אור ברסלב

ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר

דף לט.

דף לח:

במתניתן עליך מצוה. מזה משמע דבשאר אחים אף שמחזירים עליהם אינו מצוה אלא בגדול וכמו דאמרינן חליצה במקום יבום לאו מצוה היא ואעפ"כ אם רצה שלא ליבם אלא לחלוץ הרשות בידו וא"ל דא"כ איך אמרינן בגמרא שהוי מצוה לא משהינן הא ליכא מצוה בקטן כיון שיש גדול ממנו במדינת הים י"ל דשאני התם כיון שאינו לפנינו אמרינן דאגדול האחים שיש לפנינו המצוה מוטלת:

ובזה א"ש מה דאמרינן בביצה (ל"ז.) והא מצוה קעביד ומשני ביש גדול ממנו, ולכאורה ק' במאי קמיירי אי שישנו לפנינו א"כ מאי אריא דבשבת וי"ט אין מיבם הקטן אפילו בחול נמי לא ואי בשישנו לפנינו ואינו רוצה או שהוא במדינת הים הרי שפיר איכא מצוה בקטן ממנו כיון שמחזירין עליו, ולפ"ז א"ש לעולם מיירי שישנו לפנינו רק שאינו רוצה ואף שאז מחזירין אצל קטן מכ"מ מצוה בו ליכא, וסברא זו מוכח ג"כ שם דלכאורה קושית הגמרא שם אאין חולצין אכתי ק' והא מצוה קעביד ועל זה לא שייך לתרץ בדאיכא גדול ממנו שהרי לחד מ"ד לקמן בלישנא בתרא ליכא דין קדימה בחליצה וא"כ קשיא לדידי' מתניתן, וא"ע ראיתי בשיטה מקובצת שם שהקשה כן ותירץ כיון שחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא לא שייך לעולם בחליצה שמצוה קעביד אף שחולץ וא"כ ה"נ דכוותי':

שם ברש"י ד"ה ולקחה לו. ויבמה בעל כרחה: מה שקשה על דבריו בזה כתבתי לעיל (כ.) ע"ש:

בד"ה ביאת קטן. מדקא פריך לקמן תלה בקטן: אכן לא ידעתי למה לא הביא ראי' לפירושו מלישנא בתרא דהא ודאי קטן וגדול דלישנא קמא הוא כמו ללישנא בתרא והתם ע"כ הוא קטן ממנו ולא קטן ממש דלכ"ע קטן לא יכול לחלוץ כמבואר לקמן (ק"ה:) ולא שייך למימר בקטן ממש כי הדדי ננהו, וביותר יקשה כן לפי מש"כ הריטב"א שהתוספ' באמת מפרשים בקטן הוא פחות מבן ט' ע"ש:

שם בתוספ' ד"ה וספק נשואה. משמע דמודה דאין יורשה: עיין לעיל (דף כ"ט) מה שכתבתי בזה:

בד"ה אשה הקנו לו. ומה מרויח בכך היבם: קשה הא טובא מרויח דאם הי' נושא אחר אותה ואפילו הוא יורש את בעלה כגון מי שנושא את אשת בן אחיו והוא יורשו צריך לשלם לה כתובתה מאתים מבעלה הראשון והוא צריך לכתוב לה מדילי' כתובת מנה ויבם זה מפני שהקנו לו מן השמים לא צריך ליתן לה כלום ואין לה רק כתובתה שכתב לה בעלה הראשון וא"כ מרויח היבם מנה. ועיין באבן העזר (סי' קס"ו סעיף ד') בפלוגתא שבין הב"ח וב"ש שם ששם מבואר שהדין כן, וא"ע ראיתי שגם המהרש"ל הרגיש בזה, וי"ל דקושית התוספ' אינה אהך דאשה הקנו לו מן השמים אלא אמה דאמרינן במתניתן דכתובתה על נכסי הראשון דמה תרויח בזה אי כתובתה מנכסי אחיו הראשון או מנכסיו ולא הוי לי' למימר אלא שאין לה כתובה ממנו וממילא ידעינן שצריך ליתן לה כתובתה שהי' לה מבעלה הראשון ושהוא ואוכל הפירות ממנה כל זמן שהיא תחתיו ומה לי אם משלם מנכסיו או מנכסי בעלה הראשין וכן מבואר קושיא זו בר"ן ושאר ראשונים בשיטה מקובצת בכתובות (פ"ב:) גם מבואר שם דלא קשה קושיתם אלא להנך שיטות שאם היבם כותב לה כתובה שכותב לה מאתים אבל להנך שיטות שאין כותב לה אלא מנה לא:

ובהכי א"ש ג"כ מה שקשה לכאורה עוד הא איכא נפקותא לפי מה דאמרינן לקמן (דף פ"ה) דשניי' לבעל ולא ליבם גם מיבם לית לה אף דלית לה מבעל וא"כ הרי יש נפקותא בהא דאמרינן אשה הקנו לו מ"ה, ולפ"ד א"ש דבהא דכתובתה על נכסי בעלה עכ"פ ליכא נפקותא, אכן לענ"ד יש לומר דשפיר יש נפקותא גם בזה דע"י שכתובה על נכסי בעלה הראשון לא יכול היבם למכור הנכסים אפילו קודם יבום אבל אי לית לה מראשון כגון שמחלה כתובתה וירש היבם נכסי אחיו אז יכול למכור הנכסים קודם יבום כמו שמבואר ברמב"ם (הל' אישות פ' כ"ב), ובזה מדוייק הלשון ואי לית לה מראשון ולא קאמר ואם אין נכסים לראשון, וגם מדברי הרמב"ם נראה שהי' מפרש כן כדי לישב קושית התוספ':

בד"ה ובי אחין. ה"מ למיפרך: לולא דבריהם הי' אפשר לומר דבלא הך דכוותי' לא הי' יכול להקשות די"ל דלעולם איירי שהגדול לא רצה לא לחלוץ ולא ליבם שאפשר שסבר שמא א' מן האחים ירצה ליבם ולא רצה לבטל מצות יבום שקודם למצות חליצה ולאחר שמחזירים על האחים ולא רצו הם ליבם רק לחלוץ אז מחזירין עליו שמא עתה גם הוא ירצה לחלוץ והוא קודם לאחים גם לענין חליצה וה"א דהאי חוזרין אצל גדול אינו כפי' וא"כ לא מקשה מידי ולכן קאמר דכוותי' גבי אחים שג"כ לא רצו לא לחלוץ ולא ליבם וא"כ ע"כ מה שחוזרין אצל הגדול אינו לשאול שאלה שמא ירצה הוא ולו הקדימה דמה קדימה שייך כיון שהאחים אינם רוצים לחלוץ וע"כ הפי' הוא שכופין אותו וע"ז פריך שפיר דלכפיי' לדדהו:

תוכן העניינים

ערוך לנר על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה