ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד
סימן רמד
שולוכ"ט לכבוד ש"ב תלמידי חביבי כבן יקיר לי הרב המופלג בתויר"ש חו"ש כש"ת מו"ש אברהם בצלאל גרי"וו נ"י האב"ד דק"ק לעוועלעק יע"א: ע"ד שאלתך במי שמכר פרה מבכרת לנכרי כדי להפקיע קדושת בכור והגוי נתן כסף לדראנגאבע ולא עשה משיכה, אי יש מקום להתיר בדיעבד עכ"פ להטיל מום ע"י גוי קטן, כדרך שכתב הח"ס ביור"ד סי' שי"ח לענין קנין סטומתא, הנה לפום ריהטא אין מקום ספק בזה כלל, ואין בוכדי לקבל אריך מאחר דהלכה רווחית בישראל בשו"ע יור"ד סי' ש"ך דמספק"ל אי הלכה כרש"י או כר"ת ובטו"ז שם ס"ק ח' וכן בש"ך ס"ק ח' מבואר דאפי' בדיעבד אין לסמוך בקנין כסף גרידא וכבר הלכו בזה נמושית רבותינו בעלי תשובות וכמעט כולם הסכימו כן להלכה ולמעשה, וראה זה מצאתי למרן הגאון בעל ח"ס ז"ל בחידושיו לע"ז שכתב וז"ל ומ"מ לדינא אם נתן מעות איכא דעת רש"י דישראל במשיכה ונכרי במעות, ודעת ר"ח כהן בתוס' ב"מ דף מ"ח דתרווייהו במעות, ודעת תוס' דשמעתין דנכרי או בכסף או במשיכה וכן דעת הרמב"ן בתשו' המיוחסת וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה' זכי' א"כ בדיעבד והפס"א ויש צירוף התירים אחרים יש לסמוך עכ"ל, ועיי' במג"א סי' תמ"ח הביא בשם משאת בנימין לענין חמץ בדיעבד מהני קנין כסף לחוד דסמכו ארוב פוסקים דפסקו כרש"י, וכן מבואר בתשו' ח"ס סי' שי"ח דעפ"י רוב דיעות הקדמונים נכרי מישראל קונה בכסף, וזה דלא כתשו' הרמ"א סי' פ"ז שהובא בטו"ז סי' ש"ך ס"ק חי"ת שכ' דרוב הפוסקים כר"ת ס"ל, וא"כ ה"נ היו ראוי לסמוך בדיעבד עכ"פ לעשות כעצת הח"ס הנ"ל לענין קנין סטומתא, אמנם כד דייקינן שפיר נראה לפענ"ד העיקר כמש"כ הטו"ז בשם תשו' רמ"א הנ"ל דרוב פוסקים ס"ל כר"ת, וכבר השיג כן בס' חק יעקב סי' תמ"ח אמש"כ המג"א בשם המ"ב לסמוך בדיעבד אקנין כסף לחוד, ומש"כ הח"ס דדעת התוס' בע"ז דנכרי או בכסף או במשיכה לפענ"ד הוא תמוה מאוד דהתוס' לא כתבו כן שם בד"ה שקולי אלא דסבר האי דדחי דקני' או משיכה או מעות אבל רב אשי דדייק מהאי דאמר רב להני סבוייתא דס"ל לרב משיכה אי"ק ע"כ ל"ס לי' הך דחיי' וס"ל דלנכרי נמי בחדא וא"כ למאן דפסיק כר"י ע"כ בנכרי מעות אי"ק, והגם די"ל לאמימר דס"ל משיכה בנכרי קונה, א"כ קשיא לדידי' הא דאמר להו רב להני סבוייתא וע"כ צ"ל כדדחי בגמרא ע"כ ש"מ דס"ל לאמימר או הא או הא קונה בנכרי מ"מ אין זה הכרח כלל דהא י"ל כתי' קמא בתוס' שם בד"ה שקולי עיי"ש, ותו דע"כ צ"ל דתי' זה משמע להו להתוס' עיקר, מדהקשו שם בד"ה מידי הוא טעמא היכא בעי למימר דלרב משיכה קונה בנכרי, הא רב כר"ל כדהוכיח רבא בב"מ דף מ"ח ומדישראל במשיכה נכרי בכסף עיי"ש, ואיס"ד כדכתבו התוס' בד"ה שקולי דס"ל מאן דדחי דנכרי או בכסף או במשיכה א"כ אין מקום לקושיית התוס' כלל אע"כ דמשמע להו עיקר כתי' קמא שם ואדרבא מוכח מדברי התוס' דליכא מאן דפליג אסוגיא דבכורות מדישראל בחדא נכרי נמי בחדא, ומש"כ הח"ס ז"ל בשם הרמב"ן בתשו' המיוחסת דאמימר אף משיכה בנכרי קאמר, דס"ל לעמיתך בחדא ולנכרי או בהא או בהא דלא כסוגיא דפ"ב דבכורות אמת דהרמב"ן מפרש כן סוגיא דשמעתין בע"ז מחמת הכרח קושי' התוס' בד"ה שקולי מ"מ לענין הלכה ס"ל להרמב"ן דלא קיימ"ל בזה כסוגיא דע"ז אלא כסוגיא דשמעתא בבכורות ונדלעמיתך בחדא לנכרי נמי בחדא, וכן פסק הרמב"ן בהדיא בה' בכורות שלו עיי"ש דכסף בנכרי אינו קונה, ושוב מצאתי כן בהדיא ברי"ט אלגאזי שם דהרמב"ן בתשו' ל"ק כן אלא לפרש הסוגיא דאמימר אבל להלכה פסק כסוגיא דבכורות:
ומש"כ הח"ס ז"ל דשיטת הרמב"ם בפ"א מה' זכיה ומתנה ס"ל דנכרי קונה בין בהא ובין בהא, ז"ל הרמב"ם שם נכרי שמכר מטלטלין לישראל או קנה מטלטלין מישראל קונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים לשון זה משמע דישראל מגוי הוא דקונה בתרתי אבל נכרי מישראל במשיכה לחודא הוא דקנה, מדלא ערבינהו ותנינהו קונה ומקנה בין בכסף בין במשיכה, הן אמת דההמ"ג והלח"מ לא פירשו כן שיטת הרמב"ם אבל כבר תמה עליהם בזה בצל"ח פסחים בסוגיא דהרהינו עיי"ש ומפרש דברי הרמב"ם כדפרישית עיי"ש וא"כ אם נימא דהלכה כר' יוחנן אנו אין לנו שום פוסק דבנכרי נמי קונה בכסף כ"א שיטת רח"כ שבתוס' ב"מ דף מ"ח אבל כל הפוסקים ס"ל אליבא דריו"ח דבנכרי משיכה קונה ולא כסף, וא"כ שפיר קאמר הש"ך והטו"ז הנ"ל דגם בדיעבד אין לסמוך אקנין כסף לחודא, ושוב ראיתי להרמב"ם בפ"ד מה' בכורות שכתב וז"ל ישראל שנתן מעות לנכרי וקנה לו בהמה בהם בדיניהם אעפ"י שלא משך קנה, וחייבת בבכורה וכן אם קנה העכו"ם מישראל בדיניהם ונתן מעות אעפ"י שלא משך קנה ופטורה מן הבכורה מזה מוכח דס"ל להרמב"ם דנכרי מישראל נמי קונה בכסף וא"כ ע"כ פירוש דברי הרמב"ם בפ"א מה' זו"מ כמש"כ ההמ"ג והל"מ דלא כהצל"ח:
אלא שראיתי דהצל"ח שם בסוגיא דהרהינו הרגיש בזה וכתב הואיל ולא בעי בבכורה אלא יד נכרי באמצע ואפי' בכ"ד וא"כ נהי דחכמים הפקיעו קנין מעות מ"מ כיון דעכ"פ נתקיים המקח במקצת לענין מי שפרע מקרי שפיר יד נכרי באמצע עיי"ש וא"כ עכ"פ לענין בכורה יש לנו סעד גדול לסמוך עליו דהיינו שיטת הרמב"ם הנ"ל, ומ"מ לפענ"ד נראה דוחק גדול לומר דמשום מי שפרע נקרא יד נכרי באמצע, אבל לפענ"ד נראה לפרש דברי הרמב"ם בזה באופן אחר דבאמת לשון הרמב"ם בזה תמוה מאוד מאי לשון בדיניהם דקאמר, ומש"כ ההמ"ג דבדיניהם שפסקה להם תורה קאמר הוא פלא, בשלמא בגמרא שפיר נקט ר"ל האי לישנא לאפוקי דלא נימא דהוא קנין מדרבנן אבל הרמב"ם דכבר פירש בה' זו"מ דיני קנינים של נכרי ל"ל למנקט בדיניהם פשיטא, ע"כ נראה לפענ"ד בכוונת הרמב"ם עפ"י מש"כ המג"א בסי' תמ"ח בשם המ"ב דכל קנינים שמהני עפ"י פליליהם הוי קנינים מד"ת והמג"א הקשה ע"ז א"כ מאי דוחקא בגמרא בפ"ב דבכורות לאוקמי בדיניהם שפסקה להם תורה הלא פשיטא דלישנא מתפרש שפיר טפי דעפ"י דיני נימוסיהם אלא ע"כ דלא מהני מד"ת והנה קושי' המג"א לק"מ א"כ מאי אירי' שנתן מעות אפי' קנין אחר יהי מה שהוא נמי מהני אם הוא דיני נימוסיהם ומדנקט מעות ש"מ דבדיניהם שפסקה להם תורה קאמר כן כתב הח"ס ז"ל לתרץ קושי' המג"א ולכאורה אין תי' זה מספיק דהא י"ל רבותא קמ"ל לא מיבעי' שאר קנינים דלא הפקיעו חכמים בשום דוכתא אלא דלא הוי קנין שפיר אם הוא נימוסיהם, אלא אפי' קנין מעות דאשכחן שהפקיעו חכמים אע"ג דהוא קנין גמור מה"ת הו"א דבזה לא מהני דיני נימוסיהם קמ"ל דמ"מ קני ושפיר הקשה המ"א, אבל באמת זה אינו הא בגמרא אליבא דר"ל דהוא מרא דהאי שמעתא ולדידי' משיכה מפורשת מה"ת ולא אשכחן דהפקיעו חכמים קנין מעות כלל, וא"כ איס"ד דבנימוסיהם קאמר שוב מאי ארי' שנתן מעות בדיניהם הה"נ שאר קנין יהי' מה שיהי' משו"ה הוצרך הגמרא לפרש דבדיניהם דקאמר היינו בדיניהם שפסקה להם תורה, אבל להרמב"ם דפסק כר"י שוב הוי מעות רבותא טפי דמהני בי' דיניהם שעפ"י נימוסיהם וא"כ דברי הרמב"ם מתפרשין שפיר בפשיטות שנתן לו מעות מהני עפ"י דיניהם וכקושי' המג"א הנ"ל כן נראה לפענ"ד בס"ד פי' דברי הרמב"ם נכון מאוד וא"כ אנו אין לנו אלא כדברי הש"ך והטו"ז הנ"ל עפ"י תשו' הרמ"א דבדיעבד נמי לא סמכינן אקנין כסף גרידא דבנ"ד כיון שלא שילם לו דמי כל הבהמה ידוע דעפ"י נימוסיהם לא סמכא דעתו דלעולם יכול לחזור בו אי מחזיר לו בכפילא דמי הדראנגאבע שקיבל, ע"כ יפה פסקת דבזה מודה הח"ס ז"ל דאין לעשות מעשה ע"י גוי קטן דדוקא היכא דבלא"ה נמי איכא קנין סטומתא, אלא דשמא קנין דרבנן לא מהני מדאורייתא בזה התיר הח"ס משא"כ קנין כסף בעלמא דלרוב הפוסקים לא הוי קנין כלל כמו שמבואר: ועוד בלא"ה נ"ל דאין להורות כן בדור פרוץ כזה דאיכא למיחוש שיאמרו מותר להטיל מום ע"י גוי, דמימר אמרו מדהצריכו להטיל מום ש"מ דלא הוי מכירה וממנו ילמדו להטיל מום בבכור אפי' בלא שום מכירה וזכר לדבר מפ"ק דביצה דף ח' כוי אין מכסין את דמו ביו"ט גזרה משום התרת חלבו דבחול אי"נ מספקא לי' אמרו רבנן זיל טרח וכסי אבל ביו"ט אי מספק מי אמרו רבנן זיל טרח וכסי ואתי להתיר חלבו, וה"נ איכא למיחוש בפרט איסור הטלת מום בבכור ע"י נכרי דבלא"ה קיל להו לאינשי דהא חזינן דכהנים חשודין עליו ע"כ נראה לפענ"ד דאין לעשות מעשה בזה להקל: