אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד

סימן רמז

סימן רמו

תחזקנה ידיו לעמוד בפרץ ולגדור גדרים, ללחום מלחמת השם לחם שערים, ולנתוץ מלתעות כפירים, כבוד ידידי הה"ג המופלג בתורה ומפואר בשירי המעלות, איש אשכולות, נאוה תהילות, תרומת מדותיו יהללו במקהלות כש"ת מו"ה מאיר לערנער נ"י האבדק"ק אלטונא והמדינה יע"א:

יקרת מכתב מע"כ הגיעני ע"נ והאותיות שאלוני אם מחוייבים לקבור אפרן של החטאים האלה בנפשותם, שפירשו מדרכי הציבור וציוו בחייהם לשרוף גווייתם אחר מותם, והנה הלכה רוחית בטושו"ע יור"ד סי' שמ"ה, כל הפורשין מדרכי ציבור והם שפורקים עול מצות מעל צואריהם ואינם בכלל ישראל בעשיית המצות וכו' אין מתעסקין עמהם בכל דבר, והוא מברייתא דפ"ב באבל רבתי, אמנם מבואר בתשו' הרשב"א שהובא ביתה יוסף סי' של"ד דזה ל"ק אלא אשאר דברים אבל מ"מ מתעסקין בקבורתם וכ"מ בשו"ע דבסי' שמ"ה ס"ה לא כתב אלא שאין אוננים ואין מתאבלים עליהם משמע דמ"מ מתעסקין בקבורתם, וכן העלה בתשו' ח"ס חיור"ד סי' שמ"א וכתב שכן משמע מסתימת הפוסקים עיי"ש, מיהא מעכ"ת הביא בשם אור זרוע הגדול ה' אבילות סי' תכ"ב כתב בהדי' בזה"ל ואדם ידוע שהי' בעל עבירות ל"מ שאין מצוה להתעסק בקבורתו אלא שאסור להתעסק בקבורתו, ופי' ברייתא הנ"ל דאין מתעסקין אפי' בקבורה, וראיתי בא"ז שם שהביא ראי' מהירושלמי תרומות פ"ח ה"ג מעשה בטבח א' בציפורי שהי' מאכיל לישראל נבו"ט פ"א עלה לגג ונפל ומת והיו הכלבים מלקקין את דמו אתו שאלו לר"ח א"ל כתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו וזה הי' גוזל מן הכלבים ומאכיל לישראל ארפינין דמן דידהון אוכלין, ותו מייתי ראי' מהא דמסקינן בש"ס דילן בסנהדרין דף מ"ו ע"ב ת"ש וספדו לו כל ישראל וקברו אותו כי זה לבדו יבא לירבעם על קבר ואי אמרת כי היכא דתהוי לי' כפרה הנך נמי לקברי כי היכא דתהוי להו כפרה ומשני האי דצדיק להוי לי' כפרה הנך לא להוי להו כפרה עיי"ש, ולפענ"ד נראה דאין מראיות הנ"ל תיובתא להרשב"א והפוסקים הנ"ל דהאי עובדא דירושלמי לא משמע שאכלו הכלבים את בשרו אלא שפקקו את דמו, ותו אם כן ניליף מהתם דאפי' במומר לד"א, או עכ"פ במאכיל נבו"ט אסור להתעסק בקבורתו, ובאמת אפי' אם נימא דהא דתניא אין מתעסקין עמהם לכל דבר קאי נמי אקבורה מ"מ הא לא מיתסר אלא בפורש מדרכי ציבור, והאי טבח ודאי לא הי' בכלל פורש מדרכי ציבור, דא"כ לא הי' לוקחין ממנו בשר כשר, ועכצ"ל התם הוראת שעה היתה דמסתמא היה הדבר נפרץ להאמין לכל סתם אדם על בשר כשר מבלי לחקור אחריו אם הוא ראוי לכך ע"כ סיבב בעל הסיבות ית"ש סיבובים לגלות קלונו של זה, ור"ח אמר ארפינן דמן דידהו אכלין כדי לפרסומי מילתא עד כמה קשה ענשו וכדי שידעו להזהר מכאן ואילך ועיי' בשמ"ח ס"א, גם הראי' דמייתי מסנהדרין יש ליישב לשיטת הרשב"א, דבאמת אין ראי' מהתם כלל דש"ה דהי' עפ"י הדיבור דהנביא אמר להם כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר אלא דמ"מ שפיר בעי הש"ס למפשט דקבורה משום בזיוני ולא משום כפרה מהא גופא דלא הוי ס"ד דמקשה דהקב"ה יקפיד על זה דלא יהי' להם כפרה, וא"כ למה נגזר עליהם כך משו"ה הוי ס"ד למפשט דטעמא משום בזיוני וע"ז משני דשפיר הקפיד השי"ת גם על זה דלא להוי להו כפרה, אבל בעלמא שפיר י"ל דמתעסקין עמהם לענין קבורה, ומש"כ האו"ז עוד שם דמלשון אין מתעסקין עמהם לכל דבר משמע אפי' לקבורה צ"ע דגם בהרוגי ב"ד איתמר זה הלשון עיי"ש ובטור סי' שמ"ה והתם פשיטא דלא קאי אקבורה, וע"כ אין ראי' מכל זה לסתור שיטות הרשב"א והרב"י, ותו דראי' הח"ס ז"ל בסי' שמ"א מהא דאמרי' בפרק נגמר הדין דף מ"ז ע"א יכול פירשו אבותיו מדרכי הציבור יטמא ת"ל בעמיו בעושה מעשה עמיו הוא ראי' שאין עלי' תשובה דאיס"ד דלא בעי קבורה א"כ הא ל"ל קרא הא אין כהן מטמא אלא לצורך קבורה, אע"כ ש"מ דמחוייבין לקברו מיהת, אולם אחרי העיון נראה דאין ראי' מכאן לסתור שיטת האו"ז הנ"ל דהאי דפירשו מדרכי הציבור דממעטי' התם לאו במומרים הפורקים עול התורה לגמרי קאמר אלא בעובר עברה לפרקים נמי נכלל לפעמים בלשון מושאל בשם פורש מדרכי ציבור ועיי' ב"י סי' שמ"ה שהביא בשם הנמק"י סוף מו"ק דפי' פורשי' מדרכי ציבור שאינם רוצים לצער בצרתם ולשאת את משאם במסים וארניניות נמי אין מתעסקין עמהם, והרשב"א פליג עלי' עיי"ש, אבל האי דסנהדרין שפיר י"ל דמיירי בפורש מדרכי ציבור בכה"ג והיינו דממעטי' כל' שפיר מדכתיב בעמיו בעושה מעשה עמיו, תדע דהא בעלמא ממעטינן מבעושה מעשה עמך אפי' עובר עברה בעלמא עיי' יבמות דף כ"ב, וב"מ דף מ"ח ושם דף ס"ב ודו"ק, וא"כ אין מכאן תיובתא לשיטת האו"ז הנ"ל, מיהא למאי דקיי"ל בסי' שע"ג דדוקא שפירשו אבותיו מדרכי ציבור כגון המומרים והמינים הוא דאין כהן מטמא להם, א"כ ש"מ דהאי דסנהדרין בהכי מפרשינן לה וכן פירש"י שם במקומו א"כ ממילא ראי' הח"ס ז"ל היא ראי' ברורה שאין עלי' תשובה וכל זה כתבתי להתלמד במק"א וכדי ללמד זכות על מה שנהגו בכל הח"ק אפי' היראים להתעסק בקבורת המורדים והפושעים להביאם לקבר ישראל אבל מ"מ אין זה ענין כלל לנדון שלפנינו שאנו דנין עליו דודאי אלו הי' גויתו של זה הפוקר לפנינו בגופו וממשו והיינו דנין עליו אם להביאו לקבר ישראל או לא שפיר הוי תליא בפלוגתת הפוסקים הנ"ל, אבל באמת זה כבר נתקיים בו קללת הנביא לא יאספו ולא יקברו ל"ע ולא באנו לדין אלא על אפרן של הנשרפין החטאים האלה בנפשותם, א"כ לדעתי אין ענין כלל לדברי הפוסקים הנ"ל דנ"ל ברור דעד כאן ל"ס לי' להרשב"א דהאי דאין מתעסקין עמהם לא קאי על קבורה אלא משום דמ"ע דכי קבר תקברנו הוא מ"ע מה"ת, והיא מוטלת על כל בני העיר, וכ"כ ל"ת דלא תלין, ומשו"ה ס"ל לרשב"א דמשום רשעותא של זה לא נתבטל ממנו מ"ע ול"ת אבל בנידון הרשעים הללו שכבר נשרף גוייתן פשיטא דכבר פקע מ"ע דכי קבר תקברנו דהא כי קבור תקברנו אלא תלין נבלתו כתיב, ואפרו הנשרף לאו בכלל נבלהו היא, ועוד דלאו דלא תלין ודאי לא שייך בזה דלית בי' משום כי קללת אלקים דמיחלו מחל כבסנהדרין דף מ"ז וא"כ גם מ"ע דכי קבר תקברנו נמי ליכא היכא שהגוף כבר נשרף דכל שאננו בלאו דל"ת ליתא נמי בעשה דכי קבר תקברנו כמשמעות הפסוק והכי משמע בסנהדרין דף מ"ז עיי"ש, ועיי' רמב"ם פ"ד ה"ח מה"א, ועיי' בתשו' רדב"ז ח"א סי' שי"א ובגליון רש"א סי' שנ"ז ליור"ד, ובהשמטות ס' מנחת חינוך סי' תקל"ז ודו"ק, וא"כ י"ל עד כאן לא ס"ל לתשו' הרשב"א הנ"ל ולהח"ס דמחוייבין לקברו היינו משום דאיכא מצות כי קבר תקברנו א"כ משום רשעותו ואפקרותא דידי' א"א להפקיע את בני העיר מעשה ול"ת של לא תלין וקבור תקברנו, משא"כ היכא דבלא"ה כבר פקע מעול"ת הנ"ל ול"ש ביה קבורה, א"כ קבורת האפר הנ"ל ליתא בכלל מ"ע דקבורה, אלא בכלל התעסקות בעלמא, פשוט וברור דאסור לעסוק בקבורת אפרן של אלו הן הנשרפין דהו"ל לכו"ע בכלל מה ששנינו אין מתעסקין כמו לכל דבר והוא לפענ"ד דבר ברור: ומה שמורה א' הורה דיש לקבור האפר בבית עלמין והביא ראי' מתשו' ש"א החדשות שפסק לשרוף הארונות שפינה מהם המתים ולקבור עפרם בביה"ק, יפה השיב מעכ"ת דאין לו דמיון לכאן, ומה שהעיר מעכ"ת על הש"א ממה דאיתא בשו"ע סי' שס"ג ס"ה בארון שפינהו אם הוא של עץ ישרף הכה על השו"ע גופא קשיא הא ביור"ד סי' קל"ג כתב דאם נתנו לו פירות בשכר יינ"ס צריך לשרפו ולקבר אפרן בביה"ק עיי"ש, ועכצ"ל או כמש"כ הרב"י דעיקר החששא דתקלה אינו אלא משום שמא יפול ממנו הרבה למק"א ויבא ישראל לנטוע זרעים עליהם א"נ כמש"כ הטו"ז שם סק"ב שמא לאח"ז כשכבר נהפך האפר לעפר יבואו לקחם לזבל בהם, וזה ג"כ לא שייך כ"א באפר הרבה אבל באפר של ארון א' שהוא דבר מועט אין לחוש לתקלה רחוקה כזו, וא"כ גם על השאג"א לק"מ דבשו"ע סי' שס"ג מיירי בארון א' שפינהו בזה אין לחוש לתקלה כנ"ל, משא"כ בהך עובדא של השאג"א דהיו מפנים כל ביה"ק והיו שם הרבה ארונות שפיר הוצרך לשרוף הארונות ולקברן בי קיברא דבזה דמיא ממש בהך דסי' קל"ג הנ"ל, ועיי' ביור"ד סוסי' כ"ז פסק המחבר דדוקא בהרבה חיישי' לתקלה אבל לא בא' כשיטת הרשב"א שכ"כ בחי' חולין דף נ"ו וא"כ י"ל דהמחבר לטעמי' משו"ה ל"ח לתקלה בסי' שס"ג, אבל למאי דכתב רמ"א שם דהמנהג להחמיר אפי' בא' ועיי' פר"ח שם שהוכיח בראיות דמעיקר הדין י"ל לתקלה אפי' בדבר מועט, ועיי' בטו"ז סי' פ"ד ס"ק י"ד, מוכח נמי דס"ל כן מ"מ פשוט דאין לדמות תקלה זו שהיא ע"ד רחוקה להך תקלה דהתם וי"ל דכו"ע מודים בזה לשיטת רש"י ורשב"א והב"י דלא חיישי' לתקלה כ"א בהרבה, ובהכי ניחא דלא הגיה הרמ"א בסי' שס"ג על המחבר דצריך לקבור האפר, דהא איהו לטעמי' ס"ל דאפי' בדבר מועט חיישי' לתקלה, א"ו דיש חילוק כנ"ל, וא"כ בנדון שאנו דנין פשיט דאין מן הצורך לקבור האפר בבית הקברות לכו"ע, ובלא"ה אין אנו אחראין לחוש לתקלה הנ"ל כיון שיש בידם לצוות לבעלי חבור עצבים שלהם להטמין העפר בחלק הניתן להם לתכלית זה, כמו שכ' מעכ"ת א"כ מה לנו ולהם, מאחר שכבר נתבאר דעפ"י הדין אסור להתעסק עמהם לכל דבר, וע"ד פינוי העצמות בדבר שנגזרה גזרה מאת המאגוסטראט להרחיב רחוב העיר ולעלות פרשת דרכים בביה"ק של היהודים, והעלה מעכ"ת דטפי עדיף לפנות כל הקברים בדרך כבוד ולקבור כל העצמות באותו ביה"ק במקום אחר משומר וליתן רשות לבנות אח"כ יסודי הכיפה, דברי מעכ"ת הן מכוונים להלכה הן מסברא הן מגמרא, ע"כ גם אנכי מסכים עמו בזה, ומחמת רוב הטרדות א"א להאריך בפרט הזה יותר, והשי"ת יגדור פרצות עמו ויחיש פדות לאומו וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נועמו:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה