ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד
סימן רמה
בדין תקפו כהן הרמב"ם פסק בפ"ב מה' בכורות וכן פסק המחבר בשו"ע יור"ד סי' שט"ו דספק בכורות אם תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו, והקשו עליו הרשב"א בתשובה סי' שי"א ובכ"מ שם, הא אמרי' בש"ס ב"מ אמר לי' ר"ה לרבה תניא דמסייע לך הספיקות נכנסין לדיר להתעשר ואיס"ד תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו נמצא פוטר עצמו בממונו של כהן עיי"ש בש"ס דלמסקנא קיימא הך סייעתא לרבה ואיך פסק הרמב"ם דלא כמסקנת הש"ס, ועיי' בתשו' הרשב"א שם ובכ"מ ולח"מ ה' בכורות ובס' תקפו כהן לרבינו הש"ך והתומים בקונטרסו כולם האריכו ביישוב שיטת הרמב"ם בזה, וגם אני אענה חלקי בס"ד, עפ"י מש"כ התוס' דהך אבעי' דמסותא הי' משום דבמסותא דקרקע הוי דינא דכל דאלם גבר וזה פשוט דאם תקפה א' והקדישה כשהיא בידו תו לא פקע, אפי' חזר חברו ותקפו ממנו, ומשו"ה קמבע"ל הקדישה בלא תקפה נמי הוי הקדש, או דילמא כיון דאפי' גבר האחד אם יכול השני לחזור ולתקפו ממנו זוכה הה"ד הקדישה בלא תקפו לא יכול ההקדש לחול דלא אלים הקדש מתקיפה עיי"ש, עכ"פ מוכח מזה דהוי ס"ל לש"ס בפשיטות דאם תקפו והקדישו כשהוא בידו תו לא פקע אפי' חזר חברו ותקפה, והקשה התומים א"כ מאי סייעתא מייתי מהא דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר, ואיס"ד תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו נמצא פוטר עצמו בממונו של כהן הא השתא מיהת ישראל תקיף לי' והו"ל ממונו וכיון דקרי עליו שם מעשר הרי הקדישו ושוב לא יכול הכהן לחזור ולתקפו עיי"ש ונ"ל דלק"מ לפי מה דמבואר בש"ך חו"מ סי' קל"ח דהאי דינא דכ' התוס' היכא דהקדישו שוב לא יכול לחזור ולתקפו, היינו דוקא בהך מסותא דהוי דינא דכל דאלים גבר כיון שהב"ד פסקו לו כן נמצא זה שתקף בראשונה תקף ע"פ דין, משא"כ הכא שתקף שלא עפ"י ב"ד, אפי' אם הקדישו נמי מצי חבירו לחזור ולתקפו עיי"ש ולפי"ז קושי' התומים לק"מ, מיהא בהגהת המרדכי שהביא הש"ך שם ס"ק ט' ס"ל דבזה נמי אם הקדישה הראשון קודם שתקפוהו ממנו אמרי' דשוב לא פקע עיי"ש, ונראה בס"ד די"ל דתליא אי הך דינא כל דאלם גבר הוא מחמת פסק דין שהב"ד פוסקין לו כן אז יש לומר כסברת הש"ך הנ"ל לחלק בין דין כל דאלם גבר לתפיסה מחמת ספק משא"כ אי גם הך דינא דכד"ג נמי איננו אלא שהב"ד מסלקים עצמן מלפסוק כיון דלא ידעי' היכא לדיינו דיינא להך דינא אמרי' להו דכל מי שיתגבר ידו על העליונה, וכמש"כ הרא"ש בתשובה עיי"ש והובא בנתהמ"ש סי' קל"ט א"כ שוב אין סברא לחלק בין דין כל דאלם גבר להך דתקפו ושפיר קאמר בהגהות מרדכי:
והנה בב"ב דף ל"ד גבי האי ארבא פליגו אמוראי היכא דהדבר מיתפס תח"י ב"ד אי ב"ד מפקו לי' מתחת ידם לפסוק בי' כל דאלם גבר עיי"ש דרב יהודא אמר לא מפקינן ורב פפא אמר מפקינן, ונ"ל די"ל בהא פליגו דודאי סברא הוא מאחר שבא ממון ישראל ביד ב"ד אינן רשאין להפקירו ולהוציאו מתח"י בלא פסק ב"ד כמש"כ הרשב"ם שם, מיהא מ"ד מפקינן ס"ל דכל דאלם גבר נמי פסק ב"ד גמור הוא וא"כ שפיר מצי למפקי מתח"י על דעת דכל דאלם גבר ומ"ד דלא מפקינן ס"ל דאינו אלא כמו שהב"ד מסלקין עצמן מזה הפסק וכמ"ש הרא"ש הנ"ל ומשום דא"א לברורי באופן אחר, וא"כ לא אמרי' כן אלא שאינו מותפס בב"ד אבל כל שתפסוהו ב"ד שוב א"א להוציאו מתח"י כ"א בפסק גמור ומשו"ה לא מפקינן, ולפי"ז ניחא בס"ד דבאמת קושי' התומים הנ"ל תמוה, מאי ראי' מייתא מהספיקות נכנסין לדיר התם כיון שכבר הקדישה שוב לא יוכל לחזור ולתקוף כדהוי ס"ל להגמרא בפשיטות גבי מסותא לענין כל דא"ג וע"כ צ"ל כמש"כ דדוקא גבי כל דא"ג הוי ס"ל להגמרא הכי וכמש"כ הש"ך, מיהא כל זה אי אמרי' מפקינן שפיר יש לחלק בהכי וי"ל הך מ"ד דמסייע לי' ס"ל כר"פ בשמעתא דב"ב הנ"ל דמפקינן, אבל להלכתא דקיימ"ל לא מפקינן וכדפסק נמי הרמב"ם בפ"י מה' טו"נ ובשו"ע חו"מ סי' קל"ט, א"כ שוב אין לחלק כלל בין דין וכל דע"ג לדהכא והדר' קושיית התומים לדוכתא, ליכא סייעתא לרבה, וממילא אין כאן קושי' על הרמב"ם והש"ע וא"ש בס"ד ודו"ק: