אור ברסלב

ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר

דף מא.

דף מ:

בגמרא ר' אלעזר היא: עיין במהרש"א שהקשה שהרי בנאסרה מתחלה והותרה אפילו רב מודה דאסורה להתייבם באיסור דאורייתא, ולא זכיתי להבין דעתו שהרי בהך דר"א לא נאסרה מתחלה אלא הותרה ונאסרה וחזרה והותרה שהרי סבר נשואין ראשונים מפילין א"כ לכתחלה כשנשאה אחיו הי' מותרת לו וכשגרשה נאסרה וכשהחזירה חזרה והותרה ובהאי גוונא אפילו היכי דהאיסור הוא איסור דאורייתא מתיר רב, וכן מוכח לעיל (כ"ח.) דהך דר"א הותרה ונאסרה וחזרה והותרה הוא דקאמר ולימא ר"א היא ע"ש:

שם במתניתן והארוסות ינשאו:

יש להסתפק אם הארוסות ג"כ מתייבמות דדלמא שאני לי' לר' יהודה איסור כרת דייבום מאיסור הבחנה דגבי שאר נשים לגזור יותר ארוסות אטו נשואות, ועיין לקמן (ע"ב) בתוספ' ד"ה הא קטנה, וכן הייתי מסופק אי ביהודה נשואות יתארסו לר"י כיון שמייחדים הארוסות, וא"ע ראיתי בתוספ' י"ט שכתב בפשוט לאיסור והעיר שכן משמע ממה שכתב רש"י דלמא בעיל, ולענ"ד עדיין יש להסתפק דבשלמא גבי ארוסות ינשאו שפיר מפלגינן בין יהודה לשאר ארצות כיון שמייחדים שם ומאי דהוי הוי אבל לענין נשואות יתארסו הרי נוכל לאסור להם לייחד, אכן מצאתי בראב"ן (ק"ך:) שכתב ג"כ כדברי התי"ט וז"ל מפני שלבו גם בה אתרווייהו קאי הארוסה שביהודה לא תנשא מפני שלבו של ארוסה הראשון הי' גס בה שמא בא עלי' וליכא הבחנה והנשואה לא תארס שלבו של ארום יהא גם בה ויבא עלי' וליכא הבחנה עכ"ל, אלא שבאמת ק"ל שהרי לפי מה דאמרינן בכתובות (דף י"ב) היו מייחדים את הוא"ה שעה א' קודם כניסתן לחופה משמע שרק סמוך לחופה היו מייחדים וא"כ איך שייך לאסור לארוס ביהודה הא היחוד לא הי' רק בשעת נישואין וסמוך להן ואז בלא"ה כבר עברו ע"כ ג' חדשים, הן אמת שלכאורה על משנתינו יש להקשות למה נאסרה ביהודה יותר להנשא כיון שרק סמוך לנישואין היו מייחדים, אכן בזה יש לדחוק דמיירי במת אחר ייחוד סמוך לנישואין אבל על הראב"ן ודאי קשה, אבל ראיתי ברמב"ם בפי' המשניות בכתובות שכתב שמיד בשעת סעודת אירוסין היו מייחדים, ולפ"ז משנתנו דהכא א"ש וגם ד' הראב"ן א"ש, אבל צ"ט לשון הברייתא דקאמר שעה א' קודם כניסתן לחופה וצ"ע:

שם בתוספ' ד"ה הך דאזלא. ותימא גדול פי': ליישב פי' רש"י י"ל דודאי בהא לא טעו עלמא וידעי דחלוצה אסורה ולכן כשרואה שנישא אחותה לאתר מיתתה כ"ע ידעי דהיא לא נחלצה אלא אחותה אבל בצרת חלוצה אין האיסור פשוט כ"כ ואפשר דיסברו העולם כיון שהיא לא חלצה לא שייך גבה כיון שלא בנה שוב לא יבנה ושריא ולכן גזרו בה, ולכן מתורץ ג"כ מה שהקשו הרמב"ן והרשב"א על רש"י שהרי החלוצה עצמה אם נשאת לנכרי צרתה מותרת די"ל דהתם ליכא למיטעי, ומה שהקשו התוספ' עוד מהאחים מותרים לא זכיתי להבין שהרי קרובות חלוצתו לא אסורות רק מדרבנן ואם גזרו משום צרת חלוצתי שאסורה מן התורה איך שייך להקשות שיגזרו גם משום איסור דרבנן, ובזה מתורצים ג' קושיות התוספ' על רש"י, ומה שהקשו שהרי צרה לא אסורה רק במקום מצוה רש"י גופא ביאר זה שהעולם יסבור שהצרה באמת אשת אחיו היתה וא"כ באמת לא גזרו רק משום צרה במקום מצו', וע"פ דברי רש"י דהכא מתורץ ג"כ מה שלקמן (כ'.) פירש דמשנה שאינה צריכה קאי אכל המשנה ולא פירש כפי' התוספ' דקאי איבמתו שמתה בלבד דלפי פירושו י"ל דיבמתו משנה הצריכה היא דצריך להשמיענו דחלץ לה ומתה מותר באחותה.

בא"ד. בנשואה לאחיו ולא לנכרי: פי' כגון ראובן נשא לאה ושמעון רחל וצרתה ומת ראובן וחלץ יהודה ללאה ואח"כ מת שמעון אז אסורה לו רחל משום אחות חלוצתו וצרתה משום צרת אחות חלוצה דהעולם יסבור דלרחל חלץ בתחלה שהיא היתה אשת ראובן ושצרתה ג"כ אשת ראובן היתה וכשנשאה ואמרו צרת חלוצה נסיב ומה שכתבו התוספ' שפי' רש"י יש ליישב לא כוונו רק דפירושו יש ליישב כן אבל רש"י ודאי לא נתכוון לזה שהרי פי' במתניתן לעיל דרחל נשואה לנכרי:

בד"ה ואמאי תהוי יבמה. תימה דלא פריך: כבר כתבתי לעיל (כ"ז:) ישוב לקושיא זו דכמו דמתרצו התוספ' לרבינו חננאל התם דלכך לא פריך לרב ממתניתן דד' אחים משום די"ל דס"ל יש זיקה ורב ס"ל אין זיקה ע"ש כמו כן לא הי' יכול לפרוך ג"כ מהך ברייתא דהי' אפשר ג"כ לתרץ כן אבל אמימרא דרב הכא פריך שפיר כיון דהכא מוכח דאפילו בדאורייתא מתיר הותרה ונאסרה וחזרה והותרה כש"כ בזיקה דרבנן אפילו למ"ד יש זיקה. ובהכי נ"ל לישב ג"כ מה שהקשה המהרש"א הכא דהיכי קאמר ר"א היא לפי מה שחלקו התוספ' בין רבנן לדאורייתא א"כ דלמא ר"א ג"כ לא קאמר רק בדאורייתא מכ"מ הרי למ"ד יש זיקה כעין דאורייתא הוא וגם רב מודה ועיין מש"כ לקמן עוד יישוב לזה:

בד"ה הדר אמר. אכתי המ"ל דטעמא דר' אלעזר: מזה לכאורה אין קושיא כ"כ די"ל דרב ס"ל כתירוץ אביי לקמן (דף ק"ט) דמפרש טעם דר"א משום דעמדה עליו באיסור אבל לכאורה עדיפא מזה ה"ל להקשות דלפי הנראה מהסוגיא לרבא הקשה רב המנונא הקושי' מהברייתא ועל מה דשתק רבא קאמר מ"ט שתק לימא דר"א היא ומה קושיא בזה הא רבא לשיטתו לא ס"ל לקמן (שם) דטעמא דר"א משום דעמדה עליו באיסור וצ"ל דרב המנונא לא לרבא הקשה אלא לרב גופא וכן נראה מהרשב"א אכן בריטב"א כתב דסוגיא זו אזיל אליבי' דהך תירוץ לקמן דטעמא דר"א אינו רק משום גזירה דרבנן דבדאוריית' גם רב מודה שלא תחזור להיתירה הראשון וכן ר"א ע"ש ולפ"ז ל"ק מה שהקשינו לרבא לשיטתו וגם מה שהקשה המהרש"א שהבאתי לעיל דלמא ר"א לא קאמר רק בדאורייתא לא קשה לפי דבריו:

תוכן העניינים

ערוך לנר על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה