון דמהני המכירה כל זמן חיי האשה שהבעל לא יכול למחות וגם לאחר מיתתו אם לא תתבע האשה ממנו לא אמרינן שמכר גם זכות האשה, וביישוב קושיא ראשונה י"ל דרש"י ס"ל ג"כ כסברת ר"ח דהאשה תוכל למחות מחיים כדי שלא תצטרך לילך לב"ד ולכן לא הוי מחאתה על חנה כמו שכתבו התוספ' בקושיתם רק אם לא מחתה ממילא כל זמן שלא מחתה נשאר השדה ביד הלוקח ואפילו מחתה עכ"פ הלוקח אוכל הפירות כל ימי חיי הבעל אבל כיון שמתה האש אז יורש הבעל זכותה וכיון שהיא היתה יכולה למחות ולהוציא מיד הלוקח כשבא זמן הגביי' כמו כן הוא יכול למחות דהוא יורש זכותה, ועי' ברשב"א וריטב"א שהם דייקו מלשון רש"י היפך ממה שדייקו התוספ' מהם:

תוכן העניינים

ערוך לנר על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה