אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד

סימן רלה

סימן רלד

השם עבים רכובו, ישפיע חסדו וטובו, וימלא כל משאלות לבבו, ידידי האהוב והחביב והנחמד הרב החו"ב בח"ת וכו' וכו' מו"ה משה ווייס נ"י הודה והדר' דקהלתינו יצ"ו (הוא הגאון בעהמח"ס ברית משה על הסמ"ג) ע"ד אי מותר למכור סחורה של צמר למי שחשוד שיתפרנו בחוטי פשתן, אי איכא בזה משום לפני עור לא תתן מכשול, ואת"ל דכה"ג שרי אכתי מספקא לי' בבגדים שכבר נתקנו בחוטי שעטנז אי רשאים למוכרם לישראל החשוד לעבור על איסור שעטנז כיון שיש בלא"ה חניות בעיר שיוכל ליקח בגדים כאלו, ואשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, בס"ד:

גרסי' בפ"ב דשביעית ב"ש אומרים לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית, וב"ה מתירין מפני שיוכל לשוחטה, וכ"פ הרמב"ם בפ"ח מה' שמיטין וא"כ לכאורה נראה פשוט להתירא ה"נ איכא למתלי להתירא שיתפור בחטים כשרים, אמנם כד דייקת שפיר נראה דמהא ליכא לאוכיחי מידי מדגרסינן בע"ז דף ט"ו בכ"מ אין מוכרין להם בהמה גסה וכו' ובגמ' שם ר"ה זבין האי פרה לעכו"ם וכו' אימור לשחיטה זבנה, ומסקי' שם דאסור למזבן לישראל חשוד למכור לעכו"ם, והקשו הראשונים מ"ש דלעיל תלינן אימור לשחיטה זבנה והכא לא תלינן דלישראל מזבן לה, ובתוס' ד"ה ר"ה כ' אע"ג דלעיל תלינן אימור לשחיטה זבנה הכא לא תלינן דלישראל מזבין לה שכך ימכור לזה כמו לזה, עכ"ד, ולכאו' אין לדבריהם שום הבנה דאכתי לא הודיענו מהו החילוק בזה, וכ"ש דקשי' טפי דהא שם בד"ה רבה כתבו להיפך דרבה גופי' דחי לעיל טעמא דר"ה דתלי' בשחיטה דפריך היכא דמי, ומ"מ זבין חמרא לישראל החשוד משום דתלי' דלישראל זבנא, וכ' הטעם דלעיל ליכא למתלי כ"כ בשחיטה דרובא לרדיא זבני א"כ כ"ש דדבריהם תמוהים טפי מש"כ בד"ה רב"ה, אמנם הריטב"א והר"ן ז"ל אנהירו לעיינין בזה, וכ' כי תלינן ה"מ במידי דאפשר דבשעת המקח הוברר הדבר דלהיתרא בעי לה ומקפיד בכך כגון הרוצה בהמה לשחיטה ומקפיד בה שלא תעשה מלאכה, אבל ישראל חשוד שאין לו קפידא בין ישראל לגוי כה"ג לא תלינן, והריטב"א הוסיף הסבר' דלעי' דתלינן לקולא בשחיטה התם משום דכל היכא דבעי לה לשחיטה הכי עדיף לי' אבל הכא כיון דחשוד ולא שני לי' בין ישראל לנכרי אמאי מזבין לה לישראל טפי מנכרי כיון דלית לי' הנאה במילתא, דאלו באידך דלעיל תלינן לקולא משום דאפשר דאית לי' הנאה בשחיטה טפי: עכ"ד, וברור דגם התו' כוונו לזה אלא שקיצרו בלשונם:

ומדבריהם למדנו דהא דתלי' להתירא ה"מ במידי דאפשר דמיד בשעת לקיחה הדבר מבורר אצל הלוקח דלהתירא בעי לה, וממילא שמעית מינה בנ"ד נמי לא תלינן להתירא דהא לא שייך לומר דשמא מבורר להלוקח בשעת המקח שיתפרם בחיטים כשרים כיון דחשוד לא שני לי' אי יתפרם בשעטנז או לא ודמיא ממש להאי דאסור למכור לישראל חשוד ולא תלינן שימכרנו לישראל, אמנם אחרי העיון נראה לענ"ד לדון בזה להתירא, דלכאו' דברי הראשוני' הנ"ל קשים לשמוע דאכתי לא נדע מה טעם וסברא יש לחלק בזה, ומאי איכפת לן אם אפשר דמבורר הדבר ללוקח דכהתירא בעי לה, כיון דעכ"פ המוכר לא ידע הו"ל לאסור מספק כי היכא דאסרי' במידי דאינו מבורר גם להלוקח, ולכאו' דבריהם בזה מרפסין איגרא, ולהבין דעת קדושים דברי רבותינו הראשוני' נקדים מה שהסתפקתי בלאו דל"ע לת"מ, מי אמרינן דאיסורא הוא בשעה שנותן מכשול לפני חבירו דאפשר שיבא לידי איסור אע"ג דאח"כ איגלגל מילתא שלא בא לידי איסור מ"מ עכ"פ הוא עשה איסור במה שנתן מכשול לפניו, או דילמא עיקר האיסור הוא הואיל וחבירו עושה איסור ע"י גרמתו, ממילא גם הוא משתתף עמו בזה ונוטל חלק באיסור שחבירו עושה, והיכא דלא בא האיסור לידי גמר גם האיש שנותן המכשול מנוקה מעון, תבעי לאביי ותבעי לרבא דפליגו בפרק קמא דתמורה בכ"מ דלא אהני מעשיו אי לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא, די"ל הכא גם אביי מודה דעבר אע"ג דלא אהני מעשיו משום דאנתינה קפיד רחמנא והא נתן, ואיכא למימר נמי איפכא דאפי' לרבא דאמר ל"מ והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנ' היינו בעלמא אבל הכא אי נימא דעיקר עבירה הוא מפני שנעשה עבירה בגרמתו, א"כ כשלא נעשה העבירה לא עביד מידי ואינו אלא כמי שנתכווין לאכול בשר נבלה ועלה בידו טלה דמודה רבא דלא לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא, ושוב ראיתי שכבר נסתפק בזה הג' בעל יד מלאכי אלא שלא ביאר ככל הצורך כל חלקי הספק בזה, ונחזי אנן בס"ד, דלכאו' מוכח דע"כ נתינות המכשול הוא שאיסור ולא משום דהוא יש לו שותפות במעשה האיסור שנעשה ע"י גרמתו, דהא לכאו' קרא דלפ"ע לתמ לא נפיק ממשמעותא נמי שלא ישים מכשול לפני עור עינים שלא יפילו באבן נגף, והתם ליכא למימר דקפיד רחמנא משום שהוא משתתף בנפילתו, וע"כ משום נתינת המכשול הוא דאסר, ממילא ה"ה במכשול בדבר איסור נמי בנתינה היא דעביד איסורא, ושוב ראיתי בקרבן אהרן פ' קדושים וברא"ם שם, והביא דבריו במנחת חינוך שכ' דבזה המקרא יוצא מידי פשוטו לגמרי, אלא שנתקשו בדבר מאין הוציאו חז"ל דבר זה דפשוטו המפורש בכ' אינו בכלל הלאו, ובקרבן אהרן תי' משום דכתי' לא תתן ולא כתי' לא תשים, ובאמת מצינו בקרא כ"פ לשון נתינה אפי' בדבר שאינו ניתן ליד מקבל, ולענ"ד נראה ההכרח בזה משום דקיי"ל דגם נכרי אסור להכשיל בהאסור לו וטעמא דהוכיחו רז"ל כן נ"ל משום דכתי' עיור ולא כתיב סתם לפני אדם לא ת"מ ש"מ דכל עיור במשמע אפי' נכרי וממילא א"א לומר דקרא קפיד על פשוטו שלא ישים אבן בדרך להפילו דהא בנכרי כה"ג מי אסור, והא מורידין ואין מעלין:

ועכ"פ לא אסרה רחמנא דהא ראה ויתר גוים, אע"כ דקרא מיירי שלא ליתן מכשול לעיור שאינן רואה דרך האמת להכשילו בדב"ע, עכ"פ אין ראי' לפי"ז דאנתינת המכשול הוא דקפיד קרא דשוב י"ל דהאיסור הוא במה שיש לו שותפות במעשה העבירה שנעשה ע"י גרמתו, ונ"ל דיש ליישב בזה ע"נ הא דתמה בס' מנ"ח לפמ"ש המהרש"ל גבי גזל נכרי דהתורה לישראל נתנה ולא לבן נח ויעויין בתשו' ח"צ סי' כ"ו הלא ראינו דהתורה אסרה ליתן מכשול אפי' לבן נח, אולם אם נימא דהאיסור הוא משום שיש לו שותפות במעשה העבירה שנעשית ע"י, א"כ לק"מ דהקפידא אינו במה שהגוי נכשל אלא במה שהאיסור עצמו נעשה בהגרמתו, ומעה"כ כאילו הוא עבדי', ומ"מ נלפע"ד מוכח מדברי הראשוני' ז"ל דנתינת המכשול הוא גוף העבירה ואפי' לא נגמר עי"ז שום איסור, ממאי דאמרי' בע"ז דט"ו רבה בר"ה זבן פרה לנכרי אימור לשחיטה זבנה, ומנא תימרא דתנן לא ימכור פרה החורשת בשביעית וב"ה מתירין מפני שאפשר לשחיטה, מתקיף לה רבה מי דמי התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית הכא אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, והק' הריטב"א וז"ל תמי' לי מילתא מאי קאמר אדרבא נהי דהתם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית איכא איסורא אחרינא והיינו איסורא דלפ"ע לת"מ, והוא חמיר שהוא איסור בגופו טפי מאיסורא דהכא שאינו בגופו, ותי' הריטב"א שם וז"ל ומסתבר' לי דה"ק דהתם כיון דליכא אלא לאו דלפ"ע אין לאו דלפ"ע אלא כשנתנו למי שיעשה בו עבירה וודאי, ורבנן אסרו אפי' סתמא היכא שיש רגלים לדבר לחוש שיעבור בו זה עבירה ועשו סתמ' כפירושו, וכל היכא דאיכא למתלי לקולא דלאו לעבירה קבעי לה אוקמוה אדאורייתא והתירוהו, אבל הכא שהוא מוזהר מה"ת על שביתת בהמתו כל היכא דאיכא חשש מלאכה חיישי' ואסרו רבנן ולא תלינן לקולא, והשתא אי אמרת בשלמא דאלאו דלפ"ע קעבר מיד בשעת נתינת המכשול לפניו שפיר קרי לי' הריטב"א איסור שהוא בגופו אבל אי אמרת דאין האיסור אלא משום דבגרמתו נעשה האיסור ואיהו לא עביד איסורא אלא בשעה שאיסור זה נעשה ע"י א"כ אדרבא אין זה איסור בגופו כלל כמו שביתת בהמתו א"ו דבשעת נתינת המכשול עביד איסורא אפי' לא נעשה איסור אח"כ וא"כ שפיר קרי לי' איסורא בגופו ויעיי"ש בתוד"ה מי דמי דלכאו' משמע להיפוך מדברי הריטב"א הנ"ל, ואמנם כד דייקי' שפיר יתבאר דדבריהם אינם מתנגדים בזה למש"כ הריטב"א ודו"ק היטב, ותו נ"ל דהא מבואר ברמב"ם פי"ב מה' רוצח ושמירת הנפש הי"ד וז"ל וכן כל המכשיל עיור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנות או שחיזק ידי עוברי עבירה שהיא עיור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו הר"ז עובר בל"ת שנא' ולפ"ע לת"מ, הבא ליטול עצה ממך תן לו עצה ההוגנות כלו, ושם ה' ט"ו ואסור להשיא עצה טובה לעכו"ם או לעבד רשע ואפי' להשיאו עצה שיעשה דבר מצוה והוא עומד ברשעו אסור וכו':

ולפי"ז נ"ל כיון דבמשמעות הכתוב נכלל נמי בלאו זה שלא נשיא עצה שאינה הוגנת לו, ומפורש יותר בתו"כ אפי' במילי דעלמא והתם כ"ש לומר הטעם משום דהאיסור נעשה בגרמתו הו"ל כאילו עשאו הוא עצמו, וע"כ אכתינת המכשול הוא דקפיד רחמנא, וממילא הה"ד לענין איסורא נמי אף אם לא נעשה האיסור מ"מ איהו עבר אלפ"ע לת"מ, ולפי"ז נ"ל דיש חילוק בין ישראל לב"נ בזה, די"ל דכל לפ"ע לת"מ של איסור כולל שני חלקים חדא נתינת המכשול, ועוד מה שבגרמתו נעשה הו"ל כאלו עשאו, ולפ"ז בישראל דקפיד רחמנא שלא ישיאו עצה שאינה הוגנת לו שפיר אמרי' דהאיסור נגמר בנתינת המכשול לפניו, משא"כ בנכרי דע"כ לא קפיד קרא אנתינת המכשול דהא התורה לא נתנה עבור ב"נ כקו' מהרש"ל הנ"ל, והאיסור הוא משום שיש לישראל יד במעשה העבירה שנעשית ממילא האיסור אינו נגמר כ"א בשעה שנעשה האיסור והיכא דאסתייע דלא נעשה עבירה גם הישראל לא עביד איסורא, ובזה מדוקדקים דברי הרמב"ם ז"ל שם, דלכאו' האי אסור להשיא עצה טובה לעכו"ם אין ענינו להתם והו"ל להביאו בהל' עכו"ם ולהנ"ל א"ש דמזה נלמוד ללאו דלפ"ע כדפרי', וראיתי שכן היא מסקנת הרב יד מלאכי וראייתו ממו"ק דף י"ז נ"ל דאינה מכרחת כ"כ דדילמא משום שהביא עצמו לידי ספק לפ"ע שמתתי' אמתי דבי רבי להאי דמחי לבנו גדול יעוש"ה, עכ"פ נמצינו למדין מהא דהנותן מכשול אע"ג דלא בא לידי מכשול קעבר הנותן משעת נתינה:

ויצא לנו מזה עוד נפק"מ לפי"מ שהכריחו התוס' בסופ"ק דע"ז דאפי' באיסור דרבנן שייך לפ"ע, ולכאו' יש לחקור אם הנותן עובר אאיסור דאורייתא בזה, כיון דעכ"פ הוא נותן לו מכשול מה לי אם המכשול הוא גדול או קטן, או דילמא כיון דהעובר אינו עושה איסור דאורייתא המכשיל נמי לא חמיר מני' (ועיי' לעיל סי' קל"ד אות ג') ונ"ל דתלי' נמי בחקי' הנ"ל דאם הקפידה היא על נתינת המכשול א"כ איה"נ דלא איכפת במכשול גופא אי הוא דאורייתא או דרבנן דלא גרע ממה שהשיאו עצה שאינה הוגנת לו, דקעבר על לאו הנ"ל מדאורייתא, אבל אי נימא כל דלא נגמר האיסור גם הוא לא עביד מידי א"כ לא קפיד רחמנא אלא אשותפות דאית לי' בגוי' ממילא א"א דהגורם יהי' איסורו גדול מן העושה:

ובזה נבא לבאר בס"ד דברי הראשוני' ז"ל כמין חומר במש"כ לחלק במידי דאפשר דבשעת המקח הוברר הדבר ללוקח דלהתירא בעי לה, כגון הרוצה בהמה לשחיטה ומקפיד בה שלא יעשה מלאכה דתלינן להתירא אע"ג דהמוכר לא ידע, ובין למכור לישראל החשוד למכור לנכרי אע"ג דאפשר שימכרנו לישראל ולא תלינן להתירא, וכ"כ לעי' דהדבר קשה לשמוע מה חילוק יש בזה, ולמאי דביררנו לעיל בס"ד הדבר מבואר מאד, בשלמ' בדבר שאפשר שהדבר מבורר ללוקח איכא ספק בלאו דלפ"ע גופא דאם לשחיטה קבעי לה בוודאי ישחטנו ואין כאן נתינת מכשול כלל, וכיון דאיסור דלפ"ע בזה הוא דרבנן כמבואר בריטב"א שהבאתי מטעם שמבוא' בדבריו א"נ מטעמא דיתבאר עוד לקמן בס"ד, א"כ כל שיש ספק אי עובר אלאו דלפ"ע שרי, משא"כ בהאי דלא ימכרנו לישראל החשוד למכור לנכרי, נהי דאפשר שימכרנו לישראל מ"מ כיון דהלוקח בעצמו אכתי אין מבורר אצלו למי ימכרנו דהא חשוד למכור לנכרי כמו לישראל א"כ וודאי איכא לאו דצפ דהא אף אם יסתעיי' אח"כ שימכרנו לישראל מ"מ לא ניצל בזה המוכר מעבירה דעביד במה שנת' המכשול לפניו כנלענ"ד בס"ד להבין דעת קדושים:

ובזה שוב לא תקשי קושיית מע"כ נ"י מהא דאמרי' ס"פ א"נ המלוה חברו שלא בעדים עובר בלפ"ע לת"מ, ואמאי לא נימא כל היכא דאיכא למתלי תלינן דסתמא לא יכפור בו, ולהנ"ל א"ש דדוקא במידי דאפשר דבשעת המקח הוברר הדבר ללוקח כמו בפרה דאיכא למימר לשחיטה זבנה הוא דתלי' וכדפי', משא"כ הכא דבשעת הלוואה הוא בעצמו אינו יודע אם יהי' סיפק בידו לפרוע שפי' חיישי' שמא לאח"ז לא יהי' מזומן בידו מעות ויבא לכפר ודמי להא דאין מוכרין לישראל החשוד למכור לנכרי וכדפי' משא"כ בכלים המיוחדים לאיסור ולהיתר בשביעית דשפיר מותר למכור:

וכ"כ לסתם בנ"א שאינו חשוד לעבור אפי' כלים המיוחדים לאיסור דהתם אפשר שהדבר מבורר ללוקח דלהתירא בעי להו וא"ש:

ובמאי דקמן לכאורה כיון דבשעת המקח הוא עצמו אינו יודע אם יתפרנו בשעטנז או לא ל"ש למתלי להתירא לפימ"ש בשם הראשונים ז"ל א"כ הי' אסור למכור סחורה של צמר לישראל החשוד על השעטנז, מ"מ נ"ל לפימ"ש לעיל בשם הריטב"א דאפי' לרבה דהוה ס"ד דבמכירת בה"ג לגוי לא תלינן דלשוחטה זבנה, מ"מ בפרה חורשת בשביעית תלינן אימר לשחיטה זבנה דלאו דלפ"ע מדאורייתא אינו אלא כשנותנו למי שיעשה בו עבירה ודאי ורבנן אסרו אפי' סתמא היכא שיש רגלים לדבר שיעשה בו זה עבירה ועשו סתמא כפירושו, וכל היכא דאיכא למתלי לקולא דלאו לעבירה במעי לה אוקמוה רבנן אדינא והתירוהו, א"כ ה"נ נהי דמטעם כל היכא דאיכא למתלי תלינן ל"ש בנ"ד מטעמא שכ' הראשונים גבי ישראל חשוד למכור לנכרי, מ"מ כיון דעכ"פ לאו דל"ע מדאורייתא ליכא כיון שאינו מוכרו למי שעושה בו עבירה ודאי, אנן נמי נימא הא דפליגו הפוס' אי שייך לפ"ע לת"מ היכא דהו"מ לקנות כיו"ב במקו"א, ורמ"א ביו"ד סי' קנ"א הביא ב' דעות בזה וסיים ובענ"פ יחמיר הנ"מ התם דמיירי בדברים המיוחדים לאיסור דאיכא לאו דלפ"ע מה"ת, משו"ה אסרוהו רבנן אפי' היכא דהומ"ל ממק"א דע"כ אפי' לשיטת האוסרין אינו אלא מדרבנן כמבואר בש"ך שם ס"ק ו' משא"כ בנ"ד דבלא"ה ליכא אלא איסור דרבנן כיון דלא יעשה בו עבירה בוודאי איכא למימר כל היכא דמצי לקנות ממקו"א לא אסרוהו רבנן וכן מבואר בתשו' חו"י סי' קפ"ה, דאפילו להאוסרים מ"מ ליכא אלא אד"ר ושפיר איכא למימר דבלפ"ע לא מיתסר, ואין להקשות א"כ גם במכירת בה"ג לישראל החשוד דהתם נמי ליכא לפ"ע דאו' כיון דאינו ודאי שיעשה איסור א"כ נמי נימא היכא דהו"מ למקני ממקו"א שרי', הא לק"מ דהאי התירא דהו"מ למקני ממקו"א ל"ש אלא היכא דיש לדבר קצבה כגון בהאי דיור"ד סי' קנ"א דאם יקנה כאן לא יקנה במקו"א, דהא לא יקנה יותר מכדי צורכו ועבודתו משא"כ גבי ישראל החשוד דמיירי בסוחר דאף אם מצי למקני במק"א מ"מ ה"ה קונה כל מה שאפשר לו, וא"כ עכ"פ איהו מרבה באיסורו דע"י שימכרנו לו הוא מוסיף למכור לנכרי משו"ה מיתסר:

ושוב ראיתי דלכאו' יש לסתור זה, ממה שמבו' בתשו' פנ"י חיור"ד מהדו"ק סי' ג' דלפ"ע דגוי הוא איד"ר בזמן הזה מדראה והתיר גוים דלאחר מ"ת התיר להם ז' מצות, ואינו אסור אלא שלא יעברו ע"י יעוי"ש, אלמא דבלפ"ע דרבנן נמי ס"ל להנהו פוס' דאסור אפי' מצי למקני ממקו"א וא"כ ההד"נ בנ"ד, אלא דדבריו צ"ע דמפרש"י בע"ז דף ו' ע"א ד"ה לפ"ע מבואר בפי' דלא כדבריו, דז"ל דלפ"ע דמזבין לי' בהמה ומקריבה לע"ז וב"נ נצטוו עלי' וכו' ונהי דעמד והתירן מיהו על יעברו על ידך שהרי עתידין הן ליתן את הדין על שאין מקיימין אותן:

ואעפ"י שאין להם שכר בקיומן ואהכי קעבר ישראל משום לפ"ע וזה מפורש יוצא דלא כפי' פנ"י הנ"ל, ותו לדהפנ"י ע"כ מוכרחין לאסוקי דבע"ז מחמרי' טפי מדהקשה לנפשי' ממה דקיי"ל לחומרא בבעי' דר"א תרנגול לבן קטוע מהו, ולשיטתו הנ"ל הו"ל סד"ר וע"כ משום חומרא דע"ז החמירו פוס' הנ"ל לאסור אפי' היכא דאיכא למקני במק"א, וא"כ ממנפ"ש בנ"ד שרי', וראי' למש"כ דבלס"ב דרבנן ל"ח היכא דמצי למקני במק"א באופן דאין כאן אלא משום מסייע כמבואר בש"ך ס"ק מ', מצאתי ראי' מפורשת לזה בדברי הריטב"א בפ"ק דע"ז שכ' וז"ל הצריך לעניננו, ומ"מ אי תבע לי' בפי' לאיסורא נהי דמשום לפ"ע ליכא (דליתא בתרי עברי דנהרא) מ"מ אכתי איסורא בעלמא משום מסייע ידי עוברי עבירה כל שאנו גורמין לו לעשות איסור או להרבות באיסור עכ"ל מפורש יוצא מזה דהא דאסור משום מסייע היכא דליכא בתרי עברי דנהרא הנ"מ בתבע לי' בפי' לאיסור דבכה"ג הו"ל איסורא דלפ"ע דאורייתא היכא דהוי בתרי עברי, משו"ה אסור נמי משום מסייע, אבל כל שאין האיסור דלע"ע דאורייתא כגון דלא תבע לי' בעי' לאיסור ליכא איסור מסייע וא"כ בנידן שלפנינו נראה דלכו"ע משרי שרי, היכא דהו"מ למקני סחורה זו בחנות אחרת באותא עיר:

ותו נ"ל עוד טעמא להתירא מהא דתנן בפ"ה דשביעית ומייתי לה בשלהי הנזקין משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחיים ותנור מפני דרכי שלום והק' הראשוני' ז"ל מ"ש מהא דתנן אלו הן כלים שאין האומן רשאי למוכרן וכו' וכ"ת התם משום דר"ש הוא דשרי' ה"נ אין לך איבה גדולה מן האומן שהוא מוכר לכל העולם ואין מוכר כזה, ונשרי נמי מפני דרכי שלום, ותירצו בשם הירוש' דהתם משום דאיכא מקום לתלות בהתירא אני אומר נפה למנות בה מעות כברה לכבור בה חול, רחיים לטחון בה סממנים ע"ש, והנה לפמש"ל בשם הר"ן דהא דתלי' בשחיטה היינו משום דבשעת המקח הוברר הדבר דלהתירא בעי לה ומקפיד בכך שלא תעשה מלאכה יעויי"ש מוכח מדבר' דתרתי בעי, א"כ בהאי דמשאלת אשה לחברת' נהי דבשעת שאלה איכא למימר דהוברר הדבר להשואל דלהתירא בעי לה, אבל מ"מ מי מקפדת בכך דאם יתרמו לה קמח לנפות שלא תעשה בו מלאכה זו, וא"כ לדברי הר"ן ל"ש בזה דתלי' בהתירא ומ"מ שרי רבנן משום דר"ש, ומיושב בזה קושי' הרשב"א בגיטין שהק' ל"ל טעמא דדרכ"ש ת"ל משום דתלי' בהתירא, ולהר"ן ז"ל ניחא, (וצלע"ג על הריטב"א בע"ז שתי' נמי כתי' הרשב"א הנ"ל ומלשונו שם משמע דס"ל כהר"ן דבעי' תרתי א"כ בלא"ה הומ"ל, וצ"ל דלרווחא דמילתא תי' כן) וממילא נמי בנ"ד נהי דביארנו לעיל דל"ש בזה טעמא דתלי' בהתירא מ"מ שרי משום דרכי שלום כמבוא' בראשונים הנ"ל דגם בזה איכא דרכי שלום כיון שדרכו למכור לכל העולם, ולה"ט בתרא שרי' אפי' ליכא באותו העיר חנות דהו"מ לקנות זה ומכל הלין טעמי הנ"ל נ"ל פשוט להתיר מכירת סחורה של צמר לישראל שאינו מקפיד אאיסור שעטנז, הגם שיש לחוש שיתפרנו בחוטי פשתן:

מיהו כ"ז ל"ש אלא במכירת סחורה שאינה של שעטנז, אבל בסחורה שהיא גופה שעטנז דבוודאי עביד בה איסורא שוב ל"ש התירים הנ"ל ונפלין ברבוותא, ובאתרא דלא הו"מ לקנות סחורה זו ממק"א פשיטא דעבר אלפ"ע, דאפי' לשיטת המתירין הנ"מ היכא דלא הוה צריך למטרח עלי' והוא מזמין לפניו האיסור כדקאי בתרי עברי דנהרא חשבי' לי' כמש"כ הפר"ח באו"ח סי' תצ"ו בכללי מנהגי איסור, וכן מפורש יוצא ממש"כ החו"י בסי' קפ"ה, והביא דבריהם בס' יד מלאכי עי"ש מיהא באתרא דהו"מ ליקח בגדים כיו"ב במקו"א לכאו' תלי' בפלוג' הפוס', והנם ב' דעות שבהג"ה רמ"א ביור"ד סי' קנ"א ודבר שפתים בזה אך למחסור לפלפל בזה בראיות מדברי הגמ' לשיטת חד מינייהו דאלפי ראיות לא יזיזו פסק רמ"א אפי' זיז כ"ש היכא דבאנו לדין הלכה למעשה להקל נגד רמ"א וכל ישראל יוצאים ביד רמ"א זי"ע, כש"כ לדעת הש"ך שם סק"ו לכו"ע אסור ואפי' המתירין לא התירו אלא בגוי דליכא משום מסייע ידי עוברי עבירה, ואף דלדעת הש"ך גם במומר ל"ש מסייע, הנ"מ מומר אבל פשיטא דבישראל חשיד לא מיירי הש"ך וזה פשוט כביעתא בכותחא, ולרווחא דמילתא אביא ראי' מדברי הריטב"א בע"ז דף ו' הבאתיו לעיל שכ' ומ"מ אי תבע לי' בפי' לאיסור נהי דמשום לפ"ע ליכא מ"מ אסור משום מסייע ע"ש, והרי אין לך חשוד יותר מזה שתבע בפי' מידי דאיסורא, ומ"מ כ' הריטב"א דאסור משום מסייע ידע"ע, והלא לדעת הש"ך במומר לכו"ע ליכא משום מסייע יע"ע, א"ו דמומר לחוד וחשוד לחוד:

וכ"ז לרווחא דמילתא אבל לענ"ד בנ"ד לכו"ע אסור דאפי' לשיטת המתירין היינו היכא דאם יקנה במקו"א נמי עביד איסורא כמו שעושה במה שהוא מוכר לו, כהאי דלבונה בשו"ע שם, משא"כ הכא אם לא יקונו אצלו מאן לימא לן דבהבגדים שיקנה בחנות אחר נמי יהא של שעטנז דלמא יזדמן לו במקו"א סחורה או בגד לקנות שלא יהי' תפור וטווי בשעטנז, ובזה כיון דהוא גרם לו האיסור לכ"ע אסור, דזה ודאי הוי כתרי עברי דנהרא, וכעין זה בתשו' הרדב"ז שהביא ביד מלאכי דאם אותו שמושיטין לו סבר שהוא היתר אפי' אינו בתרי עברי נמי איכא לפ"ע ולאו משום דודאי יעשה איסור קאמר דא"כ ל"ה צריך למינקט בכה"ג שהוא סובר דהוי היתר אלא בפשוט הול"ל היכא דברור שיעשה איסור כגון דאמר בהדיא הושיט לי איסור, א"ו כוונתו משום דכיון דסבר שהוא היתר והוא מושיט לו א"כ הוא הגורם, ובזה ל"ק מ"ש מע"כ לשיטת הרדב"ז הנ"ל דלא משמע כן בש"פ, והדבר ברור דכוונתו כדפרישית ואין הפנאי מסכים לחפש בגוף תשו' הרדב"ז, גם בתשו' רב"צ אשכנזי שציין עליו בס' יד מלאכי בקשתיו ולא מצאתיו דסי' ג' המצויין בס' יד מלאכי נשמט מהדפוס בס' תשו' רב"צ האשכנזי שלפני, יהי' איך שיהי' לענ"ד הדבר ברור דבנ"ד לכו"ע אסור אפי' היכא דהו"מ לקנות בחנות אחרת, ול"מ בבגדים התפורין בחוטי שעטנז דאיכא איסורא דאורייתא אלא אפילו בסחורות שקורין ענגלישע שטאפפען דאינם שוע טווי ונוז וליכא איסורא דאורייתא מ"מ אין להקל אף שבררנו לעיל בס"ד דבלפ"ע לת"מ דרבנן שרי היכא דהו"מ לקנות במקו"א מ"מ הנ"מ היכא דהלפ"ע הוא דרבנן אבל הכא לפ"ע דאורייתא דהא מבואר בדברינו שלמעלה דאף אם מכשיל באד"ר איכא לפ"ע דאורייתא וכ"ש דהכא ליתא להאי התירא דהו"מ ליקח במק"א כדפרי' ובמ"ש דהיכא דאינו ברור שיעשה האיסור אם יקחנו במקו"א לכו"ע אסור נ"ל ליישב מה שיש להקשו' לשיטות הנ"ל ממשנה דבמקום שנהגו למכור בהמה דקה לנכרי וכו' הא מתני' קפסיק ותני, ומסתמא מיירי אפילו הו"מ לקנות במקו"א, ולהנ"ל ניחא שפיר דהא מבואר בתוס' שם דבזה אפי' אית לי' לדידי' נמי אסור משום דמתאוה לכל בהמה בפ"ע, א"כ חזינן דהבהמה מעורר' תאותו להרביע', וא"כ נהי דהו"מ לקנות בהמה אחרת מ"מ מאן לימא לן שהי' מתאווה גם לבהמה הנ"ל, ומשום הכי לכו"ע אסור:

ומיהו לקושטא דמילתא נראה דקושי' זו לק"מ וכן קושי' כוללת מכל המשניות דמס' עבו"ז דקתני בהן אסור למכור לנכרי שהקשה בתשו' אמונת ישראל שהביא בפ"ת שדוחק לאוקמי דמיירי היכא שאין בכל העיר לקנות בהמה או לבונה, ולא ידעתי אמאי דחיקא כלהו כן, הא עכ"ח מתני' דלפני אדיהן נמי לא קפסיק ותני דהא הגמ' איבעי' להו אי הוה טעמא משום הרוחה או משום לפ"ע ונ"מ היכא דאית לי' בהמה לדידי' ול"ק דמתני' קפסיק ותני סתמא וההד"נ דאיכא לאוקמי היכא דלא מצי למקני אחרינ' כ"א בטורח ובזה דברי התוס' שם במשנה דמקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה וכו' לכאורה תמוהים מאד מאי קשי' להו מדלא מפליג בין אית לי' לדידי' או לית לי' ש"מ דבכל ענין אסור והא לעיל דף ו' קאמר דלטעמא דלפ"ע שרי היכא דאית לי' לדידי', ופלא בעיני מאי קשי' להו וכי עדיפא ממתני' דלפני אדיהן דלהך לישנא מוקמי' בלית לי' לדידי' הה"נ משנה דמקום שנהגו ונ"ל ליישב דשפי' קשי' להו דאי לא מיתסר מדינא אלא היכא דל"ל לדידי' א"כ מאי פריך הגמ' למימרא דמנהגא איכא איסורא ליכא, והא תנן אין מעמידין וכו' לישני לי' וודאי מתני' דתליי' במנהגא מיירי במקו' דאית לי' לדידי' ואין מעמידין מיירי בלית לי' לדידי' אע"כ דבכ"ע אסור ושפיר מקשה, שוב ראיתי בס' הפלאה בקדושין דף נ"ו הקשה ממשנה הנ"ל לשיטת התוס' שכ' שם דהיכא דהו"מ למקני במק"א ל"ש לפ"ע, והנלענ"ד כתבתי, וראי' שהביא בחו"י סי' קפ"ה דאפי' מצי לקנות במקו"א איכא לפ"ע מדקאמר בע"ז דף ו' נ"מ היכא דאית לי' לדידי' ול"ק נ"מ היכא דמצי לקנות בהמה אחרת לענ"ד נראה דאין ראי' זו של קיימא דהא התם מיבעי' לן אי טעמא דמתני' משום הרוחה או משום לפ"ע וע"ז קאמר נ"מ היכא דאית לי' לדידי' והנה רש"י ור"ת פליגי שם במשנה האי טעמא דהרוחה מאי הוא לרש"י משום דקאזל ומודה, ולר"ת הוי משום דכיון דאית לי' הרבה יקריב מן המובחר, והנה ל"מ לר"ת ליה מצי למימר נ"מ היכא דמצי לקנות במק"א דהא בזה לתרי טעמא שרי דהדברים ק"ו השתא דלפ"ע ליכא היכא דמצי לקנות במק"א כ"ש דליכא טעמא דמקרי' מן המובחר דהא מצי לקנות במק"א אלא אפי' לרש"י דטעמא משום דאזיל ומודי לע"ז נמי אין ראי' דהא ע"כ צ"ל דלרש"י נמי טעמא דאזיל ומודי ל"ש כ"א במידי דתקרובות דאיכ' קשי' קו' התוס' בריש ע"ז אמאי ל"ק נמי במידי דליכא תקרובות דלפ"ע ליכא ואזיל ומודה איכא וע"כ צ"ל דמודה רש"י לר"ת דבמקח וממכר ל"ש כ"כ אזיל ומודה דעדיין אינו יודע אם ירויח או לא אלא במידי דתקרובת אזיל ומודה על שישראל מכר לו מידי דתקרובת וכיון דהוי מצי למקני דבר זה במקו"א לא אזיל ומודה ול"ש טעמא דהרוחה, ומשו"ה ל"ה מצי למימר נפק"מ כ"א היכא דאית לי' לדידי' דלפ"ע ליכא והרוחה איכא, ומ"מ ממ"ש התוס' שם ד"ה או דילמא יש מקשים לפ"ה תינח מכר אבל מקח מאי לפ"ע איכא, ושמא י"ל שממציא לו מעות לקנות צורכי ע"ז והתם ודאי מי לא מיירי אפי' הו"מ למכור זה לשאר קונים אלמא דאפי' בכה"ג שייך לפ"ע, ומיהו אין צורך למשכוני נפשין ליישב שיטת רש"י לדיעה הנ"ל דהא רש"י בהדיא ס"ל כן בקידושין דף כ"ו יע"ש ברש"י ותוס':

אלא דמ"מ אי קשי' הא קשי' מהאי דנדרים דף ס"ב ר"א הו"ל האי אבא זבני' לבי נורא א"ל רבינא והאיכא לפ"ע לת"מ א"ל רוב עצים להסקה וכי ס"ד דלא היו עצים אחרים לזבוני ולשיטות הנ"ל מ"פ רבינא והיא קושיית הברכ"י להיד מלאכי (ונפלאתי על מעכ"ת שהקשה קושי' זו ותי' לה דמשום מסייע יע"ע אתינן עלה והלא ראה ס' יד מלאכי בזה ואיך העלים עין שבהקושי' עה התי' כיון לדעת הגדול בזה) ומה שתי' שם דמשום מסייע יע"ע אתינן עלה וכ' להוכיח מדלא קאמר והא קעבר אלפ"ע, אלא והאיכא לפ"ע ש"מ דמשום לתא דלפ"ע קאתי עלה ולפימש"ל בשם הריטב"א דכל היכא דלא קתבע לי' בפירוש, לאיסורא ליכא משום מסייע יע"ע, ל"ש תי' זה והדק"ל, והנלע"ד בישוב קושי' זו דהא מבואר במשנה דלפני אידיהן דאסור לשאת ולתת עמהן משום דהגוי אזיל ומודה, ואפי' לשיטת התוס' שם דבמקח וממכר ל"ש אזיל ומודה, מודו לרש"י במידי דתקרובות יע"ש ופשיטא לי דאע"ג דלא אסרו אלא ג' ימים לפני אידיהן הנ"מ לנכרים, אבל היכא דמוכר לע"ז גופא כגון האי דבי נורא לעולם שייך טעמא דאזיל ומודה, ומבו' בתוס' ע"ז דף ו' דבזה עבר הישראל אלא ישמע על פיך, ופשיטא נמי דגוי דאזיל ומודה היא גופא ע"ז היא וממילא איכא נמי בישראל לאו דלפ"ע, ושפיר פריך הגמ' והשת' לא שייך לומר כיון דהו"מ לקנות במ"א ליכא לישראל לפ"ע דהא כבר מבואר בדברינו דל"ש זה אלא היכא דגם אם הי' קונה במק"א הי' האיסור מבורר וכמו השתא שקונה אצלו, אבל הכא גבי האי אבא דהאי טעמא דאזיל ומודה ל"ש אלא בקונה מישראל ולא בקונה מגוי כמבואר, ומאן לימא לן דאי לא הוה זבנה מרב אשי דהוה זבין מישראל אחרינא דלמא מגוי הוה זבין דלית בי' אזיל ומודה וע"י אזיל ומודה ושפיר עבר אלפ"ע והא דפריך לי' מלפ"ע ולא פריך ומצלא ישמע, דלפ"ע חמיר טפי דהו"ל לאו דבגופי' כמשכ"ל בשם הריטב"א משא"כ לא ישמע אינו לאו בגופי', ומ"מ בע"ז דף ו' הוצרך לטעמא דלא ישמע דהתם בעי לומר נפק"מ היכא דלא לא שייך לפ"ע ודו"ק, וא"ל אכתי לשיטת המקילין שברמ"א הנ"ל ליתסר משום טעמא דאזיל ומודה י"ל דבלא"ה הקילו בלאו הנ"ל בזה"ז כמבואר באו"ח סי' קנ"ו יע"ש, נמצא שיטות המקילין שברמ"א שם עולים יפה וסברתם צרופה מהקושי' אשר עליהם חפו, וכ"ז להתלמד במק"א אבל בנ"ד למכור סחורה התפורה בשעטנז או אפי' לבדין של שעטנז דלאו דאורייתא מ"מ מיתסר אליבא דכ"ע מטעמא דפרישית, ומתוך מ"ש ליישב הקושיי' מנדרים סייעתא לזה דהיכא דאי הוה קני במק"א לא הוה האיסור ברור לכו"ע אסור א"כ הה"ד בנ"ד דאי הוה קני בחנות אחרת מאן לימא לן דהוי מזדמן לי' סחורה של שעטנז וכנלע"ד להורות להלכה ולמעשה: והנה בלונפ"ח הייתי משתעשע עוד בדברי מעכ"ת הנחמדים מזהב ופז, אבל אדוני יודע כי טרדות אגודות אגודות סביב שתו עלי מכל פנות ועברים אמרתי השתא אסתגר בזה, ואי"ה כי אקח מועד פא"פ אדבר בו במו"מ של תורה, ומ"מ אמרתי לא אמנע טוב במה שראיתי מעכ"ת נ"י טרח ליישב מה דתמה במא"מ על מנהג העולם שאינם נזהרים מלהלוות בלא עדים והא אמרי' ס"פ א"נ אמר רב יהודא אמר רב כל שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום לפ"ע, ולענ"ד נראה טעם נכון למנהג העולם שלא חשו לזה, דהשתא דתיקון ר"נ שבועת היסת לכופר הכל אפי' הוי בעי למכפר פשיטא שלא יעבור על שבועת שקר וממילא ליכא לפ"ע ודוקא ר"י א"ר דמקמי תקנתא דר"נ הוה הוא דחייש שיכפור בו אבל השתא ליכא לפ"ע, כנ"ל טעם נכון למנהג העולם:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה