אור ברסלב

ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר

דף לח:

דף לח.

בגמרא וב"ח ספק: הא דלא פריך מכתובת אשה דקדים במשנה לבעל חוב דלענין כתובה ודאי ידע הסברא שלא שייך אין ספק מוצא מידי ודאי שהרי ב"ש גופא אמרו נוטלת כתובה ולא שותת והיינו ע"כ דמשום חינא עשאוה כמוחזק כמו שמפרש בש"ס, וא"ל דא"כ מ"ט התם דנוטלת כולה והכא אמרינן דיחלוקו ה"ט דהכא היורשים ודאי משום חזקת השבט והיא ודאי משום חינא אבל התם היא ודאי מוחזקת משעת מיתת בעלה והיורשים ספק שרוצים לירש מבעלה:

שם מתניתן נמי דיקא: אף דעכ"פ נמי מיירי מנכסי מלוג ושם שייך הלשון יורשי הבעל עם יורשי האב מכ"מ קדייק שפיר דאי לענין כתובה נמי איירי ה"ל למינקט הלשון ששייך בכתובה הקדום במשנה קודם נכסים הנכנסים והיוצאים עמה:

שם ברש"י ד"ה יורשי האב ודאי, שאפילו האב מת ראשון: הא דצריך רש"י לזה ולא פי' בקצור דהם בספקם שמא מת הבן תחלה כמוחזקים והב"ח בספיקו שמא מת האב תחלה אינו כמוחזק כיון שמחוסר גוביינא י"ל דרש"י ס"ל ג"כ כחד תירוץ התוספ' דלעיל דלא מקרי זה ספק שמא מת הבן תחלה כיון שפורענות הוא וא"כ לכאורה ל"ק מה שמקשה שיורשי האב ודאי וכמו שכבר הקשתי לעיל ולכן פי' דאפילו מת הבן תחלה ג"כ מקרו מוחזקים טפי מהב"ח, ועיין במה שכתב הרשב"א בזה שבדבריו ג"כ יש לישב פי' רש"י שי"ל שרצה לתרץ בזה מה שהקשה הרשב"א דאדרבא נימא דנכסים בחזקת הבן קיימי ע"ש:

בד"ה ולותבי' מכתובה. אא"כ היו יורשי' נקבות: א"ל אכתי מאי מקשה דלמא יורשי האשה דמתניתן הן נקבות ולכן לא יכול להקשות ממתניתן דיש לפרש גם טעם דמתניתן משום חינא דהא גם בכתובות מוקמינן למתניתן דאיירי הכי י"ל כיון דב"ש וב"ה סתמא קתני וב"ה איירי ודאי אפילו ביורשי זכרים דוחק הוא שנאמר דב"ש ביורשי נקבות דוקא איירי דא"כ ה"ל לפרושי, א"נ י"ל דא"כ דביורשי נקבות קמיירי לא ה"ל למימר דיחלוקו אלא דכל הנכסים בחזקת יורשי האשה כמו בסוטה דנוטלת כל כתובתה לאביי משום חינא דהחזיקוה מספק ועשו היורשים כספק נגד ודאי, ואף שלפי מש"כ התוספ' בסוטה ה"ט משום דהיא טוענת ברי מכ"מ י"ל דידע המקשן טעם משום חינא כמו שכתבנו לקמן בתוספ' ומשום הך טעמא הוי ס"ד דנוטלת כל הכתובה ולא משום ברי:

בד"ה לא פליגי. לגבות מחיים לב"ש: ק"ק מאי קשיא לי' הא הך מימרא דאביי שם ע"כ קאי למסקנא דהכא לאחר ששמע אביי מרבה וקבלה לסברא דשטר העומד לגבות כגבוי דמי כמש"כ התוספ' והא השתא מפרש הש"ס מאי דסלקא דעתא דאביי דלא מקשה ארבה מקודם דשמע מיני' הסברא דשטר העומד לגבות ואז באמת לא הוי ס"ל דנתנה כתובה לגבות מחיים, וי"ל דקושית רש"י היא לפי המסקנא דהכא ודהתם דהא קאמר דיקא נמי דב"ש לענין כתובה לא פליגי שהיא כולה בחזקת יורשי הבעל ועל זה הקשה הא ס"ל דנתנה כתובה לגבות מחיים, וא"ל מ"ש דמקשה אאביי ארבה גופא ה"ל להקשות כיון דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי א"כ ניתן כתובה לגבות מחיים ומ"ט דמודו ב"ש בכתובה די"ל דלרבה מחלקינן בין שאר אלמנה ליבמה דביבמה לא אמרינן כגבוי דמי דמוקמינן בחזקת היבם כיון שאין לה לתבוע עד אחר החליצה וכמו שכתבו התוספ' לעיל אבל לאביי לא נוכל לחלק כן דהא הוא ס"ל התם אפילו לענין יבמה ניתן לגבות מחיים לב"ש דהא מקבורת יבם ליבמה איירי התם ועל זה תירץ רש"י שפיר דלהתחייב יבם בקבורתה שאני וכמו שחלקו גם התוספ' בכתובות שם לבית הלל ע"ש:

שם בתוספ' ד"ה זיקת. בחזקת יורשי האב: פירשו כן אליבי' שיטת רש"י שהביאו לעיל דפלוגתא דאמוראי דהתם היא ג"כ במתניתן דהכא דג"כ ר"א מפרש בחזקת יורשי האב אבל לפי' ר"ת שהביאו דהכא כולהו אמוראי מודו דבחזקת יורשי הבעל צ"ל דהך חזקה דבחזקת היבם עומרין ס"ל לב"ה דמוציא מידי ספק וכן צ"ל לפי' רש"י אליבי' דר"י, א"נ י"ל דמה דנקטו התוספ' בחזקת יורשי האב היינו בנכסי' מלוג דבזה לכ"ע לב"ה הדין כן כדאמר בפי' במתניתן אבל מכ"מ צ"ל כמו שכתבנו לענין נכסי צ"ב לר"י:

בד"ה דאי ס"ד. שהבעל יורש את אשתו הוי מצי לאתויי: עיין ברשב"א שהקשה ג"כ למה נקט ב"ש דאמרי יחלוקו להביא ראי' דספק נשואה היא ולא ודאי נשואה ולא מב"ה דס"ל דכל הנכסי מלוג ליורשי האשה. ונ"ל דחדא קושיא מתורצת בחברתה כיון דעולא תירץ אב"ש דספק נשואה עושה וא"כ רק לב"ש הוצרך להביא ראי' דס"ל דספק נשואה היא ולא ודאי נשואה אבל לא לב"ה דלב"ה לא ק' מידי דבאמת אין חלוק בין רישא לסיפא ואף דלענין ספק ארוסה הביא ראי' מב"ה ה"ט דמב"ש לא הי' יכול להוכיח ולכן הוכיח מב"ה ומסתמא לא יפלוג ב"ש אבל לענין ספק נשואה דיכול להביא ראי' מב"ש ניחא לי' להביא מב"ש גופא, ולכן א"ש ג"כ הא דלא הביא ראי' מכמה משניות דהבעל יורש את אשתו דבהני י"ל דלא אתו כב"ש ולכן הביא ראי' מאלו ואלו מודים דהוא ג"כ ראי' מב"ש גופא:

בד"ה קסברי ב"ש. דשמע מרבה סברה: עיין בכתובות שכתבו התוספ' עוד תירוץ בזה דסברא דמשום חינא עושה אותה כגבוי וכמוחזקת, אכן ק"ל על תירץ זה דהא אביי התם על יבמה שמתה קאי וביורשים לא שייך משום חינא וכמו שכתב רש"י בשמעתין לקמן וכדמוכח ממה דמקשה ולותב' כתובה דמתניתן וצ"ע:

בד"ה ב"ש אומרים. כעוברת על דת: עיין במהרש"א מ"ב שמגי' בדבריהם יש לחושבה כעוברת או אין לה כתובה כעוברת, אכן לב' הגירסות ק' דהיינו תירוצא קמא ומאי בינייהו, וי"ל דלפי המבואר בסוטה (כ"ה.) קאמר אביי דקנוי לא בעי אלא לאוסרה על בעלה אבל כתובתה הפסידה משום עוברת על דת אפילו בלא קנוי ע"ש וכיון דאז אינה אסורה על בעלה ואעפ"כ אין לה כתובה א"כ על זה אכתי יקשה קושית התוספ' לאביי דשם דבזה לא שייך תירוץ הראשון שהרי לא אסרה עצמה על בעלה ולכן כתבו התוספ' תירוצם השני דמשום עוברת על דת הפסידה. והנה המהר"ם כתב ג"כ כגירסת המהרש"א יש לחושבה אבל המהרש"ל הגי' אין לחושבה והמהרש"א הקשה עליו שהוא נגד סוגיא דהתם אבל י"ל דלהמהרש"ל הי' הגירסא אין לחוש בה ופירש דלא חיישינן בה ליתן לה כתובה מפני שהיא כעוברת ע"ד:

בד"ה בית הלל אומרים. לא שותות ולא נוטלות: בגרסאות שלנו לא כתוב כן בסוטה (דף כ"ד) אלא או שותות כמו הכא ומהתוספ' גופא נראה שגרסו שם כן ממה שכתבו שם (כ"ה:) ע"ש, אכן ממה שכתבו בכתובות (דף פ"א) נראה שיש ספרים שגרסו או שותות ויש ספרים שגרסו לא שותות והכא כתבו אליבי' דהך גירסא ובסוטה אליבי' דאידך גירסא:

בד"ה ואביי. כל הכתובה מספק: לולא דבריהם אפשר לומר דודאי גם המקשן ידע הסברא דמשום חינא רק דהוא הי' סובר דסברא זו לא מהני רק היכי שספק וספק הוא לאוקמי' בחזקת האשה אבל לא הוי ס"ד דסברא זו תועיל נגד ודאי היכי שהיורשים ודאי הם להוציא מהם משום חינא דשאר נשים ולכן פריך דאביי לידוק מזה שספק מוציא מידי ודאי והתירצן מתרץ דאפילו לענין ודאי מהני הסברא דמשום חינא:

תוכן העניינים

ערוך לנר על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה