אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד

סימן רמו

סימן רמה

החוה"ש וכ"ט לכבוד ידידי הרב החריף המו"מ וכו' מו"ה יוסף הכהן שווארץ נ"יה עורך כתבי וילקט יוסף בק"ק באניהא ד יע"א:

מכתב יקרתו הגיעני ע"נ, וע"ד מקרה רעה שאירע בקהלתכם, באשה אשר מעודה היתה מוחזקת לאשה כשרה וצנועה, ומחמת מאורעות מעגמות נפש שאירעוה, ישבה בדאגה ותמהון לבב ומרה שחורה כמה שבועות, עד שפתאום נסעה מביתה מבלי הגיד לשום אדם, ושוב לאחר כמה שבועות קיבל בעלה ממנה חבילת כסף עם חפצים מעיר צוריך והודיעתו כי בפקודת הרופאים נסעה לשם, ושוב אחר איזה ימים קבלה הפקידות [בעהערדע] דשם הודעה ערכאית מהפקודה אשר בעיר צוריך כי נמצא שם בנהר אשה אחת טבועה לא נודעה מאין הוא והאיך נטבעה אך בבגדיה נמצא "רעצעפיסט" על שם כו"כ, ע"כ יעשו דרו"ח אצל מקבל החבילה הנ"ל, גם נשלחו משם שלשה תמונת (פאנואגראפית) שעשו בעת שהוציאוה מן המים, לבושה בבגדיה, ואחר פשיטת בגדים העליונים וכו' גם יתר סימנים כמו הנזמים שלה היו באבנים אדומים, והבגדים נרשמים באותיות ג' ק':

גם הודיעו כי אחרי שלא הי' שער על ראשה כמנהג הנשים העבריות חשבוה ליהודית וקברוה שם מיד בקברות ישראל, והנה בבוא הודעה הנ"ל נתעורר אבל רב בין אנשי העיר בכלל ובין בני המשפחה בפרט כי כולם הכירו מהתמונות כי היא היא האשה גיטל אשת ר' מאיר קאהן וכי כן היו כזמיה ובגדיה, ועתה הקרובים הגיעו לשאול נפשם אם יש להם לנהוג אבלות וגם אם הבנים יאמרו קדיש, והנה מחשש מאבד עצמו לדעת, דמבואר בסי' שמ"ה דאין מתאבלין עליו, נראה פשוט וברור דאין לדונה בזה כמאבד עצמו לדעת, דמהיכא תיתא כיון שהיתה בחזקת כשרות ואף שיש קצת אומדנית המוכיחות על זה מ"מ הרי מבואר בברייתא דמס' שמחות פ"ב וכפי מה שביאר בהרחבה בתשו' ח"ס סי' שכ"ו דאפי' היכא דאיכא מעשה גמור המוכיח שאיבד עצמו בידים מ"מ תלינן דשלא מדעת היה דתלינן רוח רעה בעתתו ותונבא נקטו לי' עד שנשמע מפיו מתוך יישוב הדעת שהוא עושה כן מחמת כעס או צער וכיו"ב, אבל זולת זה לעולם אנו תולין או שלא איבד עצמו כלל או א"נ אבד עצמו מ"מ הוי שלא מדעת וכ"מ לשון הרמב"ם והשו"ע סי' שמ"ה ס"ב, ומכש"כ בנ"ד עיקר אומדנות מה שהי' מוכיחות על כך היה מחמת עצבות ומרה שחורה שלה, א"כ מהך אומדנא עצמה שאבדה עצמה בידים מהא גופא איכא אומדנא שהי' שלא מדעת, מכש"כ שלא ראינוה מטביע עצמה, רק מצאוה טבועה כך א"כ מי יימר ומי יודע מה היה לה ומה נעשה עמה, וכש"כ לפי מה דהביא בגליון מהרש"א ביור"ד שם בשם הגרצ"ה בערלין ז"ל שהחליט דבהפיל עצמו למים כיון שהמים מעלין ומורידין אותו טרם יפול אל התהום וימות ודאי מתחרט טרם יפול וימות, וע"כ מתעסקין עמו לכל דבר עיי"ש, אלא דמתשו' ח"ס הנ"ל משמע דלא ס"ל האי סברא דא"כ בהאי עובדא דהתם נמי הו"ל לאתוי עלה מהאי סברא וטעמא דמילתא נ"ל משום דמסתמא כבר אבדו עשתונותיו טרם הספיק לפתוח בחרטה, אבל מ"מ מיהת בנו"ד הדבר פשוט וברור דאין דנין אותה במשפט מאבד עצמו לדעת ומתעסקין עמה לכל דבר:

ולענין אבילות ואמירת קדיש הנה מהמבואר בשו"ע יו"ד סי' שע"ה ס"ז וש"ך שם סק"ז, וכן באהע"ז סי' י"ז בהגהת רמ"א ס"ה מוכח דכל שאין היתר להאשה להנשא לא ינהגו אבילות, ולפי מש"כ בתשו' האחרונים הה"ד לענין אמירת קדיש הדין כן כדאיתא בתשו' חב"י סי' צ"א ובתשו' שבו"י ח"ב סי' קי"ד ובתשו' ח"ס סי' שד"מ שהובאו בפ"ת, והגם שהביא שם בשם תשו' משכנות יעקב דנמצא בזה מחלוקת מפורשת בין הראשונים, הלא בלא"ה כבר כתב הש"ך דמדברי רב האי ורב שרירא שהביא הטור משמע דאפי' לא נתברר שמת אלא קול יוצא בכך מתאבלין ומ"מ כתב הש"ך דנדחו דבריהם, וראיתי בס' עזרת נשים למהר"ם חביב שהביא בשם מהרח"ש שכ' אפי' לשיטתו דס"ל כל שאין העדות מספיק להתיר אין מתאבלין מ"מ במים שאין להם סוף דקיימ"ל אם נשאת לא תצא מודים דמתאבלים אע"ג דאין היתר לאשתו עיי"ש, והנה לכאורה כדמות ראי' מהאי כללא דכייל הטו"ז ביור"ד סי' א' ובסי' צ"א דכל שמותר בדיעבד ל"ח לכתחילה שמא ישכח ושוב ראיתי שכ"כ בשבו"י סי' הנ"ל אבל באמת אין ללמוד משם לאיסור כרת דהא מבואר בב"י סי' קפ"ג דבאיסור כרת גזרי' אפי' גזרה לגזרה יעיי"ש, וגם בלא"ה י"ל דוקא דילמא משתלי הוא דל"ג אבל גזרה דהכא דילמא אתי למטעי ולומר מדנהיג אבילות ש"מ קים להו במילתא דודאי מת איכא למיגזר טפי, אבל מ"מ נ"ל ראי' נכונה לשיטת מהרח"ש הנ"ל מש"ס יבמות דף ל"א דפריך הש"ס אי"ה גירושין נמי ליתני ולצרכה חליצה ומידע ידעו דחומרא בעלמא הוא אם אתה אומרת חולצת מתייבמות, ופריך א"כ בקדושין נמי נימא אם אתה אומר חולצת מתייבמא תתייבם ואין בכך כלום, אחזקה קמייתא קיימא ודו"ק וצ"ע, ומ"מ לענין דינא אנו אין לנו אלא כהכרעת הש"ך הנ"ל עפ"י דברי השו"ע יור"ד סי' שע"ה הנ"ל והרמ"א באהע"ז הנ"ל, אמנם היכא דליכא חשש היתר עגונה כתב בתשו' ח"ס סי' שד"מ דדבר זה במחלוקת שנויה דבתשו' שבו"י ח"ג סי' ק"ג פשיטא לי' טובא דברווק שאין לו אשה מתאבלין ובס' עזר"ב פשיטא לי' שלא יתאבלו על רווק משום גזרה לגזרה עיי"ש, ובאמת המעיין בס' עזר"נ הנ"ל בעיניו יראה שהגאון מהר"י כולי נכדו והוא בעל הגהת משל"מ הרבה להשיב עליו, וכתב דלא שייך הכא טעמא דלא פלוג כיון דעיקר האיסור לא נתבאר לא במשנה ולא בגמרא והיא חומרת האחרונים דיינו שנאסר היכא דאיכא למיחוש לקלקולא, אבל היכא דליכא שום חשש גזרה לגזרה לא גזרינן, וכש"כ היכא דמבטל מיני' מצות אבלות וסיים ודבר זה הוא פשוט בעיני ואתמהה על הרבנים הנז' איך פסיקא להו מילתא שלא להתאבל, ואגב אורחא חזות קשה ראיתי שם בדברי מהר"ם חביב הנ"ל שכתב וז"ל ומצאתי לי רב שר גדול הוא הרב מהרח"ש בקונטרס שלו דף נ"ו שכתב דבמים שאין לה"ס כיון דאם ניסת לא תצא, מתאבלין עליו ואין לפוטרו ממצות אבלות בשביל חששא זו יעיי"ש, הרי בהדיא דלא חש לאסור להתאבל בנטבע במים שאין לה"ס כיון דמדינא מותרת לנשא ואם נשאת לא תצא אע"ג דיש לחוש שמא יבואו נמי להתאבל בנטבע במים שיש לה"ס אע"כ ס"ל כדכתי' עכ"ל, והנה שותא דמר לא ידענא מאי קאמר דהא במים שיש להם סוף אדרבה בזה גם אשתו מותרת, ופשוט כביעא בכותחא דבמים שיש לה"ס מתאבלין כמבואר באבל רבתי ובכל הפוסקים, ומאי גזרה מים שאין לה"ס אטו מים שיש לה"ס שייך בזה באופן שדברי מהר"י כולי בזה אין להם שחר כלל והם כשגגה שיצאה מלפני השליט, גם ראיתי שם הביא ראי' מהא דאמרי' בפ' ואלו מגלחין דף כ' וברפיק דפסחים רב ב"א דרב חייא ובר אחתי' כי סליק להתם א"ל אבא קיים א"ל אימא קיימת ונתבאר שם בגמרא דנתאבל ר"ח על אחיו ואחותו אע"ג דלא העיד בדרך עדות אלא ברמיזא בעלמא אע"ג דלא הי' שם שום עדות כש"כ היכא דיש עדות אלא שאינו מספיק להתיר האשה וכעין שהקשה השבו"י בסי' קמ"ד מהאי דפ' אעפ"י דכפו מיטתו עפ"י אומדנות ותירוצו שם אינו מספיק לקושי' זו, א"ו התם היי"ט משום דלא שייך חשש קלקול שכבר מתו הבעל והאשה כמבואר שם ומשו"ה אע"ג שלא הי' שם עדות הימני' ר"ח, וגם בזה דבריו נפלאו ממני, דהתם ידע ר"ח שאם רב לא כוון למאי דהבין הוא מדבריו שמתו אחיו ואחותו ודאי ימחה בו מלנהוג אבלות, וא"כ שפיר סמך על מה שהבין מרמיזתו לנהוג אבלות והוא ק"ו ב"ב של ק"ו ממש"כ השבו"י דאם הוא במקום קרוב שאפשר להודע הדבר תוך ימי אבלות אין מוחין כיון דאיהו מילתא דעבידא לגלוי' כש"כ התם דעבידא לגלוי מני' ובי' ע"י רב עצמו, והוא פו"ב, ומ"מ הראי' מדין גוסס שכ' הטור בסי' של"ט הוא ראי' נכונה, וכן כ' בתשו' ח"צ סי' צ"א בהדיא דהיכא דאין לו אשה באופן דליכא למיחוש לקלקולא פשיט דמתאבלין וכן הוא בתשו' נודב"י מהדו"ת סוס"י נ"ט, והוא כמעט מוכרח דאל"כ קשי' דדברי השו"ע סותרין זה א"ז, דבסי' של"ט פ' דאם הניחוה גוסס זה ג' ימים מתאבלין עליו, ובסי' שע"ה פסק דאין מתאבלין על מי שנפל למים שאין לה"ס, ומש"כ השבו"י לחלק בין אם הוא במקום קרוב שאפשר להודע בתוך ימי אבלות אינו מספיק לתרץ כן רומי' דהשו"ע דלא הו"ל לסתום אלא לפרש א"ו החילוק כמש"כ הח"צ והנודב"י בין דינא דאיכא למיחוש לקלקולא דאיתתא או לא וכ"ה מסקנת הח"ס ז"ל בתשובה הנ"ל:

ולענין מאי דקמן נראה דכל הני צירופי סימנים דבכליה ושאר אומדנית ומה שנשלח מהבעהערדע התמונה שהכירו כל רואיה לתמונת האשה הנאבדת, אפי' את"ל שאינם בכדי להתיר עגונה מ"ע נראה דלא גרעי ממים שאין להם סוף, וא"כ להנהו רבוותא הנ"ל דס"ל דהיכא דליכא למיחוש לקלקולא, יש להתאבל ולומר קדיש גם בנ"ד הדין כן, ואף דלכאורה יש לשדי נרגא לומר דע"כ לא ס"ל כן אלא ברווק, או בשאר קרובים, אבל הכא כיון דלגבי הבעל איכא חשש משום חרם ר"ג, א"כ איכא למיגזר טפי ויאמרו כיון דהתירו להתאבל ולומר קדיש ש"מ דבכה"ג מותר לו להבעל לישא אשה ושוב יבואו להתיר אח"כ גם עיגונא עפ"י אופנים הנ"ל נ"ל דזה אינו דהא מבואר בש"ס נדה דף ס"ח ע"ב דרבנן בדאורייתא לא מיחלף עיי"ש, א"כ ה"נ ל"ש למיגזר היתר נשואי הבעל דמידע ידעו שאין איסורו אלא משום חרם ר"ג אטו היתר נשואי האשה, וא"כ פשוט וברור דים להם להבנים להתנהג באבלות ולומר קדיש כמשפט, והשי"ת יגדור פרצת עמו בית ישראל ולא ישמע שוד ושבר בגבוכנו אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו, עד שנזכה לקיבוץ נדחי ישראל ושבו בנים לגבולם, ופדוי ה' ישובין ובאו לציון ברנה בשמחת עולם כאו"נ ונפש הדושו"ט בלונפ"ח ע"ע:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה