אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד

סימן רמג

סימן רמב

הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה יברך בכו"ח טובה את כבוד הרב המופלג ירא ושלם, כ"ש מו"ה דוד אלימלך ווייס נ"י:

יקרתו הגיעני ונפשו בשאלתו ע"ד שאיש א' בשם שהיה לו בופליו מבכרת ומכרו הישראל לעכו"ם בקנין כסף לבד, ולא עשה העכו"ם משיכה וילדה זכר ואח"כ נודע לישראל שקנין כסף לבד לא מהני ונתן הישראל לעכו"ם את הבכור שיחזיק אותו עם בהמותיו ובתוך כך בא עכו"ם א' וסרס את הזכרים של העכו"ם הנ"ל וסירס בטעות גם הבכור של ישראל ע"כ נפשו לשאול הגיע אם יוכל לשחטו על מום זה או אם יותר טוב למכרו לעכו"ם, והנה מתחילה נבא לבאר אם הבופל"ו חייב בבכורה ואת"ל שחייב בבכורה אם הוא מחמת ודאי או מחמת ספק, והנה ביו"ד סי' כ"ח לענין כיסוי פליגו בזה המחבר בשו"ע, עם הרמ"א בהג"ה, דמבואר שם בשו"ע ס"ד הבופל"ו נהגו שלא לכסות דמו, מכלל דפשיטא לי' דמין בהמה הוא, וא"כ ודאי חייבת בבכורה אלא דהרמ"א בהג"ה כתב ויש מסתפקין בבופל"ו שהוא שור הבר, שמא חיה הוא ע"כ טוב לכסותו בלא ברכה או לשחוט עוף ג"כ ואז יוכל לברך על הכיסוי, ולכאורה לפ"ד הרמ"א גם לענין בכור הו"ל ספיקא, אלא דעל הרמ"א תמוה קושיית הש"ך בסי' רצ"ז לענין כלאים דכתב שם בשו"ע דשור הבר הוא מין בהמה, והו"ל ג"כ להגיה דיש מסתפקין בו דילמא מין חיה היא, ותי' הפר"ח דדוקא לענין כסה"ד כיון דאית ליה תקנתא דישחוט עוף וכו' חשש לדעת המסתפקין ולא במקום אחר, ולפי דבריו גם הרמ"א ס"ל להלכה דעיקר כדעת המחבר דבופל"ו היא בהמה, וא"כ גם לענין בכורה הו"ל ודאי בכור ואין לעשות מזה שום צירוף ס"ס, מיהא התב"ש השיג על תירוץ הבכ"ש דהא מתחילה כתב רמ"א דטוב לכסות בלא ברכה והיינו בדליכא עוף חשש לעשה דכיסוי ויוציא נפשי' מספיקא, וא"כ קשה מי גרע לאו דכלאים מעשה דכיסוי והו"ל נמי לאפוקי נפשי' מספיקא ולכתוב טוב שלא להרביעו עם בהמה, ומתוך כך העלה התב"ש בכוונת רמ"א ובתירוץ על תמיהת הש"ך בסי' רצ"ז דודאי בשור הבר ס"ל להרמ"א ג"כ דודאי מין בהמה הוא דהכי פסק הטור בכמה דוכתי, ולהכי בסי' רצ"ז דלא הוזכר בשו"ע כ"א שור הבר לא הגיה הרמ"א כלום והא דהגיה בסי' כ"ח להחמיר בכיסוי לאו משום דמספק"ל אי שור הבר הוא מין בהמה, אלא משום דמספק"ל אי בופלו הוא שור הבר או מינא דחיה, דודאי יש עוד מינים אחרים שהם שור הבר כמש"כ ביש"ש והכי מוכח נמי ממש"כ רבינו ישעי' האחרון:

שהבופלו היא מריא ולאו היינו שור הבר עיי"ש, א"כ לדבריו הו"ל בופלו אליבא דרמ"א ספק גם לענין בכורה, ועיי' בביאור הגרא"ו, דכתב נמי ליישב קושיית הש"ך דטעמא דרמ"א דיש מסתפקין מספק"ל אם הוא שור הבר או איל הבר והוא פלוגתא דתנאי ואמוראי בחולין דף פ' ע"ש וכדס"ל להתוס' שם בד"ה זה איל הבר שכתב דס"ל לר"נ ות"ק דברייתא שהוא ודאי חיה אבל אין לומר דלדידהו בהמה הוי דא"כ ת"ק היינו רשב"ג, וזהו דלא כפירש"י בד"ה איל הבר שכתב וז"ל איל זכר הגדל ביערים, דלפי"ז אפי' למ"ד איל הבר נמי אין לספקו בספק חיה, ואגב אורחא נ"ל ליישב קושי' התוס' דקשי' לפי"ז אפירש"י די"ל נהי דרשב"ג ס"ל מין בהמה הוא מ"מ פליג על ת"ק דס"ל זהו איל הבר, דאלו לת"ק הו"ל מין איל, ולרשב"ג נהי דהוי מין בהמה, אבל לאו איל אלא מין בהמה אחרת ונפק"מ לענין מי שחייב אשם דבעינן דוקא איל מן הצאן, אי נפק י"ח אם מביא כוי דלת"ק הוא איל הבר נפק י"ח, ולא לרשב"ג, א"נ נפק"מ לענין שופר של ר"ה לשיטת הרמב"ם דכל השופרות פסולין חוץ מקרן האיל עיי"ש ובטו"ז סי' תקפ"ו עכ"פ נקטינן לפי"ד התוס' ת"ק דרשב"ג ור"נ ס"ל דכוי מין חיה הוא ודאי והשתא י"ל היינו ספיקו של הרמ"א בבופלו י"ל היינו כוי דפליגו בי' ת"ק ורשב"ג, משו"ה החמיר בספיקו לענין כיסוי, אבל בשור הבר פשיטא לי' דהיא מין בהמה, ומשו"ה בסי' רצ"ז דלא מיירי אלא משור הבר לא הגיה הרמ"א כלום, כן כוונתו של הגאון בביאור הגרא"ו והוא כעין תירוצו של התב"ש, ובליקוט שם רצה להכריע מלשון הרמ"א שכתב ויש מסתפקין בבופלו שהוא שור הבר, משמע דהא פשיטא ליה דהוא שור הבר אלא דבשור הבר גופי' מספק"ל אם הוא חיה או בהמה, אבל באמת כבר נשמר מזה רבנו התב"ש עיי"ש שכתב אע"ג דרמ"א כתב בופלו שהוא שור הבר וכו' נמשך אחר לשון המרדכי שהביא בד"מ וכו' עיי"ש, נקטינן מיהא דבופלו אם הוא ספק או ודאי בכור לשיטת הרמ"א תליא בפלוגתא דלדעת הפר"ח הוא בכור ודאי, ולדעת התב"ש אינו אלא ספק, ושוב ראיתי דגאוני בתראי פליגו ביה הגאון אבני צדק בתשו' פשיטא לי' כהתב"ש, אבל מורי הגאון כתב סופר בתשו' כתב דפשט לשון רמ"א משמע דס"ל העיקר כהמחבר בשו"ע דבופלו הוא מין בהמה ואין לעשות מזה צירוף לשוי' ס"ס, והנה מע"כ הביא לנו דברי הגו"ר כלל נ"ט דהביא שם תירוץ לקושי' הש"ך הנ"ל דגבי כה"ד הוי סדא"ו אזלינן לחומרא שמא חיה הוא משא"כ לענין כלאים י"ל דס"ל להרמ"א כשיטת הרמב"ם דחיה טהורה עם בהמה טמאה אינם אסורין אלא מדרבנן וא"כ הוי ספד"ר ולקולא, וע"ז כתב מעלתו ולפי"ז גם גבי בכור דהוי סדא"ו אזלינן לחומרא והוי שור הבר בופלו מין בהמה, וא"כ היא חייבת בבכור ודאי, ודבריו אלו אין להם שחר דהא השתא אנן קיימין דמשום סדא"ו הוא דמחמרינן בבכורה, ואיך הוי בכור ודאי, ובעיקר תי' הגו"ר הנ"ל הנה הגו"ר דחה זה מחמת שאין לעשות סד"ר בידים ולולי דבריו הי' אפשר לומר דהיינו היכא שהוא עושה הספק, משא"כ הכא דהספק הוא אם הוא מין בהמה או חיה וספק זה כבר כעשה ממילא וכיון דסד"ר לקולא מותר להקל בספיקו אפי' לכתחילה, אבל מצד אחר נ"ל דיש לדחות תי' הנ"ל עפ"י מש"כ התוס' בביצה דף י"ד ע"א בד"ה א"ב, וכ"מ בר"ן פ' ער"פ גבי תרי כסא קמאי בהסיבה עיי"ש דכל היכא דנפק"מ חומרא לאידך גיסא ל"א סד"ר לקולא, א"כ ה"נ אם תאמר דמותר להרביע עם מין בהמה משום סד"ר לקולא משוית לי' בהמה, שוב נפק מני' חומרא דאסור להרביעו עם חיה, וכל כה"ג לא אמרי' סד"ר לקולא, ובלא"ה תי' זה נדחה שם בגו"ר דאין זה עיקר בדעת הרמב"ם הנ"ל כמבואר שם בדבריו, ועיי' בפרמ"ג סוף סי' פ' בשפ"ד שכתב דראמים שלנו בופלו מין בהמה עיי' תוס' זבחים קי"ט אלמא פשיטא לי' ג"כ הפירוש בדברי הרמ"א כמש"כ הפר"ח, ומ"מ קושי' התב"ש על תי' הפר"ח הנ"ל היא ראי' שאין עליה תשובה ולענד"נ עוד הכרח לדברי התב"ש דבאמת גם לשון השו"ע בסי' כ"ח ס"ד צ"ע שכתב שם בס"ג כוי ספק חיה וכו' ושוב כתב בופלו נוהגין שלא לכסות דמו, הא כבר כתב בתחילה דכוי הוא ספק ואטו במקום ספק איסור שבקינן להו כדנהגו עיי' ר"ה דף ט"ו ע"ב, או"ו דבופלו לאו היינו כוי שכתב המחבר בסעי' ג', אלא כמש"כ התב"ש הנ"ל, וא"כ על זה סובב הגהת רמ"א די"א דגם זה ספק, אבל שור הבר מודה הרמ"א דהוא ודאי בהמה, וא"כ לפי"ז נראה עיקר דבופלא אינו אלא ספק בכור, ולולי דמסתפינא הו"א דלענין בכורה, אפי' לשיטת הסוברים דבופלו הוא מין בהמה מ"מ אינו חייב בבכורה אלא מספיקא, דאפי' את"ל דהיינו שור הבר, מ"מ נ"ל דשור הבר גופא אי חייב בבכורה או לא תליא באשלי רברבא, דודאי כל מין שאינו כשר להקריב ממנו קרבן אינו חייב בבכורה, והנה בחולין דף פ' אמר רב ספרא אר"ה הני עוזי דבאלי כשרות לגבי מזבח ומסקי' שם דעד כאן לא פליגו רבנן ור' יוסי אלא בשור הבר, דרבנן סברי מדתרגמי' תאו תורבלא מינא דבהמה הוא, ור"י סבר מדמני להו בהדי חיות מינא דחיה הוא אבל הני ד"ה מיני דעז נינהו, א"ל ר"א דילמא מינא דתאו הוא עיי"ש, וכתבו התוס' קסבר רב אחי דתאו מין חיה היא כר"י דאמר בסמוך שור הבר מין חיה הוא דאי כרבנן דאמרי מין בהמה הוא א"כ כי הוי נמי מין תאו הוי כשר לגבי מזבח, וצע"ג לפי דבריהם אכתי מאי פריך דילמא מינא דתאו נינהו הא י"ל דרב ספרא אר"ה כרבנן ס"ל, וא"כ שפיר קאמר דכשרין לגבי מזבח, ולולי דבריהם הקדושים היה נ"ל דלרבנן נמי דס"ל מין בהמה מ"מ אינו כשר לגבי מזבח דהתורה לא הכשירה לגבי מזבח אלא דוקא שור כשב ועז ולא שאר מיני בהמה והאי שור הבר נהי דמין בהמה הוא מ"מ כיון דהוא מין בפ"ע דקרי ליה רחמנא תאו, אינו כשר להקרבה, וראי' ברורה לזה דאפי' פלגס איכא למ"ד בפ"ק דפרה דפסול להקרבה והוא כבש בן י"ג חודש וס"ל לת"ק דאינו כשר לא לכבש ולא לאיל, והיינו למי שמחויב להביא קרבן כבש או איל, אבל עכ"פ לקרבן נדבה כשר, וקתני התם ר' ישמעאל קורהו פרכדיגמא, והוא מטבע שנפסל, וביאר שם הגראו"ו באלי' רבא דלדידי' פסול לגמרי מע"ג מזבח ע"ש, וע"כ לא פליגו רבנן עלי' דרי"ש אלא משום דהתם ודאי מין כבש הוא ולא נשתנה אלא בשמא, אבל שור הבר שהוא תאו האמור בתורה אפי' למ"ד מינא דבהמה הוא, מודו רבנן דפסול לגבי המזבח, ושפיר פריך דילמא מינא דתאו נינהו, ונהי דרבותינו התוס' ע"כ לא ס"ל כן, מ"מ נ"ל בס"ד דזהו שיטת הרמב"ם דעפי"ז יתיישב שפיר שיטתו דפסק בפ"א מה' מ"א דשור הבר מין בהמה הוא כרבנן דר"י, והקשה הרשב"א בחידושיו פרק אותו ואת בנו דף פ' דהו"ל למפסק כר' יוסי, דהא הני אמוראי בתראי דקשיא להו דילמא מינא דתאו נינהו ע"כ כר' יוסי ס"ל דאל"כ לא מקשי מידי דהא אפי' הוי מינא דתאו כשרות לגבי מזבח דהא לרבנן מינא דבהמה הוא, ולמאי דפרישית לק"מ דס"ל להרמב"ם דאפי' לרבנן דשוה"ב מין בהמה הוא מ"מ כיון דעכ"פ הוא מין בפ"ע ואינו בכלל שור וכשב ועז דהא קרי לי' רחמנא תאו אינו קרב לגבי מזבח, וא"כ א"ר מהני אמוראי והדרינן לכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים, ושפיר פסק כרבנן, נמצינו למדין דלשיטת הרמב"ם כל שאינו בכלל שור כשב ועז אין מקריבין ממנו קרבן וממילא פטור מן הבכורה, ולפי"ז האי בופלא אפי' תימא דהיינו שור הבר מ"מ אי חייב בבכורה או לא תלי' בפלוגתת הרמב"ם והתוס' הנ"ל, וא"כ בצירוף שיטת התב"ש הנ"ל אליבא דרמ"א הנ"ל ודאי י"ל דאינו אלא ספק בכור וחזי לאצטרופי לס"ס בהדי ספק אחרינא, ולפי"ז בנ"ד שהיה כבר קנין כסף לבד, והנה ידוע שכבר נחלקו בזה אבות העולם ורבותינו האחרונים אי מועיל בדיעבד קנין כסף גרידא להפקיע קדושת בכור ועיי' בש"ך וטו"ז יור"ד סי' ש"ך והמתבאר מדבריהם דדעת רוב פוסקים ראשונים והאחרונים כר"ת דמשיכה בנכרי קונה ולא כסף ואפי' בדיעבד לא מהני קנין כסף לחוד, אלא דבחי' מרן הח"ס ז"ל בע"ז דף ע"א אחר שהאריך בביאור שיטת הפוסקים בזה כייל שם במסקנתו לדינא אם נתן מעות איכא דעת רש"י דנכרי במעות ודעת ר"ח בתוס' ב"מ דף מ"ח ע"ב דתרוויי' במעות ודעת הרמב"ם ותוס' בשמעתין והרמב"ן בתשו' המיוחסת סי' רכ"ה דנכרי או בכסף או במשיכה וא"כ בדיעבד והפס"מ ויש צירוף התירים אחרים יש לסמוך עכ"ד, א"כ לכאורה בנ"ד דאינו אלא ספק בכור שפיר יש לסמוך אקנין כסף לחוד, מ"מ אחרי העיון נראה דהאי קנין כסף דהכא לכו"ע לא מהני לן מידי, דהא מבואר בלשון השאלה דאח"כ כשנודע לישראל שהקנין כסף לבד אינו מועיל נתן להעכו"ם את הבכור להחזיק אותו עם בהמות שלו א"כ נראה דחזר בו מהמכירה וביטל המקח, ע"כ אין לעשות סניף מזה שעשה קנין כסף בלבד, כיון דבתר הכי תבריה לגזיזה: ומעתה צריכין אנו לדין מצד זה שבא עכו"ם וסירס הבהמות של הגוי וסירס בטעות גם זה הבכור, אם יש להתירו על מום זה, והנה ודאי פשוט וברור דסירוס הוי מום גמור, כדמוכח מעובדא שבתשו' א"ז שהובא בד"מ סס"י שי"ג והביאו גם הש"ך בסק"ו עיי"ש, והוא מקרא מפורש ומעוך וכתית ונתיק וכרות וגו', ומ"מ בנדון כזה צריך דרישה וחקירה אם אינו נעשה בערמה, ע"י גרמתו של הבעלים, ובספק אם כיון להתירו או לא מבואר ברמ"א סי' שי"ג ס"ב דאזלינן לקולא, דהא אינו אלא מדרבנן ומשום קנסא בעלמא הוא דאסור אם כיון להתירו, ואפי' להטיל בו מום לכתחילה לכמה פוסקים אינו אלא מדרבנן, וכש"כ בנ"ד דבלא"ה אינו אלא ספק בכור כדכתיבנא:

ומה ששאל עוד איך יש לנהוג בבכור בעל מום בזמן הזה אם כשיטת הרמ"א ביור"ד סי' ש"ז ס"ב שכתב דטוב למכרו לנכרי קודם השחיטה או כהש"ך שם בשם מהרש"ל שאסור למכרו לעכו"ם קודם בדיקת הריאה והש"ך אף דמשיג שם על המהרש"ל מ"מ במסקנתו מייתי כמה אחרונים דס"ל דאסור למוכרו לנכרי וכן בתשו' חכם צבי הנוספות תמה על הרמ"א בזה איך מתיר למכרו לנכרי, הא י"ל שמא יחזור וימכרנו לישראל ואתי לידי גיזה ועבודה, בזה יפה כתב מע"כ דכוונת רמ"א שישחטנו בפניו, וזהו מוכח מדקדוק לשון הרמ"א דיש למכרו לנכרי קודם שחיטה, וטוב מזה ומזה כמש"כ מרן הח"ס בתשובה סי' ש"ג שהובא בפ"ת שימכרנו לנכרי אחר שישחטו הישראל קודם בדיקת הריאה, והנה מע"כ העיר עוד שמהרי"ט אלגאזי פ"ה דבכורות הביא דברי המהרש"ל שהובא ג"כ בש"ך באריכות יותר דאפי' שחטו ונמצא כשר אסור למכור הבשר לנכרי משום בזיון קדשים, דלא התירו אלא לזמן עמו נכרי אבל לא למכרו ואפי' ליתן לו חתיכה א' בפ"ע אסור, ואם באנו לחוש לשיטת המהרש"ל מה נעשה בבשר אחוריים, ואני תמה על מע"כ שראה תחלת דברי הריטא"ל, ולא ראה מסקנת דבריו שכתב כיון דלא נמצא לשום א' מראשונים שאמרו סברא זו לחלק בין מזמין למוכר לנכרי אין לחדש גזירות דרבנן מדעתנו, וממש"כ התוס' והרמב"ן והרא"ש ע"ד בה"ג מוכח דאין לחלק בזה, ובסוף דבריו הביא מש"כ בס' החינוך פ' קרח סי' של"א ובכור בעל מום יש לכהן למכרו בין חי בין שחוט לכל אדם ואפי' לנכרי דכחולין גמורים הוא ואפי' נאמר דמש"כ ואפי' לנכרי קאי לשחוט מ"מ בשחוט מיהת הוי תיובתא לרש"ל עכ"ל, וכן מוכח בהדיא ממש"כ הרמב"ם ברפ"ב ממע"ש וז"ל ואם נולד בו מום אוכלו הכהן בטומאה בכל מקום, וימכרנו למי שירצה ואפי' לנכרי ואוכלו עכ"ל, והביאו גם בריט"א שם, וראיתי בס' שד"ח שהביא ג"כ דברי המהרש"ל ביש"ש הנ"ל, וכן כמה אחרונים שהחמירו בזה, ושוב העלה גם הוא להיתר כמסקנת הריט"א הנ"ל, והכי נקטינן, ותל"מ:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה