אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד

סימן רמ

סימן רלט

שלוכ"ט למע"כ תלמידי יקירי הרב הגדול המו"מ בתורה וכו' כש"ת מו"ה יצחק צבי לעבאוויטש נ"י האבדק"ק קאוועשר יע"א:

(כעת הרב המאה"ג אבדק"ק טשאפ יע"א):

יקרת מכתבו הגיעני לנכון, ונפשו בשאלתו לחוות דעתי להלכה למעשה ע"ד בכור קטן שהגיע זמן פדיונו, ואביו הוא מעבר לים בארץ מרחק, והוא בעל עבירות ר"ל, וכבר גילה דעתו גם במכתב שאינו חושש לקיום מצוה זו והנה יש תח"י מעכ"ת מעות מושלשים בעדו, באופן דאפשר להיות נחית לנכסיו להוציא דמי פדיון בנו מנכסיו, ועתה נפשו לשאול הגיע כדת מה לעשות במצות פדיון האי בכור זעירא וכבר היו פתוחים לפניו שערי תשובה של רבותינו האחרונים ז"ל מה שדיברו בזה והלכו בו נמושות והפציר בי עד בוש לחוות דעתי העני', ומתחלה אנ' אומר דודאי נראה פשוט דאין שום חיוב רמיא על הב"ד לפדות קטני בכורי ישראל היכא דאין להם אב או שאין האב רוצה לפדות ומ"ש הש"ך בסי' ש"ה ס"ק כ' בבכור יתום דטוב יותר שיפדה הב"ד, כוונתו כמש"כ מעכ"ת דיפדו אותו מתורת זכיה כמש"כ בנקה"כ במחלוקותו עם הטו"ז ועצה טובה הוא דקמ"ל, אבל ודאי חיובא לא רמיא על הב"ד דמה כ"ת כיון דלית לן קרא לרבוי' כמו במילה, זה נראה לכאורה פשוט ומבואר, אלא דצלע"ג לפי"ז, דבתשו' ח"ס סי' רצ"ד כתב וז"ל אמנם אם אין אב לפדות פודין הב"ד בממון של ציבור את הבן, והוא מ"ע בפ"ע עכ"ל, והוא פלא וכן מבואר עוד בדבריו בסי' רצ"ו במה שחקר שם דכהן ולוי שאינם בני פדיון יפסלו לשליחות זו כיון דאינם בתורת פדיון וכתב במסקנתו דלדינא נ"ל פשוט כיון שכהן ולוי המה במ"ע לפדות בכורי ישראל ואפי' ציבור שכולם לויים ויש ביניהם בכור ישראל מחוייבין לפדותו מממון עצמן א"כ נעשים שלוחים לפדיון בכורים ג"כ, ואני בער ולא אדע מצוה זו היכא רמיזא, ולא די לנו זה הצער אלא שאני רואה דהח"ס ז"ל בעצמו בתשובה שסמוך לה מלפניה שם בסי' רצ"ה דיבר בקדשו בהדיא וז"ל בפדה"ב דלא גלי רחמנא שום מצוה על הב"ד א"כ אין אדם יכול להעשות שליח לפדות הגדול עכ"ד ע"ש א"כ דברי מרן סותרים זא"ז, וכיון דלא אשכחן לא' מן הפוסקים דלישתמיט לומר דיש חיוב על הב"ד לפדות בכורים נקטינן כדברי הח"ס בס' רצ"ה הנ"ל דאין כאן שום חיוב, וכן מוכח מכל אותן תשובות המובאות בפ"ת סי' ש"ה ס"ק מ"ז שפלפלו אם הב"ד יכולין לפדות בכור קטן מוכח דס"ל דחיובא ודאי לא רמיא עלייהו וזה נראה ברור לדינא:

אלא דמ"מ כיון דכל מה דמצינו למיעבד דתתקיים מצוה דרחמנא מתקנינן צריכין אנו לחקור איזה דרך שיבור לו הב"ד בנדון הנ"ל דתתקיים מיהת מצות פדיון בכור, ויש לפנינו כמה דרכים אי לפדותו בממון של האב המונח תח"י, או לזכות האב בממון שלנו א"נ לזכות הקטן בממון של פדיון באופן שהמצוה נקראת ע"ש האב, או ע"ש הקטן או שהב"ד יפדוהו בלי זיכוי המעות להם אלא מממון של ציבור יפדוהו והמצוה היא על שמם:

והנה בהא דכתב הרמ"א בשו"ע סי' ש"ה דאין האב יכול לפדות ע"י שליח וגם אין ב"ד פודין אותו בלי האב, ומקורו מתשו' הריב"ש ופליגי עליו בש"ך וטו"ז שם באריכות, ומרן בתשו' ח"ס סי רצ"ז האיר עינינו דענין השליחות בזה אינו מה שהאב שולח מעותיו לכהן ע"י שליח כי אין שליחות זה כגו"ק דמלבד הגעת מעות לידה צריך שיאמר, ובעינן שיהי' אמירת השליח כאמירת הבעל ובגט אפי' טלי גיטך מעג"ק לא מהני, ואי לאו דיד שליח כיד הבעל אינה מגורשת אבל הכא לא יהא אלא כמונח מעותיו ע"ג הקוף ומשלחו לכהן ויודיעו שהוא שולח לו בפדיון בנו יי"ח מה"ת ואין צריך לומר דבר רק שידע הכהן שבשביל פדיון נותן לו, וא"כ מה לי הוא מה לי שלוחו, אך הענין מה שהשליח נותן ממון של עצמו ואינו מזכה ממונו להאב אלא רוצה לפדות בנו של פלוני בממונו של עצמו בשליחות פלוני ויהי' האב יי"ח פדיון מטעם שלוחו כמותו וכמו שמפריש מתבואות עצמו על כריו של פלוני בהא פשיטא כי' להריב"ש דאינו נפדה ע"י שליח, אבל ממון שליח מבעלים לכהן אין זה פדיון ע"י שליח אלא הגעת ממון ע"י שליח ואין בכך כלום והרבה שגו בזה עכ"ל, והנה לפיענ"ד לק"מ כל קושי' הצידה לדרך והטו"ז והש"ך מה שהשיגו על הריב"ש והרמ"א דהא בכה"ת קיימ"ל שלוחו של אדם כמותו, דהכא הוי טעמא אחרינא, וכמש"כ נמי הגאון חוו"ד בתשובה שבס' חמדת שלמה והובא בקיצור בפ"ת, דדוקא במקום שיש קנין מהני אם אחר נותן המעות מדין עבד כנעני, אבל בפדה"ב שהקפידה תורה על דמי הפדיון וחובת הגוף עליו לפדות בנו וכשחבירו נותן בעדו חיסר מצוה ועדיין רמיא עליו המצוה, כן הביא דבריו בס' אמרי בינה להגאון מה"ר מאיר אוי"ב, ואף שבס' מחנה אפרים ה' בכו"מ סי' ז' ס"ל דאפי' אם האב גילה דעתו דלא ניחא לי' הרי זה פדוי ואין צורך לא לשליחות ולא לזכיה ודומה לפורע חובו של חבירו דמה שעשוי עשוי, וה"נ הרי זה פורע לכהן מה שחייב לו חברו בשביל פדיון בנו, יפה השיגו בס' א"ב הנ"ל דאין לו שום דמיון דהתם כיון שהוא מקבל ומוחל עי"ז חובו לחבריו לא גרע מאומר הרני כאלו התקבלתי דג"כ מהני אבל בפה"ב דבא מהני מחילת הכהן ואם אמר הריני כאלו התקבלתי אין בנו פדוי, א"כ מה מהני כשחבירו פודה, ואף אם האב מרוצה ג"כ מהראוי שלא יהא נפדה, והנה אם לכך נתכוונו הרמ"א והריב"ש, היה מקום לצאת י"ח אליבא דכו"ע דהיינו ע"י זיכוי המעות להאב באופן שיהיה המצוה נקראת ע"ש כיון דבאופן זה מציה דידיה הוא, וגם הרמ"א והריב"ש מודים דאין זה נקרא ע"י שליח, אמנם אחרי העיון נראה אף שהח"ס כתב דהרבה שגו בזה, ע"כ הטו"ז והצידה לדרך וכן הש"ך ע"כ הוי ס"ל בדעת הרמ"א והריב"ש דאפי' בשולח מעות פדיונו ע"י שליח נמי ס"ל דלא מתקיים המצוה ע"י שליח, חדא מדקשי' להו הא קיימ"ל בכה"ת שלוחו של אדם כמותו, ולהנ"ל אין מקום לקושייתם, ומוכח כן יותר מלשון הטו"ז במש"כ במה יתמעט כאן שליח ששלחו האב לפדות ונתן כזה ממון שיגיעו לכהן עיי"ש, מוכח דהוי פשיטא לי' דהרמ"א מיירי אפי' בהאב שולח מעותיו, וגם מה דפשיטא לי' להח"ס דבמעות ששלחו האב לכהן אין זה שייך לשליחות, ראיתי דרבנו רע"א ז"ל בחי' שם עה"ג לא ס"ל הכי במש"כ שם ליישב קושי' השעה"מ ממתנה ע"מ להחזיר ולהרמ"א הא הו"ל א"א להתקיים ע"י שליח ותי' שם דודאי מה דס"ל לשיטה זו דא"י לפדות ע"י שליח היינו שהשליח יעשה מעשה הפדיון שיאמר לכהן בזה המעות יהי' הבן פדוי אבל פשיטא דיכול להקנות המעות ע"י שליח, והוא בעצמו יאמר במעות אלו שאני מקנה לך ע"י שליח יהי' בני פדוי ע"ש, אלמא ס"ל בפשיטות דלא סגי במה שנקנה המעות לכך אלא צריך שיאמר בהדיא שרוצה לפדות בנו בזה, וכן מוכח מדברי הנקה"כ שם, דאיהו ס"ל שם בהדיא דאם מזכה לו המעות וכן אם מזכה התרומה לבעל הכרי הו"ל המצוה של בעל הכרי והאיבעי' בנדרים דף ל"ו היינו דוקא באם אינו מזכה, א"כ ע"כ מיירי הרמ"א דאין האב שולח מעותיו, וגם אין השליח מזכה מעותיו להאב דא"כ הרי האב מקיים המצוה בעצמו ואין זה ע"י שליח, ומאי קשי' לי' על הרמ"א:

אע"כ הוי ס"ל נמי כרבנו רע"א דמלבד מה שמקנה להכהן המעות צריך שיאמר בהדיא שבזה יהי' בני פדוי וזה ג"כ שייך להמצוה ובזה ס"ל להרמ"א דא"י לעשו שליח, ומצאתי ראיתי דלהלכה למעשה גם מרן הח"ס ז"ל לא סמך על זה, והיינו ממה שכ' בסוף סי' רצ"ה באם האב חי ואינו בעיר טוב יותר שיפדה האב במקום שהוא מאשר יפדנו ע"י שליח, ולכאורה יש לתמוה כיון דס"ל דכל שנפדה בממונו של האב הו"ל כעושה המצוה בעצמו ואין צריך לנחותי בזה לתורת שליחות וכמו שכתב ג"כ בהדיא בנקה"כ, א"כ העצה היעוצה בזה הוא יותר פשוטה שיפדהו ע"י שליח שנותן מעותיו של האב, ועוד דסתמא דמילתא הכי מיירי, א"וו דמ"מ חושש לשיטת הסוברים דאף בכה"ג לא מהני פדיון ע"י שליח:

והנלענ"ד בזה, דמצות פדיון בכור, הוא בשני פנים, חדא מצוה המוטלת על האב כדכתיב בכור אדם בבניך תפדה, וחדא היכא דהאב לא קיים המצוה, אכתי המצוה מוטלת עליו לפדות את עצמו כדיליף בפ"ק דקדושין דף כ"ט מדכתיב פדה תפדה ופירש"י שם כלומר קרי ביה תיפדה עיי"ש, והשתא י"ל ודאי האי מצות בכור בניך תפדה המוטלת על האב א"א שתתקיים אלא מדעתו של האב, וכי היכא דבתרומה א"א לקיים מצות הפרשה בלא דעתו של בעל הכרי, כדילפי' מאתם גם אתם, כש"כ מצות פדיון דכתיב בי' בכור בניך ועיי' פ"ק דבכורות גבי פודה פטר חמור של חברו וכ' שם התוס' לא דמי לתורם משלו על של חברו, דאיבעי לן אם צריך דעת דהתם כתיב גם אתם לרבות שלוחכם ודרשי' אתם גם אתם וכו' אבל הכא לא כתיב בעלים, א"כ י"ל בפדה"ב דכתיב בניך כש"כ דבעי' דעתו, וכ"ז מצוה המוטלת על האב, מיהא אידך מצוה המוטלת על הבן דילפי' מפדה תפדה וקרינן תיפדה משמע דלא קפיד רחמנא אלא שיהי' נפדה מ"מ, ולא הקפיד רחמנא בזה מי הוא הפודה, בזה שפיר י"ל דמהני פדיון של אחר אפי' שלא מדעתו של הבכור כיון דעכ"פ מיהת נפדה ונתקיים בו תפדה ועיי' בס' החינוך ובמנ"ח שם בפ' קרח דס"ל אפי' הגדיל הבן מ"מ עדיין לא פקע מצות פדיון בכור בניך מן האב ועיי"ש דשו"ט מי מוקדם למצוה זו ואם קדם הבן ופדה את עצמו באופן שהפקיע מצות פדיון מעל אביו אם מחויב לשלם לו שכר המצוה ע"ש:

עכ"פ נמצינו למדין דשני מצות אלו תרווייהו בזמן אחד קיימ' כחדא, א"כ אנן נמי נימא דמצות תיפדה איתא נמי בקטנותו, ונהי דקטן לאו בר חיובא הוא מ"מ כיון דמצוה זו אינה מיוחדת דוקא עלי' ממילא מתקיימת המצוה על ידי כל מי שיתן בעדו הפדיון לכהן, אלא שהפקיע מצות פדיון בכור בניך מן האב, ויתיישב בזה קושיי' הגרא"וו בביאורו שהקשה על הרמ"א והריב"ש הנ"ל דמהיכ"ת יהא עדיף ממע"ש ונטע רבעא, דקיי"ל בפ"ד דמע"ש דהפודה מע"ש אפי' שלא מדעת בעלים יכול לפדותו, ולהנ"ל י"ל דודאי מודה הרמ"א והריב"ש דעכ"פ בנוי פדוי אפילו אם פדאהו מאן דהוא בלא דעת האב, והיינו מדכ' רחמנא תיפדה דהקפידה אינו אלא שיהי' נפדה מ"מ אבל מ"מ מצות פדיון בכור בניך המוטלת על האב זה לא נתקיים ושפיר יש לפדותו גם בקטנותו, ומובן בזה מש"כ הש"ך בס"ק י"א על דברי המע"מ שכ' דאין ב"ד יכולים לפדותו כשמת האב כשהוא קטן דכל עוד שהוא קטן אינו בר חיובא, וכתב הש"ך דאין דבריו מוכרחים, ולכאורה דברי הש"ך אינם מובנים, הא ודאי הלכה רווחת דקטן לאו ב"ח הוא, וא"כ מאיזה צד נאמר שלא כדברי המע"מ ולהנ"ל י"ל בכוונת הש"ך כיון דמה שמחוייב לפדות א"ע כשאין לו אב היינו מדכ"ר תיפדה, ואפקי' רחמנא בלשון זה שאין הקפידה מי ומי שיפדה אותו אלא שיהי' נפדה מ"מ תיתא מהיכ"ת משו"ה לא איכפת לן נמי אם פדה עצמו אפי' בעודנו קטן:

ומ"מ כל כמה דאב קיים א"א לפדותו מדעתו כדי שלא להפקיע מצות בכור בניך תפדה מן האב אבל בכגון דא דהאב הוא עבריין ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו כאשר כבר גילה דעתו במכתב, א"כ הדבר ברור דמצוה זו שפיר מתקיימת ע"י כל מאן דהוא שירצה לתת דמי פדיון בכור זה לכהן וראי' ברורה נ"ל מש"ס בכורות דף מ"ח גבי מת האב דס"ל לר"י נתחייבו הנכסים עיי"ש כל השקו"ט בש"ס אי מלוה הכתובה בתורה כמלוה בשטר דמי' ולכאורה הדבר תמוה כיון דהמלוה אינו אלא בשביל מצות פדיון, וכיון דמת האב כבר פקע מצות פדיון ממנו דבמתים חפשי א"כ איך אפשר לומר דנתחייבו הנכסים של האב אפי' אי מלוה הכתובה בתורה כמלוה בשטר דמיא, אבל המלוה גופה ליכא בלא מצות פדיון ולהנ"ל ניחא דודאי מצות פדיון בכור בניך אינה מתקיימת אלא ע"י האב והיא מצוה שבגופו ולדעת הרמ"א והריב"ש א"א שתתקיים אפי' ע"י שליח, מ"מ מיהת מצות תיפדה דהיינו שיהי' הבן נפדה מ"מ מחמת מצוה זו יש שיעבוד על נכסי האב, ושוב כשגובה הכהן מנכסי האב דמי פדיונו מתקיימת מצוה זו ממילא כן נ"ל נכון ודו"ק:

ובהא דפליגו הש"ך והטו"ז אי ב"ד מצי לפדות בכור קטן בממונם וס"ל להטו"ז דבקטן בעינן זכות גמור בלי שום צד חוב כ"ש כדמוכיח מלשון התוס' בכתובות גבי גר קטן, והכא עכ"פ איכא קצת חוב די"ל מצוה דיליה היא וניחא לי' למיעבדי', והש"ך בנקה"כ פליג עליו, והוכיח דע"כ האי סברא דמצוה דילי' היא וניחא לי' למיעבדה לא חשיב אפי' חוב קצת וסתר דברי הטו"ז מדהוצרכו התוס' לומר דבתרומה הוי חוב קצת משום דילמא ניחא ליה בפחות או יתר ולא כתבו משום דמצוה דיליה היא וניחא לי' למיעבדה, ולענ"ד נראה ליישב שפיר דברי הטו"ז, עפ"י דברי הנקה"כ בעצמו שכ' דבפדיון שהב"ד מזכין להקטן בעצמו בדמי הפדיון מצוה דילי' הוא עיי"ש, ובאמת דברי הנקה"כ תמוהין בזה לענ"ד דלכאורה משמע בש"ס גיטין דף ס"ד צרור וזרקו אגוז ונטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים משמע דבפחות משיעור זה אפי' לעצמו אינו זוכה ואפי' בדעת אחרת מקנה דבהכי מיירי התם, וכש"כ דהש"ך בעצמו בחו"מ סי' רמ"ג ס"ק ו' העלה להלכה דא"ח בין דעת אחרת מקנה או לא וכ' לתרץ הא דמציאת חרש שוטה וקטן אין בהם גזל אלא משום דרכי שלום דהיינו בפחות משיעור צרור וזרקו ע"ש, א"כ איך אפשר לזכות דמי הפדיון לזה בכור קטן וכ"ז בפה"ב שפיר קאמר הטו"ז די"ל מצוה דילי' הוא וניחא לי' למיעבדה, אבל בתרומה שתורם מתבואתו של קטן הוצרכו התוס' לומר טעמא דהוי חוב קצת, דדילמא ניחא לי' בפחות או יותר, אבל מטעם מצוה דילי' הוא וניחא לי' למיעבדה לא דהא השתא כמי מצוה דיליה הוא כיון דתורם מתבואתו, ומה שהקשה בנקה"כ עוד מסוגיא דגר קטן האיך ב"ד זוכין בעדו הא י"ל מצוה דילי' היא וניחא לי' למיעבדה עיי' משתי' שפיר בח"ס סי' רצ"ה, ולענד"נ ליישב שפיר דהתם בלא"ה לא מצי לקיים מצוה זו דהא מילה בנכרי פסולה ושליח נמי לא מצי משוי דהא אין שליחות לנכרי ותו דהוי מילתא דאיהו לא מצי למיעבד לא מצי משוי שליח א"כ הו"ל זכות גמור ואין לומר דעכ"פ מצוה זו להכניס עצמו תחת כנפי השכינה הו"מ לקיים בעצמו לכשיגדיל, דהא כיון דקיימ"ל הגדילו יכולין למחות א"כ מה שבגדלותו אינו מוחה הא גופא הוי כמכניס עצמו תחת כנפי השכינה ומקיים המצוה בעצמו וי"ל בזה פרפרת נאה בפירש"י שם בהאי שמעתא אהא דאמר ר"ה גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד, ופירש"י דאינו גר עד שימול ויטבול, ולכאורה לא ידענא מה בעי רש"י בזה, ולהנ"ל י"ל דרש"י ס"ל כשיטות הטו"ז הנ"ל וא"כ קשי' קושי' הנקה"כ הא איכא קצת חוב במה דניחא לי' למיעבד המצוה בעצמו, וצ"ל כמש"כ דבלא"ה א"א לו לקיים המצוה בעצמו לכשיגדיל, אלא דלכאורה אכתי י"ל דימול בעצמו או ע"י שלוחו ואי משום דאכתי נכרי הוא הא כתבו התוס' שם דשאני גירות הואיל דיהודותו וזכייתו באין כאחד, א"כ גם לענין מצות מילה י"ל כן:

מיהא זה אינו דהא קיימ"ל דבעינן שימול ברישא ואח"כ יטבול ואינו גר עד שימול ויטבול וא"כ לעולם א"א לו לקיים מצוה זו בעצמו ול"ש לומר בזה מצוה דילי' הוא וניחא לי' למיעבדה ושפיר הוי זכות גמור, והיינו דדקדק רש"י הדק היטב דאיננו גר עד שימול ויטבול וזה נכון בס"ד, עכ"פ שפיר י"ל כמש"כ הטו"ז דבעלמא אמרי' מצוה דילי' הוא וניחא לי' למיעבדה ולא הוי זכות גמור, אלא דמ"מ אי קשי' הא קשיא על הטו"ז מה שהשיג במחנה אפרים שם דמהיכ"ת לחלק בין קטן לגדול במידי דזכות דממנפ"ש אי תורם משלו על של חברו זכות חשיב משום דקא מרויח לי' א"כ אפי' קטן נמי דהא כיון דאמדינן דעתו של אדם דניחא ליה בזה ומשו"ה תורם שלא מדעתו א"כ ה"ז זכיה גמורה ומה שאמרו בתוס' דתרומה הוי קצת חובה היינו בתורם משל בעל הכרי דאיכא צד לומר דלא ניחא ליה לבעל הכרי שיתרום אחר עד שיתרום מדעתו שעשאו שליח ובקטן לא מהני דקטן הוי שלא מדעת, אבל בתורם משלו על של בעל הכרי כיון דאנן סהדי דניחא לבעלים בכך משום הרווחת ממון דהוי זכות גמור י"ל דמהני אפי' בקטן, ועוד נ"ל בס"ד דבפה"ב בלא"ה הוי זכות גמור ואפי' את"ל כהטו"ז דבקטן בעינן שלא יהי' בו שום צד חוב, מ"מ בפה"ב זכות הוא לקטן, והיינו עפ"י מש"כ בתשו' חוט השני סי' צ"ב, לפרש האי נוסח דנהוג הכהן לומר מאי בעית טפי בנך בכורך או חמש סלעים כמבואר בהגהת רמ"א בשו"ע סעי' י' ומפרש בתשו' חוט השני הנ"ל והובא בפ"ת שם ובגליון רש"א משום שנאמר כי לי כל בכור ואם יחפוץ האב שלא לפדותו יש פו לחוש שמא יחזור הקב"ה ויקחנו ממנו ע"ש, וכן משמעות ס' החינוך פ' קרח שכתב אם מת קודם שיפדנו בטל עשה זו ואוי לו שנשא עונו על נפשו, משמע דיש לתלות מיתתו בשביל ביטול המצוה עכ"פ נמצינו למדין דאיכא סכנתא לינוקא אם לא נפשה בזמנו, וא"כ אין לך זכות גדול יותר מזה, כן נ"ל נכון: תבאנה לדינא במאי דקמן, אי מצינו לכחותי לנכסי האב ונמשקל ה' סלעים לתתם לכהן בתורת פדיון, ודאי שפיר דמי טפי כיון דבזה י"ל דמתקיים ג"כ מצוה המוטלת על האב כיון דעכ"פ מתעבד הפדיון בממונו, ולפי דעת הח"ס והחוו"ד שכ' לעיל גם הרמ"א מודה בזה, והגם דמדבריהם לא מוכח אלא היכא דהאב בעצמו שלח הממון ביד השליח לשם פדיון, אבל מדברי הנקה"כ מוכח דאפי' בלא דעת הבעלים נמי המצוה היא שלהם אם המצוה מתקיימת ע"י ממינם עיי"ש ודו"ק ומ"מ נראה דוקא אם נותנו לכהן בנתינה ממש, אבל מתנה ע"מ להחזיר לא מהני אלא בנותנו האב בעצמו שפיר מצי להתנות תנאי כפי שירצה אבל היכא דאנן נחתינן לנכסי' א"כ בתורת גוביינא נחתינן לי' מי יתנה תנאי על מנת להחזיר, וראיה ברורה לזה משמעתא דבכורות דף מ"ח גבי מת האב, דנשתעבדו הנכסים ע"ש בשקו"ט דחמש ולא חצי חמש, ולכאורה יש לתמוה הא אפשר ליתן חצי חמש במתנה על מנת להחזיר, ולחזור וליתן אותן חצי חמש וא"כ נפדה בחמש סלעים שלמים, הן אמת דס"ל להח"ס בתשו' סי' רצ"ז דאין יכול לכתחילה לחלק ה' סלעים לב' כהנים דכל שנתנה בו התורה שיעור אם מחלקו הו"ל ח"ש, אבל מבואר שם בדבריו דבדיעבד יוצא ע"י צירוף, וכש"כ לפי מה דמבואר בס' החינוך פ' קרח דאפי' לכתחלה יכול לחלקו לכמה כהנים, וא"כ ה"נ יתן מתחילה אותו חצי חמש במתנה עמ"ל ויחזור ויתנם אח"כ ואולי י"ל כיון דחצי חמש אינו אלא ח"ש, א"כ בעינן שיהי' חזי לאצטרופי וכיון דלא נשארו אלא חצי חמש ל"ש טעמא דחזי לאצטרופי משו"ה פטור, אלא די"ל הא גופא הוי חזי לאצטרופי דהא אפשר לצרפו בהדי נתינה ראשונה שנתן במתעמ"ל, א"ו כל דאנן נחתינן לנכס' בתורת גוביינא א"א להטיל בו תנאי, ומצד זכיה דזכין לאדם שלא בפניו ליכא כיון דכבר גילה דעתו דלא חפץ בברכה ולא ניחא לי' למיעבד מצוה בממונו, ואין ענין זה למש"כ ההמ"ג בפ"ד מה' זכי' ה"ו בשם הרמב"ן שהובא גם במח"א ה' זכיה סי' ו' דבמידי דהוי זכות גמור אפי' אתי קמן וצווח לא משגחי' ביה, דהתם מיירי היכא דמתחילה זכו לו שלא בפניו ושוב אתי וצווח דלא ניחא לי' אמרי' דמסתמא מעיקרו הוי ניחא לי' והשתא הוא דהדר בי' משא"כ היכא דגילה דעתו מעיקרו דלא ניחא לי' בודאי אין זכין לו לאדם בע"כ, וכיון שכן א"א בנ"ד אלא בתורת גוביינא דנחתינן לנכסי' ובזה א"א להטיל בו תנאי על מנת להחזיר, ודו"ק, והיכא דא"א בהכי דאולי מחמת תקופת ידו בערכאות לא יהיה באפשר לנחותי לנכסי' אין מבוא כ"א שהב"ד יפדו אותו, ולאו בתורת זיכוי דהיינו שיזכו בתחלה הממון להאב דכיון דהוא עבריין נפכן ברבוותא לשיטות הפוסקים דזכיה הוא מטעם שליחות ושיטות הפוסקים דמומר אינו בר שליחות, ולזכות המעות לקטן כדי לפדותו בו נהי דכבר כתבתי לעיל דפה"ב הוי זכות גמור להינוקא, אפי' אם נימא מצוה דילי' הוא וניחא לי' למיעבד בעצמו, מ"מ כבר נתבאר לעיל בדברינו דכל שהוא פחות משיעור צרור וזרקו אגוז ונטלו, אין לו זכיה כלל אפי' לעצמו ואפי' בדעת אחרת מקנה, וא"כ אין שיור אלא לעשות כמש"כ הש"ך בס"ק כ' שהב"ד יפדוהו בממונם, ומהיות טוב יזכוהו להכהן בהמעות ע"מ באם יפדה עצמו בגדלותו או אולי יעשה אביו תשובה ויפדהו יהיה המעות מתנה לכהן ובאם לאו יהי' הכהן זוכה בו כשם פדיון, וכהאי דמייתי בפ"ת בשם תשו' חמדת שלמה והסכים עמו הגאון חוו"ד, והשי"ת יראינו נפלאות במכתב עוז חביון, ויחיש לבנו בכורו עת פדיון, כאו"נ ונפש הדוש"ט וש"ת בלונפ"ח ע"ע:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה